על ציון סמוכה שמעתם?  זהו אחד מעורכי הדין הותיקים ביותר עם קול עמוק וזעמני.  הוא לא מדבר.  הוא צורח והוא תמיד מיייצג נשים שלא מגיע להן, וממציא עבורן כל מיני עילות איך לסחוט את הגבר כולל המלצות לתלונות שווא במשטרה, צוי עיקול במפתיע וצווי עיכוב יציאה מהגבר.

עובדת סוציאלית התלבשה על שופט המשפחה יהודה גרניט

הפעם ציון סמוכה לקח על עצמו לייצג עובדת סוציאלית שהתלבשה על שופט משפחה יהודה גרניט (שפרש וכיום הוא עו”ד) אחרי הגירושין השניים שלו.  היא טוענת שפתחה לו את מפעל חייה, הכוס שלה, במשך 10 שנים ותמורת פתיחת המפעל זכותה לקבל מחצית הפנסיה של השופט בדימוס מהנהלת בתי המשפט – כי זה מה שנשאר לשופט אחרי 2 גירושין.

ציון סמוכה, שסביר להניח כי הופיע בדיונים קודמים אצל יההודה גרניט, לא התבייש וכתב על השופט בדימוס יהודה גרניט שהוא החתים את העו”ס הנימפומנית על מסמך הפרדה רכושית לפני נסיעה לחו”ל בלי לתת לה להתייעץ, וגם רימה אותה ואמר לה שזהו מסמך שלטובתה.  3.5 שנים אחרי שיהודה גרניט נפטר מהעו”ס וזרק אותה היא לקחה את ציון סמוכה לתביעה.

שימו לב מה הרכוש של הפילגש העו”ס, ומה יש לשופט בדימוס אחרי שני גירושין.

לשופט בדימוס לא נשאר כלום.  כל מה שהוא מקבל זה את הפנסיה מהנהלת בתי המשפט.

היא לעומת זאת ….  “לתובעת הכנסות בסכום כולל של מעל 15,000 ₪. מקבלת שתי פנסיות ממשרד הביטחון, כאלמנת בעלה הראשון בסך 9,000 ₪ לחודש וכן 1,500 ₪ מסמינר הקיבוצים וזאת לצד ביטוח חיים בסך 1,264 ₪ וקצבת זקנה בסך של 1,836 ₪. בבעלות התובעת מחצית דירה בגינה מקבלת את מלוא שכה”ד. לתובעת חסכונות משמעותיים בבנק לאומי  כ-557,064 ₪ ,בבנק HSBC מצויים כ-50,000 דולר, וקרן השתלמות קה”ל”.  ציון סמוכה שיקר במצח נחושה שהעו”ס במצב כלכלי גרוע, עלק מסכנה…..  בסוך התברר שזורם לה 15,000 ש”ח מהקליניקה ועוד כ 15,000 ש”ח מהבעל הקודם ומקצבאות.

וזו הלקוחה אותה מייצג ציון סמוכה.  היא אפילו לא יודעת מאיפה הכסף זורם לחשבונות שלה בתחילת כל חודש.  היא טובלת בכסף, אבל זה לא מספיק לה, עד כדי כך שהשופטת אלה מירז מכנה את העובדת הסוציאלית אחת ש”חומדת את כבשת הרש”.

אומרת אלה מירז:  “למרות אמירות בדבר מצב כלכלי קשה “וכשאני כורתת את הענף עליו אני יושבת”  והיות הפנסיה “רשת ביטחון”(עמ’ 45), התרשמתי כי מדובר באישה אמידה, כאשר בתביעתה יש כדי לגזול את “כבשת הרש” של הנתבע”.

אלה מירז זרקה את העו”ס לכל הרוחות שתחפש מי ינענע אותה והחטיפה לה עוד 30,000 ש”ח הוצאות. איזה יופי.

להלן פסק הדין  של שופטת המשפחה אלה מירז מחיפה בעניינו של שופט המשפחה בדימוס יהודה גרניט ששפט ברמת גן:

1. התובעת הגישה תביעה לקבלת מחצית מתשלומי הפנסיה אותם מקבל הנתבע ממועד פרישתו. הנתבע טוען לדחיית התביעה, נוכח הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 30.8.05 (להלן: “ההסכם”). הצדדים חלוקים לעניין תוקפו של ההסכם, המעגן הפרדה רכושית ביניהם ,כולל בזכויות הפנסיה, בתקופה  בה  ניהלו מערכת יחסים של “ידועים בציבור” בין השנים 1.9.97 -4.11.07  ובמשך כעשר שנים.

העובדות בתמצית

2. הנתבע, שופט משפחה בדימוס. התובעת בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, עסקה בטיפול משפחתי זוגי, וניהלה קליניקה פרטית. לכל אחד מהצדדים ילדים משתי מערכות נישואין קודמות וללא ילדים משותפים. התובעת הינה אלמנת איש בטחון וגרושה מנישואיה השניים. הנתבע גרוש פעמיים.
3. בין הצדדים נחתם ההסכם בשנת 2005, בסמוך לנסיעתם לתקופה ארוכה לחו”ל, במסגרת השבתון של הנתבע וטרם פרישתו. ההסכם לא אושר בבית משפט. התובעת טוענת לבטלות ההסכם מהטעמים שיפורטו ותובעת את מחצית כספי הפנסיה של הנתבע. התביעה הוגשה באפריל 2011, כשלוש וחצי שנים לאחר שהצדדים נפרדו ,בנובמבר 2007 .

תמצית טענות התובעת

4. זכאית למחצית הזכויות שנצברו ע”י הנתבע, במשך 10 שנים, בהם חיו כידועים בציבור, טרם מינויו לשופט ועד לאחר פרישתו. לטענתה התגוררו יחד, ניהלו חשבון בנק משותף וחיו בזוגיות מלאה.

התובעת מעלה מספר פגמים לביטול ההסכם, שלטענתה מקפח ושולל זכויותיה כידועה בציבור:

א.      פגמים בשלב הטרום החוזי– חתמה על ההסכם בהעדר גמירות דעת ומבלי שהבינה משמעותו. לא ניתנה לה אפשרות להתייעץ עם עו”ד טרם החתימה. ההסכם לא אושר ובימ”ש לא ברר הבנתה את ההסכם.

ב.      נסיבות חתימת ההסכם מצביעות על מניעים פסולים וחוסר תום לב – בשנת 2005 ,לאחר 8 שנות זוגיות וערב הנסיעה, בלילה בעודם אורזים ובסופו של יום  עמוס לעייפה  ותחת לחץ, הוגש לה המסמך בן חמשת הסעיפים ונטען בפניה ע”י הנתבע, כי ההסכם יבטיח את זכותה לקבלת הפנסיה. לטענתה, ההסכם נחתם בשיא היחסים, לאחר מסיבת פרידה מבימ”ש. התבקשה לחתום על מסמך תוך טענה שהינו לטובתה. לטענתה המסמך נערך, נוסח והודפס ע”י הנתבע. החתימה על הסכם הפרדה רכושית לא היה בתחילת הקשר ולא טרם פרישתו, אלא לאחר 8 שנים כידועים בציבור ו-10 שנות היכרות.

ג.       פגמים בכריתת חוזה -טעות והטעיה ומצג שווא– הנתבע הציג לה מצג שווא והטעה אותה לחשוב כי המדובר בהסכם המבטיח זכויותיה ואמנם כך האמינה, בעוד שלמעשה ההסכם שולל זכויותיה. לנתבע היתה שהות לתכנן, לנסח להקליד ולהדפיס את הנוסח המטעה.  המסמך נוסח “כהסכם” ולא הסכם ממון. הוצג לה סעיף 4 להסכם, לפיו תהא זכאית לפנסיה עם הפטירה. לא היה כל צורך בסעיף לאור הודעת הנתבע להנהלת בתי המשפט בשנת 2000. המדובר במצג שווא לגבי משמעות ההסכם והטעיה. חתמה על המסמך בלא שקראה אותו ומבלי לקבל הסבר על השלכות  ההסכם. לא נמסר לה העתק, כך שלא יכולה להיוועץ לאחר מעשה ולבטלו. המדובר בהסכם לקוני ועמום, תוכנו לא הוסבר ולא הבינה המשמעות של הפרדה רכושית רטרואקטיבית.  ההסכם אינו מעניק זכויות אלא שוללן. סעיפים 1 ו-3, מנשלים אותה מזכויות שנצברו בתקופת החיים המשותפים. מהניסוח לא ברור אם צופה פני עבר או עתיד. אין הפרדה בין רכוש שנצבר לפני או אחרי הנישואין. גם סע’ 4, שבא לכאורה להגן על התובעת, גורע מזכויותיה. אם הצדדים ייפרדו בחיי הנתבע, אינה זכאית לפנסיה, אלא רק במותו וככל שלא ישנה מותביו. לטענתה הוטעתה, שכן  הוראות לאחר המוות יש לנסח בצוואה. לאחר הפרוד הנתבע שינה את מותביו. נטען בפניה כי המסמך נועד להבטיח פנסיה עבורה עם פטירתו, אולם לא צויין בפניה כי מדובר בהפרדת רכוש.  לא קראה את המסמך, לא קיבלה העתק ולא ניתן לה שהות לקבלת ייעוץ. סרוב הנתבע להעביר העתק לב”כ, הוביל להגשת התביעה.

ד.      עושק וניצול יחסי תלות ואמון עיוור- הנתבע ניצל את האמון שנתנה בו.  טיפח את תלותה בו ואמונה העיוור ולא התיר לה לבדוק את מעשיו. הנתבע היה יועץ משפטי וכלכלי לתובעת. קיים פער כוחות אדיר בין הצדדים, בין שופט משפחה להדיוט בענייני משפט. גם בהעדר פגם ברור בשלב הטרום חוזי, יש להתערב בתוכן החוזה במצב של פערי כוחות. הנתבע היה חייב  למסור לה העתק מההסכם ולאפשר לה להיוועץ בעו”ד ואף לאשר ההסכם בבית המשפט.      

ה.      ביטול הסכם מחמת התנהגות בניגוד להסכם- לטענתה, בפועל הצדדים חיו מהפנסיה של הנתבע מאז תשלומה ולא פעלו בהתאם להסכם. לחשבון המשותף הוזרמו כספים מחשבונות פרטיים של כל אחד מהצדדים, בהתאם לצורך. לדבריה סוכם על הפרדה רכושית עד הקשר ואילו  בתקופת החיים המשותפים נהגו בשיתוף. הנתבע לא חסך דבר בחשבון המשותף.

בנו של הנתבע התגורר עמם. בתו של הנתבע השתמשה ברכבה. לא נערכה בינהם התחשבנות גם כשהתובעת ארחה ושילמה עבור ילדיו. החזר מס שהתקבל, נכנס לחשבון המשותף והצדדים התחלקו בו שווה בשווה.  המכונית נרשמה ע”ש התובעת למרות שהנתבע השתתף ברכישתה. אילו היתה  הפרדה רכושית, הנתבע לא היה משקיע כספים. הצדדים שיפצו דירת בתה וגרו בה. החשבון המשותף שימש גם לחיסכון ולא רק לצרכי המשפחה.

ו.       העדר אישור בבית המשפט-  העדר אישור, מצביע על מניעים פסולים וחוסר תום לב ועושק שאפיינו את הדרך בה נחתם ההסכם.    

ז.       הסתמכות והבטחה כי הפנסיה תשמש את בני הזוג –בשנת 2000, לאחר גירושיו, רשם הנתבע את התובעת בהנהלת בתי המשפט, כבת זוגתו וכידועה בציבור מיום 1.9.97, על מנת שתהא זכאית בפטירתו לקצבת שארים ותזכה לפנסיה. הנתבע צבר פנסיה מלאה במשך 10 השנים, בתקופת החיים המשותפים. בשנת 2005 יצא הנתבע לשבתון והתובעת הצטרפה אליו לנסיעה  לחו”ל לתקופה של מעל לשנה, למרות חששה מחיסול הקליניקה שלה וזאת לאור התחייבותו המפורשת שהפנסיה הגבוהה שלו תשמש את שניהם. נגרם לה נזק בהסתמכה על הבטחת הנתבע, שכן משנת 2004 החלה בסגירת הקליניקה ובשנים 2005-2006 סגרה אותה כליל וזכתה להכנסות זעומות. בשנת 2007 כששבו מהשבתון, לא הצליחה לשקמה. לטענתה כל התקופה הזאת חיו מהפנסיה של הנתבע כשופט.

ח.      כוונת שיתוף ספציפית בפנסיה-  עולה מתוך נסיבות החיים של הצדדים. חיו מהפנסיה של הנתבע בעת שהותם בחו”ל. הצהרות הנתבע להנהלת בתי המשפט, התחייבותו לתובעת, הצהרה בפני אחיה של התובעת, הידיעה כי על סמך הפנסיה חיסלה את הקליניקה. גם סע’ 4 להסכם מהווה כוונת שיתוף ספציפית. קיומו של חשבון פרטי, אינו ראיה להפרדה רכושית והמבחן הינו השימוש בכספים.

ט.      תרמית- התובעת  דוחה הטענה כי המניע להסכם היה חשש מילדי הנתבע. לא היה צורך בסע’ 4 להסכם, שכן זכויות הפנסיה הובטחו לה בשנת 2000. בנו של הנתבע העיד שלא היתה לו כוונה לתבוע וכי התובעת לא חששה ולא היה סיבה לחשש. הנתבע עצמו חזר בו תוך הבהרה כי אין מדובר בחשש מבוסס. ממילא לילדי הנתבע אין זכות ברכוש שנצבר קודם למערכת היחסים ובעת שהיו ידועים בציבור. הנתבע שב בו מטענת מערכת היחסים העכורה. היתה מערכת יחסים טובה בין בנו של הנתבע לתובעת. ההסכם נועד לנשלה, לא שיקף מצב עובדתי שכן לא שררה הפרדה רכושית. לא צברה רכוש בתקופת החיים המשותפים ובוודאי לא יותר מהנתבע.

5. לטענתה התביעה הוגשה 3 וחצי שנים אחר הפרוד, מאחר והנטישה והבגידה גרמו לה למשבר רגשי ותעסוקתי ובשל כך נפגעה גם בריאותה הפיזית. מצאה עצמה ללא הקליניקה, שהיוותה מקור תעסוקה ופרנסה. נאלצה לסעוד את אחותה שחלתה בסרטן. פתיחת חזית בנושא הפנסיה הייתה גורמת להתמוטטותה הנפשית ולפיכך המתינה למועד בו תתחזק נפשית.

טענות הנתבע

6. לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה מהטעמים הבאים:

א.      קיומו של הסכם מיום 30.8.05- אשר עיגן משטר של הפרדה רכושית וקבע בסעיפים  1 ו-3 שזכויות הפנסיה של כל אחד מהצדדים ,הינן בבעלותו הבלעדית ולצד השני אין חלק בהן. התובעת אינה מתכחשת לחתימתה. ההסכם נחתם לפני נסיעה ארוכה לחו”ל על מנת שלא תהיינה טענות ליורשי הצדדים כלפי הנותר בחיים.

ב.       הפרדה רכושית ביחס לנכסיהם בכלל- הצדדים ניהלו בפועל חיים של הפרדה רכושית. התובעת לא הרימה את הנטל  להוכחת כוונת שיתוף בפנסיה, שנכנסה לחשבון נפרד של הנתבע, כשם שהפנסיות של התובעת נכנסו לחשבונה הנפרד. היתה  הפרדה מלאה בהכנסות, חסכונות ורכוש, לרבות אלו שהשתלמו ונצברו בתקופת היותם ידועים בציבור. המדובר במערכת יחסים שלישית לכל אחד מבני הזוג וכל אחד שמר על נכסיו.

ג.       הזכות נוצרה לפני תחילת החיים המשותפים ולא בגין תרומה כלשהי של התובעת. הנתבע החל לכהן כשופט ביום 21.1.97 . בני הזוג הפכו לידועים בציבור ביום 1.9.97. מינויו לשופט והזכות לפנסיה הינם כתוצאה מלימודים, כישורים, ניסיון כעו”ד והתרשמות המערכת מעבודתו כרשם, טרם היות הצדדים ידועים בציבור.

ד.       התחייבות לגרושתו בסך של 600 דולר לחודש– בהתאם  להסכם גירושין מיום 6.8.00 . ככל שהייתה מועלית דרישת התובעת לפנסיה  לא היה מתחייב לגרושתו.

ה.      הטענות לפנסיה לא הועלו בתקופת החיים המשותפים ולא בהתחשבנות או בהתכתבות בעת הפירוד. בסוף 2007, נערכה בין הצדדים התחשבנות כוללת, לפיה התובעת השיבה לנתבע כספים, למרות שהחל לקבל פנסיה שנה וחצי קודם לכן, בחודש מרץ  2006 .התובעת במועד האיזון לא תבעה את הפנסיה והעבירה לנתבע תשלומי איזון. אילו באמת היתה סבורה כי מגיע לה סכום כלשהו היתה טוענת לקיזוז ובוודאי שלא מעבירה כספים לנתבע ללא  דרישה כלשהי.

ו.       שיהוי- הטענות לא הועלו בעת שהנתבע החל לקבל פנסיה, 5 שנים לפני הגשת התביעה, או לכל המאוחר בעת ההתחשבנות בעת הפרוד, כ-3 שנים טרם הגשת התביעה. למרות קיום התכתבות בין הצדדים בחודשים יולי אוגוסט 2008 הסוגיה לא אוזכרה כלל ע”י התובעת. התובעת לא הביאה כל ראיה או  אסמכתא לטענתה למשבר נפשי  קשה בעקבות הפרוד ,שמנע ממנה במשך שלוש וחצי שנים להעלות את טענותיה.

7. הנתבע דוחה טענת התובעת כי יוצאת מהיחסים בלא כלום. לתובעת הכנסות בסכום כולל של מעל 15,000 ₪. מקבלת שתי פנסיות ממשרד הביטחון, כאלמנת בעלה הראשון בסך 9,000 ₪ לחודש וכן 1,500 ₪ מסמינר הקיבוצים וזאת לצד ביטוח חיים בסך 1,264 ₪ וקצבת זקנה בסך של 1,836 ₪. בבעלות התובעת מחצית דירה בגינה מקבלת את מלוא שכה”ד. לתובעת חסכונות משמעותיים בבנק לאומי  כ-557,064 ₪ ,בבנק HSBC מצויים כ-50,000 דולר, וקרן השתלמות קה”ל.
8. בסמוך לתחילת הקשר, החלה לנהל קליניקה פרטית מצליחה, שהכנסותיה ממנה ומהפנסיה עלו בהרבה על משכורתו של הנתבע כשופט. לכן הייתה בעלת אינטרס לשמור על הפרדה רכושית ועל האמור בסעיפים 1 ו-3 להסכם. גם לאור מיעוט חסכונות לנתבע, כולל ניירות ערך ופיקדונות המגיעים לפחות מ-50,000₪. לאור הפער הגדול בחסכונות היה לתובעת אינטרס לשמור על הפרדה רכושית.
9. כל אחד מהצדדים הפקיד את הכנסותיו מעבודה ואת תשלומי הפנסיה לחשבונו הנפרד, כולל הפנסיה השיפוטית, החל מחודש מרץ 2006. לצדדים היה חשבון משותף רק להוצאות משותפות. העבירו לחשבון הכנסות משכר דירה,  לכיסוי  שכה”ד בדירה ששכרו למגוריהם וכן סכום קבוע  מידי חודש לכיסוי הוצאותיהם. להוצאות גדולות העבירו סכום נוסף בהסכמה בלבד. בחשבון המשותף נצברו 58,000 ₪  בלבד. בתקופת  השהות  בחו”ל, בה לא היתה לתובעת הכנסה מהקליניקה, וגם בחזרתם ארצה כשהכנסות התובעת פחתו,  לא ביקשה התובעת איזון הפנסיה של הנתבע או שתשלומי הפנסיה יעברו לחשבון משותף. הצדדים לא רכשו נכסים משותפים, לא התגוררו בדירה בבעלותם, אלא בדירה שכורה, עובדות המלמדות  על רצונם בהפרדה רכושית. לא חלקו את כל הוצאותיהם, רק הוצאות מחיה משותפות. הוצאות אישיות מומנו מחשבונות נפרדים. התובעת אינה מציינת את הסכומים  שצברה עם תחילת הקשר ומבקשת שיתוף רק בפנסיה של הנתבע.
10. הנתבע דוחה הטענה כאילו התובעת לא קראה את ההסכם ובכל מקרה אין לה להלין אלא על עצמה. התובעת אינה טוענת לחתימה תחת איום, או שהנסיעה הותנתה בחתימה. כמו כן לא הוגשה תביעה לביטול ההסכם. התובעת לא הצביעה ולא הוכיחה כל  פסול בהסכם. הנתבע מכחיש הטענה כי לא ניתן לתובעת העתק, או כי הוצג לה רק הסעיף האחרון בהסכם כטענתה.
11. פרשנות סעיף 4 להסכם “תשלום מלוא הגימלה”- המדובר במצב של פטירה בלבד ולא פרוד בחיים. הנתבע הכחיש אמירה ממנה ניתן להסיק שותפות בפנסיה בחיים. ככל שמטרת ההסכם להבטיח פנסיה בחיים –כיצד לא זכרה התובעת על קיומו ולא ביקשה העתק.

דיון

נדון בכל אחד מטענות הצדדים.

 ההסכם מיום 30.8.05

12. נוכח חשיבות ההסכם וקיצורו נביאו  כלשונו:

“1.   כל אחד מאתנו הוא הבעלים הבלעדי של כל הרכוש והנכסים הרשומים על שמו, לרבות נכסי מקרקעין, כספים, חסכונות, קרנות השתלמות, ני”ע , מט”ח, קופות גמל, ביטוחי חיים, זכויות פנסיה וגימלה ומכוניות.

2. הנכסים המשותפים שלנו הם כספים, חסכונות וני”ע המחוזקים בחשבון בנק משותף שמספרו xxx בבנק לאומי סניף xxx וכן המיטלטלין הנמצאים במחסן ב- xxx ו/או בבית המגורים המשותף שלנו.
3. כל אחד מאיתנו מצהיר, מסכים וקובע כי אין לאף אחד מאתנו חלק כלשהו בכל הנכסים והרכוש הרשום על שם מישנהו ולמניעת ספק, כל אחד מאיתנו מוותר בזה על כל חלק בנכסיו וברכושו של מישנהו.
4. עם פטירתו של י., י. תהיה זכאית לקבל את מלוא הגימלה המגיעה לבן זוג ו/או לשאירים של י. בגין כהונתו של שופט.”

בסעיפים 1-3 להסכם נקבע מפורשות משטר של הפרדה רכושית בין הצדדים, כולל בזכויות הפנסיה נשוא התביעה. הפסיקה שהקנתה, או לפחות הביעה נכונות להקנות, לבני זוג ידועים בציבור, זכויות ברכוש, מזונות, זכויות בפנסיה ופיצויים בעקבות פרידה, לא שללה את האפשרות של אותם בני זוג להתקשר בהסכם שישלול זכויות אלה, בהתאם לנסיבות החיים בה בחרו הצדדים לחיות.

ראה: תמ”ש 51940/98 פלונית נ’ אלמוני (מיום 4.8.02).

יש לציין כי עד היום לא הוגשה ע”י התובעת תביעה לביטול ההסכם.

נבדוק עתה את נסיבות חיי הצדדים.

עיגון “רוח החיים המשותפים” בהסכם

13. דומה כי ההסכם עיגן מצב קיים של הפרדה רכושית בין הצדדים ולא היה בו כדי לשנות. המדובר בבני זוג שזו להם מערכת יחסים שלישית, כשלכל אחד מהם ילדים מנישואים קודמים, רכוש ונכסים שניצברו קודם לכן. כל אחד מהצדדים ניהל חשבונות נפרדים בו נצברו זכויותיו הקודמות ואליהם הוכנסו אף הכנסותיהם הנוכחיים. בנוסף, ניהלו חשבון משותף להוצאותיהם המשותפות ולמחייה היומיומית. בני הזוג בחרו שלא להינשא ויש לכך משמעות לעניין הטענה לשיתוף בנכסים. בנסיבות אלה, נדרשות ראיות מעבר להוכחת עצם החיים המשותפים. לפיכך גם קביעה כי ההסכם בטל , לא היתה בהכרח מועילה לתובעת.

ראה  בבג”ץ 4178/04 פלוני נ’ בית הדין הרבני לערעורים (מיום 13.12.06):

“הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי, פ”ד נא (1) 337, פיסקה 14). הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני–זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואים ביניהם….

ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני – הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור.”

כפי שהתובעת עצמה העידה, הצדדים שמרו על חשבונות נפרדים אליהם נכנסו הכנסותיהם מעבודה ופנסיה (עמ’ 3 ו-33 לפרו’). לתובעת לא היה כל ידיעה על המתרחש בחשבונו הפרטי של הנתבע (עמ’ 13). הדבר עומד בסתירה לעדותה של התובעת (בעמ’ 31 לפרו’) כי “מה שנצבר ביחד, יהיה ביחד” או כי ההסכם נוגד את “רוח החיים המשותפים שלנו” (עמ’ 27) הנתבע העיד  בדבר רצון התובעת בהפרדה רכושית (עמ’ 108) וכי בני הזוג חיו בפועל בהפרדה רכושית (עמ’ 126). הצדדים אמנם  העבירו לחשבון המשותף כספים, בהתאם לצורך לקיום שוטף ולקיום רמת החיים הגבוהה שניהלו(עמ’ 12). עם זאת, אין בכך כדי להחיל את חזקת השיתוף על הפנסיה של הנתבע. הנתבע הכחיש כי הפנסיה נכנסה במלואה לחשבון המשותף (עמ’ 128). העיד על סכום קבוע של 10,000 ₪ שהעביר לחשבון המשותף ואילו הכנסתו כולל הפנסיה, היתה גבוהה יותר מ-10,000 ₪ בחודש (עמ’ 128).הנתבע החל  לקבל פנסיה בתקופת החיים המשותפים (6.3.06)  (עמ’ 127) והפקיד אותה בחשבון נפרד(עמ’ 11).התובעת לא העלתה כל דרישה לקבלת מחצית תשלומי הפנסיה.  נשאלה אם ממועד קבלת הפנסיה בחודש מרץ 2006 ביקשה שתופקד בחשבון המשותף. התובעת השיבה “התנהלנו אותו דבר כמו קודם במובן הזה”…“הוא הוציא ואני הוצאתי”. העידה כי לא ביקשה כי יפקיד את הכסף בחשבון המשותף(עמ’ 49). אישרה שגם לאחר ששבו ארצה, ביוני 2006 ולאחר שנוכחה כי לא ניתן לשקם את הקליניקה שלה, לא דרשה את הפנסיה (עמ’ 49). התובעת אישרה כי גם בעת הפרוד בנובמבר 2007, במסגרת ההתחשבנות ,לא דרשה את הפנסיה “לא דרשתי את הנושא של הפנסיה”(עמ’ 50).

מכל המקובץ עולה, כי לא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בפנסיה. אדרבא, הפנסיה הופקדה בחשבון נפרד ורק כספים לצרכי מחיה הועברו לחשבון המשותף. אין בהצהרות הנתבע לגבי קבלת גימלה לאחר פטירה, כמצוין בסע’ 4 להסכם, כדי ללמד על שיתוף בפנסיה.

התובעת לא הוכיחה כי הצדדים נהגו בניגוד להסכם. המבחן לשינוי ע”י התנהגות, אשר נקבע בפסיקה, קובע הוכחת כוונה מפורשת וגמירות דעת של שני הצדדים להביא לביטולו של ההסכם דבר שלא הוכח ע”י התובעת. ראה: תמ”ש (ת”א) 29882/09 ר.ג נ’ י. ג ( מיום 8.9.11).

מכל המקובץ עולה, כי ההסכם עיגן מצב קיים של הפרדה רכושית. לא מצאתי ממש בעדות אחיה של התובעת (עמ’ 69). עד להגשת התביעה, כשלוש וחצי שנים לאחר הפירוד, לא הועלתה כל דרישה בעניין. לא חל כל שינוי ממועד קבלת הפנסיה, כאשר הנתבע מפקיד את הכספים בחשבון נפרד ומעביר לחשבון המשותף אך ורק צרכי מחיה כבעבר.

לפיכך, הטענה לשינוי הסכם ע”י התנהגות – נדחית.

          שיהוי

14. לתובעת היו מספר הזדמנויות להעלות את דרישתה לקבלת מחצית הפנסיה ולא עשתה כן:

א.     התובעת לא העלתה כל דרישה לקבלת מחצית מהפנסיה בתקופת החיים המשותפים.

ב.    לא העלתה הדרישה בתקופת הפירוד ואיזון הכספים שנערך בין הצדדים. נהפוך הוא העבירה לנתבע כספים המגיעים לו מבלי להביע כל הסתייגות.

ג.     במשך תקופה של כשלוש וחצי שנים, לאחר הפירוד, לא תבעה התובעת ולא הזכירה דבר בענין זה במסגרת התכתבויות בין הצדדים. לא הגישה את תביעתה לקבלת כספי פנסיה ומסתמא לביטול ההסכם, אלא כעבור 3.5 שנים. למרות עדותה בדבר מצבה ואי רצונה “לגעת בדברים”(עמ’ 50), הודתה כי 8 חודשים לאחר הפרוד, בחודש יולי 2008 ,נוצר קשר ביניהם “היה עניינית כשצריך לסגור”(עמ’ 53 ו-54) ולמרות זאת לא העלתה את דבר זכאותה הנטענת בפנסיה.

לפיכך התביעה דנן כמצוין, הוגשה בשיהוי רב  ויש לראות את התובעת כמי שוויתרה על  דרישתה

לכספי הפנסיה , הגם שלטענתה היתה מגיעה לה.

בע”א 5196/91 אלי ליפ ואח’ נ’ ז’ק בנהמו , פד”י מח (4) ,202 נקבע הרציונל ,לענין הויתור בהודעה  מאוחרת :

 “הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לגבולות הזמן הסביר, אין כוחה עימה להפקיע את החוזה…. הדרישה למתן הודעת ביטול תוך זמן סביר נובעת מן השאיפה להבהרת המצב המשפטי ולמניעת מצב שבו ימתין הנפגע ו’ימשוך’ את החלטתו אם לעשות שימוש בברירת הביטול או לדבוק בחוזה חרף ההפרה. לאחר חלוף הזמן הסביר רואים את הנפגע כמי שוויתר על ברירת הביטול” .

       שיקולי צדק וטענת ההסתמכות

15. התובעת טוענת כי הסתמכה על כספי הפנסיה למחיה שוטפת נוכח מיעוט הכנסותיה מהקליניקה שנסגרה. כמו כן, טענה למצב כלכלי קשה לאחר הפירוד בין הצדדים.

למרות אמירות בדבר מצב כלכלי קשה “וכשאני כורתת את הענף עליו אני יושבת”  והיות הפנסיה “רשת ביטחון”(עמ’ 45), התרשמתי כי מדובר באישה אמידה, כאשר בתביעתה יש כדי לגזול את “כבשת הרש” של הנתבע. התובעת מבקשת לשמור על הכנסותיה לעצמה ולא לשתף בהם את הנתבע ומאידך דורשת  שיתופה בפנסיה של הנתבע.  התובעת אישרה כי נכון לשנת 1997 ,היו לה הכנסות של כ-10,000 ₪ נטו בחודש(עמ’ 6) לצד גמלאות בסך 9,000 ₪ מביטוח לאומי ומשרד הבטחון  ופנסיה של כ-1,500 ₪ מסמינר הקיבוצים(עמ’ 8-9) וכן סכום נוסף מביטוח חיים מגדל בסך 1,264 ₪ נכון למועד החקירה(עמ’ 9). דהיינו סה”כ סכום של מעל ל-20,000 ₪. התובעת אישרה כי כל הכספים נכנסו לחשבונה  הנפרד (עמ’ 10).

אכן, הנסיעה לחו”ל הביאה לסגירת הקליניקה, ולאובדן הכנסות,  אולם לתובעת נותרו די הכנסות (כ-15,000 ₪ לחודש) ורכוש, לקיומה בסמוך למועד חתימת ההסכם. באוגוסט 2005, החזיקה בבנק לאומי חסכונות בסכום כולל של 557,064 ₪(עמ’ 14 ומסמך נ/1). כן אישרה קיומה של קרן השתלמות(עמ’ 19). עובדה היא, שהתובעת התקיימה בכבוד, במשך כשלוש וחצי שנים לאחר הפרידה ועד להגשת התביעה.

לפיכך יש לדחות גם את טענתה להסתמכות.

נסיבות חתימת ההסכם

16. לאור מסקנתי כי ההסכם שיקף את מצב הדברים בין בני הזוג ביחס לפנסיה, לא מצאתי ממש בטענות התובעת לקיום מניעים פסולים וחוסר תום לב מצד הנתבע. ההסכם לא נחתם מתוך כורח, איום או כפיה. יחסי הצדדים היו בשיא ושרר אמון רב ביניהם, כדברי התובעת עצמה (עמ’ 3). התובעת חתמה על ההסכם מרצון ולא ביקשה להתייעץ עם איש (עמ’ 41). התובעת העידה (בעמ’ 36 לפרו’):

“עושים לו מסיבה בביהמ”ש, פרידה, אנחנו נפרדים מכל החברים ומכל המשפחה ואנחנו משפצים את הבית של הדירה של בתי שאנחנו גרים בה והוא עושה חוזה ומשכירים אותה וכל הבלגן הזה, הוא מגיש לי את המסמך הזה ואומר לי תחתמי. אח”כ אני נזכרת שהוא מראה לי, אומר זה להסדיר הפנסיה, זה לטובתי, זה לטובתי.”

למרות טענת הנתבעת כי ההסכם נחתם בזמן אריזת הציוד של בני הזוג, הרי הדבר מצוי במחלוקת (עמ’ 141). הנתבע העיד כי ציון סעיף 4 בהסכם בדבר זכאות לגימלה עם פטירה, אינה גורעת  מהמכתבים ששלח להנהלת בתי המשפט בשנת 2000 “זה לא גורע זה רק מוסיף.”(עמ’ 151) וכפי שהובא לעיל ההסכם כמצלם מצב קיים, כלל את  סעיף 4 להסכם, שאכן מיטיב עם התובעת, לפיו הינה עשויה לקבל את מלוא הגימלה לאחר פטירת הנתבע, כאשר התובעת היתה רשומה כמוטבת בהנהלת בתי המשפט (עמ’ 41).

בהקשר זה ראוי לציין כי הנתבע בהגינותו, היה מוכן גם במהלך הדיונים במסגרת הסדר כולל, כי הסעיף יקוים, ככל שהדבר יהיה אפשרי מבחינה סטטוטורית ותקנונית. התובעת סירבה.

בניגוד לעדות התובעת (עמ’ 26) כי ילדי הנתבע היו עימה ביחסים טובים, במועד חתימת ההסכם, התרשמתי שהדברים אינם מדויקים. למרות עדות בן הנתבע ש.ש., כי אינו מאמין שהיה תובע  את התובעת (עמ’ 90) הרי שהעיד כי בשלב מסוים היה סכסוך עם האחות ולאחר מכן איתו כשנולדה בתו (עמ’ 84). לאחר שנת 2002 היה נתק בינו לבין אביו והתובעת ופסקו הביקורים ההדדיים(עמ’ 94).הנתבע העיד כי ילדיו היו מסוכסכים עם התובעת ,כאשר היחסים בין ט. וי. היו טובים עד הסכסוך  בערב ראש השנה  בשנים 2000-2001(עמ’ 118).התובעת חששה כי ט. תתבע אותה  על זכויות  ברכושה(עמ’ 123).

כאמור לעיל, הגם שמבחינה משפטית ייתכן והנכסים שבודדו בחשבון נפרד ומקורם בקצבאות שקיבלה כאלמנה ומהכנסות, טרם תחילת הקשר וחיי הזוג בהפרדה רכושית, לא הצריכו בהכרח עריכתו של חוזה. עם זאת, אני מקבלת את עמדת הנתבע  שיש בהסכם משום חיזוק למניעת תביעות עתידיות, בוודאי לאחר פטירה, ע”י יורשים עתידיים ובמיוחד לגבי נכסי צבירה מעבודה בתקופת החיים המשותפים (עמ’ 136). הנתבע העיד (בעמ’ 135 ):

“פה מדובר בחשש. החשש הוא לא צריך לדעת בדיוק מפני מה. יש חשש, יש סכסכוך…שאנשים מגישים תביעות גם כשאין להם קייס בענייני ירושה, גם כשאין להם קייס…”

לאחר פטירה צצים לעיתים סכסוכי ירושה שסופם מי ישורנו.  לא נטען כי הנתבע גרם לפרוד בין הצדדים בהקשר של חתימת ההסכם. הנתבע העיד כי התובעת יזמה את הפרוד לאחר ששמעה שלן אצל הגברת ג’. בלונדון “ומאז היא הפסיקה לדבר איתי, כל התקשורת היתה או בפתקים או במייל וזהו, והחלטנו שב-4.11 אני עוזב.”(עמ’ 131).

     הטענות בדבר בטלות ההסכם

17. התובעת לא הצליחה להוכיח קיומן של עילות לביטול ההסכם ולא פגמים טרם כריתת ההסכם ולא טענות עושק, טעות או הטעייה כשם שנבחן בהמשך:

א. העדר גמירות דעת

הריני דוחה את הטענה כי התובעת לא הבינה את משמעות ההסכם.

המדובר בהסכם בן 4 סעיפים שבהקשר דנן, קובע במפורש בסעיף 1 הפרדה בזכויות הפנסיה ומנגד זכאות לקבלת גימלה לאחר פטירה בלבד.  ההסכם כאמור הינו העתק המצב ששרר בין בני הזוג. המדובר בהסכם מאוזן. התובעת לא ביקשה להתייעץ (ראה לעיל) ולא הביעה כל התנגדות לחתום על ההסכם.

באשר לאישור ההסכם בבית המשפט, הרי שאין חובה כאמור לגבי הסכמים בין ידועים בציבור לאשרו בבית המשפט.

ברע”א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ’ מיכאל זמר (מיום 2.7.03)נקבע:

“תוקפו של הסכם כזה – וכפועל יוצא גם היכולת לגבור על הלכת השיתוף – אינם תלויים באישור ההסכם על-ידי בית-המשפט”

לא התרשמתי כי אי אישור ההסכם בבית המשפט נבע ממניעים פסולים. יתרה מזאת, הנתבע העיד כי “כל מה שכתוב פה נעשה  לבקשתה ועל פי מזכר של הפרדת רכושית שהיתה בינינו ועוגנה בהסכם הזה”(עמ’ 152)

הנתבע  העיד כי ההסכם נעשה לבקשת התובעת (עמ’ 153, 156):

“היא ידעה בדיוק על מה היא חותמת ומה ההסכם הזה והוא נעשה לבקשתה, היא ידעה בדיוק מה זה הסכם ממון, היא ידעה בדיוק מה זה יחסים בין בני זוג, היא ידעה מה זה הפרדה רכושית. הפרדה רכושית, המשטר הזה היה בינינו לפי בקשתה,…זה היה רעיון שלה וזה עוגן בהסכם.”

התובעת עבדה בתחנה לטיפול משפחתי והיתה מעורה וקרובה לתחום (עמ’ 3 לפרו’).

מכל המקובץ הנני דוחה את הטענה כי התובעת חתמה על ההסכם בהעדר גמירות דעת.

ב.  מצג שווא ,טעות והטעיה

לענין טעות – נקבע בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג 1973 (להלן: “חוק החוזים“): 

“14. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך רשאי לבטל את החוזה”

טעות תחשב כמחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המצב האובייקטיבי. כאשר טעות שכזו של צד א’ ידועה לצד ב’, רשאי הטועה לבטל את החוזה, עילת הביטול מעוגנת כאמור, בסעיף 14(א) לחוק החוזים. יסודות הסעיף הינם: קיום הסכם, וצריך להתקיים קשר סיבתי- סובייקטיבי בין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם, כלומר, הטעות תהווה את הגורם להתקשרות.  היסוד השלישי הינו מבחן אובייקטיבי, לפיו ניתן להניח שלולא ארעה הטעות הצד הטועה לא היה מתקשר בהסכם.

ראה: פרופ’ ג. שלו, דיני חוזים-החלק הכללי, תשס”ה 2005, עמ’ 282-285.

הטעיה – נקבעה בסעיף 15 לחוק החוזים :

“15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעייה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. לעניין זה “הטעייה” לרבות אי גילוין של עובדות אשר על פי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על השני לגלותן”.

בתמ”ש (כ”ס) 3351/07  מ.נ. נ’ מ. ש. ( ניתן ביום 8.3.09) נקבע:

“…מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת “קשר סיבתי כפול” בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות (ר’: פרופ’ גבריאלה שלו, שם בעמ’ 314).

שאלת הטעות ו/או ההטעיה הינה שאלה שבעובדה ועל הטוען לה לבסס את התשתית העובדתית לכל אחד מתנאי הסעיפים. החובה להוכחת הטעות והקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם מוטלת, אפוא, על שכמו של התובע (לעניין הנטל העובדתי הרובץ על הטוען לטעות ו/או הטעיה, ר’: ע”א 1581/92 ולנטין נ’ ול נ טין, פ”ד מט(3), 441; ע”א 362/89הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע”מ נ’ יקבי חברון בע”מ [פורסם בנבו]; ע”א 690/88 רובין נ’ רובין, פ”ד מד(3), 462; ע”א 280/87 קופלמן נ’ ב ינקין, פ”ד מג(2), 753)…”

הלכה פסוקה היא, כי חזקה שאדם יודע את תוכן המסמך עליו הוא חותם. המבקש לסתור את החזקה האמורה, עליו להוכיח את גירסתו בראיות פוזטיביות כאפשרות קרובה.

ראה:ת”א (ת-א) 61852/05 – אלגסראוי נביל ואח’ נ’ אליהו חב’ לביטוח בע”מ(מיום 24.1.07)

בש”א (ת-א) 172531/05 – קמון מלודי נ’ דבי קרקואיס (מיום 10.10.05).

תמ”ש (קריות) 2290/06  פלונית נ’ אלמוני (מיום 30.4.08)

במקרה דנן מדובר בהסכם הכולל 4 סעיפים ברורים. ההפרדה בזכויות הפנסיה מצוינת במפורש בסעיף 1.  גם זכאות לקבלת פנסיה לאחר פטירה, מצוינת בהסכם במפורש ושאלת חשיבותו של הסעיף נדונה לעיל. לפיכך, הטענה כי מדובר במצג שווא והטעיה לא הוכחה וחסרה כל ביסוס ראיתי ואין לה על מה שתסמוך.

התובעת העידה כי לא קראה את ההסכם (עמ’ 37), אולם לא הביאה כל ראיה לכך.

להיפך, התובעת העידה כי הנתבע אמר לה שההסכם אמור להבטיח את הפנסיה שלה:

“הוא מראה לי בעיקר את הסעיף האחרון, אני חותמת כי כל דבר שהוא נתן לי כל חיינו המשותפים אני חתמתי…אז פתאום שאני אחשוד בשיא היחסים שלנו, הולכים להרפתקה שהיא הדובדבן שבקצפת, אני אחשוד פה שהוא מטעה אותי?”

דהיינו התובעת מודה כי עיינה בהסכם.

גם פרשנותה לסע’ 4 מדויקת. התובעת העידה (בעמ’ 37 לפרו’):

“ואני חשבתי כמו שבהתחלה העבודה שלו כשופט הוא מודיע לביהמ”ש שאני המוטבת. הוא מסיים והוא צריך כאילו להודיע שוב שאני מוטבת…הוא לא מסביר לי ואני סומכת. אם הוא אומר לי תחתמי, אני חותמת.”

דהיינו התובעת הבינה כי סע’ 4 עוסק בקבלת הגימלה לאחר פטירה.

מאחר והוכח כי ההסכם צילם מצב קיים, נדחית הטענה, בדבר קיום מצג שווא או טעות והטעיה. ההסכם פשוט וברור בהוראותיו ועולה בקנה אחד עם ציפיות התובעת, שמעולם לא דרשה שיתוף בפנסיה, אלא לאחר 3.5 שנים בהגשת התביעה.

lawdata – דטהחוק

3. עושק

הבסיס המשפטי לעילת העושק , מצוי בסעיף 18 לחוק החוזים’ בו נקבע:

“מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה”.

שלושה הם יסודות העושק כשהם מצטברים:

א.    מצבו של העשוק.

ב.     התנהגותו של העושק וניצול חולשתו של העשוק לטובתו.

ג.      תנאי הסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.

בתמ”ש 3061/08 אלמונית נ’ פלוני (מיום 29.10.11) נקבע:

“נטל ההוכחה לקיום תנאי סעיף 18 מוטל על הטוען לבטלות ההסכם. המדובר בנטל כבד הואיל ועליו להוכיח קיומם של שלושת התנאים במצטבר. יש להוכיח שהמצוקה היתה כבדת משקל והסיטה את שיקול דעתו של העשוק מנתיבו הנכון. רכיבי הגדרת העושק בכלל והמונע מצוקה בפרט, הם מושגים בעלי רקמה פתוחה שיש למלא בתוכן על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה.”

בבסיסה של עילת העושק עומד, פגם ברצון הנעוץ במצוקה של הצד המתקשר או בחולשה שלו, אך בעוד שבפעולת הכפיה, נדרש שהמצוקה או החולשה תנבענה מלחץ שהפעיל הצד השני או מי מטעמו, בעילת העושק אין דרישה כזו ודי שהצד השני ניצל את קיומן.

ראה: ע”א 5806/02 אריאל ארביב ואח’ נ’ יעקב קרני, פ”ד נח(5), 193.

התובעת העידה, כי לא הכריחו אותה לחתום על ההסכם, אם כי לטענתה הוטעתה (עמ’ 42 לפרו’). התובעת כאמור לא ביקשה להתייעץ. ההסכם ברור, שיקף מצב קיים ולא ניתן לקבוע בנסיבות העניין כי תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. ההסכם הינו שוויוני והדדי, כאשר סביר להניח כי הכנסותיה ורכושה של התובעת עלו על אלה של הנתבע. לא הוכחה כל חולשה אותה ניצל הנתבע. לפיכך הטענה לביטול ההסכם מחמת עושק- נדחית.

אחרית דבר

18. התובעת הגישה תביעה לקבלת מחצית מתשלומי הפנסיה, אותם מקבל הנתבע בהתעלם מהסכם שנחתם בין הצדדים, מיום 30.8.05, המעגן הפרדה רכושית כולל בזכויות הפנסיה והמשקף מצב קיים של התנהלות הצדדים בהפרדה רכושית, לאורך תקופת השנים המשותפות. התובעת לא הצליחה להוכיח טענותיה לענין  פגמים בהסכם. המדובר בהסכם קצר ובו 4 סעיפים בלבד, הסכם ברור שלא צריך מומחיות רבה להבינו. לתובעת היו אינטרסים רבים בהסכם, המעגן הפרדה בין רכושה לרכוש הנתבע.  יתרה מזאת, ההסכם עיגן מצב קיים בין הצדדים ששמרו על הפרדה רכושית, נוכח העובדה כי המדובר בזוגיות בפעם השלישית, כשלכל אחד ילדים משלו. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בפנסיה, שהופקדה בחשבון נפרד של הנתבע. עד להגשת התביעה, בשיהוי של כ- 3.5 שנים, התובעת לא העלתה כל דרישה בנוגע לפנסיה ,למרות קיומה של התחשבנות בין הצדדים לקראת הפרוד. לתובעת הכנסות של  מעל ל-15,000 ₪ נטו בחודש וחסכונות מעל למחצית מיליון שקלים ורכוש הכולל מחצית זכויות בדירה, בה מקבלת את מלוא שכר הדירה. כך שגם טענות על הסתמכות, או שיקולי צדק, אינן  נוטות לטובתה.

לפיכך, דינה של התביעה להידחות.

לסיכום

19. מכל המקובץ הנני מורה על דחיית התביעה.
20. התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ”ט עו”ד בסך של 30,000₪ כולל מע”מ.
21. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ובציון שמות אלמונית נ’ פלוני, (לא בר.ת.  כנהוג).

ניתן היום,  ט’ חשון תשע”ד, 13 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

אלה  מירז