החונטה המשפטית בראשות אסתי חיות ויצחק עמית מספרת לציבור שרק בגץ עומד על המשמר ושומר על זכויות האדם.  האמנם?  בג”ץ  808/14. 

אצלנו בעדנה כבר הרבה זמן התרענו על תופעה ששופטי הבגץ מקיימים דיון, מאלצים את הרשות הציבורית להודות שהיא גורמת עוול לאזרחים, מאלצים אותם לתת התחייבות בשפה רפה שהרשות תשקוד על תיקון העיוות… ואז קובעים שהעתירה (ה”בג”ץ”) התייתרה והיא נמחקת.

מה שזה עושה זה, משאיר את הציבור ללא סעדים כי ההתחייבות בבג”ץ לא שווה כלום.  הנה מקרה בו עיריית ירושלים הובאה לבגץ, נתנה התחייבות שהיא תתקן את העוול והעתירה נמחקה כי “התייתרה”.

שני עורכי דין מאיר קייקוב ועו”ד הלל ברק חשבו שאם העיריה שמה זין אפשר לעשות לה בקשת ביזיון בתיק בעליון (שנמחק) בתקוה שהשופטים יכעסו שהעירייה עבדה  עליהם.

בבגץ המקורי העיריה הבטיחה לתת פטור מארנונה לעמותה שעוסקת ביעוץ משפחתי ובהכשרת נשות חינוך.  עורכי הדין הגישו בקשת ביזיון וסולברג השתין עליהם בקשת.

נועם סולברג משתין על האזרחים בקשת בצחוק גדול

אבל נועם סולברג צחק על עורכי הדין האלה והשתין עליהם בקשת.  הוא פשוט מחק את בקשת הביזיון בנימוק שהעתירה נמחקה בגלל שהיא התייתרה.

אבל העתירה לא התייתרה.  להיפך, מרגע שהתיק המקורי נסגר, העיריה המשיכה לצפצף ולשים זין.

הנה במילים האלה נועם סולברג עובד על הציבור:

“כפי שניתן להבחין בנקל, פסק הדין בהליך זה הורה על מחיקת העתירה, בלא שניתן במסגרתו כל ‘צו’. כפי שנקבע על ידי בית משפט זה במספר הזדמנויות, בהעדר צו, לא קמה עילה לבקשת סעד של כפייה לפי הוראות הפקודה; ובכלל זה, גם אי-עמידה בהצהרות שעל יסודן נמחקה עתירה – אינה מקימה עילה בהליך לפי הפקודה”.

האם זה עניין את נועם סולברג?  ברור שלא.

יש להפסיק מייד הנוהג של מחיקת עתירות בגלל ש”התייתרה העתירה”

אף אחד מכל אלה שמלמדים פרחי משפט במכללות לא מכין אותם לקראת התופיעה הבזויה הזו שעובדים מאוד קשה על הבגץ, מוכיחים שהרשות גרמה עוול מנהלי שצריך לתקן אותו, ואז השופטים בעליון עוזרים לרשות לצאת מהבוץ וקובעים שהעתירה התייתרה ולכן העתירה נמחקת.

אין שום עתירה שמתייתרת.  כי כמו שראינו אם אין צו עשה לרשות, הרשות ממשיכה לצפצף.

בתיק בו מוכח כי רשות מנהלית גרמה עוול מנהלי צריך לקבוע שהעתירה מתקבלת, לפסוק הוצאות נגד הרשות, לקבוע למעקב בעוד 3 חודשים ואם הרשות לא מוכיחה שהעוול תוקן, להכפיל את ההוצאות פי 10.

ראו גם בגץ 4737/23 בו הגברת ספיר ניר עשתה בגץ נגד כביש 6 אשר ניפח חוב של 6 ש”ח ל 600 ש”ח.  סולברג צחק לה בפרצוף…..”כדין פעלה כביש 6″ הוא אמר לה.

זה שופט או שזה חקר עם כיפה?   כולנו בזים לנבלה נעם סולברג.

להלן פסק הדין:

1. לפנַי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה), במסגרתה מבקשת העותרת, עמותת נווה ירושלים (להלן: העמותה), לאכוף על המשיבה 2, עיריית ירושלים, ועל גורמים שונים מטעמה – שצורפו כמשיבים לבקשה הנוכחית, את ביצוע פסק הדין שניתן בעתירה ביום 6.10.2015 (להלן: פסק הדין); וכלשונה: “לאכוף על המשיבה לקיים את ההחלטה ככתבה וכלשונה, ובאופן פרטני במקרה שלפנינו – לאסור על המשיבים 1 ו-2 ‘לבדוק’ האם המבקשת עומדת בדרישות לפטור מתשלום ארנונה […] ולהמשיך לתת את הפטור למבקשת”.

2. כפי שפורט בפסק דיננו הנ”ל, העמותה עוסקת, בין היתר, במתן יעוץ משפחתי ובהכשרת נשות חינוך. פעולותיה נעשות בנכס המצוי בתחום המוניציפאלי של עיריית ירושלים. עניינה של העתירה, שהוגשה עוד בשנת 2014, בבקשת העמותה לבטל את החלטת הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (להלן: הממונה), הוא המשיב 1 בעתירה, שלא להעניק פטור חלקי מארנונה על-פי פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הארנונה), בהתייחס לאותו חלק מהנכס בו היא פועלת, המשמש להכשרת נשות חינוך.

3. מבלי לפרט את השתלשלות העניינים בהליך זה, אזכיר כי במהלכו – ולאחר שהוגשו תגובותיהם המקדמיות של המשיבים לעתירה – ניתן על ידי בית משפט זה פסק דין, במסגרת הליך אחר, שהכריע במחלוקת המשפטית שהתגלעה גם בעתירה דנן, הנוגעת לפרשנות הוראות פקודת הארנונה (דנ”ם 6673/12 עטרת בנות ירושלים נ’ משרד הפנים – הממונה על מחוז ירושלים (23.3.2015)). קביעותיו של פסק הדין האמור, השליכו ישירות על המחלוקת שבמוקד הליך זה, ועל כן ביקשתי מן המשיבים להבהיר האם הם עודם עומדים על תגובותיהם המקדמיות לעתירה.

4. נוכח ההתפתחות הנ”ל, עדכן הממונה כי בחן שנית את עמדתו וכי החליט לאשר את בקשת העמותה להכיר בה כ-“מוסד חינוך” לצרכי פטור מארנונה לפי סעיף 4 לפקודת הארנונה, בהתייחס לחלק מהנכס המשמש כסמינר. עיריית ירושלים, מצידה, הודיעה כי תפעל ליישום האישור אשר ניתן על-ידי הממונה, כך שהפטור יוּחַל ממועד מתן האישור, בהתייחס לחלק המשמש סמינר. בהינתן הודעות הממונה והעירייה, הודיעה העמותה כי העתירה מיצתה את עצמה, וכי דינה להימחק.

5. בהתאם, ניתן ביום 6.10.2015 פסק הדין, בגדרו נקבע: “אכן כך. העתירה מוצתה והתייתר הצורך להמשיך ולדון בה. העתירה נמחקת אפוא בזאת. כל צד ישא בהוצאותיו”.

6. כעת, במסגרת הבקשה שלפנַי, טוענת העמותה, כי “החליטה העירייה כעת, לרגל שנת הארנונה החדשה, לבטל את הפטור שניתן בפסק דינו של בית משפט זה”; אשר על כן, מבקשת העמותה ליתן צווים “למען תפעל המשיבה בהתאם לצו בית המשפט הנכבד, וכן להורות למשיבה לגלות מי הגורמים בעירייה אשר החליטו לבזות את הצו […]”.

7. דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת העירייה ויתר המשיבים לבקשה. כפי שניתן להבחין בנקל, פסק הדין בהליך זה הורה על מחיקת העתירה, בלא שניתן במסגרתו כל ‘צו’. כפי שנקבע על ידי בית משפט זה במספר הזדמנויות, בהעדר צו, לא קמה עילה לבקשת סעד של כפייה לפי הוראות הפקודה; ובכלל זה, גם אי-עמידה בהצהרות שעל יסודן נמחקה עתירה – אינה מקימה עילה בהליך לפי הפקודה, מבלי כמובן לנקוט עמדה לגופם של דברים (בג”ץ 7342/97 פיטוסי נ’ בית הדין הרבני האזורי (20.9.1999); בג”ץ 3114/06 פרלמן נ’ עיריית פתח תקוה (11.9.2012); בג”ץ 5712/17 פיש נ’ משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה(12.12.2018); בג”ץ 2289/19 ת”ת “עץ החיים” ביתר עלית נ’ נשיא בית הדין הרבני הגדול (10.12.2020); בג”ץ 6155/20 סואעד נ’ משרד החינוך (29.8.2022)).

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

משלא התבקשה תגובת המשיבים, ולפנים משורת הדין, לא יֵעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏י”א באלול התשפ”ג (‏28.8.2023).

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/14/080/008/o25&fileName=14008080.O25&type=4

PDF