ככלל, ככל שפותחים יותר מרכזי קשר, כך מדיניותו של משרד הרווחה היא למלא אותם בקליינטים ולספק תעסוקה לפקידות הסעד. כך ראינו שבשנת 2010 נפתח מרכז קשר חדש, והתוצאה: עוד 500+ ילדים נשלחו למרכז קשר.
דין וחשבון של הממונה על חוק חופש המידע במשרד הרווחה ל 2009 : נתונים סטטיסטיים משרד הרווחה הקשורים לעבודת פק”ס על פי דו”ח משרד הרווחה בשנת 2009 פעלו 62 מרכזי קשר. בכל שנה בממוצע כ 2,000 משפחות נשלחות ל”מרכז קשר”. בשנת 2009 נשלחו 2,155 משפחות, לעומת 1,774 בשנת 2004. מספר הילדים שנשלחו למרכז קשר ב 2009 הוא 3,540.
התקציב למרכזי קשר ב 2009 היה 4,335,000 ₪. בהתחשב בכך שבכל שנה נפתחים כ 9,000 תיקי גירושין של יהודים, ומהם לפחות שליש הם גירושין ללא ילדים או ילדים מעל גיל 18, יוצא שבין 25% ל 33% מכלל האבות המבקשים הסדרי ראייה נשלחים באורח שגרתי למרכזי קשר. הנתון הרשמי בו הודה משרד הרווחה הוא רק 15% הפניות למרכזי קשר, אולם מדובר בהפניות ראשוניות, כאשר בהרבה מקרים התסקיר הראשוני איכשהו “סביר” אולם כאשר האישה מגלה שפקידת הסעד מאמצת כל תלונה שלה, ומשמשת אוזן קשבת לכל תלונה שהיא, מספיקים 2 או 3 תלונות טלפוניות לפק”ס על מנת לגלוש למצב של “היעדר אימון”, ומשם המעבר למרכז קשר הוא מיידי.
ראו הפגנה שנערכה לעו”ס רקפת עצמון ברחוב עודד 3 ראש העין.
ההחמרה במדיניות הטרנספורטים למרכזי קשר ב 2010 (נפתח עוד מרכז קשר אז היה צריך למלא אותו):
על פי יעל הרמל, מכתב מתאריך 29-3-2011 עם נתוני מרכז קשר , נראה כי בשנת 2010 עם מדיניות היד הקשוחה של סימונה שטיינמץ, (“נתק כל גבר”), הוקשחה המדיניות כלפי האבות, נוסף מרכז קשר חדש, כך שקיימים כבר 63 מרכזי קשר לניכור הורי מימסדי, וכן “בשנת 2010 היקף המשפחות שטופלו במסגרת כל מרכזי הקשר עמד על 2,428 משפחות ולמעלה מ- 4,122 ילדים.
רוב המשפחות (57%) שהו במרכזי הקשר עד 6 חודשים ומיעוט (13%) בקרו במרכזי הקשר (בשל סיבות יחודיות ומורכבות הקשרים) מעל שנתיים. בשנת 2010 סיימו טיפול במרכזי הקשר 51% מהמשפחות כש – 53% ממסיימי הטיפול יצאו להסדרים עצמאיים בקהילה. במחוז ירושלים (כולל בעיר ירושלים) היו ב – 13 מרכזי הקשר במחוז 515 משפחות ו-979 ילדים”. שימו לב שמספר הילדים בשנה אחת עלה מ 3,540 ל 4,122, תוספת של עוד 582 ילדים לסטטיסטיקת ההתעללות של סימונה שטיינמץ.
כלומר: בשנת 2010 נפתח עוד מרכז קשר, וכדי למלא אותו, שלחו עוד 273 משפחות למרכז קשר, שזו עלייה של 13%. האם 2010 הייתה שנה אלימה במיוחד? לא אם בודקים את נתוני מכון המחקר של הכנסת שפוסמו לאחרונה. התשובה הפשוטה היא שנפתח עוד מרכז קשר, אז היה צריך למלא אותו.
שימו לב שישנה רשימת המתנה של 7 חודשים להיכנס, וגם לצאת משם בכלל לא קל. ראו למשל מחלקת רווחה רמת גן “ממרכז קשר יוצאים לגורם טיפולי” פק”ס דוקי אופיר כותבת לשופט גייפמן ופק”ס ניבה מילנר: “הביקורים שלך האב והבן מתקיימים במרכז קשר כ 8 חודשים. הקטין מגיע למרכז הקשר שמח לפגוד באביו. האב מגיע לביקורים כשמצב רוחו מרומם כתמיד. הובהר להורים כי ללא מעורבות טיפולית לא ניתן יהיה להמליץ על יציאה ממרכז הקשר. אנו ממליצים על הפנייה לגורם מטפל פרטי אשר יסדיר את הקשר בין האב ובנו. בהתאם לתהליך הטיפולי ניתן יהיה לשקול את אופן הסדרי הראייה”. כלומר, אחרי מרכז הקשר האבא עוד צריך לשלם 500 ש”ח לשעה למישהו שיתווה “תהליך טיפולי”: משתמע שמרכז הקשר הוא לא יותר מתקופת מבחן לאבא.
נושא מרכזי הקשר במגזר המוסלמי, בדואי ודרוזי עדיין לא נבדק. דווקא במגזר קיימת בעייה של רצח על רקע כבוד המשפחה, שזהו פקטור סיכוני שלא קיים באוכלוסיה היהודית או העולים הלא יהודיים. על פי קארן שוורץ אמיגה, סגנית הלשכה לסיוע משפטי, בדרך כלל מוותרים לגברי המיגזר ולא פותחים נגדם צווי הרחקה כדי לא להחריף את תגובתם על מנת שלא יתעצבנו. את העונשים והגזירות המערכת שומרת ליהודים.
האפקטיביות של מרכזי הקשר:
על פי הטבלה שפרסם משרד הרווחה הצלחה נמדדת במספר “יציאות להסדרים עצמאיים בקהילה“, כאשר הנתון המוצג הוא 52%. הבעייתיות עם נתון זה היא שמשרד הרווחה אינו מפרט כמה זמן לקח להורה לחכות להכינס למרכז קשר (תקופת הניתוק), וכמה זמן לקח לצאת ממרכז קשר (תקופת העינויים). מעבר לכך, מראית העין היא יציאה להסדרים עצמאיים היא כאילו שמרכז הקשר השיב את האימון בין שני ההורים, אולם למעשה מאחורי המילים “הסדרים עצמאיים בקהילה” מסתתר מוקש אחר. בהרבה מקרים, העו”ס במרכז הקשר מתנה יציאה ממרכז קשר בהחלפתו בהשגחה פרטית שעולה כסף, מתאמי הורים שונים, או בעלי מכונים פרטיים, או בכפוף ל”הליך טיפולי” אצל גורם אחר, שיכול להיות פקידת הסעד לסדרי דין בעצמה, כך שיציאה להסדרים עצמאיים בקהילה אין פירושה שהושכן השלום בין בני הזוג. .
מנתונים אלו נראה שב 14% מהמקרים נשים מחבלות בקשרי אבא-ילדים, ואין למרכז הקשר שום מענה לנשים משמורניות שפשוט לא רוצות לשתף פעולה, 7% מהמקרים מסווגים כ”הורה משמורן לא שיתף פעולה”. כנ”ל גם לגבי ילדים סרבני קשר. ראו, 7% “לא נוצר קשר עקב סרבנות הילד”. ברור לחלוטין שאלו ילדים מוסתים שהאימא הסיתה את הילדים לסרבנות קשר, כך שכשלונות מרכזי הקשר המיוחסים לחבלה ע”י נשים משמורניות הם בשיעור של 14%.
ובמקביל כשלונות מרכז הקשר המיוחסים להמאסת התהליך על האבא הם בשיעור של כמעט חמישית מהמקרים, 21%, מהם 9% מסווגים כ”הורה לא משמורן לא שיתף פעולה” שפירושו שהאבא אשר רצה הסדרי ראייה לא היה מוכן להיות מושפל וללכת למרכז קשר, ועוד 12% אבות מסווגים כ”הורה לא משמורן התייאש והפסיק ביקורים”, שפירושו שהאבא הסכים לתת צ’אנס למרכז הקשר, אבל הברוטליות של התהליך והיחס המחפיר של העו”ס ופקידות הסעד גרמו להרמת ידיים מצד האבא, וויתור על הילדים.
וראו גם:
[מרכזי קשר חו”ל]
Report to US Congress about prevalence of Supervised Visitations דו”ח שהוגש לקונגרס האמריקאי על תפוצת מרכזי קשר בארה”ב. תפוצת מרכזי הקשר שםפ היא בין 1% ל 2%. הדו”ח המלא באתר אונ’ מישיגן: [*]
ראו: השוואה בין תפוצת מרכזי קשר בישראל מול ארהב. בישראל מדובר על בין 20% ל 33%, כאשר המספר האמיתי כנראה באמצע 25% גם כי הממונה על חופש המידע לא ששה לחשוף נתונים ברי השוואה, וגם כי בכל רגע נתון יכול גבר לאבד משמורת משותפת ולהישלח למרכז קשר באמצעות שיחת טלפון של האישה לפק”ס בנוסח: “לא בא לי”. (החישובים בארה”ב לקוחים מנתוני הלמ”ס האמריקאית: US Number of Divorce Cases by state
באוסטרליה, מולדת מרכזי הקשר, בשנת 2011 פעלו 66 מרכזי קשר ממשלתיים ועוד 7 מרכזי קשר פרטיים (עמותות התנדבותיות). .אולם באוסטרליה 23,000,000 תושבים, ובישראל רק 7,000,000, ובה פרוסים 63 מרכזי קשר, ועוד מספר לא ידוע בהליכי בנייה. על פי היחס בין כמות התושבים לתפוצת מרכזי קשר, אילו האוסטרלים היו מיישמים את מדיניות היד הקלה הישראלית, היו צריכים להיות שם 202 מרכזי קשר ולא 73. ראו The Australian Childrens Contact Services Association כל נוהלי תיפעול מרכזי הקשר, מטרות, הגדרות, בקרת איכות וכדומה מפורסמים ברשת Standards for Australian Contact Centers
תסקירים ומעורבות פק”ס בגירושין 2009
נתוני תסקירים והמלצות פק”ס ל 2005-2009 בשנת 2009 פקידות הסעד הגישו 13,296 תסקירים בעייני ילדים, ועוד 2,269 צווים להזמנת תסקיר שכבו ברשימת המתנה. וביחד 15,565 תסקירים. אחוז התסקירים הלא-מטופלים ברשימת המתנה הוא 15%. מתוך התסקירים שהושלמו והוגשו 10,826 תסקירים עסקו בדיני אישות הקשורים בילדים כדלקמן: 10,261 לגבי ילדים יהודיים (8,501 בבית משפט למשפחה, ו 1,760 אצל הרבנים), 553 לגבי ילדי המגזר (שרעי, נוצרי ודרוזים).
הוגשו 1,466 תסקירי אלימות במשפחה למתן צו הגנה על בת הזוג. מכאן נובע שאם 2,200 משפחות מטופלות במרכז קשר, ורק 1,466 תסקירי אלמ”ב-צו הגנה ניתנו, הרי שבלפחות 734 משפחות, נשלחו ילדים למרכזי קשר ללא טענות חשש לאלימות בכלל, אלא סתם מתוך רשע לב של פקידת הסעד (למשל, ניבה מילנר). גם כאן עצם העובדה שנתבקש תסקיר אלמ”ב, אין פירושה שבאמת היה חשש לאלימות, שהרי תסקירי אלמ”ב מוזמנים על פי בקשת האישה, כמו שמזמינים המבורגר במקדונלד.
רחל שרביט – “התמודדות עם סוגיית העומס” [2007] שעות לתסקיר
נתונים לזמן פק”ס שכביכול מושקע בתיק, ותפוקת פק”ס שנתית לפי מדד מספר התסקירים: עו”ס רחל שרביט מסבירה שזמן כתיבת תסקיר הוא 15 שעות. למעשה “תסקיר” של פק”ס ממוצעת לוקח הרבה פחות זמן בשל החפיפניקיות המקובלת במשרד הרווחה. הן אינן יוצאות לביקורי בית, כנדרש. הן אינן מקיימות אינטראקציה, כנדרש. הן בסך הכל מעתיקות cut & paste את השקרים הסטנדרטיים מהתסקיר על הגבר הקודם בו התעללו. ידוע שבתיק “רגיל” נדרש “תסקיר משלים” לפחות פעם או פעמיים נוספים. כך שמדובר בכ 2.5 תסקירים בממוצע, או 37.5 שעות כתיבת תסקיר. על כל פנים, בהנחה שפק”ס-עו”ס נזקקת ל 15 שעות לתסקיר, אז היא יכולה להכין רק 2 תסקירים בשבוע אחד (30 שעות). נשארות לה עןד 10 שעות עבודה שבועיות, בהן, לפי רחל שרביט, היא נמצאת 2 שעות “בהדרכה”, 5 שעות ב”תורנות בית משפט”, ו 1 שעה בישיבת צוות. כך מתמלא שבוע עבודה של 40 משעות, בהנחה שהן באמת עובדות 40 שעות בשבוע. אולם לפק”ס יש נטייה לזמן “ועדת תסקירים“, כדי לחמם את הגבר ולהכפיש אותו באמציעות שלושה פקידות סעד בבת אחת, שאז בשביל שעה אחת של מפגש שלושה פקידות סעד מפנות חצי יום שלם, וסביר להניח שאח”כ הן הולכות הבייתה, ולא חוזרות לעבודה.
יוצא שתפוקת פק”ס אחת היא 2 תסקירים לשבוע. סבהנחה שהיא עובדת 44 שבועות בשנה, הרי שפק”ס אחת יכולה לייצר 88 תסקירים בשנה. בהנחה שזוג הורים דורש כ 2.5 תסקירים לתיק, לפחות, הרי שפק”ס אחת לא יכולה ליגעת ביותר מ 50 זוגות הורים בשנה, אבל גם זה לא נכון. סימונה שטיינמץ, הפק”ס הארצית, הודיעה כי מדיניות משרד הרווחה היא שהזמנת תסקיר פירושה הזמנת חקירה בלבד, היא נתנה הנחייה לראות בכל הזמנת תסקיר כהזמנה להתערבות טיפולית, שאז הפק”ס כופה על הגבר להתייצב על חשבון שעות עבודה לסשנים של “פסיכותרפייה לחינוך מחדש של הגבר“. בתיקים פשוטים נדרש גבר טיפוסי לעבור פלישה מנטלית בצורת התערבות טיפולית בין 10 ל 20 שעות, כך שעל כל שעת פק”ס שמושקעת בכתיבת תסקיר מושקעת עוד שעה של התערבות טיפולית, ומכאן שתפוקת פק”ס שנתית, אשר 100% מתפקידיה הם סדרי דין באישות, הוא 25 משפחות בשנה.
דו”ח מכון המחקר של הכנסת מאת שלי לוי “המחסור [המדומה] בפקידות סעד”
הגב’ שלי לוי מסלפת מחקר על מנת לתמוך בתזה הקלוקלת שיש מחסור בפקידות סעד, למעשה יש יותר מידי פקידות סעד ולא צריך בכלל את שירותי נשות השטן ממשרד הרווחה. מחקר זה מראה כיצד מכון המחקר של הכנסת לוקה באג’נדה מגדרית, כאשר המחקר נכתב מלכתחילה מנקודת הנחה שקיים מחסור בפקידות סעד, מבלי שנבדקה בכלל ההשערה שאולי בכלל צריך לצמצם את מידת התערבותן בחיי הפרט, ושאולי התערבותן פטרנליסטית, מיותרת, יקרה ואכזרית מבחינה הומנית, כאשר יש חלופות הרבה יותר זולות.
למשל, בסכסוכי גירושין, אין צורך בפקידת סעד מלתיחילה. זהו תפקידם של השופטים לשלות ראיות מעדים. בנושאי הוצאת ילדים מהבית, וסידור חוץ,הורי, הבעייה היא לרוב כספית. ההורה עני, ומכאן ההזנחה. אילו היו משקיעים את הכסף במשפחה המורחבת, ולא במימון פנימיות ואומנות, הילדים היו ניצלים מהתעללות הרבה יותר חמורה, ואוצר המדינה היה חוסך את רוב שעות הפק”ס.
המלצות פקידות הסעד 2011
להלן נתונים שדיווחה סימונה שטיינמץ בסוף 2011 לגבי המלצות פקידות הסעד בתסקירי משמורת והסדרי ראייה:
מנתונים אלה אנו למדים שב 2010 כמעט ב 4,800 מקרים בתי המשפט ביקשו מפקידות הסעד תסקיר. יש לזכור שסימונה שטיינמץ הכריזה שמבחינת משרד הרווחה די בהזמנת תסקיר, כדי להכריז על הזוג כמקרה בסכסוך גבוה “High Conflict” על מנת שפקידות הסעד יתייחסו לסכסוך בכלים המותאמים למקריםם קיצוניים ביותר. (בדרך כלל, מבחינה קלינית, נדרשת אבחנה שאחד מבני הזוג לוקה בבעיות פתולוגיות, פסיכולוגיות כרוניות, כגון נרקיסיסטיות, אגואיזם, הפרעות התנהגות או אובססיות ופוביות למינהן).
כך למעשה, מדלג משרד הרווחה על שלב האיבחון ופשוט לנוחיותו מתייחס לזוג כזוג עם הפרעות נפשיות, הדורשות “הליך טיפולי”. המספרים הגבוהים, 4,800 מתוך כ 9,000 גירושין בשנה עם ילדים, מראים שכ 53% מהזוגות אינם מוצאים פיתרון בגישור או בהסכמות ונזקקים להכרעה שיפוטית. מספרים אלו שוללים את הטענות האבסורדיות של נעמת וויצ”ו כאילו רוב המקרים נפתרים בהסכמה. יש לזכור שאין פירוש הדברים ש 47% מהמקרים הנותרים הם מקרי הסכמה, שהרי גברים רבים פשוט מרימים ידיים ומוותרים, כי בית המשפט כבר מסר את הילדים לאישה במשמורת זמנית.
49% מהגברים ביקשו משמורת בשנת 2010 (יחידנית או משותפת). הנתונים מראים שב 2010 מתוך 4,779 מקרים, 861 גברים ביקשו משמורת יחידנית, ועוד 1,481 ביקשו משמורת משותפת, כלומר 2,342 גברים ביקשו מעורבות מלאה בגידול ילדיהם לאחר הגירושין, שזה שיעור של 49%. גם כאן אין פירוש הדברים ש 51% מהגברים הסתפקו בהסדרי ראייה, אלא שפשוט ייאשו אותם ואמרו להם שאו שאין להם סיכוי לאור ההעדפת נשים, או שההליכים יעלו כל כך הרבה כסף ויארכו כל כך הרבה זמן, שפשוט כדאי לוותר מראש. מכלל ההמלצות, 18.5% מהגברים קיבלו משמורת יחידנית, ועוד 16% קיבלו משמורת משותפת, וביחד 34.5% מהגברים קיבלו משמורת ולא הסדרי ראייה. זהו שיעור יפה מאוד במדינה בה החוק עדיין מעדיף נשים כחזקה משפטית.
לגבי רמת ההפנמה של דו”ח שניט, אנו רואים דיליי של כשנתיים עד להפנמהשל דו”ח שניט . בשנת 2007 הומלצו 4.5% משמורות משותפות. ב 2008 7%, ב 2009 7%, וב 2010 16%. סך האבות שקיבלו משמורת יחידנית ומשותפת ב 2007 41% מכלל התסקירים, ב 2008 42%, ב 2009 50%, וב 2010 49%. אין מנוס מהסקנה שאבות כן דורשים ועומדים על זכאותם לאבהות מלאה ושוויונית, על אף כל המכשולים, יסורים והוצאות. כאשר פקידות הסעד יעלמו מהתמונה, מספרים אלה ימשיכו לעלות.
[הסיוע המשפטי]
נתונים סטטיסטיים סיוע המשפטי שניתן בדיני משפחה – 2009
בשנת 2009 נפתחו ע”י נשים 26,814 תיקים בתחום המעמד האישי, המהווים 71.68% מכלל התיקים בנושא מעמד אישי לשנה זו. מספר התיקים אינו מעיד על מספר ההליכיםבתיק המוגדר כ”מעמד אישי”. בתיק מעמד אישי יכולות להיפתח תביעות רבות ואפילו בערכאות שונות. מה שהסיוע המשפטי איננו חושף זו העובדה שנשים מקבלות סיוע בחינם מבלי שהכנסתם נבדקת, ובדר”כ תוך מספר ימים.
לשם כך המציאו את המבחן הפיקטיבי של “מבחן הכנסות הקטין”, שלא רשום בשום מקום. לעומת זאת, גברים אינם זוכים לפריבליגיה של בדיקת זכאות לפי מבחן הכנסות הקטין. מטרטרים אותם הלוך ושוב, מאבדים טפסים, שולחים מכתבים שבוע או שבועיים אחרי שהמכתב נכתב, ועושים הכול כדי לגרום לגבר לוותר ולהתייאש. אנו רואים שבתחומים האזרחיים אין הבדל בין פניות גברים לפניות נשים.
בתחומים האזרחיים נבדקת הכנסת האישדה עצמה. בדיני משפחה בכלל לא בודקים את הכנסות האישה. מכאן הפער הגדול בין יצוג נשים ליצוג גברים, והפער איננו נובע מכך ש”נשים מרוויחות פחות”. פשוט לא בודקים את הכנסתן.
בשנת 2009 נפתחו 5,837 תיקים בענייני גירושין, כ 75% ע”י נשים.
בשנת 2009 נפתחו 3,052 תיקים בענייני הסדרי ראיה, כ 67% ע”י נשים.
בשנת 2009 נפתחו 992 תיקים בענייני צווי הגנה, כ 76% ע”י נשים.
בשנת 2009 נפתחו 198 תיקים בענייני צווי הרחקה, כ 76% ע”י נשים.
בשנת 2009 נפתחו 786 תיקים בענייני צווי מניעה, כ 75% ע”י נשים.
בשנת 2009 נפתחו 844 תיקים בענייני מדור שקט, כ- 84% על ידי נשים.
בשנת 2009 נפתחו 569 תיקים בענייני צו עיכוב יציאה מן הארץ, כ 79% ע”י נשים.
בשנת 2009 נפתחו 8,485 תיקים בענייני מזונות, כ 81% ע”י נשים. כמו כן, נפתחו 236 תיקים בנושא מזונות חו”ל, כ- 78% ע”י נשים.
בתחום האזרחי אין הבדל בין נשים לגברים: בשנת 2009 נפתחו ע”י נשים 15,694 תיקים בתחום האזרחי, המהווים % 43.33 מכלל התיקים בתחום האזרחי לשנה זו. בשנת 2009 נפתחו 4,258 תיקים בענייני פשיטת רגל, כ 41% ע”י נשים, נפתחו 1,532 תיקים בענייני דיני עבודה, כ 49% ע”י נשים, נפתחו 8,100 תיקים בענייני הוצאה לפועל, כ 46% ע”י נשים, נפתחו 7,243 תיקים בענייני חובות, כ 46% ע”י נשים. בשנת 2009 נפתחו ע”י נשים 4,271 תיקים בתחום ביטוח לאומי, המהווים % 48 מכלל התיקים בתחום הביטוח הלאומי לשנה זו. בשנת 2009 נפתחו 1,425 תיקים בענייני הבטחת הכנסה, כ 50% ע”י נשים. בשנת 2009 נפתחו 1,656 תיקים בענייני נכות כללי, כ 46% ע”י נשים. בשנת 2009 נפתחו 319 תיקים בענייני חוב לביטוח לאומי, כ 51% ע”י נשים.
על פי הסיוע: “מנתונים סטטיסטיים עולה, כי עדיין ישנם פערים בין נשים לגברים הבאים לידי ביטוי אף בסוגי הפניות לאגף לסיוע משפטי. מבין הפניות בתחומי המעמד האישי מעל 70% הינן של נשים. לעומת זאת, בתחומי המשפט האזרחי אחוז הפניות של נשים הינו פחות מ 45%. במאמר מוסגר יצוין, כי אף בתוך תחומי המעמד האישי קיים פער בתחום הסדרי הראיה שבו יחסית מספר הנשים הפונות נמוך מיתר ענייני המעמד האישי. דבר הנובע מכך, שבמרבית המקרים המשמורת ניתנת לאישה ואילו הגבר הוא שמבקש הסדרי ראיה עימם. לדעתנו, ניתן לייחס נתונים אלו לכך שעדיין מצבן הכלכלי של הנשים בישראל הוא לעיתים קרובות קשה יותר מזה של בני זוגם ולכן הינן זכאיות במקרים רבים יותר מהגברים לסיוע משפטי מבחינת זכאות כלכלית ומכאן היקף הפניות הנרחב שלהן בתחום המעמד האישי. במקביל, במסגרת המשפחתית, לנשים משקל מועט מזה של הגברים בניהול הכספים ולכן בתחומי המשפט האזרחי, למרות מצבם הכלכלי הנחות יחסית כאמור, הן נזקקות לפחות סיוע משפטי, למשל בתחומי הוצאה לפועל ופשיטת רגל”.