לישראל יש מערכת משפט שמתנהלת בשושו. הכל בשושו. הכול בדלתיים סגורות. הכל תחת צא”פים. הכול מצונזר. אבל לציבור מוכרים אשלה כאלו זו מדינה דמוקרטית עם בתי משפט פתוחים ושקופים.
מרחץ הדמים של חרבות ברזל רק מתחיל לגרד את קצה הקצה של הביקורת על השופטים הדפוקים, השקרנים, המפלים שהקימו מערכת שפיטה מושחת ומזוהמת.
בעיקרון במערכת המשפט הישראל יש 3 קטגוריות שונות:
הגבר הישראלי הוא בתחתית הפירמידה. הוא זבל. צרך להרשיע אותו בכל מקרה. גברים ישראלים מסוכנים. אלימים. אנסים. אותם צרך להכניס לכלא בסיטונות ולרסק אותם כלכלית, בגלל הפטריארכיה.
האישה הישראלית. בקטגוריית הביינים. היא מסכנה. היא רדופה ע”י גברים יהודיים שרק רוצים לאנוס ולזיין אותה, עם מרות ובלי מרות. היא לא מסוגלת לבצע פשע. כי היא אישה. אם היא נתפסת בפלילים, אז יש לה נסיבות חיים קשות, כי תמיד יש איזה גבר שאנס אותה, ניצל אותה, או חיזר אחריה..
ובראש הפירמידה יש מחבלים ותומכיהם. אלה זקוקים להגנה מקסימלית של החוק כדי שאפשר יהיה להגיד בחו”ל שמדינת ישראל שומרת על זכויות אדם והיא דמוקרטית. מחבלים שרוצחים ואונסים לפי שיטת המשפט הישראלית הם לוחמי חופש וסך הכל מביעים את חופש דעתם שפלסטין צריכה להיות חופשית. עריפת ראשים ואונס בתולות בנות 15 בקיבוצים זה סך הכל “טענות שלא הוכחו כדין”.
במסגרת משפטי השושו של ישראל מתנהלת זה שנים בוררות מול איראן בשוויץ, והמדינה חייבת לאיראן מיליארדי שקלים, ומי שחוגג ועושה מיליונים הוא עו”ד דורי קלגסבלד (מי שהיה שותפו של יורם דנציגר שהגיע לעליון וזרקו אותו משם בבושת פנים).
לפנינו כתבת REPUBLISH משנת 2016
פורסם באתר שמטוב1 בתאריך 24/9/2016.
עו”ד דורי קלגסבלד קיבל 26 מיליון ש”ח לייצג את ישראל בבוררות הנפט האיראני קצא”א בשוויץ וגרם להפסד של 5.7 מיליארד ש”ח
.
עו”ד דורי קלגסבלד, דרס למוות אמא ובנה, חטף עונש קצרצר בכלא, ואפילו לא שללו לו את הרישיון. למה? כי המדינה הייתה זקוקה לו לייצג אותה בבוררויות קצא”א (קצא”א | חברת קו צינור אילת אשקלון בע”מ) בחו”ל מול איראן.
הבעיה היא שדורי קלגסבלד הוא עו”ד כושל, וגרם למדינה בושות בצרורות, והפסדים במיליארדים. כבר משנת 2002 עוד בהיותו שותף של שופט העליון יורם דנציגר, עו”ד קלגסבלד התחיל לקבל 2,000,000 ש”ח בשנה (2 מיליון ש”ח) שכר טרחה עבור 3 נסיעות לחו”ל בשנה, כדי לייצג את החברה שבבעלות ישראלית Trans-Asiatic Oil Ltd., or TAO בבוררויות בשוויץ וצרפת.
השכר של 2 מיליון ש”ח בשנה משולם לו עבור עד 3 נסיעות בשנה על מנת להופיע בבוררויות האלה (יחד עם עורכי דין מקומיים שהמדינה שוכרת שם). למרות שרשרת של הפסדים וטיעונים כושלים, הוא ממשיך ליעץ למדינת ישראל להמשיך ולשפוך כסף על הבוררות הכושלת הזו מול איראן. יש שנים שבכלל לא נסע, למשל השנה שישב בכלא, ועדיין קיבל שכר טרחה מלא.
במאי 2015 הבוררים בלוזאן שבשוויץ קבעו שהמדינה תשלם לפרסים 5.5 מיליארד שקלים, ועוד $461,000 (1.8 מיליון ש”ח) הוצאות משפט וריבית, עבור נפט וציוד שהאיראנים העבירו לישראל לפני שההיאטולות עלו לשלטון בפרס.
המזל של ישראל הוא שהשוויצרים חישבו לישראל ריבית של גויים (ריבית נורמלית). אילו היו מחשבים לפי הריבית הפיגורים הנהוגה בישראל בהוצאה לפועל, הסך של 5 וחצי מיליארד שקלים היה מכפיל עצמו לכמה עשרות ואולי כמה מאות מיליארדים של שקלים. אולי האיראנים יקראו שורות אלה וידרשו לגבות את הפיצויים לפי הריבית הנהוגה בישראל בהוצאה לפועל. אם כן, זה יהיה ממש מביש.
החוזה בין ישראל לאיראן לשיתוף פעולה בעסקי הנפט הוא מ- 1968. הבוררות התחילה ב- 1994. היא רק עכשיו נגמרה אחרי שמדינת ישראל הפסידה בערעור על בוררות בשוויץ, ואחרי שהסנקציות על איראן בוטלו, מה שסולל את הדרך לאיראן להתחיל לגבות את כספה. העיכוב בגביית הכספים נובע מכך שהחברה הישראלית רשומה בפנמה (שימו לב שלמדינה מותר להתחמק מחובות ע”י רישום פיקטיבי בפנמה, אבל אם אזרח יעשה את זה יגישו נגדו כתב אישום על העלמת מסים).
עד 2016 קלגסבלד כבר גבה מהמדינה 26,000,000 ש”ח (26 מיליון שקלים) עבור 13 שנות ייצוג
קלגסבלד הוביל את המדינה להפסד נוראי של 5.5 מיליארד שקלים.
קלגבסבלד מונה ע”י סילבן שלום בזכות חברות אישית איתו, ועל כך הוגש בג”ץ, אלא שהעתירה נמשכה בהמלצת הבג”ץ.
הזוכה במיליארדים היא (National Iranian Oil Company (NIOC.
למעשה פסק הדין נגד ישראל כבר ניתן לפני כמה שנים, אבל הוקפא בגלל הסנקציות נגד איראן. הענין הפך חם כעת, כאשר אובמה הסיר את הסנקציות מעל איראן, כך שלמעשה אין יותר מניעה משפטית שישראל תשלם את הכסף.
השאלה כעת היא מדוע אף אחד לא בא בטענות כלפי דורי קלגסבלד על שהוביל את המדינה להפסד קולוסאלי עצום מימדים שכזה? מדוע עם כל ניסיונו הרב, לכאורה, וכל הידע שלו, לכאורה, לא צפה את ההפסד, ולא אמר למדינה מבעוד מועד שהגיעה העת להרים ידיים ולהתפשר? הרי כבר היו מזמן סימנים להפסד הצפוי.
בחלק הראשון של התקופה 2003-2007 קלגסבלד היה שותף של שופט העליון יורם דנציגר (השופט “הכי טוב” בעליון). האם לא התחלקו ברווחים ובשכר הטרחה? האם לא התייעצו בינהם קלגסבלד ודנציגר? האם לא ראו את הנולד?
האם גם דנציגר טחו עיניו מלצפות את המפלה המשפטית?
1968 – גולדה מאיר יוזמת צינור נפט בשיתוף פעולה איראני
בקצרה: ישראל ואיראן בתקופה שלפני חומייני חתמו על הסכם להובלת נפט מאיראן לאירופה דרך ישראל. הנפט היה מגיע לאילת, ומשם הקימו הישראלים צינור נפט עד אשקלון (הציוד ומשאבות הנפט נלקחו מחברות איטלקיות ובלגיות שפעלו בסיני). גולדה מאיר נסעה לטהרן כדי לשדל את השאח. אחרי מלחמת ששת הימים המצרים סגרו את תעלת סואץ, וכך הרעיון לעקוף את תעלת סואץ בהובלת נפט דרך נמל אילת ומשם בצינור לאשקלון הפך אטרקטיבי. הצינור מומן ע”י דוייטשה בנק. ההסכם נחתם ב- 29/2/1968. כשעלו החומניסטים וההיאטולות לשלטון, נשאר בידי ישראל דלק איראני, והישראלים לא רצו לשלם עבורו.
1994 – האיראנים דורשים בוררות
ב- 14/10/1994 לפי תניית הבוררות בהסכם, האיראנים ביקשו להתחיל הבוררות, ודרשו שהישראלים ימנו בורר. הישראלים התנגדו. על פי החוזה, כל מדינה הייתה צריכה למנות בורר מטעמה, והישראלים פשוט חשבו שאם לא ימנו בורר, אז הם יוכלו להתחמק מקיום הבוררות לגמרי.
1994-2001 הישראלים דורשים מבית משפט צרפתי פטור מהבוררות
מדינת ישראל הגישה תביעה בפריז להכריז שלפי לשון החוזה ישראל לא מחוייבת למנות בורר מטעמה, ולכן לא ניתן לקיים בוררות. כעבור כ- 10 שנים של התדיינויות בנושא זה בפריז, ב- 8/11/2001 בית המשפט הצרפתי קבע שישראל הפסידה, וכאשר מדינה מסרבת למנות בורר, בית המשפט ימנה בורר במקומה. האיראנים מינו בורר בשם Mohsen Agha Hosseini, ובית המשפט הצרפתי מינה בורר למלא את המשבצת שהישראלים סירבו למנות, אחד בשם Théo Klein. כמו כן נקבע שהבוררות תתקיים בשוויץ .
בינתיים החלו שני מסלולים במקביל. הבוררות החלה בשוויץ, ובמקביל הישראלים הגישו ערעור לקאסאסיון – First Chamber of the French Cour de Cassation) בצרפת. הערעור בצרפת נדחה ב 1/2/2005 כאשר נקבע שסירוב למנות בורר מהווה חבלה של הצד הישראלי בזכותם של האיראנים לקבל סעדים שמגיעים להם (וזאת בין השאר לפי סעיף 6 לאמנה האירופית לזכויות אדם, שחלה בצרפת, למרות שישראל ואיראן לא מכירים בה).
2002-2012 בוררות בשוויץ על שאלת חוקיות הבוררות והרכבה
ב- 8/10/2002 התקיימה הישיבה הראשונה של שני הבוררים בצרפת, ודיברו שם על דברים פרוצדורליים. האיראנים הגישו את כתב התביעה שלהם ב- 24/12/2003. האיראנים דרשו 800 מיליון דולר, שזה שווי מחצית הנכסים של החברה המשותפת לישראל ואיראן, וכן את הנזקים כפי שייקבע בבוררות אחרת שתלוייה ועומדת.
כדי לטרפד את הבוררות, עו”ד קלגסבלד פתח מתקפה נגד מינוי של תיאו קליין כבורר מטעם ישראל, וטען שהמינוי שלו היה שלא כדין. ישיבה על מנת לדון בסוגיה התקיימה ב- 12/08/2006, שאז הבוררים קבעו לוח זמנים להגשת סיכומים. התעלול הזה של דורי קלגסבלד הצליח למרוח זמן עד ה- 10/2/2012, אז הבוררים קבעו שהטענות נגד תיאו קליין מצוצות מהאצבע ושהבוררות הורכבה כדין, ואין כל מניעה מלהמשיך בה.
הבוררים נזפו בצוות של דורי קלגסבלד, שכן מכיוון שישראל היא זו שפנתה לעזרת בית המשפט בצרפת על מנת לקבל סעדים למנוע את קיום הבוררות, לא ייתכן שישראל תתנגד לתוצאה של ההליך שאותו בית משפט צרפתי מינה את שני הבוררים, לפי הדין שישראל עצמה ביקשה להפעיל (סע’ 3.3.2 להחלטה). כמו כן הבוררים דחו את הטענה שיש לפרש את החוזה פרשנות מיוחדת, ושאת סעיפי הבוררות יש לפרש כמו כל חוזה מסחרי: לברר מה כוונת הצדדים על פי מילות החוזה, ואם זה לא ברור, אז לבחון את נסיבות החוזה לאור הציפיות הלגיטימיות של כל צד (סע’ 3.4 להחלטה).
הבוררים הביעו שאט נפש מהעובדה שהצד הישראלי, בראשות דורי קלגסבלד כפה עליהם לדון בשנית גם בנושא האם בית המשפט הצרפתי היה מוסמך למנות בורר במקום מדינת ישראל שסירבה למנות בורר, למרות שהנושא נדון בצרפת 4 פעמים, והכלל של מינוי בורר בזמן שצד להסכם מסרב למנות בורר בעצמו הוא כלל מקובל בדין הבינלאומי בכל המדינות. למעשה הבוררים אמרו שישראל ניהלה מלחמת התשה, מיחזרה טענות מיותרות, והעלתה נימוקים שאין להם אחיזה בדין הבינלאומי.
2012-2013 ערעור על חוקיות הרכב הבוררות בשוויץ
ב- 14/3/2012 מדינת ישראל הגישה ערעור על ההחלטה של הבוררים לבית משפט שוויצרי רגיל. הצד הישראלי טען שלבוררים אין סמכות להמשיך בבוררות, ודרשו צו איסור פרסום על שמות שתי המדינות המעורבות בסכסוך. למחרת הישראלים הגישו ערעור “מתוקן” בגרסה חדשה, ובמעמד צד אחד נשיא בית המשפט השויצרי עצר את כל הההליכים בצוו מתאריך 20/3/2012. האיראנים ענו ב- 7/5/2012, וטענו שהערעור מופרך על פניו. סיכומים משלימים הוגשו ע”י שני הצדדים ב- 18/6/2012.
פסק הדין של בית המשפט השוויצרי ניתן בלוזאן ב 10/1/2013.
מדינת ישראל דרשה מחיקת שמות מהבוררות
השופטים אמרו שלא ברור להם מדוע ישראל מתעקשת למחוק את שמות הצדדים מההחלטות ופסקי הדין, שכן ההליכים בצרפת פורסמו בשמות מלאים, ובעיתונות ובספרות המקצועית נכתבו על כך לא מעט מאמרים (שבהם נדהמו מהגישה המטופשת של מדינת ישראל), שנקבו בשמות המדינות, כך שאי אפשר להסתיר את מה שכבר יצא לאור.
Moreover, it is doubtful that the Appellant’s intent to preserve anonymity is realistic, this being a cause célèbre, which has been covered extensively in published commentaries that used the names of the parties, particularly in France.
לגופו של הערעור, השופטים השוויצרים כתבו שכמעט כל עיקרי הטיעון של הצד הישראלי כללו כל מיני “עובדות” וגם דיאגרמות, שבכלל לא הו כתובות בשום מקום ולא נדונו בשום מקום, ואי אפשר לקבל אותם בלי בירור עובדתי. כמו כן נקבע שרוב מה שהצד הישראלי כתב בערעור הוא הרחבת חזית, שאין לה זכר בפרוטוקולים ובטענות קודמות. למעשה, הישראלים ביקשו מהשוויצרים לערער על ההחלטה של בית המשפט הצרפתי, כאשר הישראלים כבר ערערו בצרפת על אותה החלטה שלא מצאה חן בעיניהם שנים רבות קודם לכן.
עוד נכתב שם שלצד הישראלי בכלל לא הייתה סיבה לערער, ולא היה כל אינטרס הראוי לערער עליו, שכן גם אם בית המשפט השוויצרי היה מבטל את המינוי של תיאו קליין (מינוי שנעשה בצרפת), האיראנים היו פונים לבית המשפט השוויצרי המקומי, כדי לכפות על ישראל למנות בורר, ובית המשפט השוויצרי היה ממנה שוב פעם את אותו תיאו קליין.
אם כך מה התועלת בכל הערעור המטופש שהוגש ע”י הצד הישראלי?
מקריאת פסק הדין נראה שהשוויצרים פשוט התפלצו למשמע הטענה הישראלית, אותה הוביל דורי קלגסבלד, לפיה כוונת הצדדים היתה שאף מדינה חיצונית לא תתערב בהליכי מינוי הבוררים, כי הצדדים התכוונו לכך שהם קודם ינסו לפתור את הסכסוך בדרך דיפלומטית של משא ומתן, ואם זה לא יצליח, אז כל צד ימנה בורר, ולכן אם צד כלשהו לא ימנה בורר, אז אי אפשר לקיים בוררות בכלל. שוב, כי בגלל הסודיות הרבה, ואופי העסקות הצדדים לא התכוונו שמידע כלשהו ידלוף החוצה דרך קיום הליכים בבתי משפט של מדינות זרות.
טענה נוספת שדורי קלגבסבלד וחבריו העלו היא שהאיראנים אמורים לפנות לבית המשפט הישראלי, כדי לכפות על מדינת ישראל למנות בורר מטעם ישראל.
מעניין איך שופט ישראלי בבית משפט העליון היה מגיב לטענה של נתבע: “אם אני לא מגיש כתב הגנה, אז אתם לא יכולים לתבוע אותי, ולא יכולים להוציא נגדי פסק דין”. הישראלים בטוח לא היו עדינים כמו השוויצרים.
השוויצרים כתבו שאין בלשון תניית השיפוט בבוררות כל רמז לכך שהאיראנים יכלו להסיק, או בכלל לדמיין לעצמם שבוררות לא תתקיים, אם ישראל פשוט תחליט שלא למנות בורר מטעמה.
השופטים השוויצרים כתבו שאי אפשר לדמיין מצב שהאיראנים יסכימו לחוזה שקיומו תלוי בגחמות של מדינת ישראל.
לגבי הטענה שהאיראנים יכלו לפנות לבתי המשפט בישראל כדי לכפות על ישראל למנות בורר, השוויצרים דחו על הסף. הערעור נדחה והצד הישראלי חוייב בהוצאות לטובת האיראנים בסך של 250,000 פרנקים שוויצרים (כמיליון ש”ח).
2013-2015 – הבוררות בשוויץ
מכאן ואילך החל הדיון בטענות עצמן שהצד הישראלי חייב לשלם לאיראנים חצי מהנכסים של שיתוף הפעולה בעסקי הנפט שנותרו בידי מדינת ישראל. כעבור שנתיים במאי 2015, הבוררים החליטו לחייב את ישראל כפי שפורט בתחילת המאמר, אולם החיוב הוקפא בשל הסנקציות העולמיות על איראן.
2015-2016 – ערעור על הבוררות לבית משפט שוויצרי
בשלב זה קלגסבלד יעץ למדינת ישראל לא לוותר ולהגיש ערעור על הבוררות בבית משפט שוויצרי. כמובן שגם הערעור הזה נדחה ב- 27/6/2016.
להזכירכם, הסנקציות הוסרו (למגינת ליבו של ביבי), וכעת המדינה צריכה לשלם. טכנית, מי שצריכה לשלם זו החברה הפנמית טאו, Trans Asiatic Oil Company, שהיא חברת בת של חברת צינור הגז אילת אשקלון (The Eilat-Ashkelon Pipeline Company (EAPC. אבל שר האוצר כחלון הודיע שישראל לא מתכוונת לשלם פיצוים למדינת אוייב, אם כי באופן סודי מתנהלים מגעים סודיים בין בכירים בישראל עם בכירים בפרס להסכים לקבל פיצוי נמוך יותר, ויש מי שרומז כי ישראל מתכוונת לקזז את כספי יהודי פרס שנשארו מאחור.
שימו לב שהבוררות לא הסתיימה. בינתיים קיבלו האיראנים פסק דין לטובתם רק על שווי הנפט שנשאר בידי ישראל ($1.1 מיליארד) וההוצאות. עדיין ממשיכים ההליכים לגבי הנזקים שנגרמו לאיראנים. הם עדיין תובעים עוד $6 מיליארד דולר.
עוד הוצאה כספית מופרכת ומיותרת למדינה מבית היוצר של דורי קלגסבלד. מתברר שישראל הגישה תביעה שכנגד ודרשה פיצוי בגין אובדן הכנסות מהנפט שלא סופק אחרי המהפיכה האיראנית. נו, כמובן שהתביעה הזו נדחתה גם היא. לטענת קלגסבלד, האיראנים היו צריכים להמשיך ולספק נפט עד 2017, גם לאחר המהפיכה, וגם לאחר שישראל סירבה לשלם על מה שהיא כבר קיבלה.
בינתיים בעיתונות הישראלית מופיעים רק פתיתי מידע על השחיתות הגדולה שמייצרת הבוררות הזו.
זה מה שפורסם ב- 2014 ע”י אבי בראלי בדה מרקר:
קרדיט ואסמכתא: http://www.themarker.com/dynamo/1.2509314
המיליונרים של קצא”א נחשפים: משפטנים ב-3 מדינות ועו”ד קלגסבלד
מבנה פירמידלי רב־לאומי בן ארבע קומות מעסיק יותר מ–20 שנה שורת עורכי דין בעשרות מיליוני שקלים, לצורך הבוררות הכספית שמתנהלת בין ישראל לאיראן
המערכה המשפטית הסבוכה שמנהלת ישראל נגד איראן בנוגע לזכויות הכספיות של שתי השותפות לשעבר בחברת קצא”א מפרנסת ב–20 השנים האחרונות מערך משפטי בינלאומי נרחב של עורכי דין בשלוש מדינות. כפי שנחשף אתמול ב–TheMarker, עד כה (2014) הולידה הבוררות ארוכת השנים החלטת ביניים בלבד, שהכירה עקרונית בפיצוי ישראלי נדרש של כ–50 מיליון דולר לאיראנים. אלא שבינתיים, עלות העסקת הצוותים המשפטיים לאורך שנות הסכסוך המשפטי הסתכמה בסכום שאינו רחוק מכך.
הנשיאה בעלות הייצוג המשפטי נחלקת בין מבנה פירמידלי מסועף ורב־לאומי, שהוקם לצורך מיזם יצוא הנפט המשותף לשתי המדינות. זאת, ככל הנראה, כדי לנתק ככל הניתן את הזיקה הלאומית הרגישה מהמיזם. בראש הפירמידה ניצבת חברת EPC הולדינגס, הרשומה בקנדה ובה מחזיקות בחלקים זהים ישראל ואיראן. חברה זאת מחזיקה בחברה בת הרשומה בשווייץ בשם טרנס אסייאטיק אויל (Trans Asiatic Oil). רק בהמשך השרשור מוחזקת חברת קצא”א הישראלית (קו צינור אילת־אשקלון), ולצדה חברת שתא”א (שירותי תשתיות אילת אשקלון) – זרוע היזמות העסקית החדשה שהקימה קצא”א בחלוף השנים.
לצורך ייצוגה בבוררויות מול האיראנים, מעסיקה קצא”א שני משרדי עורכי דין מובילים בצרפת ובשווייץ. המשרד הצרפתי מטפל בעמדה הישראלית מאז 1995, אז פנתה חברת הנפט האיראנית ( National Iranian Oil Company (NIOC אל בית המשפט המחוזי בפאריס כדי שיכפה על ישראל הליך בוררות.
לטענת האיראנים, על ישראל לפצותה עבור חלקה (50%) בנכסי קצא”א, שאותם נטשה מאחור עם המהפכה האיסלמית באיראן ב–1979 ועם ניתוק היחסים המדיניים בין המדינות. הנכסים כוללים צי מיכליות נפט, צינור הנפט הגדול בין אילת לאשקלון, תשתיות הפריקה והטעינה בנמלי אילת ואשקלון וכן מטען של כ–800 מיליון טונה נפט פרסי שאותו מכרה קצא”א ערב המהפכה, תוך שהיא שומרת על התקבולים בקופתה.
ישראל התנגדה להתערבות בית המשפט הצרפתי בהליך הבוררות מול האיראנים. ההשתהות, שלא מן הנמנע כי היתה פרי של מדיניות מכוונת, הביאה ב–2001 את בית המשפט הצרפתי להקציב לישראל זמן מוגדר למינוי בורר מטעמה – ומשלא עשתה כן, מינה בית המשפט בורר עבורה. ישראל עירערה על ההחלטה הזאת בפני בית המשפט השווייצי בטענה להיעדר סמכות, בעוד בית המשפט הצרפתי טען כי לא היה מנוס מכך.
עורך דין לכל בוררות
ההתפלפלות המשפטית בסוגיית חיובה של ישראל לנהל הליך בוררות המשיכה עד 2012 – אז נדחו טענות ישראל בערעור והיא אף חוייבה בהוצאות משפט בסך כמיליון שקל. אלא שבינתיים פוצלו ההליכים המשפטיים בין הדיון בסמכות חיובה של ישראל בבוררות, לבין דיון בתביעה הכספית שהגישו ב–2004 האיראנים לפיצויים בסך כולל של כ–800 מיליון דולר (לפי ערכם אז). בוררות כספית זאת הועתקה בהסכמת הצדדים לז’נווה שבשווייץ – שם שכרה קצא”א משרד עורכי דין מקומי נפרד.
לפי ההסכם שנחתם בין ישראל ואיראן לפני הקמת המיזם המשותף של קצא”א, במקרה של מחלוקת הבוררות היתה אמורה להתנהל בטהרן בפני שופט בית משפט עליון איראני ומקבילו מישראל. במידה שאלה לא יגיעו להבנה, כך נקבע, יבחר נשיא לשכת המסחר הבינלאומית (ICC) בורר שלישי. כשחויבה ישראל בהליך בוררות, נדרשה לפיכך למנות בורר מטעמה. הבורר נשכר למעשה על ידי מוסד הבוררות בשכר שמומן על ידי טרנס אסייאטיק אויל the Trans-Asiatic Oil Ltd., or TAO.
תחילה הועסק בתפקיד הבורר בין ישראל לאיראן עו”ד חיים צדוק, לשעבר שר המשפטים. עם מותו של צדוק ב–2002 נפתח אחד המכרזים היוקרתיים בעולם המשפט הישראלי – על ייצוג עמדות ישראל תמורת ריטיינר גבוה וקבוע ולתקופה שסופה לא נראה באופק. החשב הכללי דאז באוצר, ניר גלעד, ביקש למנות לתפקיד את ד”ר יורם טורבוביץ’, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. טורבוביץ’ כבר קיבל לידיו את הודעת המינוי הנכסף, אלא שאז הופתע לגלות כי שר האוצר דאז, סילבן שלום, ביטל את המינוי ומינה תחתיו את חברו היקר עו”ד דורי קלגסבלד.
המהלך עורר ביקורת ציבורית, לאחר שהתברר כי קלגסבלד שימש יועצו האישי ועורך דינו הפרטי של השר שלום. התנועה לאיכות השלטון עתרה ב–2003 לבג”ץ נגד המינוי, בטענה כי החלטת שלום התקבלה תוך ניגוד עניינים – אך העתירה נמשכה לבסוף בהמלצת בית המשפט העליון. מאז מועסק קלגסבלד כבורר בתיק תמורת שכר שנתי משוער של כ–500 אלף דולר. מינויו לא הופסק גם לאחר שהורשע בתאונת הדרכים הקטלנית שבה היה מעורב ונאסר. בנוסף, מעסיקה קצא”א בעצמה, כבר עשרות שנים, משרד עורכי דין חיצוני לצורך ריכוז ההליכים מול האיראנים – ללא מכרז.
כפי שפירסם בעבר יוסי מלמן ב”הארץ”, עם קבלת התביעות האיראניות של ( National Iranian Oil Company (NIOC החליטה קצא”א להעסיק את עו”ד אלחנן לנדאו, שהיה בעבר היועץ המשפטי של משרד האוצר, דרך משרד עורכי דין פרטי שפתח בירושלים. לאחר מותו החליף אותו בתפקיד שותפו, עו”ד צבי ניקסון, שממשיך לשמש כיועץ משפטי חיצוני של קצא”א עד היום.
מקצא”א נמסר בתגובה: “החברה אינה נוהגת להתייחס להליכים משפטיים המתנהלים בחו”ל. כמו כן, החברה אינה מעסיקה את עו”ד דורי קלגסבלד”.
כתבה של אלוף בן מ 2015: הקרב הסודי של קצא”א: חוב המיליארדים הישראלי לאיראן הולך ותופח
16/1/2015 – ישראל ניסתה להתחמק מתשלום לחברת הנפט הלאומית של איראן באמצעות סחבת ביורוקרטית, תעלולים חקיקתיים וטענות לגבי הסנקציות הבינלאומיות ■ האיראנים, מצדם, מגיעים להישגים משפטיים
יום חמישי, 23 בינואר 2014, היה יום משמח במיוחד לעורך הדין השווייצרי־איראני הומאיון ארפאזאדה. משרד עורכי הדין שלו בז’נבה, פיתון־פטר, הודיע על קידומו לשותף מלא, וציין את הישגיו כמומחה לבוררות בינלאומית. זה היה שבוע מוצלח: יומיים לפני הקידום הוא והשותף הבכיר במשרד, וולפגנג פטר, זכו בבית המשפט העליון של שווייץ בפסק דין לטובת הלקוח החשוב ביותר שלהם, חברת הנפט הלאומית האיראנית.
בית המשפט קבע שחברות דלק ישראליות חייבות לשלם לאיראנים חוב ישן מתקופת השאה ודחה את הערעור שהגיש הצד הישראלי על תשלום החוב. תריסר שנים קודם ארפאזאדה פירסם מאמר משפטי־אקדמי על “הבחירה שבפני ישראל – צדק אמיתי או המשפט הבינלאומי”. עכשיו רשם לזכותו, יחד עם שותפו, ניצחון קטן על ישראל במגרש המשפטי.
השופטת קתרין קְלֶט, שעמדה בראש ההרכב בבית המשפט הפדרלי בלוזאן, ניפצה את טיעוניו של דניאל גוגנהיים, עורך־דינם השווייצרי של הישראלים. חובות צריך לשלם, קבעה השופטת, והבעיות הפוליטיות בין ישראל לאיראן לא מעניינות את בית המשפט. ההפסד הצורב היה יקר: הישראלים חויבו לשלם לאיראנים הוצאות משפטיות בסך 90 אלף פרנק, ועוד 80 אלף פרנק לקופת בית המשפט. הנחמה היחידה היתה שגביית החוב המלא עוכבה בינתיים, עד שיתברר אם התשלום עומד בכללי הסנקציות של שווייץ נגד איראן.
למחרת ההפסד בבית המשפט בא לשווייץ ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כדי להשתתף בכינוס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. תשומת לבם של משתתפי הכנס התמקדה בחבר החדש במועדון, נשיא איראן חסן רוחאני, שבא להציג את פניה החדשות והמתונות של ארצו, לראשונה מאז ניצחונו בבחירות בקיץ הקודם. נתניהו התאכזב מהתשואות והאהדה שקיבל יריבו, וכדרכו פירסם הודעה, שבה הזהיר את הקהילה הבינלאומית מ”מופע ההונאה” של נשיא איראן. “מטרת משטר האייתוללות האיראני שמסתתר מאחורי חיוכו הרחב של רוחאני היא אחת – להקל על הסנקציות בלי לוותר על תוכניתם לייצר נשק גרעיני”, אמר נתניהו. הוא מנה בהודעתו את חטאי המשטר האיראני, מבניית פצצות גרעין ועד לחסימת הגישה לאינטרנט, אבל לא הזכיר את התבוסה המשפטית שנחל מידי נציגי האייתוללות.
איראן וישראל מנהלות כבר שנים רבות את “בוררות הנפט”, שבמרכזה סכסוך על סכום הנאמד במיליארדי דולרים. בירושלים מתייחסים לבוררות ברגישות רבה, כאילו היתה סוד מדינה כמוס, ועד היום נמנעה הממשלה מהתייחסות רשמית לקרב המשפטי נגד האיראנים. אפשר לדמיין שכל התפתחות בתיק נידונה בדרג המדיני הבכיר ביותר, בין קומץ שותפי סוד, משפטנים וקציני ביטחון. באיראן נהוגה חשאיות דומה, והשלטונות לא חגגו את ניצחונם בבית המשפט בשווייץ בתהלוכות והצהרות. שני הצדדים מעדיפים להחליף איומים וגינויים ולהתעלם בהצהרותיהם מהערוץ היחיד, ככל הידוע, שבו מתקיים קשר בין נציגים רשמיים משתי המדינות.
עו”ד ניצנה דרשן־לייטנר, יו”ר ארגון “שורת הדין”, עתרה לפני כשנה וחצי לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד משרדי החוץ והמשפטים, בדרישה לקבל מהם מידע על הבוררות המתנהלת עם איראן.
המשרדים סירבו לבקשותיה בנימוק לקוני, והתיק מתברר עכשיו בבית המשפט העליון תחת צו חיסיון.
השופטת גיחכה
אבל השתיקה הרשמית בירושלים ובטהרן לא מחייבת את השווייצרים, שהבוררות מתנהלת על אדמתם. שני פסקי דין של בית המשפט העליון בלוזאן, שפורסמו בשנה שעברה ולפני שנתיים, חושפים את פרטי הפרטים של ההתדיינות המשפטית.
בהתאם למסורת המשפטית השווייצרית, שמות הצדדים לא מופיעים בפסקי הדין, ובאחד התיקים ישראל אף ביקשה במפורש לשמור על חסיונם. השופטת קלט גיחכה בתגובה, ואמרה שהסכסוך המשפטי בין איראן לישראל מוכר וידוע בעולם – “cause célèbre” – וזכה לחשיפה נרחבת בכתבי־עת משפטיים המוקדשים לבוררות בינלאומית. פסקי הדין המפורטים מבהירים בדיוק במי ובמה מדובר.
קריאת המסמכים מלמדת שבשנים האחרונות, מאז שנתניהו חזר לשלטון, השתנתה האסטרטגיה המשפטית של ישראל. קודם נקטה ישראל סחבת וניסתה לגרור את הדיונים בנימוקים טכניים ופרוצדורליים. לפני כשש שנים אף שילמה לאיראנים מקדמה על חשבון החוב באחד התיקים. אבל בימי נתניהו הפגינה ישראל גישה לוחמנית, וניסתה להציג את סירובה לשלם כחלק מהמאבק הגלובלי נגד תוכנית הגרעין האיראנית. עורכי הדין של ישראל הציגו טיעוני הסברה בבית המשפט בשווייץ, ודיברו על קריאתם של מנהיגי איראן ל”מחיקת ישראל מהמפה” כצידוק לביטול החוב. השופטים השווייצרים לא התרשמו מזה, וגם לא מהניסיון הישראלי להשוות את התובעים האיראנים לרודן הזאירי המודח, מובוטו, או לשודדי אמנות.
בארבע השנים האחרונות האיצו שני הצדדים את מאבקם המשפטי, על רקע החרפת הסנקציות הבינלאומיות נגד איראן. כיוון שתהליכי קבלת ההחלטות בטהרן אינם שקופים, לא ברור אם היתה כאן מדיניות מכוונת של הצמרת האיראנית, שנועדה לבחון את קשיחות הסנקציות, להשפיל את ישראל, מאמץ נואש להשיג כסף, או סתם הרגל של פקידים ועורכי דין שהתמכרו לקרב המשפטי ולא רוצים להפסיק. ברור רק שהאיראנים מעריכים שיש להם קייס, שהבוררות תסתיים לטובתם והם יקבלו סכומי עתק מישראל.
באותה מידה, ברור שהצד הישראלי חושש להפסיד, ולכן עשה כל מאמץ להרוויח זמן ולחמוק מהדיון המהותי בתביעה הכספית. בשנים האחרונות התנהלו ההכנות המשפטיות בירושלים בצד החרפה פורמלית של כללי החרם נגד איראן, שהובילו נתניהו ושר האוצר הקודם, יובל שטייניץ. החקיקה החדשה הוצגה כתרומת ישראל לסנקציות הבינלאומיות נגד איראן, שנועדו לעצירת תוכנית הגרעין. אבל ברור שמקבלי ההחלטות הישראלים היו מודעים לאיום הכספי הטמון בבוררות הנפט וביקשו לנצל את הסנקציות כדי לסכלו.
הסכסוך מתנהל סביב שתי תביעות של חברת הנפט הלאומית האיראנית (NIOC) לקבל כספים מעסקות משותפות עם ישראל שהוקפאו בעקבות ניתוק הקשרים בין שתי המדינות אחרי המהפכה האיסלאמית ב-1979. תביעה אחת, שאפשר לכנות “הבוררות הגדולה”, נוגעת לחלקה של איראן בפירות הכלכליים של מיזם משותף לבניית צינור נפט בשטח ישראל ולהפעלת צי מכליות נפט. שוויה הכספי של הבוררות מגיע כיום ל-7 מיליארד דולר, לפי כתב העת “Global Arbitration Review”, שמתבסס כנראה על פרקליטיה של חברת הנפט האיראנית.
התביעה השנייה, או “הבוררות הקטנה”, פשוטה בהרבה: האיראנים מכרו נפט גולמי לשלוש חברות הדלק הישראליות, פז, דלק וסונול, ערב המהפכה האיסלאמית, לא קיבלו תשלום, ודורשים עכשיו את הכסף בתוספת ריבית.
איראן וישראל קיימו מערכת יחסים הדוקה בתקופת שלטונו של השאה: שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי, מכירות נפט איראני לישראל ונשק ישראלי לאיראן, שיחות בכל הדרגים, סיוע לארצות הברית במלחמה הקרה נגד ברית המועצות ועמידה משותפת נגד הרדיקלים במזרח התיכון, מגמאל עבד אל־נאצר ועד ליאסר ערפאת. אך אף על פי שאל על טסה בקביעות לטהרן, ואלפי ישראלים ביקרו ועבדו באיראן, הקשרים התנהלו תמיד תחת מעטפת של חשאיות. השגרירויות של שתי המדינות בטהרן וברמת גן פעלו ללא מעמד רשמי ובלי הנפת דגלים. האיראנים הסבירו תמיד לבני שיחם הישראלים שהם נתונים תחת לחץ של מדינות ערב להימנע משיתוף פעולה עם ישראל, ולכן עליהם לשחק במחבואים. ישראל קיבלה את דרישתם לדיסקרטיות, כפי שהיא מצניעה כיום את קשריה עם מדינות ערביות.
וכך במשך יותר מ–20 שנה, מאמצע שנות ה-50 ועד לנפילת השאה, איראן היתה ספקית הנפט הראשית של ישראל. הערוץ התמסד ב-1957, כשישראל זכתה לשיט חופשי בים האדום דרך מצרי טיראן. מכליות עם נפט איראני פרקו את מטענן בנמל אילת, והנפט הוזרם בצינור לבית הזיקוק בחיפה. לאיראנים היתה שותפות חלקית בפרויקט הצינור מאילת לחיפה, שבראשו עמדו שני אנשי עסקים יהודים מאירופה, הברון אדמונד דה־רוטשילד מצרפת והבנקאי יהודה אסיא מז’נבה.
ההתעקשות האיראנית על חשאיות חייבה את ישראל לפעול באמצעות חברות קש זרות, ולא לחתום על חוזים ישירים עם חברת הנפט הלאומית האיראנית (ועם חברות נפט זרות, שפעלו אז באיראן). חברות הדלק הישראליות – פז, דלק וסונול – קנו את הנפט הגולמי באמצעות חברה מז’נבה בשם SPTM (ראשי תיבות של “חברה לנפט ותובלה ימית”), שנודעה בשמה המקוצר “סופטרול” (Sopetrol).
לפי מסמכי רשם החברות בז’נבה, החברה הוקמה ב-1955 ואינה פעילה כיום. היא נמחקה מפנקס החברות ב-1999. אבל כתובתה הרשמית מרמזת שהיא חברת הקש הנתבעת כיום: היא שוכנת “אצל עורך הדין דניאל גוגנהיים”, שמייצג את הצד הישראלי ב”בוררות הקטנה”. גוגנהיים גם היה רשום כדירקטור היחיד של החברה עד 1996, כשהוחל בהליכי הפירוק. אף על פי שאיננה פעילה כיום, חברת הקש הקטנה ממשיכה להתקיים במסמכי הבוררות ובתי המשפט ולהעסיק את המדינאים ועורכי הדין.
מלחמת ששת הימים ב-1967 – שלפי ההיסטוריון עמי גלוסקא, השאה היה מהדוחפים לפריצתה — קירבה עוד יותר את איראן וישראל. תעלת סואץ, שדרכה עבר נתח חשוב מייצוא הנפט האיראני, נסגרה לשיט. הישראלים שיכנעו את השאה בכדאיותו של מיזם שאפתני: הנחת צינור גדול מאילת לאשקלון, שיפעל כ”גשר יבשתי” ותחליף לנתיב השיט הסגור בתעלה, ודרכו יזרום הנפט האיראני ללקוחותיו באירופה. ישראל תקים את הצינור ומתקניו הנלווים, איראן תספק את הנפט, ושני הצדדים ייהנו מפירות ההשקעה.
אחרי משא ומתן מזורז של כמה חודשים וגיוס מימון מבנק גרמני נחתם בטהרן ב-29 בפברואר 1968 “הסכם ההשתתפות” בין שר האוצר הישראלי, פנחס ספיר, למנכ”ל חברת הנפט האיראנית, מנוצ’ר אקבאל. לפי ההסכם, שתוכנו המלא טרם פורסם, ממשלת ישראל העניקה למיזם זיכיון ל-49 שנים, פטור ממסים והקלות בענייני תכנון ובנייה. צנזורה הוטלה על פרסומים עיתונאיים הנוגעים לצינור, מקורות המימון ומקורות הדלק שלו. באותם ימים של ביצועיזם מפא”יניקי, בלי ארגונים ירוקים ועתירות לבג”ץ, המפעל הוקם במהירות שיא ובסוף 1969 כבר זרם בו הדלק. ישראל הקימה בית זיקוק שני באשדוד וחוות מכלים לאחסון נפט בשני קצות הקו.
החרם הערבי והחששות האיראניים חייבו שוב את הצדדים לפעול באמצעות חברות קש, שנרשמו בקנדה ובפנמה. כלפי חוץ פעלו שתי חברות: “קו צינור אילת אשקלון” (קצא”א), שהופקדה על שינוע ואחסון הנפט בתחומי ישראל, ו”טרנס־אסיאטיק אויל”, שהיתה אחראית להובלת הנפט ושיווקו. האיראנים נמנעו ממינוי אנשיהם למועצות המנהלים של החברות, וביקשו מאנשי נפט ישראלים ויהודים־אירופאים לייצג אותם. חברות ספנות בינלאומיות סירבו להשתתף במיזם, מחשש החרם הערבי, וטרנס־אסיאטיק חכרה צי מכליות גדול, שמנה 23 אוניות ערב קריסת השותפות.
הפרויקט הגיע לשיאו ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ואז החל לדעוך, עם פתיחתה מחדש של תעלת סואץ. טרנס־אסיאטיק התקשתה למצוא לקוחות לנפט האיראני באירופה; רוב הנפט שזרם בצינור נועד למשק הישראלי, או שהגיע מבארות הנפט המצריות שישראל הפעילה בימי שליטתה בסיני. מחקרים מאוחרים יותר – של פרופ’ אורי ביאלר מהאוניברסיטה העברית, ושל העיתונאים יובל אליצור ואליהו סלפטר בספרם “עלילות נפט” – העריכו שפרויקט הצינור והמכליות היה כישלון כלכלי, אבל הבטיח את אספקת הנפט האיראני לישראל.
ההסכם האחרון לאספקת נפט נחתם ב-18 באוקטובר 1977 בין חברת הנפט האיראנית לחברת הקש הישראלית מז’נבה. באותם ימים הגיעו הקשרים לשיאם: השאה מילא תפקיד בעידוד תהליך השלום הישראלי־מצרי וחתם על עסקאות ביטחוניות גדולות עם ישראל. ראש הממשלה דאז מנחם בגין ביקר אצלו בחשאי בפברואר 1978. זה היה המפגש האחרון בין מנהיגי שתי המדינות. זמן קצר אחר כך התעורר גל מחאה של האופוזיציה האיסלאמית, אחיזת השאה במדינתו התרופפה, והוא סולק מכיסאו בינואר 1979. חודש אחר כך תפסה את מקומו הרפובליקה האיסלאמית של האייתוללה חומייני, הקשרים עם ישראל נותקו, ואיראן נהפכה לאויבת קולנית של המדינה, שמנהיגיה כינו “השטן הקטן” ו”המשטר הציוני”.
נפילת השאה הפתיעה את האחראים לשותפות הנפט. בדצמבר 1978, כשהמתיחות בטהרן היתה בשיאה, טרנס־אסיאטיק חכרה מכלית בשם “סי רובר” לעשר שנים. מנהליה חשבו כנראה שהמשטר ישרוד והעסקים יימשכו כרגיל. גם הצד האיראני מילא את חלקו עד לרגע האחרון, וחמישה משלוחי נפט מאיראן הגיעו בסוף 1978 לאילת. לפי ספרו של שמואל שגב, “הקשר האיראני”, חברת הנפט האיראנית העניקה ללקוחותיה הישראלים אשראי ספקים של 120 יום. אבל כשהגיע מועד התשלום, התחלף המשטר בטהרן. פז, דלק וסונול השתמשו בנפט, והתמורה לא הגיעה לאיראנים. הכסף הזה עומד כיום בלב “הבוררות הקטנה”. בעבר פורסם ב”הארץ” שהוא מופקד בנאמנות אצל החשב הכללי באוצר.
השותפות בצינור הנפט ובצי המכליות נעצרה עם המהפכה. הנפט האיראני חדל לזרום לישראל, שמצאה מקורות אנרגיה חלופיים. טרנס־אסיאטיק מכרה בהפסד גדול את האוניות שחכרה, והצינור מנצל מאז רק חלק קטן מכושר ההזרמה שלו. בעשור שעבר השלימה קצא”א את בנייתה של יכולת הזרמה הפוכה, מאשקלון לאילת, בניסיון לשווק נפט מאזרבייג’ן ללקוחות באסיה. המיזם העסקי הזה נכשל.
בחודש שעבר דלפו מיליוני ליטרים של נפט בזמן עבודות אחזקה בצינור וגרמו נזק כבד לשמורת הטבע עברונה בערבה. הדליפה עוררה קריאות לחשיפה ציבורית של קצא”א ופעולותיה, שגובו בסדרת כתבות של אבי בר־אלי ב”TheMarker”, בתביעות ייצוגיות לפיצוי על הפגיעה בסביבה ובעתירה לבג”ץ של עמותת “אדם, טבע ודין” להסרת החיסיון מעל החברה. עיתוי הדליפה רע במיוחד לקצא”א, כי עד 25 במרץ השנה עליה להודיע לממשלה אם ברצונה להאריך את הזיכיון ב-49 שנים נוספות, כשתוקפו יפוג בעוד שנתיים. ביקורת ציבורית על תנאי הזיכיון, ודרישה לחשוף את פעילות החברה ולהגביר את הפיקוח עליה, יכבידו על חידוש ההסדר הקיים. הממשלה תצטרך להחליט אם להלאים את המפעל, או להמשיך בשותפות הלא־ידידותית עם חברת הנפט האיראנית.
בוררות תחת אש
איראן החומייניסטית הקדישה את שנותיה הראשונות לביסוס שלטונה, בתחילה בטיהור פנימי אלים של שרידי משטר השאה, ובהמשך בהדיפת הפלישה העיראקית. ב-1980 הלאימה איראן את הפקת הנפט, שהתחלקה עד אז בין חברת הנפט הלאומית שלה לקונסורציום של חברות זרות. למרות הכרזות השנאה הפומביות, שליטיה רכשו נשק וחלפים מישראל, בעיסקה משולשת עם ארצות הברית, שהתגלגלה ל”פרשת איראנגייט”. בהמשך רכשו גם מסכות גז, להתגונן מהנשק הכימי של סדאם חוסיין.
אבל אפילו בעיצומה של המלחמה נגד עיראק היו בטהרן מי שנזכרו בחוב של חברות הדלק הישראליות. באוקטובר 1981 פורסמה ב”הארץ” הידיעה הראשונה שאיראן תתבע מיליארד דולר מישראל. האיראנים לא מיהרו. הסכם האספקה מ-1977 קבע שהדין האיראני יחייב את הצדדים, ובמקרה של סכסוך ביניהם, הוא יתברר בפני טריבונל של שלושה בוררים בטהרן. ב-27 ביולי 1985 פתחה חברת הנפט האיראנית בהליך הבוררות נגד סופטרול, חברת הקש מז’נבה. ב-1991 ביקשו התובעים לצרף לרשימת הנתבעות את חברות הדלק הישראליות פז, דלק וסונול. הם הבינו כנראה שחברת הקש המסכנה חדלה לפעול, ולא תוכל לשלם להם פרוטה, ועדיף לכוון לכיסים העמוקים יותר של חברות גדולות ורווחיות.
לפי המסמכים, שלישיית הבוררים האיראנים פעלה באטיות רבה. רק ב-3 במרץ 1999 הם קבעו שחברות הדלק הישראליות צורפו בצדק לתביעה, ושנתיים נוספות נדרשו להם כדי להכריע בשאלה המהותית של החוב. ב-8 ביוני 2001, כמעט 16 שנים אחרי הגשת התביעה, פסקו הבוררים שסופטרול ושלוש החברות הישראליות צריכות לשלם 97 מיליון דולר לחברת הנפט האיראנית (30 מיליון דולר קרן, 66 מיליון דולר ריבית וכמיליון דולר הוצאות גבייה). חברת הקש השווייצרית לא עירערה על ההחלטה, ולא ניסתה לפנות לבית משפט באיראן, אף על פי שבניגוד לחברות הישראליות, איש לא הגביל אותה מניהול משפט ברפובליקה האיסלאמית.
בישראל הוטל איפול על ההליך. הדו”חות הכספיים שמפרסמות חברות הדלק, שמפרטים לעייפה כל תביעה של כמה רבבות שקלים נגדן על זיהומי קרקע או על סכסוכים עסקיים עם בעלי תחנות דלק, לא מזכירים את החוב הישן לאיראנים או את הליך הבוררות בטהרן.
בינתיים מצאו האיראנים יעד שאפתני יותר למאבקם המשפטי. בעודם ממתינים לתוצאות הבוררות נגד חברות הדלק, יצאו מנהלי חברת הנפט הלאומית האיראנית לתבוע את חלקם בשותפות האבודה עם ישראל בצינור הנפט ובצי המכליות. אבל כאן עמדו לפניהם אתגרים מורכבים הרבה יותר מאשר ב”בוררות הקטנה”. הנתבעת הפעם היתה ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה, ולא חברת קש במדינה ניטרלית. לאיראן אין כאן שגריר, שיכול להתייצב עם מסמכי התביעה במשרד האוצר בירושלים.
הבעיה השנייה היתה פרוצדורלית. “הסכם ההשתתפות” מ-1968 לא קבע מהו הדין המחייב, שלפיו יתנהל ההסכם, והציג נוהל מסובך ליישוב סכסוכים בין השותפות. אם מתעוררת מחלוקת, ולא מצליחים ליישבה בהידברות, כל צד צריך למנות בורר מטעמו. אם צמד הבוררים מתקשה להכריע, או להסכים על מינוי בורר שלישי, הצדדים צריכים לפנות לנשיא “לשכת המסחר הבינלאומית” בפריז ולבקש ממנו שימנה את הבורר הנוסף. הנוהל הזה עומד כיום בלב המחלוקת המשפטית בין איראן לישראל, שניצלה אותו כדי למשוך זמן בהליכי סרק.
ב-14 באוקטובר 1994 פתחו האיראנים ב”בוררות הגדולה” נגד ישראל. הם מינו בורר מטעמם, וביקשו שישראל תמנה בורר נגדי. היו אלה ימי השיא של תהליך אוסלו. הרשות הפלסטינית כבר פעלה בשטחים שפינתה ישראל בעזה וביריחו; ישראל וירדן עמדו על סף חתימת הסכם השלום בערבה; מדינות המפרץ וצפון אפריקה השתתפו בוועידות כלכליות אזוריות ופתחו נציגויות ישראליות בשטחן; ונשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, עמד לפני ביקור היסטורי בסוריה, בעלת בריתה של איראן, כדי לקדם את החזרת הגולן תמורת שלום. באותו רגע נראה שאיראן עומדת לנחול מפלה אסטרטגית מול אמריקה ובנות חסותה באזור, ושתהליך השלום הישראלי־ערבי בלתי הפיך.
את ישראל הנהיגו אז יצחק רבין ושמעון פרס, מקורביו לשעבר של השאה ומחוללי המגעים החשאיים עם איראן החומייניסטית בתקופת “איראנגייט”. הם תיארו את איראן כסכנה העיקרית לתהליך השלום ולביטחון האזורי, וכצפוי, דחו על הסף את התביעה האיראנית. תשובתה הפורמלית של ישראל היתה שהתביעה לא הגדירה כראוי את מהות הסכסוך בין הצדדים ושלבוררות לא קדמה הידברות ישירה כנדרש.
הדחייה הישראלית לא ריפתה את ידי האיראנים והם המשיכו בהליך. הצעד הבא היה פנייה לנשיא לשכת המסחר הבינלאומית בפריז, ב-22 באוגוסט 1995, כדי שיכפה על ישראל למנות בורר. הפנייה התגלגלה הלוך ושוב בנימוקים פרוצדורליים, עד שנענתה בחיוב. ישראל עירערה ללא הצלחה, וב-29 במרץ 2001 חייב אותה בית המשפט לערעורים בפריז למנות בורר. ישראל התנגדה והציגה לטובתה שתי חוות דעת משפטיות: האחת כפרה בסמכות בית המשפט הצרפתי, והשנייה קבעה שכל עוד מתקיים סכסוך בין איראן לישראל, אי אפשר לכפות את מינוי הבורר. השופטים לא השתכנעו, וב-8 בנובמבר 2001 מינו בעצמם בורר, שיפעל כנציג הישראלי בבוררות. ישראל עירערה על המינוי הכפוי לבית המשפט העליון של צרפת, אבל הערעור לא עצר את ההליך. בדצמבר 2003 הציעו הישראלים שהבוררות תתנהל בז’נבה, והאיראנים הסכימו.
כפי שפורסם, הבורר הישראלי הראשון היה שר המשפטים לשעבר, עו”ד חיים צדוק. אחרי מותו ב-2002 מונה במקומו עו”ד דורי קלגסבלד, שממשיך בתפקידו עד היום. באתר המשרד שלו נאמר שקלגסבלד “מכהן כבורר מטעם מדינת ישראל בבוררות בינלאומית המתנהלת בשווייץ”. אבי בר־אליפירסם ב”TheMarker”, ששכר הטרחה שלו מגיע לכחצי מיליון דולר בשנה. יוסי מלמן פירסם בעבר ב”הארץ” שתשלובת קצא”א שכרה במקביל את עורך הדין הירושלמי אלחנן לנדאו, היועץ המשפטי לשעבר של משרד האוצר, כיועץ חיצוני לטיפול בתביעה האיראנית. כשמת לנדאו החליפו בתפקיד שותפו, עו”ד צבי ניקסון, שממשיך בתפקידו, ומשרדו מייצג את קצא”א גם בהליכים משפטיים שהיא מנהלת בישראל. באתר המשרד שלו, ניקסון מתגאה בהיותו “מוכר במשק הנפט” כעורך דין מוביל בענייני נפט, גז ותשתיות.
ישר לפנתיאון
ב-24 בדצמבר 2003 הגישה חברת הנפט האיראנית לצוות הבוררים את תביעתה הפורמלית. האיראנים דרשו שישראל תשלם להם כ-800 מיליון דולר, שלהערכתם מייצגים מחצית משווי הנכסים הקשורים בהסכם ההשתתפות מ-1968 – צינור הנפט והמתקנים הקשורים אליו, וכנראה גם צי המכליות שנמכר – וכן פיצויים הנוגעים ל”בוררות אחרת” התלויה ועומדת. הסכום הזה גדל מאז, לפי ההערכה, למיליארדי דולרים.
כתב ההגנה הישראלי, שהוגש ב-23 באפריל 2004, ביקש מהבוררים לדחות את התביעה משלושה נימוקים: התנגדות להליך המינוי של הבורר הישראלי, חוסר תום לב של הבורר האיראני והתנגדות מהותית לעצם התביעה. ישראל הגישה תביעה נגדית לפיצויים מחברת הנפט האיראנית על הפרת ההסכם באופן חד־צדדי אחרי המהפכה. סכום התביעה הישראלית לא מפורט במסמכי בית הדין השווייצרי.
ב-1 בפברואר 2005 נחלה ישראל מפלה משפטית מהדהדת בצרפת. בית המשפט העליון בפריז דחה את הערעור על מינוי הבורר ופירסם את פסק הדין. ההחלטה זכתה לפרסום נרחב בעיתונות המקצועית. פרופ’ תומס קְלֵיי מאוניברסיטת ורסאי, מומחה בעל שם לדיני בוררות בינלאומית, כתב שפסק הדין “שייך לפנתיאון של ההחלטות הגדולות בדיני בוררות”. השופטים הצרפתים קבעו שזכויותיה של החברה האיראנית נפגעו, כיוון שאינה יכולה לפנות לבתי המשפט באיראן או בישראל בגלל האיבה בין שתי המדינות. זכות הגישה לשופט היא חלק מהסדר הבינלאומי ומוגנת על ידי האמנה האירופית לזכויות האדם, אפילו אם מדובר בבורר, קבעו השופטים. לדבריהם, כיוון שההסכם העניק סמכות ללשכת המסחר הבינלאומית שמושבה בפריז, יש לבתי המשפט הצרפתיים סמכות לדון בתיק. בעקבות ההחלטה שונה החוק הצרפתי ואימץ את עיקריה.
נתניהו היה אז שר האוצר בממשלתו של אריאל שרון, והאחריות לקצא”א – ולבוררות עם איראן – היתה בידיו. אבל פעילותו הציבורית התמקדה אז במחלוקת על ההתנתקות מעזה ובהפרדת קופות הגמל מהבנקים (ועדת בכר). הוא לא התבטא בענייני התביעה האיראנית, או ההפסד בבית המשפט הצרפתי. שתיקה דומה נשמרה גם בטהרן, אף על פי שההליך התנהל בגלוי, ופסק הדין זכה לאזכורים רבים בעיתונות המשפטית. כשיוסי מלמן פירסם ב”הארץ” בסוף 2006 כתבה עם תיאור חלקי של הליכי הבוררות, איראן פירסמה תגובה רשמית שהכחישה את קיומם וטענה שהדיווח “בלתי מבוסס ושקרי לחלוטין”.
ב-18 בדצמבר 2006, כעשרה ימים אחרי ההכחשה האיראנית, התכנסו הבוררים לדיון ראשון בעל־פה, אחרי שנים של החלפת מסמכים. קלגסבלד ישב עם מקבילו האיראני לדיון בסעיף הראשון שעל סדר היום: התעקשות ישראל לכפור בסמכות הטריבונל. הדיון המהותי בתביעות הכספיות נדחה עד להסדרת השאלה הפרוצדורלית. הדיונים התנהלו לאטם, עד שב-10 בפברואר 2012 קיבלו הבוררים החלטה ראשונה, שדחתה את התנגדות ישראל למינוי הכפוי של קלגסבלד. הטריבונל לא התייחס לטענה הישראלית, שהבורר האיראני נגוע בחוסר תום לב, וקבע שהעניין יידון בהמשך.
ערק מפסולת תמרים
בעודם ממתינים להחלטה בדבר כשירות הבורר ב”בוררות הגדולה”, התניעו האיראנים מחדש את “הבוררות הקטנה” על החוב של חברות הדלק הישראליות. המסמך השווייצרי לא מפרט את המגעים שהתנהלו בתקופת כהונתם של אהוד אולמרט כראש הממשלה ורוני בר־און כשר האוצר. ברור רק שבשלהי הקדנציה שלהם, במרץ 2009, האיראנים קיבלו סכום ראשון על החשבון מחברת הקש השווייצרית של הישראלים.
חלפו שנתיים, והאיראנים ביקשו להשלים את גביית החוב. העיתוי של החלטתם מעניין: ב-19 בינואר 2011 הכריזה מועצת המדינה הפדרלית של שווייץ על הצטרפותה לסנקציות הבינלאומיות נגד איראן, שכללו הגבלות על העברות כספים. חודשיים אחר כך, ב-11 במרץ, פנתה חברת הנפט האיראנית ללשכת ההוצאה לפועל בז’נבה וביקשה ממנה לגבות מחברת הקש סופטרול סכום של כ-94 מיליון פרנק שווייצרי, על פי פסק הבוררים האיראנים מ-2001, עם ריבית שנתית של 5%. חברת הקש, כצפוי, התנגדה לתשלום.
האיש שמייצג את סופטרול וחברות הדלק הישראליות היה, כאמור, דניאל גוגנהיים, בעל משרד עורכי דין קטן בז’נבה, המתמחה בדיני בנקאות ומשפט מסחרי. אבל הקשר שלו לישראל עמוק הרבה יותר מהייצוג של חברת הקש השווייצרית. הוא עומד בראש קרן פילנתרופית, “טרה בונה”, שהוקמה כדי לתת מענקים לצעירים יהודים שרוצים לעבוד בחקלאות. את הקרן הקים חבר משפחה, ודניאל גוגנהיים ירש את ניהולה מאביו, פרופ’ פול גוגנהיים, שהיה מומחה בעל שם עולמי למשפט בינלאומי. הקרן תורמת מאות־אלפי שקלים בשנה לפרויקטים חקלאיים בנגב ובערבה, כמו “גידול כבשים מבוסס על פסולות”, או “ייצור ערק מפסולת תמרים”.
ב-8 ביוני 2011 עתרה חברת הנפט האיראנית לבית המשפט בערכאה הראשונה בז’נבה, בדרישה לבצע את צו ההוצאה לפועל. גוגנהיים התנגד בשם חברת הקש, בנימוק שאי־אפשר לאכוף בשווייץ את פסקי הבוררים האיראנים בפרשת חוב הנפט. בית המשפט קיבל את התביעה ב-25 בספטמבר 2012 וקבע שאפשר לגבות את החוב בשווייץ. שני הצדדים מיהרו לערער לערכאה הבאה בתור, בית המשפט לצדק בקנטון ז’נבה. הישראלים התנגדו שוב לתשלום החוב, והאיראנים דרשו לקבלו עם ריבית של עשרות מיליוני פרנק.
בינתיים התרחשו שינויי רגולציה בישראל, שהשליכו גם על ההליכים בשווייץ. ב-31 ביולי 2011 חתם שר האוצר שטייניץ על “צו המסחר עם האויב”, שהגדיר את איראן כ”מדינת אויב” והציג רשימה שחורה של ארגונים ואישים איראניים המעורבים בתוכניות הגרעין והטילים, בהמשך לסנקציות הבינלאומיות. חברת הנפט הלאומית של איראן לא צוינה בהודעה במפורש, אבל “פקודת המסחר עם האויב” אוסרת על כל פעילות כלכלית עם מדינות אויב. שנה אחר כך קיבלה הכנסת חוק מיוחד למאבק בתוכנית הגרעין האיראנית, שהרחיב את המגבלות והאיסורים.
עורכי הדין של ישראל בשתי הבוררויות, הקטנה והגדולה, מיהרו להציג את הצו של שטייניץ כראיה לכך שישראל לא יכולה לשלם כלום לאיראנים. אסור לנו, מה לעשות. לבית המשפט בז’נבה הוסבר שאם פז, דלק וסונול ייענו לתביעה וישלמו את החוב לחברת הנפט האיראנית, הן יעברו על החוק בישראל האוסר על תשלומים למדינות אויב.
משטר הסנקציות מגן על צדיק בינו, יצחק תשובה ודוד עזריאלי, בעלי חברות הדלק, שפטורים מהוצאה של עשרות מיליוני פרנקים שווייצריים. אבל שטייניץ לא הסתפק בזה. ב-14 בדצמבר 2011 שיגרה מיכל עבאדי־בוינג’ו, החשבת הכללית באוצר, הנושאת בתואר “האפוטרופוס על רכוש האויב” במשרד האוצר, מכתב רשמי לעו”ד גוגנהיים, שלפיו גם לחברת הקש מז’נבה אסור לשלם את החוב לאיראנים, כיוון שהיא “נשלטת בידי אינטרסים ישראליים”.
עכשיו הגיע הקרב המשפטי לערכאה הגבוהה ביותר – בית המשפט העליון של שווייץ בלוזאן. המוסד הזה שונה ממקבילו הישראלי. הוא מורכב ממחלקות מתמחות למשפט פלילי, משפט אזרחי וכדומה, ושופטיו מתמנים לתפקידם על פי מפתח פוליטי המתפרסם בגלוי. השופטת קתרין קלט מהמחלקה האזרחית, שעמדה בראש ההרכבים בתיקי איראן וישראל, מייצגת את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית – מפלגת השמאל, המתנגדת לקפיטליזם ודוגלת בהצטרפות שווייץ לאיחוד האירופי.
לקראת הדיונים בבית המשפט העליון בלוזאן, הכינו המשפטנים הישראלים תיק “עב כרס”, כדברי השופטת קלט, ובו תימוכין לטענה שכל תשלום לרפובליקה האיסלאמית של איראן עומד בסתירה לנורמה הבינלאומית של משטר הסנקציות. התיק כלל מסמכים רבים על הסנקציות של האו”ם והאיחוד האירופי נגד איראן, תרשימים מפורטים של עסקאות העבר בין איראן לישראל, החוזים המשותפים וחברות הקש וחוות דעת של פרופסור מלומד ששמו לא פורסם.
התיק הראשון הגיע ללוזאן ב-14 במרץ 2012, בערעור שהגישה ישראל על סמכות הבוררים ב”בוררות הגדולה” על חלוקת הרכוש במיזם צינור הנפט והמכליות. קבלת הערעור היתה עוצרת את ההליך ומשחררת את ישראל מהסיוט של תשלום מיליארדי דולרים למדינת האויב. עורכות הדין של ממשלת ישראל, דומיניק בראון־ברסט ודומיניק ריטר ממשרד “בראון את פייג’” בז’נבה, הציגו חוות דעת של משפטן (ששמו לא פורסם בפסק הדין), לפיה השופטים הצרפתים טעו בקביעתם שחברת הנפט האיראנית נהנית מהגנת האמנה האירופית לזכויות האדם. הן לא הסתפקו בטיעונים הפרוצדורליים, שכבר נדחו בצרפת, והציגו כ”ראיות חדשות” את הצו של שטייניץ ואת תרשימי העסקאות. חברת הנפט האיראנית השיבה לערעור ב-7 במאי 2012, וכצפוי דרשה לדחותו ולהכיר בסמכות הבוררים.
השופטים בשווייץ פועלים מהר. ב-10 בינואר 2013 – פחות מתשעה חודשים לאחר הגשת הערעור – חתמו השופטת קלט וארבעת חבריה להרכב על פסק הדין, שדחה את התביעה הישראלית וקבע שהליך מינוי הבורר היה תקין. השופטת קלט קבעה שהפרשנות הישראלית להסכם המקורי עם האיראנים מ-1968 שגויה. המשמעות היתה שהבוררות תימשך, וישראל תידרש לדון במהות ולא רק בנהלים.
בסוף פסק הדין הגיע תג המחיר: ממשלת ישראל נדרשה לשלם את הוצאות המשפט המרביות שמאפשר החוק בשווייץ, “בגלל גודל הסכום שבמחלוקת”. ישראל נתבעה לשלם רבע מיליון פרנק שווייצרי לחברת הנפט האיראנית, ועוד 200 אלף פרנק לבית המשפט. פרקליטי האיראנים רשמו ניצחון מוחלט על עורכות הדין של הישראלים.
ציבור באפלה
פסק הדין השווייצרי ניתן ערב הבחירות בישראל, אבל הבוחרים לא ידעו דבר על המפלה המשפטית שנחלה הממשלה מידי האיראנים בלוזאן, או על החוב המאיים לתפוח. שלושה ימים אחר כך, בישיבת הממשלה, נתניהו חזר על הבטחתו ש”מניעת איראן גרעינית היתה ונשארה המטרה המרכזית שלי כראש הממשלה”. צריך לפעול נגד איראן “גם ברמה הבינלאומית וגם ברמה של יכולת פעולה ישראלית”, אמר נתניהו והבטיח להמשיך, “אם נזכה, כפי שאני מאמין, באמון הבוחר”.
כלי התקשורת היחיד שפרסם את הפסיקה מ-2013 בישראל, אחרי כמה חודשים, היה כתב העת המקצועי “המטען“. העיתונים וערוצי הטלוויזיה לא ידעו או התעלמו, עד לדליפת הנפט בחודש שעבר.
ב-18 במרץ 2013 הציג נתניהו את ממשלתו החדשה בכנסת. שטייניץ הוזז למשרד לעניינים אסטרטגיים, ותיק קצא”א ובוררויות הנפט הועבר לידי שר האוצר החדש, יאיר לפיד. “הבוררות הגדולה” שקעה מחדש באפלה, מכוסה בהתחייבות של הצדדים ועורכי הדין לשמירת הסודיות.
אבל במקביל הואצו ההליכים הגלויים בתיק “הבוררות הקטנה” של חוב חברות הדלק. ב-22 במרץ דחה בית הדין לצדק בז’נבה את הערעורים של שני הצדדים, וקבע שהישראלים אינם חייבים לשלם את הריבית שדרשו האיראנים, אלא רק את החוב המקורי של 94 מיליון פרנק. אבל לכל המעורבים היה ברור שההחלטה הזאת היא רק שלב מעבר בדרך לבית המשפט העליון בלוזאן.
הערעור הישראלי לבית המשפט העליון הוגש ב-7 במאי. חברת הקש השווייצרית ומפעיליה הישראלים דרשו לבטל את גביית החוב, ובינתיים לעכב אותה עד לפסק הדין – או להחזיר את התיק לדיון מחדש בערכאה נמוכה יותר. למחרת ביקר עו”ד גוגנהיים בישראל, והשתתף בכינוס חבר הנאמנים של אוניברסיטת בן־גוריון בכובעו הפילנתרופי כנשיא קרן “טרה בונה”. נשיאת האוניברסיטה, פרופ’ רבקה כרמי, העניקה לו אות הוקרה בטקס בשדה בוקר, שבו נחנך “מכון שווייצריה לחקר האנרגיה והסביבה של אזורים צחיחים”.
התורם הציוני לחקלאי הערבה התייצב למשפט בלוזאן מול הפרקליט השווייצרי־איראני. הטיעונים שהציג שם נקראים כמו הגרסה המשפטית לנאומי ראש הממשלה באו”ם: מניעת משאבים כספיים מאיראן, בהתאם למשטר הסנקציות, היא “עיקרון חשוב של המשפט הבינלאומי”. ישראל פועלת כדי למנוע מאיראן כספים שיסייעו לה בפיתוח כוח תקיפה גרעיני, שמטרתו “למחוק את ישראל מהמפה”, כפי שהצהירו מנהיגיה. העמדה הישראלית מגובה בהחלטות האו”ם והאיחוד האירופי על הסנקציות. תשלום החוב לחברת הנפט האיראנית יעמוד, לפי הפרשנות הזאת, בסתירה למשפט הבינלאומי ולעמדת ממשלת שווייץ.
השופטים השווייצרים לא התרשמו. הטיעונים המדיניים לא קבילים, כתבו בפסק הדין, מפני שישראל לא העלתה אותם בערכאה הנמוכה, ומפני שאינם מנומקים, ומבוססים “על טיעונים אבסטרקטיים הנוגעים למדיניות בינלאומית, ובייחוד על הסכסוך בין ישראל לאיראן”. בית המשפט לא מבין, נאמר בפסק הדין, מדוע חוב של חברה שווייצרית לחברה איראנית, בגין חשבוניות שלא שולמו על משלוחי נפט מלפני 34 שנים, רלוונטי למדיניות החוץ של שווייץ כיום. הערעור נדחה, והצד הישראלי חויב בהוצאות המשפט.
אבל השופטים השאירו לישראלים חרך קטן להתחמקות מתשלום החוב ההיסטורי: הם כתבו שהעברת הכסף לאיראנים עשויה להתנגש עם משטר הסנקציות הבינלאומי, שממשלת שווייץ מחויבת אליו, ולכן העבירו עותק מפסק הדין לעיונו של משרד הכלכלה הפדרלי בברן. בכך קיבלו בעקיפין חלק מהעמדה הישראלית, שאותה דחו בבוז בהחלטתם.
הפסיקה מלפני שנה לא סיימה את הסכסוך. ישראל ואיראן ממשיכות בהליכי “הבוררות הגדולה” על צינור הנפט והמכליות. לא ברור כיצד ההוצאה לפועל בז’נבה תגבה, אם בכלל, את חוב “הבוררות הקטנה” מחברות הדלק הכפופות לחוק הסנקציות הישראלי. האיראנים זכו בפסקי דין לטובתם, גם אם לא קיבלו בינתיים את הכספים.
השותפות הישנה של ישראל עם משטר השאה האיראני ממאנת לגווע. חברת קצא”א קיימת וממשיכה בתפעול צינור הנפט, הנמלים ומכלי האחסון, כשהממשלה מסתירה את פעילותה ואת הדו”חות הכספיים שלה – כנראה מחשש שהשותפים הרדומים מאיראן יתבעו עוד כסף על חלקם בשותפות. בעוד שנתיים יפקע הזיכיון של קצא”א על צינור הנפט, הנמלים והמתקנים, ובמשרד האוצר מתלבטים מה לעשות בסיומו.
ישראל השקיעה בשנים האחרונות מאמצים רבים במאבק המשפטי נגד חברת הנפט האיראנית, וההפסדים בבתי המשפט בצרפת ובשווייץ לא ריפו את ידיה. האיראנים מגלים נחישות דומה, למרות הקושי בתרגום ניצחונותיהם המשפטיים להישגים כלכליים. שני הצדדים מעדיפים לשמור על שקט ולא לנצל את ההליכים לצורכי תעמולה; נוח להם יותר להחליף איומים פומביים, לצעוד על סף מלחמה, ולא לגלות שהם יכולים לדבר גם בנימוס ודרך עורכי דין. הציבור הישראלי נותר באפלה, ומנהיגיו מסתירים ממנו את ההידברות השקטה שהם מנהלים כבר שנים רבות עם חברת הנפט הלאומית של הרפובליקה האיסלאמית – וימשיכו לנהל בעתיד הנראה לעין.
http://www.themarker.com/news/1.2541058
חברי הדירקטוריון של קצא”א מכהנים במקביל גם במועצות המנהלים של החברות־הבנות שלה, השותפות במיזמים לייצור חשמל בישראל, ושל חברת־קש בפנמה, “אילת קורפוריישן”, המחזיקה בחלק ממניות קצא”א. כל החברות האלה מדווחות בקביעות לרשמי החברות הרלוונטיים, והדיווחים מאפשרים לזהות את חברי הבורד החשאי של החברה הישראלית.
בראש הדירקטוריון של קצא”א עומד זה יותר משנתיים האלוף במילואים יוסי פלד, שכיהן כשר בלי תיק מטעם הליכוד בממשלתו הקודמת של בנימין נתניהו. פלד נטש את הפוליטיקה לפני סיום הקדנציה, ושר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, חתם על מינויו ליו”ר קצא”א בנובמבר 2012. זמן קצר אחר כך הצטרף לפלד יועצו ומקורבו של שטייניץ, דוד שרן, כמזכיר החברה, שבענייניה טיפל בלשכת שר האוצר. שרן חזר לאחרונה לירושלים כמנהל לשכתו של נתניהו.
לפני פלד כיהנו בתפקיד שני גנרלים אחרים בדימוס, עמוס ירון בשנים 2008–2012 ואורן שחור בשנים 2003–2008.
את הרקורד הביטחוני מייצגים בדירקטוריון, לצד פלד, גם איש הצללים אורי לוברני וראש המוסד לשעבר, האלוף במילואים צבי זמיר. שניהם מילאו תפקיד מפתח בברית האבודה בין ישראל למשטר השאה באיראן, לוברני כשגריר לא־רשמי בטהראן, וזמיר בניהול הקשרים עם הסאוואק, השירות החשאי של השאה. לוברני כיהן בעבר כ”מפקח מיוחד” מטעם שר האוצר על פעילות קצא”א, וסיים את תפקידו ב–2002. זמיר מוזכר בתביעה הייצוגית שהגישו תושבים מאילת נגד קצא”א בעקבות דליפת הנפט. שני הוותיקים, לוברני בן ה–88 וזמיר בן ה–89, ממשיכים בתפקידם למרות חילופי השלטון והשרים.
עוד שני חברים ותיקים בדירקטוריון קצא”א הם איש העסקים מתי גרוסינגר מבני ברק, הבעלים של חברת “אור־עד” לתאורת רחוב וחסיד ויז’ניץ; ואיש העסקים משה מור מתל־אביב.
בשנים האחרונות מונו לצדם כמה חברים חדשים. אחד מהם הוא עמוס לוריא, קצין שריון שפיקד על חטיבת טנקים במילואים, ואחרי שחרורו מצה”ל היה מנכ”ל מגן דוד אדום ומנכ”ל עיריית רחובות. בתפקידו העירוני הסתבך בפרשה שבה מימן ראש העיר, שוקי פורר, את חובות מסע הבחירות שלו בעסקה סיבובית עם ספקים של העירייה. לוריא הועמד לדין עם פורר וכמה בכירים אחרים, ומשפטו הסתיים ב–2009 ללא הרשעה, בעקבות עסקת טיעון. השופט קיבל את מכתבו של לוריא, שהציג עצמו כ”מלח הארץ”, ואף שקבע כי חטא בהפרת אמונים, השתכנע שחלקו בפרשה היה שולי.
חבר אחר הדירקטוריון הוא איתן פדן, מקורב של שטייניץ שהיה בין השאר מנכ”ל חברת השיכון העירונית חלמיש בתל אביב, ומנכ”ל חברת הנכסים של מכון ויצמן, ודירקטור בחברות ממשלתיות. לצדם יושבים סביב השולחן גם רואה החשבון צחי חבושה — שכיהן בזמן הממשלה הקודמת כדירקטור מטעם הממשלה בחברת קרן קיסריה — ורואה החשבון שחר שהרבני.
החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי־בויאנג’ו, מכהנת כדירקטורית בחברת אילת קורפוריישן הפנמית, השותפה בבעלות על קצא”א. לפני כמה שנים כיהן שם החשב הכללי לשעבר ירון זליכה.
מזכיר החברה כיום הוא דוד שרן, פעיל ליכוד ותיק ששימש עד לא מזמן ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה (שרן נמצא כרגע בחל”ת ויחזור לתפקיד בסוף החודש). יו”ר החברה הוא ארז חלפון, מקורבו של שר האוצר משה כחלון.
מכיוון שעל החברה לא חלות המגבלות של חוק החברות, אפשר גם למנות יועצים ביד חופשית. בתקופת יאיר לפיד כשר האוצר שימש עו”ד רונן אביאני, היועץ המשפטי של יש עתיד, יועץ חיצוני לקצא”א. לימור פוקר-קוברינסקי, אחותו של הלל קוברינסקי, אחד האנשים המקורבים ביותר ללפיד, שימשה יועצת בחברת דוראד שבה שותפה קצא”א.
יועץ התקשורת של קצא”א מאז 2012 הוא רונן משה, יועץ התקשורת של מפלגת כולנו בתחילת דרכה, הנחשב מקורב לכחלון, הממונה על פעילות החברה.
אילת קורפוריישן נרשמה בפנמה בסוף 1967, לקראת חתימת ההסכם הישראלי־איראני על הקמת צינור הנפט מאילת לאשקלון. מניותיה מוחזקות בידי שני אזרחים פנמים, רודולפו צ’יארי קוראה ודומינגו דיאז ארוסמנה, שרשומים כמחזיקי המניות של עשרות חברות נוספות. הכתובת הרשומה שלה היא במשרד עורכי הדין איקאזה, גונזלס־רואיס ואלמן בפנמה סיטי.
ממשלת ישראל חשפה את בעלותה על אילת קורפוריישן בדו”חות החשב הכללי על נכסי המדינה, שבהם הוצגה אחזקה בשווי של 4,578 שקל במניות החברה. אילת קורפוריישן מדווחת כחוק לרשם החברות בפנמה על הרכב הדירקטוריון שלה, אך נראה שהדיווח אינו מעודכן: עמוס ירון רשום שם כיו”ר החברה הפנמית; ועו”ד עמיחי זרסקי, מזכיר החברה לשעבר של קצא”א, שסיים את תפקידו לפני כשנתיים, מוצג כגזבר ומזכיר החברה הפנמית.
החברה־האם העיקרית של קצא”א היא חברת־קש הרשומה בקנדה בשם איי־פי־סי (APC) הולדינגז. החברה נרשמה בהליפקס, בירת נובה סקוטיה, בדצמבר 1967, והיא בעלת הזיכיון הממשלתי להפעלת צינור הנפט מאילת לאשקלון. בשטר הזיכיון נאמר שהיא תקים לשם כך את חברת קצא”א כזכיינית־משנה ישראלית – כאילו מדובר בסניף של רשת אופנה או מזון מהיר. היו”ר הראשון שלה היה מומחה הנפט המנוח, ישראל (ריי) קוזלוב, שחתום על שטר הזיכיון ממארס 1968 לצד שר האוצר אז, פנחס ספיר. לפי ספרם של אליהו סלפטר ויובל אליצור, “עלילות נפט”, קוזלוב הישראלי ייצג בתשלובת את בעלי המניות האיראניים שחששו מחשיפה.
איי־פי־סי הולדינגז מחדשת בכל שנה את הרישום ומשלמת אגרה לרשם החברות הקנדי. הרישום הקנדי לא מפרט מיהם בעלי המניות, אבל מציין שלושה דירקטורים: היו”ר יהודה דרורי, פקיד בכיר לשעבר במשרד האוצר, שהציג עצמו בפרסומים מהעשור שעבר כ”יו”ר תשלובת חברות קצא”א”, או כ”מנהל עסקי קצא”א וטרנס אסיאטיק”; עו”ד זרסקי, שהיה מזכיר קצא”א; ויהודי קנדי בשם הווארד סקנוביץ. לא ברור אם הדיווח על שמות הדירקטורים מעודכן, ואם היו”ר דרורי מייצג כביכול את השותפים האיראנים, כפי שעשה קוזלוב בשנים הראשונות של המיזם המשותף.
כמו חברת־הקש בפנמה, גם כתובתה הרשומה של איי־פי־סי הקנדית נמצאת במשרד עורכי דין גדול, “סטיוארט מקאלווי”, בבניין משרדים אפרורי בהליפקס. לפי רשם החברות הקנדי, האסיפה הכללית האחרונה של איי־פי־סי הולדינגז התקיימה בדצמבר 1980 – אחרי המהפכה האיראנית. החברה חתמה אז על תעודה שהופכת אותה לחברה שלא למטרות רווח, אולי כדי להימנע מחלוקת רווחים עם השותפים האיראנים.
החברה השלישית שמחזיקה מניות של קצא”א היא “פימארקו אנשטלט”, הרשומה בוואדוז בירת ליכטנשטיין מאז 1959, אך אין כל מידע פומבי עליה ועל חברי הדיקטוריון שלה. לפי מחקרו של ההיסטוריון פרופ’ אורי ביאלר, זו היתה חברת־קש שאיראן היתה שותפה בבעלותה והוקמה כחלק מפרויקט צינור הנפט הקטן מאילת לחיפה — שהוביל נפט איראני מהנמל הדרומי לבית הזיקוק, וקדם לצינור הגדול של קצא”א. חרף העמימות סביב המעורבים בה, מישהו ממשיך לשלם את האגרה השנתית של החברה הוואדוזית, ומבחינת שלטונות ליכטנשטיין היא פעילה גם היום.
בינתיים באילת, הסוף לתרומות הסודיות של קצא”א?
כתבה של עומר כרמון בערב-ערב, 23/9/2016: ועדת שרים צפויה לדון בתחילת אוקטובר 2016 בתזכיר חוק ההתייעלות הכלכלית לשנתיים הקרובות, הכולל פרק שלם העוסק בתום הזיכיון של חברת קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצא”א). מהתזכיר עולה כי עם תום תקופת הזיכיון של קצא”א בעוד חצי שנה, יבוטל הפטור מארנונה שניתן לחברה. לפיכך, תיאלץ החברה, או מי שיבוא בנעליה, לשלם לרשויות המקומיות מס ארנונה גלוי ושקוף.
הסכמים סודיים
חברת קצא”א הוקמה בשנת 1968 ופועלת תחת זיכיון ייחודי ל-49 שנה (העומד להסתיים בחודש מרץ 2017), המקנה לה חיסיון על כל פעילותה ומאפשר לה להחזיק בקווי נפט מאילת לים התיכון ובמכלי נפט עצומים ונמלים באילת ובאשקלון. על פי מבקר המדינה, החברה ניצלה את מעמדה הייחודי וקיים ניגוד עניינים בפעולותיה אשר גרם לנזק סביבתי ואחר.
לפני כעשרה חודשים נחתם הסכם סודי בין קצא”א לעיריית אילת. העירייה וקצא”א פנו בבקשה מוסכמת לבית המשפט כדי שיעניק להם צו חיסיון ואיסור פרסום. שופטת בית המשפט המחוזי, חני סלוטקי, העניקה לצדדים את מבוקשם.
לא היתה זו הפעם הראשונה בה עיריית אילת מסתירה מידע הנוגע להסכמיה עם קצא”א. גם פרק בדו”ח ביקורת שהכין לפני חמש שנים בנושא מבקר העירייה, עו”ד אלי הרציג, לא פורסם עד היום. בטענה כי קיים חיסיון בנוגע לפעילותה של קצא”א. בהקדמה לדו”ח, כתב מבקר עיריית אילת: “הפרק הראשון עניינו הסכם, בין העיריות אשקלון ואילת לבין חברת קצא”א, בדבר קבלת תרומה כספית מחברת קצא”א (תחליף לארנונה). היועצת המשפטית לעירייה לא הובאה בסוד העניין בעת חתימת ההסכם. מומלץ לשתף את הלשכה המשפטית של העירייה בעת חתימה על הסכמים מעין אלו. חלק מכספי התרומה לעיריית אילת, מועברים לגופים נתמכים. לדעת הביקורת, רצוי לשלב ועדה מקצועית, כמוגדר בנוהל מתן תמיכות, בהליך העברת התרומות לגופים הנתמכים, במטרה ליצור, למצער, שקיפות בהליך שוויוני”.
כיצד מחולק הכסף של קצא”א?
גורם בכיר בקצא”א, הסביר ל’ערב ערב’ כי בנוסף להסכם המופיע בספר התקציב, החברה מעבירה גם תרומות בהתאם לבקשותיו של ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי. חלק ניכר מהבקשות הן לקבוצות הכדורגל והכדורסל העירוניות.
לאחר שבשנים האחרונות קיבלה עיריית אילת מקצא”א תרומה שהוגדרה כ’חלף ארנונה’ בסך כשני מיליון שקלים, ציינה העירייה בספר התקציב שלה, כי בשנת 2016 תקבל מקצא”א סכום גדול בהרבה: 6.9 מיליון שקלים. בדיון בדלתיים סגורות שהתקיים לפני כעשרה חודשים, סיפר ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי, לחברי מועצת העיר על ההסכם עליו חתם עם קצא”א. יו”ר האופוזיציה, דובי כהן, שאל האם ההסכם עם קצא”א הוא עד תום תקופת הזיכיון של קצא”א – מרץ 2017. יצחק הלוי פנה לגזבר העירייה, אסי בן חמו וביקש ממנו: “אסי, תסביר לגבי המועד. תסביר את שני הפיקים”. בן חמו פירט: “אנו חותמים ומאשרים עכשיו שני הסכמים. אחד זה ‘הסכם התרומה’, שזה ה-6.9 (מיליון שקלים, ע.כ) וההסכם השני נקרא ‘הסכם ארנונה’ ואני אסביר למה. ‘הסכם תרומה’ בא ואומר: מהראשון בינואר 2015, עיריית אילת תקבל במקום 2.4 מיליון שקלים, 6.9 מיליון שקלים. הכסף הזה של ה-6.9, הוא עד מרץ 2017, שזה המועד שאמור להסתיים הזיכיון. אם יסתיים הזיכיון, אז נכנס ההסכם השני שהוא 7.5 מיליון שקלים. בהסכם ארנונה יש תחשיב מסודר”, הוא אמר. שאלנו את עיריית אילת וקצא”א האם ההסכמים שנחתמו ביניהם יהיו בתוקף גם לאחר תום תקופת הזיכיון? מקצא”א נמסר: “קצא”א מחויבת לקהילה בה היא פועלת. החברה אינה נוהגת להתייחס להסכמים בינה ובין גורמים מסחריים וציבוריים, וההסכמים המדוברים נתונים תחת צו חסיון של בית המשפט”. עיריית אילת מסרה בתגובה: “העירייה כמובן תברך על החלטה לפיה קצא”א תשלם ארנונה, דבר אשר יעשיר את הקופה הציבורית למען התושבים”.
לפניכם פסק הדין של הרכב הבוררות הראשון על חוקיות הרכב הבוררות, קובץ pdf
פורסם ב shemtov1
One Comment
אבל הגבר הישראלי הוא זה שעושה מילואים ומגן על אותן שופטות ושופטים
ששיושבים על כס השיפוט
ודופקים אותו.