8/3/2023 לפנינו מקרה נדיר בו נציב תלונות הציבור על השופטים מצא תלונה מוצדקת על שופט. השופט המדובר הוא טל חבקין מבית משפט השלום בתל אביב.
השופט טל חבקין מחלק צווי מניעה כמו לחמניות חמות בלי תצהירים ובלי קביעת הבקשה להוכחות תוך 7 ימים כפי שהחוק דורש ממנו. הוא פשוט מחליט לקבל את הבקשה, לחתום על הצו, ובמקום לקבוע דיון הוא מטיל את הנטל על הנתבע/המשיב להגיש בקשה לבטל את הצו שהוא חתם עליו – שלא במעמד הצדדים, ובטח שלא במעמד הנתבע.
וזה עוד יותר חמור כי השופט מסווג את התיק חסוי לציבור, ואז הנתבע לא יודע על זה בכלל, כי זה לא מופיע בנט.
בד”כ מי שבודק בנט תיקים, יכול לראות אם נפתח נגדו משהו חדש, אבל אם השופט מסווג את זה חסוי, זה לא צץ לבן אדם בנט – ואין לו מושג מה השופט החליט עליו.
הנה הפסקה המטרידה בהחלטה של השופט בצו המניעה ל 6 חודשים שהוציא: “משניתן צו, עקרונית יש לקיים דיון תוך 7 ימים. אולם לנוכח הטענות המועלות בבקשה, אופי מערכת היחסים בין הצדדים והתדיינות קודמת ביניהם, לא ראיתי להטריח את הצדדים לדיון
בשלב זה. עם זאת, זכותו של המשיב, ככל שהוא מתנגד לצו, לעתור לדיון בכל עת וייקבע דיון מיד. מובהר שאין בצו כל קביעה בעניינו של המשיב זולת החובה שלא להטריד את המבקשת כאמור”.
והנה הדרך בה ביצע מעקף של פומביות הדיון ומניעת הופעת הצו בנט המשפט: “תשומת לב המשטרה: לא ניתן לפעול מכוחו של הצו, זולת להתריע בפני המשיב על קיומו, כל עוד אין ראיה כי המשיב היה ער לצו…….המזכירות תגדיר התיק כחסוי לציבור, פתוח לצדדים וזאת עד להחלטה אחרת”.
נמצאה תלונה מוצדקת נגד השופט טל חבקין שפעל בניגוד לחוק בחלוקת צווי מניעה
טל חבקין מפליץ סדרי דין מהתחת
בתמונה: המבקשת יוספה ברק שלטובתה היטה טל חבקין את הדין והמציא פרוצדורות מהתחת. המבקשת החפיצה לו ציצים והוא סוחרר והסתנוור.
מדוע מבקשת הצו קיבלה פטור מהופעה בפני חבקין במעמד צד אחד?
מסתבר שהמתלונן הגיש בקשה להחליף את המותב – כלומר לפסול את חבקין עקב קשר אינטימי עם היצור שמופיע בתמונה מעל, המבקשת וכתב שאם לא יוחלף המותב, אין בכוונתו להגיע לדיון והוא יערער מייד.
זה מה שכתב חבקין: “המשיב זכאי כמובן לפעול בכל הדרכים החוקיות נגד ההחלטות שניתנו, כמו גם לעתור בכל עת לקיום דיון וייקבע דיון מיד, אך משהצהיר המשיב שאין בכוונתו להגיע לדיון אם ייקבע כזה, איני מוצא מקום לזמן את המבקשת לדיון ולקיימו במעמד צד אחד. הדבר יוביל לטרחה מיותרת של המבקשת, ובנסיבות כאלו אף יהיה מקום לשקול לחייב את המשיב בהוצאות. איני מוצא
מקום לכך גם מבחינת ניצול ראוי של משאבי השיפוט. כאמור, אם המשיב יבקש דיון, ייקבע כזה מיד”.
תגובתו של טל חבקין לנתלש “דרישת תצהיר היא פורמלית גרידא”
“בתגובתו לתלונה הסביר השופט, כי במקרה שהונח בפניו הוא מצא ליתן צו במעמד צד אחד על רקע ההתדיינות הקודמת שהתקיימה זמן לא רב קודם לכן (בתיק קודם אומנם), ועל בסיס הטענה שהמתלונן פרסם כ 20- פרסומים הנוגעים למבקשת (שעותק מהם צורף). לדבריו, הוא קבע בהחלטתו, כי המתלונן רשאי לעתור לקיום דיון ויתקיים דיון מיד. מדובר, הלכה למעשה, בהיעתרות לבקשה במעמד צד אחד תוך מתן אפשרות ברורה לעתור לקיום דיון מיד ובכל עת. בנסיבות אלו, השופט אינו סבור כי נפגעה זכות מהותית של המתלונן. כך במיוחד הוא, מוסיף השופט, שעה שהמתלונן הודיע שאין בכוונתו להתייצב לדיון, גם אם זה ייקבע, והצו נותר בעינו.
ומכאן לטענות המתלונן, כי הצו שהוצא נגדו פוגעני; ניתן בלא תצהיר; כאשר המבקשת עצמה לא נחקרה, ולמשך תקופה ארוכה של שישה חודשים, ולא למשך שבעה ימים, תוך רמיזה שדעתו של בית המשפט נעולה. לדברי השופט, סעיף 7(א) לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת לתת צו במעמד צד אחד. החוק אינו מחייב הגשת תצהיר כאשר לבית המשפט מסור שיקול דעת ליתן צו גם ללא תצהיר, וזאת במקרים המתאימים וכשהוצגה תשתית ראייתית מספקת. כך במיוחד נוכח אופי התיקים: הטרדה מאיימת, שעה שבאופן תדיר שזורה בה אלימות המצריכה סעד דחוף, וכאשר הצדדים בה אינם מיוצגים דרך שגרה. הדבר נכון במיוחד, לדעת השופט, שעה שהבקשה דנא נשענה על ראיות פוזיטיביות שהם פרסומים שנחזים להיות אמיתיים (המתלונן לא טען בשום שלב שלא פרסם אותם, אף לא בתלונה עצמה). מכאן, מסביר השופט, כי טענתו של המתלונן להיעדר תצהיר היא פורמלית גרידא”.
אכן, מסכים השופט, החוק קובע חובה לקיים דיון תוך 7 ימים במעמד שני הצדדים משניתן צו ארעי. אולם, לדבריו, מקום שניתן צו נגד המתלונן תקופה לא ארוכה קודם לכן; כאשר המתלונן “נחזה להיות כמי שממשיך לעסוק בענייניה של המבקשת באופן אינטנסיבי שמא נאמר , אובססיבי” (ובכלל זה הוא היה נוכח בדיון שהתקיים בפניו בין גב’ ויזל למבקשת ביום 22.12.22 זמן לא רב קודם לכן (במסגרת דיון שני בהליך)), נראה לשופט, כי נסיבות העניין הקונקרטיות כמכלול מצדיקות ליתן צו במעמד צד אחד, תוך שיש לאפשר למתלונן לעתור לדיון בכל עת וייקבע דיון מיד. החלטה זו הינה, לדבריו, תוצר של שיקול דעת שיפוטי שהופעל במקרה קונקרטי ומיוחד. מכל מקום, מוסיף השופט, גם אם טעה באופן הפעלת שיקול הדעת במקרה זה, נראה לו שהסעד המתאים כאן הוא סעד של קיום דיון במעמד שני הצדדים (או סעד ערעורי), ולא הצדקתה של תלונה על התנהלות שופט.
בנסיבות הקונקרטיות של העניין, ובמבחן התוצאה, כך מוסיף השופט, אין הוא סבור, כי הסעד שניתן נגד המתלונן הוא דרקוני או פוגעני יתר על המידה. המתלונן אכן נחזה להיות כמי שעוסק באופן אינטנסיבי במבקשת, ובין הצדדים, במישרין ובעקיפין, מתנהלת התדיינות ענפה, לרבות מהתקופה האחרונה. מספר הפרסומים הרב שפרסם המתלונן כלפי המבקשת מעיד על כך, והמתלונן לא הכחיש את הפרסומים, אף לא עתר לקיום דיון בטענה של פסלות מותב, טענה שכאמור נדחתה. יתר על כן, הצו ניתן בלא קביעה נחרצת לגוף העניין זולת החובה שלא להטריד, תוך שניתן למתלונן אפשרות לעתור לדיון וייקבע דיון מיד. במצב הרגיל היה המתלונן מודיע על רצונו לקיים דיון, היה נקבע דיון מיד, ולכל היותר היה עליו להימנע מפרסומים מטרידים על אודות המבקשת למשך ימים אחדים, עד הדיון. השופט סבור, אפוא, כי ההחלטה כמכלול אינה פוגעת במתלונן, ולבטח לא יתר על המידה.
אשר להחלטה על איסור הפרסום – לדברי השופט, בתיקי הטרדה מאיימת באופן כללי, ובאופן קונקרטי בשים לב לפרסומים הרבים שהמתלונן פרסם בתיק זה ונוסחם, הוא סבר שיש מקום לאסור פרסום במעמד צד אחד מטעמי פגיעה בפרטיות, תוך הותרת אפשרות לבקש את ביטול הצו. מדובר בהחלטה שהיא תוצר של שיקול דעת שיפוטי שהופעל אף הוא במקרה הקונקרטי. מאחר שמדובר בבעלת דין שאינה מיוצגת, ראה השופט, מקום להפעיל את שיקול הדעת מיוזמתו, דבר הנעשה, לדבריו, דרך שגרה כשמדובר בבעלי דין לא מיוצגים בתיקים מסוג זה. אף אם יסבור הנציב, מציין השופט, כי שיקול דעתו של בית המשפט הופעל באופן שגוי, הרי שהתרופה המתאימה היא לבקש לבטל את צו איסור הפרסום שניתן במעמד צד אחד, ולא לקבוע כי בית המשפט נהג שלא כשורה בעניין דרך ניהול המשפט”.
את תגובתו לתלונה סיים השופט באומרו, כי תיקי הטרדה מאיימת, במיוחד בעידן הדיגיטלי, מעוררים אתגרים של ממש במקרים בהם מדובר בפרסומים מכתובות דוא”ל פיקטיביות וכשאנשים מתחזים (כשאין לבית המשפט את הכלים לברר טענות אלו), כמו גם כשמדובר בתפר שבין דיני לשון הרע ודיני הטרדה מאיימת שעניינם פרסומים רבים ברשתות החברתיות. השאלה מתי פרסומים כאלה עולים כדי “הטרדה מאיימת” היא חמקמקה ומעוררת שאלות לא פשוטות, לדברי השופט. הדבר נכון לטעמו של השופט במיוחד שעה שבקשות למתן
צו מכוח החוק אינן כרוכות בתשלום אגרה, ומוגשות בקשות רבות כאלו על ידי מתדיינים סדרתיים שמכלים את זמנם (ואת זמנו של הציבור) בבתי המשפט ללא עלות, וכשהמשטרה מצדה לא ערוכה לטפל בנושאים אלה ושולחת את בעלי הדין לבתי המשפט. השופט מטעים, כי בית המשפט עושה את המרב לתת שירות טוב ככל האפשר, חרף הקשיים, וגם אם נפלה טעות באופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי במקרה הקונקרטי, הוא מבקש לגלות הבנה ולדון אותו לכף זכות”.
“אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר ששקלתי בדבר, אני סבור שככלל יש מקום לתת צו למניעת הטרדה מאיימת רק לאחר הזהרה כדין, בין בעל פה או בתצהיר, ושהדבר לא נעשה כאן. במובן זה איני מוציא מכלל אפשרות שנפל פגם בשיקול דעתי השיפוטי לתת צו בלא
שהמבקשת הוזהרה כדין קודם לכן. עם זאת, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הדבר לא פגע במתלונן, ונראה שיש נסיבות נוספות המסבירות מדוע נהגתי כך שעשויות לשמש הצדקה מספקת. את עיקרן פירטתי בתשובתי הראשונה לתלונה (קרי: ההיכרות הקודמת עם הצדדים מהתדיינות ענפה לפניי, והעובדה שהפרסומים עצמם שבגינם ניתן הצו צורפו לבקשה). לצד זאת אבקש להוסיף רקע רלוונטי שלדעתי חשוב שהנציב יהיה ער לו קודם שייתן את החלטתו:
כזכור, עסקינן בבקשה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס”ב 2001- . המדובר בחוק שכרגע טרם הותקנו תקנות ייעודיות
להפעלתו, והדעה המקובלת היא שמדובר בהליך אזרחי. ככלל, בהליך אזרחי, בקשה בכתב הכוללת יסודות עובדתיים יש לתמוך בתצהיר, וכך היה נהוג גם בהליך זה: הנהלת בתי המשפט ייצרה טופס וולונטרי (שנועד כשירות לקהל, לא טופס סטטוטורי) שכלל בעבר תצהיר מובנה לתמיכה בטענות העובדתיות.
בקשות היו מוגשות דרך שגרה בצירוף תצהיר, ולכן לא היה קושי לתת צו במעמד צד אחד בנסיבות המתאימות, וזאת על בסיס ההנחה שדיון יתקיים תוך 7 ימים ממועד מתן הצו.
בחודש ספטמבר 2020 , בעיצומה של מגפת הקורונה, הנהלת בתי המשפט שינתה את הטופס הוולונטרי והסירה ממנו את התצהיר המובנה (מצ”ב הסבר של הנהלת בתי המשפט בנושא). כפועל יוצא בקשות החלו להיות מוגשות בלא תצהיר.
מאחר שהייתה זו תקופת הקורונה, וכוח האדם השיפוטי היה במשורה, לצד קושי של מתדיינים להתנייד בשל הסגרים והריחוק החברתי המתחייב וכמובן כדי להימנע מהתדיינות החושפת אותם לסיכון בריאותי, נערכו התאמות בסדרי הדין במובן זה שחלק ממותבי השיפוט החלו לתת צווים במעמד צד אחד גם ללא תצהיר או אזהרה בדיון.
כמו כן, כדי שלא להטריח את הצדדים ובעיקר כדי שלא לסכן את בריאותם, ניתנו החלטות שלפיהן לא נקבע דיון אלא אם כן המשיב יודיע על בקשתו לקיים דיון. במקרים רבים מאוד לא התבקש לקיים דיון, וכך נחסכו לצדדים זמן וטרחה מיותרים, כמו גם סיכון בריאותי.
עם חלוף תקופת הקורונה נמשך הנוהג שנוצר, ושנחזה להיות יעיל כשלעצמו, אצל חלק ממותבי השיפוט.
במקביל, נעשתה עבודה בהנהלת בתי המשפט ובמחלקת ייעוץ וחקיקה ונוסחה טיוטת תקנות הכוללות טופס מובנה הנתמך בתצהיר לפני הגשת בקשה לפי החוק. תקנות אלו הופצו להערות הציבור אך טרם נחתמו.
בדיעבד, בעקבות הגשת התלונה דנא ופניית הנציב, חשבתי על העניין וכפי שציינתי בפתיח, אני סבור כי אכן יש קושי משפטי לתת צו במעמד צד אחד על בסיס טענות עובדתיות שלא נתמכו בתצהיר או באזהרה בעל פה. מקובל עלי שעד שהתקנות יתקבלו, ככלל, יש להקפיד על מתן צו בבקשה הנתמכת בתצהיר או לאחר אזהרה בעל פה, וכך אנהג להבא”.
בהיבט זה, אני מודה למתלונן שחידד נקודה זו בקרבי. עם זאת, כאמור, הדבר לא פגע בו באופן אישי: עד כה הוא לא ביקש לבטל את הצו ואף לא פתח בהליך ערעורי, וממילא לא הכחיש שביצע את הפרסומים …”
מסקנת הנתל”ש אורי שהם
“קביעת השופט, כי בידי המשיב לבקש לקיים דיון כאמור, הופכת את נקודת הכובד הראויה ואף מטילה עליו נטל שלא הוטל עליו בחוק. לכך אוסיף, כי אין כל ספק שדרך ניהול משפט ראויה משמעה הקפדה על הוראותיו של המחוקק, לא כל שכן שעה שהדבר נאמר בחקיקה ראשית ולא בחקיקת משנה, וחבל שלא כך נהג השופט.
ראו, בהקשר זה, גם את החלטת הנציב לשעבר, השופט (בדימוס) אליעזר ריבלין, מיום 11.11.18 (מספרנו 588/18 ), בה נמצאה תלונה מוצדקת שעה שהשופטת שדנה בהליך לא קבעה דיון במעמד שני הצדדים כקביעת החוק, אלא איפשרה לצד שכנגד להגיש תצהיר ולבקש את ביטולו של הצו שניתן במעמד צד אחד.
וכך כתב הנציב בהחלטתו בעניין זה: “התנהלות המתלוננת בבקשה קודמת, העובדה שמדובר בתיק שטופל על ידי מותב אחר וכן שבית המשפט איפשר למתלוננת להגיש תצהיר תשובה ולעתור לביטול הצו, אינם מאיינים את קביעתו המפורשת של הדין אודות הצורך בקיום דיון במעמד שני הצדדים. משלא קבעה כך השופטת, נמצאה התלונה מוצדקת”.
כך גם, לטעמי, ראוי הוא להיזהר בסגירת הדלתות ביוזמת בית המשפט, ודאי שעה שבית המשפט אינו מבקש התייחסות ממגיש הבקשה לעניין זה. ככלל, יש לזכור, דיונים מתקיימים בבית המשפט בדלתיים פתוחות. זאת ועוד, שומה היה על השופט להיות ער להיבט שעניינו של יכולתו של משיב לצפות, במצב דברים זה, בהחלטה שניתנה במערכת נט-המשפט, כמתואר על ידי המתלונן בתלונתו, כמו גם לזמן הרב שעשוי לחלוף עד שההחלטה תומצא לו בדואר רשום.
טוב עשה השופט, שבעקבות פנייתי אליו הוא הסכים, כי מתעורר קושי שעה שהבקשה לא נתמכה במקור בתצהיר, וכאשר לא התקיים דיון במעמד צד אחד וכפועל יוצא מכך לא הוזהרה המבקשת לומר אמת. לטעמי, כל עוד לא תוקן החוק או הותקנו תקנות בעניין זה, שומה
על שופט להקפיד, למצער, על מתן צו בבקשה הנתמכת בתצהיר או לאחר אזהרת המבקש בעל פה, וזאת בשעת דיון המתקיים במעמד צד אחד. אוסיף, כי להשקפתי גם אם יוגש תצהיר ייטיב בית המשפט לעשות אם יקיים דיון בו יוזהר המבקש כנדרש.
לאור האמור, מצאתי את התלונה מוצדקת בעניינים נשוא סעיפים 23-21 לעיל”.