לפעמים אנחנו לא מבינים את הטפשות של אבות גרושים. ממתי אבא או כל זכר אחר הולך לעובדת סוציאלית ומבקש ממנה סיוע?

מישהו מהיהודים בטרבלינקה חשב שאייכמן יעזור לו ו”יסייע”?

הנה דוגמא מה קורה לגבר שמבקש “סיוע” מעובדת סוציאלית: היא דופקת לו תלונת שווא ומכניסה אותו ל 8 חודשים בכלא…..

אנו מקווים שכתבה זו “תסייע” לכל הגברים הגרושים להבין מי האוייבות שלהם במדינה הזו: העובדות הסוציאליות. זו ממש סכנת חיים לדבר עם כל עובדת סוציאלית מכל סוג שהוא. לפניכם המקרה של צחי קצב שבימים אלה מתכונן ל 8 חודשי ישיבה בכלא כשהפשע היחיד שביצע זה טיפשות. הוא הלך לבקש “סיוע” מעובדת סוציאלית בשם מ’ בראשון לציון….

משקיבל האבא צחי קצב את הבשורה המרה כתב דברים אלו בפייסבוק:

ליאת פטרזיל שפיר פרקליטה טינופת פמיניסטית

פרקליטה גועלית בשם ליאת פטרזיל שפיר הגישה נגד אבא כתב אישום בגין דברים שאמר לעובדת סוציאלית במהלך פגישה בה ביקש ממנה שתסייע לו לפגוש את בנו התינוק. נגד צחי הוצא צו הרחקה, והוא ביקש סיוע ליצור מפגשים בלי להפר את צו ההרחקה.

האב, צחי קצב נסער מאוד מהפגישה הבלתי מוצלחת שבה העו”ס הבהירה לו שאין בכוונתה לעזור לו. מדובר בעו”ס שהוא פנה אליה מיוזמתו בבקשה לעזרה. העו”ס והיחס האטום והמגעיל שלה גרמו לו להתעצבן ולפלוט את המילים הבאות “אני יודע מה לעשות” כשהכוונה שהוא יודע שהוא חייב לגשת לבית משפט וששום עובדת סוציאלית לא תעזור לו, וכן שהוא “מבין למה גברים רוצחים נשים” כשהכוונה היא שהוא רואה במו עייניו כמה הרשויות אטומות למצוקות של הגברים, דוחפים אותם למקרי קיצון, פוגעים בקשר שלהם עם הילדים, והם אלה שמביאים את הגברים למצבי קיצון שעלולים להסתיים ברצח.

על זה תפרה בפרקליטה ליאת פטרזיל שפיר כתב אישום על איומים נגד העו”ס. העו”ס כביכול נבהלה שמעצם זה שהבחור, צחי קצב הסביר לה שבגלל אנשים כמוה, קורה שגברים רוצחים נשים. אוי יו יוי, מסכנה העו”ס…..

אלא שהשופט עמית מיכלס החליט שזהו איום חמור ושלח את צחי קצב ל 8 חודשים בכלא, וגם דרש שהוא יפצה את העו”ס בסך של 1,000 ש”ח.

שימו לב שאשתו של צחי קצב העידה לטובתו: “לזכות הנאשם העידה אשתו, אשר תיארה חיי נישואין טובים ומאושרים, למעט המקרה בעטיו הוצא צו ההגנה. העדה ציינה שהיא נכה המתפרנסת מקצבת נכות דלה, וכי הנאשם הוא המפרנס העיקרי של משפחתם המונה ששה ילדים, לרבות חמשת ילדיה מנישואין קודמים. עוד הוסיפה כי אחד מהילדים נכה וקשור מאוד לנאשם, המהווה את “עמוד התווך” בבית”.

להלן הכרעת הדין של השופט מזרה האימה עמית מיכלס:

בשם המאשימה: עו”ד עידן סטולוב

בשם הנאשם: עו”ד ארז נגה

כתב האישום, יריעת המחלוקת ועיקרי הראיות

1.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל”ז-1977.

2.         על פי עובדות כתב האישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום עמד בתוקפו צו הגנה, במסגרתו הורחק הנאשם מאשתו (להלן: צו ההגנה). בתאריך 5.6.2019 הגיע הנאשם ללשכת הרווחה בראשון לציון והתייצב בפני העובדת הסוציאלית ל’ (להלן: העו”ס או ל’), וביקש ממנה לסייע לו לראות את בנו, שנולד כשבועיים קודם לכן, זאת חרף קיומו של צו ההגנה. בנסיבות אלו, כשהוא בוכה ונסער, אמר הנאשם לעו”ס שאף אחד לא רוצה לעזור לו ושאין לו אמון בבית המשפט. בהמשך, קם הנאשם ללכת לדרכו, תוך שאמר לעו”ס: “אני יודע מה לעשות”. מששאלה אותו העו”ס לכוונתו, ענה לה הנאשם “אני אהרוג את אשתי או אתאבד”.

3.         הצדדים לא חלקו על עצם הגעת הנאשם ללשכת הרווחה, על שפנה לעו”ס ל’, על ששטח בפניה את מצוקתו ועל שביקש את סיועה. במישור הראייתי, לא חלק ב”כ הנאשם על אודות מהימנותה של העו”ס ולא ייחס לה כוונה להרע לנאשם. המחלוקת הטעונה הכרעה הצטמצמה לשתי השאלות הבאות, השלובות זו בזו: האחת – האם העו”ס שמעה בברור את דברי הנאשם, והשנייה – עד כמה זכרה את המלל המדויק שיצא מפיו. וביתר פירוט, בעוד שלדברי העו”ס אמר לה הנאשם את המלל המפורט בכתב האישום, הרי שלגרסת הנאשם כל שאמר לה היו המלים: “עכשיו אני יודע למה נשים נרצחות וגברים מתאבדים”. מאחר שלא נטען על ידי ההגנה שהמלל המופיע בכתב האישום אינו מהווה איום, הרי שככל שיוכח שהדברים אכן נאמרו על ידי הנאשם, תעמוד התביעה בנטל הבאת הראיות במידה מספקת להרשעת הנאשם בעבירת האיומים.

4.         בשים לב ליריעת המחלוקת המצומצמת, העידו במשפט העו”ס והנאשם בלבד. עוד הוגשו מטעם הצדדים חקירת הנאשם במשטרה מיום 5.6.2019 (ת/1); מזכר שיחה של החוקרת עם אשת הנאשם ועם העו”ס מיום 20.6.2019 (ת/2); פניית העו”ס למשטרה מיום 5.6.2019 (נ/1); והודעת העו”ס במשטרה מיום 12.8.2019 (נ/2).

דיון

5.         הספק הסביר אותו ניסתה ההגנה לעורר במהלך המשפט מבוסס, רובו ככולו, על דברי העו”ס עצמה, הן במשטרה והן במהלך עדותה בבית המשפט, שלטענת ההגנה נשמעים כלא החלטיים בכל הנוגע לתוכן המדויק של דברי הנאשם. ואולם, ובכך אקדים מסקנה לניתוח, לאחר ששמעתי את עדותה של העו”ס, מצאתי שלא כך הם פני הדברים, זאת מן הטעם שיש לבחון את דבריה תוך התחשבות בנקודת הזמן בה נאמרו ומבלי להוציאם מהקשרם. נוסף על כך, על אף שמדובר ב”גרסה מול גרסה”, או במלים אחרות – על אף שהרשעת הנאשם מבוססת לכאורה על עדות יחידה של העו”ס, האפשרית מבחינה משפטית אולם מחייבת משנה זהירות, מצאתי שניתן להסתמך על דבריה לצורך הוכחת דברי הנאשם בגרסה המפורטת בכתב האישום, זאת מעבר לכל ספק סביר. למעלה מן הצורך אציין, שעדותה של העו”ס אף הייתה עדיפה בעיניי על פני עדותו של הנאשם. לבסוף, ואף זאת בבחינת למעלה מן הצורך, לעדות העו”ס נמצא חיזוק בדמות המכתב שכתבה ושאותו הפנתה למשטרה עוד באותו היום, מיד לאחר האירוע.

עדותה של העו”ס ל’

6.         ל’ סיפרה בפתח עדותה על היותה עובדת סוציאלית בעיריית ראשון לציון מזה כ-15 שנים, המטפלת במסגרת עבודתה, בין היתר, במשפחות וביחידים במצבי מצוקה ובילדים בסיכון.

            בעדותה בבית המשפט סיפרה העו”ס שהנאשם, אותו לא הכירה קודם לכן, הגיע למחלקתה וביקש עזרה לראות את בנו לאחר שאשתו הוציאה נגדו צו הגנה, שאף הוצג לה על ידו. הנאשם הסביר לעו”ס שמשפחתו מתגוררת במועצה האזורית חוף אשקלון. העו”ס עברה על המסכמים השונים אותם מסר לה הנאשם, שאלה אותו אם הוא זקוק לסיוע משפטי ומסרה לו מידע כללי על האפשרויות השונות בהן יכול לפעול, בכלל זה האפשרות לבקש את ביטול צו ההגנה. עוד הבהירה לו שאין באפשרותה לסייע לו מעבר לכך בשים לב למקום מגורי המשפחה, שאינו בתחום סמכותה. הנאשם השיב לה שאיש אינו מעוניין לסייע לו ושהוא לא מאמין בבתי המשפט. העו”ס ניסתה להרגיעו, אולם מאחר שהנאשם בכה והיה נסער, כלל לא הייתה בטוחה שהקשיב לה. את האירוע נושא כתב האישום תיארה באופן הבא: “בשלב מסוים הוא קם ללכת ואז הוא אמר ממה שאני זוכרת וזה מה שדיווחתי למשטרה באותו יום, מה שאני זוכרת זה שהוא אמר ‘אני יודע מה אני צריך לעשות’. שאלתי אותו ‘למה אתה מתכוון’, והוא אמר ‘להרוג את האישה או להתאבד’” (עמ’ 9).

7.         ניכר היה מדברי העו”ס שהאירוע היה חריג בנוף חייה המקצועיים. תחילה מסרה שלאחר ששמעה את דברי הנאשם, היא ביקשה ממנו להמתין מספר דקות שכן “האמירה הבהילה אותי”. בהמשך, כאשר נתבקשה לתאר את תחושותיה לאחר ששמעה את דברי הנאשם, השיבה: “נבהלתי, זה לא משפט ששומעים כל יום”. ואולם, מעבר ל”בהלה”, וכמענה לחששה “שמישהו ייפגע”, נקטה העו”ס אף בפעולה פיזית, המותאמת לסיטואציה המבהילה, ופנתה לגורם בכיר, ראש הצוות שלה, על מנת שראש הצוות תוכל לקחת חלק בהמשך השיחה (עמ’ 9). בהמשך הבינה כי חלה עליה אף חובת דיווח, שהובילה לכתיבת נ/1, שנשלח, כאמור, למשטרה עוד באותו יום.

8.         טענת ההגנה המרכזית היא שהעו”ס לא זכרה את שאמר לה הנאשם. ואולם, במהלך עדותה בבית המשפט עמדה העו”ס על עמדתה שהמלל שתיארה ב-נ/1 הוא המלל שנאמר לה על ידי הנאשם. כך, משנשאלה בחקירתה הראשית מה דעתה על טענת הנאשם לפיה הוא לא אמר את המלל המאיים, השיבה: “לא יודעת. באותו יום דיווחתי על מה שנאמר” (עמ’ 9 ש’ 29). במהלך חקירתה הנגדית הבהירה מפורשות שהיא זוכרת את המלל על אודותיו דיווחה למשטרה (עמ’ 10 ש’ 19; וכן עמ’ 12 ש’ 25).

9.         מעבר לכך, כאשר העדה השתמשה במלים “לא זוכרת” או “לא יודעת”, הרי שהיה זה במענה לשאלה כיצד יתכן שהנאשם טוען שלא אמר את הדברים, או בתגובה לאפשרות שהנאשם אמר לה את המשפט “אני מבין למה גברים מתאבדים ונשים נרצחות”. משנשאלה על אפשרות זו, השיבה: “אני לא זוכרת את זה. יכול להיות שהוא אמר ואני לא זוכרת” (עמ’ 9 ש’ 27 וראו תשובה דומה שמסרה גם בחקירה נגדית בעמ’ 10 ש’ 27 ו-29). גם במהלך חקירתה הנגדית השיבה העדה באופן דומה: “ככל הזכור לי בחקירה במשטרה החוקר דיבר על כך שהמשפט שעורך הדין הקריא, שדיבר על כך שנשים נרצחות וגברים מתאבדים, אני אומרת יתכן שאמר את זה, אני לא זוכרת את זה. לגבי הדברים שאמרתי שהוא אמר, את זה אני כן זוכרת. אני אמרתי את הדברים במשטרה באותו יום כשהזיכרון שלי היה טרי” (עמ’ 14 ש’ 11-14). משנשאלה האם הזיכרון שלה אז “היה הרבה יותר טרי”, תיקנה מייד – “באותו היום שהעברתי את הדיווח הזיכרון היה הכי טרי” (ש’ 16). גם כשהקשה עליה ב”כ הנאשם והקריא לה אמירות שונות הקשורות לשתי הגרסאות, סיכמה ואמרה:

ת.        “הביטחון שלי לגבי האמירה (נוסח האיום – ע.מ) הוא גבוה. אם הוא אמר דברים נוספים, אני לא זוכרת.

            ש.        זה לא מאה אחוז?

ת.        קרוב למאה אחוז. אני לא יודעת מה להגיד. אני זוכרת את האמירה ועליה דיווחתי באותו יום…”

(עמ’ 14 ש’ 27- 29)

10.       אמירה חד משמעית זו של העדה בבית המשפט, מספקת מענה אף לדבריה בהודעתה במשטרה (נ/2) בש’ 18, כאשר לאחר שמסרה את נוסח האיום, ונשאלה האם היו אלו מילותיו המדויקות של הנאשם, השיבה: “פחות או יותר, אני לא יכולה לומר במאה אחוז”. ההגנה נתפסה לאמירה זו כמוצאת שלל רב. ואולם, חשוב לזכור שהעדה נקראה למסור הודעתה במשטרה כחודשיים ושבוע לאחר האירוע. בנסיבות אלו, אין זה מפתיע שכאשר התבקשה לתאר את המלל ששמעה, השתמשה בביטוי “פחות או יותר”, כאשר בהמשך הבהירה חזור והבהר, כפי שפורט בהרחבה לעיל, כי היא עומדת מאחורי המלים שכתבה במכתב וכי הזיכרון שלה בזמן כתיבתו, במועד סמוך מאוד לאחר האירוע, היה טוב בהרבה מזיכרונה במועד מסירת העדות במשטרה.

המכתב לקצין החקירות

11.       ביום האירוע כתבה, כאמור, העו”ס מכתב לקצין החקירות במשטרת ראשון לציון. מסמך זה הוגש מטעם ההגנה, לאחר שהסירה התנגדותה לבקשת התביעה להגישו מטעמה, ולאחר שהוסתר בו חלק מאחת השורות (נ/1). כפי שהסבירה העדה, המכתב היה תולדה של התנהגותו החריגה של הנאשם והמלל המאיים שאמר. לאחר התייעצות בזמן אמת ובסמוך מאוד לשעת האירוע, התקבלה החלטה להעלות את הדברים על הכתב, וכך אכן עשתה.

ב-נ/1 תיארה העו”ס את ההתרחשות אותה חוותה זמן קצר ביותר לפני כן, לרבות האמירה המפורשת של הנאשם “שהוא יודע מה עליו לעשות”. כן ציינה העו”ס שעל השאלה “למה מתכוון”, ענה “שהוא יהרוג את האישה או יתאבד”. תיעוד זה של השיח בין העדה לבין הנאשם חשוב עד מאוד, שכן ניתן לראות בו משום “הקפאת” זיכרונה, וצמצום האפשרות לפגיעה בו כפועל יוצא של חלוף הזמן.

נוסף על כך, עצם כתיבת המכתב יכול ללמד על התרשמותה של העו”ס מכך שהנאשם עבר עבירה פלילית, על מסוכנותו, או על רצינות כוונותיו לפגוע בעצמו או באשתו. במענה לשאלת בית המשפט מתי חלה עליה חובת דיווח, השיבה: “…במקרים מהסוג הזה שמישהו עלול להיפגע או הבן אדם עצמו שאמר אני אהרוג או אתאבד אז החשש הזה שיפגע בו או שיפגע במישהו אחר, ואני כעו”ס, אנחנו לא מכירים את הבן אדם הזה ואת ההיסטוריה שלו… אלה דברים שעוררו חשש וחובה לדווח” (עמ’ 15 ש’ 13-19).

12.       נוכח כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לתת משקל רב ביותר לדברי העו”ס, וכי התיאור שמסרה בקשר למלל שיצא מפי הנאשם, אותו תיעדה ב-נ/1 בזמן אמת, אכן משקף את המתואר בכתב האישום. העדה לא שללה את האפשרות שבנוסף למלל המאיים, אמר לה הנאשם גם את המלים “אני מבין למה גברים מתאבדים ונשים נרצחות”. במהלך עדותה בבית המשפט, עמדה העדה בניסיונות הרבים לקעקע את זיכרונה, והבהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי היא עומדת במלוא מאת האחוזים אחרי הדברים עליהם דיווחה למשטרה (עמ’ 15 ש’ 5-7). מדובר בעדה נטולת פניות, שלא פגשה את הנאשם לפני או אחרי האירוע, ולא נטען שהיה לה אינטרס להפלילו על לא עוול בכפו. התרשמתי שהעדה מבינה היטב שבית המשפט מסתמך על דבריה לצורך קביעת ממצאי עובדה ביחס לנאשם ואת משמעות הדברים עבורו. ל’ שיתפה שדיווחה למשטרה על שהתרחש לא עקב חששה האישי, אלא בגלל שחלה עליה חובת דיווח במצבים בהם היא יודעת שמישהו עלול להיפגע.

13.       במהלך חקירתה הראשית של ל’ עלה לראשונה שהיא דיווחה על האירוע לראש הצוות שלה. משנשאלה ל’ מדוע לא מסרה פרט זה במהלך הודעתה במשטרה השיבה שהדבר לא עלה וכי השיבה על השאלות שנשאלה בקשר לדווח שכתבה. הסברה זה של העדה, שלדבריה אינה מורגלת במסירת הודעות במשטרה, מקובל עלי, זאת הן מן הטעם שלא ניתן לצפות מעד למסור את כל המידע שברשותו מיוזמתו, והן מן הטעם שלא ניתן לצפות ממנו לחזות מראש אילו נתונים יכול ויסייעו למי מהצדדים במהלך ההליך המשפטי. כידוע, העדים אינם משפטנים ואינם חוקרים, ועל כן ככל שמסרו את תוכן המקרה על אודותיו נקראו לחקירה, וככל שלא נשאלו שאלות המשך על ידי חוקרי המשטרה, בזאת תם תפקידם. על אותו משקל, כאשר העד מוסיף לראשונה פרט בו נזכר במהלך עדותו בבית המשפט, אין משמעות הדבר שהוא ניסה להסתיר את אותו פרט, זאת ככל שאין מדובר בפרט מהותי המצוי בליבת התיאור שמסר. בהערת אגב אציין שלשמע דברי העו”ס, ביקש ב”כ הנאשם לדחות את הדיון לצורך זימון ראש הצוות, אולם לאחר הפסקה שנערכה חזר בו מבקשתו זו וביקש לעבור לשלב הסיכומים.

הערת אגב נוספת בעניין הדוח נוגעת לשימוש העדה בלשון רבים. בעניין זה הבהירה העדה שלא אחת כאשר ממלאים היא וחבריה דוחות, הם משתמשים בלשון רבים, בהיותם מייצגים גוף. למען הסר ספק הבהירה העדה שכאשר רשמה “ראינו” ו-,שמענו”, התכוונה לכך שרק היא שמעה וראתה (עמ’ 11. וראו גם ת/2).

גרסת הנאשם

14.       אל מול עדותה המשכנעת של העו”ס ל’, ניצבת עדות הנאשם, בה התקשיתי לתת אמון. למעשה, הנאשם אישר את גרסת העו”ס במלואה, גם בנוגע ל”פרטי הפרטים” של ההתרחשות, למעט דבריה בקשר לאמירות המאיימות. כך, אישר הנאשם שפנה לראשונה בחייו לעו”ס בבקשה לעזרה. לדבריו פנה לעו”ס באזור מגוריו, ופגש לראשונה את ל’. הנאשם אישר שהיה שבור נפשית ואף בכה. הנאשם אישר את דברי העו”ס שאמרה לו ש”זה לא קשור אליה, זה קשור לחוף אשקלון מועצה אזורית”, ושבהמשך אמרה לו שיוכל לפנות לבית המשפט ולהגיש ערעור וכן לסיוע המשפטי. הנאשם אף אישר שהעו”ס עיינה במסמכים השונים שהציג לה. הנאשם אישר שהעו”ס הציעה לו לפנות לבית המשפט מאחר שאין ביכולתה לסייע לו, ואף הסביר שראה באמירות אלו משום התנערות ממצוקותיו (ובמילותיו – “אטימות” ו- “זורקת את הכדור למקום אחר”). הנאשם אישר שבשלב זה אמר לעו”ס: “עכשיו אני יודע מה אני צריך עשות”, גרסה התואמת אף היא את גרסת העו”ס. ואולם, ברגע שהגיע הנאשם לתאר את האמירה המפלילה, מסר גרסה שונה.

15.       לדבריו, בשלב זה שאלה אותו העו”ס: “מה, אתה מאיים?”, והוא השיב לה: “לא, אני ממש לא מאיים, חלילה”, והסביר שהתכוון לכך שיגיע לבית המשפט להגיש ערעור. עוד הוסיף את המשפט: “רק עכשיו אני מבין למה גברים מתאבדים ונשים נרצחות”, כאשר לאחר מכן אמרה לו: “תצא החוצה”. לדבריו, לאחר שיצא, קיבל שיחת טלפון “מהסיוע המשפטי בלוד”, ונמסר לו כי נקבעה לו פגישה למחרת במטרה למנות לו עורך דין. בשלב זה “לקחתי את הרגלים והלכתי. אמרתי אני לא צריך אותה” (עמ’ 17).

16.       לאחר שבחנתי את גרסת הנאשם במהלך עדותו בבית המשפט, מצאתי אותה כבלתי סבירה והתקשיתי לתת בה אמון, זאת ממספר טעמים.

            האחד, הנאשם הסביר שיתכן שהעו”ס פירשה את האמירה כדבר איום. טענה זו מוזרה נוכח ההתאמה הכמעט מלאה בין גרסתו לבין גרסת העו”ס בקשר ליתר פרטי האירוע, לרבות סדר התרחשות הדברים ואמירות אחרות שנאמרו על ידי שניהם (כמו המלים: “עכשיו אני יודע מה אני צריך לעשות”), כפי שפורט לעיל. כאשר ישנה התאמה כמעט מוחלטת בין הגרסאות, וכאשר האמירה היחידה לגביה חולק הנאשם היא אותה אמירה המהווה עבירה (עמ’ 21), הדבר מעורר תמיהה אשר לנכונות הטענה.

            השני, מיד לאחר שאמר את הדברים, אישר הנאשם שהעו”ס אמרה לו שיצא מהמשרד, אולם הכחיש שאמרה לו להמתין בחוץ (עמ’ 17 ש’ 33). מנגד, הסביר שבדיוק ברגע שיצא החוצה, קיבל טלפון מהסיוע המשפטי שבאותו רגע בדיוק בישרו לו שמונה לו עו”ד. גרסה זו אינה סבירה בעיני בשים לב לעיתוי קבלת השיחה, המשתלב באופן מעורר חשד בסיפור החליפי אותו הציע הנאשם בקשר להתרחשות. מעבר לאמור, טענתו בבית המשפט לפיה העו”ס לא ביקשה ממנו להמתין, אינה עולה בקנה אחד עם דבריו במהלך חקירתו במשטרה, שם אישר שהעו”ס אמרה לו להמתין בחוץ (ת/1 ש’44). משעומת עם הסתירה בדבריו, שינה הנאשם פעם נוספת את גרסתו ושב לגרסה אותה מסר במשטרה, לפיה העו”ס ביקשה ממנו להמתין בחוץ (עמ’ 21 ש’ 29 ואילך; עמ’ 22 ש’ 6). גם בהמשך דבריו הסתבך הנאשם ב”אי דיוקים”. כך, כאשר בתחילה מסר שברגע שהעו”ס אמרה לו להמתין בחוץ לקח את רגליו ועזב את המקום (עמ’ 22 ש’9-10), שינה מיד לאחר מכן את הגרסה ומסר שהמתין 2 דקות עד שהלך (עמ’ 22 ש’ 21).

            השלישי, הנאשם אישר שאינו מכיר את העו”ס, אולם באותה נשימה לא שלל אפשרות תיאורטית לפיה העו”ס “מכירה מישהו שמכיר אותי ולא כל כך מסמפט אותי”, זאת ללא כל ביסוס וללא בדל ראיה התומכת בטענתו זו (עמ’ 20). במאמר מוסגר אציין שדבריו אלו של הנאשם, שהם בבחינת בלון ניסוי המופרח לחלל האוויר, עומדים בניגוד גמור לזהירות היתר בה נקטה העו”ס במהלך עדותה בבית המשפט.

17.       מטעם ההגנה לא נטען, כאמור, כי דברי הנאשם, ככל שיוכחו אינם מהווים איום. בבחינת למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה גם ליסוד הנפשי של העבירה ולהלך רוחו של הנאשם בשעה שאמר את דברי האיום. בהתייחס למשפט שהנאשם טען שאמר (“גברים מתאבדים ונשים נרצחות”), הודה הנאשם שגם את המשפט הזה “לא בסדר” לומר, ולדבריו מדובר באמירה “פשוט מחרידה ולא מתאימה” (עמ’ 25). משנשאל על ידי התובע “למה אמרת משפט כזה, זה מלחיץ ומפחיד”, התקשה הנאשם להשיב ודומה היה שהתפתל בתשובתו: “מאיימת לא, אבל…לא (חושב) איך אני אסביר את זה בדיוק שניה, תן לי להגיד את המילה הנכונה. לא מתאימה. לאיים לא, היא לא מאיימת. פשוט מחרידה ולא מתאימה” (עמ’ 25 ש’ 10). משנשאל בהמשך מדוע אמר זאת, אם המשפט “מלחיץ ומפחיד”, השיב: “כי אתה (הכוונה לתובע – ע.מ) שייך למערכת המשפט והיא שייכת למערכת הרווחה וכל אלה שגורמים לניכור הורים ומרחיקים אבות מהילדים שלהם אז זה מלחיץ אותם. טבעי” (עמ’ 25 ש’ 16-17). במלים אחרות, הנאשם הודה שהיה מודע, לכל הפחות, לאפשרות שדבריו ילחיצו את העו”ס, וידע שיכול ותהיה להם השפעה עליה בהיותה עובדת מערכת הרווחה. כפי שפורט לעיל, מצאתי כאמור להעדיף באופן חד משמעי את גרסתה של העו”ס על פני גרסתו של הנאשם בכל הנוגע למלל שנאמר. ואולם, גם אם הייתי מקבל את גרסת הנאשם, הרי שעל פי דבריו שלו די היה במשפט בו הודה כדי להרשיעו בעבירת האיומים.

18.       נוכח כל האמור, לאחר שמצאתי לתת אמון מלא בגרסת המתלוננת ולהעדיפה על פני גרסתו המתפתלת, לעתים מהוססת והבלתי מהימנה של הנאשם בחלק המשמעותי של האישום, ולאחר שמצאתי חיזוק לגרסת המתלוננת בדוח שהעבירה עוד באותו יום למשטרה, הגעתי לכלל מסקנה שהמאשימה הוכיחה את פרטי העבירה מעבר לכל ספק סביר. כפי שצוין לעיל, גם אם הייתי מוצא לאמץ את גרסת הנאשם, וכאמור לא מצאתי לעשות כן, ניתן היה להרשיעו לחלופין גם בהסתמך על הנוסח שהציע.

19.       אשר על כן אני מרשיע את הנאשם בעבירת האיומים, בנוסח המפורט בכתב האישום.

ניתנה היום, ט”ו טבת תשפ”א, 30 דצמבר 2020, במעמד הצדדים

ולהלן גזר הדין:

רקע ועובדות כתב האישום

1.         הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: החוק).

2.         על פי עובדות כתב האישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום עמד בתוקפו צו הגנה, במסגרתו הורחק הנאשם מאשתו (להלן: צו ההגנה). בתאריך 5.6.2019 הגיע הנאשם ללשכת הרווחה בראשון לציון והתייצב בפני העובדת הסוציאלית ל’ (להלן: העו”ס או ל’), וביקש ממנה לסייע לו לראות את בנו, שנולד כשבועיים קודם לכן, זאת חרף קיומו של צו ההגנה. בנסיבות אלו, כשהוא בוכה ונסער, אמר הנאשם לעו”ס שאף אחד לא רוצה לעזור לו ושאין לו אמון בבית המשפט. בהמשך, קם הנאשם ללכת לדרכו, תוך שאמר לעו”ס: “אני יודע מה לעשות”. מששאלה אותו העו”ס לכוונתו, ענה לה הנאשם “אני אהרוג את אשתי או אתאבד”.

ראיות וטיעוני הצדדים לעונש

3.         לזכות הנאשם העידה אשתו, אשר תיארה חיי נישואין טובים ומאושרים, למעט המקרה בעטיו הוצא צו ההגנה. העדה ציינה שהיא נכה המתפרנסת מקצבת נכות דלה, וכי הנאשם הוא המפרנס העיקרי של משפחתם המונה ששה ילדים, לרבות חמשת ילדיה מנישואין קודמים. עוד הוסיפה כי אחד מהילדים נכה וקשור מאוד לנאשם, המהווה את “עמוד התווך” בבית.

4.         בפתח דבריה ציינה ב”כ המאשימה שהנאשם אינו זכאי להקלה בעונש, שכן לא נטל אחריות על מעשיו ולא חסך בזמן שיפוטי. בהמשך, עמדה על חומרת מעשיו של הנאשם ועל הערכים המוגנים בהם פגע. בהפנותה לפסיקה עתרה ב”כ המאשימה לקבוע מתחם עונשי הולם הנע בין 6 ל- 16 חודשי מאסר בפועל. נוכח עברו הפלילי של הנאשם (ת/1), העובדה שאינו מורתע מההליכים הפליליים, הסיכון להישנות העבירות ונפיצות העבירה של איומים על עובד ציבור, עתרה התובעת להשית על הנאשם עונש מאסר המצוי בשליש העליון של מתחם הענישה, לצד מאסר מותנה, קנס והתחייבות.

5.         מנגד, עתר ב”כ הנאשם להסתפק בעונש מאסר מותנה, לצד רכיבי ענישה נוספים, ככל שיימצא בכך צורך. הסנגור טען כי נסיבות ביצוע העבירה מלמדות על מצוקת הנאשם ועל מצבו הנפשי הרעוע כתוצאה מהאיסור לראות את בנו התינוק. לדברי הסנגור, הנאשם כיבד את צו ההרחקה וכל שביקש היה סיוע מצד הרווחה להיפגש עם בנו שזה עתה נולד. הסנגור הטעים כי מאז ביצוע העבירות חלפו שנתיים, במהלכן נשמרו היחסים הזוגיים בין הנאשם לרעייתו, שאף מצאה להעיד לטובתו וציינה כי הוא עמוד התווך של המשפחה והמפרנס העיקרי. בנסיבות אלו טען כי הנפגעים העיקריים, ככל שיישלח הנאשם לעבודות שירות, יהיו הילדים אשר יוותרו ללא מקור פרנסה.

6.         הנאשם לא ניצל את זכות המילה האחרונה וטען שאין לו מה להוסיף על דברי בא כוחו.

מתחם העונש ההולם

7.         קביעת מתחם העונש ההולם לאירוע הפלילי נעשית בהתאם לעיקרון ההלימה, היינו, קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו. לשם קביעת מתחם הענישה ההולם, בהתאם לעקרון ההלימה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

8.         במעשיו פגע הנאשם בערכים המוגנים שעניינם הזכות לכבוד ולחיים בבטחה ובשלווה. נוסף על כך, בהתחשב בכך שהאיומים הושמעו באוזני עובדת סוציאלית, נפגע הערך החברתי שעניינו תפקוד תקין של השירות הציבורי ויצירת סביבה בטוחה לעובדים.

9.         על הצורך להגן על עובדי הציבור עמד השופט (כתוארו אז) א’ רובינשטיין ברע”פ 2019/11 אלי מיארה נ’ מדינת ישראל (22.3.2011), פסקה ז’:

“המטיל אימה על הזולת אין הזולת צריך לפשפש ביכולותיו העתידות של המאיים כדי לברר אם יש ממש באיומים; ועובדי הציבור אינם צריכים להיחשף לחריצת לשון קללות, חרופים וגידופים מכל בר בי רב, שיקנה לו חסינות בשל חופש הביטוי. לבתי המשפט תפקיד גם בהגנה על כבודם”.

            נוסף על כך הוכר בפסיקה הצורך לספק לעובדי הציבור סביבת עבודה בטוחה ולהחמיר עם אלו המבקשים להטיל עליהם מורא. ראו בהקשר זה דברי השופט (כתוארו אז) ס’ גובראן ברע”פ 5940/06 גל נ’ מדינת ישראל (18.12.2006):

“המבקש תקף עובד ציבור ואף איים על חייו, אך ורק בשל העובדה שהחלטותיו של עובד הציבור לא תאמו לאינטרסים האישיים שלו. מדובר בהתנהגות נלוזה כנגד עובד ציבור אשר מילא את תפקידו. הנני מצדיק אפוא את החלטת בית-המשפט המחוזי להחמיר בעונשו של המבקש הן משום עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירה של תקיפת עובד ציבור, הן בשל האינטרס הציבורי הדורש, כי החוק יספק הגנה אפקטיבית על אנשי הציבור והן לאור הצורך החברתי, כי אלה האחרונים, יבצעו את תפקידם ללא כל מורא”.

            ב”כ הנאשם הפנה בטיעוניו, כאמור, למשבר בו היה נתון הנאשם כהצדקה להקלה בעונשו. ואולם, הווי ידוע לכל שאנשים הפונים לשירותי הרווחה הם, ככלל, אנשים במצוקה המתמודדים עם משברים מסוגים שונים. לפיכך, מתן משקל לנסיבה זו לצורך הקלה בעונש ירוקן מתוכן את רוח החוק ואת מגמת ההחמרה בענישה עליה עמד בית המשפט העליון. עמדה על כך השופטת ד’ ברק-ארז בע”פ 4565/13 אמון חאלד נ’ מדינת ישראל, (4.11.2013), פסקה 9 (להלן: עניין חאלד):

“בית משפט זה כבר פסק בעבר כי מעבר לחומרה הכללית הנודעת לעבירות אלימות, הרי שלאלימות המכוונת כנגד עובדי ציבור נודעת חומרה מיוחדת, מאחר שהן פוגעות פגיעה אנושה גם בערך החברתי הנוגע לתפקוד התקין של השירות הציבורי… עובדי הציבור “חשופים בצריח” – כמי שלא אחת נמצאים בחזית ההתמודדות עם מתן שירות לאנשים שיודעים אף הם קשיים. עובדי הציבור נדרשים להתגייס כל יום מחדש למתן שירות ולשם כך לגייס כוחות גוף ונפש. זהו הרקע לחקיקת עבירות מיוחדות שעניינן לא רק הגנה על שלמות גופם של עובדי הציבור, אלא גם הגנה על כבודם, לפחות במצבים שבהם הפגיעה היא פגיעה קשה בליבתו”.

10.       האיומים אותם השמיע הנאשם באוזני העובדת הסוציאלית הם חמורים, בהינתן האיום המפורש לפגוע בחיי אשתו, כל זאת בעיצומו של סכסוך טעון שהוביל להוצאת צו הגנה לטובתה. באמרתו כי ינסה להרוג את אשתו או להתאבד ביקש הנאשם להפעיל לחץ ולהטיל מורא על העובדת הסוציאלית, על מנת שתיכנע לדרישתו לסייע לו לראות את בנו, חרף צו ההגנה שהוצא. אין חולק על כך שהדברים נאמרו בשעה שהנאשם היה נתון בסערת רגשות, אולם גם אם כך היו פני הדברים, הרי שעל רקע הסכסוך שהוצג בפני העובדת הסוציאלית והידיעה שהוצא צו הגנה נגד האישה, ברי כי אפשרות מימוש האיום הטילה עליה מורא. בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה ולתוכן האיום, ועל אף שלא נטען שדבר האיום הגיעה לאזני אשת הנאשם, מצאתי שמידת הפגיעה בערכים החברתיים היא משמעותית.

11.       מתוך הצורך להגן על עובדי ציבור, נקבעה מדיניות ענישה מחמירה במקרים של איומים על עובדי ציבור ביחס לזו הנוהגת במקרים של איומים המופנים כלפי אנשים מן היישוב. כך, בעוד שמתחם הענישה באיומים “רגילים” נע בין מאסר מותנה ושל”צ או קנס ועד למאסר בפועל לתקופה קצרה, הרי שכאשר האיומים מופנים כלפי עובדי ציבור, ננקטת, ככלל, מדיניות ענישה הכוללת עונש מאסר.

12.       בשני גזרי דין שהזדמן לי לתת בשנים האחרונות במקרים בהם הופנו האיומים כלפי עובדי רווחה [ת”פ (ראשל”צ) 49230-07-16 מדינת ישראל נ’ פלונית (20.01.2019) ות”פ (ראשל”צ) 21196-04-18 מדינת ישראל נ’ בכר (27.12.2020)], עמדתי על כך שכאשר מדובר באיומים שנועדו לזרוע פחד בקרבם של עובדים סוציאליים ובעלי תפקידים אחרים בשירותי הרווחה, ובפרט כאשר מדובר באיומים ברף חומרה גבוה, יש לקבוע מתחם הנע בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות ועד ל- 9 חודשי מאסר בפועל עבור כל איום או מסכת איומים שהופנו כלפי כל אחד מעובדי הציבור. ערעורים שהוגשו מטעם הנאשמים על גזרי דין אלו, נדחו על ידי בית המשפט המחוזי [עפ”ג (מרכז) 9257-03-19 פלונית נ’ מדינת ישראל (4.6.2019) (לא פורסם) ועפ”ג (מרכז) 1015-07-20 בכר נ’ מדינת ישראל (27.12.2020) (לא פורסם)].

13.       בגזרי הדין הנ”ל סקרתי את המקרים הבאים, המלמדים על מדיניות הענישה הנוהגת:

א.         ברע”פ 8253/11 לורנס (רייז) נרייה נ’ מדינת ישראל (4.12.2011) אושר עונש מאסר של 24 חודשים שנגזרו על נאשם שהורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, ב-7 עבירות איומים, 4 עבירות של העלבת עובד ציבור ועבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, שהופנו כלפי עובדת סוציאלית ששימשה כפקידת סעד מחוזית, אשר במסגרת תפקידה הפגישה בין הנאשם לבין בתו בת ה-5. עונשו של הנאשם נקבע על ידי בית המשפט המחוזי שקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר עליו על ידי הערכאה הדיונית [עפ”ג (מרכז) 47293-08-11 מדינת ישראל נ’ לורנס (רייז) נרייה (לא פורסם)].

ב.         ברע”פ 7398/15  ולדימיר רחמימוב נ’ מדינת ישראל (6.11.2015), אושר עונש של 4 חודשי מאסר בעבודות שירות שנגזרו על נאשם שהורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של תקיפת עובד ציבור ואיומים, שעניינם זריקת עציץ מפלסטיק על ראשה של עובדת בלשכת התעסוקה ושבירתו. בערכאה הדיונית נקבע מתחם עונשי הנע בין 2 חודשי מאסר שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות ל-8 חודשי מאסר בפועל.

ג.          בת”פ (י-ם) 57362-11-11 מדינת ישראל נ’ עובדיה לוי (15.10.2012), הורשע נאשם, לאחר ניהול הוכחות, במספר עבירות של איומים שהופנו כלפי עובדות סוציאליות ועובדות לשכת הרווחה, ובהמשך כלפי שוטרים בפניהם איים על פגיעה בעובדות הסוציאליות. על הנאשם, שהיה כבן 72 ובעל עבר פלילי, נגזר עונש של 24 חודשי מאסר.

ד.         בת”פ (ראשל”צ) 14699-04-16 מדינת ישראל נ’ טל פלדמן (12.11.2017), נגזר עונש של 5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, לאחר הפעלת שני מאסרים מותנים, לנאשם שאיים על עובדת סוציאלית ששימשה כפקידת סעד לסדרי דין, זאת בשל מצב רפואי ונפשי קשה בו היה נתון. בגזר הדין נקבע מתחם עונשי הנע בין מספר חודשי מאסר ועד ל- 12 חודשי מאסר. ערעור ובקשת רשות ערעור שהוגשו על ידי הנאשם לא עסקו בעניין העונש [ע”פ (מרכז-לוד) 41069-12-17 טל פלדמן נ’ מדינת ישראל (25.3.2018); רע”פ 3057/18 טל פלדמן נ’ מדינת ישראל (20.6.2018)].

ה.         בעפ”ג (מרכז) 1608-01-08 מוחמד עלאונה נ’ מדינת ישראל (30.4.2008), נדחה ערעורו של אסיר שאיים על עובדת סוציאלית בכלא ונדון לעונש של 8 חודשי מאסר, שירוצו במצטבר לעונש מאסר ארוך אותו ריצה באותה עת.

ו.          בת”פ (ת”א) 33932-03-15 מדינת ישראל נ’ מאיר מלכה (14.11.2017), הורשע הנאשם, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של איומים ותקיפת עובד ציבור, בכך שנתן מכה לקבלן הוצאה לפועל ואיים עליו ועל חברו בצורה קשה. באישום נפרד הורשע הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית. על הנאשם, בעל עבר פלילי, הושת עונש של 4 חודשי מאסר בעבודות שירות, לאחר שנקבע מתחם עונשי הנע בין 2 ל-12 חודשי מאסר.

ז.          בעפ”ג (חי’) 31668-08-17 צבח עדואן נ’ מדינת ישראל (22.10.2018) נדחה ערעורו של נאשם שהורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של איומים, אותה ביצע כלפי עובדת סוציאלית, בשעה שנפגש עם ילדיו בנוכחותה. לאחר שנקבע מתחם עונשי הנע בין 3 ל-7 חודשי מאסר, הוטל על הנאשם עונש של 8 חודשי מאסר בפועל, שכלל הפעלת שני מאסרים מותנים.

14.       המאשימה הגישה פסיקה העוסקת במקרים של איומים שהופנו כלפי בת זוג ולכן לא מצאתי מקום לפרטם מעבר לפסיקה שצוינה לעיל. מטעם ההגנה לא הוגשו פסקי דין התומכים במתחם העונשי המקל. בשים לב למדיניות הענישה הנוהגת, לערכים המוגנים ולמידת הפגיעה בהם, כמו גם לנסיבות ביצוע העבירה במקרה שלפניי, אני קובע מתחם עונשי הנע בין מספר חודשי מאסר שיכול שיבוצעו בדרך של עבודות שירות ועד ל- 9 חודשי מאסר בפועל.

קביעת עונשו של הנאשם – נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה

15.       הנאשם, כבן 47, בעל עבר פלילי עשיר הכולל 7 הרשעות קודמות, על פי רוב בתחום האלימות. כך, בשנת 1992 הורשע הנאשם לראשונה בעבירות שעניינן החזקת סכין, תקיפה סתם ואיומים. בשנת 1997 הורשע בעבירת הצתה, בגינה הוטלו עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. בשנת 2004 הורשע הנאשם בעבירות שעניינן איומים, הדחה בחקירה, כליאת שווא והיזק לרכוש במזיד, אז הוטלו עליו 7 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים. עונש מאסר זה לא הרתיע את הנאשם מהסתבכות נוספת בפלילים, ובשנת 2006 הורשע בעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק בגינה נדון לעונש מאסר נוסף בן 8 חודשים. רצף העבירות לא פסק, כאשר בשנת 2007 הורשע הנאשם בעבירת איומים. בשנים 2010 ו- 2012 שב הנאשם וביצע עבירות איומים, כשלעבירת האיומים משנת 2012 נלוותה גם עבירה של תקיפת בת זוג. בגין 3 הרשעותיו האחרונות הוטלו על הנאשם עונשי מאסר מותנה כעונש עיקרי, אולם הנאשם לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו, ושב וביצע עבירה דומה. לא נעלמה מעיני העובדה כי מאז הסתבכותו הקודמת של הנאשם ועד לביצוע העבירות דנן חלפו 7 שנים, ואולם בהתחשב בעברו המכביד, ובעובדה כי אין זו הפעם הראשונה שנרשמה הפסקה של מספר שנים בין העבירות שביצע הנאשם, נראה כי בשלה העת למצות עמו את הדין ולהשית עליו עונש מאסר בפועל, שיהיה בו כדי להרתיעו מלשוב ולבצע עבירות נוספות בעתיד ולהעביר לו מסר שמעשיו לא יזכו עוד ליחס סלחני. נוסף על האמור, הנאשם לא נטל אחריות על העבירות שלפניי ולפיכך הוא אינו זכאי להקלה בעונש, השמורה לנאשמים שהודו במעשיהם, נטלו אחריות והביעו חרטה.

16.       לקולא שקלתי את ההשפעה שתהא לעונש המאסר על משפחת הנאשם, וכן את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, שנתיים ימים, במהלכן לא נפתחו נגדו תיקים נוספים.

17.       באיזון בין מכלול השיקולים, ובראשם עברו הפלילי המכביד של הנאשם בעבירות דומות, אי לקיחת אחריות ואי השתלבות בהליך טיפולי, מצאתי להטיל עליו עונש המצוי ברף העליון של מתחם הענישה שנקבע, כאשר יודגש כי אלמלא הנסיבות לקולא, היה מקום להטיל עליו עונש מאסר בקצה-קצהו העליון של המתחם. בעונש שיוטל על הנאשם יש אף כדי לתת מענה לעיקרון הרתעת הרבים ולהעברת מסר של אפס סבלנות לתופעות של אלימות או איומים המופנים כלפי עובדי ציבור בכלל וכלפי עובדים סוציאליים בפרט.

בהתחשב בעונש המאסר שיוטל על הנאשם ועל מנת שלא לפגוע יתר על המידה במשפחתו, שכפי שנטען מצבה הכלכלי רעוע והיא נתמכת כלכלית על ידי הנאשם, ובהינתן שאין מדובר בעבירה “כלכלית”, מצאתי להימנע מלהשית על הנאשם קנס כספי או התחייבות. 

18.       אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א.         8 חודשי מאסר בפועל.

הנאשם יתייצב לריצוי עונשו במתקן הכליאה “ניצן”, ביום 6.4.2021 עד השעה 09:00, או על פי החלטת שב”ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון והעתק מגזר הדין.

על ב”כ הנאשם לתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב”ס, טלפונים 08-9787377, 08-9787336.

ב.         מאסר למשך 5 חודשים, אותו לא יישא הנאשם אלא אם יעבור בתוך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו ממאסר על עבירת איומים.

ג.          פיצוי בסך 1,000 ₪ לעו”ס (ע”ת 3 בכתב האישום). הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט עד ליום 1.6.2021 ויועבר לעו”ס בהתאם לפרטים אותם תעביר המאשימה למזכירות בית המשפט בתוך 7 ימים.

19.       ניתן בזאת צו כללי למוצגים.

20.       כסף שהופקד על ידי הנאשם במסגרת תיק זה או במסגרת אחד מתיקי המעצר הקשורים אליו, ולא חולט, יושב לידיו, בהעדר מניעה חוקית אחרת, לרבות עיקול, זאת לאחר שהנאשם יחל לרצות את עונש המאסר. עד אז ישמשו ההפקדות והערבויות שניתנו לצורך הבטחת התייצבות הנאשם לריצוי עונש המאסר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 45 יום.

ניתן היום,  ט’ ניסן תשפ”א, 22 מרץ 2021, בנוכחות הצדדים.

הכרעת דין קצב צור

בתמונה:  עו”ס שמבקשים ממנה עזרה