לפנינו פסק דין של השופט עוזי פוגלמן בעניין כשרות הנישואין של בני זוג שקיימו חתונה בישראל כאשר מי שחיתן אותם הוא פקיד אמריקאי מיוטה שפיקח על טכס הנישואין בהיוועדות חזותית (זום) לפי דיני יוטה.
פוגלמן ושני חבריו, יחיאל כשר וגילה כנפי שטייניץ קבעו שהפקיד במשרד הפנים הישראלי לא רשאי להעלות ספקות על כשרות הנישואין לפי דיני יוטה אצל הפקיד האמריקאי, למרות שעל פי החוק בישראל אסור לבני הזוג להתחתן שלא דרך הרבנות.
שלושת השופטים ציטטו הלכה ישנה שנקראת פונק שלזינגר שלפיה מי שלא יכול להתחתן בישראל, יכול למצוא מפלט בחו”ל ולהתחתן פיסית בחו”ל, או באמצעות מיופה כוח (פרוקסי), או בקונסוליה, ודי בהצגת התעודה למשרד הפנים כדי לכפות על משרד הפנים לרשום את הנישואין.
פסק הדין הוא קומבינה וגם פונק שלזינגר זה קומבינה
פסק הדין הזה כמו גם הלכת פונק שלזינגר עליו הוא מבוסס הם קומבינה משפטית. פסק דין זה לא מיישם את החוק אלא משנה את החוק ע”י יצירת חוק חדש מכוח הפסיקה – כלומר מכוח הבל פיהם של השופטים לפי השקפותיהם והאג’נדות שלהם.
החוק בישראל ברור: אסור להתחתן בישראל שלא דרך הרבנות, ומי שלא יכול להתחתן דרך הרבנות לא יכול להתחתן בכלל. מה לעשות שהחוק עצמו הוא חוק מפלה, חוק השולל את זכות הנישואין ומפלה בין מי שמותר לו ומי שאסור לו.
זה מקרה קלאסי שבו העליון היה צריך לבטל את חוק הרבנות ולהכריז עליו כבלתי חוקתי, בלתי חוקי, לא סביר, שרירותי, נוגד אמנות בינלאומיות, או מה שלא תרצו. זה חוק לא נורמלי ופוגעני ברמות על ובהיקפים אדירים.
במקום להכריז שחוק הרבנות (החשבד”ר) לא חוקי, בחרו השופטים להמציא קומבינה על מנת לתת מזור לכמה זוגות שמצאו לעצמם פתרון פרטני דרך מדינת יוטה.
אבל מה עם כל השאר? מה עם כל אלה שרוצים להינשא בישראל ואסור להם?
במקום לחסל את הפיגוע, לבטל את חוק החשבד”ר ולהכריז כי לכולם יש זכות להינשא בישראל למי שחפצה נפשם, בחרו השופטים לתת פתרון סעד על דרך הקומבינה ל 2 הזוגות שעתרו לבג”ץ, מה שיגרום לאין ספור הליכים משפטיים והתקוטטויות בין המדינה ומשרד הפנים לבין הזוגות הבאים בתור שירצו להינשא בעתיד.
תארו לכם שאבו מאזן יפתח לשכת נישואין אזרחית בבית המלון ביריחו לכל ישראלי וישראלית החפץ בכך….. כמה כסף תוכל הרשות הפלסטינית לעשות מזה…..
אם זה יקרה והמדינה תבקש לפסול את הנישואין בפלסטין, זה רק יוכיח את צביעות מוסדות המדינה. יוטה כן. יריחו לא.
למה עוזי פוגלמן ויתר על הנשיאות????
האמת היא שעוזי פוגלמן היה הבא בתור לרשת את הנשיאות מהפורשת אסתי חיות. הוא הודיע ב 21/3/2021 שהוא מוותר על הכבוד. כלומר מוותר על הסיניוריטי שלו, מה שגרם לכך שהבא בתור הוא יצחק עמית. ….
יצחק עמית הוא שופט נבלה. הוא אסון. הוא פיגוע לאומי יותר גרוע מהרקטות של החמאס. עוזי פוגלמן לעומתו הוא המלאך גבריאל. חכם, נעים הליכות וקשוב לציבור (יחסית כמובן). ברגע שפוגלמן ויתר על הסניוריטי והפוליטיקאים הבינו שהזבל הגרוע מכל עומד להיות נשיא…… החלה הרפורמה המשפטית.
נזכיר לכל עורכי הדין שנאבקים עם מזכירים משפטיים שמציקים להם ו”דוחים ממרשם” מסמכים על פונט, שזה יצחק עמית מי שהמציא את הפונקציה הזו….
על יצחק עמית קראו פה.
בימים אלה שמתעוררת מחלוקת על החוק שיכפיף את הספרייה הלאומית לכנסת, ואז אפשר יהיה לפטר את הנבלה שי ניצן שקיבל שם קומבינה של רקטור בפרוטקציה, כדאי שתראו מה מעוללת הספריה הלאומית לאוצרות משפחת ששון מעירק…….
להלן תקציר פסק הדין
07 במרץ 2023 י”ד באדר תשפ”ג
תיק עע”ם מס’ 7368/22 משרד הפנים נ’ עדי בריל
הרכב שופטים אב”ד המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן, השופטת ג’ כנפי-שטייניץ, השופט י’ כשר.
בית המשפט העליון קבע פה אחד כי יש לדחות שני ערעורים שהגישה המדינה על פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבגדרם הורו למדינה לרשום כנשואים במרשם האוכלוסין בני זוג שנישאו בטקס שנערך בהיוועדות חזותית והונפקה להם תעודת נישואין של מדינת יוטה בארצות הברית.
בני הזוג בערעורים נישאו על פי דיני מדינת יוטה באמצעות היוועדות חזותית. חלקם מסרו לפקיד הרישום הודעה על שינוי מצבם האישי בצירוף תעודת נישואין שהונפקה במדינת יוטה. פקיד הרישום סירב לרשום אותם, ובחלוף מספר חודשים נמסרה להם ההנמקה שלפיה לשיטת המדינה מדובר בטקס שנערך למעשה במדינת ישראל וככזה לא חלות עליו ההלכות שנפסקו בבית המשפט העליון בנושא רישום נישואין. בתי המשפט לעניינים מינהליים קבעו שסירוב זה נעשה שלא כדין, והמדינה ערערה על הכרעתם. בית המשפט העליון דחה את ערעורי המדינה וקבע שעל פקיד הרישום לרשום את הזוגות כנשואים במרשם האוכלוסין.
בית המשפט העליון עמד על ההלכה המושרשת שמבחינה בין רישום הנישואין לבין שאלת תוקפם בדין המהותי. לפי הלכה זו, חובתו של פקיד הרישום להימנע מהכרעה בשאלות בדבר תוקפם או פסלותם המהותית של הנישואין. בהתאם להלכה זו, כמו גם לנהלי רשות האוכלוסין וההגירה, כאשר מוצגת לפקיד הרישום תעודה ציבורית כדין, עליו ככלל לרשום את האמור בה ולהימנע מהכרעה בשאלות משפטיות מורכבות. ראשיתה של הלכה זו בבג”ץ 143/62 פונק שלזינגר נ’ שר הפנים, פ”ד יז 225 (1963) (להלן: הלכת פונק שלזינגר). המדינה לא ביקשה לבחון מחדש את הלכת פונק שלזינגר, אך טענה שפקיד הרישום מצא שטקסי הנישואין נערכו בישראל וכי מדובר אפוא באי נכונות גלויה לעין בתעודה הציבורית.
בית המשפט העליון קבע כי שאלת מקום עריכת טקסי הנישואין במקרה דנן היא שאלה שמעוררת סוגיות סבוכות שאין להן מענה בחוק או בפסיקה. בהקשר זה, ציין בית המשפט בין היתר כי טקסי הנישואין נערכו על פי חוקי מדינת יוטה, על ידי גורם מוסמך במדינה וכי בעקבות זאת הוציאה מדינת יוטה תעודת נישואין. סוגיית מקום עריכת הטקס, כאשר מתעוררות בהקשר זה שאלות סבוכות, אינה מסורה אפוא להכרעתו של פקיד הרישום, כפי שנפסק באופן עקבי במהלך עשורים רבים. משכך, היה עליו לרשום את בני הזוג כנשואים בהתאם לתעודה הציבורית התקפה שהוצגה לו. לבסוף הדגיש בית המשפט כי ההכרעה מוגבלת לשאלת רישומם של הנישואין במרשם האוכלוסין, ואין בה משום נקיטת עמדה בשאלת תקפם.
*** התקציר אינו בא להחליף את פסק-הדין, הנוסח המחייב הוא זה של פסק-הדין המלא ***
להלן פסק הדין – נישואי זום בהיוועדות חזותית יוטה עע”ם 7368/22
| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים |
| עע”ם 7368/22 |
| עע”ם 7375/22 |
| לפני: | כבוד המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן |
| כבוד השופטת ג’ כנפי-שטייניץ | |
| כבוד השופט י’ כשר |
| המערערים בעע”ם 7368/22: | 1. משרד הפנים |
| 2. רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבולות |
| המערערים בעע”ם 7375/22: | 1. רשות האוכלוסין וההגירה |
| 2. שר הפנים | |
| 3. היועצת המשפטית לממשלה |
| נ ג ד |
| המשיבים בעע”ם 7368/22: | 1. עדי בריל |
| 2. מיכאל בריטבין |
| המשיבים בעע”ם 7375/22: | 1. חדו”ש – לחופש דת ושוויון |
| 2. שירה חופש | |
| 3. אלכסיי קבישצ’ר | |
| 4. הילה לוטן | |
| 5. עמית כהן | |
| 6. יקטרינה אולשנסקי | |
| 7. רביע דאוד | |
| 8. ספיר צאלון | |
| 9. גילי גרציאני | |
| 10. ד”ר ריצ’רד ברג | |
| 11. ד”ר פיונה מקנזי | |
| 12. מריה ורבוב | |
| 13. איליה יריסקין | |
| 14. ג’סיקה מזור | |
| 15. ויקי סיטבון | |
| 16. עילם שר | |
| 17. הרב סמואל ספקטור | |
| 18. הרב דוד לוינסקי |
| ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב’ השופטת א’ פינק) בעת”ם 12316-03-21 מיום 8.7.2022 ועל פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב’ השופט א’ רובין) בעת”ם 30902-03-21 מיום 28.9.2022 |
| תאריך הישיבה: | ח’ בשבט התשפ”ג | (30.1.2023) |
| בשם המערערים: | עו”ד רן רוזנברג; עו”ד מוריה פרימן |
| בשם המשיבים בעע”ם 7368/22: |
עו”ד ולדיסלב פינקלשטיין |
| בשם המשיבים בעע”ם 7375/22: |
עו”ד אורי רגב; עו”ד שגיא אגמון |
| פסק-דין |
המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן:
לפנינו שני ערעורים על פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מינהליים שבגדרם הורו למערערים (הם שר הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה והיועצת המשפטית לממשלה, להלן גם: המדינה) לרשום כנשואים במרשם האוכלוסין בני זוג שנישאו בטקס שנערך בהיוועדות חזותית ושהונפקה להם תעודת נישואין של מדינת יוטה בארצות הברית.
רקע ופסק הדין נושא עע”ם 7368/22
- המשיבה 1 והמשיב 2 בעע”ם 7368/22 (להלן: בני הזוג בריל), אזרחי ישראל, נישאו ביום 24.10.2020 בדרך של היוועדות חזותית. במהלך הטקס נמצאו בני הזוג בישראל ואילו עורכת הטקס נמצאה במדינת יוטה בארצות הברית (להלן גם: נישואי יוטה). בסמוך לאחר מכן הנפיקה מדינת יוטה לבני הזוג תעודת נישואין – מאומתת בחותמת אפוסטיל. בני הזוג פנו ללשכת רישום האוכלוסין בראש העין בבקשה לשינוי הגדרת מצבם האישי לנשואים, אך פקיד הרישום סירב לרשום אותם והפנה את עניינם לבירור. ביום 27.12.2020 פנו פקידי לשכת רישום האוכלוסין לשורת זוגות שנישאו במדינת יוטה בדרך של היוועדות חזותית (בני הזוג בריל לא היו ביניהם) ומסרו כי לאחר בדיקה הוחלט שיותר להם להירשם כנשואים בהתאם לתעודות אותנטיות ומאומתות כדין. שלושה ימים לאחר מכן הודיע משרד הפנים כי ההכרה בנישואין אלו מוקפאת (כעולה מתשובת המדינה בבית משפט קמא, ניתנה הנחיה על ידי שר הפנים דאז לעכב את הרישום עד לעריכת בדיקה; ראו סעיף 8 לתשובה בעניין בריל מיום 30.1.2022). מספר זוגות הספיקו להירשם לפני הקפאה זו. לבני הזוג בריל נמסר ביום 31.12.2020 כי טרם התקבלה החלטה בעניינם.
- ביום 10.1.2021 הגישו בני הזוג בריל (לצד עותרים נוספים, ובהם גם חלק ממשיבי עע”ם 7375/22) עתירה לבית משפט זה בבקשה כי נורה למדינה לרשום את העותרים כנשואים. ביום 14.2.2021 לבקשת העותרים נמחקה העתירה תוך שמירת זכותם לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים (בג”ץ 159/21 חופש נ’ שר הפנים (14.2.2021)). ביום 5.3.2021 הגישו בני הזוג בריל את עתירתם לבית המשפט לעניינים מינהליים. ביום 27.5.2021 הודיעה רשות האוכלוסין וההגירה (במסמך שהוכתר “תגובה מקדמית”; להלן גם: הרשות) כי היא עתידה ליתן החלטה בעניינם של בני הזוג בריל תוך חודש. ביום 29.6.2021 הודיעה הרשות כי החליטה לדחות את בקשתם של בני הזוג בריל. במכתב שנשלח לבני הזוג ואשר צורף להודעה, נכתב בין היתר כך:
“לאחר בחינה, בין היתר גם מול תנאי הנישואין ביוטה בהתאם לאתר הרשמי של מדינה זו, נמצא כי רוב הרכיבים של טקס הנישואין, שלגביהם ניתנה התעודה שהצגתם, מתייחסים לפעולות שנערכו בישראל, כך שמירב הזיקות של טקס הנישואין אינן למדינה בה ניתנה התעודה.
משכך, אין לי אלא לקבוע כי הנישואין נערכו בישראל.
בהינתן וטקס הנישואין נערך בישראל, הרי שחל עליו הדין הישראלי ולא חלות עליו ההלכות של בית המשפט העליון שמתייחסות לנישואין מחוץ לישראל”.
- לאחר החלטת הרשות, הגישו בני הזוג בריל עתירה מתוקנת, שאף במסגרתה עתרו לרשום אותם כנשואים (יוער כי ביום 26.10.2021 נדחתה טענתה המקדמית של המדינה בדבר חוסר סמכות מקומית). ביום 8.7.2022 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב’ השופטת א’ פינק) את העתירה. נקבע כי על פקיד הרישום לרשום את נישואיהם של בני הזוג בריל לפי תעודה ציבורית מאומתת. בית המשפט עמד על ההבחנה בין רישום הנישואין לבין שאלת תוקפם בדין המהותי ועל חובתו של פקיד הרישום להימנע משאלות בדבר תוקפם או פסלותם המהותית של הנישואין, וזאת בהתאם לפסיקת בית משפט זה (שראשיתה בבג”ץ 143/62 פונק שלזינגר נ’ שר הפנים, פ”ד יז 225 (1963); להלן: עניין פונק שלזינגר ו-הלכת פונק שלזינגר; אעמוד על הדברים בהרחבה בהמשך). בית המשפט עמד גם על הוראות נוהל רשות האוכלוסין וההגירה “נוהל ביצוע שינויים ותיקונים במצב אישי (נישואין/גירושין/התאלמנות)” (20.7.2021) (להלן: נוהל ביצוע שינויים במצב אישי) וציין כי אף הוראותיו קובעות שככלל על פקיד הרישום לרשום את השינוי על סמך תעודה ציבורית תקינה שמעידה עליו, וזאת למעט אם עולה חשש לחוסר נכונות פרטי הרישום או לאמיתות התעודה. במקרה דנן, צוין, העובדה שבני הזוג לא יצאו מהארץ לא מהווה אי נכונות גלויה לעין שמקימה חובה לבחון את תקינות תעודת הנישואין שהוצגה. זאת ועוד, גם בהינתן בירור שנערך, היה על המדינה לבחון את מהימנות התעודה בלבד, ובחינה שכזו הייתה צריכה להוליכה למסקנה שיש לרשום את בני הזוג.
אשר למבחן מירב הזיקות שעליו נשענה המדינה – בית המשפט קבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, פקיד הרישום לא נדרש להכריע בשאלת מקום עריכת הטקס, וזאת ככל שהוצגה לו תעודה ציבורית המעידה על עריכת טקס שמוכר במדינה שהנפיקה את התעודה. בית המשפט הוסיף כי אפילו היה מקום לברר את מקום עריכת הטקס (בנסיבות עריכתו בהיוועדות חזותית), הרי שמדובר בשאלה מורכבת שפנים רבות לה. בית המשפט הפנה בהקשר זה לשורת נושאים משפטיים שבהם התעוררה בעבר שאלת המיקום שאותו יש לייחס לפעולה שנעשתה באמצעות אמצעי תקשורת במרחב הווירטואלי (ובכלל זאת: שאלות המצאה; סמכות שיפוט בינלאומית; מיקום ביצוע עבירה; ונוכחות עצירים ואסירים בדיונים בעניינם). בית המשפט הוסיף וקבע כי מבחן מירב הזיקות הוא מבחן מהותי, שאינו פשוט להפעלה ולפקיד הרישום אין סמכות לדון ולהכריע בו (וזאת מבלי להכריע בשאלת מירב הזיקות במקרה דנן, הגם שצוין כי “לא נהיר כי מירב הזיקות של הטקס הוא דווקא לישראל”, סעיף 36 לפסק הדין). לבסוף, קבע בית המשפט כי טעם נוסף לרישום בני הזוג בריל הוא הזכות לשוויון, וזאת נוכח רישומם של זוגות אחרים שנישאו בנישואי יוטה.
- המדינה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וזאת לצורך שקילת הגשת ערעור. בית המשפט לעניינים מינהליים נעתר לבקשה בחלקה, בציינו כי הגם שהמועד האחרון להגשת ערעור הוא ביום 3.11.2022, יעוכב ביצוע פסק הדין רק עד ליום 8.9.2022, מאחר שדי בתקופה זו כדי להחליט אם להגיש ערעור על פסק הדין.
רקע ופסק הדין נושא עע”ם 7375/22
- ההליך נושא עע”ם 7375/22 התנהל בחלקו במקביל לעניין בריל. המשיבים 16-2 בעע”ם 7375/22 הם בני זוג שנישאו אף הם בהיוועדות חזותית כאשר הם נכחו בישראל ואילו עורכי הנישואין נכחו ביוטה. ביום 15.3.2021 הגישו המשיבים לערעור זה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים על מנת שיורה לרשום כנשואים את מי שנישא בנישואי יוטה. בחלוף 7 חודשים הגישה המדינה “הודעת עדכון” (במועד המוארך שנקבע להגשת התגובה המקדמית לעתירה) שבמסגרתה עדכנה כי החליטה לדחות את בקשות המשיבים לשנות את מצבם האישי (המשיבים 2, 3, 9-6, 16-12 הגישו בקשות כאמור). נוסח החלטת הדחייה זהה לנוסח שנשלח לבני הזוג בריל כמפורט לעיל. המשיבים הגישו תגובה להודעת המדינה ביום 31.10.2021. בחלוף למעלה מחצי שנה הורה בית המשפט למדינה להגיש כתב תשובה עד לחודש אוגוסט 2022 ולעדכן את בית המשפט ככל שיינתן פסק הדין בעניין בריל. כפי שכבר הוזכר, פסק הדין בעניין בריל ניתן ביום 8.7.2022. חרף האמור, לא הגישה המדינה כתב תשובה וביקשה לדחות את המועד שנקבע עד להכרעה בשאלה אם יוגש ערעור בעניין בריל. בסופו של יום, ביקשה המדינה בשלהי חודש ספטמבר 2022 לראות בכתב התשובה בעניין בריל ככתב תשובה בעתירת המשיבים.
- ביום 28.9.2022 נערך דיון במעמד הצדדים שבו ציינה המדינה כי טרם התקבלה החלטה על הגשת ערעור בעניין בריל. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב’ השופט א’ רובין) קיבל את העתירה (להלן: פסק הדין בעניין חדו”ש). בית המשפט ציין כי נימוקי פסק הדין בעניין בריל מקובלים עליו במלואם וכי המדינה לא טענה שיש סיבה להבחין בין עניין בריל לבין ההליך שלפניו. בית המשפט עמד על כך שהעתירה שלפניו היא עתירה עקרונית וכללית, ומשכך מצא לקבוע, במישור הסעד, כי פקיד הרישום לא יוכל עוד לעשות שימוש בנימוק שנישואי יוטה נערכו בישראל ולכן לא ניתן לרשום אותם. בהתאם, הורה בית המשפט על רישום הזוגות שלפניו ככל שאין מניעה חוקית אחרת לרישום. עוד הוסיף בית המשפט כי “חזקה על [מערערי המדינה – ע’ פ’] כי ינהגו באופן שוויוני גם באלו מן העותרים שיגישו בעתיד בקשה לרישום נישואיהם, או באחרים שנישאו בנישואי יוטה כמתואר בעתירה, אשר יגישו בעתיד בקשה לרשום נישואיהם” (סעיף 8 לפסק הדין).
- המדינה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובמסגרתו ביקשה כי ביצוע פסק הדין יעוכב עד ליום 3.11.2022, הוא היום האחרון להגשת ערעור על פסק הדין בעניין בריל. בית המשפט נעתר לבקשת המדינה והורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד ליום 3.11.2022.
הערעורים
- ביום 3.11.2022 הוגשו הערעורים שלפנינו ולצדם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בעניין חדו”ש. ביום 22.11.2022, לאחר שהדיון בערעורים אוחד, דחתה השופטת ד’ ברק-ארז את הבקשה לעיכוב ביצוע.
- לטענת המדינה, הלכות בית משפט זה, ובראשן הלכת פונק שלזינגר, אינן חלות על נישואין בהיוועדות חזותית, כאשר בני הזוג שוהים בישראל בעת עריכת הטקס. לדבריה, הפסיקה שיישמה הלכה זו עסקה במצבים שבהם הנישואין נערכו בחו”ל והורחבה לנסיבות ייחודיות שבני הזוג לא יצאו את ישראל, אך אין לה תחולה בנסיבות המקרה דנן. לשיטת המדינה, פקיד הרישום ערך בדיקה מקדמית שבמסגרתה מצא שבני הזוג לא יצאו מישראל וכי החלק המשמעותי בהליך הנישואין שערכו המשיבים נערך בישראל. עוד הוסיפה המדינה כי תוצאת הבדיקה המקדמית היא שטקס הנישואין נערך בישראל ולכן הלכות בית משפט זה אינן חלות עליו. פסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים מרחיבים לטענת המדינה את הלכת פונק שלזינגר באופן שעלול לפגוע בריבונות המדינה להחליט מהו הדין שיחול לגבי מעשים שמתבצעים בשטחה וביכולתה לעצב את דיניה הפנימיים, ובפרט אלה שנוגעים לענייני המעמד האישי. לדברי המדינה, משמעות הכרעות בתי המשפט לעניינים מינהליים היא ריקון מתוכן של הכרעת המחוקק שלא לאפשר נישואין אזרחיים בישראל. לבסוף, טוענת המדינה כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים כשקבע כי עקרון השוויון מחייב את המדינה לרשום בני הזוג שנישאו בהיוועדות חזותית נוכח רישום שנערך במקרים אחרים, רישום שמקורו לטענת המדינה בטעות.
- המשיבים בעניין בריל, כמו גם המשיבים בעניין חדו”ש (לזוגות שערכו טקס נישואין מבין המשיבים אתייחס להלן כזוגות המשיבים), סומכים ידיהם על פסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים. בעיקרם של דברים, לטענתם, מקום שבו לא התגלה ספק ממשי בדבר נכונותם העובדתית של הפרטים בתעודה הציבורית, על פקיד הרישום לרשום את האמור בה. זו לטענתם ההלכה המחייבת של בית משפט זה מאז עניין פונק שלזינגר, ולדבריהם, המדינה מבקשת למעשה לשנות הלכה זו. לטענתם, בבסיס עמדת המדינה ניצבים שיקולים זרים. זאת ועוד, לטענתם גם יישומו של מבחן מירב הזיקות במקרה דנן מגלה כי מירב זיקותיו של טקס הנישואין דנן הוא דווקא למדינת יוטה, וזאת בדומה למקרים אחרים שנדונו בפסיקת בית משפט זה. לטענת המשיבים בעניין בריל, התנהלות פקיד הרישום במקרה דנן, שחורגת מבדיקת נכונותה ואמינותה של התעודה הציבורית עולה כדי חריגה מסמכות. המשיבים בעניין חדו”ש טוענים כי עמדת המדינה שלפיה רישום נישואי יוטה פוגעים בעקרון ריבונות המדינה היא מוקשית בשים לב להוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953, שמקנות לבית הדין סמכות על בני זוג יהודים שאינם אזרחי ישראל.
- לשלמות התמונה יצוין כי כעולה מטענות המדינה לפנינו, הליכים נוספים שעניינם בסירובו של פקיד הרישום לרשום נישואי יוטה, תלויים ועומדים בבתי המשפט לעניינים מינהליים.
דיון והכרעה
- אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי לו תישמע דעתי נדחה את שני הערעורים, במובן זה שתוצאת פסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים תעמוד על כנה, והכל כפי שיפורט להלן. דרך הילוכנו תהיה כדלקמן: תחילה אציג את סמכותו של פקיד הרישום לרשום שינוי במצב האישי; בהמשך אסקור את פסיקת בית משפט זה שדנה בהיקף שיקול הדעת שנתון לפקיד הרישום בהפעלת הסמכות האמורה; ולבסוף אפנה לבחון אם בדין סירב פקיד הרישום לרשום את זוגות המשיבים כנשואים לאחר שנישאו בטקס נישואין בהיוועדות חזותית.
- כבר בפתח הדברים, יש מקום להידרש להבחנה המוכרת בפסיקתנו בין המישור המינהלי-רישומי של הנישואין לבין המישור המשפטי-מהותי שלהם. במישור המהותי מצויה שאלת תוקפם של הנישואין לפי הדין המהותי החל; ואילו במישור המינהלי, מצויה שאלת גדר סמכותו של פקיד הרישום בבואו לרשום נישואין של תושבי ישראל שמחזיקים בתעודה ציבורית תקפה שמעידה על נישואין. לרישום זה – כפי שעוד יובהר להלן – יש חשיבות מעשית, אך אין הוא מצביע על תוקפם של הנישואין בישראל על פי הדין המהותי והוא אף לא משמש ראיה לכאורה לנכונותו. הערעורים שלפנינו נסבים אך על המישור המינהלי, ואין אנו עוסקים במישור המהותי ובתוקפם של הנישואין שלפנינו. מסקנה זו מתחייבת גם ממושכלות יסוד של הביקורת השיפוטית, שנערכת כאמור על החלטת פקיד הרישום שלא לרשום את נישואיהם של זוגות המשיבים. בהינתן שלפקיד הרישום אין סמכות להכריע בשאלת תוקפם המהותי של הנישואין (בהתאם להלכת פונק שלזינגר שעל תוקפה אין המדינה חולקת) – הרי שגם הביקורת השיפוטית (בבית המשפט לעניינים מינהליים ובבית משפט זה) לא תידרש לתוקפם. הערעורים שלפנינו תחומים אפוא לשאלה אם יש צידוק לסירובו של פקיד הרישום לרשום את נישואיהם של הזוגות שנערכו בהיוועדות חזותית.
רישום הנישואין – סמכותו של פקיד הרישום
- חוק מרשם האוכלוסין, התשכ”ה-1965 (להלן: חוק המרשם או החוק) מסדיר את רישומם של פרטים שונים ביחס לתושבי ישראל (כהגדרתם בחוק). בסעיף 2 לחוק קבועה רשימת פרטי המידע שירשמו בנוגע לתושב. פרטים אלה כוללים, בין היתר, את שמו של התושב, שמות הוריו, מינו, דתו ושמות ילדיו – וגם את מצבו האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן; סעיף 2(א)(7) לחוק). סעיף 3 לחוק קובע כי לרישום פרט במרשם יש ערך ראייתי, בהיותו ראיה לכאורה לנכונותו, אך זאת רק ביחס לחלק מפרטי הרישום (ובהם שם ותאריך הלידה, בהיותם “עניינם עובדתיים הניתנים להוכחה בנקל”, בג”ץ 4916/04 זלסקי נ’ שר הפנים, פ”ד סד(3) 705, 720 (2011) (להלן: עניין נישואי אל סלבדור); כן ראו למשל ע”א 7722/17 פלונית נ’ שר הפנים, פסקה 8 (29.11.2020) (להלן: עניין פלונית)). על פרט המצב האישי לא חל הכלל שקבוע בסעיף 3, ובהתאם הוא אינו נושא תוקף ראייתי, ואין לראות בו אפילו ראיה לכאורה. ביחס אליו המרשם דומה למאגר סטטיסטי שמשקף נתונים רשומים. חרף האמור, ברי כי לרישום ערך מעשי בחיי היום-יום (פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך ראשון, 306-305 (מהדורה שניה, 1995); כן ראו מהעת האחרונה דנ”א 1297/20 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 לפסק דיני (25.7.2022)).
- שאלת הרישום שלפנינו נוגעת כאמור למצבם האישי של זוגות המשיבים שלפנינו – מרביתם בני זוג שביקשו להודיע לפקיד הרישום על נישואיהם ולשנות את מצבם האישי הרשום (אבהיר כי מהחומרים שלפנינו עולה כי לא כל זוגות המשיבים בעניין חדו”ש הגישו בקשה כאמור). סמכות זו של פקיד הרישום לשנות רישום ראשוני על פי תעודה ציבורית קבועה בסעיף 19ג לחוק המרשם, ולפיה שינוי בפרט רישום של תושב יעשה על פי החלופות המנויות בסעיף ובהן: “על פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי” (תעודה ציבורית ככוונת מונח זה בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971 (להלן: פקודת הראיות); ראו בסעיף 19א לחוק). כלומר, שינוי המצב האישי שקדם לטקסי הנישואין שערכו זוגות המשיבים מחייבים את בני הזוג להציג לפקיד הרישום הודעה ולצדה תעודה ציבורית שעונה לדרישות פקודת הראיות. ואולם, הגשת ההודעה והתעודה הציבורית אינן מחייבות כי פקיד הרישום ישנה מידית את פרט הרישום המבוקש, ובהקשר זה נותן החוק בידי פקיד הרישום סמכות לברר את מהימנות המסמכים באמצעות בקשת מסמכים, ידיעות או הצהרות (סעיף 19 לחוק המרשם). שאלת היקף שיקול דעתו של פקיד הרישום בהקשר זה הוכרעה בפסק הדין בעניין פונק שלזינגר, ולהצגת הכרעה זו אפנה כעת.
היקף שיקול דעת הפקיד – הלכת פונק שלזינגר ויישומה
- בפרשת פונק שלזינגר נדון עניינה של אישה נוצרייה תושבת ישראל שנישאה ליהודי אזרח ישראל בקפריסין. על בסיס תעודת הנישואין הקפריסאית ביקשו בני הזוג להירשם כנשואים, אך בקשה זו סורבה על ידי פקיד הרישום. בבסיס הסירוב ניצבה עמדת משרד הפנים שעל פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי שחלים בישראל בני הזוג אינם נשואים. בית משפט זה, בהרכב מורחב, קבע (בדעת רוב) כי על פקיד המרשם לרשום את האמור בתעודה הציבורית. נפסק כי תפקידו של פקיד המרשם “אינו אלא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים, ושום סמכות שיפוטית לא ניתנה בידו” (שם, בעמ’ 244; יוער כי במועד מתן פסק הדין נוהל המרשם מכוח פקודת מרשם התושבים, התש”ט-1949, שהוחלפה לימים בחוק המרשם – שינוי זה לא שינה מכוחה של ההלכה, ראו למשל בבג”ץ 3045/05 בן-ארי נ’ מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, פ”ד סא(3) 537, 554 (2006) (להלן: עניין בן-ארי)). עוד קבע בית המשפט כי:
“ברשמו את מצבו המשפחתי של תושב, אין זה מתפקידו של פקיד הרישום ליתן דעתו על תוקפם של הנישואין. חזקה על המחוקק שלא הטיל על רשות ציבורית חובה שאין היא מסוגלת למלאה. די לו לפקיד, לצורך מילוי תפקידו ורישום המצב המשפחתי, אם הובאה לפניו ראיה שהתושב ערך טכס נישואין. לשאלה מה תוקף יש לטקס שנערך יש לעתים פנים לכאן ולכאן ובירור תוקפם חורג מגדר מרשם התושבים” (שם, בעמ’ 252).
הכלל שנקבע בפסק הדין בעניין פונק שלזינגר נוגע אפוא לשיקול דעת פקיד הרישום מקום שבו אזרח מגיע למסור הודעה כמצוות החוק. במקרים מעין אלה, נקבע, לא הטיל המחוקק על הפקיד נטל בדיקת כשרות הנישואין או פסלותם, וזאת להוציא מקרה שבו מדובר באי נכונות גלויה לעין שאינה מוטלת בספק סביר.
- הלכת פונק שלזינגר לא הייתה סוף פסוק בהתדיינות בשאלות של רישום נישואין. בשלוש פרשות שונות הובאה לפתחו של בית משפט זה שאלת תחולת הלכת פונק שלזינגר בנסיבות של רישום נישואין. המשותף לשלושתן הוא שנישואי בני הזוג נעשו בנסיבות עובדתיות שונות מאלו שנדונו בהלכה, שונוּת שהצדיקה – לשיטת פקיד הרישום – את סירובו לרשום את הנישואין. בנוסף, בכל הפרשות לא ביקשה המדינה לערער על תוקפה של הלכת פונק שלזינגר, כי אם לטעון שאינה חלה בנסיבות אותו עניין. יצוין כבר עתה כי בשלוש הפרשות בית המשפט חזר על הכלל שנקבע בהלכת פונק שלזינגר בדבר שיקול הדעת המצומצם שנתון לפקיד הרישום, ועל חובתו לרשום את הנישואין.
- בפרשה הראשונה, בבג”ץ 2888/92 גולדשטיין נ’ שר הפנים, פ”ד נ(5) 89 (1994), ביקשו בני זוג אזרחי מדינה זרה (בן הזוג היה גם אזרח ישראל), יהודי ושאינה יהודייה, מפקיד הרישום לרשום את נישואיהם שנעשו בקונסוליית המדינה הזרה (להלן: עניין הנישואין הקונסולריים). בני הזוג הציגו לפני פקיד המרשם את תעודת הנישואין שניתנה להם, אך זה סירב בטענה כי לקונסול המדינה הזרה אין סמכות לערוך טקס נישואין בישראל לשני בני זוג אזרחי המדינה הזרה שאחד מהם הוא גם אזרח ישראלי (הטעם שבבסיס הסירוב ידע שינויים, ראו שם, בעמ’ 91). בית המשפט קבע כי שאלת סמכותו של הקונסול היא שאלה פרשנית קשה, שאין לה תשובה חד משמעית במשפט הישראלי. ואולם, נקבע כי ההכרעה בשאלה זו אינה הכרחית מאחר שלא זו השאלה שמתעוררת בהליך, כי אם השאלה “[ה]אם פקיד המרשם חייב לרשום את בני הזוג כנשואים על יסוד תעודת רישום הנישואין שנתקבלה מהקונסול” (בעמ’ 92). בית המשפט קבע כי אף בהינתן קיומו של ספק בדבר סמכות הקונסול לערוך טקסי נישואין במצב הדברים האמור, בהתאם להלכת פונק שלזינגר, אין פקיד המרשם רשאי להכריע בו – ועליו לרשום את בני הזוג כנשואים.
- בפרשה השנייה, בעניין בן-ארי, ביקשו מספר זוגות מאותו המין לרשום את נישואיהם שנערכו בקנדה, אך פקיד הרישום סירב בטענה שנישואין מסוג זה אינם מוכרים באופן חוקי בישראל ולכן לא ניתן לרשום אותם. המדינה כאמור לא ביקשה לבחון מחדש את הלכת פונק שלזינגר אך טענה כי היא אינה חלה ביחס לבני זוג מאותו מין מאחר שאלה מהווים “תבנית משפטית של נישואין שאינה מוכרת בישראל” (שם, בעמ’ 563). בית המשפט הצביע על כך שהמונח “תבנית משפטית מוכרת” לא הופיע בטיעוני המדינה בעבר ודחה (בהרכב מורחב ובדעת רוב) את עמדתה בציינו כי היא מבקשת למעשה להחזיר הכרעות בדבר תוקף הסטטוס האישי להליכי הרישום. ואולם, נוכח הלכת פונק שלזינגר ועל רקע תפקידו של פקיד הרישום כמאסף של חומר סטטיסטי לניהול המרשם, נקבע כי על פקיד הרישום לרשום את העולה מהתעודה הציבורית שהוגשה לו שלפיה העותרים נשואים.
- בפרשה השלישית, בעניין נישואי אל סלבדור, ביקשו בני זוג (אזרחי ישראל ובני זוגם אזרחים זרים ששוהים בישראל) לרשום את נישואיהם שנערכו בהיעדרם באמצעות מיופי כוח במדינת אל סלבדור. הליך הנישואין התבסס בעיקרו על שורת הפעולות הבאה (להרחבה, ראו שם, בעמ’ 712-711): בני הזוג חתמו בישראל לפני עורך דין על ייפוי כוח נוטריוני והעבירו לידיו מסמכים רלוונטיים; עורך הדין העביר את המסמכים לאל סלבדור ובחר בעצמו (ללא מעורבות בני הזוג) שני מיופי כוח תושבי אל סלבדור שתפקידם לייצג את בני הזוג בטקס; מיופי הכוח התייצבו לפני הגורם המוסמך לערוך טקסי נישואין באל סלבדור והצהירו לפניו (בשם בני הזוג) כי הם מעוניינים להינשא זה לזה; נערך פרוטוקול קדם נישואין שהועבר למנהל מרשם המשפחה בעיר דלגדו באל סלבדור, וזה העניק תעודת נישואין מטעם אל סלבדור. תעודה זו הוצגה לפקיד הרישום, שסירב לרשום את בני הזוג כנשואים. בית המשפט עמד על כך שלפקיד הרישום מוקנית סמכות לבחון את מידת הנכונות העובדתית של בקשת הרישום, ואין הוא יכול להיות שותף למעשה רמיה. בית המשפט ציין כי כאשר מדובר בפרט שנוגע למצב האישי (שרישומו כאמור לא מהווה ראיה לכאורה לנכונותו) על אי הנכונות העובדתית להיות “גלויה לעין ובולטת על פניה” כדי להצדיק את אי רישומו של הפרט במרשם (שם, בעמ’ 726). בית המשפט עמד על מורכבותה של שאלת תוקפם המשפטי המהותי של נישואין שנערכו באמצעות מיופי כוח בארץ זרה אך הבהיר פעם נוספת כי היא אינה נדרשת להכרעה וזאת מאחר שענייננו ברישום במישור המינהלי, וכי בהעדר פגמים שמעידים על אי אמיתות עובדתית, על פקיד הרישום להיעתר לבקשת הרישום. בית המשפט קבע שמאחר והתעודות שהוגשו משקפות פרטים עובדתיים נכונים בדבר קיומם של טקסי נישואין שנהוגים באל סלבדור ומאחר שהן ניתנו על ידי הגורם המוסמך לכך, על פקיד הרישום לרשום את העותרים כנשואים.
- הלכת פונק שלזינגר בדבר היקף שיקול דעתו של פקיד הרישום וניתוק שאלת הרישום משאלות נורמטיביות הכרוכות בתוקף הנישואין, לא נותרה תחומה לרישום שינויים במצב אישי. בית המשפט (לרבות בהרכבים מורחבים) שב ויישם הלכה זו בהקשרים שונים. כך למשל: בפסק דין שהורה לפקיד הרישום לרשום גיורו של אדם על יסוד מסמך שמעיד על גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל וזאת מבלי להידרש לתוקפו של טקס הגיור (בג”ץ 264/87 התאחדות הספרדים שומרי תורה – תנועת ש”ס נ’ מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, פ”ד מג(2) 723 (1989); כן ראו בג”ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ’ שר הפנים, פ”ד מט(4) 661 (1995)); בפסק הדין שהורה לפקיד הרישום לרשום כי בנה של אחת מבנות זוג לסביות אומץ על ידי בת הזוג השנייה, בהתאם לצו אימוץ ממדינת קליפורניה (בג”ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ’ שר הפנים, פ”ד נד(2) 368 (2000); בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין זה נמחקה בהסכמת המדינה, דנג”ץ 4252/00 שר הפנים נ’ ברנר-קדיש (2.3.2008)); בפסק הדין שהורה לרשום כיהודים בפרטי הלאום והדת את מי שעבר גיור רפורמי או קונסרבטיבי (בארץ או בקהילה יהודית מחוץ לישראל; בג”ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ’ שר הפנים, פ”ד נו(2) 721 (2002) (להלן: עניין נעמת)); ובפסק הדין שהורה לפקיד הרישום לרשום את הורותו של הורה לא ביולוגי על יסוד תעודת לידה ופסק דין זר (בג”ץ 566/11 ממט-מגד נ’ משרד הפנים, פ”ד סו(3) 493 (2014)).
- לצד האמור, יצוין כי לאורך השנים נמתחה לא אחת ביקורת על הלכת פונק שלזינגר שנסבה, בעיקרם של דברים, על כך שהרישום משקף נתון בעל השפעות ערכיות ומעשיות ניכרות (ראו בהקשר זה את הביקורת שמתוארת בעניין נישואי אל סלבדור, בעמ’ 724-723 ובעניין בן-ארי, בעמ’ 561-560, וההפניות שם). חרף הביקורת האמורה, הלכה זו נותרה בעינה ויושמה גם בשנים האחרונות (ראו למשל בעניין פלונית, פסקה 8; בג”ץ 5384/16 פלוני נ’ שר הפנים, פסקה 10 (21.8.2017)).
- הלכות בית משפט זה שעניינן היקף שיקול דעתו של פקיד הרישום זכו לעיגון גם בנהלי רשות האוכלוסין וההגירה. כך, נוהל ביצוע שינויים במצב אישי, שאוזכר לעיל, מתווה את גבולות שיקול דעתו של פקיד הרישום בבקשה לשינוי מצב אישי שמגובה בתעודה ציבורית. וזו לשון הנוהל:
“4.4 בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, ככלל, יש לרשום את השינוי במצב האישי על סמך תעודה ציבורית תקינה המעידה על השינוי. במקרים חריגים בהם עולה חשש לחוסר נכונות פרטי הרישום המבוקשים או לאי אמיתות התעודה הציבורית או לפגם אחר בתעודה, בסמכות פקיד הרישום לעכב את השינוי ברישום עד לבירור הנושא.
4.5. לפיכך, בחינת המסמכים שצורפו לבקשה תכלול, בין היתר, בדיקה של התעודה הציבורית: מהימנותה; זיהוי וזהות הצדדים שהתעודה מתייחסת אליהם, האם הנישואין/גירושין נערכו על ידי רשות ציבורית מוסמכת בישראל או מחוץ לישראל; ככל שמדובר בתעודת חוץ – האם היא עומדת בתנאים המפורטים בנוהל 1.3.0001 (נוהל הטיפול באימות תעודה ציבורית שניתנה בחו”ל); האם היא מעידה על השינוי או התיקון המבוקש או שהיא מאשרת תעודה שניתנה ע”י רשות אחרת וכיו”ב. במידת הצורך יערך בירור הנסיבות הנוגעות לעניין.
4.6. ככל שהובהר כי התעודה שהוגשה היא תעודה ציבורית כדין וכי ניתן להסתמך עליה לצורך שינוי הרישום, יעודכן המצב האישי בהתאם”.
עינינו הרואות, כלשון הנוהל, להוציא מקרים של “חשש לחוסר נכונות פרטי הרישום המבוקשים או לאי אמיתות התעודה הציבורית או לפגם אחר בתעודה”, על פקיד הרישום לרשום את השינוי על סמך התעודה הציבורית. במאמר מוסגר אציין כי במהלך הדיון בערעורים התברר כי לנוהל נוסחים שונים, אחד שהופיע באתר הרשות (ואשר נשא את התאריך 21.6.2020) ושני שהוגש על ידי משיבי עניין חדו”ש (ואשר נשא את התאריך 1.7.2020). ביקשנו מהמדינה להגיש הודעה מעדכנת בעניין, וממנה עולה כי הנוהל שהופיע באתר הרשות הוא העדכני, אך נפלה שגגה בתאריך הנוהל – והוא למעשה עודכן ביום 20.7.2021 (הציטוט לעיל הוא מתוך הנוהל העדכני).
מן הכלל אל הפרט: רישום נישואי יוטה
- בנתון לתשתית המשפטית שתיארתי לעיל בדבר היקף שיקול דעתו של פקיד הרישום, נפנה לבחון אם נפל פגם בהחלטתו שלא לרשום כנשואים בני זוג שנישאו בנישואי יוטה. בדומה לפרשות העבר שתוארו לעיל, אף בהליך דנן לא מבקשת המדינה במישרין כי נבחן מחדש את הלכת פונק שלזינגר. טענת המדינה היא כי פקיד הרישום ערך בדיקה מקדמית שבמסגרתה בחן את מקום עריכת טקס הנישואין, וכי על בדיקה זו לא חלה הלכת פונק שלזינגר. לדבריה, בדיקה זו הוליכה למסקנה מתחייבת כי מדובר בטקס נישואין שנערך בארץ, וככזה לא חלות עליו הלכות בית משפט זה. איני סבור כי יש מקום לקבל עמדה זו. אבקש תחילה להתייחס בקצרה לשאלת מקום עריכת טקס הנישואין לגופה. כפי שנראה להלן, מדובר בשאלה מורכבת שפנים רבות לה. שאלה מורכבת זו אינה מחייבת הכרעה, וזאת בהיותה סוג ההכרעות שלפי הלכת פונק שלזינגר, אל לו לפקיד הרישום להכריע בה.
- טקסי הנישואין שלפנינו נערכו במתכונת הבאה: בשלב הראשון קיבלו בני הזוג רישיון נישואין, וזאת לאחר שמסרו פרטים ואימתו את זהותם באופן דיגיטלי, ולאחר שהצהירו כי אין סיבה חוקית ביוטה שמונעת את נישואיהם. בשלב השני, נערך הטקס על ידי עורך נישואין מוסמך שנמצא במדינת יוטה שפתח את הפגישה הווירטואלית (“Host”), ובהשתתפות מקוונת של בני הזוג ושני עדים מעל גיל 18. בשלב השלישי עורך הנישואין השלים את הפרטים בטופס הרישיון והונפקה לבני הזוג תעודת נישואין זהה לזו שהייתה מופקת להם לו היו נישאים בנוכחות פיזית ביוטה. דהיינו: בני הזוג נמצאו פיזית בישראל; עורך הטקס נמצא פיזית ביוטה; הטקס התקיים במרחב הווירטואלי בנוכחות משתתפי הטקס; הטקס נערך על פי חוקי מדינת יוטה; ובסופו הונפקה לבני הזוג תעודת נישואין שמעידה על מעמדם כנשואים ביוטה (כאמור, תעודת נישואין שזהה לתעודת נישואין “רגילה” של מדינת יוטה, סעיף 10 לכתב הערעור בעניין בריל). כבר על פני הדברים ברור כי מדובר בטקס שקיימות לו זיקות מסוימות לארץ וזיקות מסוימות למדינת יוטה בארצות הברית. לטענת המדינה, כשהגיעו חלק מן הזוגות לפקיד הרישום, התברר לו כי זוגות המשיבים היו בישראל בעת עריכת הטקס, ולכן הוא פנה לברר היכן נערך טקס הנישואין. עמדת המדינה (שלשיטתה משקפת את שיקול דעת פקיד הרישום) היא כי מדובר בטקס שנערך במדינת ישראל וכי אין משמעות לנוכחות בני הזוג בטקס בהיוועדות חזותית. קביעה זו מעוררת קושי בשורה של מישורים שיפורטו להלן.
- ראשית, דומה כי עמדה זו מעניקה משקל מינימלי לכך שמדובר בטקס נישואין שבעקבותיו הוציאה מדינת יוטה תעודת נישואין; לכך שהטקס נערך על פי חוקיה וכלליה של מדינת יוטה; לכך שהוא נערך על ידי גורם מוסמך במדינת יוטה; לכך שמסמך האפוסטיל נחתם על ידי סגן מושל מדינת יוטה (lieutenant governor); ולכך שבני הזוג נחשבים נשואים במדינת יוטה. בהקשר אחרון זה, יש לעמוד על האמור במכתב הבהרה מאת משרד פקידת המחוז ביוטה, שאביאו כלשונו (נספח ט לכתב העתירה המתוקן בעניין בריל):
“The ceremony took place in the city of Lehi, county of Utah, in the state of Utah, United states which establishes jurisdiction over the marriage record. Under this jurisdiction the marriage is legally recognized and considered binding. Also please note that under laws of the State of Utah this ceremony in not defined as ‘virtual’ of ‘proxy’. It has the same legal standing as all marriages solemnized under Utah law”.
האמור מעיד כי למצער מבחינת מדינת יוטה, אין הבדל ממשי בין זוג שנישא במדינה בנוכחות פיזית לבין זוג שנישא באמצעות היוועדות חזותית.
- שנית, מעמדת המדינה משתמע כי לא ניתן משקל לנוכחותם של בני הזוג בטקס באמצעות היוועדות חזותית. לשיטת המדינה, נוכחות בני הזוג פיזית בישראל משמעה שטקס הנישואין נערך בישראל (וזאת חרף האמור לעיל בדבר זיקות הטקס ליוטה). עמדה זו בדבר קביעת “מיקומו המשפטי” של אירוע שנערך במרחב הווירטואלי, עשויה להיות בעלת השלכות רוחב מרחיקות לכת. כידוע, כללים משפטיים רבים מעוגנים במיקום פיזי-טריטוריאלי מסוים ויישומם ביחס למרחב הווירטואלי מעורר שאלות מורכבות (ראו למשל, יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 93 (מהדורה שניה, 2023)). כך לדוגמה, ניתן למנות את שאלת מקום ביצוע עבירה שנעשתה ברשת האינטרנט (חיים ויסמונסקי חקירה פלילית במרחב הסייבר (2015)); ושאלת מקום כריתת החוזה כשהצדדים למשא ומתן נמצאים במדינות שונות (ע”א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע”מ נ’ CAE Electronics Ltd, פסקה 16 (4.9.2007); וראו גם למשל החלטתי ברע”א 7820/17 com B.V. נ’ חוטה, פסקה 8 (2.11.2017); ודוגמאות נוספות בפסק הדין בעניין בריל, סעיפים 33-28). עמדת המדינה שלפיה מיקומם הפיזי של בני הזוג משמעו כי טקס הנישואין כולו התרחש בבירור בישראל מתעלמת ממורכבות השאלה. עמדה זו עשויה גם לעורר מתח עם גישת המדינה בהקשרים אחרים, למשל ביחס להשתתפות אסיר או עציר בדיונים בעניינו בדרך של היוועדות חזותית (ראו למשל את דברי ההסבר לפרק ו להצעת חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ”א-2021, ה”ח ממשלה 1443, 897 (2021); כן ראו עמדת המדינה בבג”ץ 1548/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ’ השר לביטחון פנים, פסקה 13 (14.7.2008)). במענה לקושי זה טענה המדינה לפנינו שאין להקיש מהשלכות היוועדות חזותית בהקשרנו להשלכותיה בתחומי משפט אחרים (האזרחי והפלילי, לדוגמה). ראשית אציין כי עמדה זו, מבלי לנמקה ולהבהיר כיצד עשויה להיות משמעות לנוכחות וירטואלית בהקשר הפלילי או האזרחי אך אין לה משמעות בהקשר המצב האישי – לוקה בהנחת המבוקש. שנית, אף אם אכן יש ליתן להיוועדות חזותית משמעות שונה בהקשרים משפטיים שונים, עמדת המדינה לגופה, שלפיה בהקשרנו שלנו מיקום הטקס נגזר באופן בלעדי ממיקומם הפיזי של בני הזוג אינה מובנת מאליה.
- שלישית, טענה המדינה כי מקום עריכת הטקס הוא ישראל מאחר שנוכחותם של בני הזוג בשיחת הוועידה אינה משנה את מיקומם הגיאוגרפי (סעיף 31 לכתב הערעור בעניין בריל). עמדה זו ברורה, ואין חולק כי במהלך הטקס נכחו בני הזוג (פיזית) בשטח מדינת ישראל. ואולם, מבחן ה”נוכחות הגאוגרפית” אינו זהה למבחן מרבית הזיקות שאוזכר בהחלטת פקיד הרישום. זאת ועוד, לא ברור כיצד מבחן “נוכחות גאוגרפית” עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה בעניין אל סלבדור ועניין הנישואין הקונסולריים. כזכור, בעניין נישואי אל סלבדור נדון עניינם של מי שאין חולק שמיקומם הגאוגרפי היה מדינת ישראל (במידה מסוימת, סוגיה זו מתעוררת גם בעניין הנישואין הקונסולריים), ועם זאת, עמדת המדינה בהליך דנן היא כי נישואי אל סלבדור נערכו “במובהק בחו”ל” (סעיף 39 לכתב הערעור בעניין בריל) בשל “נוכחות קונסטרוקטיבית” של בני הזוג בחו”ל (נוכח מיקומו הפיזי של מיופה הכוח). מבחן הנוכחות הקונסטרוקטיבית חורג ממבחן הנוכחות הגאוגרפית שביקשה המדינה ליישם בענייננו (ואעיר כי מבחן הנוכחות הקונסטרוקטיבית הוא המבחן השלישי – לצד מרבית הזיקות והנוכחות הגיאוגרפית – שמציעה המדינה כדי לאבחן בין נישואי יוטה לבין מקרים קודמים שבהם נקבע שעל פקיד הרישום לרשום את הנישואין). זאת ועוד, מתחייבת השאלה כיצד הכריע פקיד הרישום שלצורך הרישום די ב”נוכחות קונסטרוקטיבית” במדינה זרה אך השתתפות בני הזוג בטקס בהיוועדות חזותית אינה מספקת לצורך זה (ויובהר כי גם בשאלה מורכבת זו איני נוקט עמדה; כן השוו לגביית עדות באמצעות שלוח בסעיף 13 לפקודת הראיות, שפורשה כמקור הסמכות לגביית עדות בהיוועדות חזותית, רע”א 7998/18 כהן נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, פסקה 16 וההפניות שם (5.3.2019)).
בהקשר זה תוזכר טענת המשיבים כי נוכחות בני הזוג בטקס משמעותית יותר מנוכחותם של בני זוג שנישאים באמצעות מיופי כוח. ויוזכר כי בעניין נישואי אל סלבדור זיקתם של בני הזוג לטקס התמצתה בחתימה על ייפויי הכוח (בין מיופי הכוח לבין בני הזוג לא הייתה היכרות; ראו בעניין נישואי אל סלבדור, בעמ’ 711), ואילו באמצעות היוועדות חזותית לקחו בני הזוג המשיבים חלק פעיל בטקס הנישואין ועמדו בקשר ישיר (וירטואלי) עם עורך הטקס.
- רביעית, יש ליתן משקל לכך שעמדת המדינה, שלפיה טקס נישואין שנערך בהיוועדות חזותית נערך כולו בישראל ונעדר תוקף משפטי, גובשה אגב הטיפול בהליך דנן ואינה מעוגנת בחקיקה או בנהלים (ראו והשוו: בג”ץ 6654/22 פורום קהלת נ’ ראש הממשלה, פסקה 49 (13.12.2022); עע”ם 7825/19 יוניון מוטורס בע”מ נ’ משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, פסקה 26 (18.10.2020)). כפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים (ועל כך לא חולקת המדינה) – אין לשאלה זו מענה ברור בדין הקיים. למעשה אף מבחן “מירב הזיקות” שיושם במקרה דנן אינו מעוגן בנוהל הרלוונטי, נוהל ביצוע שינויים במצב אישי, והמדינה לא הפנתה למקרים קודמים שבהם יישמה מבחן זה בהקשר האמור (וזאת, גם בנפרד מכך שמבחן זה חורג במובהק מגדר סמכותו של פקיד המרשם, כמוגדר בהלכה הפסוקה).
- כל האמור לעיל מלמד על המורכבות הרבה בהכרעה בשאלת מיקום עריכת הטקס. כזכור, עמדת המדינה לפנינו היא כי הטקסים נערכו בישראל וכי מדובר באי נכונות גלויה לעין בתעודה הציבורית. זאת, מאחר שפקיד הרישום זיהה שהזוגות המשיבים לא יצאו מהארץ, ולכן ברי כי לא נישאו בחו”ל. כפי שעולה מהניתוח שלעיל, לא ניתן לקבל עמדה זו כלל ועיקר. מדובר באופן מובהק בהכרעה משפטית קשה שאינה מסורה לסמכותו של פקיד המרשם על פי אמות המידה שנוהגות עמנו מימים ימימה כמפורט גם להלן. ואולם, אף בנפרד מהאמור, קיים קושי לקבל את טיעון המדינה כפשוטו גם בשים לב להתנהלותה בפועל ביחס לרישום נישואי יוטה: ראשית, בחלק מן המקרים, כפי שמעידה המדינה, נרשמו כנשואים זוגות שנישאו באותה תצורה – וזאת הגם שעל פני הדברים מדובר, לטענתה, באי נכונות מובהקת וברורה. שנית, גיבושה של העמדה מדוע אין לרשום את הנישואים במקרה דנן (ומדוע, למעשה, מדובר באי נכונות גלויה לעין) ארך כחצי שנה. ברי אפוא כי אין מדובר בסוג הטעויות שהותוו בפסיקת בית משפט זה כטעויות גלויות שבגינן לא יירשם אדם על אף שהתעודה הציבורית שבידיו תקפה (ראו והשוו: עניין בן-ארי, בעמ’ 567; עניין ברנר-קדיש, בעמ’ 377). בהקשר זה, לא למותר להביא כלשונם את דברי השופט י’ זוסמן בעניין פונק שלזינגר ביחס לאי נכונות גלויה לעין:
“[…] במה דברים אמורים: באי-נכונות של רישום הגלויה לעין, והיא אינה מוטלת בספק סביר. אין אני מפקפק בכך, שפקיד ציבור אינו חייב להשתמש בסמכותו כדי להיות שותף למעשה רמיה. משבא לפניו אדם אשר לפי מראה פניו, ללא ספק, אדם בגיר, והוא חפץ להירשם כילד בן חמש, מה ספק יש כאן שהרישום יהא כוזב ומעשה האדם – מעשה של תרמית הוא? במקרה כזה יצדק הפקיד כאשר יסרב לרשום את הפרטים” (שם, בעמ’ 243; כן ראו בעניין הנישואין הקונסולריים, בעמ’ 94).
- הנה כי כן: בחינת זיקותיו של טקס הנישואין שנערך בהיוועדות חזותית במדינת יוטה מעלה שורה של שאלות משפטיות מורכבות: האם טקס הנישואין נערך בישראל או ביוטה; לאן מרבית זיקותיו של הטקס; ומה משמעותה של נוכחות ווירטואלית של המשתתפים בטקס (אף לשיטת המדינה מחייבות שאלות אלו הכרעה גם בסוגיות של משפט בינלאומי פרטי, ראו סעיף 42 לכתב הערעור בעניין בריל). ואולם, כפי שהבהרתי כבר בפתח דבריי, אין לנו הכרח להכריע בסוגיות אלו. די בכך שמדובר בשאלות מורכבות שתשובה להן בדין הקיים – אין. שאלות אלו נמנות באופן מובהק על סוג השאלות שלגביהן לא נתונה לפקיד הרישום סמכות הכרעה, בהתאם להלכת פונק שלזינגר (ראו: עניין פונק שלזינגר, בעמ’ 252; כן ראו: עניין הנישואין הקונסולוריים, בעמ’ 94; עניין בן-ארי, בעמ’ 568-564). בהקשר זה, כבר ציין השופט י’ זוסמן כי “בידי פקיד הרישום לא הופקדו סמכויות שיפוט, ומטרת החיקוק שהוא ממונה עליו אף אינה מחייבת, כי הוא יהא הפוסק באיזו שאלה שהיא” (בג”ץ 58/68 שליט נ’ שר הפנים ופקיד הרישום, חיפה, פ”ד כג(2) 477, 506 (1970)). כן ראו דבריו של השופט מ’ חשין בעניין אחר:
“חוק המרשם, בעיקרו, חוק טכני הוא, וכי נטיל על כתפיו הדלות משא כבד של שאלות הרות־עולם, לא יהיה בכוחו לשאתן. חוק המרשם לא נועד, מעיקרו, להכיל שאלות של עם ולאום, של דת ומדינה, של גיור כהלכה ושלא־כהלכה, של מיהו יהודי ומיהו שאינו־יהודי. הכרעות בשאלות אלו ובשאלות דומות להן הכרעות היסטוריות הן, ובהיותן מה שהן, אך מוזר – אף מגוחך – הוא הטיעון כי פקיד המרשם אמור להכריע בהן” (בג”ץ 6539/03 גולדמן נ’ מדינת ישראל, משרד הפנים, פ”ד נט(3) 385, 395 (2004)).
- בנקודה זו מתחייבת לכאורה המסקנה כי משניצב פקיד הרישום לפני שאלה משפטית סבוכה, היה עליו להימנע מהכרעה בה ולרשום את בני הזוג כנשואים, כמתחייב מהלכת פונק שלזינגר. ואולם, לטענת המדינה, שיקול הדעת שמפעיל פקיד הרישום במקרים של נישואי יוטה הוא “שיקול דעת מקדמי”, שעניינו מקום עריכת הטקס. שיקול דעת זה, לטענתה, מתחייב כתנאי לתחולת הלכת פונק שלזיגר, הלכה שלדבריה נועדה “לאפשר את רישום של נישואין שנערכו מחוץ לישראל” (ההדגשה במקור – ע’ פ’; סעיף 37 להודעת הערעור בעניין בריל). אין בידי לקבל טענה זו.
ראשית, בבסיס עמדה זו מצויה כאמור הנחה שהלכת פונק שלזינגר עניינה מוגבל לתנאים לרישום נישואין שנערכו מחוץ לישראל. ואולם, לא זו ההלכה שיצאה מאת בית משפט זה. ההלכה בפסק הדין בעניין פונק שלזינגר, כפי שכבר צוין לעיל אינה תחומה לשאלת תוקפם של נישואין שנערכו מחוץ לישראל, והיא חלה כל אימת שבו פקיד הרישום נתקל בשאלה מורכבת שלא ניתנה בידיו הסמכות להכריע בה. מסקנה זו עולה במישרין מהאמור בפסק הדין:
“[כאשר בא אדם – ע’ פ’] ומבקש לרשום את בנו כבן 15, והפקיד סבור, על פי מראה עיניו, שכבר מלאו לו 17 שנה, מה יעשה? אין צריך לומר כי ייתכנו מקרים כאלה, בין אם נעשה רישום כוזב כדי לאפשר לאדם להשתמט משירות בצבא, ובין שנעשה למטרה אחרת. כאשר יחפוץ הפקיד לפסוק בגילו של אדם, בעוד שיש לדבר פנים לכאן ולכאן, תקום השאלה: מי שמך? העניין השנוי במחלוקת יכול שיהא קשה ומסובך […]. כלום הופקדו בידי פקיד הרישום סמכויות שיפוט? כלום הסמיכתו הפקודה להיות הפוסק בעניין הנוגע לרישום? ברור הדבר ונעלה מספק, כי תפקידו של פקיד רישום, על פי הפקודה הנ”ל, אינו אלא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים, ושום סמכות שיפוטית לא ניתנה בידו” (שם, בעמ’ 244).
זאת ועוד, הלכת פונק שלזינגר יושמה גם בשורת הקשרים אחרים שלא נוגעים כלל לפרט המצב האישי, וממילא אינה תחומה גיאוגרפית (ראו והשוו לדחיית טענות המדינה בעניין נעמת שלפיהן אין מקום לרשום גיור של תושב ישראל שהתגייר מחוץ לישראל ואין מקום לרשום גיור שנערך בישראל בלא אישור הרבנות הראשית; שם, בעמ’ 753-750). לכך יש להוסיף כי אף המדינה מכירה בכך שהלכת פונק שלזינגר יושמה בהמשך גם על בני זוג שנישאו מבלי שיצאו את שטח הארץ (במסגרת עניין הנישואין הקונסולריים ובמסגרת עניין נישואי אל סלבדור), אך לשיטתה אותם מקרים הם “הרחבה מסוימת” של ההלכה בסיטואציות ייחודיות שאינה מצדיקה הרחבה נוספת (סעיף 30 להודעת הערעור בעניין בריל).
שנית, ואולי חשוב מכך – עמדה זו של המדינה, שמבקשת להקנות לפקיד הרישום שיקול דעת להכריע בשאלה משפטית מורכבת ביותר – סותרת במישרין את יסודותיה של הלכת פונק שלזינגר, שמצאה שאין הוא מוסמך לקבל הכרעות כאמור. טענות המדינה ל”מיקומה הגאומטרי” של הפעלת שיקול הדעת (ככזה ש”קודם” לשיקול הדעת שאליו התייחסה הלכת פונק שלזינגר) אינן יכולות להוציא את פקיד המרשם מגדר תחולת ההלכה. לבסוף, ברי כי טענת המדינה לוקה במעגליות מסוימת, שכן למעשה טענתה היא כי פקיד הרישום יפעיל שיקול דעת ויכריע בנושא משפטי מורכב (מקום עריכת הטקס) על מנת לבחון את תחולת ההלכה שמונעת ממנו מלהכריע בנושאים כאמור.
- משמצאנו כי שאלת מקום עריכת טקס הנישואין בנסיבות שלפנינו מעוררת שאלות מורכבות ביותר, שאלות שאין מקום שפקיד הרישום יכריע בהן, ומאחר שאין מחלוקת שזוגות המשיבים הגישו לפקיד הרישום תעודת נישואין שערוכה בהתאם לדין במדינת יוטה; שהפרטים בתעודה נכונים; ושאין חשש לפגם אחר בתעודה – הרי שהמסקנה המתחייבת היא כי על פקיד הרישום לרשום את בני הזוג כנשואים. נקודת המוצא לדיון בתיק דנן היא אפוא גם נקודת הסיום לו, והיא ההלכה שנקבעה בעניין פונק שלזינגר לפני 60 שנים (פסק הדין ניתן ביום 22.2.1963), שלפיה די לו לפקיד הרישום לצורך מילוי תפקידו ורישום המצב המשפחתי, אם הובאה לפניו תעודה ציבורית כדין שמעידה שהתושב ערך טקס נישואין (עניין פונק שלזינגר, בעמ’ 252; כן ראו: עניין בן-ארי, בעמ’ 570-569; עניין הנישואין הקונסולריים, בעמ’ 94; סעיף 4.6 לנוהל ביצוע שינויים במצב אישי).
לפני סיום: טענת הפגיעה בשוויון
- בשולי הדברים, אבהיר כי מצאתי לקבל את עמדת המדינה ביחס לנימוק השלישי בפסק הדין של בית המשפט בעניין בריל. כזכור, בית המשפט קבע כי טעם נוסף (הגם שלא היה הטעם העיקרי, ראו סעיף 38 לפסק הדין) לקבלת העתירה המינהלית נעוץ בהפליית המשיבים. כך, נקבע כי לא היה מקום להפלות בין בני הזוג בריל לעומת 9 זוגות אחרים שפקיד הרישום רשם אותם כנשואים (6 זוגות נרשמו גם לאחר החלטת שר הפנים על הפסקת הרישום של נישואי יוטה). בפסק הדין אזכר בית המשפט את הכלל הנקוט עמנו שאין טעות מינהלית מחייבת את הרשות לפעול לפיה מטעמי שוויון, אך סבר כי במקרה דנן, אף עקרון השוויון חייב את רישום הנישואין. ואולם, ככל שהיינו מגיעים למסקנה שפקיד הרישום פעל כדין בהחלטתו שלא לרשום את זוגות המשיבים, לא היה בכוחו של טיעון ההפליה לבדו להוליך להתערבות בהחלטתו. זאת מאחר שכפי שציינו לא אחת בעבר, מקום שבו ניתנה לפלוני טובת הנאה בחוסר סמכות עקב שגגה, אין עקרון השוויון מוליך למסקנה שיש לחייב את הרשות לשוב ולפעול בחוסר סמכות ביחס לאחרים:
“טול רשות מינהלית הנותנת רישיונות בנייה בניגוד לחוק. הרשות מפלה לרעה את פלוני. אין בהפליה הפסולה כדי לחייב את הרשות השלטונית להעניק רישיון בנייה גם לפלוני, שכן חיוב זה עומד בניגוד לחוק. ‘אין לחייב רשות ציבורית לעבור על החוק'” (בג”ץ 637/89 “חוקה למדינת ישראל” נ’ שר האוצר, פ”ד מו(1) 191, 203 (1991); וראו למשל גם: בג”ץ 8686/06 סיעת העבודה – מימד נ’ הכנסת, פסקה 11 (28.5.2008); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 711 (2010)).
ובדומה:
“לא כן הדבר כאשר מה שהאזרח מבקש להשיג איננו מגיע לו בזכות, או שאיננו צודק לגופו, או שעשוי להזיק לזולת. במקרה כזה לא תעמוד לאזרח טענה של אפליה אך ורק משום שמה שהוא מבקש כעת, או משהו דומה לו, הותר לפנים לאזרח אחר. שגגה שיצאה מלפני הרשות, אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד אך ורק כדי לתת סיפוק לעקרון של אי-אפליה” (בג”ץ 301/69 שמילביץ נ’ עיריית תל אביב-יפו, פ”ד כד(1) 302, 305 (1970)).
אין בקבלת עמדת המדינה ביחס להנמקה זו, כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, שכן ההכרעה נשענת בעיקרה על נימוקים נכוחים אחרים, אולם מצאנו כי הערה זו מתחייבת כדי להעמיד דברים על מכונם.
סוף דבר
- בני הזוג בערעורים שלפנינו נישאו על פי דיני מדינת יוטה באמצעות היוועדות חזותית. הם מסרו לפקיד הרישום הודעה על שינוי מצבם האישי בצירוף תעודת נישואין שזהה לזו שהיו מגישים בני זוג שנישאו ביוטה. פקיד הרישום סירב לרשום אותם, ובחלוף מספר חודשים נמסרה ההנמקה שלפיה מדובר בטקס שנערך למעשה במדינת ישראל וככזה לא חלות עליו הלכות בית משפט זה. סירוב זה נעשה שלא כדין. ההלכות שיצאו מאת בית משפט זה – מפסק הדין בעניין פונק שלזינגר ואילך – קבעו כי אל לו לפקיד הרישום שהוצגה לו תעודה ציבורית כדין להכריע בשאלות משפטיות מורכבות. במקרה שלפנינו, הכרעת פקיד הרישום מגלמת הפעלת שיקול דעת בסוגיות סבוכות שאין להן מענה בחוק או בפסיקת בית משפט זה. סוגיות אלו אינן מסורות להכרעתו כפי שנפסק באופן עקבי במהלך עשורים רבים. משכך, היה עליו לרשום את בני הזוג כנשואים בהתאם לתעודה הציבורית התקפה שהוצגה לו. ויודגש: הכרעתי היא כי במסגרת מעמדו הסטטיסטי של מרשם האוכלוסין ובשים לב לתפקידו הרישומי של פקיד המרשם, עליו לרשום את שעולה מהתעודה הציבורית שהוגשה לו, שלפיה זוגות המשיבים נשואים. כפי שהודגש לא אחת, הכרעה זו אינה נוגעת לתקפם של הנישואין.
- אציע לחבריי כי בכפוף לאמור לעיל (בפסקה 34) נדחה את הערעורים על פסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים ונקבע כי סירובו של פקיד הרישום לרשום את נישואי יוטה נעשה שלא כדין. המדינה תישא בהוצאות המשיבים בכל ערעור בסך 20,000 ש”ח.
| המשנה לנשיאה |
השופטת ג’ כנפי-שטייניץ:
אכן, על פי ההלכה שהשתרשה “תוקף הנישואין לחוד ושאלת רישומם של בני הזוג במרשם האוכלוסין כנשואים לחוד” (בג”ץ 2888/92 גולדשטיין נ’ שר הפנים, פ”ד נ(5) 89, 94 (1994)). לנוכח הלכה זו והלכת פונק שלזינגר לפניה בדבר היקף סמכותו ושיקול דעתו של פקיד הרישום בבואו לרשום נישואין, הלכות שהמדינה אינה מבקשת להרהר אחריהן, מקובלת עליי מסקנתו של חברי השופט ע’ פוגלמן כי דינם של שני הערעורים להידחות, מטעמיו.
| ש ו פ ט ת |
השופט י’ כשר:
אני מסכים.
| ש ו פ ט |
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן.
ניתן היום, י”ד באדר התשפ”ג (7.3.2023).
| המשנה לנשיאה | ש ו פ ט ת | ש ו פ ט |
להלן תקציר פסק הדין PDF
משרד הפנים נ עדי בריל נישואין זום יוטה תקציר עעם 7368-22
להלן פסק הדין PDF
משרד הפנים נ עדי בריל נישואין זום יוטה פסד מלא עעם 7368-22
להלן עמדת המדינה בבימ”ש מחוזי כפי שניסח עו”ד איתי אפטר עת”מ 12316-03-21
תאריך החתימה על המסמך: 22.07.2021
עת”מ 12316-03-21
בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז
לפני כבוד השופטת אפרת פינק
מועד אחרון להגשת תגובה מקדמית: 20.07.21
בעניין שבין:
העותרים: 1. עדי בריל, ת”ז 315962225
- מיכאל בריטבין, ת”ז 319305892
ע”י ב”כ עו”ד ולדיסלב פינקלשטיין
מרח’ הנמל 9 אשקלון
נייד: 0544280425, פקס: 077-3181928
דוא”ל: [email protected]
– נ ג ד –
המשיבה: מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה
ע”י ב”כ עו”ד מפרקליטות מחוז מרכז – אזרחי
מדרך מנחם בגין 154 בית קרדן 6492107
ת”ד 33260, תל אביב
טל’: 073-3924700, פקס: 02-6468017
דוא”ל: [email protected]
תגובה מקדמית מטעם המשיבה
בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 30.05.21 מתכבדת מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה להגיש תגובה מקדמית לעתירה כדלקמן:
- מבוא:
- עתירה זו הוגשה נוכח החלטת המשיב מיום 7.6.21הדוחה את בקשתם של העותרים לשנות את פרט המצב האישי במרשם האוכלוסין לנשואים על בסיס מסמך אשר נטען שהוא תעודה ציבורית שהונפקה על ידי מדינת יוטה שבארצות הברית, שהתקבלה לאחר שנערך טקס נישואין באמצעות תוכנת זום (להלן: “נישואי יוטה“).
- במסגרת עתירה זו ביקשו העותרים כי בית המשפט הנכבד יורה למשיבה לרשום את העותרים כנשואים במרשם האוכלוסין.
- הרקע העובדתי:
- יובאו להלן פרטי העותרים כפי שהללו מופיעים בנתוני רשות האוכלוסין:
- העותרת 1: בריל עדי, ת”ז 315962225, ילידת 15.10.1995 אזרחית ישראלית, רשומה כיהודייה וכרווקה. כניסתה האחרונה לישראל הייתה ביום 15.12.2019 ומאז לא יצאה מהארץ.
- העותר 2: בריטבין מיכאל, ת”ז 319305892 יליד 26.03.1995 אזרח ישראלי, רשום כחסר דת וכרווק. כניסתו האחרונה לישראל הייתה ביום 15.12.2019 ומאז לא יצא מהארץ.
- על פי הנטען בעתירה, ביום 24.10.20 נישאו העותרים בטקס נישואין באמצעות טכנולוגיית זום.
- על פי הנטען, כתוצאה מטקס זה קיבלו העותרים בדואר ביום 25.11.20 תעודת נישואין של מדינת יוטה כשהיא מאומתת בחותמת אפוסטיל.
- ביום 2.21 הגישו העותרים בקשה רשמית בלשכת רישום האוכלוסין לשינוי פרט המצב האישי במרשם האוכלוסין לנשואים, על בסיס המסמך האמור.
בקשת העותרים מצ”ב ומסומן א’
- פקיד המרשם שראה כי העותרים שהו בישראל בעת עריכת טקס הנישואין סרב לרשום את הנישואין והפנה את בקשתם של העותרים לבירור.
- למען בהירות התמונה נציין כי עוד קודם להגשת העתירה, ובעקבות פרסומים שונים בתקשורת, העביר שר הפנים דאז הנחיה כי יש לעכב את רישום הנישואין על פי המסמך הנטען ממדינת יוטה, עד לאחר בירור ובחינת הנושא במטה המשיבה.
- ביום 10.01.21 הוגשה עתירה לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג”ץ 159/21) על ידי העותרים דכאן ועותרים נוספים. עתירה זו נמחקה בפסק דין מיום 14.2.21 לבקשת העותרים, נוכח אחת מטענות הסף שטענה המשיבה בתגובתה הכתובה, בדבר קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה מינהלית.
- ביום 05.03.21 הוגשה העתירה שבנדון.
- ביום 07.06.21 ניתנה החלטת המשיבה אשר נשלחה לעותרים ביום 24.06.21. הודעה על ההחלטה הוגשה לבית המשפט ביום 29.06.21.
- המסגרת הנורמטיבית:
- סעיף 2(א) לחוק מרשם אוכלוסין, התשכ”ה-1965 (להלן – חוק מרשם אוכלוסין, או החוק) קובע:
במרשם האוכלוסין יירשמו הפרטים הבאים הנוגעים לתושב וכל שינוי בהם:
(1) שם המשפחה, השם הפרטי והשמות הקודמים;
(2) שמות ההורים;
(3) תאריך הלידה ומקומה;
(4) המין;
(5) הלאום;
(6) הדת;
(7) המצב האישי: (רווק, נשוי, גרוש או אלמן);
(8) שם בן-הזוג;
(9) שמות הילדים, תאריכי לידתם ומינם;
(10) אזרחות או אזרחויות, של עכשיו ושקדמו;
(11) המען;..
- בסעיף 19 לחוק מרשם האוכלוסין נקבע כי:
“פקיד רישום רשאי לדרוש ממי שמסר הודעה לפי פרק ב’ ומכל אדם אחר שהיה חייב במסירתה, אף אם הוא פטור מכוח סעיף 18 או שעברה התקופה הקבועה למסירת ההודעה –
(1) למסור לו כל ידיעה או מסמך שברשותו הנוגעים לפרטי הרישום שאליו מתייחסת ההודעה, זולת אם היה בידיעה או במסמך כדי להפלילו;
(2) לתת הצהרה בכתב או בעל-פה על אמיתות ידיעה או מסמך שמסר”.
- וכן סעיף 19ב לחוק קובע כי:
“נתבקש פקיד הרישום לרשום פרט רישום על פי הודעה בלבד, ואחרי שהפעיל סמכויותיו לפי סעיף 19 היה לו יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה יסרב לרשום על פיה; אולם לגבי המצב האישי לא יסרב כאמור אלא אם עמדה ההודעה בסתירה לרישום אחר שבמרשם או לתעודה ציבורית המעידה על הפרט הנדון“.
- סעיף 19ג(א) לחוק קובע כך:
“שינוי בפרט רישום של תושב יירשם על פי מסמך שנמסר לפי הסעיפים 15 או 16 או על פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי; ואולם שינוי של מען יירשם גם על פי הודעה בלבד”.
- העותרים מבקשים לשנות את פרט רישום המצב האישי שלהם מ”רווק” ל”נשוי”. במקרה הנדון, הוראות סעיפים 15, 16 לחוק אינן רלוונטיות, ועל כן השינוי המבוקש בפרט הרישום טעון הודעה לפי סעיף 17 לחוק והצגת תעודה ציבורית המעידה על השינוי.
- נוהל מספר 2.11.0001 של רשות האוכלוסין וההגירה שכותרתו “ביצוע שינויים ותיקונים במצב אישי (נישואין /גירושין/התאלמנות)”, קובע בסעיף 4.3 כי “במקרים חריגים בהם עולה חשש לחוסר נכונות פרטי הרישום המבוקשים או לאי אמיתות התעודה הציבורית או לפגם אחר בתעודה, בסמכות פקיד הרישום לעכב את השינוי ברישום עד לבירור הנושא“.
העתק נוהל 2.11.0001 מצורף כנספח א’ לעתירה
- סמכותו זו של פקיד המרשם נקבעה בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בפרשת פונק שלזינגר (בג”ץ 143/62 פונק שלזינגר נ’ שר הפנים, יז 225 (1963)לפיה אין פקיד ציבור חייב לרשום בפנקס המתנהל על ידיו רישום שאינו נכון כאשר עסקינן “באי נכונות של רישום הגלויה לעין, והיא אינה מוטלת בספק סביר” (פסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט זוסמן).
באותו מקרה דובר על בני זוג שנישאו מחוץ לישראל כאשר אחד מהם היה תושב ישראל ויהודי והאחרת היתה תושבת בלגיה ובת הדת הנוצרית. בית המשפט העליון הציג את המחלוקת המשפטית במשפט הבין-לאומי הפרטי החל בישראל באשר לתוקפם של הנישואין (השאלה אם יש ללכת לפי דין מקום עריכת הטקס או לפי דין מקום המושב של הצדדים באשר לכושרם של הצדדים להינשא) ופסק כי אל לו לפקיד הרישום להכריע במחלוקת המשפטית הקיימת.
- בהמשך לפסק הדין בפונק שלזינגר, אי נכונות של רישום היא לדוגמא “הודעה הכוללת דבר שקר” (בג”ץ 264/87 התאחדות הספרדים שומרי תורה – תנועת ש”ס נ’ מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, פ”ד מג(2) 723, בעמ’ 732) כמו כן נקבע כי על אי הנכונות להיות “אי נכונות עובדתית” (בג”ץ 3045/05 יוסי בן-ארי נ’ מנהל מינהל האוכלוסין, סא(3) 537 (2006)בעמ’ 21) וככזו ש”צריכה להיות גלויה לעין ובולטת על פניה כדי להצדיק את אי-רישומו של הפרט במרשם” (בג”ץ 4916/04 נטליה זלסקי נ’ שר הפנים, מר אברהם פורז, סד(3) 705 (2011) (להלן: עניין “אל סלבדור“)).
- יפים להבהרת סמכותו של פקיד הרישום דברי כב’ המשנה לנשיא אהרון ברק (כתוארו אז) בבג”ץ 2888/92 גולדשטיין נ’ שר הפנים פ”ד נ (5) 089, כי:
“מכאן, שאם בני הזוג מציגים לפני פקיד המרשם תעודה המעידה על עריכת טקסי נישואין לפני קונסול של מדינה זרה בישראל, על הפקיד לרשום את בני הזוג כנשואים, אלא אם כן ברור וגלוי לעין הוא שהפרטים אינם נכונים, או שאין כל ספק בכך שהקונסול חסר סמכות להשיאם”
בבג”ץ 10084/09 פלונית ואח’ נ שר הפנים ואח’ (לא פורסם), שעסק בפסק דין של בית הדין הרבני שפסק גירושין בין יהודייה לבין מי שנקבע כי הוא ספק יהודי, קבע בית המשפט כי:
“פסק הדין לוקה בכך שיש בו סתירה פנימית, מצד אחד הורה בית הדין לרשום כי בני הזוג גרושים ועם זאת מוסיף ומציין בית הדין “שאין כל בסיס להצהרתו של העותר שהוא יהודי”…צודק פקיד המרשם במסקנתו כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות..”
וכן בבג”ץ 4535/97 טסמה נ’ שר הפנים , נד (3) 378 קבע כב’ הנשיא א’ ברק כי:
“על-פי סעיף 19ב(ב) לחוק פקיד הרישום מוסמך לסרב לרשום אדם על-פי הודעתו, אם היה לו יסוד סביר להניח כי ההודעה אינה נכונה. גדרי שיקול-הדעת במסגרת סמכות זה הם פועל יוצא של פרשנות החוק ותכליתו… הגם שניתן משקל ממשי להודעה הראשונית שנמסרת, והגם שאין תפקידו של פקיד הרישום תפקיד שיפוטי הקובע – למשל – יהדותו של אדם… הרי שאין המדובר בסמכות שאין בצדה שיקול-דעת. זו מטרתו של סעיף 19ב(ב) לחוק, המאפשר לא לרשום אדם לפי הפרטים שמסר בהודעתו, אם זו “…הודעה הכוללת דבר שקר (כגון, כאשר המדובר על מעשה רמייה או כאשר יש ראיות על השתייכותו של התושב לדת אחרת…)” … אכן, כדי להפעיל סמכותו בדבר רישום נדרש לא פעם פקיד הרישום לחקור בדבר הפרטים שנמסרו לו בהודעה… סמכות זו, כמו כל סמכות מינהלית, צריכה להיות מופעלת בסבירות, בהגינות, במידתיות, בשוויון, ללא זדון ובתום-לב”.
- וכן יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת (בדימ’) א’ פרוקצ’יה בעניין אל סלבדור:
“חרף כל ההגבלות המוטלות על שיקול דעת פקיד הרישום, אין הוא פועל כרובוט, בבחינת מכונה רושמת, אלא כרשות מוסמכת, המופקדת על המרשם הציבורי במדינה, והאחראית לתקינותו של המרשם ולאמינותו מבחינת הפרטים הרשומים בו. יש להבדיל, בענין זה, בין העדר סמכות פקיד הרישום להכריע בשאלת תקפותו המשפטית של פרט הרישום, לבין חובתו לשמור על אמינות המרשם מבחינת נכונות העובדות והנתונים המופיעים בו. נתוני כזב, שיסודם בתרמית, אינם אמורים להרשם במרשם, ולפקיד נתונות סמכויות מכח החוק לברר את אמיתות הפרטים שמבקשים לרושמם, ולבדוק אם יסודם בנתוני אמת או שקר.
ואמנם, פקיד הרישום אמור להתייחס למידת הנכונות העובדתית של בקשת הרישום, ולמידת מהימנות התעודה הציבורית המוגשת לתמיכה בה. שהרי, “פקיד ציבור אינו חייב להשתמש בסמכותו כדי להיות שותף לדבר רמייה” (ענין פונק-שלזינגר, בעמ’ 243). אף שלא נתונה לפקיד הרישום סמכות לשקול את שאלת תוקפם המשפטי של הנישואין, הוא אמור לרשום נתוני אמת בהתייחס לעובדות המוצגות בפניו, ואין הוא אמור להתבסס על דברים בעלמא (ענין טמרין, בעמ’ 226; ענין שטדמן, בעמ’ 769; בג”ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ’ שר הפנים, פ”ד יט(4) 661, 676‑677 (1995)). מכאן, כי אף שהפקיד אינו אמור להכריע בשאלת תקפות פרטי הרישום על פי הדין המהותי, הוא אכן אמור להתייחס למידת הנכונות העובדתית של הפרטים המוצגים בפניו, ובמקרה של ספק ממשי, לחקור בענין זה, ואף לסרב לבקשת הרישום, כל עוד לא השתכנע באמיתותה.”
- עמדת המשיבה:
החלטת פקיד הרישום
- בהחלטת רשות האוכלוסין וההגירה בגדרה נדחתה בקשת העותרים נכתב כך:
- מן המצוטט עולה, כי החלטת פקיד הרישום מתבססת על קביעתו כי הנישואין נערכו בישראל, ולכן חל על הנישואין הדין הישראלי, ולא ניתן לרשום את בני הזוג כנשואים על בסיס תעודת הנישואין שהונפקה במדינת יוטה.
- כפי שנסביר כעת, קביעה זו בדין יסודה ואין עילה להתערב בה.
גדר סמכותו של פקיד הרישום בבואו לרשום נישואין
- בדין פעל פקיד הרישום עת החליט להעביר את עניינם של העותרים לבחינה מעמיקה יותר.
- העותרים הציגו מסמך אשר על פי הנטען הוא תעודת נישואין של מדינת יוטה, כאשר בעת הטקס הם ומרבית משתתפי הטקס הנטען שהו בישראל, מלבד הפקיד שהנפיק את תעודת הנישואין אשר הוא לבדו שהה במדינת יוטה. אף דרך עריכת הנישואין באופן וירטואלי הצריכה בירור.
- בהינתן האמור, הרי שלעמדת המשיבה, משעה שהעותרים הציגו בפני פקיד המרשם תעודה לפיה נישאו במדינת יוטה בעוד באותו המועד הם שהו בישראל, וודאי שהייתה אי נכונות ניכרת לעין במצג אותו הציגו העותרים לפני פקיד המרשם, ועל כן פעל בסמכות עת סירב לרשום את העותרים כנשואים והפנה את עניינם לבירור מעמיק יותר.
- רישום העותרים כנשואים על סמך מסמך שמאשר כי הללו נישאו במדינת יוטה, כאשר ברור שהעותרים כלל לא נכחו במועד האמור באותה מדינה ועל כן תמוהה יכולתם להינשא בה באותו המועד, הוא רישום שלוקה באי נכונות גלויה לעין המצריכה לכל הפחות בירור.
- עולה מן האמור כי החלטת פקיד המרשם שלא לרשום את נישואי העותרים מיידית ולהעביר עניינם לבירור ניתנה בסמכות בהתאם לנהלי המשיבה ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון.
בחינת הדין החל על הטקס שערכו העותרים
- לעמדת המשיבה, וכפי שצוטט לעיל, בחינת הדברים במסגרת הבירור שנערך מחייבת את המסקנה כי נישואי העותרים נערכו בישראל, ועל כן יש להחיל עליהם את הדין הישראלי שאינו מכיר בתוקף נישואיהם.
- כאמור מעלה, פסק הדין בעניין פונק שלזינגר ופסקי הדין שהלכו בעקבותיו, מצמצמים את היקף שיקול הדעת של פקיד הרישום מקום שאין מדובר בטעות גלויה על פני התעודה המוצגת בפניו. בשעה שמדובר בטעות גלויה, מוסמך ומחויב פקיד הרישום להפעיל שיקול דעת ובמידת הצורך להעביר את העניין לבירור.
- פסק הדין בעניין פונק שלזינגר נדרש למשפט הבין-לאומי הפרטי בענייני נישואין והראה כי בעוד שבעניין הצורה – טקס הנישואין – יש ללכת לפי מקום עריכת הטקס, הרי שבשאלת כושרם של הצדדים להינשא קיימת מחלוקת האם יש ללכת על פי דין מקום מושבם של הצדדים או מי מהם, או שמא יש ללכת לפי מקום עריכת הטקס.
- בית המשפט קבע כי אל לו לפקיד הרישום להכריע בשאלת תוקף הנישואין, לפי המשפט הבינלאומי הפרטי, ומשיש ספק משפטי, עליו לרשום את הנישואין על סמך הטקס שנעשה. מכאן עולה כי יש חשיבות ברורה לשאלה היכן נערך הטקס, הן לצורך ההיבט המהותי והן לצורך ההיבט המרשמי. במקרה שנמצא שמקום עריכת הטקס הוא ישראל, יש לקבוע גם שהדין החל הוא הדין הישראלי.
- חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953, חל על מי שנמצא בישראל. סעיף 2 לחוק זה קובע כי נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו לפי דין תורה. בפסק הדין בענין פונק שלזינגר מבהיר השופט זוסמן כי נוכח העובדה שאין הוא עוסק במקרה שבו הנישואין נערכו בישראל, הרי שלא קיימת התנגשות עם הוראות הדין הישראלי. מכאן ניתן ללמוד כי פני הדברים הם שונים מקום בו נערכו הנישואין בישראל:
“סעיף 2 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, הוא הלכת המדינה, אך אין בו אלא הוראה לגבי נישואין של יהודים בישראל. זהו הסדר הציבורי הפנימי, היינו, הסדר הציבורי הנוהג בפנים הארץ, אך מהו הסדר הציבורי כשהנישואין לא נערכו בארץ?
משקבע בית משפט זה בע”א 191/51 [3], לעניין צורת הטקס, כי דין מקום עריכתו יהא קובע, נמצא כי בישראל חיים מאות ואולי אלפים זוגות שלא באו בברית נישואין אלא בטקס אזרחי. המדינה מכירה בכך והדת אינה מכירה בכך.” (פס’ 16 לפסק דינו של השופט זוסמן)
- על כן, יש לדון אפוא בשאלה האמנם טקס הנישואין נערך במדינת יוטה, כטענת העותרים.
- על פי הנטען בעתירה, ביום 24.10.20 נישאו העותרים בטקס נישואין באמצעות טכנולוגיית זום. כמצוטט על ידי העותרים מאתר המרשתת של מחוז יוטה (סעיף 47 לעתירה) מרכיביו של טקס הנישואין הם שלושה, בהתאם לפירוט הבא:
- הרכיב הראשון, רכיב קבלת רישיון הנישואין כולל מסירת פרטים מזהים, אימות זהותם באמצעות תוכנת זיהוי דיגיטלית לבדיקת אמיתות המסמכים שהוצגו וחתימה על תצהיר בדבר היעדר מניעה חוקית לנישואי הזוג בהתאם לדיני יוטה. לאחר השלמת רכיב זה ותשלום אגרה, נשלח לבני הזוג רישיון נישואין חלקי אותו עליהם להעביר לעורך הטקס בטקס עצמו. רישיון זה מותנה בכך שיעשה בו שימוש ביוטה בתוך 30 ימים מהיום שניתן.
- הרכיב השני, רכיב עריכת הטקס כולל, בבחינת דרישת מינימום, עורך נישואין מוסמך, שני עדים מעל גיל 18 ואישור של הצדדים על רצונם החופשי להינשא. רכיב זה יכול שיושלם באמצעות שימוש בטכנולוגיית זום בכפוף לכך שאחד הצדדים או עורך הנישואין שישמש כמארח המפגש (ה- HOST) יהא נוכח פיזית ביוטה. עורך הטקס מוודא עם בני הזוג את רצונם להינשא ואת זהותם, ועורך את הטקס עצמו.
- בסיום עריכת הטקס משלים עורך הטקס את רישיון הנישואין שהונפק לבני הזוג, חותם עליו ו/או מעבירו לחתימת אחרים נוספים ועותק ממנו נשלח לבני הזוג. זהו רכיב הטקס השלישי.
יוער בהקשר זה כי אין למשיבה כל מידע האם בעניינם של העותרים נערך טקס הנישואין בהתאם למובא על ידי העותרים באתר הרשמי כנטען. כמו-כן, יצוין כי בכתב העתירה בנספח י”ז מובא כי 319 זוגות ישראליים התחתנו במדינת יוטה (תחת העמודה COUPLES), ואולם, תחת העמודה INDIVIDUALS מצוין כי 637 יחידים ישראליים התחתנו במדינת יוטה. ממצאים אלו לוקים בחוסר היגיון. תהיה זו עולה גם ביחס ליתר הממצאים המוצגים במסמך.
- לענייננו, בדין נקבע כי יש לראות בנישואין שערכו העותרים כאילו נערכו בשטח מדינת ישראל ועליהם חל הדין הישראלי.
- מסקנה זו מתבססת על בחינת הדרישות הבסיסיות לקבלת תעודת נישואין והן כפי שניתן להסיק מן התיאור מעלה: היתר להינשא; הצדדים לטקס; וטקס הנישואין עצמו.
- היתר להינשא: כאמור, לפי הדין הפנימי של יוטה, הרכיבים למתן היתר הם המידע הדמוגרפי שבני הזוג מוסרים, הצגת אמצעי זיהוי, הצהרת הצדדים בדבר העדר מניעה חוקית ותשלום אגרה. מלבד אגרה, בהינתן שהעותרים שהו בישראל בעת עריכת הטקס הנטען, כלל המידע שנמסר על ידי הצדדים הינו מידע שמקורו בישראל, לרבות מידע מתוך מאגרי המרשם בישראל. אף הצהרת העותרים, ככל שנערכה כזו, לצורך רכיב זה נערכה בישראל. קרי, רכיבי טקס הנישואין נערכו בישראל.
- הצדדים לטקס: הזוג הנישא הם הרכיב המרכזי בנישואין בהיות הנישואין מתן מעמד חוקי רשמי להסכמה בין הצדדים להינשא. בענייננו אין חולק כי הצדדים לנישואין הם תושבי ישראל אשר שהו בזמן עריכת הטקס בישראל. יתר הצדדים לפי הדין הפנימי של יוטה, הם שני עדים ועורך הטקס. למעט עורך הטקס, וככל הידוע למשיבה, כלל הצדדים שהו בישראל בכל שלבי ההליך.
- מהלך הטקס: בהתאם לנטען על ידי העותרים, וכמצוין באתר המרשתת אליו הם מפנים, על בני הזוג לעצב את טקס הנישואין שלהם אך החשוב בו הוא הצהרות והכרזות הצדדים אחד כלפי השני, שגם רכיב זה נעשה בישראל. עוד תטען המשיבה, כי הימצאותו של רשם הנישואין מיוטה אינה מספקת לענין זה שעה שהעותרים עצמם מצויים בישראל.
- בחינת האמור מעידה על כך שרוב מרכיבי טקס הנישואין ואלה המשמעותיים שבהם נערכו בישראל, ואם רובם נערכו בישראל הרי שיש להשקיף על הנישואין ככאלה שנערכו בישראל.
- בהינתן מסקנה זו, בדין החליט פקיד הרישום שלא לרשום את הנישואין. המשיבה תחזור ותדגיש כי פרט לקיומו של רשם נישואין מיוטה, כלל רכיבי הטקס נערכו בישראל. משמדובר בנישואין שנערכו בשטח ישראל, הרי שיש לערוך אותם בהתאם למתכונת הקיימת בדין הישראלי, ובעוד הנישואין הנטענים באמצעות רשם נישואין מיוטה אינם כאלה. משכך, אין ספק שהדין בישראל אינו מאפשר נישואין מסוג זה ובדין הוחלט אפוא שלא לרשמם.
- ראיית נישואין שרכיביהם המשמעותיים נערכו בישראל ככאלה הבאים בגדרה של הלכת פונק שלזינגר תשפיע על היכולת של מדינת ישראל לעצב את דיני הנישואין לפי דיניה הפנימיים, שכן לכל אדם תהיה היכולת לעקוף את הדין הפנימי בלא כל צורך לצאת מגבולות המדינה ובדרך זו הוא יוכל למעשה לבחור איזה דין הוא רוצה שיחול עליו. זאת בניגוד לפסיקה ארוכת השנים הקובעת כי ענייני סטטוס הנישואין בישראל הם עניין למחוקק וצריך שייעשו בהסכמה חברתית רחבה (למשל בג”ץ 4058/95 בן מנשה נ’ שר הדתות (פורסם באתר נבו) ובג”ץ 129/13 אקסלרוד ואח’ נ’ ממשלת ישראל (פורסם באתר נבו).
עוד לעניין עריכת טקס נישואין באופן וירטואלי
- הגם שדי באמור כדי להביא למסקנה כי החלטת פקיד הרישום ניתנה כדין, נבקש להרחיב מעט ביחס לעריכת טקס נישואין באופן וירטואלי.
- בישראל אין כלל מפורש בדין בנוגע לפעולות בענייני המעמד האישי, לרבות פעולה מרשמית בעניינים אלה, שנעשו באופן וירטואלי ומדובר בשאלה חדשנית. בנסיבות אלו יש חשיבות יתרה לבחינת הזיקות לישראל ואת ההשפעה שתהיה להכרה בפעולה בישראל, גם הכרה מרשמית.
- ככלל, בנוגע לפעולות וירטואליות יש לתת משמעות לנוכחות מבצע הפעולה בישראל; האם מבצעי הפעולה אזרחים או תושבים ישראליים; השלכות הפעולה במישור הפרטני והעקרוני בשטחה של ישראל; והאם ההסדר שמבקשים להחיל נועד להגן על אזרחי מדינת ישראל. ניתן להיעזר אף בקווים המנחים לבחינת השאלה האם מדובר בפעולה שאפשר לבצעה באמצעים דיגיטליים, ובמבחן “מרב הזיקות” כפי שיפורט להלן.
- בבחינת ההיבטים השונים של הטקס והמבחנים השונים, מירב הזיקות של טקס הנישואין אינן למדינה בה ניתנה התעודה אלא, כפי שהוצג מעלה, למדינת ישראל, ויש לראות בנישואין אלה ככאלו שנערכו בישראל. העותרים הינם תושבים ואזרחים ישראלים, אשר נמצאו באותו מועד בישראל וביצעו את הפעולה ביניהם, מול עורך נישואין זר שאינו מצוי בישראל כאשר איש מהצדדים לנישואין ואף לא מי מטעמו, נכח במדינת החוץ. מקום מושבם של הצדדים הוא בישראל ובה, בראש ובראשונה, הם מבקשים לממש את נישוא.
- מעבר לאמור, רישום נישואין לפי תעודה זרה שמעידה על טקס וירטואלי, כאשר אין כל זיקה בין הצדדים הנישאים למדינת עריכת הטקס והם לא נכחו במדינת החוץ בעת עריכת הטקס, אף לא נוכחות קונסטרוקטיבית באמצעות מיופה כח מטעמם כפי שנערך טקס הנישואין במדינת אל סלבדור (ראה פס”ד אל-סלבדור), נראה כי הוא הולך צעד נוסף מעבר למה שנפסק בעניין פונק שלזינגר ובפסקי הדין שבאו בעקבותיו.
- יודגש כי, במדינת אל סלבדור טקס הנישואין נערך בשטח מדינת אל סלבדור לעומת זאת, טקס הנישואין שערכו העותרים נערך בשטח מדינת ישראל ולכן יש להחיל עליו את הדין הישראלי.
- כל אלה כאמור מקנים משנה תוקף להחלטת פקיד הרישום עליה עמדנו לעיל.
- התייחסות לטענת העותרים בדבר מקרים דומים שבהם נרשמו הנישואין:
- בעתירתם והן בתגובתם להודעת המשיבה מיום 29.06.21 טוענים העותרים נגד “מדיניות בלתי אחידה” אצל המשיבה, וטוענים בפני בית המשפט הנכבד אודות רישומים שנעשו שלא בהתאם לעמדה שהובאה מעלה.
- אכן, מבדיקת המשיבה שנערכה עולה כי בניגוד לעשרות רבות של מקרים שבהם הבקשות הועברו לבירור, במספר בודד של מקרים נעשה שינוי במצב האישי של המבקשים על בסיס מסמך אשר נטען שהוא תעודה ציבורית ממדינת יוטה הדומה לזו שהציגו העותרים. רישומים אלו יסודם בטעות, לאחר שבאותם מקרים ספורים פקידי הרישום לא שמו לב לכך שבעת הנישואין שהו בני הזוג בישראל. כאמור מעלה, משעה שעסקינן ברישום שלוקה באי נכונות גלויה לעין היה על פקידי הרישום לנהוג בזהירות הנדרשת מהם ולהפנות אף את עניינם של הזוגות האמורים לבירור והמקרים שבהם הדבר לא נעשה נובעים מטעות גרידא.
- עם זאת, בעניין זה תוזכר מושכלת יסוד לפיה ככל שרשות נפלה לכדי טעות במקרה כזה או אחר, אין לבסס טענת הפלייה או להנציח את הטעות. נהפוך הוא, מחובתה של הרשות לתקן את הטעות. לעניין זה יפים דבריו של השופט ברנזון בבג”ץ 301/69 שמילביץ נגד עיריית תל אביב ושר המשטרה, פ”ד כ”ד (1) 302):
“בית-משפט זה יחוש תמיד לעזרת אזרח המופלה לרעה ללא צידוק חוקי על-ידי רשות ציבורית, כשהיא נוהגת איפה ואיפה כלפי אותו סוג של אנשים הראויים ליחס שווה מצדה. במה דברים אמורים? כאשר נשללת מן האזרח זכות חוקית. או כאשר אינטרס שלו נפגע מתוך שרירות או רשעות. לא כן הדבר כאשר מה שהאזרח מבקש להשיג איננו מגיע לו בזכות, או שאינו צודק לגופו, או שעשוי להזיק לזולת. במקרה כזה לא תעמוד לאזרח טענה על אפליה אך ורק משום שמה שהוא מבקש כעת, או משהו דומה לו, הותר לפנים לאזרח אחר. שגגה שיצאה מלפני הרשות, אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד אך ורק כדי לתת סיפוק לעקרון של אי-אפליה”
- לענין טענות העותרים בדבר מיהות מקבל ההחלטה ותפקידו יצוין כי בכל הכבוד לעותרים, הרי שאין בידם הסמכות או היכולת להכריע מיהו הגורם אצל המשיבה אשר שיקבל את ההחלטה בעניינם . כך גם אף אם ההחלטה שהתקבלה בעניינם הינה זהה לעשרות החלטות אחרות שעניינם זהה אינה מובילה למסקנה כי מדובר בנוהל או בהנחיה גורפת. נראה כי טענות אלו נטענו רק על מנת לנסות ולקנות סמכות מקומית (שאינה קיימת לשיטת המשיבה) אצל ביהמ”ש הנכבד.
- לענין טענות העותרים ביחס להוראות הדין המקומי ביוטה, תטען המשיבה כי הדין ביוטה אינו רלוונטי ואין כל רלוונטיות האם טקס הנישואין שערכו העותרים קביל ומוכר במדינת יוטה. בהקשר זה יוער כי הוראות דין זר, אשר דומה כי עליהם נשענות טענות העותרים, הן בגדר עובדות שאותן יש להוכיח (ראה פס”ד … ). לפיכך, ככל והעותרים מתבססים בעתירתם על הדין במדינת יוטה, עליהם להציג חוות דעת מומחה לדין הזר, כשהיא מאומתת כדין ומתורגמת לעברית ואין לקבל פשרנותם האישית והעתקת סעיפים החוק הנטענים באנגלית לעתירה. מכל מקום כאמור, עמדת המשיבה אינה נסמכת על טענתה כי העותרים פעלו בניגוד לדין המקומי אלא על בחינת מריב הזיקות בהליך אותו ביצוע העותרים והמסקנה המתבקשת מבחינה זו כי הנישואין נערכו בישראל. משכך, החלתו של הדין הישראלי אינה מאפשרת רישומם של העותרים כנשואים במרשם.
- ביחס לטענות העותרים בדבר ההכרה בנישואין נשוא העתירה במדינות העולם, הרי שבכל הכבוד לא הוצגו כלל נתונים המעידים כי קיימת הכרה כזו פרט למדינת מולדובה. מעבר לכך, אפילו במדיה וכל הדבר הרי שאין דיני הנישואין בכלל המדינות זהה. ואף כלל לא ידוע האם בכלל מדינות העולם קיימת חשיבות למקום עריכת הנישואין. משכך הרי שאין כל משמעות או רלוונטיות להכרה כזו או אחרת שניתנה במדינה זרה. דיני נשואין וגירושין הינם יחודיים לכל מדינה ולדין הפנימי שלה. סביר להניח שאין גם דמיון בין כללי הנישואין הנהוגים בישראל לבין אלו המקובלים בעולם. ואולם כאמור, משנערכו הנישואין בישראל, חל עליהם הדין הישראל וכפועל יוצא לא ניתן לרשום את העותרים כנשואים עת נישואו בישראל בניגוד להוראות הדין.
לסיכום
- דין העתירה להידחות על הסף, במקרה שלפנינו הסמכות המקומית היא לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים נוכח מקום קבלת ההחלטה.
- מבלי לגרוע מהאמור, דין העתירה להידחות לגופה. החלטת פקיד הרישום בדין יסודה, והיא עולה בקנה אחד עם סמכויותיו מכוח חוק מרשם האוכלוסין ועם פסיקת בית המשפט העליון עת יש לראות את הנישואין נשוא עתירה זו ככאלו שנערכו בישראל.
- אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את העתירה תוך חיוב העותרים בהוצאות ושכר טרחת עורך דין כדין.
פמ”מ 53/00000579/21
287374/2021
תגובה מקדמית של הפרקליטות עתירה להכרה בנישואי יוטה בזום התנגדות של איתי אפטר
הערעור שהגישה הפרקליטות על החלטת אפרת פינק מהמחוזי
את הערעור כתב הפרקליטה מוריה פרימן והפרקליט איתי אפטר כתב לה הערות. בגדול הפרקליטות טוענת שהכרה ביוטה זו פגיעה בריבונות של מדינת ישראל, ושאזרחים ישראלים לא אמורים לעקוף את הוראות החוק שחלות עליהם בישראל. זה אומר שאם אסור להם להתחתן אזרחית בישראל, אז אסור להם לחפש שום פתרון אחר ועליהם להישאר לא נשואים.
בבית המשפט העליון עע”מ
בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים
1.משרד הפנים
רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול
ע”י פרקליטות המדינה
משרד המשפטים, ירושלים
טלפון: 073-3925168; פקס: 02-6467011
המערערים
נ ג ד
- עדי בריל
- מיכאל בריטבין
ע”י ב”כ עו”ד ולדיסלב פינקלשטיין ואח’
רח’ הנמל 9 אשקלון
נייד: 0544280425; פקס 077-3181928
המשיבים
כתב ערעור מטעם המדינה
ובקשה לאיחוד דיון בערעורים ולקביעת דיון בערעורים בהקדם
פסק הדין עליו מערערים: עת”ם 12316-03-21 בריל ואח’ נ’ משרד הפנים מיום 8.7.11.
מועד המצאת פסק הדין: 10.7.22.
הערכאה המוסכמת לדון בערעור: בית המשפט העליון במותב תלתא, בהתאם לסעיף 11 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש”ס-2000.
אגרה וערבון: לא רלוונטי, בהתאם לסעיף 8 לחוק תיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) התשי”ח-1958.
המועד האחרון להגשת הערעור בהתאם לתקנות: 3.11.22 : 60 ימים ממועד המצאת פסק הדין (כאשר ימי הפגרה אינם באים במניין הימים) – זאת, בהתאם לתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, בשילוב עם תקנה 18(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) (תיקון מס’ 2) התשפ”ב-2022.
- מוגש בזאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בעת”ם 12316-03-21 בריל ואח’ נ’ משרד הפנים (כב’ השופטת א’ פינק) מיום 8.7.22 (להלן – פסק הדין). כפי שיפורט, בפסק הדין הורה בית משפט קמא לפקיד המרשם, לשנות את פרט המצב האישי במרשם האוכלוסין של העותרים לנשואים, וזאת על בסיס תעודת נישואין שהונפקה במדינת יוטה, כאשר טקס הנישואין נערך בהיוועדות חזותית, באמצעות תכנת זום, בעוד בני הזוג שהו בישראל ואילו עורך הטקס שהה ביוטה. במקביל להגשת ערעור זה מוגש ערעור נוסף על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעת”מ 30902-03-31 חדו”ש נ’ רשות האוכלוסין וההגירה ( להלן – עניין חדו”ש), ובגדרו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין דשם. פסק הדין מצורף ומסומן מע/1.
בקשה לאיחוד הדיונים ולקביעת דיון בהקדם
- הערעור דנן על פסק הדין וערעור המדינה על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהלים בירושלים בענין חדו”ש המוגש היום במקביל לערעור דנן, עוסקים באותה החלטה מנהלית של רשות האוכלוסין לדחות בקשות לרישום נישואין, על בסיס תעודת נישואין שהונפקה על ידי מדינת יוטה, כאשר טקס הנישואין נערך בהיוועדות חזותית, באמצעות תכנת זום, בעוד בני הזוג שוהים בישראל ואילו עורך טקס הנישואין שוהה ביוטה (להלן – נישואי זום או נישואין מקוונים או נישואי יוטה). פסק הדין מושא הערעור דנן ונימוקיו אומצו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בפסקו דינו בעניין חדו”ש. בהינתן זהות הסוגיה והנימוקים העומדים ביסוד פסק הדין, תבקש המדינה כי הדיון בהם יתקיים במאוחד.
- בנסיבותיו של ערעור זה, תבקש המדינה, בכפוף כמובן ליומנו של בית המשפט הנכבד, כי הערעורים ישמעו בהקדם, וזאת בשים לב להשלכות הרוחב שיכולות להיות לפסק הדין ביחס לבקשות רבות התלויות ועומדות בפני הרשות לרישום נישואי זום, ולכך שמדובר בסוגיה שלעמדת המדינה היא חידוש מן הפסיקה הקיימת. עוד יצוין, כי בפני בתי המשפט לעניינים מנהליים תלויות ועומדות עתירות נוספות בסוגיה זו ממש (ר’ עת”מ 25961-10-21 ועת”מ 13572-06-22 בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב). בנסיבות אלו, המדינה סבורה, כי פסק הדין של בית משפט קמא וקביעותיו מצדיקות בירורו של ההליך בערכאה הערעורית הנכבדה, בכל ההקדם.
הערעור
- עמדת המדינה היא כי בפסק הדין נפלו מספר שגיאות המצדיקות את קבלת הערעור וביטולו של פסק הדין. עמדת המדינה היא כי שגה בית משפט קמא את יישם בנסיבות העניין את פסק דינו של בית המשפט הנכבד בבג”ץ 143/62 פונק שלזינגר נ’ משרד הפנים, פ”ד יז 225 (1963), להלן – עניין פונק-שלזינגר), על נסיבות המקרה דנן. ודוק: המדינה אינה מבקשת לערער על הלכת פונק-שלזינגר, אלא סבורה היא כי הלכה זו לא חלה על נישואים שנערכו באמצעות הזום, כאשר בני הזוג שוהים בישראל בעת עריכת טקס הנישואין.
- עמדת המדינה היא, כי פסק דינו של בית המשפט יש בו בכדי להרחיב את הלכת פונק-שלזינגר למחוזות חדשים שלא כיוונה אליה, באופן אשר יש בו כדי לפגוע בריבונות של המדינה להחליט לגבי הדין שיחול על מעשים המתבצעים בשטחה, ועל עיצוב דיניה הפנימיים בפרט אלו הנוגעים לענייני המעמד האישי. כפי שיפורט בהרחבה להלן, החלה אוטומטית של ההלכה הפסוקה בעניין סמכויות פקיד הרישום על הסיטואציה של נישואין מקוונים, כפי שנקבע בפסק הדין, מהווה “קפיצת מדרגה” מן הפסיקה הקיימת. עמדת המדינה היא, כי במקרה בו הנישואין נערכו בישראל, כפי שנעשה במקרה דנן, אין מקום לתחולת הלכת פונק-שלזינגר, ויש מקום לתחולה של הדין הפנימי.
בהקשר זה, הפסיקה ארוכת השנים קובעת כי ענייני סטטוס הנישואין הם עניין למחוקק וצריך שייעשו בהסכמה חברתית רחבה (למשל בג”ץ 4058/95 בן מנשה נ’ שר הדתות, פ”ד נא (3) 876 (1997); בג”ץ 129/13 אקסלרוד נ’ ממשלת ישראל (26.1.14). עד היום המחוקק לא אפשר עריכת נישואין אזרחיים בישראל, ומהות בקשת המשיבים, היא לאפשר נישואין אזרחיים בישראל באמצעות מדינה זרה, בעוד בני הזוג וטקס הנישואין עצמו נערך בישראל.
- המדינה תוסיף ותטען, כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי העותרים הופלו ביחס לאחרים וכי היה על פקיד הרישום לרשום את המשיבים כנשואים מכוח עקרון השוויון לנוכח העובדה כי פקיד הרישום רשם כבר נישואין של מספר זוגות שערכו טקסי נישואין באמצעות הזום וקיבלו תעודת נישואין ממדינת יוטה. המדינה תטען, כי עצם רישום בטעות, אינו מחייב בהכרח רישום מאוחר יותר של זוגות רבים, תוך הרחבת התופעה, רק מכורח אותה טעות.
המדינה תטען, כי מרגע שהתקבלה החלטה עקרונית בסוגיה, הוקפא הרישום של הזוגות שנישאו בדרך זו, כך שהדבר יושם באופן שוויוני במבט צופה פני עתיד, ואין בטיעון השוויון כדי להצדיק הרחבה של הלכה, באופן מוקשה המעורר השלכות רוחב.
- דרך הילוכנו תהא כדלקמן. תחילה נדרש לרקע העובדתי לרבות ההליכים בבית משפט קמא. לאחר מכן נציג בהרחבה את נימוקי הערעור.
הרקע העובדתי
- בתקופת מגפת הקורונה, מספר מדינות אפשרו לאזרחיהן ותושביהן להינשא על ידי עורך נישואין מוסמך, בטקס נישואין באמצעות פלטפורמת זום. מספר מועט של מדינות כמו יוטה ויפן, אפשרו גם למי שאינם אזרחי או תושבי המדינה שלהן ואף כלל אינם שוהים בשטחה, לבצע טקסים אלה בזום, שבעקבותיהם הונפקו תעודות נישואין רשמיות של אותה מדינה. ככל הידוע, מספר זוגות אזרחי ותושבי ישראל ערכו נישואין אלה באופן מקוון, בעודם שוהים בישראל, ולאחר מכן ביקשו להירשם בישראל כנשואים על יסוד התעודה שהונפקה במדינת החוץ (במקרה זה ביוטה).
- במקרה שלפני בני הזוג – המשיבה 1, רשומה כיהודייה במרשם האוכלוסין והמשיב 2, רשום כחסר דת, טענו בעתירתם המנהלית, כי ביום 24.10.20 נישאו בטקס נישואין באמצעות טכנולוגיית זום. על פי הנטען, כתוצאה מטקס זה, קיבלו המשיבים בדואר ביום 25.11.20 תעודת נישואין של מדינת יוטה כשהיא מאומתת בחותמת אפוסטיל. העתק תעודת הנישואין מצורף ומסומן מע/2.
- יצוין, כאמור בפתח הדברים, כי במדינת יוטה שבארה”ב, ניתן לערוך טקס נישואין באמצעים מקוונים. הליך זה מורכב משלושה שלבים מובחנים כאשר העיקרי והחשוב שבהם הוא אותו טקס נישואין אשר נערך באמצעות תכנת זום: (א) קבלת רישיון נישואין, לאחר מסירת פרטים כנדרש בחוק ואימות זהות הצדדים בתכנת זיהוי דיגיטלית, ולאחר שהצדדים הצהירו כי אין סיבה חוקית ביוטה שמונעת את הנישואין וכי הם כשירים להינשא. טופס הרישיון מועבר לעורך הטקס באופן דיגיטלי. (ב) עריכת הטקס – החוק ביוטה שותק לגבי עריכת הטקס למעט דרישה שיהיה עורך נישואין מוסמך, שני עדים מעל גיל 18 ואישור הצדדים המעיד על רצונם החופשי להינשא. בני הזוג עורכים את הטקס בהתאם לרצונם, ובעקבות משבר הקורונה, יוטה גם מאפשרת קיום טקס נישואין באמצעות פלטפורמה של היוועדות חזותית, ללא דרישה שהצדדים ינכחו במדינת המוצא שלהם, יהיו נוכחים פיזית ביוטה או שיהיו אזרחיה או תושביה. עם זאת, יש חשיבות לכך שה-HOST אשר פותח את הפגישה הווירטואלית, ימצא ביוטה וכי הוא יהיה עורך הנישואין או אחד הצדדים. (ג) רישום הנישואין ביוטה – עורך הנישואין משלים את הפרטים בטופס המקוון של הרישיון להינשא וחותם עליו. תעודת הנישואין הדיגיטלית זהה לתעודת נישואין רגילה של יוטה ונשלחת לצדדים. עותק של התעודה נשמר במאגר המידע של יוטה כהוכחה שנערכה חתונה והנישואין רשמיים.
- ביום 24.2.21 הגישו המשיבים בקשה בלשכת רשות האוכלוסין לשינוי פרט המצב האישי במרשם האוכלוסין לנשואים על יסוד תעודת הנישואין האמורה. פקיד המרשם, אשר ראה כי המשיבים שהו בישראל בעת עריכת טקס הנישואין כלל לא יצאו מגבולות ישראל (כניסתם האחרונה בשעתו לישראל הייתה ביום 15.12.19, ללא יציאה לעריכת טקס הנישואין), סרב לרשום את הנישואין והפנה את בקשת המשיבים לבירור.
- למען הסדר הטוב, נציין כי עוד קודם להגשת העתירה המנהלית, ובעקבות פרסומים בתקשורת, העביר שר הפנים דאז הנחיה כי יש לעכב את רישום הנישואין על פי המסמך הנטען ממדינת יוטה, עד לאחר בירור ובחינת הנושא במטה משרד הפנים. יצוין כי, נוכח העובדה שדובר היה בסוגיה חדשה הטעונה בחינה בדבר הדין הרלבנטי החל, הועברה הסוגיה להיוועצות מול משרד המשפטים.
- במקביל להעברת בקשת המשיבים לבחינה במטה, הועברו מספר בקשות העוסקות במצב עובדתי דומה, לשינוי הרישום בפרט המצב האישי בעקבות תעודות בדבר טקסי נישואין שנערכו בהיוועדות חזותית באמצעות תוכנת ‘זום’ מול גורם מוסמך במדינת יוטה, שהנפיק את התעודה הציבורית דלעיל.
- יצוין כי עוד קודם למקרה שבפנינו, היו מספר מקרים שבהם פקיד הרישום רשם את הנישואים בהתאם לתעודת נישואין שהוצגה בפניו, מבלי להידרש לכך שבני הזוג שהו בישראל במועד טקס הנישואין. על כל פנים, משהוחלט לברר את הסוגיה במישור העקרוני, לובנה הסוגיה ברשות האוכלוסין עם הגורמים הרלוונטיים במדינה, לרבות משרד המשפטים. בהמשך לכך, ביום 30.12.20 הודיעה רשות האוכלוסין וההגירה אין לאשר בקשות לרישום נישואין על יסוד תעודות שניתנו לגבי טקסים שנערכו באמצעות היוועדות חזותית אלא להעבירן לבחינה במטה הרשות.
- ביום 10.01.21 הוגשה עתירה לבית המשפט הנכבד, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג”ץ 159/21) על ידי המשיבים דכאן ועותרים נוספים. עתירה זו נמחקה בפסק דין מיום 14.2.21 לבקשת המשיבים, נוכח אחת מטענות הסף של המדינה, בדבר קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה מנהלית. במהלך מרץ 2021 הוגשה העתירה המנהלית מושא הערעור וכן העתירה המנהלית בעניין חדו”ש. כמו כן בחודשים שלאחר מכן הוגשו עתירות נוספות התלויות ועומדות בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (עת”מ 25961-10-21 ועת”מ 13572-06-22). [ האם ש עוד עתירות במחוזות?]
- ביום 7.6.21, בהמשך להגשת עתירה על ידי העותרים, ולאחר היוועצות בסוגיה, לרבות הבאתה בפני היועץ המשפטי לממשלה, התקבלה החלטת רשות האוכלוסין וההגירה בעניינם, שדוחה את בקשתם להירשם כנשואים. וכך נכתב בהחלטת הרשות:
“בקשתכם לשינוי הרישום בפרט המצב האישי במרשם האוכלוסין נבחנה על ידי ונמצא כי הצגתם תעודת נישואין שניתנה במדינת יוטה, בזמן שבמועד הנישואין האמור בתעודה שהיתם בישראל ואף לא היה נציג מטעמכם במדינת יוטה.
לאחר בחינה, בין היתר גם מול תנאי הנישואין ביוטה בהתאם לאתר הרשמי של מדינה זו, נמצא כי רוב הרכיבים של טקס הנישואין, שלגביהם ניתנה התעודה שהצגתם, מתייחסים לפעולות שנערכו בישראל, כך שמירב הזיקות של טקס הנישואין אינן למדינה בה ניתנה התעודה.
משכך, אין לי אלא לקבוע כי הנישואין נערכו בישראל.
בהינתן וטקס הנישואין נערך בישראל, הרי שחל עליו הדין הישראלי ולא חלות עליו ההלכות של בית המשפט העליון שמתייחסות לנישואין מחוץ לישראל. ולכן לשם הרישום במרשם האוכלוסין נדרשת תעודה ציבורית מאת הרשות המוסמכת לכך בישראל.
משמדובר בנישואין שיש לראותם ככאלה שנערכו בישראל, הכפופים לדין החל בישראל, אף אינני נדרשת לשאלות אחרות הנוגעות לוודאות הזיהוי או לשאר פרטי הטקס נשוא התעודה.
לאור האמור לעיל בקשתכם לשינוי הרישום בפרט המצב האישי במרשם האוכלוסין על יסוד תעודת הנישואין ממדינת יוטה נידחת.”
העתק החלטת הרשות מצורף ומסומן מע/3.
- בהמשך לכך, עם קבלת ההחלטה המנהלית הגישו המשיבים עתירה מתוקנת (מצורף כנספח מע/4) ביום—הגישה המדינה תגובה מקדמית (מצורף כנספח מע/5). ביום 31.10.21 התקיים דיון בעתירה. בתום הדיון נקבע כי המדינה תגיש כתב תשובה וכי תינתן למשיבים זכות תגובה בכתב. העתק העתירה המתוקנת (העתק פרוטוקול הדיון והחלטת בית המשפט מצורף ומסומן מע/6).
- ביום 30.1.22 הגישה המדינה כתב תשובה מטעמה. בתמצית, המדינה טענה בין היתר כי לעמדתה טקס הנישואין שערכו המשיבים התקיים בישראל. משכך, היות והדין הפנימי אינו מכיר בטקס אותו ביצעו המשיבים, לא ניתן להיעתר לבקשתם לרישום הנישואין הגם שהם פעלו בהתאם לדיני מדינת יוטה והגם שהציגו תעודת נישואין ממדינה זו. (צילום כתב התשובה מצורף ומסומן מע/7). ביום—הגישו המשיבים תגובה לכתב התשובה. במסגרת תגובה זו ציינו העותרים כי חלה “התפתחות” בעמדת המדינה (לשיטתם), עת הסכימה המדינה לרישום בנות זוג כנשואות על בסיס תעודת נישואין של מדינת יוטה וזאת בעקבות טקס נישואין שנערך בזום עת שהו אותן בנות זוג במדינת מקסיקו. עוד ציינו המשיבים כי קודם להסכמה זו המציאו העותרים דשם מסמך רישמי ממדינת מקסיקו לפיו היא אינה מתנגדת לביצוע הטקס בהיוועדות חזותית. המשיבים סברו כי יש בהסכמה המתוארת לעיל משום חיזוק לעמדתם. בהמשך לכך הורה בית המשפט קמא למדינה להגיב. ביום— הגישה המדינה תגובה להודעת המשיבים והסבירה כי דווקא רישום בנות הזוג שנישאו בנישואי יוטה עת שהוו במקסיקו (כאשר מקסיקו, מדינת מקום עריכת הטקס אינה מתנגדת לביצוע טקס בהיוועדות חזותית), מחזק את עמדת המדינה, שכן ישנו הבדל מהותי בין מצב שבו בני הזוג שהו בעת עריכת הטקס בישראל לבין מצב שבו שהו במקסיקו. (צילום תגובת המדינה מצורף ומסומן מע/8).
פסק הדין
- פסק הדין קובע כי על פקיד המרשם לרשום את העותרים כנשואים, וזאת משלושה טעמים:
- ראשית, על פי פסיקת בית המשפט הנכבד, משהוצגה תעודה ציבורית תקפה של מדינה זרה, תקינה על פניה ומהימנה המעידה על השינוי במעמד האישי של הפונים, יש לרשום את שינוי המעמד האישי ואין לערוך בירור נוסף בעניין. עוד הוטעם כי בהתאם להלכה הפסוקה אין זה מתפקידו של פקיד הרישום להכריע בשאלת תוקף הנישואין, ודי לצורך הרישום שהובאה ראיה מוסמכת, באמצעות תעודה ציבורית, בדבר עריכת טקס נישואין המוכר ונוהג באותה מדינה. עוד עולה מפסק הדין בהקשר זה ,כי ככל שמוצגת תעודה ציבורית תקפה, המדינה שהנפיקה את התעודה היא הסוברנית לקבוע אילו טקסים מוכרים בה, וממילא למדינה אחרת אין את היכולת להתערב בכלליה – ומכאן שלא היה מקום שפקיד הרישום יערוך בירור כלשהו בעניין.
בהתאם להלכות שיצאו מלפני בית המשפט הנכבד בעניין סמכותו של פקיד הרישום (בית המשפט קמא הפנה בין היתר לעניין פונק שלזינגר; בג”ץ 2888/92 גולדשטיין נ’ שר הפנים, פ”ד נ(5) 89 (1994) (להלן: עניין גולדשטיין); בג”ץ 4916/04 זלסקי נ’ שר הפנים (19.6.11, להלן: עניין אל-סלבדור), על פקיד הרישום לרשום את השינוי במצב האישי על סמך תעודה ציבורית תקינה של מדינה זרה המעידה על השינוי, אלא אם עולה חשש לחוסר נכונות פרטי הרישום או לאי אמיתות התעודה. כמו כן, צורת הנישואין נקבעת בהתאם לדין הקבוע במקום הטקס ובאין ראיה לסתור זאת, חזקה כי טקס שנערך במדינה פלונית נערך כדין. עוד נקבע, כי השאלה מהו מקום עריכת הטקס נקבעת אף היא לפי עמדתה של המדינה המנפיקה את התעודה הזרה ואין מדינת ישראל יכולה להרהר אחריה או לבחנה.
- לפיכך, בית המשפט קמא קבע, כי משעה שהוצגה לפקיד הרישום תעודה ציבורית המעידה על עריכת טקס המוכר במדינה שהנפיקה את התעודה, אל לו לפקיד הרישום לערוך בירור או להכריע בדבר מקום עריכת הטקס במקרה של נישואין באמצעות היוועדות חזותית. כפי שנקבע במסגרת פסק הדין, “ממילא, גם בית המשפט אינו צריך להכריע בשאלה זו במסגרת עתירה שעניינה בסמכותו של פקיד הרישום”.
- הטעם השני עליו הושתת פסק הדין הוא קביעת בית משפט קמא כי אף אם היה מקום לערוך בירור נוסף כאמור, אין בסמכות פקיד הרישום להחליט מהו מקום עריכת טקס שנערך בהיוועדות חזותית, משמדובר בשאלה מורכבת המחייבת שיקול דעת מהותי החורג מתחום סמכותו של פקיד הרישום. בית משפט קמא קבע כי אין זה מתפקידו ובסמכותו של פקיד הרישום לדון ולהכריע בשאלות הנוגעות למקום עריכת טקס הנישואין, בטרם ירשום נישואין לפי תעודה ציבורית של מדינה זרה הנחזית להיות תעודה שניתנה על ידי רשות מוסמכת בה, וזאת משום שמדובר בסוגיה מורכבת וסמכותו של פקיד הרישום היא רישומית סטטיסטית ולא מהותית. עוד הוסיף בית משפט קמא וקבע כי ממילא, אף לוּ היה מקום לברר את מקום עריכת הטקס שנערך באמצעות היוועדות חזותית, לא קיים מענה לשאלה זו בפסיקת בתי המשפט בישראל, וגם בית המשפט בכובעו כבית משפט לעניינים מינהליים אינו צריך להכריע בשאלה זו במסגרת עתירה שעניינה בסמכותו של פקיד הרישום. כלומר, אף אם היה מקום לברר את מקום עריכת הטקס, הרי שאין במשפט הישראלי מענה לשאלת מקום ביצועו של טקס נישואין שנערך באמצעות היוועדות חזותית בפסיקת בית המשפט בישראל. מדובר בשאלה מורכבת שפנים רבות לה, ובנסיבות אלו מקל וחומר שאין זה מסמכותו של פקיד הרישום להידרש למקום עריכת הטקס ולהכריע בה – סוגיה שעניינה במשפט המהותי.
- הטעם השלישי עליו ביסס בית המשפט קמא את פסק דינו הוא עקרון השוויון, אשר מצדיק לשיטתו אף הוא את רישום העותרים כנשואים, הגם שאין מדובר בטעם העיקרי לקביעה כאמור. בית המשפט קמא עמד על כך שרשות האוכלוסין וההגירה נאותה לרשום כבר מספר זוגות שערכו את טקס הנישואין שלהם במדינת יוטה באמצעות היוועדות חזותית, בין אם אלו שהו במדינת ישראל ובין אם שהו במדינת מקסיקו (וזאת מבלי שרשות האוכלוסין וההגירה נדרשה לשאלת מקום הטקס או ביקשה תעודת נישואין ממדינת מקסיקו). משכך, על אף שטעות מינהלית אינה מצדיקה את המשך יישום הטעות, על הרשות לשקול את עקרון השוויון בהפעלת סמכויותיה. במקרה זה, משהובהרה אמיתות תעודת הנישואין, כפי שהובהרה על ידי זוגות אחרים שנישאו בהיוועדות חזותית, היה על פקיד המרשם לפעול לרישום העותרים כנשואים.
- לאחר המצאת פסק הדין פעלה המדינה להגשת בקשה לעיכוב ביצוע על פסק הדין (מצורף ומסומן מע/9). בהמשך לך הוגשה תגובה מטעם המשיבים, לה גם צורפו תכתובות שונות של ב”כ המשיבים עם פקיד במדינת יוטה, המתייחס לשינויים בעקבות בפסק הדין וכן אף מסמכים שונים מתכתובות בין השניים שקדמו למתן פסק הדין (שלא צורפו לבית המשפט המחוזי במסגרת ההליך המקורי). יאמר בזהירות כי ממסמכים אלו עולה לכאורה, כי בעקבות אי ההכרה של מדינת ישראל בתעודות הנישואין, מדינת יוטה ביטלה תעודות נישואין (void) וזאת בשל החלטת רשות האוכלוסין בישראל. צילום תגובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע מצורף ומסומן ( מע/10). ביום – הגישה המערערת תגובה מטעמה (ומסומן מע/11).
- ביום 24.7.22 ניתנה החלטת בית המשפט קמא לעכב את ביצוע פסק הדין עד ליום 8.9.22. העתק החלטת בית המשפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע מצורף ומסומן מע/12. בנסיבות שנוצרו, ובשים לב לכך שפרק הזמן הקצר לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובשל הצורך להידרש לשאלת הגשת הערעור בפרקליטות המדינה ובמערך הייעוץ המשפטי לממשלה, הוחלט שבעניינם הפרטני של המשיבים בערעור דנן – ירשמו נישואיהם בהתאם לפסק הדין. בתוך כך, תטען המדינה, כי ככל שיתקבל הערעור, יהיה מקום לבטל את רישומם של המשיבים דנן. כמו כן, במקביל להגשת הערעור דנן, המדינה פועלת להגיש עיכוב ביצוע על פסק הדין שניתן בעניין חדו”ש, אשר לא תחם את הכרעתו אך ורק לעותרים דשם, אלא קבע כי הוא יחול על כל מי שמבקש לרשום את נישואיו על יסוד תעודה ציבורית שהתקבלה ממדינת יוטה לאחר שנערכו נישואים בזום, בעוד בני הזוג שהו בישראל.
- מכאן הערעור שבפנינו.
עמדת המדינה
- עמדת המדינה היא כי בפסק דינו של בית משפט קמא נפלו מספר שגיאות המצדיקות את ביטולו. לעמדת המדינה, נודעות לפסק הדין השלכות רוחב משמעותיות ביותר הנוגעות לרישום נישואין, לצד השלכות על תחולת דין זר על מעשים שנערכו בישראל, המנוגדים לדיניה הפנימיים.
- תחילה, המדינה תבהיר כי בטיעון שיובא להלן אין היא מבקשת לבחון מחדש את הלכת פונק-שלזינגר או לסטות ממנה. המדינה מכירה כמובן את פסיקתו ארוכת השנים של בית המשפט הנכבד מאז נקבעה הלכת פונק-שלזינגר, והיא ערה להבחנה החדה והברורה בין בחינת מהות ותוקף הנישואין, לבין סמכותו המינהלית של פקיד המרשם לרישומם במרשם האוכלוסין. בעוד תוקפם המהותי של הנישואין נבחן בבתי המשפט האזרחיים והדתיים (ובכלל זה בבית המשפט לענייני משפחה) וכפוף להוראות הדין המהותי, רישום הנישואין במרשם נעשה על פי כללי המשפט המינהלי. כפי שנקבע עניין פונק-שלזינגר, “תפקידו של פקיד רישום … אינו אלא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים, ושום סמכות שיפוטית לא ניתנה בידו”. עוד נזכיר, כי בהתאם לחוק מרשם האוכלוסין, פרטי הרישום במרשם האוכלוסין ביחס לדת, לאום ומצב אישי של אדם, אינם מהווים ראיה לכאורה לנכונותם.
- על בסיס עיקרון זה, קבע בית המשפט הנכבד פעם אחר פעם כי פקיד המרשם אינו מוסמך לקבוע את תוקפו של הרישום שאותו הוא נדרש לרשום וכי לא הוענקה לו סמכות להכריע בשאלות משפטיות מורכבות. ככלל, על פקיד המרשם לבצע את הרישום המבוקש, אלא אם כן הדברים אמורים ברישום שאי-נכונותו “גלויה לעין, והיא אינה מוטלת בספק סביר”. כידוע, הלכת פונק-שלזינגר קנתה לה שביתה ובית המשפט הנכבד שב וחזר עליה הן בהיבט של רישום נישואין (ר’ עניין גולדשטיין, עניין אלסבדור, (בג”ץ 3045/05 בן ארי נ’ שר הפנים ( –) והן בהיבטי של רישום הורות, כך אך לאחרונה גם בהרכב מורחב של בית המשפט הנכבד בדנג”ץ 5591/20 דנג”ץ צור-וייסלברג נ’ משרד הפנים (26.7.22, להלן עניין צור-וייסלברג).
- עם זאת, עמדת המדינה היא כי נסיבות המקרה דנן שונות בתכלית מעניין פונק-שלזינגר, וכי אין מקום להחיל את עניין פונק-שלזינגר על ענייננו. עמדת המדינה היא כי החלה אוטומטית של ההלכה הפסוקה בעניין סמכויות פקיד הרישום על הסיטואציה של נישואין מקוונים שנערכו בזום כאשר בני הזוג שוהים בישראל מהווה “קפיצת מדרגה” מן הפסיקה הקיימת. הפסיקה שנסקרה בפסק דינו של בית משפט קמא, וצוינה גם לעיל בהן יושמה הלכת פונק-שלזינגר, עסקה בסיטואציות שבהן הנישואין נערכו בחו”ל, או באתר בישראל שבו בעלי תפקידים זרים רשאים לפעול מכוח דיניה של מדינה זרה כמו המקרה של נישואין קונסולריים (עניין גולדשטיין), ולכל הפחות כאשר לבני הזוג שנמצאים בישראל היו מיופי-כוח מטעמם במדינה שבה נערכו הנישואין, כאשר לא הייתה מחלוקת כי טקס הנישואין נערך בחו”ל (עניין אל סלבדור).
לעומת זאת, למיטב הבדיקה, הפסיקה לא עסקה עד כה במקרה שבו בני הזוג שהו בישראל במהלך טקס הנישואין, ללא נציגות מטעמם במדינה הזרה, כמו במקרה שלפנינו.
- כפי שצוין לעיל, עת שקיבל פקיד הרישום את תעודת הנישואין מטעם המשיבים ולאחר בדיקה שנערכה מטעמו, נמצא כי המשיבים לא יצאו כלל מגבולות ישראל, ועל כן, תעודת הנישואין ממדינת יוטה אשר העידה על נישואיהן, העידה למעשה על טקס שנערך בישראל. לאחר ברורים נוספים במטה הרשות, ולרבות עם גורמים במשרד המשפטים נמצא, כי החלק המרכזי והמשמעותי בהליך הנישואין אותו ערכו המשיבים הוא אותו טקס נישואין שהתנהל באמצעות תוכנת זום עת שהו המשיבים בישראל בעוד עורך הנישואין שהיה אף “מארח” הזום שהה ביוטה. במסגרת אותו הטקס נדרשת הסכמה של בני הזוג להינשא הניתנת בשעת הטקס בפני עורך הנישואין. תנאי זה דורש למעשה השתתפות קונסטיטוטיבית של העותרים בטקס בנישואין. ללא השתתפות זו – אין נישואין. כך ,למשל, על פניו, במידה שעורך הטקס לא שמע את הזוג ו/או לא ראה אותם, הנישואין אינם תקפים. עוד יצוין, כי המשיבים עצמם הדגישו (בעתירתם המנהלית המקורית שהוגשה בטרם התקבלה ההחלטה המנהלית), כי במקרה דנן אין מדובר בנישואין באמצעות שליח או מיופה כוח בהם אדם אחר מבצע את הפעולה בשם המבקשים אלא המדובר בפעולה שבוצעה על ידם באופן ישיר – כאשר, כאמור, שהו במדינת ישראל. עוד נמצא, אם כן, עצם קיומה של שיחת זום אינה משנה את מיקומם הגאוגרפי של המשתתפים בשיחה, ולמיקום הגאוגרפי חשיבות מבחינת תקפות הטקס. עורך הטקס שהה ביוטה בעוד המשיבים שוהים בישראל ולא ניתן לראות בעצם קיומה של השיחה מעין שהות וירטואלית במרחב אחר. משכך, ומאחר שהמרכיב המרכזי והעיקרי בטקס שערכו המשיבים התקיים בישראל נמצא שיש לראות בנישואין אלה כנישואין שנערכו בישראל. בהתאם לאמור, ובהינתן מסקנה זו, ניתנה ההחלטה המנהלית שצוינה לעיל.
כפי שיפורט מיד, עמדת המדינה היא כי מענה זה שניתן למשיבים על ידי פקיד המרשם אינו בא בקהלם של אותם מקרים בהם עוסקת הלכת פונק שלזינגר, אלא המדובר למעשה בהחלטת פקיד המרשם לערוך בדיקה מקדימה לשאלת תחולתה של ההלכה על נסיבות המקרה (אשר כמפורט לעיל נערכה לגביה התייעצות ואף הוצגה בשעתו בפני היועץ המשפטי לממשלה). בדיקה מקדימה זו הובילה למסקנה, כי אין מקום להורות על רישום הנישואין שנערכו בישראל, על יסוד תעודה זרה שהונפקה במדינת יוטה. ונבאר.
- כפי שצוין לעיל, במסגרת הטעם הראשון עליו הושתת פסק הדין, קבע בית המשפט קמא כי ככל שמוצגת בפני פקיד הרישום תעודה ציבורית של מדינה זרה המכירה בטקס נישואין ככזה שנערך בה (שעל פניה אינה מגלה טעות), עליו לרשום את הנישואין במרשם. משמע – מי שיקבע האם הנישואין נערכו בישראל אם לאו, לצורך הרישום, היא מדינת החוץ ודי בכך שהיא זו שהנפיקה את התעודה כדי לחייב את פקיד הרישום לרשום את הנישואין. לעמדת המדינה, קביעה זו שגויה ודינה להתבטל. וכל זאת – מדוע?
- ראשית, יש בקביעה זו בפסק הדין כדי להרחיב את הלכת פונק-שלזינגר באופן אשר יש בו כדי לפגוע בריבונות של המדינה להחליט לגבי הדין שיחול על מעשים המתבצעים בשטחה. לעמדת המדינה, פסק הדין מהווה הרחבה של פסק הדין בעניין פונק שלזינגר, מאחר שבית המשפט הנכבד בעניין פונק-שלזינגר הבחין מפורשות בין נישואין שנערכו בישראל לכאלה שנערכו מחוצה לה, בעוד שבית המשפט קמא מחיל את הלכת פונק-שלזינגר גם כאשר הנישואין נערכו בישראל. כך, בסעיף 16 לפסק הדין בעניין פונק-שלזינגר קבע כב’ השופט זוסמן כי מדובר בנישואין שנערכו בחוץ לארץ כדלקמן: “:סעיף 2לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, הוא הלכת המדינה, אך אין בו אלא הוראה לגבי נישואין של יהודים בישראל. זהו הסדר הציבורי הפנימי, היינו, הסדר הציבורי הנוהג בפנים הארץ, אך מהו הסדר הציבורי כשהנישואין לא נערכו בארץ?” משקבע בית משפט זה בע”א 191/51 [3], לעניין צורת הטקס, כי דין מקום עריכתו יהא קובע, נמצא כי בישראל חיים מאות ואולי אלפים זוגות שלא באו בברית נישואין אלא בטקס אזרחי. המדינה מכירה בכך והדת אינה מכירה בכך.”
- כפי שהובא לעיל, פסק הדין בעניין פונק שלזינגר נדרש לכללי המשפט הבין-לאומי הפרטי בענייני נישואין והראה כי בעוד שבעניין הצורה – טקס הנישואין – יש ללכת לפי מקום עריכת הטקס, הרי שבשאלת כושרם של הצדדים להינשא קיימת מחלוקת האם יש ללכת על פי דין מקום מושבם של הצדדים או מי מהם, או שמא יש ללכת לפי מקום עריכת הטקס. בית המשפט קבע כי אל לו לפקיד הרישום להכריע בשאלת תוקף הנישואין לפי המשפט הבינלאומי הפרטי. מקום שיש ספק משפטי בעניין תוקף הנישואין, עליו לרשום את הנישואין על סמך הטקס שנעשה. אולם, בכל הנוגע לסוגיית הצורה עולה מפסק הדין כי לא קיים ספק משפטי והדבר נגזר ממקום עריכת הטקס. מכאן עולה כי יש חשיבות ברורה לשאלה היכן נערך הטקס מבחינת ההיבט המהותי אך גם מבחינת ההיבט המרשמי, שכן במקרה שנמצא שמקום עריכת הטקס הוא ישראל, יש לקבוע גם שהדין החל הוא הדין הישראלי. כב’ השופט ויתקון בע”א 191-51 סקורניק נ’ סקורניק , ח 141 ובהמשך כב’ הנשיא ברק בבג”ץ 2232/03 פלונית נ’ ביה”ד האזורי ת”א-יפו (2006) (בג”ץ “בני נח“) קובעים כי, סימן 47 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947 (להלן: “דבר המלך”) הקובע כי עבור אזרחי ישראל בענייני המעמד האישי יש להחיל את הדין האישי, הינו כלל “מוניציפלי-פנימי” אשר חל רק על תוקפם של נישואין שנערכו בישראל ואינו חל במקרים בהם הנישואין נערכים מחוץ לישראל, שכן, סעיף זה אינו קובע את הכללים של המשפט הבינלאומי הפרטי שיחולו בישראל ביחס לטקס נישואין שנערך מחוץ לישראל. כאשר נישואין נערכו מחוץ לישראל, יש לעשות הבחנה בין תוקפם המהותי של הנישואין הכפוף לדין המושב של הצדדים ובוחן את כושר הצדדים להינשא לבין תוקפם הצורני אשר כפוף לדין מקום עריכת הטקס. מכאן שאף לדידם, יחול הדין הישראלי מקום בו נערך הטקס בישראל.
- לאור האמור, לא יכולה להיות כל מחלוקת כי עת נערכים נישואין בישראל חל עליהם הדין הפנימי הישראלי אשר ראשיתו בדבר המלך והמועצה על ארץ ישראל 1922-1947, לפיו נישואין שנערכו בישראל על ידי מי שהוא אזרח ותושב ישראל יהיו כפופים לדין האישי. ביחס לבני זוג שהם יהודים – עריכת נישואין בין יהודים בישראל בטקס שלא לפי הדין היהודי, אף נוגדת את הוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953, הקובע בסעיף 2 כי “נישואין וגירושין של יהודים יערכו בישראל על פי דין תורה”. כמו כן, מדובר בנישואין שאינם תואמים את דרך עריכת הנישואין בישראל שהתווה המחוקק לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום).
- עמדת המדינה היא כי הלכת פונק-שלזינגר אינה מתייחסת להכרה רישומית בנישואין מעין אלו, עת טקס הנישואין נערך בשטח ישראל. לעמדת המדינה, מאחר שאין מקור סמכות למדינה הזרה לערוך נישואין אלה בשטחה של ישראל, הרי שלא ניתן יהיה לרשום את הנישואין על בסיס תעודה ציבורית זרה. במקרה בו הנישואין נערכו בישראל, חל הדין הפנימי כאמור, כאשר הפסיקה ארוכת השנים קובעת כי ענייני סטטוס הנישואין הם עניין למחוקק וצריך שייעשו בהסכמה חברתית רחבה (למשל בג”ץ 4058/95 בן מנשה נ’ שר הדתות, פ”ד נא (3) 876 (1997); בג”ץ 129/13 אקסלרוד נ’ ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 26.1.14) ). עד היום המחוקק לא אפשר עריכת נישואין אזרחיים בישראל, ומהות בקשת המשיבים, היא לאפשר נישואין אזרחיים בישראל באמצעות מדינה זרה, בעוד בני הזוג וטקס הנישואין עצמו נערך בישראל.
- לעמדת המדינה, תכליתה של הלכת פונק-שלזינגר, בפיצול שהיא ערכה בין מרשם ובין מהות, הייתה לאפשר את הרישום של נישואין שנערכו מחוץ לישראל מבלי לדקדק בתוקפם המהותי של הנישואין. ואולם עמדת המדינה היא כי הלכת פונק-שלזינגר לא נועדה לאפשר עקיפה של הדינים החלים במדינת ישראל על מי שפעל בתוככי מדינת ישראל. בחירה של בני זוג להשתמש בדיניה של מדינת חוץ בעניין עריכת נישואין לא יכולה לעקוף את הסוברניות של מדינת ישראל לקבוע מהם הדינים שיחולו על נישואין שנערכו בשטחה שלה או על פעולות אחרות שנערכו בשטחה. בהינתן האמור, עמדת המדינה היא כי היה צורך שפקיד הרישום, לאחר שבדק ומצא שבני הזוג כלל לא יצאו מישראל בעת עריכת הטקס, ולא הציגו ייפוי כח לגורם כלשהו שנמצא מחוץ לישראל, לבצע בדיקה מקדימה וזאת במטרה לבחון האם ניתן לרשום את התעודה, כפי שנעשה במקרים אחרים. משנמצא, שטקס הנישואין נערך בישראל, כמפורט לעיל, בדין דחה פקיד המרשם את בקשת העותרים להרשם כנשואים על יסוד תעודת הנישואין הזרה, שביקשה ללמד כאילו טקס הנישואים נערך מחוץ לשטח ישראל.
- המדינה סבורה, כי אין בפסק הדין התמודדות של ממש עם הנפקות המעשית של פסק הדין והשלכתו על היבט עקרוני זה, מלבד האמירה שהתעודה הציבורית הזרה היא הקובעת. מאחר שהקביעה בפסק הדין בעניין זה מובאת באופן רחב וגורף, היא עלולה להוביל לפגיעה בריבונות של המדינה לקבוע את הדין שיחול בשטחה, משום שהיא מעניקה למדינה זרה את הבכורה בשאלה האם טקס הנישואין נערך אצלה אם לאו, באופן אשר מחייב את המדינה בהיבט הרישומי. בכך ישנה הרחבה של הלכת פונק -שלזינגר, שזכרה לא בא בפסיקת בית משפט נכבד זה.
- שנית, המדינה תוסיף ותטען, כי אין בפסק הדין בעניין גולדשטיין והנישואים הקונסולריים או בעניין אל-סלבדור, כדי להצדיק הרחבה נוספת, ומוקשית עוד יותר, בעניין נישואי זום, כפי שנקבע בפסק הדין. אכן בעניין גולדשטיין הורה בית המשפט הנכבד למרות הקשיים לרשום נישואין שנערכו בשטחי קונסוליה בישראל. ואולם, באותו מקרה התעורר ספק לגבי תוקפו של דין פנימי ישראלי – תקנות הקונסולים, האם הוא מאפשר את עריכת הנישואין אם לאו, ואילו בעניין “נישואי הזום” מדובר בעקיפה של הדין הישראלי ללא מקור סמכות שבדין הפנימי. כמו כן, ביחס לנישואין בשטחי קונסוליות, מדובר היה במספר מועט של מקרים וזאת בין השאר בעקבות האיגרת שנשלחה לקונסוליות הזרות ובשל הדרישה להיות אחד הצדדים אזרח מדינת הקונסול. ואילו כעת, להחלטת בית המשפט קמא השלכות משמעותיות ונרחבות על דיני הנישואין בישראל, מה שמהווה ערעור על הסוברניות של מדינת ישראל, בהנהגת סטטוס הנישואין בשטחה (סטטוס הנוהג מאז קום המדינה), וזאת בשל המשמעות המעשית הקיימת לרישום במרשם. מכאן, כי אין מקום לקבוע כי פסק הדין בעניין גולדשטיין מחייב להמשיך “ולמתוח את הגבול” גם על נישואי זום. דברים אלה נכונים גם ביחס לפסיקת בית המשפט הנכבד בעניין אל-סלבדור, שכן באותו מקרה טקס הנישואין כלל לא נערך בישראל, אלא נערך במובהק בחו”ל, כאשר מיופה הכח של בני הזוג אף הוא שהה שחו”ל בעת עריכת הטקס.
- המדינה תוסיף ותטען, על יסוד האמור, כי שגה בית משפט קמא אף ביחס לנימוק השני העומד ביסוד פסק הדין, אשר קבע כי פקיד המרשם אינו מוסמך להכריע בשאלה מהו מקום עריכת הנישואין בהיוועדות חזותית, משום שמדובר בשאלה משפטית מורכבת, ואין הכרעה בשאלה הזו. כפי שכתבנו, לעמדת המדינה אין מקום להחלת פסק הדין בעניין פונק-שלזינגר מקום שבני הזוג שהו בישראל, ועל-כן הבחינה שערך פקיד המרשם היא בחינה מקדימה שאינה חוסה תחת יישומה של ההלכה. ובמילים אחרות, לשאלת מקום עריכת הנישואין יש נפקות בהיבט הרישומי. ההכרעה בשאלה האם הנישואין נערכו בישראל לא נועדה (רק) כדי לקבוע את תקפות הנישואים (שאלה שכאמור פקיד המרשם כלל אינה מוסמך להכריע בה), אלא כדי לקבוע האם חלה במקרה זה הלכת פונק-שלזינגר החלה רק במצב שבו הנישואין נערכו מחוץ לישראל.
לפיכך, לא ניתן להשתחרר מהמעגליות שנוצרה בעניין זה ולהכריע האם הנישואין נערכו בישראל עוד טרם יישומה של הלכת פונק-שלזינגר.
- זאת ועוד, בהתאם להלכת פונק-שלזינגר “צורת הנישואין נקבעת בהתאם לדין הקבוע במקום הטקס ובאין ראיה לסתור זאת, חזקה כי טקס שנערך במדינה פלונית נערך כדין.” אמירה זו אמנם נאמרה כאמרת אגב כחלק מהבחנה בין כושר לצורה בנוגע לתוקף הנישואין, אך משברור שאין רושמים נישואין שנעשו בחו”ל שלא בהתאם לדין מקום עריכת הטקס (דוגמת נישואי פרגוואי שהוברר כי הם לא נעשו לפי הדין הפנימי ולפיכך לא נרשמו במרשם), הרי שלצורך החלת הלכת פונק-שלזינגר על המקרה שלפנינו, נדרש לבחון מהו הדין הקובע במקום עריכת הטקס. משפקיד הרישום קיבל תעודת ציבורית ממדינה זרה ובאותה עת שהו המשיבים במדינת ישראל ולא נצפתה יציאה של בני הזוג מישראל, והנישואין לא נעשו בייפוי כוח, קיימת ראיה נגלית לעין אשר סותרת את העובדה כי הטקס אכן נערכת במדינה הזרה, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
- עוד תטען המדינה בהקשר זה, כי אין בפסק הדין בעניין אל-סלבדור כדי להוביל למסקנה הישירה כי יש מקום להרחיב פסיקה זו גם ביחס לנישואי בזום. ביחס לנישואין בייפוי כוח, הגם שבית המשפט בעניין אל סלבדור פסק כי על פקיד הרישום לרשום את הנישואין, הוא הורה על כך רק לאחר שהוגשו לפניו עמדות של הדין הזר ולאחר שנעשתה בחינה מקיפה על הקיים במדינות אחרות בעולם, וזאת תוך סייג ש”אין ספק כי מדובר בהליך בלתי שגרתי.. יחד עם זאת, במקומות שונים בעולם מוכרים נישואין באמצעות מיופי כח כתקפים על פי הדין. גם בישראל נישואין כאלה לא נפסלו בעבר כמנוגדים לתקנת הציבור, כל עוד הם מוכרים על פי דין מקום הטקס.” (פס’ 42 לפסק הדין), וכן כי “אף שסמכות פקיד הרישום ברישום נישואין אינה מתפרשת על פני בדיקת תקפות הנישואין מבחינת הדין המהותי, אלא מצטמצמת לבדיקת נכונות הפרט שרישומו מתבקש מבחינה עובדתית, חשוב להתייחס בקצרה לגישתן של שיטות משפט שונות לנישואי בני זוג באמצעות מיופי כח בהיבטים שונים, העשויה להשליך על מרחב שיקול הדעת הנתון לפקיד הרישום בבדיקת נכונות הפרטים העובדתיים שהוא מתבקש לרשום בהקשר לטקסי נישואין כאלה.“
בנישואין באמצעות ייפוי כוח, הנוכחות הקונסטרוקטיבית של הצדדים במדינת עריכת הטקס מתקיימת באמצעות מיופה הכוח שנמצא במדינה הזרה ומביע את הסכמת הצדדים אשר הסמיכו אותו לעשות כן. במקרה שלפנינו אין טענה כי העותרים נכחו ביוטה בעת עריכת הטקס, אלא הטענה הינה שיוטה אינה דורשת נוכחות פיזית לצורך עריכת הטקס והנפקת התעודה. משמדינת ישראל רואה בצדדים, ככאלו שנכחו בשטח ישראל ולכן חל עליהם הדין הישראלי ולא הדין של מדינת יוטה, הרי שיש בדין זה לגבור אל מול ההנחה שיוטה רואה את הנישואין ככאלו שנערכו בשטחה (לעניין זה ראו התייחסות בספרה של פסברג, משפט בינלאומי פרטי עמ’ 748-750).
- בהקשר זה, המדינה תטען כי אין מקום להידרש לסיווג שאלת עריכת הטקס בהתאם לדוגמאות שהובאו על ידי בית משפט קמא (אשר רובן ככולן, הן דוגמאות שלמעשה אינן רלוונטיות הנוגעות לתחום המשפט המסחרי-עסקי: תביעות חוזיות וקביעת מקום מו”מ, פרסום באתר אינטרנט, הפרת זכויות יוצרים, הוצאת דיבה באינטרנט, או בתחום הפלילי לרבות התייחסות לחקיקה פנימית במדינה). ענייננו כאן בבחינת מיקום עריכת טקס נישואין מתחום המעמד האישי, והשאלה שעומדת על הפרק היא קיומו של הטקס כאשר ברור שבני הזוג נמצאים בישראל בעת עריכתו (בבדיקה פשוטה של כניסות ויציאות מישראל). לפיכך, הלכת פונק-שלזינגר אינה נכנסת לפעולתה, שכן בהתאם למקום עריכת הטקס היה על המשיבים להביא תעודה ציבורית המתאימה לדין הפנימי הישראלי המלמדת על עריכת הנישואים.
- המדינה תוסיף ותטען, כי אף העוגן השלישי שהובא בפסק הדין של בית המשפט קמא (וקיבל ביטוי גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין חדו”ש) הוא שגוי. כאמור, בפסק הדין קבע בית משפט קמא כי אין מקום להפלות בין הזוגות השונים, ולכן מעת שחלק מהזוגות שנישאו בנישואי יוטה נרשמו כנישואין, יש בכך כדי להוביל לרישום המשיבים מטעמי שוויון.
- המדינה תטען, כי קביעה זו מנוגדת לפסיקת בית המשפט הנכבד לפיה טעות מנהלית אינה מצדיקה את המשך יישום הטעות. מעבר לכך, במקרה זה דובר היה במקרים ספורים בלבד, שביחס אליהם נעשתה הטעות, לעומת בקשות רבות אחרות שנדחו לאחר שלובנה הסוגיה, כפי שפורט לעיל. כך, בבג”ץ 3648/97 סטמקה נ’ משרד הפנים (..) קבע בית המשפט הנכבד (ביחס לפרשנות שהייתה נהוגה לאורך שנים ארוכות), כי משהרשות הגיעה למסקנה כי המדובר בטעות, היא מחויבת לתקנה, כדלקמן: “רשות שפירשה את סמכותה בדרך מסוימת – ולו לאורך-זמן – ולימים מגיעה היא לכלל מסקנה כי שגתה בפירוש וכי סמכותה היא אחרת משפירשה אותה בעבר, לא זו בלבד שרשאית היא לחזור בה מנוהגה הלוקה אלא שחייבת היא לעשות כן.”
דברים אלו יפים לענייננו על אחת כמה וכמה, במקום שבו הטעות נערכה ביחס למקרים ספורים בלבד. ברי, עצם רישום בטעות, אינו בהכרח מחייב רישום מאוחר יותר של זוגות רבים, תוך הרחבת התופעה, רק מכורח אותה טעות. מרגע שהתקבלה החלטה עקרונית בסוגיה, הוקפא הרישום של הזוגות שנישאו בדרך זו, כך שהדבר יושם באופן שוויוני במבט צופה פני עתיד, ואין בטיעון השוויון כדי להצדיק הרחבה של הלכה, באופן מוקשה המעורר השלכות רוחב. אשר על כן, אף מן הטעם האמור – דין פסק דינו של בית משפט קמא להתבטל.
- מכל הסיבות שפורטו לעיל, עמדת המדינה היא כי דין הערעור להתקבל וכי דין פסק הדין להתבטל, תוך חיוב המשיבים 1-2 בהוצאות.
