לפנינו הרשעה מרושעת ומיותרת לחלוטין של השופט איתן קורנהאוזר של אדם בן 70, עמנואל זאבי אשר נפגע ממערכת המשפט, וגם בנו נפגע, ספציפית מהשופט עמית פרייז, אשר לטענתו מעודד פשע כדי לייצר עבודה למערכת המשפט.  עמנואל זאבי שלח פקס לבית המשפט בו כתב שעמית פרייז הוא נבל, מטומטם ומתנהל כמו זונה.

הפקס עם דברי הזילות

הנאשם שלח מכתב לא נעים לקריאה לפקס של בית משפט השלום בכפר סבא,שבו כתב ש”כל 7 השופטים המטומטמים שדנו בתיק שלי עברו על החוק והתנהלו כמו זונות בשביל כסף…תיארתי את ההתנהלות הזנותית של שופטים גנבים בביהמ”ש בכ.סבא. שופטים המייצרים במכוון פשע כדי שהדלת המסתובבת תביא להם עוד קורבנות. כסף מלוכלך. סדום….רק שופט זונה בן זונה [עמית פרייז] יכול להגיד בפרהסיה. בפני כל הקהל באולם את המילים: אנשים כמוך חוזרים. אנחנו עוד ניפגש. למה??? כי זיינתי אותו [עמית פרייז] בפני כל הקהל והוכחתי לו שהוא שקרן וגנב. 3 פעמים הוא נפל אל מלכודת העכברים… מטומטם. לכן הוא גם וכמו מטומטם. [השופט עמית פרייז] עשה נקמה. שיקר וכתב החלטה בת 42 עמודים. רצח אופי מושלם ונקמה למטרות כסף… כוח הכבידה ש[עמית] פרייז התעלם ממנו, משך אותו אל תוך החרא והוא טבע בו. הוא כתב החלטה מטומטמת, המפלילה אותו כשופט שקר הנוגד חוקי טבע. עכשיו הוא אלוהים השקוע בחרא… עמית פרייז הוא נבל. הוא התעלל בבן שלי ואלוהים יכה בו…”.

אלמוג תירם מאבטח מכונות פקסים??

הפקס יצא במכונת הפקס בבית המשפט ובמקום שמזכירה תטפל בו ותתייק אותו בתיק כמבוקש במכתב, “מאבטח הבחין במכתב”.  למאבטח קוראים אלמוג תירם. מה בדיוק עושה המאבטח הזה מול מכונת הפקס כשהוא מבחין במה שיוצא ממנה?  זה התפקיד שלו לאבטח מכונות פקס שלא יצא מהם משהו מסוכן לשופטים?

המחדלים של עו”ד סיוון עטיה

כתב אישום על זילות בית משפט (שזה כמו העלבת עובד ציבור) הוגש ע”י סיון עטיה.  גב’ עטיה נדרשה על פי חוק להשיג אישור של פרקליט המדינה לפתיחת חקירה ולהגשת כתב אישום, אבל לגברת עטיה לא היה אישור כזה ביד.  למרות זאת, היא לא היססה והגישה את כתב האישום בשיטת מצליח.  אם הנאשם לא יתלונן, במחדל יתחלק, ואם הוא כן יתלונן אז פרקליט המדינה יחתום בדיעבד.  אכן כך היה, יום אחרי שהנאשם התלונן שאין אישור, עמית איסמן נתן אישור רטרואקטיבי.

גם פרקליט המדינה עמית איסמן מעורב

המשנה לפרקליט המדינה (עניינים מיוחדים) באותה שנה, עמית איסמן (כיום המחליף של מנדלבליט) נתן אישור לפתוח בחקירה פלילית, ולהעמיד לדין בדיעבד, רק אחרי שבא כוחו של הנאשם התלונן שלא קיים אישור כזה בתיק.

השופט איתן קורנהאוזר החליט להרשיע.

אבל הנאשם אמר לשופט שהוא שלח את המכתב בכוונה כדי שיעמידו אותו לדין ואז במשפט הזילות הוא יקבל את יומו בבית המשפט ויוכל להוכיח שהשופט עמית פרייז דפק אותו, וזו תהיה ההגנה שלו שהשופט עמית פרייז באמת “נבל שהתעלל בבן שלו” (של עמנואל זאבי).  אבל קראנו את הכרעת הדין ולא ראינו שהשופט איתן קורנהאוזר בכלל נתן לנאשם הזה להוכיח את קו ההגנה שעמית פרייז באמת דפק אותו.

התעלומה נשארה בעינה.  מה גרם לאיש בן 70 להתבך עם החונטה המשפטית ברמה כזו שהיה צריך לפרוק את הכעסים שלו בפקס עם ניבולי פה על שופטי כפר סבא?  איך זה הגיע למצב הזה?  השופטת איתן רורנהאוז לא ממלא את מימימום חובתו לרדת לתפונות היסוד הנפשי של האיש.  למה הוא שלח את הפקס ומה הניע אותו?

בתמונה:  השופט שהתעלל בעמנואל זאבי ובנו, השופט עמית פרייז שבכלל לא ראה את הפקס.  ככה נראה שופט מזולה בזילות?

כל מה שענין את איתן קורנהוז היה הציטוטים של זאבי, וכמה הם מגעילים אותו.  התקווה של הנאשם להוכיח דרך המשפט הזה שהשופט עמית פרייז דפק אותו והתעלל בבן שלו פשוט התבדתה, כי השופט קורנהאוז צפצף על הנאשם והטענות שלו נגד מערכת בית המשפט.  השופט היה חדור מטרה להרשיע ולכן עניין אותו אך ורק לבסס את הטענות של התובעת שנשלח פקס שהגיע אל מאבטח, ושזה מהווה זילות.

בהכרעת הדין יש איזו פליטת פה לגבי משפחת חשפאי.  השופט לא מרחיב במה מדובר.  בדקנו.  מסתבר שעירית רעננה הגישה כתב אישום בבית משפט לענינים מקומיים נגד עמנואל זאבי, מייקל זאבי, יעקב חשפאי ויהודית חשפאי,חע”ק 37279-08-10 : עירית רעננה נ’ זאבי,, על עבירת קנס וזה הסתיים בהרשעה.  כנראה שהשופט עמית פרייז נטה לטובת הנאשמים חשפאי ודפק את עמנואל ומייקל זאבי.  אבל לא הצלחנו להבין מה הרקע.  אחר כך החשפאים תבעו או הזאבים: תא”מ 59467-06-15 : חשפאי ואח’ נ’ זאבי ואח’ – תביעה על 75,000 ש”ח.

איך עושים זילות על שופט שבכלל לא יודע שהיתה זילות???

ואנו שואלים:  אם רק המאבטח “הבחין בפקס” יוצא ממכונת הפקס של בית המשפט (ולא ידוע לנו ממתי מאבטחים מאבטחים את הפקסים שנפלטים מהמכונה), וזה לא הגיע לידי מי מהשופטים בכפר סבא, אז איך הם נעלבו ואיך הם “זולו”.  איפה הזילות אם זה לא הגיע אל השופט המזולה?

ככה נוקמת מערכת השפיטה במי שהיא חנקה אותו עד מוות, והוא מעז לפרק את הכעסים שלו נגד השופטים.  החונטה לא מסוגלת להבליג.  האיש בן 70, עבר טרטור אין סופי ואין מחלוקת שהוא ניזוק ממערכת השפיטה.  אז הוא כתב מכתב שהגיע אל מאבטח פקסים.  על זה מגישים כתב אישום?????

להלן פסק הדין:

ת”פ 42624/04/15 – מדינת ישראל,המאשימה נגד עמנואל זאבי,הנאשם

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”פ 42624-04-15 מדינת ישראל נ’ זאבי

פני כבוד השופט איתן קורנהאוזר

בעניין:	מדינת ישראל – המאשימה ע”י ב”כ עו”ד סיוון אטיה
	נגד
	עמנואל זאבי – הנאשם ע”י ב”כ עו”ד רוני הרניק

הכרעת דין

רקע

1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירת זילות בית המשפט, לפי סעיף255 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: “החוק”).

בהתאם לעובדות כתב האישום, עובר לביצוע העבירה התנהל כנגד הנאשם הליך אזרחי בבית משפט השלום בכפר סבא (להלן: “התיק”).

ביום 23.2.15, שלח הנאשם מכתב שהתקבל במכשיר הפקסימיליה (להלן: “הפקס”) בבית משפט השלום בכפר סבא, והגיע לידי מאבטח במקום בשם אלמוג תירם (להלן: “המאבטח”). במסגרת אותו מכתב, הממוען אל כב’ השופט רונן פלג במסגרת התיק, כתב הנאשם, בין היתר, את הדברים הבאים:

“כל 7 השופטים המטומטמים שדנו בתיק שלי עברו על החוק והתנהלו כמו זונות בשביל כסף…נמאס מכם. בנוסף לשיקול שלי לפנות אל העולם התחתון כדי לקבל עצה, גם כתבתי מכתב תלונה מלא בפרטים אל שר המשפטים… תיארתי את ההתנהלות הזנותית של שופטים גנבים בביהמ”ש בכ.סבא. שופטים המייצרים במכוון פשע כדי שהדלת המסתובבת תביא להם עוד קורבנות. כסף מלוכלך. סדום….רק שופט בן זונה בן זונה יכול להגיד בפרהסיה. בפני כל הקהל באולם את המילים: אנשים כמוך חוזרים. אנחנו עוד ניפגש. למה??? כי זיינתי אותו בפני כל הקהל והוכחתי לו שהוא שקרן וגנב. 3 פעמים הוא נפל אל מלכודת העכברים… מטומטם. לכן הוא גם וכמו מטומטם. עשה נקמה. שיקר וכתב החלטה בת 42 עמודים. רצח אופי מושלם ונקמה למטרות כסף… כוח הכבידה שפרייז התעלם ממנו, משך אותו אל תוך החרא והוא טבע בו. הוא כתב החלטה מטומטמת, המפלילה אותו כשופט שקר הנוגד חוקי טבע. עכשיו הוא אלוהים השקוע בחרא… עמית פרייז הוא נבל. הוא התעלל בבן שלי ואלוהים יכה בו...” (ההדגשות במקור).

2. תחילה, ייחסה המאשימה לנאשם, בגין עובדות אלה, עבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף288 לחוק. כתב האישום הוגש בבית משפט השלום בכפר סבא, אך הועבר לבית משפט זה בהתאם להחלטת כב’ הנשיאה נאור.

הנאשם פנה אל היועץ המשפטי לממשלה באמצעות באת כוחו באותה עת, עו”ד כתבי, בבקשה לעיכוב הליכים. הבקשה נדחתה בשל סיבות שונות, אך ראשת תחום בכירה ומנהלת המחלקה לעיכוב הליכים בפרקליטות המדינה, עו”ד מטר, הנחתה את התביעה לתקן את כתב האישום כך שהנאשם יואשם בעבירת זילות בית המשפט וכן כי תוסר מכתב האישום ההודעה בדבר אפשרות שהתביעה תעתור למאסר, ככל שהנאשם יורשע. אחת ההנמקות להחלטה זו, היא העובדה שכנגד הנאשם תלוי מאסר מותנה לב הפעלה בגין עבירת העלבת עובד ציבור, אשר יוחסה לו בכתב האישום המקורי. תיקון זה של כתב האישום, הבטיח ענישה מקלה שעיקרה מאסר מותנה. לאחר שהוגש כתב האישום המתוקן, בהתאם להנחיה זו, טען ב”כ הנאשם שהדבר נעשה בניגוד להנחיית היועמ”ש המחייבת אישור המשנה לפרקליט המדינה (עניינים מיוחדים) בטרם תיפתח חקירה ויוגש כתב אישום בגין עבירה של זילות בית המשפט. למחרת היום, התקבלה החלטת המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), כי יש מקום להעמיד לדין את הנאשם בעבירה של זילות בית המשפט.

טיעוני ב”כ הנאשם לביטול כתב האישום מחמת פגם או פסול בכתב האישום ובשל טיעוני הגנה מן הצדק, נדחתה בהחלטת כב’ השופט דרויאן-גמליאל מיום 18.2.2018.

3. בתגובתו לכתב האישום, הודה הנאשם בשליחת המכתב לבית משפט השלום בכפר סבא וכן בתוכנו של המכתב, אך ציין כי אינו יודע לידי מי הגיע ובאיזו זכות המאבטח פתח אותו. הנאשם כפר באמצעות בא כוחו, כי המילים “זדון של מטומטמים” נאמרו כלפי מי ממערכת המשפט, וכן כי במקום המילים “בחף מפשע” נכתבו במכתב המילים “בילד חף”. עוד טען, כי הנאשם כופר במסקנות המשפטיות.

בנסיבות אלה, נשמעו ראיות.

במסגרת פרשת התביעה, העידו המאבטח וכן רס”ב אמנון גדעוני (להלן: “השוטר גדעוני”) אשר חקר את הנאשם תחת אזהרה. בנוסף, הוגשו הודעת הנאשם במשטרה, המכתב, ומכתבים בהם הביע התנצלות וחרטה, אותם שלח ליחידת התביעות ולבית המשפט.

במסגרת פרשת ההגנה, העיד הנאשם וכן הוגשו מספר מסמכים ובהם מסמכים הקשורים לסכסוך אזרחי, תעודות רפואיות של הנאשם ועוד.

 

טיעוני הצדדים

4. ב”כ המאשימה טענה, כי אין משמעות לעובדה שלא הוכח כי אחד השופטים ששמם הוזכר במכתב לא עודכן לגביו. לגבי אופן גילוי המכתב, טענה כי המכתב נמצא במקום הנגיש לכל עובדי בית המשפט ובהם המאבטח, אשר לא יכול היה להתעלם ממנו. ב”כ המאשימה הפנתה לדברי הנאשם, אשר טען בחקירתו הנגדית כי כוונתו היתה להשמיץ, וכי שלח את המכתב לבית משפט השלום בכפר סבא על מנת שזה יגיע לידי השופטים. אשר לטענת ההגנה בדבר אכיפה בררנית, טענה ב”כ המאשימה כי אין מדובר במקרים רבים בהם מוגשים כתבי אישום בגין עבירת זילות בית המשפט, זאת משום הזהירות בה נוקטת התביעה בהעמדה לדין בגין עבירה זו. במקרה הנדון, לאור העבירה המתוכננת, האמירות החוזרות על עצמן, והשיקול שנעשה להיטיב עם הנאשם בבחירת סוג העבירה, טענה ב”כ המאשימה כי יש לדחות את טענת האכיפה הבררנית ולהרשיע את הנאשם.
5. ב”כ הנאשם טען, כי המאשימה לא הוכיחה כוונה של הנאשם לפגוע במעמד השופט או להחשידו או לבזות דרכי שפיטה, זאת כאשר הנאשם שב על כך שכוונתו היתה שיפתח כנגדו תיק פלילי על מנת שתישמע זעקתו לגבי עוול שלהבנתו נגרם לו. לשם ביסוס משפטי של טענה זו, היפנה ב”כ הנאשם לקביעת בית המשפט העליון בפרשת סגל כי האבחנה היא האם הדברים נאמרו כלפי התנהלות בית המשפט או על מנת לבזות לשם הגידוף והתועבה.

טענה נוספת שהעלה ב”כ הנאשם, היא אכיפה בררנית כנגד הנאשם. טענה זו ביקש לבסס על חקירת הנאשם בגין עבירת העלבת עובד ציבור, לגביה לא הופעל כל שיקול דעת האם אכן לחקור את הנאשם, לא ניתן אישור גורם מוסמך, והוגש אישור רק בדיעבד. בנוסף, נטען כי לא בוצעה כל חקירה לגבי גורמים נוספים, אשר היתה מגלה כי הדברים לא הגיעו לידי בית המשפט ולא ברור מי נחשף אליהם. ב”כ הנאשם טען כי הגורמים השונים המופיעים במסגרת שיקול הדעת בהנחיית היועמ”ש לגבי עבירת העלבת עובד ציבור, אינם מתקיימים במקרה זה, כגון מודעות הנאשם לאפשרות שהדברים יגיעו לידיעת עובד הציבור, הגורמים שנחשפו למכתב, והאפשרות של גורמי המשפט להגיב בכלי התקשורת לדברים. לבסוף, היפנה להחלטות המאשימה שלא להגיש כתבי אישום במקרים שלטענתו חמורים ממקרה זה. לפיכך, טען ב”כ הנאשם כי הצטברות התקלות במקרה הנדון מקימה הגנת אכיפה בררנית.

דיון והכרעה

הפן העובדתי

6. במהלך טיעוני ב”כ הנאשם, ניתן היה להבחין בערעור מסוים לגבי משלוח המכתב אל בית משפט השלום בכפר סבא, זאת כתשתית לטיעוניו המשפטיים. לפיכך, תחילה יקבע הבסיס העובדתי.

בתגובתו לכתב האישום, בשמו של הנאשם, לא כפר בא כוחו בכך שהמכתב נשלח למכשיר הפקס בבית משפט השלום בכפר סבא. בנוסף, ב”כ הנאשם הקפיד לדקדק בכפירתו, כגון התייחסות מפורשת לאמירה מסוימת – “זדון של מטומטמים” – ככזו אותה לא כיוון הנאשם למי ממערכת המשפט, אך לא פקפק בכך שהנאשם שלח את המכתב אל היעד המפורט בכתב האישום. מכאן, הנאשם הודה למעשה באמצעות בא כוחו, במשלוח המכתב אל בית משפט השלום בכפר סבא.

אם לא די בכך, לנאשם ניתנה הזדמנות לחזור בו מהודאה זו, במהלך עדותו בבית המשפט, אך הנאשם שב והודה בעובדות המיוחסות לו. כך, הנאשם הודה כי הוא זה שכתב את המכתב אשר הוצג בפניו (ת/2, בעמ’ 28 ש- 13-16 לפרוט’). בנוסף, לאחר שתחילה ציין שאינו זוכר למי שלח, הודה הנאשם כי “שלחתי את המכתב בפקס לפקס של בית המשפט בכפר סבא” (עמ’ 28 ש- 23-24, וכן עמ’ 29 ש- 15 לפרוט’). הנאשם אף אישר כי מספר הפקס המופיע על גבי המכתב הוא מספר מכשיר הפקס שלו, אשר בביתו (עמ’ 29 ש- 25-26 לפרוט’). יש לציין זאת כנתון נוסף לגבי מקור המכתב, וכן על רקע נסיון ב”כ הנאשם לטעון, בעת חקירת המאבטח, כי מדובר במספר מכשיר הפקס שקיבל את המכתב ולא של שולחו, נסיון אותו יש לדחות (עמ’ 18 לפרוט’). עיון בדברים שנכתבו בפתח המכתב, כמכתב המיועד לתיק האזרחי, בליווי מספרו, כתגובה שנמסרת בחלוף יום מהמועד לתגובה, וכן הבקשה המופיעה בו שיועבר אל כב’ השופט רונן פלג, מחזקים את המסקנה כי המכתב נשלח אל מזכירות בית משפט שלום בכפר סבא.

עדות המאבטח בבית המשפט, כי הבחין במכתב במכשיר הפקס של מזכירות בית משפט השלום בכפר סבא (עמ’ 17 ש- 21-26, עמ’ 18 ש- 4 לפרוט’), מבססת אף היא, מעבר לכל ספק סביר, את העובדה שהמכתב נשלח על ידי הנאשם אל מזכירות בית משפט השלום בכפר סבא.

היסוד הנפשי – כוונת הנאשם

7. סעיף255 לחוק קובע כך:

“האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו במטרה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו – מאסר שלוש שנים. אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור, לא תהא עבירה לפי סעיף זה.”

למעשה, ב”כ הנאשם לא חלק על כך שהדברים שנכתבו על ידי הנאשם מהווים פגיעה בשופט לעניין כהונתו. בנוסף, די אם אפנה שוב לדברים שצוטטו בסעיף 1 לעיל, המהווים חלק מהמפורט במכתב, וכן לאמור בסעיף 6 לעיל, על מנת לקבוע כי מדובר בדברים פוגעים על שופט לעניין כהונתו. יחד עם זאת, טען ב”כ הנאשם כי לא הוכחה כוונת הנאשם כנדרש בחוק, כאשר כל כוונתו היתה שיפתח כנגדו תיק פלילי, זאת על מנת שתישמע זעקתו לגבי עוול שנגרם לו.

שאלת הכוונה הנדרשת בעבירת זילות בית המשפט, אינה מתייחסת לפגיעה בשופט כדמות מסוימת או באישיותו, אלא במעמד תפקודו של “מוסד השופט”:

“…שסעיף 255 אינו מדבר בזכותו של השופט – כפרט – לשמו הטוב, אלא בזכותו של ה”מוסד השופט” להגנה מפני פגיעה במעמדו. כאשר מדובר בהגנה על תפקודו של ה”מוסד השופט” בתור שכזה, יש עניין לציבור בהגבלת הזכות לחופש הביטוי ל”ביקורת כנה ואדיבה” בלבד” (רע”פ 3817/97‏ סובול נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(3) 247,251, להלן: “עניין סובול”).

הגבלת זכות היסוד לחופש ביטוי, נועדה להגן על הרשות השופטת אשר תפקודה נשען על אמון הציבור, כפי שהתייחס למטרה זו כב’ הנשיא שמגר:

“…הגנה על המערכת השיפוטית כדי שתהיה מסוגלת לקיים את תפקידה החוקתי והחברתי”

(בג”צ 506/89 בארי נ’ ראש מדור תביעות אגף החקירות, פ”ד מד(1) 604,607).

באופן דומה, הרחיב כב’ השופט (כתוארו אז) ברק, לגבי חשיבות אמון הציבור בשופטים, המטיל מעמסה כבדה על השופט עצמו אך גם מטיל אחריות על הציבור:

“פגיעה בשופטים היא פגיעה במירקם החיים הדמוקרטי כולו. וזאת יש לזכור: השופט כבול בדרכי תגובתו.אין הוא נוהג להתפלמס עם מבקריו. אין זה מקובל כי יגן על עצמו בפומבי. איןהוא מלמד סניגוריה על עצמו. כלי ביטויו הוא פסק הדין. זהו הסניגור העיקרי שלו. מכאן החומרה הרבה שבביזוי השפיטה כמוסד. העושה כן כורת את הענף המרכזי עליו נשענת הדמוקרטיה” (שם, עמ’ 610).

חזקת הכוונה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו, התפתחה ככלי עזר בעבירות בהן נדרש יסוד נפשי של כוונה או כוונה מיוחדת, בדרך כלל בעבירות אלימות חמורות, זאת נוכח הקושי להתחקות אחר נבכי נפשו של האדם.

באופן דומה, ניתן ללמוד על הכוונה בעבירת זילות בית המשפט, מגופם של הדברים שנכתבו על פי מובנם הרגיל, המעיד על כוונה זו:

“ההוכחה לכאורה על הכוונה נמצאת במילים עצמן במובנן הרגיל, ועל הנאשם לסתור הנחה זאת. עליו לתת הסבר מניח את הדעת ולהראות שכוונתו היתה טובה ותמימה והדברים היו חשובים ונחוצים למטרה שרצה להשיג”

(ע”פ364/73 שלמה זיידמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח(2) 627,620, להלן: “עניין זיידמן”. מקרה זההתייחס להוראת 131(1)(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936, אשר הוחלפה בסעיף 255 לחוק העונשין, אך גם ההוראה המוקדמת כללה צורך בהוכחת יסוד הכוונה).

8. בחינת המקרה הנדון, מעלה כי הדברים שנכתבו על ידי הנאשם אכן מדברים בעד עצמם, בהתאם למובנם הרגיל, באופן שלא נסתר על ידי הנאשם, אשר אף אישר במהלך עדותו בבית המשפט את כוונתו. מדובר במכתב אשר נשלח אל מזכירות בית משפט, מוען אל שופט במסגרת תיק מתנהל, מכתב אשר נפתח בדרישות שהופנו כלפי אותו שופט, כגון:

“אני דורש שבהחלטה הסופית הקבועה ובכתב, שתהייה הוקעה מלאה ובכתב של ההתנהגות האלימה והפלילית של מש’ חשפאי. אני דורש שיהיה רשום וכתוב על שהעירייה עברה על החוק, שהתנהלות העירייה הייתה בריונית עבריינית וללא חוק מגבה. אני דורש שבהחלטה תהייה גם רשומה אשר תציין את ההתנהלות הפושעת של משטרת כ. סבא והתרומה שלה לסבל שעברתי”.

 

לאחר סדרת דרישות הנאשם מהשופט הדן בעניינו, לגבי ציפיותיו מפסק הדין שיינתן, פתח הנאשם ברצף של גידופים קשים כלפי שופטים שדנו בעניינו, תוך פירוט שמו של כב’ השופט פרייז, בנוגע לכהונתם והחלטות שניתנו בעניינו:

“כל 7 השופטים המטומטמים שדנו בתיק שלי עברו על החוק והתנהלו כמו זונות בשביל כסף…תיארתי את ההתנהלות הזנותית של שופטים גנבים בביהמ”ש בכ.סבא. שופטים המייצרים במכוון פשע כדי שהדלת המסתובבת תביא להם עוד קורבנות. כסף מלוכלך. סדום….רק שופט זונה בן זונה יכול להגיד בפרהסיה. בפני כל הקהל באולם את המילים: אנשים כמוך חוזרים. אנחנו עוד ניפגש. למה??? כי זיינתי אותו בפני כל הקהל והוכחתי לו שהוא שקרן וגנב. 3 פעמים הוא נפל אל מלכודת העכברים… מטומטם. לכן הוא גם וכמו מטומטם. עשה נקמה. שיקר וכתב החלטה בת 42 עמודים. רצח אופי מושלם ונקמה למטרות כסף… כוח הכבידה שפרייז התעלם ממנו, משך אותו אל תוך החרא והוא טבע בו. הוא כתב החלטה מטומטמת, המפלילה אותו כשופט שקר הנוגד חוקי טבע. עכשיו הוא אלוהים השקוע בחרא… עמית פרייז הוא נבל. הוא התעלל בבן שלי ואלוהים יכה בו…”.

מדובר בדברים קשים, חוזרים ונשנים, הפוגעים פגיעה קשה וממשית בכבודו של השופט, באופן המתייחס במישרין לכהונתו ולתפקיד אותו הוא ממלא (ראו והשוו לעניין סובול, בו אושרה הרשעה בשל התייחסות הנאשם, בכתב ערעור, לכך שהחלטת הערכאה הקודמת היא “מעשה אנטישמי גזעני, כי הנני חובש כיפה ועטור זקן עבות“, שם נקבע כי מדובר ב”פגיעה מהותית בתשתית הערכית, העומדת בבסיס סמכותו של המוסד השופט“).

מכלול הדברים שכתב הנאשם, מצויים ברף קיצוני וגבוה של כוונה לפגיעה במעמד השופט, הרחוק מההגנה הקבועה בסעיף 255 לחוק של “ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור“.

בנוסף, אין בפסיקה אליה היפנה ב”כ הנאשם, בעניין עבירת העלבת עובד ציבור, משום ביסוס הגנה לדברים קשים אלה. כפי שנקבע בדנ”פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ’ מדינת ישראל (11.07.2011):

“עבירת ‘זילות בית המשפט’ נועדה להגן על השופט ‘כמוסד’ ולא על השופט ‘כאדם’ (ראו: עניין סובול), וזאת על-מנת שהמערכת השיפוטית תוכל להמשיך ולבצע כראוי את התפקיד שיוחד לה בחברה הדמוקרטית. עם זאת, ראוי להדגיש כי חרף דמיון רעיוני זה בין שתי העבירות, יסודותיהם מוגדרים באופן שונה ותכליותיהן המיוחדות שונות” (שם, החלטת כב’ המשנה לנשיאה רבלין, פסקה 13).

אין מקום להחלת המבחנים שנקבעו לגבי עבירת העלבת עובד ציבור, על עבירת זילות בית המשפט, זאת לנוכח השוני האמור בין העבירות, והצורך בבחינת היסודות והתכליות השונים. בבחינת למעלה מהצורך, בשל ההתנהלות המיוחדת בהליך זה וכתב האישום המקורי שהוגש, אציין כי, בנסיבות מקרה זה, אף החלת מבחני עבירת העלבת עובד ציבור היו מביאים לידי הרשעת הנאשם בכך. בנוסף, איני מוצא מקום לביסוס הגנת הנאשם בהפניית בא כוחו לפסיקה בעניינו של סגל, אשר דנה בדבר ביטוי פוליטי.

למעשה, די בדברים אלה כדי להוכיח את כוונת הנאשם, אשר לא זו בלבד שלא סתר אותם אלא אף אישר את כוונתו במהלך עדותו בבית המשפט, כפי שיפורט בהמשך.

9. ניתן עוד ללמוד על כוונת הנאשם לפגוע בכבוד השופט, מדברים נוספים שנכתבו על ידו במכתב. מיד לאחר שהטיל רפש מילולי בכב’ השופט פרייז, הוסיף הנאשם במכתבו מעין אזהרה לשופט הדן בעניינו, ממנה ניתן להבין כי ככל שלא ימלא אחר דרישותיו – יפול קורבן לפגיעה דומה:

“ברצוני לציין שאת המכתב המוכן לשר המשפטים ולאינטרנט אני משהה לזמן סיום תיק זה. כל גרורות החוק פשעו בי. מקווה שלך יש קצת שכל לעצור את הרדיפה. מכתב התלונה אשר כבר ערוך לשר המשפטים הוא פרטני. במקביל לכך, אני נחשב למטרידן סדרתי. לכן כשיגיע הזמן העתקים של התלונה יצאו אל 600 אמייל שונים…אני יכול ומהבית שלי להגיע אל כל דלת שנייה בישראל. לכולם יש אמייל שמפורסם באיזה מקום. אגרתי ככה למעלה מ- 2,500 כתובות אמייל ואני עדיין אוסף ואוסף עוד ועוד מים האינטרנט. אני יציף את המדינה בחומר…”.

 

הנאשם המשיך במכתבו והוסיף פגיעה נוספת, קשה ומשמעותית, בכב’ השופט הדן בתיק:

“אתם מעודדים אלימות ופשע, כדי להתפרנס. כדי שתהיה עבודה לדור הבא של הגנבים, הרמאים והשקרנים עורכי הדין. אתם גם לא חוסכים בדם ילדים“.

דברים אלה אינם דורשים כל התייחסות נוספת, ומעידים על מידת הפגיעה במקרה זה.

10. הנאשם העיד בעצמו על כוונתו במשלוח המכתב. לדבריו, כתב דברים קשים מאוד בכוונה “לזעזע את אמות הסיפים של מערכת החוקוהמשפט” (עמ’ 29 ש- 2 לפרוט’). הנאשם הודה כי מדובר בהשמצה שכוונתה לזעזע (עמ’ 29 ש- 5 לפרוט’), וכי מדובר בדברים פוגעים (עמ’ 29 ש- 10 לפרוט’). הנאשם הסביר ששלח את המכתב לשופטים “כדי שיקבלו ויבינו באיזה בוץ הם נמצאים” (עמ’ 29 ש- 18 לפרוט’). לבסוף, הבהיר הנאשם כי ידע שמעשיו מהווים עבירה פלילית, וכי שלח את המכתב על מנת שיתנהל כנגדו הליך פלילי בו יוכל להשמיע את דבריו:

“התחלתי לקלל בקול רם ולפתוח תיקים פליליים ולא עירוניים כדי להגיע לשופט עקב חומרת המכתבים ואז חומרת המצב שלי תצא לאור” (עמ’ 29 ש- 21-22 לפרוט’).

כאשר מותב זה לא איפשר לנאשם להמשיך ולפרוש את טענותיו כנגד שופטי בית משפט השלום בכפר סבא, שב הנאשם על כוונתו לבצוע עבירה פלילית בדרך דומה בכך שאמר:

“אני אצטרך לחזור ולקלל ולשלוח מכתבים וישימו אותי במעצר, אני רוצה משפט צדק” (עמ’ 30 ש- 25 לפרוט’). בית המשפט שב והסביר לנאשם כי הדיון עוסק בעבירת זילות בית המשפט בלבד, ועל כך הגיב הנאשם: “זה לא זילות זה הזניה” (עמ’ 31 ש- 3 לפרוט’).

דברים אלה אינם דורשים כל הרחבה, ביחס לכוונתו הברורה של הנאשם לפגוע בכבוד השופט.

11. ב”כ הנאשם שב על דברי הנאשם, וטען כי כוונתו במכתב היתה לאפשר לו להשמיע “את זעקתו”, דרך כך שיפתח כנגדו תיק פלילי. למעשה, טענה זו אך מחזקת את המסקנה כי כוונת הנאשם היתה לפגוע בכבוד השופט, זאת על מנת שיתמלאו יסודות העבירה הפלילית ויפתח כנגדו תיק פלילי. גם אם הייתי מקבל כי זו היתה כוונתו העיקרית של הנאשם, אין בכך כדי לבטל את העבירה הפלילית שביצע לשם כך, מתוך כוונה ברורה לבצע עבירה זו (ראו את פסק הדין בעניין זיידמן, בו נטען כי העבירה בוצעה על מנת להעביר את המשפט לשופט אחר, ונקבע כי אין בכך כדי לנקותו מאשמה).

צירוף כל האמור לעיל, מלמד על כך שהנאשם כתב את המכתב ושלח אותו, בדעה צלולה ומתוך מודעות מלאה לכך שהדברים שנכתבו בו נתפסים כפגיעה במעמד השופטים, בכוונה לפגוע במעמדם, לערער ולהשפיע על לגיטימיות עשייתם השיפוטית.

לפיכך, אני קובע כי עלה בידי המאשימה להוכיח את היסודות העובדתי והנפשי הנדרשים בעבירת זילות בית המשפט.

טענת אכיפה בררנית

12. ב”כ הנאשם טען לאכיפה בררנית, טענה אותה ביקש לבסס על שני טיעונים.

הראשון, הוא התנהלות בעייתית מצד הרשויות החל משלב החקירה, בה לא הופעל שיקול דעת, לא התקבלה התייחסות לגורמים שונים החשובים לשם קבלת החלטה ולא ניתן אישור גורם מוסמך, כפי שנהוג בחקירות דומות כנגד חשודים אחרים.

סוגית התנהלות המאשימה, החל משלב החקירה, עלתה ביתר פירוט על ידי ב”כ הנאשם במסגרת הדיון המקדמי שנערך בפני כב’ השופט דרויאן-גמליאל, שם שטח את טיעוניו על פני אחד עשר עמודים ושני עמודי תגובה נוספים. אותן הנמקות שעלו בסיכומיו, כגון חוסר קבלת אישור לפתוח בחקירה, אי התמקדות החקירה בנתונים שונים הרלוונטיים לקבלת ההחלטה ותחילת החקירה בבחינת “רכבת שיצאה מהתחנה” – עלו אף במסגרת אותה בקשה. אין לי אלא להפנות להחלטה המפורטת והמנומקת שניתנה ביום 18.2.2018 על ידי כב’ השופט דרויאן-גמליאל, אשר דחתה טיעון זה וקבעה כי “הפגמים בפעולת המאשימה אינם חמורים, אינם פוגעים פגיעה ממשית בתחושות הצדק וההגינות, אינם חשודים כתוצרים של מניע פסול (אלא ההיפך) ואינם יכולים להצדיק את הסגתו של אינטרס הציבור בקיומו של הליך פלילי, בו תבוררנה אשמתו או חפותו של הנאשם לגופן” (פסקה 23).

בשונה מטענת ההגנה מן הצדק, אשר נדחתה על ידי כב’ השופט דרויאן-גמליאל, ב”כ הנאשם ביקש בסיכומיו לבחון טענת אכיפה בררנית, אך שב על אותן הנמקות. מדובר למעשה באותה טענה אך בכסות מעט שונה. טענת האכיפה הבררנית מהווה חלק מטענות הגנה מן הצדק, ובמקרה הנדון אכן נבחנה, לנוכח העובדה שההליך החריג שהתקיים במקרה זה, ביחס למקרים אחרים, היא שעמדה בבסיס טיעון ההגנה בדיון המקדמי ובהחלטה שניתנה בעקבות טיעון זה. למעשה, שמיעת הראיות לא הוסיפה דבר לאותו טיעון שנשמע בדיון המקדמי, עליו חזר ב”כ הנאשם בסיכומיו, ולגביו ניתנה ההחלטה.

13. הטיעון השני עליו ביקש ב”כ הנאשם לבסס טענת אכיפה בררנית, מתייחס לרשימה שערכה המאשימה לבקשתו, ביחס למקרים בהם הוחלט על הגשת כתבי אישום בעבירות זילות בית המשפט וכן מקרים בהם הוחלט לסגור את תיק החקירה. רשימה זו מקיפה תיקי חקירה במשך תקופה של שלוש שנים (סנ/1). ב”כ הנאשם טען, כי במקרים חמורים יותר ממקרה זה, הוחלט לסגור את תיק החקירה בלא שהוגש כתב אישום, ולפיכך עומדת לנאשם הגנת אכיפה בררנית, לכל הפחות לאור הצטברות טיעון זה לכשלים במקרה הנדון.

עיון במקרים אליהם היפנה ב”כ הנאשם, מעלה כי לא ניתן לבסס על פיהם את טענת האכיפה הבררנית במקרה זה:

–         בתיק פל”א 384881/15, ניתן משקל לכך שמדובר בתיק העוסק במשמורת על בנה של החשודה אשר פעלה מתוך סערת רגשות קשה ביותר. באותו מקרה, התיק נסגר בעילת חוסר ענין לציבור. קשה לראות כיצד ניתן לבצע הקבלה בין עניין הסכסוך האזרחי נשוא מכתבו של הנאשם, לדיון במשמורת על בנה של אותה חשודה. בנוסף, לאור טיעוני ההגנה, בית המשפט נחשף להתפתחות ההליך הנדון: המאשימה החליטה לשנות את הוראת החיקוק מעבירת העלבת עובד ציבור לעבירת זילות בית המשפט, זאת על מנת להקל עם הנאשם, כנגדו תלוי מאסר מותנה חב הפעלה בגין עבירת העלבת עובד ציבור. בטיעוני ההגנה לא עלתה כל התייחסות לקיומו של עבר פלילי רלוונטי, לגבי אותה חשודה בתיק שנסגר.

–         בתיק פל”א 491290/16, נקבע כי לא נמצאו ראיות להוכחות יסוד הכוונה הנדרש, ואף צוין כי נמצאו ראיות פוזיטיביות כי כוונת החשוד היתה שונה מזו הנדרשת בהוראת החוק. לא ניתן ללמוד ממקרה זה דבר לענין אכיפה בררנית, ולא ברור מדוע היפנה ב”כ הנאשם למקרה זה.

–         בתיק פל”א 177587/17, הוחלט על סגירת התיק בשל חוסר ענין לציבור, כאשר מדובר היה באמירה חד פעמית באולם בית המשפט, מיד לאחר מתן החלטה על הפסקת הליך משפטי. בנוסף לעובדה שלא פורטו הדברים אשר נאמרו על ידי החשוד, הרי שלא ניתן ללמוד גזירה שווה בין מקרה זה, בו הדברים נאמרו בלהט דיון בבית המשפט, לדברים שנכתבו על ידי הנאשם בביתו, בישוב הדעת, מתוך כוונה להשיג מטרה ברורה. זאת ועוד: דברי אותו חשוד נאמרו לאחר שהוחלט על הפסקת הליך משפטי, בעוד הנאשם שלח את מכתבו במסגרת הליך משפטי מתנהל.

אותה רשימה אליה היפנה ב”כ הנאשם, מפרטת כתבי אישום שהוגשו בגין עבירת זילות בית המשפט. כך, הוגש כתב אישום בת”פ 34678-07-15 בגין מכתב ובו דברים דומים לאלה שכתב הנאשם במכתבו, וכך הוגשו כתבי אישום המכילים עבירות זילות בית המשפט לצד עבירות נוספות (ראו סנ/1).

בנסיבות אלה, כאשר ב”כ הנאשם לא הצביע על קבוצת השווים עימה נמנה הנאשם, ולא הציג מקרים בהם הוחלט להימנע מהגשת כתב אישום במצבים דומים, הרי שלא עלה בידו לתמוך את טענתו לאכיפה בררנית בתשתית עובדתית מספקת הנדרשת לשם כך (ע”פ 8057/16 שטרימר נ’ מדינת ישראל פסקה 24 (9.08.2017)).

יש לזכור, כי בידי הרשות עומד שיקול דעת מנהלי רחב בסוגיית העמדת חשוד לדין פלילי, תוך הפעלת שיקולים שונים (ע”פ 7659/15 רוני זירר הרוש נ’ מדינת ישראל פסקה 35 (20.04.2016). במקרה הנדון, הרשות לא התנערה מחובתה להפעיל שיקול דעת זה, גם אם תוך פגמים מסוימים שפורטו בהחלטת כב’ השופט דרויאן-גמליאל, ועשתה כן באופן המקל עם הנאשם ביחס לסיכון שעמד בפניו של מאסר בפועל.

בנסיבות כוללות אלה, טענת האכיפה הבררנית נדחית.

סוף דבר

אני מוצא את הנאשם אשם, ומרשיעו בעבירת זילות בית המשפט.

ניתנה היום, כ”ב שבט תשע”ט, 28 ינואר 2019, במעמד הצדדים.

ראו גם החלטה בענין בקשה מקדמית לקבל נתוני אכיפה של עבירת הזילות לצורך הגנה של אכיפה בררנית

ת“פ 15/04/42624 – מדינת ישראל נגד עמנואל זאבי
בית משפט השלום בתל אביב – יפו

לפני כבוד השופט איתן קורנהאוזר
המאשימה: מדינת ישראל ע”י עו”ד סיון אטיה
נגד
הנאשם: עמנואל זאבי ע”י עו”ד”ד אהרן הרניק

החלטה

בקשה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ”ב – 1982 ,לקבלת נתוני אכיפה שונים ביחס לעבירה
המיוחסת לנאשם.
רקע
1 .כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת זילות בית משפט בהתאם לסעיף 255 לחוק העונשין, תשל”ז – 1977 .מדובר בכתב אישום מתוקן, סוגיה לה מצאה המאשימה מקום בטיעוניה כנגד בקשה זו.  בהתאם לעובדות כתב האישום, מדובר במכתב אותו שלח הנאשם, הממוען לכב’ השופט רונן פלג, והתקבל במכשיר פקסימיליה של בית משפט השלום בכפר סבא. כתב האישום מפרט את הדברים שנכתבו על ידי הנאשם לגבי כב’ השופט פלג וכן לגבי כב’ השופט עמית פרייז, המהווים, כך נטען, עבירה של זילות בית משפט.

2 .ב”כ הנאשם טען, כי לשם ביסוס טענת אכיפה בררנית על ידו, על המאשימה להעביר לידיו מידע בדבר תיקים שנפתחו החל משנת 2010 בגין עבירה של זילות בית משפט, לרבות תיקים בהם הוגש כתב אישום ותיקים שנסגרו. ב”כ הנאשם התייחס לנסיבות המיוחדות של המפורט בכתב האישום, דברים אשר הופנו לשופט שזהותו שונה מהשופט אליו התייחסו הדברים הכתובים, וכן לכך שהמכתב כלל לא הגיע ליעדו אלא נתפס בחוסר סמכות על ידי מאבטח בית המשפט. בנוסף, היפנה להתנהלות המאשימה אשר פעלה במקרה זה, כך טען, בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה. בהתייחסו למקרים אותם
ציינה המאשימה בתגובתה, בהם הוגשו כתבי אישום בגין עבירה דומה, טען ב”כ הנאשם כי מקרים אלה מחזקים את הטענה שמדובר בכתב אישום תקדימי.

3 .המאשימה טענה, כי כתב האישום המקורי ייחס לנאשם עבירה של נסיון העלבת עובד ציבור, אך תוקן בהתאם להמלצת ראשת תחום עיכוב הליכים בפרקליטות המדינה. נקודת המוצא, כך נטען, היא חזקת התקינות המנהלית, וכן הצורך בהצגת ראשית ראייה לאכיפה בררנית פסולה, על מנת לאפשר לנאשם לקבל מידע לשם נסיון ביסוס טיעונו. במקרה זה, טענה המאשימה כי מדובר בבקשה בלתי מידתית, המחייבת בדיקה פרטנית של אלפי תיקים ומיונם על פי נסיבותיהם וטעמי סגירתם. בנוסף, הפנתה המאשימה לשלושה תיקים שאותרו במאגר משפטי, אשר נותנים לטענתה מענה ראוי לנאשם, ומייתרים
את הבקשה אשר יישומה דורש השקעת משאבים רבים.

דיון והכרעה
4 .יש ממש בטיעון המאשימה, לגבי הצורך בהצגת ראשית ראיה לשם ביסוס הבקשה, אולם יש לזכור כי על מנת לנסות לבסס טענת אכיפה בררנית, על הנאשם לקבל לידיו חומר המצוי בידי המאשימה או בידי רשויות אכיפת חוק אחרות. קיים קושי אינהרנטי בהוכחת טענת אכיפה בררנית, ללא המידע המצוי בידי המאשימה (עפ”א 11-10-27975 מדינת ישראל נ’ עמית ופריאל, פסקה 25) 2013.4.22 והאסמכתאות שם). אין משמעות הדבר כי על המאשימה להעביר חומר כמבוקש, בכל מקרה בו עולה בקשה לקבלתו לשם טענת אכיפה בררנית. יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו, האם החומר אכן רלוונטי ויש בו לסייע לנאשם בהצגת טענת הגנה מן הצדק.

כפי שציינה כב’ השופטת ברק-ארז, “מקום בו הטעם לקבלת מידע מתיקי חקירה הוא הרצון להוכיח אכיפה בררנית, הרי שמשקלו של האינטרס הלגיטימי יגבר ככל שהמבקש יוכל להצביע על בסיס ראשוני לקיומו של חשד בדבר סלקטיביות באכיפה” (עע”מ 12/1786 אברהים ג’ולאני נ’ מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים, פסקה 30 לפסק דינה, (2013.11.20 (להלן: “ענין ג’ולאני”. ראו עוד את הצורך ב”תשתית לכאורית ראשונית” לביסוס הבקשה, במסגרת ערעור עלב”ש 12/85 טור’ ג.ש. נ’ התובע הצבאי הראשי, פסקה 20) 2012.12.27.

יחד עם זאת, ביסוס קיומו של החשד אינו נשען אך ורק על השוואה ראשונית למקרים דומים: “ויודגש: הנחת חשד ראשוני מסוג זה יכולה להיעשות במגוון דרכים. היא אינה מחייבת להצביע על השוואה לקבוצת ביקורת קונקרטית או על כוונה להפלות… כך למשל, החשד לכך יכול להתעורר בשל מאפיינים הקשורים בעבירה עצמה (כדוגמת עבירה הכרוכה באופן אינהרנטי בפגיעה בחופש הביטוי) או באכיפתה המעטה…” (ענין ג’ולאני, פסקה 30 בפסק דינה של כב’ השופטת ברק-ארז).

בית המשפט העליון התייחס באופן דומה, לקבלת נתונים ביחס לאכיפת עבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, כאשר אלה נדרשים לשם ביסוס טענת הגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית: “נוכח נדירות האכיפה לרוב לא יהיו בידי הנאשם אף ראיות עצמאיות משלו לצורך הוכחת הגנה מן הצדק כך שהאינטרס האישי שלו בגילוי המידע הוא נכבד” (עע”מ 08/2398 מדינת ישראל נ’ אליצור סגל, פסקה 36) 2011.6.19 (להלן: “ענין סגל”).

5 .במקרה הנדון, מדובר בעבירת זילות בית משפט, עבירה הנוגעת באופן ישיר לחופש הביטוי, מסוג העבירות בעלות המשקל בהנחת הבסיס הראשוני לשם קבלת חומר כמבוקש. בנוסף, מדובר בעבירה שאינה נאכפת באופן שיגרתי ותדיר, אלא נבחנת בקפידה על ידי גורמי החקירה והתביעה, כאשר בהתאם להנחית היועץ המשפטי לממשלה 1103.4 ,נדרש אישור מיוחד של המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) על מנת לפתוח בחקירה ולהגיש כתב אישום (סעיף 10 להנחיה). די בצירוף זה, על מנת להניח את התשתית הראשונית המבססת את טיעון ב”כ הנאשם לקבלת החומר המבוקש.

6 .לאורך שנים, בית המשפט עיגן את זכות הנאשם לקבלת חומר הנדרש לשם ביסוס טענת הגנה מן הצדק, זאת במסגרת עתירות שהוגשו במסלולים דיוניים שונים. לאחרונה, קבע בית המשפט העליון כי יש לדון בבקשות דומות, במסגרת המסלול המצוי בסעיף 108 לחסד”פ (עע”מ 15/2668 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ’ פרופ’ הלל וייס, פסקאות ד-ה (2015.11.18 ;(בש”פ 16/2447 פבל נפטלוביץ נ’ מדינת ישראל, פסקאות 27-24) 2016.08.10 .((לצד זאת, השיקולים שנשקלו בטרם קביעה זו לגבי המסלול המתאים, הם אותם שיקולים שיש לשקול כעת, כאשר אותן הנמקות שעמדו בבסיס ההחלטות במסגרת עתירה מנהלית והליך לפי סעיף 74 לחסד”פ, עומדות ביסוד ההחלטה במסלול הדיון הנוכחי (ראו התייחסות לכך בדברי כב’ השופט (כתוארו אז) גרוניס בענין סגל, פסקאות 2 ו-4 בפסק דינו).

כפי שיפורט להלן, בית המשפט קבע נקודות איזון שונות לגבי היקף העברת החומר, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה:
העברת החלטות שהתקבלו על פני שלוש שנים (ענין סגל); גילוי תמצית 15 תיקי חקירה שהסתיימו בלא העמדה לדין (ענין ג’ולאני); טבלה בה 50 החלטות הנוגעות להעמדה לדין בעבירות הסתה. בנוסף, העברת חומרים רבים, דוגמת כל ההחלטות הנוגעות להעמדה לדין אשר התקבלו על ידי המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) במשך שלוש שנים (עת”מ (י-ם) 13-06-49897 הילל וייס נ’ הממונה על חוק חופש המידע במשרד המשפטים (2015.3.4 ;((קבלת מידע לגבי 15 תיקי חקירה שנסגרו, תוך התייחסות לנימוקי הסגירה, בעבירה מסוימת (ע”ח (נצרת) 15-04-47827 מדינת ישראל נ’ יהודה ברמי (2015.6.15 ;((פלט
אודות כל התיקים שנפתחו בגין עבירה מסוימת, במהלך שלוש השנים שקדמו למתן ההחלטה, לרבות מספר התיקים בהם הוגש כתב אישום ואילו תיקים נסגרו בשל חוסר ענין לציבור (ע”ח (נצרת) 14-03-31996 אסתר אלמקיים נ’ מדינת ישראל (2014.3.20 ;((נתונים למשך שנה לגבי עבירה מסוימת, ביחס לכתבי אישום, רשימת תיקים סגורים, תוך ציון סיבת הסגירה (ע”ח (י-ם) 12-09-2993 נאוי נ’ מדינת ישראל (2012.12.9); העברת 16 תיקי חקירה, וכן פרטי מידע לגביהם, ביחס לעבירה מסוימת (ע”ח (ת”א) 13-01-6927 יעקב מצרי נ’ מדינת ישראל (2013.8.6).

7 .המאשימה צירפה לתגובתה מספר כתבי אישום אשר הוגשו בגין עבירות דומות, תוך ציון שמדובר בחיפוש פשוט במאגרים משפטיים. פניה למאגרים משפטיים ועיון בפסיקה אליה הפנתה המאשימה, אך מחזקים ומבססים את הטענה כי מדובר בעבירה המוגשת לבית המשפט במקרים מעטים וחריגים.

לגבי טיעון המאשימה ביחס למשאבים הרבים שיש להקצות לשם ביצוע המבוקש, יש להפנות לדברי כב’ השופטת (כתוארה אז) נאור בענין סגל, אשר ציינה כי כשמדובר באינטרס אישי ובעבירה המגבילה את חופש הביטוי, יגבר היקף הגילוי על הקושי שבהקצאת משאבים רבים.

יש עוד להפנות לכך, שבעוד במסגרת המסלול המנהלי כובד נקודת האיזון ייטה בהתאם למידת ההכבדה שבקבלת הבקשה, היא מבחן סבירות הקצאת המשאבים, הרי במסגרת המסלול הפלילי, הנדון בפני, נקודת האיזון תטה בהתאם למידת חיוניות המידע להגנת המבקש. ככל שתעלה חשיבות קבלת המידע לצורך הגנת המבקש, כן תתפרס יריעת מסירת המידע המבוקש וכן יתרחב היקפה.

אצביע גם על אי הנחת המתעורר נוכח חזרת המאשימה על טיעון זה, אשר ספק רב בעיני לגבי תוקפו, במיוחד בעידן הממוחשב, היקפן המצומצם של עבירות זילות בית המשפט ביחס לעבירות פליליות אחרות, וכן סוג העבירה לגביה נדרש אישור מיוחד, כאמור, לשם פתיחה בחקירה והגשת כתב אישום. ודאי קיים תיעוד לגבי אישורים אלה (ראו בענין זה את ביקורתה של כב’ השופטת ברק-ארז בענין ג’ולאני, פסקה 33.

8 .לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, וכן תוך מתן משקל לעומס שיוטל על כתפי המאשימה, אני קובע כי על המאשימה להעביר לעיון ב”כ הנאשם את כל כתבי האישום אשר הוגשו בגין עבירת זילות בית משפט וכן את כל החלטות הסגירה של תיקי חקירה בגין עבירת זילות בית משפט, תוך מתן תמצית תיקים אלה, כל זאת במהלך שלוש השנים האחרונות, אך לא למעלה מ-20 כתבי אישום ולא למעלה מ-20 החלטות בדבר סגירת תיק החקירה.
ההחלטה תבוצע עד ליום 18.5.30.

המזכירות תודיע לצדדים.
ניתנה היום, כ”ו ניסן תשע”ח, 11 אפריל 2018 ,בהעדר הצדדים.

ולסיום קראו החלטה קוקסינלית של השופט(ת) עידו דרויאן גמליאלה שבו הוא מפרט את מחדלי התביעה בהגשת כתב האישום, מודה שהם קיימים ושעל פניו הם מצריכים ביטול כתב האישום, אבל מסרב לבטל את כתב האישום בטענה הקוקסינלית שהפרקליטות אוהדת את הנאשם, באה לקראתו ורצתה את טובתו.  משופט קוקסינל אפשר לצפות למשהן יותר קוקסינלי מזה?

החלטה קוקסינלית של עידו דרויאן גמליאל בענין זילות בית משפט (2)