יש מחלות קלות ויש מחלות קשות, יש אנשים טובים ויש אנשים רעים. ככל שמדובר במחלות, יש לנו ארגונים שנלחמים במחלות אם יותר אם פחות ואם כאלו פשוט נהנים מהמצב ופשוט רוצים למכור לנו תרופות בכדי שנשאר חולים. העיקר שנקנה עד יומנו האחרון את התרופות אבל המכנה המשותף לכל העוסקים במלאכה שהם מספקים פתרונות, טובים יותר או פחות אבל לבטח טובים יותר מהאלטרנטיבה שלא יהיה טיפול כלל.
אני מקווה שנעמה תסלח לי אבל החלק הזה הוא הכי חשוב בהבנת הסכנה הפמיניסטית ודווקא עליו היא דילגה הוא החלק בהבנת האויב הפמינאצי ולכן אני מרגיש את החובה להשלים את דבריה.
אבל כשמדברים על פמיניזים צריך לזכור שאין דבר כזה פמיניזים טוב. הפמיניזים הקלאסי קובע הנחת יסוד שקרית כי הישה מופלית ולכן כל מה שהן משיגות נמנע מאיתנו וזו אפליה פסולה לכל דבר ועניין.
הפמיניזים נולד כתנועה המבוססת על השקר כי הגברים מנהלים את העולם, יתכן שזה באמת כך אך מדובר בכל מקרה בקומץ של אנשים שמנהלים את העולם, אותו עולם שכולנו עבדים בו. בנוסף הדבר נובע מהעובדה שנשים וגברים מעדיפים כך מסתבר, הלכה למעשה את התוצאה הזו שבה רואים יותר דברים בנקודות החלטה, הגם שאם מסתכלים היום (וגם פעם) תמיד היו נשים בנקודות מפתח. לו רק ניקח את מלכת אנגליה הסתומה שמנהלת את הממלכה שלה כמעט 100 שנה ביד חזקה? אבל אפשר ללכת מהתחלת הספרות העולמית ולבחון את הטענה המטורללת של ארגוני השטנה הפמינצים. הפמיניזים הצליח לשנות את הטבע בכך שהוא כופה עלינו נשים שיחליטו עבורנו שעה שרובנו נשים וגברים מעדיפים גברים.
בספר הספרים שלנו הדמויות החזקות הם נשים וגברים מאז ומתמיד. אדם וחווה. אמנם אדם נוצר בצלם אלוהים וחווה מהתחת של אדם שנוצר בצלם אלוהים אבל אם נתעלם מהבדלי הבריאה הרי כי הסיבה מדוע אלוהים ברא לאדם עזר כנגדו היא מהסיבה הפשוטה שבהבנה התנכית הגבר זקוק לאישה שתהיה איתו שתשלים אותו. כשאלוהים העניש את אדם וחווה הוא העניש אותם יחד. אלוהים לא עשה הנחות לאיש מהם ולכל אחד נתן עונש מותאם אישית. סביר להניח שארגוני הנשים וארגוני הגברים של אותה התקופה כעסו על אלוהים אך איש מהם לא טען כי חווה קיבלה עונש כי היא אישה אלא ברור שהיה לה חלק בלעבור על דרישה היחידה שאלוהים דרש משניהם. ” וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית פרק ב פסוק יז)
לאברהם היה את שרה ואת הגר ואלוהים מצווה עליו לעשות כל אשר תאמר לו שרה! “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ” (בראשית כא יב)
ליצחק היה את רבקה אישה שכל כולה שבח והלל ולידה דמותו של יצחק מוקטנת.
אפשר להמשיך ולעשות סקירה תנכית אך העובדה היא כי בתנך היהודי אין רק גיבורים אלא יש גם גיבורות זה לצד זה אבל תמיד יש את שאר העם שעושה מה שאומרים לו. התנך מספר על הסלבריטיז של אותן התקופות שהם בדרך כלל השליטים ואשר הם ורק הם שולטים בכתיבת ההיסטוריה. ודבר אחד מאוד ברור בתנך, מאז ומתמיד היו נשים חזקות וגיבורות לא פחות מגברים. הטענה היחידה שאפשר לטעון נגד התנך כי המינונים אינם שווים אך הדבר נובע מהצורך לשלוט שקיים יותר בגברים ופחות בנשים ואלו שהגיעו להיזכר בדברי הימים היו החזקים שהם אלו היחידים שצליחו להותיר את חותמם גברים ונשים כאחד.
נזקי הפמיניזם הרדיקלי
בכלל הגבר הישראלי לדעתי הינו החיה הכי מטומטמת שיש הוא יעשה את הכל עבור נשים שצועקות מוות לגברים, כך סורסו הגברים במשך עשרות שנים עד הלום, זו הסיבה בדיוק מדוע מדינת ישראל נכבשה מבלי שהאויב השמאלני נאלץ לירות ולו כדור בודד אחד.
מאז פריצתה של מדינת ישראל בהחלטת האו”ם פועלות בישראל כנופיות פמיניסטיות אך בעשורים האחרונים אי אפשר לפספס את הנזקים והטרלול שהנשים המופרעות הללו הצליחו להכניס לתוך המוח של הישראלי הממוצע, כך הפך הגבר הישראלי בעזרת תעמולה שלא מביישת את הנאצים לכזה שדמו הותר. כידוע הגבר הישראלי הינו בפוטנציאל ממשי של רוצח, אנס ומטרידן מצוי. בתי המשפט שנכבשו על ידי שופטים (החילים של הצבא הפמינאצי) מבצעים פשעים המוגדרים בעולם כפשעים נגד האנושות ללא פחד ואימה מהחוק ולמעשה ניתן לומר ללר כחל ושרק כי השופטים הללו האחראים לביצוע כל פשע שנאה שמתרחש בישראל דם אחינו על ידיהם והם אלו המקנים לרצח הגברים בישראל את התוקף החוקי. עינו ערך בג”צ אבות למען צדק נגד השר חילי טרופר 2467/21 בו בג”צ דחה את הדיון בעתירה וללא בושה קבעו השופטים המושחתים מהעליון פוגלמן, קרא ואלרון כי אישה אלימה פיזית ומילולית ראויה להדליק משואה ביום הכי קדוש לגברים של המדינה הדפוקה הזו שהקריבו את נפשם בעבורה גם אם המחבלת הפמיניטית התורנית השתמטה משירות צבאי.
בכדי להבין את עומק הנזק שגרמו הארגונים הפמיניסטים למדינת ישראל פתחתי את הכתבה בהשוואה למחלות ומה שעושות חברות התרופות ועתה אסגור לכם את המעגל. הארגונים הפמיניסטים הם סרטן מסוגים שונים שחדר לגוף של אזרחי מדינת ישראל ודגר בו במשך עשרות שנים, הטיפול נגד הסרטן הזה שקיבלנו שימר את הסרטן בגוף האומה ולאחר דגירה של שנים רבות הסרטן הזה שלח גרורות ואנחנו כיום עומדים חסרי אונים עם סרטן וגרורות בשלב 4 ורק מחכים למוות המיוחל.
הבעיה שלנו היא שאנחנו חולי סרטן שעומדים למות מסרטן וחלקנו מת ממנו אבל אנחנו מסרבים להבין שאנחנו בכלל חולי סרטן שהיו צריכים טיפול, טיפול שמעולם לא קיבלנו ועתה אנחנו חיים אבל מתים אך לא מודעים לכך.
שבשנים האחרונות רווחת בישראל העמדה לפיה הנשים במדינה הן ״מגזר מקופח״. אם בעבר היינו מוצאים את עמדה זו בעיקר בקרב נשים, הרי שכיום להפתעתנו היא מקבלת מקום של כבוד גם בקרב חלק נכבד מהגברים. הבעיה המרכזית עם עמדה זו – העובדות.
לא רק שברוב המקרים העובדות אינן מצביעות על קיפוח של נשים בישראל, אלא המצב הוא הפוך. בהשוואה עובדתית למצבם של הגברים בישראל, עולה כי בפרמטרים רבים נשים הן אף פריבילגיות. במאמר זה נפריך את חלק מהתפיסות השגויות שרווחות כיום בקרב הציבור סביב קיפוח הנשים בישראל.
פערי שכר: תודעה כוזבת
בכל הנוגע לשכר נשים ותעסוקתן, הרי כבר ידוע מזה זמן רב כי פערים בהשתכרות נשים, ככל שאלו קיימים, אינם נובעים מאפליה אלא משונות עניינית במרכיבים הקשורים בעבודה, כגון היקפי משרה שונים, השכלה, סיכון בעבודה, בחירות קריירה שונות ועוד. גם המסקנות של בדיקה שערך משדר האוצר בנושא, אשר פורסמו לכבוד יום האישה הבינלאומי שצוין לאחרונה, מתיישבות עם נתונים מחקרים אלו.
למרות שכל זה ידוע, עדיין נטועה בציבור תודעה כוזבת בנושא זה. מובן שתודעה כוזבת זו מטופחת על ידי הפמיניסטיות, הנהנות ממנה ומשתמשות בה כסיוע לקידום חקיקה בכנסת, לקבלת תקציבים ממשלתיים ולצבירת כוח פוליטי וציבורי.
יש יותר גברים עגונים
מיתוס ״פערי השכר״ בתחום התעסוקה הוא רק דוגמא אחת לתודעה כוזבת הרווחת כיום בכל הנוגע למעמד האישה בישראל, ודוגמה נוספת היא פרשת העגונות. גם בתחום זה מפיצות הפמיניסטיות מידע שגוי ומטעה כאילו רק הנשים הן הנפגעות ממצב של עגינות. בתחום זה במיוחד, מטילות הפמיניסטיות רפש רב המלווה בצחנה עזה נגד בתי הדין הרבניים, שלטענתן מפלים נשים ולא כופים גט על בעלים בשל גישתם ״השוביניסטית״.
ואולם, בדיקה של הטענה הזו לעומק מגלה כי גם במקרה זה הטענה אינה נכונה. למעשה, כמות הנשים העגונות בישראל נמוכה מכמות מהגברים העגונים.
התודעה הכוזבת וחסרת הבסיס שנוצרה בתחום זה מסייעת בגיוס אמפתיה לצורך ביסוס דעת קהל אוהדת המתייחסת לנשים כמוחלשות ומקופחות. כמו במקרה של פערי השכר, גם כאן מסייעת תודעת הקיפוח לצבירת כוח ציבורי ופוליטי.
מיתוס פערי השכר ונושא העגינות הם רק שתי דוגמאות מתוך שלל תחומים בהם נשים נתפסות כחלשות ומקופחות, בהם אף עסקו כותבים נוספים כדוגמת מירב דבורקין כהנוב.
מכחישי אפליה וארגונים פמיניסטיים רדיקליים
כיום, פעמים רבות אנשים ונשים נבחנים בעיני זולתם כחלק מקבוצת השתייכות – נשים, נכים, יוצאי אתיופיה, להט״בים ועוד. בתוך כך, אלמנט הקיפוח של קבוצה זו או אחרת ביחס לחברותיה הפך בשנים האחרונות ל״מטבע עובר לסוחר״ אשר איש לא טורח לבדוק את נכונותו. יצוין כי גישה זו הינה נגזרת ישירה מכך שהפכנו בשנים האחרונות לחברה שמקדשת את מושג השוויון, שהקיפוח הנו תולדה שלו.
אחת מהתוצאות של גישה זו, המניחה את היות הנשים מקופחות או מדוכאות הינה כי כל מי שמעז לשאול בפומבי, כגון באמצעי התקשורת למשל, שאלה אינפורמטיבית או להרהר אחר הנחת הקיפוח והדיכוי ולהציע לבדוק למשל מהם נתוני תחום תעסוקת הנשים והאם שכרן אכן נמוך יותר, יתקל בהרמת גבה כאילו היה הוא בור ועם הארץ. אם יתקל בפמיניסטיות באזור, יגונה מיד בתור ״מכחיש אפליה נגד נשים״.
מצב זה אינו מקרי. הוא תוצאה זו של תודעה כוזבת הושגה במאמץ עיקש ורב בן שנים מצד ארגוני הפמיניסטיות הרדיקליים. ארגונים אלו החלו כארגונים שדואגים לילדים, עת האימהות יוצאות לעבודה והיוו מועדונים חברתיים לנשים, שאף כוללים חוגים והכשרות מקצועיות. עם חלוף השנים הם התגלו כגופים פוליטיים לכל דבר ועניין, אשר מובילים יוזמות חקיקה בכנסת ומהלכים שלטוניים ברשויות השלטון האחרות.
במסגרת שינוי סטטוס זה שארע בארגונים אלו, מתברר כי מעורבותם בהליכי החקיקה והשלטון השונים מלווה בחריש עמוק בשדות התודעה הציבורית, ולמעשה בעבודה של הנדסת תודעה אידאולוגית, פרוגרסיבית ופמיניסטית של כלל מערכות השלטון במדינה.
תהליך שינוי תודעה זה התחיל בפעולת שיווק פשוטה, עת עברו הפמיניסטיות להגדיר את עצמן כבר לפני שנים רבות בתור ״ארגוני נשים״. הגדרה זו נראית תמימה, ולכאורה, מה רע בה? אלא שהבעייתיות בשם ״ארגוני נשים״ הינה כי שם זה יוצר רושם מוטעה כאילו ארגונים אלו מייצגים את כלל הנשים בישראל, בעוד שזהו כלל איננו המצב.
לכן, משום שהרוב המוחלט של הנשים בישראל כלל לא חברות בארגונים אלו, אלא חברות בהם בעיקר אלו המגדירות עצמן כפמיניסטיות, נכון יותר להגדיר אותם כארגונים פמיניסטיים.
אלימות נגד נשים: האמת הלא-נעימה
״ספינת הדגל״ של הארגונים הפמיניסטיים היא ללא ספק סוגיית ״האלימות במשפחה״. כאן הצליחו ארגונים אלו, בין השאר באמצעות כיבוש הזירה התקשורתית, ליצור תודעה כוזבת כאילו יש בישראל ״מכת מדינה״ של אלימות נגד נשים מצד בני זוגן. כחלק מכך, החל מגיל צעיר, מושרשת הבדיה כי ״כל גבר הוא אלים״ וכי ״כל אישה היא קורבן״, ואף דואגים לציין את נושא האלימות נגד נשים מספר פעמים בשנה.
מבוקר עד ערב נשטפת התקשורת בפרסומות שמתריעות בפני נשים כי עליהן להיזהר מבני זוגן. רק לאחרונה התגייסה רשת ׳המשביר לצרכן׳ לחנך את קהל לקוחותיה וללמדם כי “מערוך נועד ללישת בצק” וכי “סכין נועד לחיתוך סלט”, ולא לשום דבר אחר.
ועכשיו, לעובדות. ידוע מזה שנים, ממאות מחקרים שנערכו בעולם המערבי, כי אלימות במשפחה הינה סימטרית. ההתפלגות היא בערך כזו – בכ-50 אחוזים מהמקרים שני בני הזוג אלימים, בכ-25 אחוזים הגבר הוא אלים, וב-25 אחוזים האישה היא זו המגלה אלימות כלפי בן זוגה. כלומר, נשים אלימות כלפי גברים וגברים אלימים כלפי נשים בשיעורים דומים.
השלכות הרסניות
התוצאה משיבוש תודעה זו, שנוצר ממסגור תקשורתי מצד הארגונים הפמיניסטים המקבעים את ההנחה כי האלימות במשפחה היא תופעה הקיימת לכאורה רק כנגד נשים, הינה כי מדינת ישראל מקצה עשרות מיליוני שקלים בשנה לטיפול בבעיית ״האלימות נגד נשים״, בעוד שבעיית ״האלימות נגד גברים״ מצד נשותיהם מודרת מהשיח הציבורי.
כתוצאה מכך אין בישראל הקצאת משאבים ייחודית לטיפול בבעיית האלימות של נשים נגד בני זוגן, ולמעשה הנשים האלימות והגברים הקורבנות אינם מקבלים את הטיפול לו זוכים הגברים האלימים והנשים הקורבנות.
בנוסף, מסגור האלימות במשפחה כאילו הוא נעשה רק כנגד נשים יוצר תודעת פחד בקרב נשים אשר כלל אינה נכונה. שכן באופן יחסי, מדינת ישראל היא מהמדינות הבטוחות בעולם עבור נשים. גם הנתונים שהקריא בזמנו השר לביטחון פנים גלעד ארדן מעל דוכן הכנסת מאשרים זאת, ומדגישים שאפילו במקרי הקצה של האלימות, הנגמרים ברצח, מספר המקרים בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי. יתרה מכך, בישראל נרצחים מדי שנה הרבה יותר גברים מאשר נשים, אך לא נראה שזה מעניין אף אחד.
טקס המשואות לשנת התשפ״א
צעקותיהן של חברות הארגונים הפמיניסטיים אינן מכוונות רק לכנסת ולממשלה בנושא התקציבים. הן גם דורשות הכרה ציבורית. אין דרך טובה להשגת הכרה זו מאשר הטקס הממלכתי ביום העצמאות, בו נבחרה השנה גב׳ שירה איסקוב להשיא משואה.
טקס הדלקת המשואות פותח מדי שנה את חגיגות יום העצמאות. במרכז הטקס עומדת הדלקת 12 משואות, המסמלות את 12 שבטי ישראל. בכל שנה עוסק הטקס בנושא מרכזי אחר, כפי שנבחר על ידי ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. הנושא שנבחר השנה הינו אחווה ישראלית, “כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.” (בראשית י״ג)
בטקס זה באים לידי ביטוי הוקרת התודה של העם בישראל לבניו ובנותיו שנבחרו כיחידי סגולה בשל פעילותם יוצאת הדופן לטובת הציבור במדינת ישראל. נבחרי העם משיאי המשואה נבחרים על פי הנוהג המקובל בזכות השקעת מאמץ בלתי שגרתי ומתמשך לטובת הציבור בישראל, מעבר למסגרת תפקידם או פעילותם הציבורית, ולרוב נבחרים אלו שהותירו חותם לדורות. הציבור ובעיקר בני הנוער רואים במדליקי המשואה דוגמא ומופת בבחינת היות המשואה מעין ״צל״ש אזרחי״, ומשיאי המשואה מהווים מודל לחיקוי, כל אחד בתחומו. אין חולק כי מטרת האירוע כפולה – הוקרה, בצד עידוד ליצירת מוטיבציה חברתית.
אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי גב׳ שירה איסקוב עברה אירוע אלימות מחריד. אך האם טקס יום העצמאות הינו המקום לציין זאת? האם שירה איסקוב עשתה מעשה מתמשך הכרוך במאמץ ייחודי לטובת החברה בישראל? האם אליה צריכות להיות נשואות עיני הציבור? האם אנו כחברה הגענו למדרגה שבה קורבנות הופכים לגיבורי תרבות? ועוד – האם שירה איסקוב תהפוך ברבות הימים לסמל, למרות שלא עשתה מאומה לטובת עם ישראל?
אולי התשובה היא כי יש להפריד בין אמפתיה לקורבן והחובה לטפל בו, לבין הפיכתו לנערץ וזכאי להוקרה.
שירה איסקוב הפכה לדגל ״החופש הנשי״ ולמעשה אולי אפילו לקורבן של ארגוני הפמיניסטיות, אשר במקום לתת לה להחלים בשקט מהזוועה שעברה, גייסו אותה מיד לטובת קידום תפיסות העולם שלהם. וזאת, כאמור, לצורך ביסוס תודעה כוזבת לפיה אלימות במשפחה הנה רק של מצד ״גברים אלימים״ נגד נשותיהם, ולפיה נשים הן מגזר מותקף בישראל.
ייתכן שהוועדה הציבורית לסמלים וטקסים, שאָמונה על בחירת מדליקי המשואות, נפלה שבי בידי אג׳נדות פמיניסטיות ותודעות כוזבות, אשר יונצחו הפעם כסמל לאומי בדמות מדליקת משואה. מי שחושב שהשאת משואות תפתור את האלימות במשפחה, אשר כאמור איננה ״תופעה״ בישראל הבטוחה יחסית, טועה ובעיקר מטעה.
טוב היו עושות הפמיניסטיות אילו בתקציבי העתק שמקבלות היו דואגות להקים מנגנונים לטיפול עומק בבעיה שהן טוענות שקיימת, וזאת בדרך של חינוך לקיום משפחה יציבה בעלת קשרים עמוקים בין פרטיה, טיפוח אחריות הורית והעמקת הקשר האישי בין בני הזוג, לצד טיפול במקרי השוליים בהם קיימת האלימות, שהינה כאמור סימטרית בין גברים לנשים.
ולסיכום, טוב יעשו פרנסי המדינה, מקבלי ההחלטות ומחלקי התקציבים אם יחדלו משיתוף פעולה עם ארגוני הפמיניסטיות. תוצאת פעילותן של אלו הנה אחת – הוספת שמן למדורת ״מלחמת המינים״, ״מלחמה״ שהן מטפחות מזה שנים על ידי דמוניזציה של הגברים ופרוק מוסד המשפחה בישראל. ולתפארת מדינת ישראל.
עו״ד נעמה סלע היא יו״ר פורום הארגונים למען המשפחה בישראל.
One Comment
לגברים אכן מגיעות על פי התורה והקראן זכויות יתר. אבל זכויות היתר האלו מגיעות
להם בגלל שמצד שני – יש להם חובות יתר!
גברים הם האחראים על בטחון האומה ועל פרנסת משפחותיהם.
מי שיש לו יותר חובות – מגיעות לו גם יותר זכויות!
מדובר בצדק והגיון בסיסיים.
כמו שלא יעלה על הדעת לתת את אותה המשכורת לשומר פשוט בשער שעובד
בחצי משרה ולמנכ”ל שעובד במשרה מלאה – כך לא יעלה על הדעת
לתת לנשים את אותן הזכויות שיש לגברים.