לפנינו עוד פסק דין שבו עו”ד רות דיין וולפנר מייצגת אישה, והתיק מתחיל בתלונת שווא שהיא מדריכה את האישה להעליל על הגבר שהוא אונס את האישה.

ראו:  “בין הצדדים התנהל הליך יישוב סכסוך שנפתח בחודש 05/2020. ביום 15.07.20 הגישה האישה בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד, בטענה כי האיש נהג בה באלימות וביצע בה עבירות של ניסיון לאונס, מעשים מגונים והטרדה מינית. בדיון ניתן צו במעמד צד אחד לפיו האיש הורחק מהדירה המשותפת”.

בדיון במעמד שני הצדדים האיש יוצג ע”י גלית ברוש והיא הסכימה בשמו שהוא יישאר מחוץ לדירה שלו 60 יום לפחות.

אחרי 60 יום כדי לחזור לדירה שלו, מירה רום פלאי אילצה אותו לתת לעו”ד רות דיין וולפנר דמי כופר בסך 200,000 ש”ח רק כדי שיוכל לחזור הביתה.

האיש זרק את גלית ברוש ולקח את מאיר בר מוחא, שגם הוא דפק את הגבר…..

רות דיין וולפנר: כל תיק אצלה מתחיל במשטרה וצו הגנה לסילוק הגבר

שימו לב: אין תיק שבו רות דיין וולפנר מייצגת אישה והאישה לא מקבלת הדרכה להגיש תלונת שווא על אלימות או אונס, והפעולה הראשונה של הוולפנרית זה לנסות לזרוק את הבעל מהדירה שלו……

איך השופטים עצמם לא רואים שזה דפוס פעולה שחוזר על עצמו עם העורכת דין הזו?????

 

אם מישהו מכיר תיק שבו רות דיין וולפנר ייצגה אישה, והתיק לא נפתח בתלונות שווא ובקשה לצו הגנה, נשמח לפרסם את הסקופ.  אין דבר כזה!!!!!

לפני שנצלול, שימו לב שהשופט נחשון פישר פסל עצמו לאור ה”חברות” שלו עם רות דיין וולפנר.

איך עו”ד חיים לוין דפק את הגבר בניסוח חוזה ובעדות נגדו

איזה גבר גרוש הלך עם אשתו לעו”ד חיים לוין כדי שהוא ינסח חוזה הפרדה רכושית.  הגבר עשה טעות ולא נתן לעו”ד עצמאי לבדוק את החוזה. עמ”ש 36613-10-22.

יצא שהחוזה לא הפריד בכלל את הרכוש, כי חיים לוין טמן לו מלכודת שהבעלות על הרכוש תהיה לפי “הרישום”, ולא לפי כמות הכסף שכל צד מביא.  כמובן שהאישה לא הביאה כסף, וחיים לוין גם לא פירט איזה “רישום” – האם הכוונה לרישום בטאבו, או הרישום בחברה המשכנת.

ואם זה לא מספיק הוא גם הגיע לבית המשפט להעיד נגד הגבר ולנעוץ לו זרגיג בתחת, כדי לקבור אותו טוטלית.

ואם זה לא מספיק, חיים לוין גם לא דאג לכתוב שהכסף שהגבר שילם תמורת הדירה (4,000,000 ש”ח) ייזקף לגבר כקרדיט כדי שהוא יוכל להחזיר את הכסף לחברה שבבעלותו שנתנה את הכסף.  רות דיין וולפנר טענה שהכסף שהבעל שם לקנות את הדירה (ה 4 מיליון ש”ח) זה חוב של הגבר לחברה שבבעלותו, ולפי עיקרטון ההפרדה הרכושית, החוב לא חל על האישה.

הבנתם את זה?  כשמתאים לרות דיין וולפנר ולשופטת מירה רום פלאי הן טוענות שהבעלות על הדירה היא משותפת, אבל החובות על הדירה (ה 4 מיליון) זה חוב רק של הבעל בהפרדה רכושית.  הבנתם איזה זיון בתחת סידרו לגבר הזה????

ואם זה לא מספיק, חיים לוין גם הכניס לחוזה סעיף שהיטעה את הגבר לגבי המזונות.  הוא הכניס סעיף שהכנסת הגבר תיקבע לפי 150% השכר הממוצע במשק.  אבל השופטת מירה רום פלאי פסלה את הסעיף הזה ואמרה שזה לא מעניין אותה, כי הילדים לא חתמו על הסעיף הזה, וזה לרעתם……

ואם זה לא מספיק, חיים לוין לא כתב במקביל איזה הכנסה תיוחס לאישה.  האישה עבדה כעורכת דין בחברה של האיש.  היא התפטרה לפי עצה של רות דיין וולפנר, והאיש נאלץ לטעון שיש לייחס לה כושר השתכרות של 15,000 ש”ח.

 

 

נוחבה מירה רום פלאי אסרה על האיש לחקור את האישה

זו תופעה וזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם.  כל שופטי המשפחה עושים שמיניות באוויר כדי למנוע מנשים להיחקר!!!!!!

ואם זה לא מספיק אז גם עורכי הדין של הגבר נפלו בפח של השופטת הזונה מירה רום, שאמרה לצדדים שהחוזה צריך פרשנות ושהיא רוצה שהם יסכימו שהעד היחיד יהיה חיים לוין, מה שאומר שהאישה לא נחקרת בכלל!  ומאיר בר מוחא הסכים לשטות הזו.

כלומר הגבר נדפק פעמיים ע”ח חיים לוין, בפעם השלשית ע”י עוה”ד שנפלו הבפח שטמנה מירה רום פללאי.  אח”כ בפעם הרביעית ע”י מירה רום פלאי שכמובן פירשה את החוזה נגד הגבר כאילו היו לו כוונות לתת לאישה לא רק חצי מהדירה אלא גם “גמול פרידה” לפי בחירה, שיקנה לה עוד דירה בנוסף לחצי הדירה ושתקבל כספים חודשיים נדיבים המוגדרים כ”גמול פרידה”.

שימו לב:  האישה גומלת לגבר בפרידה מגעילה עם תלונת שווא על אונס, והשופטים מכריחים את הגבר גם לשלם לה “גמול פרידה” פרס על ההתנהגות הגועלית שלה…..  היאומן????  כן כי זו פמיניסטן והשופטים הם נוחבות אחד אחד.

 

 

 

ולקינוח בערעור דפק אותוסוכן הנוחבה צבי ויצמן, הדוס המתחנגל הקוקסינל בערעור, שאצלו בכלל לא היה לגבר סיכוי.

 

אז גברים יקרים, אם אתם רואים מודעת פרסומת לבוא ולשעות גישור אצל חיים לוין….. או שאתם מסתכחלים בגוגל ורואאים את השטויות שהוא מפרסם…..  תידעו שהוא ממש, אבל ממש, לא לטובתכם.

להלן פסק הדין:  עמ”ש 36613-10-22.

 

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

עמ”ש 36613-10-22 ת. ל. נ’ מ. ל.

 

בפני	כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט,  אב”ד כבוד השופט צ. ויצמן כבוד השופטת צ. גרדשטיין פפקין
מערער		ג. ת. ל.
נגד
משיבה		מ.  ל.
פסק דין

ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב’ הש’ מ. רום פלאי) מיום 11.9.22 (תה”ס 39922-09-20), במסגרתו נקבע כי על פי  הסכם הממון שנחתם בין הצדדים, אשר אושר וקיבל תוקף פסק דין,  זכאית המשיבה ל 50% מהזכויות בדירה הרשומה על שם הצדדים בתל אביב, זאת בנוסף לחיובו של המערער  לרכוש למשיבה דירת 4 חדרים באזור בקעת אונו.

 

המערער חולק על הפרשנות שניתנה על ידי בית משפט קמא להסכם הממון וטוען כי זכויות המשיבה בדירה בתל אביב, אשר אינן עולות על 20%, באות חלף זכותה לקבלת דירה באזור בקעת אונו ולא במצטבר.

מחלוקתם של הצדדים נוגעת, אפוא, בעיקרה לפרשנותו של הסכם ממון אשר אושר כדין וקיבל תוקף של פסק דין.

רקע עובדתי

1. הצדדים נישאו זל”ז ביום 5.12 ומנישואיהם אלו נולדו להם שני ילדים. עובר לנישואיהם חתמו הצדדים על הסכם ממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.5.12 (להלן – ההסכם או הסכם הממון).  עיקרו של ההסכם הוא ביצירת הפרדה רכושית בין הצדדים, כאשר הובהר והודגש כי לצורך יצירת זכות או שותפות בנכס יש חובה לרושמו בהתאם. כך אף  הוצהר על ידי הצדדים עצמם במועד אישור ההסכם –

 

“ברור לנו שההסכם מדבר על הפרדת רכוש מוחלטת בעבר ובעתיד. בית המשפט מסביר לנו שכל רכוש שנרצה שיהיה משותף, נצטרך לרשום אותו בפועל ככזה. שנינו יוצגנו על-ידי עו”ד חיים לוין.”

 

וכך אף  משתמע מהוראת סע’ 4 להסכם –

 

“הצדדים מסכימים כי ינהלו את רכושם תחת המשטר של “הפרדה רכושית”  מוחלטת וכי אופן רישום הזכויות יהווה ראייה מכרעת לבעלות על נכסים בין אם זה רישום בלשכת המקרקעין, משרד הרישוי, רשם החברות, בבורסה לניירות ערך, מוסדות בנקאיים או פיננסיים, כספות, קופות גמל, קרנות השתלמות, גמלאות, פוליסות ביטוח וכו’ ”

 

ומהוראת סע’ 13 להסכם –

 

“הצדדים מסכימים כי רק רכוש שהוסכם או יוסכם עליו מראש, בכתב ועל דרך הרישום כי הוא שייך לשני הצדדים גם יחד,  יחולק בין הצדדים בזמן הפרידה או הגירושין. ברם, הרכוש יחולק לפי חלקים אשר עליהם יסכימו בעת רכישת הרכוש או הזכות ויקפידו על רישומו בהתאם”

 

ואכן דומה שאין מחלוקת בין הצדדים כי אחת מתכליות הסכם הממון הייתה לקבוע הפרדה רכושית ביניהם.

 

2. בנוסף, מכיל הסכם הממון פרק נפרד העוסק בתגמול כספי אותו תקבל המשיבה במקרה של פרידה או גירושין בין הצדדים ואשר כותרתו “הפרידה והגירושין”. נאמר בקיצור מילין כי בפרק זה הובהר כי במידה ובעת הפירוד לא יהיו לצדדים ילדים, הרי שתבוצע חלוקת הרכוש על פי הרישום כמפורט בפרק הרכושי המובא מעלה.  מאידך, ככל ובעת הפירוד יהיו לצדדים ילדים, הרי שהמשיבה תקבל תגמול נוסף מהמערער מעבר לזכויותיה הרכושיות, ככל ותהיינה כאלה. כך הוסכם כי (סע’ 42 להסכם) –

“היה והיה לבני הזוג ילד אחד, האישה תקבל מהגבר דירה בת 3 חדרים באזור בקעת אונו”

 

וכן  (שם, סע’ 46) –

 

“יתווסף עוד חדר בעבור כל ילד בהתאמה לדירה המוסכמת”

 

 

עוד צוין כי אותה דירה, שתינתן כגמול פרידה, תשמש כדירת מגורים לילד/ים וכמדורם (סע’ 47 להסכם הממון).

 

בנוסף לביטחון המדור המוקנה למשיבה וילדיה על פי ההסכם,  ניתן למשיבה אף בטחון כלכלי בדרך של קצבה כספית בשיעור של 3,700 ש”ח לחודש לילד אחד (סע’ 43 להסכם), ו – 1,850 ₪ עבור כל ילד נוסף  (סע’ 45 להסכם).

 

מאידך, על-פי הוראות סע’ 49 להסכם, בידי המשיבה קיימת אפשרות חלופית לקבל אחוזים מדירת המגורים של הצדדים, תחת קבלת דירה באזור בקעת אונו –

 

“לחלופין, לבחירתה של האישה, במקום האמור לעיל, תהיה זו זכותה של האישה לצבור בעבור כל ילד שיוולד לבני הזוג – 10% משווי בית המגורים של הצדדים, כפי שהוא יהיה בפועל, בניכוי המשכנתא. כלומר, לדוגמא,  אם יהיו לבני הזוג 4 ילדים, תהיה זכאית האישה לבחור אם לקבל 40% משווי בית המגורים או דירה בת 6 חדרים בתוספת לצבירה הכספית”

 

מייד יאמר כי על פרשנותו, משמעותו והיקפו של סעיף זה חלוקים הצדדים, כפי שיודגש ויורחב בהמשך.

3. ביום 12.18 רכשו הצדדים דירה משותפת בתל אביב (להלן – הדירה או הדירה בתל אביב על-פי העניין). בחוזה הרכישה צוינו שני הצדדים כקונים מבלי שנרשם שיעור זכויותיו של כל אחד מהם. אף הערת האזהרה שנרשמה לטובתם בלשכת רשם המקרקעין נרשמה לטובת שניהם ללא אפיון שיעור זכויותיהם. כמו כן הועבר ההסכם לחברה המשכנת אשר התחייבה כי הזכויות יועברו על שם שני הצדדים לאחר השלמת הפרויקט, וניטלה משכנתא משותפת ששולמה במהלך השנים בחלקים שווים.

מחיר הדירה על פי חוזה הרכישה היה 7,500,000 ש”ח.

נציין כי בחוות דעת השמאי זהר עירון, אשר מונה על ידי בית המשפט כמומחה שמאי לצורך הערכת שווי הדירה, שניתנה ביום 19.11.21, העריך המומחה את שווי הדירה למועד מתן חוות הדירה בשיעור של 8,770,000 ₪.

 

4. מכל מקום, בין לבין התגלע קרע בין הצדדים והם התגרשו ביום 10.20, כשנתיים אחר רכישת הדירה.  זמן קצר קודם לגירושיהם הגישה המשיבה תביעה לאכיפת הסכם הממון שבין הצדדים וכן תביעות למזונות ומשמורת. במסגרת ההליך הנזכר הגיעו הצדדים להסכמה דיונית ולפיה תשמע עדותו של עו”ד חיים לוין, אשר ערך את הסכם הממון עבור הצדדים, וכי בתום עדותו יוגשו סיכומים אך ורק לגבי פרשנות ההסכם, ובית המשפט יכריע בסוגיה זו במנותק משאר התביעות, עבורן ניתנו הוראות שונות בנוגע לשמיעת ראיות.

 

5. וזו עיקר המחלוקת שנפלה בין הצדדים באשר לאכיפת ההסכם ופרשנותו – לסברת המשיבה יש לפרק לאלתר את השותפות בדירה בתל אביב שכן היא רשומה על שם הצדדים בחלקים שווים, לפיכך על פי הסכם הממון המשיבה היא בעלת מחצית הזכויות בה. כמו כן לסברתה ומכוח הוראות הסכם הממון היא זכאית, בנוסף לפירוק השיתוף בדירה בתל אביב,  לדירה בת ארבעה חדרים באזור בקעת אונו, זאת נוכח הוראת סע’ 46 להסכם, וכן היא זכאית לקבלת צבירות כספיות בסך 3,700 ₪ לחודש מיום לידת הילד הראשון, ועוד 1,850 ₪ מועד לידת הילד השני, בהתאם להוראות סע’ 43 ו – 45 להסכם. לדידה, לשונו של הסכם הממון פשוטה והוא קובע באופן ברור “גמול פרידה”, בנוסף לחלוקה הרכושית, וללא קשר אליה.

המערער טען לעומתה, כי היא מעוותת את הסכמות הצדדים על פי ההסכם. אכן הוסכם כי חלוקת הרכוש בין הצדדים תעשה על פי הזכויות הרשומות, ואולם דין מיוחד יש ל”דירת מגורים”. לעניין זה שולטת, לדידו של המערער, הוראת סע’ 49 להסכם המבהירה כי המשיבה רשאית לקבל לידיה תחת כל תגמול אחר אחוזים לפי מספר הילדים, ובמקרה דנן 20% משווי דירת המגורים, ואין היא זכאית לקבל בנוסף גם דירה בת 4 חדרים בבקעת אונו. לגרסתו של המערער, סע’ 49 להסכם ‘שולט’ על כלל הזכויות הרכושיות ואין להחיל גם את הוראות סע’ 13 להסכם, לפיו יחולקו הזכויות בנכסים השונים על פי אופן רישומן, שכן סעיף זה מתייחס לכלל הנכסים זולת דירת המגורים. לפיכך אין לקבל את טענת המערערת כי היא זכאית ל – 50% מהזכויות בדירה בתל אביב אלא רק ל – 20% מהן – כיוון שלצדדים שני ילדים (10% בגין כל ילד), יתר על כן – משווי הדירה יש להפחית הן את שיעור המשכנתא שנלקחה על ידי הצדדים (4 מיליון ₪) והן את הכספים שהביא המערער מהחברה שבבעלותו וממקורותיו הפרטיים (4 מיליון ₪ נוספים).

 

ונחדד – לטענת המערער, הדירה בתל אביב נרכשה כתחליף לדירה בבקעת אונו, ומעולם לא הייתה כוונה שהמשיבה תזכה בשתיים – הן בזכויות בדירה בתל אביב והן בדירה נוספת בבקעת אונו. הזכויות בדירה בתל אביב טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין והן זכויות אובליגטוריות בלבד, כאשר הסכם הממון קובע במפורש שאופן רישום הזכויות בפועל “בלשכת רישום המקרקעין” הוא הרישום היחיד שיהווה “ראיה מכרעת לבעלות על הנכסים” באופן שהאישה זכאית למחצית הזכויות. לפיכך רק רישום סופי ומוחלט כפי רישום בטאבו, יכול להעיד על הבעלות האמתית ברכוש המשותף, בהתאם לכוונת הצדדים. לטענת המערער  הצדדים התכוונו לרשום את הזכויות  בדירה בתל אביב באופן בו 20% מהזכויות יירשמו על שם המשיבה (10% עבור כל ילד) ו – 80% על שם המערער, וכי אין מגיעות למשיבה זכויות בדירה נוספת.

 

6. לצורך אישוש טענותיו ועל מנת ללמד שזו אכן הייתה הסכמת הצדדים וכוונתם, הציג המערער לפני בית משפט קמא שלושה מסמכים, האחד – מסרון (הודעת וואטצאפ) שנשלח לטענתו “בזמן אמת” ומעיד על אומד דעת הצדדים בעניין זה, ולפיו, לכאורה, הוסכם בין הצדדים כי המשיבה מקבלת 20% מהזכויות בדירה בתל אביב חלף דירה בבקעת אונו. והשני – שני מסמכים בכתב יד עליהם חתמו הצדדים, כך נחזה מכותרת אחד המסמכים, ביום 26.10.20. לתוכנם ולמשמעותם של מסמכים אלו נתייחס בהמשך הדברים.

 

עוד הוצג לפני בית המשפט תמליל של שיחה שנערכה בין הצדדים (והוקלטה ע”י המערער) במסגרתה הם מבקשים להגיע ביניהם להסכמות שונות, ואף ממנה מבקש המערער ללמוד כי כוונת הצדדים הייתה  שהזכויות בדירה בתל אביב תבואנה חלף דירה בבקעת אונו.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

7. בית המשפט סבר, מתוך עיון בהסכם הממון ואחר שמיעת עדותו של עורך ההסכם, עו”ד חיים לוין, כי יש לקבל את פרשנותה של המשיבה ולפיה היא זכאית לקבלת 50% מהזכויות בדירה בתל אביב, בהיותן זכויות הרשומות על שמה, ובנוסף היא זכאית לדירת ארבעה חדרים בבקעת אונו ולקצבה הכספית המפורטת בהסכם.

אחר שפרש  את הפסיקה הנוגעת לפרשנות הסכם ולפיה מילות ההסכם תשמשנה ככלי ראשון להבנת תוכנו, כאשר להן תצטרף ההתחקות אחר כוונת הצדדים לחוזה הנעשית לפי הגילוי החיצוני של דעתם,  מצא בית המשפט כי  כעולה מלשונו הברורה של הסכם הממון הוסכם בין הצדדים על החלת משטר של הפרדה רכושית מוחלטת, כאשר חלוקת הרכוש תעשה על פי רישומו בכל מוסד רלבנטי. בית המשפט קבע כי לשון סעיף 4 להסכם מבהירה באופן חד משמעי כי אופן רישום הזכויות במוסדות השונים המפורטים בהסכם ואף אחרים (נוכח הדיבור – “וכו'”), יהווה ראיה מכרעת לבעלות על הנכסים. בנדון הזכויות הקיימות על דירת המגורים בתל אביב רשומות על שמם של הצדדים – הן נרשמו כך הן בחוזה הרכישה, הן בהערת האזהרה שנרשמה בלשכת רשם המקרקעין, הן  אצל החברה המשכנת, והן  אצל הבנק נותן המשכנתא. עוד הפנה בית המשפט למכתבה מיום 20.6.22 של עוה”ד ליטל הלוי מזרחי ממשרד גולדפרב, זליגמן ושות’, אשר טיפלה ברישום הזכויות של הדירה בתל אביב (נספח 2 לסיכומי התשובה של המשיבה) לפיו: “כל שינוי במאזן הזכויות מצריך פסיקתא של בית המשפט” ! שמשמעותו היא, לכאורה, אחת – הרישום הקיים הוא שווה – מחצה על מחצה ושינוי שלו ללא הסכמה מצריך החלטה שיפוטית.

 

8. בית המשפט דחה את טענות המערער לפיהן בנדון לא קיים רישום המגדיר את בעלות הצדדים, כיוון שהזכויות טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין וקבע כי בזמן אמת, הצדדים רכשו את דירת המגורים על פי חוזה רכישה, המהווה מסמך בכתב, בו נקבע ללא כל הסתייגות כי שני הצדדים רוכשים את הזכות לדירת המגורים ובהתייחס להוראת סע’ 28 לחוק המקרקעין יש לראות את שיעור זכויותיהם כשווה – מחצית לכל אחד.

בדומה נרשמה הערת אזהרה על זכויות הצדדים בדירה וכי אם הצדדים היו מעוניינים ברישום שאינו בחלקים שווים ביניהם, הרי שעל-פי הוראת סע’ 13 להסכם הממון שומה היה עליהם להקפיד על ציון הדבר באופן מפורש ורישומו בהתאם. משרישום ההערה לא סויָּג בשיעור שונה בין הצדדים, אלא ההערה נרשמה לטובת שניהם בחלקים שווים, הרי שמדובר בשיעור זכויות שווה לשני הצדדים. עוד נסמך בית המשפט על ההערה שנרשמה לטובת בנק לאומי, הבנק הבטיח את ההלוואה שנתן לשני הצדדים בחלקים שווים ברישום הערה לטובתו, על חלקם של שני הצדדים, ללא הבדל בשיעור זכויותיהם בדירה. בית המשפט קבע, אפוא, כי לא הובאה כל אינדיקציה לחלוקה שונה של הזכויות שאינה מחצה על מחצה.

 

9. בכך לא די. בית המשפט הוסיף ונסמך אף על עדות עורך ההסכם – עו”ד חיים לוין, שהבהיר בחקירתו שהסביר לצדדים, ברחל בתך הקטנה, כי לאופן הרישום תהא השלכה על זכויות של כל אחד מהם  וכי “…הרישום הוא המלך. הרישום הוא זה שקובע” (עמוד 19 שורה 26 לפרוטוקול).  וכן עדותו כי זכותה של המשיבה לקבלת דירה באזור בקעת אונו היא זכות עצמאית שאינה מותנית – יהא רכושה אשר יהא (שם, עמוד 20 שורות 30-29),  ועדותו כי המשיבה “…היא בוחרת את הדירה 4 חדרים, כל שאר הרכוש זה לפי הרישום” (עמוד 21 שורה 8).

בית המשפט הסיק מעדותו של עו”ד לוין, כמו גם מכלל הראיות שהוצגו לפניו, כי בהתאם להסכם הממון, הצדדים הקפידו לרשום את הזכויות בדירה על שם שניהם,  מאחר שכוונתם הפשוטה בזמן אמת הייתה כי זכויותיהם בדירה תהיינה שוות.

 

10. בית המשפט הוסיף והתייחס למסרון ממנו ביקש המערער ללמוד כי הצדדים התכוונו לחלוקה של 20-80 בדירה בתל אביב, וקבע באופן חד משמעי כי מדובר במסרון מזויף. ודוק, במועד הדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא התבקשו הצדדים להציג את המסרונים ממכשירי הסלולר שלהם, אלא שהמערער טען כי המשיבה גנבה לו את מכשירו ומחקה את ההודעה, לפיכך ביקש להציג סרטון המתעד את התכתובת הנזכרת בטענה שהוא ומזכירתו חילצו את ההודעות מהטלפון וצילמו אותן עוד קודם לגניבתו על ידי המשיבה. בית המשפט מצא כי מדובר בטענה תמוהה ביותר ובלתי סבירה וכי אין כל סבירות להתנהלות הנטענת על ידי המערער. מאידך, לא נמצאה כל הודעה כאמור במכשיר הסלולרי של המשיבה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי המשיבה מחקה את ההודעה שכן לו הייתה המשיבה מוחקת את ההודעה הנזכרת, היא לא הייתה יכולה לשתול בטלפון תוכן שונה במסגרת השיחה המקורית, כפי שהוצג לבית המשפט. בית המשפט עמד על כך שאף אחד מהצדדים לא עתר למינוי מומחה לבירור טענות  הצדדים באשר לאמיתות ההודעה הנטענת במכשירי הטלפון הסלולארי שלהם, טרם הסכימו כי תינתן החלטה בנוגע לפרשנות ההסכם בהסתמך על עדותו של עורך ההסכם בלבד, ולפיכך דחה את גרסת המערער לעניין זה.

 

11. מאידך, סבר בית המשפט כי יש מקום לדון בטענת המערער לניכוי כספים ששולמו על ידו ממקורותיו שלו עבור הזכויות בדירה: בין כספים שקיבל כדיבידנד מהחברה שבבעלותו, ובין כספים שקיבל כתוצאה ממימוש נכסי נדל”ן אחרים שהיו בבעלותו, אשר לגרסתו מוגנים במסגרת הסכם הממון וכי יש להחזיר הכספים לחברות שבבעלותו, זאת אל מול טענות המשיבה כי אין כל נפקא מינה לאופן מימונה של  הדירה, וקבע כי עניין זה יתברר במסגרת הליך שמיעת ראיות סדור.

בהערת אגב,  נציין לעניין זה כי, בין לבין, התקיים הליך הוכחות לעניין זה והצדדים ממתינים לפסק דינו (המשלים) של בית משפט קמא.

 

12. בית המשפט הוסיף והתייחס לסעיפי פיצויי הפרידה בהסכם הממון, היינו סעיפים 52-39, הקובעים את התנאים המוסכמים בין הצדדים לפיצוי או תגמול אותו תקבל המשיבה מהמערער, במקרה שיהיו להם ילדים משותפים בעת הפרידה. בית המשפט קבע כי נוסח ההסכם אינו קושר בין ההסדר הרכושי המפורט בראשיתו לבין פרק הפיצוי או התגמול. רוצה לומר, ההסכם אינו מתנה את קבלת הפיצוי או התגמול בהעדר רכוש משותף. פרק הפיצוי או התגמול מאפשר למשיבה זכות בחירה בין רכישת דירה בבקעת אונו (דירת שלושה חדרים לילד אחד, וכן “יתווסף עוד חדר בעבור כל ילד בהתאמה לדירה המוסכמת”, קרי- ארבעה חדרים לשני ילדים), לבין, קבלת 10% עבור כל ילד משווי בית המגורים בו יגורו הצדדים (במקרה של שני ילדים- 20%).

 

13. מכלל האמור הסיק בית המשפט כי הזכויות על הדירה בתל אביב תירשמנה בלשכת רשם המקרקעין בחלקים שווים, כפי שהן רשומות במוסדות השונים וכי פירוק השיתוף בדירה יעשה לאלתר, כאשר באי כוח הצדדים ישמשו ככונסי נכסים, ומתוך כספי התמורה תיפרע תחילה מלוא ההלוואה בגינה רובצת משכנתא לטובת בנק לאומי. לנוכח המחלוקת בין הצדדים בעניין כספים ששילם המערער בסך ארבעה מיליון ₪, נקבע כי יופקד סך של ארבעה מיליון ₪ בחשבון נאמנות שייפתח על ידי כונסי הנכסים, וזאת עד להכרעה סופית בעניין כספים אלה (בפסק הדין המשלים), ויתרת התמורה תחולק בין הצדדים באופן שווה. כמו כן נקבע כי מתוך חלקה של המשיבה בתמורה יושב למערער הסכום ששולם על ידו בגין חלקה בתשלומי המשכנתא ממועד החלטה בית המשפט מיום 01.03.21 (ההחלטה למזונות זמניים) ועד סילוק מלוא המשכנתא.

עוד נקבע, כי המערער ישלם למשיבה את הפיצוי עבור הקטינים בהתאם לסעיפים 52-43 להסכם תוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין. וכי בתוך שלושה חודשים ממועד מתן פסק הדין ירכוש המערער עבור המשיבה דירה בת ארבעה חדרים באזור בקעת אונו. מחיר הדירה ייקבע בהתאם לחוות דעת שמאי אשר יעריך מהו מחיר ממוצע של דירת ארבע חדרים בבקעת אונו. זהות השמאי תקבע על ידי יו”ר לשכת השמאים בישראל ושכר טרחתו ישולם על ידי שני הצדדים בחלקים שווים.

המערער חויב בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

מכאן הערעור.

תמצית טענות המערער

 

14. שגה בית המשפט בפרשנותו את הסכם הממון ובכך שהקנה למשיבה זכויות ונכסים ביתר בשווי של כ – 3 מיליון ₪ לפחות. בית המשפט התעלם מתכליתו של ההסכם, מאומד דעתם של הצדדים בעת עריכתו וחתימתו, משני הסכמים נוספים שנערכו ונוסחו על ידי הצדדים לאחר חתימת הסכם הממון, מהמסרון שנשלח על ידי המערער, ביחס אליו לא ניתנה למערער האפשרות להוכיח את אמיתותו, ומתמלול שיחה מוקלטת בין הצדדים. המערער מעולם לא התכוון להעניק למשיבה את מלוא או עיקר הונו בנוסף לרכישת דירה מהון עצמי עבורה ובנוסף לפיצויים כספיים.

 

15. מעת שהמשיבה בחרה לקבל את חלקה בדירה בתל אביב, אין היא זכאית לקבל בנוסף זכויות בדירה בבקעת אונו. הדברים עולים באופן ברור מהוראת סע’ 49 להסכם המציינת כי בחירה באחוזי תמורה מדירת המגורים באה חלף הדירה באזור בקעת אונו. בית המשפט טעה, אפוא, באופן פרשנותו את הסכם הממון.

 

16. יש לקבוע כי תחילה ינסו הצדדים למכור את הדירה בתל אביב בכוחות עצמם, ולא באמצעות כונסי נכסים, וזאת תוך מתן זכות קדימה לכל אחד מהם לרכוש את חלקו של השני.

 

17. יש לקבוע כי על המשיבה לשאת בחלקה בתשלומי המשכנתא מיום הקרע, היינו מיום 25.5.20 ולא מיום 1.3.21 כפי שנקבע על ידי בית המשפט.

 

תמצית טענות המשיבה

18. בית המשפט פֵּרש נכונה את הסכם הממון הן כעולה מתוך תוכנו הברור והן כעולה מהעדויות שנשמעו והתיעוד שהוצג. דווקא קבלת פרשנותו של המערער תותיר את המשיבה חסרת כל בלא קורת גג לה ולילדיה, כאשר למולהּ עומד מערער עשיר ובעל חברות ונכסים רבים, אשר למשיבה אין כל חלק בהם. פרשנותו של המערער את ההסכם נוגדת את לשונו של ההסכם ואת תכליתו ומותירה את המערערת ללא מדור ממשי לה ולילדיה.

 

19. עיון בהוראות ההסכם יש בו ללמד כי הצדדים הפרידו בין “הפרק הרכושי” לבין “פרק התגמול המוסכם” אותו תקבל המשיבה בעת הפרידה ככל שיהיו לבני הזוג ילדים. כעולה מפרק “פרידה וגירושין” בהסכם, הרי שבתוך שלושה חודשים ועד שנה מיום הודעת הפרידה יחולק הרכוש המשותף של הצדדים, אם יהיה כזה ובנוסף, בין אם יהיה רכוש משותף ובין אם לאו, נקבע פיצוי ותגמול מוסכם אותו תקבל המשיבה במקרה שיהיו לצדדים ילדים משותפים בעת הפרידה. לפיכך, בדין נקבע על ידי בית משפט כי זכאותה לדירה בבקעת אונו היא מעבר לחלקה ברכוש הרשום כמשותף.

 

20. הראיות הנסיבתיות הנוספות שהוצגו לפני בית המשפט מאוששות את הכרעתו, כך הסתבר כי המסרון הנטען, עליו נסמך המערער, מיום 12.19 – מזויף,  וזאת אחר שהמשיבה הציגה את ההודעה המקורית מהמכשיר הסלולרי שלה ואילו המערער טען טענות מעוררות תמיהה לעניין זה. כך גם הפנתה המשיבה לניסיונו של המערער לשנות את רישום הזכויות בדירה ביום 14.12.21 בחלוף כשלוש שנים ממועד רכישתה, וללמד כי הוא נוהג בדרכי עורמה ובחוסר תום לב.

 

21. בדין קבע בית המשפט כי הדירה תימכר בשוק החופשי למרבה במחיר ולא בהתאם למחיר השמאות, שכן כל צד זכאי למקסם את תמורת זכויותיו. הסעיף בהסכם המפנה למינוי שמאי מתייחס לצורך רכישת הדירה בבקשת אונו כתגמול למשיבה ולא ביחס להערכת שווי זכויותיה.

 

דיון והכרעה

22. אחר שעיינו בטענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור להידחות.

שוכנענו כי פרשנותו של בית משפט קמא להסכם הממון עולה הן מלשון ההסכם, הן מתכליתו וממטרתו והן מכוונת הצדדים בעת חתימתו, הכול כפי שיפורט להלן בהרחבה.

למעשה, עיקרה של המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם יש להחיל על הדירה בתל אביב את הוראת סע’ 13 להסכם הממון ולפיה הזכויות בדירה יחולקו לפי רישומן, כטענת המשיבה, או שיש להחיל על דירה זו, אשר שימשה כדירת המגורים של הצדדים, את מנגנון הענקה למשיבה שנקבע בסע’ 49 להסכם הממון לפיהם רשאית המשיבה לקבל אחוז מסוים מדירת המגורים בגין כל ילד משותף שיהיה לצדדים במועד הפרידה חלף כל זכות אחרת למדור,  כטענת המערער.

23. על עניין פרשנותו של הסכם נשתברו קולמוסין ונשחקו מקלדות ומכל מקום עיקרה של ההלכה ברור וידוע, ותמציתה – מכוח הוראת סע’ 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג – 1973 (להלן – חוק החוזים) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

כידוע, בהלכת אפרופים (ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון ויזום בע”מ, (1995)), סייג בית המשפט את “תורת שני השלבים” לזיהוי אומד דעתם של הצדדים, שמקורה בהוראת סעיף 25 לחוק החוזים טרם תיקונו, והגדיר תחתיה שיטה פרשנית חד-שלבית לפיה יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה – בו זמנית של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. בפסיקה ענפה שבאה בעקבות הלכת אפרופים – ובפרט, בפסק הדין שניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות (דנ”א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע”מ נ’ מדינת ישראל, (2006)) הודגשה החשיבות באיתור כוונתם האמתית המשותפת של הצדדים לחוזה, ככזו המלמדת על תכליתו הסובייקטיבית. הובהר כי כאשר לא ניתן לברר מהי הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה, רשאי בית המשפט לפנות, בזהירות הנדרשת, לתכלית האובייקטיבית העולה ממנו היינו “המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים” (ת”א (תל אביב) 1520/07 – אלברט קודרה נ’ פנינה רובננקו, (2014)).  דומה כי על-פי הגישה הרווחת בקרב שופטי בית המשפט העליון, תיקון מספר 2 לחוק החוזים מאמץ למעשה, את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ובעניין מגדלי הירקות. רוצה לומר, נוכח נוסחו המתוקן של הסעיף, הרי שחוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית, לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון ופשטו של הכתוב. יחד עם זאת, במקרים בהם עולה מתוך הנסיבות כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזה להיות והיא עשויה להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו בתחילת הדרך, יעשה שימוש לצורך הפרשנות אף בנסיבות העניין ובאירועים שהביאו לכריתתו של החוזה. עוד הודגש בפסיקת בתי המשפט כי תכליתו של החוזה תִּלָמֵד על פי אומד דעתם של הצדדים, ורק כאשר בלתי אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה, יפורש החוזה, כמוצא אחרון, בהתאם לתכליתו האובייקטיבית (רע”א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ’ סהר חברה לתביעות בע”מ (2012); ע”א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ בינר (2012); ע”א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע”מ נ’ בן שלום, (2013); ע”א 453/11 מ.ש.מוצרי אלומיניום בע”מ נ’ אריה חברה לביטוח בע”מ, (2013); ע”א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ’ פארוואג’ (2014); ע”א 1536/15 פז חברת נפט בע”מ נ. תחנת דלק חוואסה בע”מ (2018); ע”א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע”מ נ.  לוקסוטיקה גרופ ספא (2020)).

 

24. מעיון בלשונו ובאופן ניסוחו של הסכם הממון שלפנינו, כמו גם מתוך העולה מתוך הבהרות שהבהיר מנסח ההסכם, עו”ד לוין לצדדים, ניתן ללמוד הן על תכליותיו ומטרותיו והן על פרשנות סעיפיו לפרטיהם. כעולה מנוסח ההסכם, הרי שיש לו שתי תכליות עיקריות – האחת, שמירה על הפרדה רכושית מוחלטת בין הצדדים והקפדה על כך שזכויות תקבענה אך ורק על בסיס רישומן ברשויות או במוסדות הרלבנטיים,  והתכלית השנייה היא – שמירה על האינטרס הכלכלי של המשיבה כבת זוגו וכאם ילדיו של המערער והענקת בטחון כלכלי ומדור עבורם אף במקרה של פרידה וגירושין.

הפרק הרכושי – זה אשר נועד להבטחת ההפרדה הרכושית בין הצדדים ממוקם בראשיתו של ההסכם (בפרקים – “ההסדר הכלכלי”  ו”רכוש משותף, רישומו ומעמדו”), וכמפורט בהוראות סעיפים 4 ו 13 להסכם שפורטו מעלה, הקובעים הן את ההפרדה והן את החלוקה על פי רישום הזכויות בפועל.  מאידך, הפרק הנוגע בתגמול לעת פרידה או גירושין מצוי בפרק – נפרד ומובחן– המיועד לעניין זה (“הפרידה והגירושין”), והוא מציב לפני המשיבה שתי אפשרויות עיקריות: האחת, לקבל דירה באזור בקעת אונו שמספר חדריה הוא בהתאם למספר הילדים – דירת שלושה חדרים במקרה של ילד אחד וחדר נוסף לכל ילד נוסף, והאחרת, לקבל 10% מהזכויות בדירת המגורים בהתאם למספר הילדים (20% לשני ילדים וכיוצ”ב)

ודוק, החלופה השנייה מפורטת בסע’ 49 להסכם, הממוקם בפרק “הפרידה והגירושין”, במובחן מהפרק הרכושי הקובע את אופן חלוקת רכושם של הצדדים.  פרק הפרידה והגירושין קובע אך ורק את התגמול אותו ישלם המערער למשיבה מתוך זכויותיו שלו, ללא כל קשר לזכויותיה שלה – תהיינה אשר תהיינה.  מתוך שכך, הסעיף העוקב בהסכם הממון, סעיף 50, מבהיר ומגדיר מהי אותה דירת מגורים ממנה תוכל המשיבה לקבל זכויות, והוא מדגיש כי מדובר בדירת מגורים הרשומה על שם המערער בלבד או חברה בבעלותו, וממילא ניתן ללמוד כי זאת במובחן מדירת מגורים הרשומה על שם שני הצדדים, שאם לא כן מה צורך לנו בסע’ 50 להסכם הממון. וזו לשונו של סע’ 50 להסכם הממון –

“בית המגורים של הצדדים יחשב כזה בין אם הוא יהיה על שם הגבר ובין אם יהיה על שם חברה בעלותו המלאה”

היינו ברי לכל, כי ככל שדירת המגורים רשומה בחלקה על שם המשיבה, זהו חלקה בדירה ללא כל קשר לזכותה לבחור בתגמול מתוך זכויות המערער בדירה (אופציה בה לא בחרה בסופו של יום).

פרשנות זו, העולה באופן ברור מלשון ההסכם, אף עולה מתוך עדותו של עורך ההסכם עו”ד חיים לוין עליה נעמוד להלן.

25. לא אחת יוכרע הדין על פי הדרך הדיונית בה בחרו הצדדים להלך. בנדון הוסכם על הצדדים כי בית משפט קמא יכריע באשר לפרשנותו של ההסכם מתוך טענות הצדדים, ההסכם גופו, ועדותו של עורך ההסכם – עו”ד לוין אשר נחקר על ידי הצדדים.  וכך אכן עשה בית המשפט. בערעורו טען המערער, בין השאר, כי בית משפט קמא לא יכול היה לקבוע את אומד דעתם של הצדדים ביחס לפרשנותו של סע’ 13 על-פי לשונו ונוסחו בלבד, שעה שעדויות הצדדים עצמם לא נשמעו לפניו (סע’ 25 לכתב הערעור).  יש לתמוה, אפוא,  על המערער עצמו שניאות לדרך הדיונית הנזכרת והסכים שעל פיה יקבע בית המשפט את פרשנותו של ההסכם.  לפיכך, אין המערער יכול להלין  על כך שבית המשפט הלך במתווה שהוסכם על ידי הצדדים.

 

26. מכל מקום, מחקירתו של עו”ד לוין עלה באופן ברור, כי זכותה של המשיבה לקבלת תגמול הפרידה הינה זכות עצמאית, אשר אינה תלויה כלל ועיקר בזכויותיה הרכושיות, וכי בכל הקשור לזכויות הרכושיות הרי שאלו תקבענה על פי רישומן. בכל הקשור לתגמול הפרישה, הרי שעומדת לפני המשיבה הזכות לבחור באחת משתי החלופות שהוצגה מעלה. וכך הובהר ע”י עו”ד לוין בחקירתו –

“אני מבהיר ומדגיש להערכתי לפחות 3 פעמים אם לא יותר, שהם צריכים להבין שהרישום הוא המלך, הוא זה שקובע. יש לי נאום קבוע שאני נושא ואני מסביר להם שאם הבעל בסיטואציה של הפרדה רכושית מוחלטת קונה מכונית ורושם אותה על שם האישה, הרי שהוא נתן לה מתנה וזה רכושה….”(עמ’ 18 ש’ 25-30)

ובהמשך –

“ש. תסכים איתי שהזכות של מ. לקבל דירה היא זכות עצמאית בהסכם ולא מותנית?

ת. התשובה היא כן” (עמ’ 20 ש’ 29-30)

lawdata – דטהחוקוכן, וזה עיקר –

“ההבנה פה הייתה שהאישה יכולה לבחור דירה בת 4 חדרים, כל שאר הרכוש זה לפי הרישום בפועל, או לקבל 20% מהדירה הרשומה אך ורק על שם הבעל, ואז היא לא יכולה לקבל דירה בת 4 חדרים” (עמ’ 21 ש’ 8-19, וכן ראו עמ’ 22 ש’ 28-32 לפר’)

 

הרי לנו – אף הסבריו של עו”ד לוין תואמים את פרשנותו הפשוטה של ההסכם – המשיבה מקבלת מתוך הרכוש את חלקה הרשום,  ובנוסף יש לפניה שתי אפשרויות בחירה באשר לתגמול הפרידה: או דירת 4 חדרים בבקעת אונו, או אחוזים מדירת המגורים הרשומה על שם המערער.

27. מכאן נמשיך  אל הפן העובדתי. הצדדים רכשו, קודם פרידתם וקודם שהתגרשו, דירה אותה רכשו יחדיו ואשר נרשמה במספר מקומות כדירה המשותפת להם. על פניו הרישום הנזכר, עליו נרחיב להלן, לא נרשם מתוך בחירה באחת האופציות המוקנות לאישה כתגמול פרידה, שכן הצדדים כלל לא נפרדו אותה עת, היפוכם של דברים – הם החליטו יחדיו על רכישת דירה משותפת למגוריהם.  ואם כן למשיבה תהיינה זכויות בדירה זו לפי הרישום כחלק מהחלוקה הרכושית בין הצדדים, וללא כל קשר לתגמול המגיע לה עם הפרידה לפי הסכם הממון.

 

28. זאת ועוד, המערער טען לפני בית משפט קמא כי זכויות המשיבה בדירה הן בשיעור של 20% בלבד, ולא בשיעור של 50%, שכן עדיין לא בוצע רישום בלשכת המקרקעין ועצם רכישת הדירה יחדיו אינה מלמדת על זכויות שוות בה.  כאמור, בית משפט קמא בפסק דינו דחה את פרשנותו זו של המערער בהבהירו כי “הגיון החיים והשכל הישר מובילים למסקנה כי במקום בו רכשו שנים נכס במשותף, מבלי לציין את אופן החלוקה בניהם חזקה כי רכשו אותו בחלקם שווים, מחצית – מחצית” (סע’ 45 לפסק הדין בקמא).  כאמור בחוזה הרכישה רשומים שני בני הזוג כרוכשי הדירה, כך נרשמה בהתאם הערת אזהרה על זכויות הצדדים, שני בני הזוג נרשמו כבעלי הדירה במשותף בחברה המשכנת,  ואם לא די בכך עורכת הדין אשר טיפלה לצדדים ברישום הזכויות ציינה באופן ברור שנשלח לצדדים ביום 20.6.22 כי “כל שינוי במאזן הזכויות מצריך פסיקתא של בית המשפט”.  המערער, מאידך, לא הציג על רישום אחר של חלוקת זכויות באופן הנטעם על ידו של 20-80 בדירה.

 

המסקנה המתקבלת היא אחת- למשיבה 50% מהזכויות בדירה בתל אביב,  כאשר אין חולק כי בעת פירוקה יש להפחית מהתמורה, ראשית דבר, את חלקה במשכנתא. בנוסף קיימת מחלוקת בין הצדדים אשר בית משפט קמא אמור להכריע בה – האם יש להוסיף ולהפחית אף את הכספים שהביא המערער לרכישתה.

 

כאמור, זהו חלקה הרכושי של המשיבה על פי הרישום הקיים.  אין מדובר בהסכמה לבחירת אופציה לעת פרידה, שכן, כאמור, בעת רכישת הדירה הצדדים כלל לא נפרדו ולא היה צורך בקביעת תגמול זה.

 

29. כעת, עם פרידתם של הצדדים, קמה ועולה זכותה של המשיבה לקבלת תגמול הפרידה, ובעניין זה היא מבקשת לבחור באפשרות של קבלת דירת 4 חדרים בבקעת אונו וזו, כאמור, אופציה הנתונה לה על פי הסכם הממון.

טענתו ופרשנותו של המערער לעניין זה היא אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת. ונבהיר – לטענתו המשיבה בחרה דווקא באופציה השנייה לפיה היא תקבל 20% בדירה בתל אביב. שווי הדירה עומד לטענתו כפי הערכת השמאי על 8.77 מיליון ₪ מהם יש להפחית הן את המשכנתא שנלקחה בשיעור 4 מיליון  ₪ והן את הכספים שהביא ממקורותיו העצמאיים בשיעור נוסף של 4 מיליון ₪ , כך שזכותה הכספית של המשיבה מצטמצמת ל –  20% מתוך 770,000 ₪ היינו  154,000 ₪. המערער אף מהין לטעון כי זו האופציה אותה ביכרה המשיבה והעדיפה על פני דירה בת 4 חדרים בבקעת אונו (!), בכל הכבוד, לא ניתן לקבל פרשנות שכזו הנוגדת את תכליות הסכם הממון כפי שפרטנו לעיל – חלוקת כלל הרכוש לפי רישומו וכן מתן תגמול עצמאי של מדור (דירה) ותקציב שנתי למשיבה. די שנאמר שמוטב היה לה לטענתו זו של המערער שלא נטענה כלל, ומכל מקום, מעת שנטענה הרי שעצם העלאתה מאוששת ומחזקת את פרשנותה של המשיבה – הפרשנות בה נקט בית משפט קמא.

30. כאמור, המערער ביקש למצוא תימוכין לפרשנותו את ההסכם מתוך הסכמות אליהם הגיעו הצדדים לאחר חתימת ההסכם.  אלא שגם כאן יש לדחות את טענותיו מכל וכל.

תחילה ניסה המערער להציג מסרון שנשלח לכאורה למשיבה ביום 9.12.19 וממנו עולה, לכאורה, כי היא מסכימה שזכותה בדירה בתל אביב הינה בשיעור % 20 בלבד.  בית המשפט ביקש מהצדדים – ללא התראה מראש –  להציג לפניו בעת ובעונה אחת את מכשירי הסלולר שלהם עם תכתובת המסרונים מאותו היום, ומה מסתבר? ההודעה הנזכרת אינה מופיעה כלל במכשיר הסלולרי של המערער והיא אינה מפורטת בתכתובת המסרונים במכשיר הסלולרי של המשיבה. המערער ניסה לטעון כי מכשירו נגנב ממנו על ידי המשיבה, לפיכך נשאל כיצד היה ברשותו צילום של המסרון הנזכר וכי ידע מראש כי המכשיר ייגָּנֵב ממנו ?! ותשובתו התמוהה הייתה כי הוא ומזכירתו צילמו את ההודעה מתוך המכשיר טרם גניבתו.  פשוט וברור, אפוא, מדוע מצא בית משפט קמא את גרסתו כבלתי אמינה בעליל.

31. המערער הוסיף וביקש להציג “הסכמים” אליהם הגיעו לכאורה הצדדים לאחר חתימת הסכם הממון. אלא שעל גבי מסמכים אלו, הכתובים בכתב יד ואשר אין חולק כי לא אושרו על ידי בית משפט כנדרש בדין, צוין מפורשות “בגלל שמהיום התחלנו לבקש לבנות אמון מחדש אנחנו מבטיחים שאין לכלום פה נפקות משפטית”, ודוק, כותרת זו הנזכרת על גבי מסמך בכתב יד מתאריך 26.10.20 הושמטה מתוך צילום העתק המסמך שהוצג בצרופותיו של המערער… כמו כן בסופו של המסמך צוין מפורשות – “הכול בגדר מחשבה בלבד”.

כך גם לא הוצגו השרבוטים על צידו השני של אחד משני המסמכים הנזכרים בו נכתב-

 

“אולי תשנה את דעתך ולא תקנה את הדירה שתהיה רשומה על שם הילדים צריך למצוא דרך שאהיה בטוחה גם”

 

ומכאן אתה למד כי הצדדים דנו בסוגיית הדירה הנוספת והעלו, בין השאר, רעיון לפיו היא תרשם על שם הילדים. מכל מקום  – מתוך מסמכים אלו אתה למד כי מדובר באוסף מחשבות, רעיונות והצעות שהעלו הצדדים ביניהם במטרה לנסות ו”לבנות אמון מחדש”  ולחשוב “ביחד איפה יהיה לנו הכי נכון לגור ולגדל את הילדים”.  אלא שמחשבה לא הצטרפה למעשה – ה”מחשבות” לא התגבשו לכלל “הסכם” ו”האמון” לא נבנה מחדש, לפיכך אין במסמכים אלו להשליך על נפקותו של הסכם הממון או על פרשנותו.

 

32. אשר לטענות המערער לפיהן אין למכור את הדירה בשוק החופשי וכי הוא רשאי לרוכשה על פי הערכת שמאי, הרי שיש לדחות אף טענה זו.

 

הסכם הממון קובע אמנם כי שווי הדירה המגיעה למשיבה באזור בקעת אונו מכוח תגמול הפרידה יוערך על ידי שמאי, ואולם ברי כי לצורך קבלת חלקה ברכוש (היינו חלקה בדירה בתל אביב) היא רשאית למקסם את תמורת זכויותיה באופן שהדירה תימכר למרבה במחיר לאחר התמחרות, כפי שקבע בית משפט קמא.

 

33. בכל הקשור לטענת המערער באשר למועד ממנו יש להפחית את חלקה של המשיבה במשכנתא ששולמה על ידי המערער, וטענתו כי יש לבצע ההחזר מיום הקרע היינו מחודש מאי 2020 ולא מחודש מרץ 2021, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא,  הרי שאף דינה של טענה זו להידחות.  בית המשפט קבע את מועד הקיזוז ממרץ 2021 כיוון שממועד זה נפסקו המזונות הזמניים. היינו, קודם לכן רכיב המשכנתא ששולם על ידי המערער שימש מבחינת בית המשפט כחלקו במזונות ובמדור, ואף בקביעה זו, המצויה במתחם שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, איננו מוצאים מקום להתערב.

 

34. סוף דבר הערעור נדחה.

 

35. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 35,000 ₪. הערובה שהופקדה על ידי המערער תועבר לידי המשיבה באמצעות באת כוחה על חשבון ההוצאות.

 

36. ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים. אין מניעה לפרסום מקום הדירות שכן אין בה כדי ללמד על זהות הצדדים.

 

 

ניתן היום, י”א תשרי תשפ”ד, 26 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.

 

ו. פלאוט, צ. ויצמן, צ. גרדשטיין פפקין

 

ורדה  פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב”ד	צבי ויצמן, שופט	צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת

 

 

PDF

 

פסד הסכם ממון אופציות וגמול פרידה יפורש נ הגבר צבי ויצמן עמש 36613-10-22

בתמונה:  עורכת דין של האישה הסחטנית הידועה רות דיין וולפנר

 

בתמונה:  מאיר בר מוחא העו”ד של הגבר שמכר אותו ונפל בפח של מירה רום פלאי – וויתר על חקירת האישה.

 

וזה פסק הדין של הנוחבה מירה רום פלאי

פס”ד חלקי בתביעה לאכיפת הסכם, בעניין פרשנות הסכם ממון שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק דין

תה”ס בית משפט לעניני משפחה ראשון לציון	39922-09-20 11/09/2022
בפני השופטת: מירה רום פלאי
– נגד –
תובעת: מ’ ר’ ל’ עו”ד רות דיין-וולפנר	נתבע: ג’ ת’ ל’ עו”ד מאיר בר מוחא
פסק דין חלקי

 

PDF

פסד מירה רום פלאי פרשנות חוזה לפי הרישום של הנכס ולא לפי ההשקעה עם חיים לוין 39922-09-20

 

וזהו פסק הדין המשלים של מירה רום פלאי

שימו לב שפה האיש יוצג ע”י גלית ברוש שהיא בכלל עוסקת בהשקעות נדל”ן בקפריסין.

בלי להבין בדיני משפחה הלכה גלית ברוש ונעמדה מול רות דיין וולפנר שאכלה אותה בלי מלח.  רות דיין יעצה לאישה להגיש תלונת שווא על אונס ובדיון במקום לבקש לחקור את האישה, עו”ד גלית ברוש התקפלה כמו טטאלע, והסכימה שהאיש יישאר בלי בית 60 יום!!!!

 

 

בית משפט לענייני משפחה בראשון לציון
תלה”מ 39830-09-20 ר’ נ’ ת’ ל’ תלה”מ 39860-09-20,  תה”ס 39922-09-20, תלה”מ 11541-06-22

 

לפני	כבוד השופטת  מירה רום פלאי
תובעת		מ’ ר’ ל’ ע”י ב”כ עוה”ד רות דיין-וולפנר
נגד
נתבע		ג’ ת’ ל’ ע”י ב”כ עוה”ד גלית ברוש

 

פסק דין

 

 

בין הצדדים התנהלו ומתנהלים בבית משפט זה סך הכל 11 הליכים משפטיים (לא כולל חמישה הליכי בר”ע והליך ערעור לבית המשפט המחוזי וכן הליך בר”ע לבית המשפט העליון).

מתוך כל ההליכים נותר להכריע בשלושה הליכים שהגישה התובעת (להלן: “האם” או “האישה”) כנגד הנתבע (להלן: “האב” או “האיש”):

תלה”מ 39830-09-20 תביעת מזונות ומדור לקטינים;

תלה”מ 39860-09-20 תביעה בעניין קטינים;

ותלה”מ 11541-06-22 תביעה כספית לדמי שימוש ראויים והשבת כספים.

בנוסף יש להכריע במחלוקת שנותרה פתוחה בתביעה לאכיפת הסכם בתה”ס 39922-09-20, לאחר שניתן פסק דין חלקי ביום 11.09.22.

בראשיתם ההליכים התנהלו בפני חברי סגה”נ כב’ השופט נחשון פישר, ולנוכח מניעותו לדון בהליכים בהם מייצגת ב”כ האישה הנוכחית, התיק הועבר לטיפולי.

 

רקע עובדתי ודיוני

 

1. הצדדים נישאו זל”ז כדמו”י ביום 16.05.12 והתגרשו זמ”ז ביום 26.10.20.
2. מנישואי הצדדים נולדו שני ילדיהם הקטינים: ד’ יליד 31.05.13 (כיום בן כעשר וחצי שנים) ו-א’ יליד 30.08.18 (כיום בן כחמש שנים) (להלן: “הקטינים”).
3. עובר לנישואי הצדדים, חתמו הם על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.05.12 בבית משפט זה בפני חברתי כב’ השופטת חני שירה (להלן: “הסכם הממון”).
4. ביום 13.12.18 הצדדים רכשו דירת מגורים במגדלי “xxx” ברחוב xxx ב xxxx (להלן: “הדירה” או “הדירה ב”xxxx”), אשר בעניינה הוכרע בפסק דין חלקי מיום 11.09.22, כי, הזכויות עליה, שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים.
5. בין הצדדים התנהל הליך יישוב סכסוך שנפתח בחודש 05/2020. ביום 15.07.20 הגישה האישה בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד, בטענה כי האיש נהג בה באלימות וביצע בה עבירות של ניסיון לאונס, מעשים מגונים והטרדה מינית. בדיון ניתן צו לפיו האיש הורחק מהדירה המשותפת.
6. ביום 27.07.20 התקיים דיון במעמד הצדדים, בסיומו הם הגיעו להסכמות וחתמו על הסכם שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, ובכלל זה: הצדדים יפנו להליך גישור, האיש לא יכנס למתחם המגורים עד להחלטה אחרת, ייקבע דיון לעוד 60 ימים, וכן הוסכמו זמני שהות של האב עם הקטינים.
7. ביום 01.10.20 הגיש האיש בקשה במסגרת הליך של צו הגנה ועתר לאפשר לו לשוב לדירה. נקבע דיון במעמד הצדדים שהתקיים ביום 07.10.20, בסיומו הצדדים הגיעו להסכמות נוספות שקיבלו תוקף של החלטה שיפוטית, ובכללן: האישה תפנה את הדירה ביום 01.02.21 אליה ייכנס האיש, שאז בתוך ארבעה ימים יופקדו בידי ב”כ האישה דאז סך של 200,000 ₪ “כשבקשר לסכום זה כל צד שומר לעצמו את מלוא טענותיו, לרבות לגבי השאלה האם הוא על חשבון מזונות, מדור, רכוש, שכר דירה ראוי, או כל זכות או חיוב אחר“, כך נקבע.
8. בין לבין, הגישה האישה הליכים נוספים כנגד האיש: ביום 16.09.20 הגישה האישה תביעות; תביעה לאכיפת הסכם ופירוק שיתוף, תביעה למשמורת ותביעה למזונות קטינים; ביום 26.05.21 הגישה האישה בקשה נוספת לצו הגנה במעמד צד אחד כנגד האיש, והבקשה נדחתה, וכן נדחתה בקשתה הנוספת לצו הגנה מיום 04.07.22; ביום 06.06.22 הגישה האישה תביעה לדמי שימוש ראויים והשבת כספים כנגד האיש.
9. ביום 11.09.22 ניתן כאמור פסק דין חלקי בתביעה לאכיפת הסכם, במסגרתו נקבע כי הדירה ב xxxxשייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, בנוסף לחיובו של האיש לרכוש לאישה דירת ארבעה חדרים באזור xxxxx. בנוסף ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה בxxxx, בדרך של מכירתה בשוק החופשי למרבה במחיר. על פסק דין זה הגיש האיש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובפסק דין מיום 26.09.23, נדחה הערעור על ידי ההרכב בבית המשפט המחוזי.
10. נותר להכריע בתביעות בעניין הקטינים, מזונות, דמי שימוש, ובמחלוקת אודות סיווג כספים בסך של 4 מיליון ₪ במסגרת התביעה לאכיפת הסכם, אשר לטענת האיש ניטלו מהחברה שבבעלותו ויש להפחיתם משווי הדירה ולהשיבם לו, ואילו לטענת האישה אין להחריגם.
11. הצדדים מנהלים את ההליכים כבר משנת 2020. התקיימו שמונה דיונים (לא כולל הדיונים בהליכי צו ההגנה), מתוכם שלושה דיוני הוכחות וכן דיון בו נשמעו סיכומים בעל פה. למרות שמספר פעמים היו הצדדים על סף הסכמות אשר היה בהן לסיים את כל ההליכים ביניהם ולאפשר להם להתרכז בטיפול בילדיהם הקטינים, לבסוף לא עלה בידם לעשות כן.

 

תלה”מ 39860-09-20 – התביעה בעניין הקטינים

 

12. האם הגישה תביעה ל”משמורת קטינים” במסגרתה טענה כי טובת הקטינים שמשמורתם תהא אצל אמם וייקבעו זמני שהות עם האב. לטענתה היא ההורה המטפל הדומיננטי והעיקרי של הקטינים מיום שנולדו. מנגד, האב ביקש לקבוע אחריות הורית משותפת וזמני שהות שוויוניים או לחלופין משמורת בלעדית לאב.
13. מכון שלם מונה כמומחה לבדיקת מסוגלותם ההורית של הצדדים, בשל טענותיהם ההדדיות בנוגע לתפקודם ההורי; לאב טענות על תפקוד הורי לקוי של האם בשל התמכרות לאלכוהול, מצב נפשי בלתי יציב והזנחת הילדים. לאם טענות על אלימות והזנחת הילדים מצד האב.
14. ביום 11.11.21 הוגשה חוות דעת מכון שלם, ולאחר שנערכו בדיקות ואבחונים שונים להורים ולקטינים, חוות הדעת המליצה על אחריות הורית משותפת וזמני שהות שווים, וכן ניתנו המלצות טיפוליות לקטינים ולהורים, לרבות תיאום הורי, הדרכת הורים, ומתן סמכויות לעו”ס לפתרון מחלוקות בעניין זמני השהות.
15. ביום 13.04.22 הוגש תסקיר עם המלצות על חלוקת זמני שהות שווים של ההורים עם הקטינים, בהתאם לחוות דעת מכון שלם ולהסכמות ההורים: אצל האב- בשבוע 1: בימים ב’, ד’, ה’; בשבוע 2: בימים א’, ג’, ו’-ש’, כולל לינה, ביתר הימים אצל האם. איסוף והחזרה מהמסגרות. כן הומלץ על חלוקה שווה בחגים ובחופשות, וניתנה תכנית טיפול בהתאם להמלצות מכון שלם.
16. לטענת האם, האב מפר את זמני השהות שנקבעו ומסכל את הליך התיאום ההורי. לפיכך היא מבקשת להורות עליו לקיים את זמני השהות שהומלצו, וכן למנות מומחה מטעם בית המשפט לצורך קיום הליך תיאום הורי. עוד התבקש להורות לאב להימנע מלהטיס את הקטינים במטוסו הפרטי, אלא בהסכמת שני ההורים.
17. לטענת האב, הצדדים נושאים באחריות הורית משותפת על ילדיהם הקטינים ומקיימים זמני שהות שווים. האב מקיים את אחריותו ההורית ביחס לקטינים ומקיים את זמני השהות כראוי. כל אחד מהצדדים החל בהדרכה הורית אצל פסיכולוג המטפל בקטין ד’.

דיון והכרעה

18. הדיון בשאלת ה”משמורת” הוא דיון עקר במובנים רבים. מדובר במונח יציר הפסיקה שכבר אינו שגור ורווח בהיבטים רבים של השיח המשפטי הנוהג ואף הוצא, הלכה למעשה, מתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ”א – 2020.
19. שיקול העל המנחה את בית המשפט בבואו להכריע בענייני קטינים הוא טובתם של הקטינים הספציפיים, במסגרת המארג המשפחתי הקיים ובנסיבות המשפחתיות הספציפיות.
20. מתוך ממצאי חוות דעת מכון שלם, אשר לא נסתרו, עולה כי שני הצדדים על מגבלותיהם ויכולותיהם, הם בעלי מסוגלות לדאוג ולספק את צרכיהם הקונקרטיים של הקטינים, אולם מסוגלותם ההורית טעונה שיפור. שניהם אוהבים את הקטינים ומעורבים בחייהם, אך אינם מצליחים להפריד בין הסכסוך ביניהם ובין הצורך של הקטינים בהורות הממוקדת בצרכיהם, במקום במאבק ההורי. מאבק, אשר טומן בחובו סיכון להתפתחותם התקינה הרגשית והקוגניטיבית של הקטינים. עוד הועלה ממצא מדאיג במהלך הבדיקות בנוגע למצבו הרגשי והלימודי של הקטין ד’.
21. בין ההורים מתקיימים זמני שהות שווים וזהים עם הקטינים, אשר זקוקים לנוכחות רציפה ונרחבת של שני הוריהם, כפי שמשתקף גם בממצאי חוות הדעת של מכון שלם. זו גם טובת הקטינים, ופרט כאשר לקטין ד’ קשיים רגשיים, וחשוב לשמור על יציבות בחייו.
22. הצדדים הסכימו לאמץ את המלצות התסקיר בוגע לחלוקת זמני השהות (ראו הודעת האם מיום 28.04.22 והודעת האב מיום 09.05.22), זולת בנוגע לעניין יציאת הקטינים לחו”ל ולעניין השבת הקטינים בימי מחלה. בהעדר התנגדות האב לאמץ את הסתייגויות האם בעניינים אלו, בית המשפט נעתר להן, כמו גם להערת האב בעניין ימי המחלה.
23. מכל החומר שלפניי, לרבות טענות הצדדים, עדויותיהם, חוות הדעת והתסקיר שהוגשו בהליך, הגעתי לכלל מסקנה כי המלצות חוות הדעת והתסקיר מתיישבות עם טובתם של הקטינים ומותאמות לצרכיהם.
24. אשר על כן, ניתן תוקף של פסק דין לחוות דעת מכון שלם ולהמלצות התסקיר, הן בעניין דרכי הטיפול להורים ולקטינים והן בעניין האחריות ההורית וזמני השהות, בכפוף לשינויים שהוסכמו על הצדדים ע”פ הודעתם לעיל. כמו כן, טובת הקטינים מחייבת שההורים יקבלו כלים שיסייעו להם לנהל תקשורת מיטיבה, ולפיכך על הצדדים להשתלב בהליך תיאום הורי, מיד לאחר פרסום פסק הדין.
25. כל אחד מההורים יהא אחראי על הקטינים בימים בהם הם שוהים עמו. קרי- כאשר אין מסגרת חינוכית מכל סיבה (מחלה, שביתה, חופשה, מלחמה, וכיו”ב), ההורה האחראי על הקטינים, הוא ההורה אצלו הם ישהו באותו יום, החל מהשעה שמונה בבוקר.
26. על כל אחד מההורים להקפיד ולשמור על זמני השהות כפי שנקבעו. בכל פעם בה אחד מההורים אינו יכול, מכל סיבה שהיא, לשהות עם הקטינים בהתאם לזמני השהות, הוא יהא אחראי על השגחה מתאימה עבורם.
27. אציין כי רגע לפני פרסום פסק הדין פנתה האם בבקשה למתן צו הגנה על פי חוק למניעת אלימות במשפחה תשנ”א- 1991, בטענה כי בנם הקטין של הצדדים סיפר כי האב היה אלים כלפיו ועיקם לו את היד. עקב הטענות הקשות, ניתן צו במעמד צד אחד, אולם ביום 26.11.2023, לאחר דיון בו נחקרו הצדדים, נקבע בהסכמתם כי הצו יבוטל וכי הם יפנו ויתחילו טיפול משפחתי והדרכה הורית תוך שבעה ימים, אצל המטפלת הגב’ אסנת חזן.
28. בנוגע להטסת הקטינים במטוסו הפרטי של האב, בית המשפט חוזר על החלטתו מיום 16.03.22 כי נדרשת הסכמת שני ההורים. יצוין כי בר”ע שהגיש האב על החלטה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי ביום 19.04.22, ואף בבית המשפט העליון ביום 29.05.22.
29. אדגיש שוב כי עצמת הסכסוך בין הצדדים והמחלוקות הכספיות ביניהם לעיתים שיבשו ומשבשים את אחריותם ומסוגלותם ההורית. טובתם של הקטינים מחייבת כי בהתאם להחלטה שקיבלה תוקף שיפוטי אתמול, הם יפנו באופן מידי לטיפול. חלק ניכר משיקום מצבם הרגשי של הקטינים והבראת המשפחה כולה, טמון בהפסקה מוחלטת של הכפשת ההורים אחת את השני, וההפך.
30. דרך ארוכה לפניהם של ההורים בגידול הקטינים, וקיימת חשיבות מכרעת לשיח מכבד ושיתוף פעולה ביניהם בכל הנוגע לילדיהם לצורך שמירת טובתם. הצלחת פרויקט ההורות המשותפת תלויה בהם וביכולת שלהם לשתף פעולה, ואחריותם לילדיהם הקטינים היא עליונה ומשותפת.

 

תלה”מ 39830-09-20 – תביעת המזונות

טענות הצדדים

31. לטענת האם, יכולותיו הכלכליות של האב עצומות, מדובר באדם עתיר ממון ונכסים, בעל עסקים משגשגים המצויים בנסיקה מתמדת בארץ ובחו”ל, מחזיק בבעלות מספר חברות מצליחות, אולם האב מסתיר את הכנסותיו במכוון ובאופן בוטה. זאת, בעוד שמצבה הכלכלי בכי רע וחלה בו התדרדרות לרעה. האם, עו”ד במקצועה, עבדה במהלך החיים המשותפים כשכירה בחברה בבעלותו של האב ועם פרוץ הסכסוך פוטרה בניגוד לדין. לאחר מכן ניסתה להשתלב במספר עבודות אולם בשל התעמרות האב בכל הנוגע להשתתפותו בגידול הקטינים, ניסיונותיה העלו חרס והיא איבדה את מקום עבודתה. כיום האם אינה עובדת.
32. עוד האם טוענת כי לאורך כל שנות הנישואים, הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה של האלפיון עליון, אשר כללה בין היתר רכישת דירת מגורים יוקרתית בשווי מיליונים, הוצאות רבות וחסרות תקדים על טיסות, מסעדות, רכבים, מותגי יוקרה, מטוס פרטי בבעלות האב, ועוד. הוצאות המשפחה עמדו על עשרות אלפי שקלים בחודש, והכל בזכות הכנסותיו של האב מהחברות שבבעלותו ועסקיו.
33. מוסיפה האם וטוענת כי בשל הפערים העצומים בינה לבין האב, כמו גם התנהלותו הפוגענית כאשר הוא מעכב את פירוק השיתוף בדירת הצדדים, מסרב לשלם לאם כספים המגיעים לה כדין, לרבות מזונות זמניים שנקבעו, מפר החלטות ופסקי דין, ומאלץ אותה לפנות להליכי הוצאה לפועל, האם נקלעה למצוקה כלכלית כזו שנמנע ממנה לספק לילדים מותרות להן הורגלו, וכך נוצר מצב לילדים של “בית עשיר” ו”בית עני”.
34. האב מתנגד לסכומי המזונות המבוקשים. לטענתו, הצדדים הסכימו בהסכם הממון כי שיעור הכנסת האב ייחשב 150% מהשכר הממוצע במשק, וכן יש להתחשב בפוטנציאל השתכרותה של האם בסך 15,000 ₪ כעו”ד.
35. לטענת האב, הוא נושא בעיקר צרכי הקטינים, מבלי שהאם משתתפת בהוצאות אלו, שעה שחלוקת זמני השהות בין ההורים שווה וזהה. לפיכך, מבקש האב שלא לחייבו כלל בתשלום דמי המזונות, ולטענתו הוא מוכן לשאת בכל ההוצאות הנדרשות לקטינים.
36. עוד מבקש האב שלא לחייבו לשאת בהוצאות מדור הקטינים, בהתאם לסעיפים 49-42 להסכם הממון, אשר לשיטתו קובעים כי הוא פטור מתשלום הוצאות מדור.

 

דיון בתביעת המזונות

37. סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959, קובע כי אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו. בענייננו, הצדדים הם יהודים ועל כן החיוב במזונות הקטינים ושיעורו ייבחן לפי הדין העברי, כפי שפורש בפסיקות בית המשפט העליון.
38. ביום 01.03.21 ניתנה החלטה למזונות זמניים, בה חויב האב במזונות כל אחד מהקטינים בסך של 3,000 ₪ בחודש, וכן נקבע כי לנוכח פערי ההכנסות בין הצדדים, האב יישא בשיעור 70% מהוצאות החינוך והוצאות רפואה חריגות. בנוסף חויב האב בהוצאות מדור בסך 3,800 ₪ שהיוו כ-40% מדמי השכירות שהיו אז 9,500 ₪. האב עתר להקטנת דמי המזונות והגיש בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט, אשר נדחו בבית המשפט המחוזי.
39. הקטינים בני עשר וחצי וחמש שנים כיום ובעת הגשת התביעה היו כבני שבע ו-שנתיים. כאמור, ההורים מקיימים אחריות הורית משותפת ביחס לקטינים אשר מחלקים את זמנם בין ההורים באופן שווה.
40. לאור גילם של הקטינים, לפי ההלכה שנפסקה בבע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (19.7.2017) (להלן: בע”מ 919/15), מגיל שש שני ההורים חבים במזונות הקטינים מדין צדקה, כאשר חלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים תיעשה על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכל המקורות, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.
41. לשם כך יש לבחון בראש ובראשונה את צרכי הקטינים, כאשר לצורך בחינת חלוקת נטל הנשיאה בין ההורים, יש להבחין בין צרכים תלויי שהות לבין הצרכים שאינם תלויי שהות (עמ”ש (ת”א) 14612-10-16 פ’ ב’ נ’ א’ ב’ קטינה [פורסם בנבו] (20.12.2017)).

 

 

צרכי הקטינים

42. האם העריכה את צרכי הקטינים המשקפים לטענתה את רמת החיים לה הורגלו בסך של 10,320 ₪ עבור הקטין ד’, וסך של 8,480 ₪ עבור הקטין א’. הוצאות המדור ואחזקתו הוערכו על ידה בסך של 13,624 ₪. האם מבקשת להותיר את שיעור ההשתתפות בהוצאות חינוך ורפואה חריגות ביחס של 70%-30% לטובת האב, וכן לעדכן את הוצאות המדור אשר עלו.
43. האם מוסיפה וטוענת כי לקטין ד’ ישנה אלרגיה מסכנת חיים המחייבת התאמות רבות הכרוכות בהוצאות נוספות, כמו גם טיפולים עבור קשיים רגשיים של הקטינים. לטענתה, לאור עליית המחירים ויוקר המחייה, הוצאות הקטינים רק גדלו.
44. לטענת האב, צרכי הקטינים המבוקשים על ידי האם גבוהים מהמקובל. האב משלם את דמי המזונות כנדרש בהתאם להחלטת בית המשפט בעוד שהאם עצמה אינה מקיימת את ההחלטה, כאשר היא אינה רוכשת לקטינים בגדים ונעליים, צעצועים ומשחקים, ואינה נושאת בשום הוצאה של הקטינים, לרבות חוגים, אלא האב בלבד הוא זה שנושא בהוצאות אלה בסך של כ-3,000 ₪ בחודש. לטענתו הוצאות הקטינים עומדות על סך של כ-500 ₪ כל שבוע.
45. טענת האם בעניין צרכי הקטינים לא הוכחו כנדרש. אמנם, לתע”ר מטעמה צירפה מסמכים רבים, בניסיון להוכחת טענתה, אך עם זאת, מעיון במסמכים לא מצאתי אסמכתה התומכת בגובה ההוצאות עבור הקטינים הנטענות.
46. האם צירפה תדפיסי כרטיס אשראי ותדפיס חשבון בנק שבבעלותה, אולם לא ניתן ללמוד מהם מהן ההוצאות עבור הקטינים, להבדיל מהוצאותיה שלה. עוד צירפה האם תצהיר של האב במסגרת הליך הוצאה לפועל, בו הוא מודה בצרכי הקטינים. מהתצהיר עולה כי האב טוען להוצאות כלכלה, מוצרי מזון וניקיון בעבורו ועבור שני הקטינים השוהים עמו מחצית מהזמן בסך של 6,000 ₪ בממוצע כל חודש, אחזקת בית בסך של כ-7,500 ₪ לחודש וכן הוצאות ביגוד, הנעלה, בריאות, פנאי ותרבות/חוגים והוצאות שונות של שני הקטינים בסך 3,000 ₪ לחודש (סעיפים 16-11 לתצהיר האב בהליך ההוצאה לפועל).
47. כעולה מחקירתה הנגדית של האם, צרכי הקטינים פורטו על ידה ביתר. כך, אף שהאם עתרה לחיוב האב בסך של כ-10,000 ₪, בעדותה לא ידעה להשיב מה מתוכם עבור צרכים הכרחיים, אלא הפנתה לרשימת הצרכים שנערכה בעצת עורכות דינה (22.03.23, עמ’ 40 ש’ 4-3). האם אישרה כי היא לא משלמת את חלקה עבור הוצאות החוגים בהתאם להחלטת בית המשפט, ומכאן שלא נסתרה טענת האב כי הוא משלם מלוא הוצאות אלה (שם, עמ’ 39 ש’ 28-25).
48. זאת ועוד, הצרכים שפורטו בתע”ר של האם כוללים את הוצאות הקטינים שלדבריה “משקפים את רמת החיים לה הורגלו […] לאורך חיי הנישואין“, בהתעלם מכך שבפועל כיום הקטינים שוהים עם אביהם מחצית מהזמן (סעיף 37 לתצהיר האם).
49. האב אף הוא לא סיפק תמונה ברורה בנוגע לצרכי הקטינים. אמנם האב הצהיר בתע”ר כי הוצאות הכלכלה של שני הקטינים אינן עולות על סך של 4,000 ₪ לחודש (2,000 ₪ לכל קטין). עם זאת, כאמור בתצהיר שהגיש במסגרת הליך הוצאה לפועל, אשר לא נסתר על ידו, טען כי לו ולקטינים הוצאות כלכלה, מוצרי מזון וניקיון בסך 6,000 ₪ לחודש, ובנוסף הוצאות ביגוד, הנעלה, בריאות, פנאי ותרבות/חוגים והוצאות שונות של הקטינים בסך 3,000 ₪ לחודש להערכתו, לא כולל הוצאות אחזקת מדור בסך 7,500 ₪ בחודש (סעיפים 16-14 לתצהיר).
50. כאשר האב נשאל על כך בחקירתו הנגדית, העיד כי ההוצאות משתנות מחודש לחודש, וכי יש חודשים שהוא משלם 3,000 ₪. לשאלת בית המשפט כמה האב משלם על הקטינים במחצית הזמן שהם אצלו, השיב שזה יכול לנוע סביב 7,000-6,000 ₪ לחודש, אבל לטענתו זה כולל ניקיון, כך שבמקסימום משלם 4,500 ₪ בחודש עבור הקטינים (04.04.23, עמ’ 59 ש’ 7-1).
51. בנסיבות בהן שני הצדדים כשלו בהוכחת צרכיהם המדויקים של הקטינים, אין מנוס אלא לאמוד את צרכיהם על פי התרשמות המבוססת על מארג הראיות, ובהתאם לסמכות בית המשפט כשופט היושב בקרב עמו, לאור ניסיון החיים ובשים לב ליכולת הכלכלית של ההורים (ע”א 93/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 822).
52. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הראיות כולן, ולמדתי את התמונה המשפחתית כולה, שוכנעתי כי עד לפרוץ הסכסוך הורי הקטינים סיפקו להם חיי שפע ומותרות, שבאו לידי ביטוי במסגרות החינוך הכי טובות, ברכישת ביגוד והנעלה ממותגים ויקרים, סביבת מגורים יוקרתית בה יוקר המחיה גבוה הרבה מעבר לממוצע, בחופשות יקרות, חוגים ופעילויות על פי חפצם, ואפילו בטיסות במטוסו הפרטי של האב. לפיכך ובזהירות, צרכיהם הקבועים של הקטינים מוערכים בסך של 6,000 ₪ לחודש לכל קטין, ובסה”כ 12,000 ₪ לשני הקטינים יחד, כאשר סכום זה כולל את חלקם של הקטינים בהוצאות אחזקת שני הבתים של שני ההורים.

 

 

יכולותיהם הכלכלית של ההורים

53. בעת הערכת היכולת הכלכלית של ההורים, לצורך בחינת שיעור חיוב במזונות קטינים יש להביא בחשבון הכנסות מכלל המקורות (ע”א 239/85 עמיצור נ’ עמיצור, פ”ד מ(1) 147; בע”מ 3432/09 פלוני נ’ פלונית[פורסם בנבו] (23.6.2009); בע”מ 919/15).
54. אין מחלוקת כי האב עתיר ממון, זכויות ונכסים. האב אמנם הצהיר כי הוא עובד שכיר ומשתכר בסך ממוצע של 13,000 ₪ נטו לחודש. עם זאת, טענה זו הופרכה הן בעדותו והן בחומר הראיות בתיק, מהם עולה כי האב ניסה להסתיר ולטשטש את חלקו בחברה ממנה נמשכת משכורתו, ואף להסתיר מבית משפט הכנסות נוספות, מעבר לתלוש השכר אותו הציג, כמו משיכת דיבידנדים בתור בעל מניות החברה, ובעל השליטה בחברה.
55. זאת ועוד, נלמד מהתצהיר שהגיש האיש בהליך ההוצאה לפועל כי הוצאותיו החודשיות הקבועות עומדות על סך של 45,175 ₪ לחודש, על אף טענתו כי הוא עובד שכיר המשתכר כ- 13,000 ₪ בחודש. מעדותו עלה כי הוצאות גבוהות אלה משולמות על ידי החברה שבבעלותו. כך אף רוה”ח של האב אישר בעדותו כי האב משלם מהחברה תשלומים פרטיים כגון חשמל, משכנתא, חוגים וכו’ (04.04.23 עמ’ 48 ש’ 3-1; עמ’ 57 ש’ 4-3).
56. כך גם עולה מעדותו של האב כי עת חיו הצדדים יחד, מימן הוא את מרבית הוצאות המשפחה כולה, לרבות רכישות האם בסכומים גבוהים ולדבריו: “כלכלתי אותה כמו נסיכה” (שם, עמ’ 57 ש’ 26-17). עדותו של האב, נחרצת וחד משמעית ומעידה על יכולתו הכלכלית הגבוהה מאוד. ברי כי עובדות אלו אינן מתיישבות עם שכרו הנטען.
57. אכן, הצדדים חתמו על הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.05.12, במסגרתו קבעו הצדדים בסעיף 34 כדלקמן: “בשל אופי עבודתו ופעילותו העסקית / כלכלית של הגבר שהנה מורכבת ולא עקבית ועל מנת לחסוך הליכים משפטיים, יבקשו הצדדים לקבוע בהסכם זה כי לעניין כושר השתכרותו של הגבר, במנותק מכל רישום אחר או עדות אחרת לעניין כושר השתכרותו, תשמש ההסכמה כי כושר השתכרותו של הגבר הינו 150% מהשכר הממוצע במשק. כלומר אם השכר הממוצע במשק הוא x יהיה כושר השתכרותו של הגבר לעניין כל תביעה לעניין זה לפי כושר השתכרות של x5 בהתאמה” (ההדגשות הוספו- מ.ר.פ.).
58. במועד אישור הסכם הממון בבית המשפט, העידה האם כדלקמן: “אני עו”ד במקצועי. לבקשת בית המשפט אני מעיינת בסעיף 34. במידה ונפרדים וצריך לחשב את גובה המזונות לילדים, החישוב יהיה לפי 150% מהשכר הממוצע במשק”. ובהתאם נפסק: “לאחר שתוכן ההסכם הוסבר והובהר לצדדים והם הצהירו כי עשו את ההסכם מרצונם החופשי, בהבינם את משמעותו ותוצאותיו, ניתן אישור ותוקף של פסק דין להסכם”.
59. בסעיפים 24-22 לכתב התביעה למזונות האישה אף מפנה להסכם הממון בין הצדדים ואף מצטטת מפורשות את סעיף 34 לעיל. האם לא מכחישה את המוסכם בהסכם הממון בעניין זה (22.03.23 עמ’ 28, 29).
60. חרף האמור, כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי הסעיף שנקבע הסכם הממון הנ”ל מעלה או מוריד לעניין החיוב שייקבע למזונות הקטינים, בהתאם למכלול הנתונים שלפניי. כפי שקבעתי בהחלטה מיום 29.04.21 לאחר שמיעת הצדדים בדיון: “אין בהסכם הממון כדי לפגוע בזכויות הקטינים, בהתאם לסעיף 33 להסכם. הקטינים אינם צד להסכם ועל כן אינם כבולים להסכמת הוריהם”.
61. ודוק; סעיף 33 להסכם הממון קובע במפורש: “יודגש כי אין הסכם זה בא לפגוע בכל זכות שתהיה לילדים במידה ויהיו לבני הזוג ילדים משותפים, על פי המגיע להם על פי כל דין”. אין ספק כי הסכמת הצדדים בסעיף 34 להסכם הממון פוגעת בקטינים ובזכויותיהם, בשים לב לצרכיהם ולרמת החיים בה חיו עד לפרוץ הסכסוך בין הוריהם.
62. זאת ועוד, טובת הקטינים ושמירה על חוסנם הנפשי מחייבות כי סיפוק צרכיהם והתנהלותם בכל אחד מהבתים בה הם חיים וגדלים תהיה לפחות דומה, גם אם לא שווה.
63. כפי שנקבע בבע”מ 919/05, בין השיקולים המרכזיים שיש להביא בחשבון לטובת קטינים הוא כי “יש להימנע במידת האפשר בחלוקת נטל המזונות מיצירת “בית עשיר” ו”בית עני”, ענין שיש לו השלכות מורכבות מעבר להיבט החומרי-כלכלי, הן על “ההורה העני” והן על הילדים” (סעיף 8 לחוות דעתו של כבוד השופט מ’ מזוז).

 

אופן חישוב מזונות הקטינים:

64. כידוע, על פי הלכת בע”מ 919/15 שני ההורים חבים במזונות הקטינים מדין צדקה, כאשר נקבעה נוסחה לחלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכל המקורות, בנתון לחלוקת זמני השהות בפועל ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.
65. הנוסחה שנקבעה בהלכת בע”מ 919/15 היא כלי עזר המסייע לבית המשפט, כאשר עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי בכדי להגיע לשיווין מהותי לרווחת הקטין והוריו. שימוש בנוסחאות מתמטיות דורש חפיפה מדויקת בנתונים. לכל משפחה יש את הנתונים שלה ועל כן יש לייצר לכל משפחה את הנוסחה המתאימה לה בהתאם להנחיות שנקבעו בבע”מ 919/15.
66. לצורך פסיקת שיעור המזונות, מן הראוי כי בית המשפט ייקח בחשבון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לצורך קביעת החיוב הראוי בהתאם לטובת הילד ורווחתו. ראו לעניין זה סעיפים 40 ו-126 לחוות דעתו של כבוד השופט פוגלמן, דאז, כיום- מ”מ נשיאת בית המשפט העליון בהלכת בע”מ 919/15.
67. על פי הלכת בע”מ 919/15 לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לקביעת דמי המזונות בפועל ובאשר לקביעת אופן חלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים, בהתאם לנסיבותיה של כל משפחה ומשפחה. תפקידו של בית המשפט הוא למצוא את הנוסחה הראויה והמתאימה אשר תייצר מנגנון תשלום מזונות הקטינים בשני הבתים ועל ידי שני ההורים, למשפחה שלפניו ובהתאם לנתוניה ונסיבותיה.
68. אמנם בהסכם הממון הצדדים הסכימו להעמיד את תקרת השכר של האב עד לגובה של 150% מהשכר הממוצע במשק, עם זאת אין בהסכם הממון כדי לפגוע בזכויות הקטינים כאמור, אשר צרכיהם ושגרת החיים לה הורגלו, גבוהים בהרבה מאוד מהממוצע. לכך יש להוסיף את העובדה שכאשר חיו הצדדים יחד ואף לאחר שנפרדו, מימן האב את מרבית הוצאות המשפחה כולה, וכך גם כיום מממן את מרבית הוצאות הקטינים כטענתו.
69. בתע”ר האב הצהיר כי הוא בלבד נושא במלוא הוצאות הקטינים הקבועות והחריגות, ולטענתו יתר צרכי הקטינים מסופקים ומשולמים על ידו, בין אם מדובר בצרכים תלויי שהות ובין אם מדובר בצרכים שאינם תלויי שהות (סעיפים 26-17 לתע”ר האב).
70. בנוסף בסיכומיו טען האב בעצמו: “הילדים נמצאים אצלי חצי מהזמן, אני משלם את כל החוגים למרות פסיקת בית המשפט. אני מציע שמהיום ועד עולם, אני אקח מאה אחוז מהוצאות הילדים, בתי ספר, קייטנות, חוגים. שהם אצלה היא לא צריכה לקבל כסף אם אני לוקח את כל ההוצאות. אני מציע אפס לטובת המזונות עבור הקטינים ומבקש מאה אחוז הוצאות. גם ככה היא לא משלמת. אם יהיה להם בר מצווה, טיסות לחו”ל, כל מה שצריך, עליי”. בכך יש כדי ללמד על יכולתו של האב לשאת במלוא צרכיהם של הקטינים.
71. אלא שקביעה על פיה האב יישא במאה אחוז מהוצאות הקטינים, תפגע במערכת היחסים בין האם לקטינים, תכרסם בהורותה של האם, תעניק שליטה מוחלטת של האב בחיי הקטינים ללא התחשבות במקומה של האם, תפר את האיזון בין שני ההורים, ובסופו של יום, תזיק לקטינים ולחוסנם הרגשי.
72. יוצא אפוא כי, העמדת תקרת השכר של האב עד לגובה 150%, בעת בה הוכח כי הוא משתכר ומרוויח הרבה יותר, פוגעת בטובת הקטינים ובחוסנם החומרי והנפשי, ועל כן הם אינם מחויבים בהסכם.
73. מכל המפורט לעיל, בשל הפער המשמעותי בין היכולות הכלכליות של ההורים לטובת האב, בשים לב כי האם אינה עובדת, הגם שיש לה פוטנציאל השתכרות במקצועה כעו”ד, בהתחשב בעובדה שהאב הוא זה שמאז ומתמיד מימן את רוב הוצאות הקטינים, ככולן, וכך אף מבקש לממן, לרבות באמצעות החברה שבבעלותו, נקבע כי על האב לשאת בכל הוצאותיהם הקבועות של הקטינים שהוערכו בסך של 12,000 ₪, קרי- 6,000 ₪ לחודש לכל קטין.
74. עם זאת, הואיל והקטינים נמצאים תחת אחריות הורית משותפת ומחלקים את זמנם בין הוריהם באופן שווה, והאב ממילא נושא באופן ישיר במחצית ההוצאות הקבועות במחצית הזמן שהקטינים שוהים עמו, הרי שיש לחייבו לשלם לידי האם עבור הוצאות הקטינים עת הם שוהים עמה מחצית מהוצאות האלה בסך של 6,000 ₪ לחודש, קרי- 3,000 ₪ לכל קטין.
75. אשר לרכיב המדור, בהתאם להסכם הממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, האם זכאית לדירה בת ארבעה חדרים באזור xxxxx. בהקשר זה נקבע בסעיף 47 להסכם: “הדירה תשמש לצורך מגורים של האישה והילד ו/או הילדים ותשמש כמדורם המלא לכל דבר ועניין”. בהתאם לפסק הדין שניתן לפירוק שיתוף ביום 11.09.22, האם תקבל דירה בxxxxx, ומכאן שאין מקום לחייב את האב בהשתתפות במדור.

 

76. לסיכום תביעת המזונות

• האב ימשיך לשלם לידי האם עבור מזונות הקטינים סך של 3,000 ₪ בחודש עבור כל קטין ובסה”כ 6,000 ₪ לחודש עבור שני הקטינים, סכום זה כולל את הוצאות אחזקת מדור (להלן: “דמי המזונות”).
• החל ממועד בו תימסר חזקה בדירה בxxxxx לה האם זכאית לפי הסכם הממון או מהמועד בו תשולם מחצית מהתמורה בגין הדירה המשותפת, על פי המוקדם ביניהם, השתתפותו של האב בתשלום המדור ייפסק. עד אז, האב ימשיך לשאת בחלקם של הקטינים בהוצאות המדור בסך 3,800 ₪, כפי שנקבע בהחלטה מיום 01.03.21.
• אל נוכח הפער בהכנסות ההורים אף לאחר העברת דמי המזונות לאם, ההורים יישאו בחלקים של 70% האב ו-30% האם בהוצאות החינוך ובהוצאות הרפואה של הקטינים. הוצאות אלו כוללות: הוצאות החינוך, בהתאם לדרישת מוסדות חינוך, לרבות: גן, בית ספר, סל תרבות, צהרון, מחזור קייטנה אחד בחופשת הקיץ, הוצאות הנדרשות מההורים על ידי בית הספר, ציוד בית ספר, חוג אחד, טיולים, תנועת נוער, שיעורים פרטיים, אבחונים שונים ע”פ גורם מטפל וכיו”ב; וכן הוצאות רפואיות של הקטינים שאינן ממומנות על ידי קופת החולים, לרבות תשלומים לקופת חולים, טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפי ראייה, וכל הוצאה רפואית אחרת הנדרשת לקטינים, הכול כנגד הצגת אסמכתאות בכתב אחד לשני.
• ככל ותתעורר מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה על פי סעיף זה, יפעלו הצדדים בהתאם להמלצת גורם המוסכם עליהם, ובהעדר גורם כאמור יפעלו בהתאם להמלצת הגורם החינוכי או הרפואי הרלוונטי (רופא, מחנך כיתה, או יועץ בי”ס).
• דמי המזונות ישולמו ביום הראשון לכל חודש, עבור כל חודש מראש, ויהיו צמודים למדד הידוע היום. חישובי הצמדה יערכו אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע.
• דמי המזונות ישולמו עד הגיעו של כל קטין לגיל 18 או עד סיום לימודיו התיכוניים על פי המאוחר ביניהם (להלן: “מועד הבגירות”). ממועד הבגירות ועד לסיום שירות חובה צבאי, לאומי או התנדבותי של כל אחד מהקטינים, יישא האב בשליש מסכום המזונות בו נשא עד לאותו מועד.
• פיגור בתשלום דמי המזונות והמדור יגרור תשלומי הפרשים כחוק מהיום שהיה מיועד לביצוע התשלום ועד ליום התשלום בפועל.
• קצבאות המשולמות מהמוסד לביטוח לאומי תשולמנה לידי האם, בנוסף לדמי המזונות.

 

תה”ס 39922-09-20 – סיווג הכספים שבמחלוקת בתביעה לאכיפת הסכם

 

77. במסגרת כתב ההגנה בתביעה שהגישה האישה כנגד האיש, טען הוא כי מתוך כספי תמורת מכירת הדירה המשותפת יש להחריג סך של 4 מיליון ₪ אשר שולמו ממקורותיו המופרדים והמוגנים על ידי הסכם הממון ולפיכך הם שייכים לו והוא זכאי להשיבם.
78. לטענת האיש, לצורך רכישת דירת הצדדים בתמורה של 7.5 ₪, האישה לא השקיעה שקל אחד ואילו האיש נטל הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 4 מיליון ₪ וכן השקיע כספים ממקורותיו העצמאיים, לרבות מהחברה המצויה בבעלותו, בסך כולל של 4.1 מיליון ₪. לטענתו, האישה הודתה בחתימת ידה ובקולה כי היא אינה זכאית לכספים שהשקיע בדירה וכי במצב של פירוד יש להשיב לחברה את ה-4 מיליון ₪.
79. אשר על כן לטענתו, משווי הדירה בxxxx יש להפחית הן את שיעור המשכנתא שנלקחה על ידי הצדדים (4 מיליון ₪) והן את הכספים שהביא האיש מהחברה שבבעלותו וממקורותיו העצמאיים והפרטיים (כ-4 מיליון ₪ נוספים).
80. לטענת האישה, יש לדחות את טענת האיש להחרגת סך של 4 מיליון ₪ מתוך שווי דירת הצדדים, בהעדר כל אסמכתה כי מדובר בהלוואה שנטל לצורך רכישת הנכס. לטענתה מהמסמכים שצירף האיש עולה כי חלק גדול מהסכומים נמשכו על ידו כדיבידנד, קרי- כהכנסה ולא כהלוואה. עוד לטענתה, הכנסות הצדדים שהוטמעו בדירה המשותפת אשר נרשמה במוסדות השונים על שם שני הצדדים בחלקים שווים בזמן אמת, מהוות חלק בלתי נפרד משווי הדירה, ולכן שאלת מקור הכספים שהושקעו בדירה אינה רלוונטית.
81. האישה מוסיפה וטוענת, כי סעיף 21 להסכם קובע כי כל חובותיו של האיש יונחו על כתפיו בלבד ולאישה אין כל שותפות או אחריות לגבי החובות. מכאן לשיטתה, טענת האיש לפיה נטל כספים בגובה של מעל 4 מיליון ₪ אותם היא נדרשת להשיב מחלקה במכירת הדירה- מנוגדת להסכם. לפיכך מבוקש להורות כי למעט החזר המשכנתא, יתרת התמורה תחולק באופן שווה. עוד מבוקש להורות כי הסכום של 200,000 ₪ אותו זכאי לקזז האיש בהתאם להסכמותיהם, יקוזז באיזון המשאבים הסופי, לאחר פירוק השיתוף בדירה.

 

דיון והכרעה

82. בפסק הדין החלקי מיום 11.09.22 נקבע כי זכויות הבעלות בדירה בxxxx שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, וכן נקבע כי יבוצע פירוק שיתוף בדירה. ביחס למחלוקת הצדדים בעניין כספים בסך 4 מיליון ₪, שלטענת האיש הוא שילם לצורך רכישה הדירה ממקורותיו הנפרדים, נקבע כי יופקד סך של 4 מיליון ₪ בחשבון נאמנות שייפתח על ידי כונסי הנכסים שמונו, וזאת עד להכרעה סופית בעניין כספים אלה בפסק דין משלים. הערעור שהוגש על פסק הדין החלקי נדחה בבית המשפט המחוזי.
83. כבר עתה יובהר כי מארג הראיות בתיק מוביל לכלל מסקנה כי האיש לא הרים את הנטל להוכיח שהכספים בסך 4 מיליון ₪ ניתנו כהלוואה, או, שהם כספים מופרדים ומוגנים וכי יש להשיבם לו בטרם חלוקת תמורת מכירת הדירה.
84. בסעיף 13 ואילך להסכם הממון קבעו הצדדים הסדר לעניין חלוקת הרכוש המשותף, רישומו ומעמדו. בשל הרלוונטיות של סעיפים אלה למחלוקת שבין הצדדים, אביא להלן חלק מהסעיפים הרלוונטיים לענייננו (ההדגשות אינן במקור- מ.ר.פ.):

סעיף 13: “הצדדים מצהירים ומסכימים כי רק רכוש שהוסכם או יוסכם עליו מראש, בכתב ועל דרך הרישום כי הוא שייך לשני הצדדים גם יחד, יחולק בין הצדדים בזמן הפרידה או הגירושין. ברם, הרכוש יחולק לפי חלקים אשר עליהם יסכימו בעת רכישת הרכוש או הזכות ויקפידו על רישומו בהתאם“.

סעיף 14: “באין רישום, יחולק הרכוש לפי תרומת כל צד לרכישת אותו רכוש על פי תיעוד מתאים“.

סעיף 15: “לא יהיה בפירות של כל רכוש משותף ושימוש משותף בפירות של רכוש משותף כדי להצביע על כוונה להתחלק באותו רכוש שלא לפי החלוקה הרשומה”.

סעיף 16: “הצדדים מסכימים כי אין בעובדה כי הם גרים תחת קורת גג אחת ואין בעובדה כי הם חיים חיי שיתוף ו/או מביאים או מגדלים ילדים יחד כדי להביא את בן הזוג השני לשותפות בזכויות או חובות של אותו בן זוג, בבנקים, או כלפי צדדים שלישיים וכדומה“.

סעיף 21: “למען הסר ספק האישה מצהירה כי אם לגבר יש או יהיו חובות בין אם פרטיים ובין בחברות או בכל עסק אחר בבעלותו, הם יונחו על כתפיו בלבד ולאישה לא תהא כל שותפות או חבות או אחריות לגבי חובות אילו”.

 

85. האם הכספים אשר האיש העביר מהחברה שבבעלותו לצורך רכישת הדירה, בסך של 4 מיליון ₪ ועל כך אין מחלוקת, הם כספי הלוואה או משיכת דיבידנד / הכנסה, כאשר הדירה נרכשה על ידי שני הצדדים בחלקים שווים ואף החל הליך רישום הזכויות על שם שני הצדדים; והאם יש להשיב כספים אלו לחברה בבעלות האיש, מתוך כספי התמורה שיתקבלו ממכירת הדירה?
86. גרסת האיש ביחס לכספים אלה, הייתה מפותלת ומתפתלת, והשתנתה מעת לעת לאורך ההליך, בניסיון לבסס את טענתו כי מקור הכספים מהחברה שבבעלותו, נפרד מהרכוש המשותף. כך בתחילה האיש טען כי מדובר ב”הלוואה ו/או כספים השייכים לחברה המצויה בבעלותו; והן באמצעות מימוש רכוש שהיה רשום בבעלותו הפרטית” (סעיף 43 לכתב ההגנה של האיש בתביעה לאכיפת הסכם); בתע”ר לא מופיעה המילה “הלוואה” ובמקום זאת נטען כי מדובר בהון עצמי שצבר האיש במשך שנים באמצעות מכירת נכסים בחו”ל וכספים שנטל מהחברה שבבעלותו בגינם שילם מס דיבידנד (סעיף 43 לתע”ר האיש); בדיון טען שמדובר בדיבידנד מוגן שהתחיל כהלוואה, וכי הכסף הפך להכנסה מוגנת (04.04.23, עמ’ 60 ש’ 15-11, עמ’ 61 ש’ 31).
87. סעיף 13 להסכם קובע מפורשות כי: “הרכוש יחולק לפי חלקים אשר עליהם יסכימו בעת רכישת הרכוש או הזכות ויקפידו על רישומו בהתאם” (ההדגשה שלי:מ.ר.פ). האיש, שיזם את ההסכם, ואף בחר את עורך ההסכם, עו”ד ח’ ל’, ידע היטב כי כאשר הצדדים חתמו יחדיו על חוזה לפיו הם רוכשים נכס במשותף- יש לכך משמעות משפטית. בעת רכישת הדירה ורישום הערת האזהרה, אם רצו הצדדים לאפיין את שיעור הזכויות בהתאם להשקעות הכספיות מצד כל אחד מהם, הרי שהיה עליהם להקפיד על רישום בהתאם לדרישת הסעיף לעיל. מאחר שלא עשו כן בזמן אמת, כפי שכבר נקבע בפסק דיני מיום 11.09.22, כוונתם במועד רכישת הדירה היתה, לשיעור זכויות שווה של שניהם בדירת המגורים.
88. עו”ד ח’ ל’ שערך את הסכם הממון זומן להעיד. בחקירתו הנגדית נשאל האם כל עוד האיש לא רשם את ההלוואה, ובהינתן הסעיף שאומר שהרישום הוא הראיה המכרעת והחובות הם נפרדים, ומכאן שהאישה לא חבה בהם, השיב העד: “פשיטה לפי ההסכם את צודקת” (עמ’ 21, ש’ 25-20, עמ’ 21 ש’ 15-14).
89. עיון במסמכים שהאיש בעצמו הגיש, מלמד כי לטובת רכישת הדירה הוא משך כספים מהחברה שבבעלותו, באמצעות העברות בנקאיות מהחשבון העסקי לחשבון הפרטי שלו, אשר הוגדרו כ”דיבידנד” ולא כ”הלוואת בעלים” כטענתו.
90. האיש צירף מסמך מיום 07.01.19 בו מבקש הוא מהבנק הxxxx לבצע העברה בסך 1.95 מיליון ₪ מהחשבון העסקי לחשבון הפרטי שלו “בגין דיבידנד“, ולאחר מכן מבקש להכין צ’ק בנקאי באותו סכום לטובת מוכרי הדירה. עוד צורף מסמך עליו חתום רו”ח מיום 08.01.19 לפיו החברה מעבירה לבעל המניות-האיש סך של 1.95 מיליון ₪ “ע”ח דיבידנד מהחברה”. מסמך נוסף שצורף מיום 08.01.19 מעלה כי האיש מבקש מבנק הxxxx לבצע העברה בסכום של 1.7 מיליון ₪ “בגין דיבידנד” (ראו נספח 4 למוצגי האיש עמ’ 42-40).
91. באופן דומה ע”פ מסמכים שצירף האיש, בוצעו העברות כספיות נוספות מהחשבון העסקי של האיש לחשבון הפרטי בסכומים שונים נמוכים יותר.
92. חרף האמור, האיש צירף מסמך מיום 23.08.20 מטעם רו”ח של החברה (נספח 4 למוצגי האיש עמ’ 61), כשלושה חודשים לאחר שהוגשה הבקשה ליישוב סכסוך, ממנו עולה כי לבקשת האיש ועל פי הודעתו, לשם רכישת הדירה הוא נטל הלוואת בעלים בסך כולל של 3,096,000 ₪.
93. רוה”ח של החברה בבעלות האיש- מר ח’ י’, העיד מטעם האיש כי כאשר נמשכת הלוואת בעלים, ככל והיא לא מוחזרת בשנה העוקבת משנת נטילתה, היא מדווחת כדיבידנד שעליו יש לשלם מס דיבידנד. כאשר רוה”ח נשאל על המסמכים משנת 2019 ו-2020 רוה”ח הודה כי הסכום שבשנת 2019 הוגדר בזמן אמת כ”דיבידנד” עליו שולם מס דיבידנד, הפך בשנת 2020 ל”הלוואת בעלים”, על אף שכבר שולם בגינו מס דיבידנד. ובלשונו: “זה נראה כאילו זה אותם 1,950,000 ₪” (04.04.23 עמ’ 47 ש’ 22, וכן 24-23).
94. מסמך נוסף שצירף האיש מיום 30.03.22 (עמ’ 8 למוצגי האיש) מלמד כי רו”ח מדווח לבקשת האיש ועל פי הודעתו כי האיש שילם מס דיבידנד בגין הלוואת בעלים שמשך בסך 1.3 מיליון ₪. אלא שהמסמך נערך כשלוש שנים לאחר משיכת הכספים בזמן אמת במועד רכישת הדירה ביום 13.12.18.
95. עדות רוה”ח סדקה בלשון המעטה את טענת האיש לפיה נמשכו כספים כהלוואה מהחברה לטובת רכישה הדירה, ואין לה תימוכין זולת טענת האיש, אשר אף לא נבדקה על ידי רוה”ח, כפי שהעיד: “באישור שלי מצוין שהחברה העמידה הלוואת בעלים ל[איש] והשימוש בכספים נעשה על פי הודעתו אליי. לא בדקתי שהכסף שיצא מהחברה והלך להלוואת בעלים, שימש. אני יכול להגיד שאני יודע שזה היה די מתאים לתשלומים שהיה צריך לבצע לרכישת הדירה” (04.04.23, עמ’ 46 ש’ 6-4).
96. כך גם השיב רוה”ח לשאלת בית המשפט:

“ש. למה במסמך שהוצאתם  ביום 30.3.2022 היה צורך לכתוב בסוגריים “על פי הודעתך נמשך לשם רכישת מגורים…” שבשאר המסמכים המשיכות לא הוסבר למה.

ת. אני מניח שהתבקשנו לציין את סיבת המשיכה אבל לא יכולנו לציין שזה הכסף שימש למקור כזה וכזה. לא עקבנו אחר נתיב הכסף” (04.04.23, עמ’ 51 ש’ 5-1).

 

97. אם לא די בכך, האיש הודה בחקירתו כי הוא הציג בפני האישה מצג לפיו קיים חוב לחברה בסך של 4 מיליון ₪ וכי החברה בקשיים כלכליים, על אף שבפועל הוא כבר שילם מס דיבידנד לחברה על אותם דיבידנדים שמשך מהחברה, ולמעשה לא היה כלל חוב לחברה:

“ש. תאשר לי שבמסגרת השיחה הזו אתה מציג למ’ שיש הלוואה לחברה ושהמצב של החברה לא טוב ושחייבים להבריא אותה.

ת. בזמנו כפי שרואה החשבון שלי ציין וכפי שאני חוזר ומדגיש, ועל פי הוראות סדרי הדין של מס הכנסה, כל דיבידנד ולא משנה באשר הוא, מתחיל בהלוואה. קרי, ככל שלקחתי כסף מהחברה בזמנו ועד שלא שילמתי בגינו מס דיבידנד הוא מוגדר כהלוואה ועל כן הוא מוצהר כהלוואה ובמעמד ה- דיבידנד קיבל את כל האסמכתאות הנדרשות, ה- דיבידנד מוגן לעבר, להווה ולעתיד על פי סעיף 25 להסכם הממון.

ש. למה לא אמרת למ’ באותו יום מדובר ב- דיבידנד שמשכתי מהחברה ומגיע לי אותו על פי הסכם הממון. הגרסה שלך לאורך כל ההליך הייתה מדובר בהלוואה שאני צריך להחזיר לחברה, בשעה שאתה עושה עם מ’ את השיחה הזו, כבר שולמו מסים על דיבידנדים משנת 2018-2019.

ת. אבל שולמו מסים, זה היה מחודש אוקטובר.”

 

98. טענת האיש כי האישה מאשרת ומודה בשיחה מוקלטת כי יש להשיב לחברה שבבעלות האיש סך של 4 מיליון ₪, מטעה, שכן מעיון בתמליל השיחה שהוקלטה מיום 26.10.20 (נספח 9 למוצגי האיש) עולה כי האמירה של האישה נאמרה כחלק ממשא ומתן שהתנהל בין הצדדים שלא הבשיל לידי הסכם. בשום מקום אחר, לרבות בהסכם הממון ולא בכל עדות או ראיה אחרת בכתב, ניתן ללמוד על ידיעת האישה אודות קיום החוב הנטען לחברה והתחייבותה יחד עם האיש להשבת סכום הנ”ל לחברה.
99. בכל מקרה, כאשר התנהל הדיאלוג שהוקלט בין האישה לאיש, האישה סמכה על טענותיו של האיש באופן מוחלט, לא בדקה את הדברים שנאמרו לה על ידו, ואמרה את שאמרה על סמך המידע שניתן לה על ידי האיש.
100. באותו אופן יש להתייחס ל”הסכמים” אליהם מפנה האיש מיום 26.10.20 ומיום 09.11.20 (נספח ג’ לכתב ההגנה), לפיהם האישה התחייבה לכאורה להחזיר את הכסף לחברה (ע”ס 4 מיליון ₪) ובמה שנשאר להתחלק חצי חצי; בראש המסמך נכתב שאין נפקות משפטית למסמך והכל בגדר מחשבה בלבד. לא זו בלבד אלא שכל הסכם רכוש בין בני הזוג נדרש להיות מאושר על ידי בית המשפט, כך שאין כל נפקות למסמך שצורף.
101. לכך יש להוסיף כי הן מעדות רוה”ח והן מעדות האיש עולה כי נכון להיום אין לאיש כל חוב לחברה, אף לא הלוואת בעלים לחברה ביחס לסכומים שנמשכו כ”דיבידנדים” בזמן אמת, מאחר ששולם עליהם מס דיבידנד (04.04.24, עדות רוה”ח בעמ’ 47-46, עדות האיש בעמ’ 60).
102. ההלוואה לכאורה לא נרשמה בשום מקום, זולת מכתב מרו”ח שנערך לאחר מועד הקרע ע”פ הודעת האיש ולבקשתו. לא הוצג הסכם הלוואה מהחברה, לא תנאי החזר ולא מועד החזר, ואף לא הוכחו הסכומים המדויקים אשר לכאורה ניטלו מהחברה כאמור.
103. מכל מקום, גם אם מדובר בחוב של האיש כלפי החברה, אשר הוא בעל המניות בה, ממילא אף אין לכך נפקות, שכן סעיף 21 להסכם הממון פוטר את האישה מכל חובותיו של האיש: “בין אם פרטיים ובין בחברות או בכל עסק שבבעלותו” ואלו “יונחו על כתפי האיש בלבד ולאישה אין כל שותפות או אחריות לגבי החובות“.
104. לסיכום, האיש לא הוכיח כי הסך של 4 מילון ₪ שהועברו מהחברה לצורך רכישת הדירה המשותפת הוא הלוואת בעלים או כל הלוואה אחרת שנטל האיש מהחברה, ושהוא או הצדדים התחייבו להשיב לחברה אותו. לפיכך גרסת האיש בעניין זה נדחית.
105. אוסיף כי גם אם האיש היה מצליח להוכיח שאכן מדובר בהלוואה שניתנה על ידי החברה לצורך רכישת הדירה, הרי שמאחר והזכויות בהתאם לחוזה הרכישה נרכשו במשותף ובאופן שווה, ולא נחתם הסכם הלוואה בין החברה לבין האישה, הרי שעל פי הסכם הממון, הלוואות אותן נטל האיש הן חלק מרכושו הנפרד, ועל כן הוא זה שנדרש לפרוע אותן.
106. אף הטענה כי מדובר בכספי דיבידנד מוגנים של האיש, נדחית, ואסביר; אמנם סעיף 25 להסכם הממון קובע כי: “כל הזכויות , טרם יום הנישואין ולאחריו, הנובעות מעבודתו של מי מהצדדים לרבות אך מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, … דיווידנדים, … וכיוצ”ב הרשומות על שם מי מהצדדים – גם אם אילו נעשו באופן פרטי ולא בהכרח ממקום עבודה, תהינה בלעדיות לצד שעל שמו הן רשומות”. עם זאת, הסעיף אינו רלוונטי ביחס לסכומים הנטענים בסך 4 מיליון ₪, אשר שולמו לצורך רכישת דירה משותפת ובחלקים שווים, ובכך התערבבו ברכוש המשותף.
107. בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי חיפה בעמ”ש 38445-08-17פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (פס”ד מיום 05.10.2018), נקבע כי אף אם נניח שכל מימון רכישת הבית היה מכספים עצמאיים של האיש, הרי שעם רכישת הבית מלכתחילה במשותף עם האישה ונרשם על שם הצדדים בחלקים שווים, איבדו הכספים מצביונם: “ככל שכספים עצמאיים של בן הזוג הושקעו במסגרת החיים המשותפים או הנישואין בנכס/בית שנרכש מלכתחילה על-שם שני בני הזוג ונרשם, או היה בתהליך רישום על-שם שניהם, כי אז קיימת אפשרות כי היתה כוונת שיתוף מלאה בנכס. זאת הגם שהנכס נרכש רובו או כולו מכספים עצמאיים של אחד מבני הזוג, באופן שהכספים העצמאיים של בן הזוג מאבדים את צביונם ככאלה עם רכישת הנכס/הבית במשותף, כטענת האישה בערעור זה.”
108. מכאן שגם אם תתקבל טענת האיש כי מדובר בכספי דיבידנדים, הרי שכספים אלו התערבבו עם כספים אחרים ששולמו לרכישת הדירה והוטמעו ברכוש המשותף, על אף שהכספים הועברו תחילה מהחשבון העסקי לחשבונו הפרטי ולא לחשבון המשותף.
109. הפסיקה קובעת כי מקום שנרשם הנכס על שם שניים בחלקים שווים, אולם הייתה השקעה בלתי שוויונית ברכישת הנכס, הרי שהדבר מהווה מתנה שהושלמה. ראו: עמ”ש (מחוזי – חי’) 61008-06-13 נ.מ.א. נ’ נ.י.א.[פורסם בנבו] (11.06.2014)).
110. על פי ההלכה הפסוקה, משנרכש נכס במשותף (ונרשם במשותף) אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. בנסיבות אלו, ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס. יצוין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה נדחתה (בע”מ 4480/14 פלונית נ’ פלוני, [פורסם בנבו] (פס”ד מיום 30.07.2014).
111. נוכח ההלכה שבדין, מקום בו נכס מקרקעין, ובפרט דירת מגורים משותפת, נרכשה במשותף על ידי שני הצדדים, בלא שנערך הסכם לגבי מימון רכישתה ויחס הזכויות בה- הרי שאין כל מקום לעריכת התחשבנות בין בני הזוג באשר לאופן רכישת הנכס ו/או מימונו (לרבות מיהות הצד ששיפץ, השביח, הביא הון עצמי גדול יותר וכיו”ב).
112. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מצד האיש ביחס לאי תיעוד סכומי השקעתו בפועל ממקורותיו לעומת אלו של האישה, בהתאם להוראות הסכם הממון. עדות האיש בעניין זה הותירה סימני שאלה ולא הוכח כי אומד דעת הצדדים וכוונתם עובר לרכישת דירת המגורים ובמועד בו שילם את הסכומים הנטענים בזמן אמת, היתה כי שיעור זכויותיהם בדירת המגורים לא יהיה שווה, אלא, בהתאם לגובה השקעותיהם (04.04.23 עמ’ 66 ש’ 36 עד עמ’ 67 ש’ 2).
113. שוכנעתי כי הצדדים רכשו את הדירה כנכס משותף, לאחר שהביאו לעולם שני ילדים, וכל אחד מהם תרם למאמץ המשפחתי המשותף, וזאת במקביל ומבלי שנסתר משטר הרכוש הנפרד, אותו קבעו הצדדים בהסכם הממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין.
114. יתרה מזאת, דווקא בגלל משטר הרכוש הנפרד על פיו נהגו הצדדים, היה צורך, וכך נעשה בפועל, ברישום זכויות שני הצדדים בחלקים שווים, כפי שנרשם בחוזה, על פיו נרשמה הערת אזהרה, ואף החל הליך הרישום של הדירה בהתאם לזאת.
115. הוראת סעיף 19 להסכם הממון אליה מפנה האיש, לפיה “שני הצדדים מסכימים כל תחלוף או שחלוף של רכוש בזמן הנישואים לא ישנה את זכותו המקורית של אותו בן זוג ברכוש”, אינה רלוונטית לכספים ששולמו לרכישת דירת מגורים במהלך החיים המשותפים ונרשמה במוסדות שונים בחלקים שווים על שם שני הצדדים, הוראה זו רלוונטית לכל נכסיו החיצוניים של האיש, לרבות החברות שבבעלותו, העסקים שבבעלותו, שאכן נשמרו ונשמרים ככאלה. סעיף 19 להסכם הממון דלעיל, אינו יכול לחול על הסך של 4 מיליון ₪, אשר שולם לצורך רכישת דירת המגורים המשותפת, מאחר שבעצם רישומן של הזכויות בדירה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, גדע, האיש את שמות התואר לפעולות המתוארות בסעיף 19: “תחלוף” או “שחלוף”. בהתנהגותו, שינה האיש את “מצב הצבירה” של ארבעת מיליון השקלים, מכסף בלעדי שלו, לזכויות על נכס מקרקעין משותף לאישה ולו, אשר אף נרשמו ככאלה.

הכרעה

 

116. האיש, לא עמד בנטל ההוכחה שרבץ עליו להוכיח את טענתו כי הכספים הנטענים בסך 4 מיליון ₪ ששולמו ממקורותיו, לרבות מהחברה שבבעלותו, הם כספי הלוואה או כספים מופרדים שיש להחריג ולהשיבם לאיש, בטרם חלוקת תמורת מכירת הדירה.
117. אין כל הסכם להלוואה הנטענת, הראיה הדחוקה היחידה בה נאחז האיש היא תכתובת מרו”ח שלו, שלא נערכה בזמן אמת, אלא נערכה לאחר מועד הקרע. לא רק שלא הוכח כי מדובר בהלוואה, אלא הלכה למעשה הוכח כי מדובר בדיבידנד שמשך האיש מהחברה בבעלותו.
118. החברה בבעלות האיש, לאיש שליטה מוחלטת עליה, ועל הכספים בה. ההתחשבנויות שלו מול החברה נערכות על ידו באופן בלעדי, ועל פיו יישק דבר. על פי עדות האיש עצמו, הוא המחליט כיצד יוגדר כסף שלקח מהחברה, כהלוואה או כדיבידנד, כי האישה אינה מבינה מה ההבדל בין הלוואה לדיבידנד, וכי הוא לא זוכר מה אמר לה בנוגע לאותם כספים (04.04.23 עמ’ 61 ש’ 25-15). יש לזכור, כי בין הצדדים הוסכם כי האישה אינה חבה בחובות האיש בהתאם לסעיף 21 להסכם הממון.
119. האיש הוכיח כי מצב הדברים היה הפוך בדיוק מזה שהוא טוען לו. במועד רכישת הדירה או בסמוך לכך, האיש ידע גם ידע בדיוק אילו סכומים הוא הביא ממקורותיו הבלעדיים, ובכל זאת בחר לרכוש את הדירה במשותף ובאופן שווה עם האישה, ואכן כך הדירה נרשמה במוסדות השונים, וכך תירשם לאחר השלמת הליכי הרישום על ידי החברה שמבצעת את רישום הבית המשותף בבניין בו נמצאת הדירה.
120. המסכת העובדתית והראייתית שנארגה בפניי מלמדת, כי האיש הטמיע וערבב כספים ממקורות שונים, לרבות מכסף בלעדי שלו, או כסף שנמשך כדיבידנד מהחברה שבבעלותו. כספים אלה הושקעו בדירה שנרכשה על ידי שני הצדדים כדי לשמש דירה למגורי הצדדים, כפי שכך היה בפועל עובר לפרידת הצדדים. הדירה נרשמה במוסדות השונים לטובת שני בני הזוג ללא אפיון שיעור זכויותיהם, לרבות באמצעות הערת אזהרה, כפי שנקבע בפסק הדין מיום 11.09.22.
121. בנסיבות אלה הכספים ששולמו לרכישת הדירה המשותפת איבדו את צביונם כ”נכס חיצוני”, הוטמעו והתערבבו בכספים ששולמו לצורך רכישת הדירה, והתנהלות זו מצביעה על כוונת השיתוף של האיש בנוגע לכספים אלה, שכן התוצאה היא דירת מגורים משותפת בבעלות שני הצדדים בחלקים שווים.
122. לאור כל המפורט לעיל, ובהמשך לפסק הדין החלקי מיום 11.09.22, הדירה תימכר ולאחר פירעון הלוואת המשכנתא הרובצת עליה והוצאות מכירתה, התמורה תחולק באופן שווה בין הצדדים.

 

תלה”מ 11541-06-22 התביעה לדמי שימוש

123. עותרת האישה לקבלת דמי שימוש בגין השימוש שעשה האיש בדירת הצדדים החל מהיום שהאישה עזבה את הדירה ביום 16.11.20 בהסכמת הצדדים ועד למועד פינוי האיש מהדירה. לטענתה שני הצדדים הסכימו כי מדובר בהסדר זמני בלבד מבלי לוותר על טענותיה. בתע”ר ובסיכומים טענה כי לפי הדין והפסיקה, החיוב נוצר ממועד גירושי הצדדים ביום 26.10.20.
124. לטענת האישה, מאז שהופרדו מגורי הצדדים, האיש המשיך להתגורר בדירה, מתבצר בה ועושה בה שימוש בלעדי מבלי לשלם לה דמי שימוש ראויים. בנוסף לטענתה האיש התנגד לרוטציה עם האישה במגורים בדירה, והוא מתנגד לפירוק השיתוף כפי שנקבע לביצוע בהסכם הממון בתוך שלושה חודשים, ואף לאחר פסק הדין מיום 11.09.22.
125. עוד לטענת האישה, מאז שעזבה את הדירה היא נאלצה לשאת בהוצאות שכירות גבוהות אשר עומדות כיום על סך של 11,000 ₪, בעוד שדמי המדור המשולמים לה עומדים על סך של 3,800 ₪ בלבד. בנוסף האישה חויבה לשלם מחצית מתשלומי המשכנתא, על אף שהיא אינה מתגוררת בדירה ולא מקבלת כל תשלום בגינה.
126. לאור האמור, מבקשת האישה לקבוע כי האיש חב בתשלום דמי שימוש עבור חלקה בדירת המגורים החל ממועד גירושי הצדדים ועד למועד פינויו בפועל, וכן לקבוע את דמי השימוש בסך של 12,500 ₪, שהם מחצית הסכום של 25,000 ₪- בהתאם לסכום שפרסם האיש במסגרת הצעת הדירה להשכרה, מאחורי גבה וללא ידיעתה.
127. לטענת האיש, האישה אינה זכאית לדמי שימוש ראויים בדירה, וגם ע”פ הסכם הממון היא אינה זכאית לקבלם. האישה עזבה את הדירה מרצונה ובמסגרת הסכמות שגובשו בין הצדדים ביום 07.10.20, לפיהן האיש יחזור לדירה והאישה תעזוב את הדירה כנגד קבלת תשלום של 200,000 ₪ ששולמו על ידי האיש, על חשבון התחשבנות כספית עתידית. אחרת, האיש לא היה מסכים לשלם את הסכום הנ”ל.
128. עוד לטענת האיש, ככל ובית המשפט יחייב את האיש בחיוב דמי שימוש, אז יש לו זכות קיזוז של כל הכספים אותם שילם על חשבון האישה בגין המשכנתא והוצאות הבית, כאשר האישה התגוררה בדירה בזמן צו ההגנה שניתן כנגד האיש, בסך כולל של 44,000 ₪.
129. האיש נשאל בחקירתו בעניין דמי השימוש והשיב כי לא מגיע לאישה דמי שימוש מאחר שהן בהסכם הממון והן במסגרת ההסכמות בין הצדדים בהליך צו ההגנה, לפיהן האיש יחזור הביתה, לא הוסכם כי האיש ישלם לאישה דמי שימוש, בפרט כאשר היא אינה משלמת משכנתא (04.04.23 עמ’ 64 ש’ 21-15, עמ’ 65 ש’ 12-10).
130. הבסיס לחיוב שותף במקרקעין בתשלום דמי שימוש ליתר השותפים קבוע בסעיפים 31(א) ו- 33 בחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969: “31(א). … רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר… 33. שותף שהשתמש במקרקעין משותפים, חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש“.
131. בהתאם להלכה הפסוקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת “כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין” (ראו: ע”א 1492/90 זרקא נ’ פארס[פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (20.1.1993).
132. בהמשך להלכת זרקא לעיל, נפסק שככלל, בן זוג העוזב את דירת המגורים מרצונו אינו זכאי לדמי שימוש ראויים, שכן אינו יכול להפוך באחת את בן הזוג האחר ל”שוכר בעל כורחו” (ראו: בע”מ 9881/05 פלוני נ’ פלונית[פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (9.4.2006) ע”מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ’ עמיחי עפל [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (13.10.2002).
133. עם זאת, לצד קביעה זו הכירה הפסיקה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו “מעתה ועד עולם” (ר’ ע”מ 9126/05 פלונית נ’ פלוני[פורסם בנבו]).
134. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הן בכתבי הטענות והן בדיונים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.
135. החל מחודש 05/20 החלו הצדדים לנהל הליכים משפטיים שונים בבית משפט זה וביניהם בקשה שהגישה האישה למתן צו הגנה כנגד האיש במעמד צד אחד. ביום 15.07.20 ניתן צו במעמד צד אחד לפיו נאסר על האיש להתקרב לדירת הצדדים. בדיון במעמד הצדדים מיום 27.07.20 ניתן תוקף להסכמות הצדדים לפיהן האיש לא ייכנס למתחם המגורים ולדירה עד להחלטה אחרת, והצדדים מבקשים לקבוע דיון לעוד כ-60 ימים.
136. ביום 01.10.20 הגיש האיש בקשה במסגרת הליך צו הגנה לאפשר לו לשוב לדירה. נקבע דיון במעמד הצדדים שהתקיים ביום 07.10.20, ובסיומו הצדדים הגיעו להסכמות נוספות, ובכללן: עד ליום 01.02.21 האישה תישאר בדירה מבלי לוותר או להודות בכל טענה, במועד זה ייכנס האיש לדירה. עוד הוסכם כי בתוך ארבעה ימים מעזיבתה, יופקדו בידי בא כוחה דאז סך של 200,000 ₪ על חשבון התחשבנות עתידית בכספים.
137. האישה כאמור טוענת כי החיוב הכספי בגין דמי השימוש בדירת הצדדים נוצר מהמועד שעזבה את הבית בפועל ביום 16.11.20, וזאת על רקע התנהלות אלימה של האיש בגינה הוגשה בקשה לצו הגנה ביום 15.07.20.
138. על אף שמגורי הצדדים הופרדו בחודש 07/20, הם התגרשו בחודש 10/20, והאישה עזבה את הבית בחודש 11/20 – רק בחודש 06/22 הגישה את התביעה לקבלת דמי שימוש. לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע התביעה הוגשה בחלוף כשנתיים מאז שהופרדו מגורי הצדדים, כאשר בחודש 09/20 הגישה תביעות בעניינים אחרים כנגד האיש.
139. ביחס לתקופה הראשונה מיום שעזבה האישה את דירת הצדדים ועד להגשת תביעה לדמי שימוש, מצאתי כי האישה לא זכאית לדמי שימוש, הואיל ובהתאם להסכמת הצדדים במסגרת הליך צו ההגנה, הסכימו שניהם כי האישה תעזוב את הדירה בכפוף לתשלום הסך של 200,000 ₪, על חשבון התחשבנות עתידית בין הצדדים.
140. שונה המצב ביחס לתקופה שחלה מהמועד בו הוגשה התביעה לקבלת דמי שימוש ראויים ואילך. ממועד זה, גילתה למעשה האישה עמדתה כי אינה מסכימה שהאיש יעשה שימוש בלעדי בדירה, כפי שעשה ועודנו עושה כן. מכאן שקמה לה עילת תביעה לדמי שימוש ראויים ממועד הגשת התביעה ביום 06.06.22.
141. בנסיבות אלה, ולאור קביעתי בפסק דיני מיום 11.09.22 כי מדובר בדירה משותפת השייכת לשני הצדדים בחלקים שווים וכי יש לפרק את השיתוף בה, אני קובעת כי האישה זכאית לדמי שימוש ראויים בגין מגוריו הייחודיים של האיש בדירה המשותפת, החל מיום הגשת התביעה 06.06.22 ועד למועד הפינוי בפועל. נותר לקבוע אפוא את שיעור דמי השימוש.
142. במסגרת ההליכים מונה השמאי מר זהר עירון כמומחה מטעם בית המשפט, להגשת חוות דעת, הן בשאלת שווי השוק של דירת המגורים של הצדדים במיזם “xxx”, והן בעניין דמי השימוש הראויים בדירה. ביום 12.03.23 הוגשה חוות הדעת אשר קבעה כי דמי השימוש החודשיים הראויים בדירה עומדים על סך של כ-20,500 ₪.
143. יצוין כי לפני כן ביום 16.11.21 הוגשה חוות הדעת שאלת שווי השוק של הדירה אשר קבעה כי שווי השוק של הזכויות הבעלות בדירה הוא בסכום כולל של 8,700,000 ₪.
144. חוות דעת השמאי לא נסתרה ולפיכך אני מקבלת את חוות הדעת ומעמידה את דמי השימוש הראויים לאישה בהתאם לממצאי חוות הדעת.
145. אשר על כן, האיש ישלם לאישה דמי שימוש ראויים החל מיום 06.06.22 ועד למועד החתימה על חוזה למכירת הדירה המשותפת, וזאת בשיעור מחצית מדמי השימוש הראויים שנקבעו בחוות דעת השמאי בסך 20,500 ₪, קרי- 10,250 ₪.
146. מהסכום שנקבע, יקוזזו מחצית מתשלומי הלוואת המשכנתא בהם נשא האיש לבדו החל מהמועד שהאישה עזבה את הדירה ביום 16.11.20 ובהתחשב בסכומים בהם נשאה האישה, אם נשאה, עבור תשלומי הלוואת המשכנתא.
147. כמו כן מתוך חלקה של האישה בתמורה עבור דירת המגורים, יועבר הסך של 200,000 ₪ אל האיש כנגד הסכום ששולם לה על חשבון התחשבנות עתידית על פי הסכמה שהושגה ביום 07.10.20.

 

הזכויות ברכבxx

148. האישה טוענת כי בחזקתה רכב מסוג xx אשר רשום על שם האיש, אך היה בשימושה הבלעדי מאז ומתמיד לרבות בהסעת הקטינים. לטענתה הצדדים הסכימו בהסכם מיום 18.10.18 כי הרכב יעבור לבעלותה במקרה של פרידה. עם זאת, האיש “חטף” את הרכב מהמוסך באישון לילה ומנע מהאישה לעשות שימוש בו. מאחר שהאישה משלמת את מלוא הוצאות הרכב, מבוקש להורות כי הרכב יועבר לבעלותה ברישום.
149. לטענת האיש, הרכב המוחזק על ידי האישה שלא כדין שייך לחברה, והוא ניתן לשימושה במסגרת עבודתה בחברה לבד. לאישה אין כל זכות ברכב זה ועליה להשיבו לחברה. מעבר לזכויות האישה בהסכם הממון, אין לאישה כל זכויות נוספות. לטענתו, ההסכם מיום 18.10.18 אינו חל מאחר שהוסכם בו כי במידה והאישה תבגוד בו אזי ההסכם בטל, והאישה לטענתו בגדה בו. בנסיבות אלה מבוקש להורות לאישה להשיב את הרכב לחברה.
150. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את החומר בתיק, מצאתי כי הדין עם האישה בעניין זה.
151. אכן בהסכם הממון של הצדדים משנת 2012, הסכימו הם בסעיף 27 כדלקמן: “במידה ולאחד מהצדדים יש כלי רכב בבעלותו והרשום על שמו, הוא, וכל רכב שיחליף אותו בעתיד, יישאר בבעלות בלעדית של אותו צד ולא תהיה בו לצד השני כל שותפות או חלק”.
152. עם זאת, ביום 18.10.18 האיש חתם על הסכם ספציפי ביחס לרכב הספציפי שבמחלוקת (מוצג 27 למוצגי האישה), הנושא את הכותרת: “רכב xx מספר xxxxxxx“ ובו האיש מצהיר במפורש “שבמקרה של פרידה / גירושין … הרכב הנדון יעבור לבעלותה”, ומסייג: “במקרה של בגידה ההסכם מתבטל”.
153. חתימת האיש על הסכם זה אינה שנויה במחלוקת. כפי שהאיש גם אישר בדיון מיום 05.10.21 כי הוא חתם על ההסכם (עמ’ 17, ש’ 9). אלא שלטענת האיש, ההסכם מיום 18.10.18 כולל תנאי לפיו במקרה של בגידה ההסכם מבוטל. לטענתו האישה אכן בגדה בו ולפיכך ההסכם בטל. ואולם, טענות האיש בנוגע לבגידה לא הוכחו והאישה אף לא נחקרה על כך בחקירתה.
154. יצוין כי בדיון מיום 05.10.21 האיש העיד כי הוא הציע לאישה רכבים אחרים במקום הרכב הנדון, וכי הוא מוכן להעביר על שמה רכב אחר שמוכן למסירה, על אף שהוא לא מחויב לכך, אולם האישה מסרבת לקבל (עמ’ 16 ש’ 21-15).
155. בהתאם להסכם המפורש, ובהתחשב בעובדה כי האישה עשתה שימוש בלעדי ברכב מאז ומתמיד, ויש להניח שלאיש יש רכב לשימושו שהוא בבעלותו או בבעלות החברה שבבעלותו, מכל המקובץ, הונחה תשתית ראייתית המתאימה להסכמת הצדדים כי הרכב יישאר בחזקת האישה ויועבר לבעלותה, וכך אני מורה.

 

סוף דבר

156. בתביעת האחריות ההורית– נקבעה אחריות הורית שווה ומשותפת וכן זמני שהות שווים. ניתן תוקף של פסק דין לחוות דעת מכון שלם ולהמלצות התסקיר, הן בעניין דרכי הטיפול להורים ולקטינים והן בעניין חלוקת זמני השהות, בכפוף לשינויים שהוסכמו על הצדדים. עד לתאריך 03.12.23 יחלו הצדדים טיפול משפחתי והדרכה הורית אצל הגברת אסנת חזן. הצדדים מחויבים להתמיד בטיפול לפחות שנה מתחילתו, אלא אם כן, תחליט המטפלת על תקופה קצרה יותר.
157. אומר כי שני ההורים חוו סערה קשה בחייהם, ולעיתים, נעדרו יכולת להשאיר אותה מחוץ למערכת היחסים של כל אחד מהם עם הקטינים. הקטינים זכו בשני הורים טובים ומיטיבים, ובית המשפט מצפה ומקווה כי לאחר פרסום פסק הדין, ההורים יותירו את הסערה ביניהם מאחור ויתרכזו בשיקום מצבם הרגשי של הקטינים ויפעלו אך ורק למען טובתם וצמיחתם.
158. בתביעת המזונות– האב ישלם סך של 3,000 ₪ בחודש עבור מזונותיו וצרכיו של כל אחד מהקטינים, ובסה”כ 6,000 ₪ בחודש עבור שני הקטינים, ללא חיוב בהוצאות מדור (החל מהמועד בו תימסר חזקה בדירה בxxxxx לה האם זכאית לפי הסכם הממון או מהמועד בו תשולם מחצית מהתמורה בגין הדירה המשותפת, על פי המוקדם ביניהם), אך כולל השתתפות בהוצאות אחזקת מדור של הקטינים. כמו כן, הצדדים יישאו ביחס של 70% האב ו-30% האם בכל הוצאות החינוך הנדרשות על ידי המסגרות החינוכיות בהן לומדים הקטינים, ובהוצאות רפואיות חריגות של הקטינים, שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי הציבורי, בהתאם להמלצת גורם מוסכם, ובהעדרו- בהמלצת הגורם החינוכי / הרפואי הרלוונטי.
159. במחלוקת שנותרה בתביעה לאכיפת הסכם– נקבע כי הסך של 4 מיליון ₪ שבאו ממקורותיו של האיש, אינם כספים שניתנו כהלוואה, וממילא אינם כספים שיש להחריגם מהתמורה שתתקבל ממכירת דירת הצדדים. לפיכך נקבע כי יתרת התמורה בגין מכירת הדירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם, בניכוי החזר הלוואת המשכנתא והוצאות המכירה.
160. בתביעה לדמי שימוש– האיש ישלם לאישה מחצית מדמי השימוש הראויים שנקבעו בחוות דעת השמאי, קרי- סך 10,250 ₪, החל ממועד הגשת התביעה ביום 06.06.22 ועד למועד החתימה על חוזה למכירת הדירה המשותפת, בין אם לצד ג’, בין אם לאיש. מתוך דמי השימוש יקוזזו מחצית מתשלומי הלוואת המשכנתא בהם נשא האיש ובהתחשב בסכומים ששילמה האישה, אם שילמה.
161. הרכב מסוג xx– יישאר בחזקת האישה ויועבר לבעלותה, בתוך 30 ימים ממועד פסק הדין.
162. סך של 200,000 ₪, בהתאם להסכמות הצדדים מיום 07.10.20, ינוכה לטובת האיש מחלקה של האישה בתמורה ממכירת הדירה המשותפת.
163. לנוכח תוצאת פסק הדין, האיש מחויב בהוצאות האישה בסך של 59,000 ₪ שישולמו לה בתוך 60 ימים ממועד פסק הדין, שאם לא כן- יישאו ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
164. פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
165. משתמו ההליכים, התיקים ייסגרו.

 

ניתן היום,  י”ד כסלו תשפ”ד, 27 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.

PDF

 

 

פסד משלים מירה רום פרשנות חוזה עם רות דיין וולפנר ותלונת שווא על אונס 39830-09-20