קטי ברדה ניצלה מהרשעה בטוחה בבי”ד לאתיקה בגלל פמיניזם של הדיין חיים קנת. ייצגה במקביל גרושה א’ ולקחה ייצוג של גרושה ב’ שהיא עו”ד שייצגה את הגרוש נגד גרושה א’

כיצד הצליחה עו”ד קטי ברדה להתחמק מהרשעה בדיני אתיקה בגין ניגוד ענינים?  זהו מקרה שבו וועדת האתיקה (שירה נוחומביץ) צדקה ב 100% כאשר הגישה נגד עו”ד קטי ברדה קובלנה באתיקה בגין ניגוד ענינים, ודווקא בית הדין לאתיקה בו ישבו קולגות פמיניסטיות (חיים קנת), והשופט משה דרורי שהיה פמיניסט ודוס דגול לא קיבלו את עמדת וועדת האתיקה פשוט מהסיבה שמדובר בפגיעה בגבר גרוש, וזה כמובן מותר וגם רצוי בעייני כל מי שמשתייך לאסכולת הפמינאציה.

כשמדובר בפיגוע בגבר גרוש – הרי שכל האמצעים כשרים, ודווקא הקובלת של לשכת עורכי הדין עו”ד שירה נוחומוביץ היתה הצדיקה בסדום שעמדה על המשמר.

 

זה מה שעשתה קטי ברדה:

קטי ברדה עורכת דין העוסקת בענייני משפחה ונשים ייצגה במשך שנים את מ’ (“הגרושה הראשונה”), כאשר ההליכים התחילו בשנת 2002, ובנקודת הזמן הרלוונטית שנת 2011, ההליכים ביחס לגרושה הראשונה היו לקראת סיום, ונותר “פתוח” תיק אחד בבית המשפט לענייני משפחה,  העוסק בהעתקת מקום מגורים מעיר א לעיר ב, בקשר לזכות הגרוש לבקר את ילדיו, בני 17 ו-12 (בנוסף לכך היו לגרוש ולגרושה הראשונה שני ילדים בגירים נוספים).

הגרוש התחתן מחדש, ונישא לעורכת דין. בעת נישואיהם, ייצגה עורכת הדין הנ”ל את בעלה, שאז עדיין לא היה גרוש, בין היתר, גם בהליך של העתקת מקום המגורים של הגרושה הראשונה.  בשלב מאוחר יותר, בשנת 2011, הסתכסכו הגרוש ואשתו החדשה (העורת דין שייצגה אותו), והיא פנתה לקטי ברדה כדי שתייצג אותה בהליכים משפטיים בינה לבין הגרוש.

למה לא הרשיעו את קטי ברדה על פגיעה בכבוד המקצוע וניגוד ענינים?

בנסיבות אלה ברור לנו שלא היתה שום סיבה שקטי ברדה תיקח על עצמה את היצוג של האישה השניה, העורכת דין, כי אותה עורכת דין עמדה נגדה מצידו השני של המתרס כאשר היא ייצגה את בעלה.  כאשר ייצגה את בעלה נרקמו יחסי נאמנות וסודיות בין אותה אישה לבעלה, והיא השתמשה בידע שהוא העביר לה לתקוף את הגרושה הראשונה ואת קטי הרדה.

פתאום אותה אישה שניה העורכת דין המייצגת, בעיצומו של משפט שבו היא עדיין מייצגת בנושא העברת מקום מגורים והסדרי ראיה, עורקת לצד שכנגד ונותנת לקטי ברדה לייצג אותה, ולייצג את האישה הראשונה בו זמנית.

לנו זה לא נראה הגיוני.  זה נראה כמו ניגוד ענינים מוצדק ושירה נוחומוביץ מועדת האתיקה צדקה בהחלט כשהוגש כתב אישום, וכאשר ערערה על ההחלטה של חיים קנת.  השופט דרורי עוד פסק לטובתה של קטי ברדה 23,400 ₪ הוצאות נגד הלשכה.

 

 

אבל מה לעשות שההרכב של בית הדין לאתיקה בראשות חיים קנת היה פמיניסטי לחלוטין ומבחינתם כל מה שאפשר לעשות כדי לחסל גבר גרוש זה בסדר?

וגם בערעור המוצדק זה נפל בידיים של דוס פמיניסטי משה דרורי וגם הוא חשב שבמלחמה נגד גברים גרושים, כל האמצעים כשרים, גם אם זה מסריח יותר מדג מלוח.

 

 

 

להלן פסק הדין של בית הדין הארצי המזכה את קטי ברדה.   לתמצית פסק הדין

בד”א 37/16 בבית הדין המשמעתי הארצי  של לשכת עורכי הדין בישראל

==================

המערערת : קטי ברדה עו”ד,             ע” עו”ד משה זכות

נ  ג  ד

המשיבה:      ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין  מחוז תל אביב והמרכז

 

פ ס ק –  ד י ן

 

1. בפנינו ערעור על פסק דינו, של בית הדין המשמעתי המחוזי- מחוז תל אביב ובמרכז, בתיק בד”מ 93/13, בו הורשעה המערערת בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת הדין על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק, עבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין 61(3) לחוק, עבירות של פעולה בניגוד אינטרסים או חשש לניגוד אינטרסים, על פי כלל 14(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)תשמ”ו-1986 וסעיף 61(2) לחוק ועבירה של קבלת ייצוג בניגוד אינטרסים לפי סעיף 14(ב) לחוק.

המערערת זוכתה מעבירה של הפרת חובת עורך דין כלפי בית המשפט, על פי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א-1969.

על המערערת נגזר עונש של אזהרה בהתאם לסעיף 68 (1)לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ”א -1961.

 

2. המערערת מבקשת לזכותה שכן לפי טענותיה, לא ביצעה כל עבירה אתית.

קביעת בית הדין קמא, לטענתה,  הינה מרחיקה לכת וייצוג שני צדדים או יותר כנגד לקוח אחד, אינה מגבשת עבירה של ניגוד עיניינים.

 

3. זאת ועוד, לטענת המערערת, שגה בית הדין קמא בקובעו, כי אין די בספק, כדי לזכות את המערערת וכי יש לנהוג בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, קרי כי ספק פועל לטובת הנאשם ולכן יש לזכותה.

 

4. ייאמר בפתיחה, כי הגענו למסקנה כי יש לזכות את המערערת.

 

5. כלל 14 ל כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו – 1986 קובע:

“א. לא ייצג עורך דין לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל עניין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת.

  ב. לא ייצג עורך דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו ענין.

  ג. בענין שצד בו לקוח קבוע של עורך הדין לא ייצג עורך דין צד אחר, גם אם באותו ענין אין עורך הדין מייצג את הלקוח הקבוע; לענין הוראה זו, “לקוח קבוע” – לקוח שעורך הדין נותן לו שירותים דרך קבע.

  ד. הוראות סעיפים קטנים (ב)  ו- (ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול בענין שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך דין.

 ה. עורך דין ולקוחו רשאים להסכים, בכתב, לתחום את השירות המקצועי אשר יתן עורך הדין ללקוח, כדי למנוע התנגשות עם ייצוג לקוח אחר או עם ענין או עם חובה אחרת של עורך הדין, בתנאי שצמצום השירות הינו סביר בנסיבות הענין ואינו פוגע בחובת הנאמנות של עורך הדין ללקוחותיו“.

 

6. כלל הוא וגם לאור הפסיקה הרחבה, כי מספיק חשש לניגוד אינטרסים, כדי לעבור עבירה זו.

ראה: בבד”מ 153/97 ועד מחוז תל אביב נגד חיים קאזיס עו”ד (פדאור אתיקה 99 (8) 541) פס”ד של עו”ד חיים קנת).

 

7. מלשון החוק עולה, כי קיימות 4 עוולות, אשר על הנאשם להימנע מהן:

(א) קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית.

(ב) אינטרסים מנוגדים באותו עניין.

(ג) בעניין או בקשר לענין שטיפל בו למען אותו לקוח.

(ד) בענין שיש בו זיקה של ממש למידע שקיבל עוה”ד מאותו לקוח.

 

8. עלינו לבחון, לא רק באם המערערת במקרה דנן, כשלה באחת מדרישות החוק, אלא האם הוכח ע”י הקבילה, כי היא לא עמדה בהן, כדי לוודא באם אכן היה חשש והדגש הוא על חשש שהמערערת לא יכולה הייתה למלא את חובתה. אנו חייבים לבחון תחילה, באם היו קיימים ניגודי אינטרסים בין הצדדים.

 

9. עלינו לזכור, כי ניגוד האינטרסים חייב לבוא מעניין שיש בו זיקה של ממש למידע ו/או בקשר לאותו עניין, שבו טיפלה המערערת לשני הצדדים.

 

10. אנו צריכים לברר באם הוכח, כי ע”י הייצוג, נוצר ו/או היה קיים לפחות חשש לניגוד אינטרסים בין השניים.

מכתב הקובלנה, (סעיף 14) עולה כי ניגוד אינטרסים, בו שמואשמת המערערת הינו בכך שייצגה בו זמנית את גרושתו של אמנון (ליב) והן את ב”כ ואשתו של אמנון באותו המועד (יעל) במסגרת הליכים מקבילים.

באת כח הקבילה, טענה במסגרת הערעור והסבירה כי הייצוג של השתיים מהווה למעשה ניגוד אינטרסים, שכן הייצוג של יעל ורד למעשה לפגוע בזכויותיה של מיכל, במידה ותזכה במשפטים אותה מנהלת בעבור יעל ורד.

 

לא נוכל לקבל טענה זו. הייצוג של השתיים היה במועדים שונים ובעניינים שונים, הגם שיכול להיות שהיו קשורים זה בזה ויכול להיות שממשיכים להתנהל עד היום. אין אנו סבורים כי ייצוג של שני צדדים כנגד אותו נתבע הינו ניגוד אינטרסים. הטענה כי בדיני אישות המצב שונה מדין פלילי, לא מתקבל על הדעת.

513828128

 

11. בע”א 694/86 דוד אוסטפלד נגד משה בהירי, פד”י מא (1) 780, קבע בית המשפט העליון, כי אין כל מניעה להסמיך עורך-דין לנקוט הליך שיפוטי עבור שולחו ולשלול את כוחו לייצג את השולח בהליך שיפוטי אחר הננקט נגדו. המדובר בשני הליכים נפרדים ושונים זה מזה ולא בפעולות הננקטות במהלך הליך התלוי ועומד בין אותם צדדים.

בע”א 37/86 משה לוי נגד יצחק יחזקאל שרמן, פד”י מד (4) 446 קבע בית המשפט העליון, כי אמנם במקרים רבים נקבעו איסורים על ניגודי עניינים בעבודתו של עורך-דין. למרות זאת קיימים חריגים, ויש דרכים בהן יכול עורך-דין בכל זאת לייצג שני צדדים שכאלה.

על כך, ראה גם את מאמרו של השופט גבריאל קלינג, “ניגודי ענינים” הפרקליט – גליון מיוחד לכבוד 25 שנים ללשכת עורכי הדין (תשמ”ז) 75).

 

בעל”ע 2/80 פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל ועד מחוז ת”א (פד”י לד (4) 707) קבע בית המשפט העליון:

“החובה המוטלת על עורך הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו, בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך-הדין מעמסה קשה למדי, שעה שהוא מתימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת, כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם”.

 

באותו עניין הביע המלומד, עו”ד בר-שלום, במאמרי הנ”ל, בעמ’ 484, את דעתו לאמור:

“אם נקבע מפורשות, או ניתן להסיק מכללא, שעורך הדין מועסק על ידי שני הצדדים- אין בעיה מיוחדת… במקרה של העסקה משותפת חב הפרקליט חובת מיומנות כלפי שני לקוחותיו. מוטלות עליו חובות מסויימות במקרה של ניגוד אונטרסים בין שני הלקוחות ויש חובה מוסרית שהחוק יאכפנה לא להקריב אינטרס של לקוח אחד למען לקוח אחר, אבל כאמור, אין מחלוקת לגבי עצם האחריות”.

ראה גם: ע”א 421/81 גרמוט נגד סרוסי, פד”י לו (4) 221.

 

12. כפי שכבר אמרנו לעיל, במקרה שבפנינו, אין מדובר בייצוג שהיה באותה פרשה, אלא לכל היותר כנגד אותו צד ולכן נשאלת השאלה האם בכלל קיימת זיקה של ממש אליה.

יתרה מכך, לעניין זה נאמר בספרה של א. זר “אתיקה מקצועית” כי:

“עורך דין המייצג שותפות או ייסד שותפות, מותר לו להופיע נגד אחד השותפים בתנאי שלא קיבל מידע  באותו  עניין.” (אתיקה  מקצועית עמ’ 152).

גם עניין המידע, כפי שאמרנו לעיל אינו ישים בעניינינו.

 

13. הקובלנה מתייחסת לסעיף קטן (א) של כלל 14 בספרו של ד”ר גבריאל קלינג אתיקה מקצועית בעריכת דין, (הוצאה לאור לשכת עורכי הדין) עמ’ 163 מובא את הרקע לאיסור,

“יסוד מוסד הוא, כי עורך דין יימנע מהיקלע למצב, שבו יעמוד בפני ניגוד עניינים. מי שפועל למען אינטרס של אחר, חייב להימנע מניגוד בין אותו אינטרס לבין אינטרס שלו עצמו או אינטרס אחר כל שהוא. האיסור לפעול, כאשר קיים חשש לניגוד עניינים, נגזר מהעיקרון הרחב יותר של חובת הנאמנות. אמון מלא בין עורך דין ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לקיים בלעדיו יחסי עורך דין ולקוח”,

ובהמשך,

“האיסור אינו רק על הפעלת שיקול הדעת בביצוע הפעולות. האיסור הוא על הימצאות במצב שבו עלול להיות ניגוד עניינים. הכלל צופה פני העתיד, ומטרתו למנוע את הרע בטרם יארע”.

 

ראה: 595/89 נ’ הממונה על מחוז הדרום, פ”ד מ”ד (1) 409 בד”א 94/ 55 הועד המחוזי בירושלים נ’ עו”ד פלוני פדי”ם תשנ”ו 116, 113, על”ע 1747/79 ועד מחוז הדרום נ’ עו”ד שמואל, פ”ד מ”ד (4) 397, 402. בד”א 9/91 לשכת עורכי הדין בישראל ועד מחוז תל אביב-יפו נ’ פלוני עו”ד, פדי”ם תשנ”ה א’ 29, 33 . פרופ’ א’ ברק במאמרו “ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד”, משפטים, התש”מ 12,11, ד”ר ג’ קלינג, “ניגודי עניינים” הפרקליט גליון מיוחד תשמ”ז 1987,75,78.

 

14. גם אם נפרש את הכלל בצורה הרחבה ביותר, הרי שבסיס להחלתו צריך להיות בכך שבאותה עת שפעל עורך הדין היתה בעיה של ניגוד אינטרסים לגבי לקוח קיים. שהרי פעולה כלפי לקוח לשעבר דינה להבחן על פי כלל 16 לכללי האתיקה. יוצא איפוא שעלינו לבחון אם בתקופה שבה היו למערערת קשרי עו”ד-לקוח, ייצג אדם אחר.

 

15. אך לא די בכך שיהיה ניגוד אינטרסים, כי עלינו להגדיר מהו “ענין” ומיהו- “לקוח”.

 

16. בספרו הנ”ל של ד”ר קלינג בעמ’ 165 נכתב,

” על עורך דין נאסר לייצג צדדים בעלי עניינים מנוגדים. כן נאסר על עורך דין שטיפל בעניין בשביל לקוח, לטפל באותו עניין נגד אותו לקוח. לתיחום האיסור שבכלל יש חשיבות למשמעות המונחים “עניין” ו”לקוח”. שני המונחים מתפרשים על דרך ההרחבה כדי להשיג את תכלית הכללים: למנוע פגיעה בשירות ובחובות הנאמנות של עורך הדין ללקוחו.

המונח “עניין” פורש על דרך ההרחבה כך שהוא חל על אותם נושאים,  שבדרך הטבע ועל פי מידת ההגיון קשורים באותו עניין, אפילו אינם מהווים חלק ממנו”.

ראה: על”ע 6/88 קובלר נ’ הועד המחוזי תל-אביב פדי”מ מה329, 333, בד”מ (י-ם) 3/73 , 9 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נ’ פלוני פדי”ם ב’ 93.

 

בהמשך כותב ד”ר קלינג,

“ללקוח ייחשב גם מי שהקשר שלו עם עורך הדין היה רופף למדי. אדם הפונה לעורך דין הפועל במסגרת ארגון כלשהו, לשם קבלת הדרכה ראשונית ייחשב כלקוחו של אותו עורך דין. זה הדין גם כאשר הפונה אינו מתקשר עם עורך הדין בהסכם ואף אינו משלם לו שכר טרחה”.

93538405821

 

17. מחומר הראיות עולה, כי המערערת ייצגה את מיכל בתיקי אישות כנגד אמנון ולאחר מכן את יעל ורד בתיק אישות אחר כנגד אמנון, כאשר עובר לכך, יעל הייתה נשואה לאמנון.

אין ולו שמץ של ראיה, כי קיים היה ניגוד אינטרסים, כפי שמואשמת המערערת. הייצוג היה לא בגין אותה הפרשה, לא נטען כלל לא במהלך הדיון ולא במסגרת הערעור כי מידע שהיגע מאחת יכול היה לשמש את השנייה אין בסיס לטענה כאילו לא תוכל המערערת למלא את חובתה המקצועית, בייצוג השתיים. האינטרסים מנוגדים, כאן אינם קיימים. הטענה כי באם הייתה המערערת זוכה בתביעותיה היו עלולות להיפגע זכויותיה של מיכל, כי מדובר באותם כספי מזונות, פנסיה, אינו מקובל עלינו.

 

אין מחלוקת כי לקוחותיה של המערערת, דהיינו מיכל ויעל- ורד, לא באו בטרוניות בנוגע לייצוג האישה השנייה על ידי המערערת. הקובלת ביססה את ראיותיה להוכחת הקובלנה על אמנון – הצד שכנגד למערערת, אשר אין ספק כי מבחינתו נקלע למצב עגום, בו רעייתו שמייצגת אותו פונה לקבלת ייצוג בתביעה נגדו לב”כ הצד השני,  ואולם אין בהתנהלות כלפיו מאומה לעניין הוכחת ניגוד עניינים כלפי לקוחות המערערת.

 

ביה”ד ביסס את הכרעתו בנוגע לניגוד העניינים על הטענה כי המערערת עמדה במצב של סיכון “…בו תאלץ לנהל שני הליכים נפרדים כנגד אותה “קופה”, קרי אמנון… שאז תעמוד בסיכון בו תאלץ לתעדף אינטרס של לקוח אחד, קרי ורד, על פני אינטרס של לקוח אחר, קרי מיכל” וזאת למרות שענייניה הכספיים של מיכל לא הובאו בפני בית הדין במלואם (סעיף 42 להכרעת הדין).

נדמה שהקושי המובנה בנימוק זו הביא את ב”כ הקובלת לנמק בדיון בפנינו את ניגוד העניינים בנימוק לפיו בדיני משפחה קביעת זכות של אישה אחת, בדגש על יעל ורד, עלולה הייתה לפגוע בקביעת זכותה של מיכל. דע עקא שאמנון בעדותו בבית הדין, ביום 12.3.15, טען, לא אחת, כי מי שנהנתה מהסיטואציה שהתרחשה לפיה יעל – ורד שכרה את שירותיה של המערערת היא מיכל (עמ’ 35, עמ’ 47 לפר’).

ונוסיף שלו אכן ניגוד העניינים היה נעוץ בחשש לפגיעה בזכויותיה של מי מלקוחות המערערת ספק אם היה בית הדין קובע כי “…נושא ניגוד העניינים במקרה שבפנינו הינו ברף הנמוך שבעבירות של ניגוד עניינים” (סעיף 19 לגזר הדין).

קשה לקבל כי ממקרה שהוא כה חריג (כדברי ב”כ הקובלת בטיעונה בפנינו) וכזה שאין בו חומרה יתרה, כאמור לעיל, יוביל למסקנה כללית כי ייצוג של מספר לקוחות אל מול נתבע אחד יש בו כדי להוות עבירה אתית של ניגוד עניינים.

18. באשר לטענה השניה, של הספק אשר פועל לטובת הנאשם ובעניינים משמעתיים יש לנהוג כחוק סדר הדין הפלילי, הרי אין אנו יכולים לקבל עמדה זו, כפי שהיא מועלית.

בצדק טען ב”כ המערערת כי ספק בדין פלילי פועל תמיד לטובת הנאשם. אך בבואנו לבחון את מידת ההוכחה הנדרשת בדיון הפלילי לעומת הדיון המשמעתי, אין אחדות דעים בין פסקי הדין של בית המשפט העליון, בדבר מידת ההוכחה הדרושה בהליך משמעתי.

רווחת דעה, כי מידת ההוכחה הדרושה, היא מאזן ההסתברויות כנהוג במשפטיים אזרחיים.

ומכל מקום, עת שיעל פנתה אל המערער על מנת שתייצג אותה, ידעה היטב כי היא מייצגת כבר את מיכל ודווקא משום כך ביקשה גם היא את ייצוגה.

לעומת זאת, קיימת דעה, כי יש צורך בהוכחה מוגברת, כמו זו הנהוגה במשפט שמייחסים בתביעה אזרחית לצד, מרמה או ביצועה עבירה שיש עימה קלון. דהיינו, דרגת ביניים בין מאזן ההסתברויות, לבין מעל לכל ספק סביר.

לעומת שתי דעות אלו, קיימת דעה נוספת, כי כאשר מדובר בהליך משמעתי, שמהותו למעשה טענת מרמה, יש צורך במידת הוכחה הדרושה במשפט פלילי רגיל. גם על פי גישה זו, אופיו של העניין, בו מואשם הנאשם-, הוא הקובע. אין דומה מעשה מרמה המייחסים לנאשם, לעבירה טכנית המייחסים לנאשם.  ככל שהעבירה עולה בחומרתה כך גם תגדל מידת ההוכחה הדרושה לגביה.

בע.ש.מ 5550/98 יעקב גל-אור נגד מדינת ישראל, פד”י כרך נ”ג חלק ראשון בעמוד 326 סבר כבוד השופט זמיר, כי ספק אם השאלה של מידת ההוכחה הנדרשת בהליך משמעתי, הוכרעה על ידי בית המשפט העליון באופן סופי. הטעם לספק אם אמנם נדרשת בהליך המשמעתי אותה מידת הוכחה הנדרשת בהליך פלילי, כלומר הוכחה שמעבר לכל ספק סביר, נעוץ בהבדל המהותי שבין ההליך המשמעתי לבין ההליך הפלילי. מבחינת התכלית, מן הבחינה של סדרי הדין ודיני הראיות ומבחינות נוספות.

הדין המשמעתי שונה במהותו מן הדין הפלילי. השוני בתכלית בית הדין המשמעתי לבין בית הדין הפלילי יצר שוני גם בסדרי הדין ובדיני הראיות והוא אף מונע את תחולת העיקרון בדבר סיכון כפול של הדין המשמעתי.

הדעת נותנת כי שוני זה יבוא לידי ביטוי גם בשוני לגבי היסוד הנפשי של העבירה. לגבי היסוד הנפשי, יש מקום להבדיל בין עבירה פלילית רגילה לבין עבירת משמעת של התנהגות שאינה הולמת את עובד המדינה ואולי אף עבירות משמעת נוספות. נראה כי לצורך קיום היסוד הנפשי בעבירת משמעת של התנהגות שאינה הולמת, די בכך, שעובד מדינה סביר, יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לטיב המעשה.

בבג”צ 13/57 צימוקין נגד בית הדין המשמעתי לעובדי מדינה פד”י כרך י”א חלק ראשון עמוד 856 אמר כבוד השופט ש.ז. חשין:

“לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי. התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה’עבריין’, כי אם לקבוע, בראש וראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחרת: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכליתו ענישה, כי אם הגנה…

כללו של דבר: על בית הדין המשמעתי הוטל התפקיד לחקור ולדרוש בעת הצורך במעשיהם של פקידי ציבור ולקבוע אם הם ראויים למשרה האחראית שהוטלה על שכמם, ואם הם מקיימים רמה נאותה של נימוסים ושל הליכות, ביחסיהם אל השלטונות המעסיקים אותם ואל הציבור הנזקק להם. השיפוט הפלילי אין ענינו בכך כלל, ואף הענשים – הסנקציות – שבית המשפט הפלילי ובית-הדין המשמעתי מוסמכים להטיל אינם זהים אלה לאלה“.

כבוד השופט זמיר ציטט בע.ש.מ 5550/98 יעקב גל-אור נגד מדינת ישראל, את דבריו של כבוד השופט לנדוי, בבג”צ 13/57 צימוקין נגד בית הדין המשמעתי לעובדי מדינה בעמוד 867 והסכים להם בדבר השוני בין הדין הפליל ובין הדין המשמעתי.

כבוד השופט לנדוי אמר:

“…מן השוני בין הדיון הפלילי ובין הדיון המשמעתי עדיין אינה נובעת המסקנה שהדיון המשמעתי הוא אזרחי באפיו, כמשמעותו הטכנית של דיון אזרחי. הדיון המשמעתי הנו מיוחד במינו, ואי-אפשר למצות את מהותו על-פי המושגים הרגילים של דיון פלילי או של דיון אזרחי”.

בתיק זה מאחר ובית הדין המשמעתי נקט את הגישה המחמירה, נדחתה הטענה בדבר נטל ההוכחה.

בע.מ.ש. 3/88 ארמנד אזוט נגד מדינת ישראל, פד”י כרך מ”ג חלק ראשון עמוד 375 בעמוד 867 סבר כבוד השופט דב לוין, כי שחרורו של בית הדין למשמעת מכבלי דיני הראיות, אסור לו שיביא לידי הרשעה על בסיס ראייתי רופף- הרשעה שעלולה לסתום את הגולל על הקריירה של עובד מדינה ועל אפשרויות העסקתו בעתיד.

מבחינת מהות הנושא וחומרת העניין היה זה מן הצורך שבמקרה דנן תונח בפני בית הדין תשתית ראייתית העולה על הנדרש בהליך אזרחי, הגם שאיננה מגעת לכדי ראיה שמעבר לכל ספק סביר- כלומר דרגת ביניים.

בערעור לשכת עורכי הדין ע.ל.ע. 1/70 דוד פרנקל נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד”י כ”ד חלק ראשון עמוד 729, סבר כבוד השופט י. כהן, כי אין להחיל את כללי המשפט הפלילי על הליכים בפי בית דין משמעתי ולכן אין לדרוש בהליכים אלה שהקובל יוכיח את האישור למעלה מספק סביר. יחד עם זאת, כאשר מייחסים לעורך- דין בדיון משמעתי מעשה שיש בו משום מרמה או קלון, אין להסתפק בכך, שלפי מאזן הראיות הכף נוטה לחובת הנאשם, ואין לבסס הרשעה על ראיות שהיו מספיקות במשפט אזרחי.

בערעור לשכת עורכי הדין ע.ל.ע 8/81 ו 11/81 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נגד פלוני, פד”י כרך ל”ו חלק ראשון עמוד 756 סברה כבוד השופטת ש. נתניהו כי מידת ההוכחה הדרושה בהליכים בפני בית דין משמעתי איננה גבוהה כמו זו הדרושה במשפט פלילי, אם כי הוא עולה על זו  העולה במשפט אזרחי.

בע.ל.ע. 3/74 ישעיהו לויט נגד היועץ המשפטי לממשלה, פד”י כרך כ”ט חלק ראשון עמוד 439 נקבע כי כאשר מייחסים לעורך-דין מעשה שיש בו משום מרמה או משום קלון, אין להסתפק בכך שלפי מאזן הראיות הכף נוטה לחובת הנאשם ואין לבסס הרשעה על ראיות שהיו מספיקות במשפט אזרחי.

בע.מ.ש 3725/95 ראובן בכרך נגד מדינת ישראל, פד”י כרך מ”ה חלק חמישי עמוד 407 הביעה כבוד הנשיא שמגר דעה, לפיה אין ליצור דרגת ביניים הקובעת את מידת ההוכחה בדיון משמעתי.

בעמוד 407 אומר כבוד הנשיא שמגר:

“לטעמי, אין ליצור מסגרת נורמאטיבית שלישית, הקובעת מידת הוכחה ספציפית לדין המשמעתי. השחרור מתחולת דיני הראיות – כפי שהוא עולה ברורות מסעיף 11 לחוק שירות המדינה (משמעת), יחד עם סעיף 8 לחוק ועדות חקירה – נועד, בעיקרו, כדי להסיר מן הוועדה. ומבית הדין, לפי העניין, את הכבלים הפורמאליים המטילים סייגים ותנאים על קבלת ראיה מסוג זה או אחר. היה בכך במידה רבה כדי להשוות את האפשרות הפתוחה להגשת ראיות ולקבלתן, הנוהגת בבית הדין, לזו הנוהגת בבתי המשפט הפליליים, הפועלים לפי השיטה האינקוויזיטורית. אולם הדברים לא כוונו ליצירת מידת הוכחה לפי מבחן שלישי- אי שם בין זה הנוהג במשפט הפלילי לבין זה הנוהג במשפט האזרחי. לדידי, די בשתי רמות ההוכחה הקיימות אצלנו, והן: שכנוע מעבר לספק סביר, מחד גיסא, ומאזן ההסתברות, מאידך גיסא. דיני נפשות נחשבים, בצדק, לחמורים יותר בתוצאותיהם, ונדרשת מידה גבוהה יותר של הוכחה מאשר מאזן ההסתברות בלבד. הדין המשמעתי מצטרף מבחינה זו להליך פלילי, כי זו משמעותו לאשורה.

אוסיף את זאת: גם המבחנים הקיימים אינם מאפשרים דיוק מתמטי בהבחנות שביניהם, ואלו נעות, לא אחת, מבחינת תוכנן המהותי בעקבות ההגדרה של הנושא הנבחן, חומרתו והשלכותיו. על אחת כמה וכמה שאני נרתע מניסיון העיצוב וההגדרה של נורמה שלישית, מתוחמת ועצמאית, כי זו אך תרבה אי-בהירות. אינני יודע, למען האמת, מהי אותה הוכחה ממשית, כמוזכר לעיל, שבה היה רואה אדם אחראי הוכחה מספקת בכל עניין רציני שהוא עוסק בו בדרך הרגילה בענייני יום-יום. האם האדם האחראי זהה לאדם הסביר? האם בהתייחסות ל”ענייני יום-יום”, הכוונה לענייני מסחר או לענייני הפרט והחברה? מכל מקום, מובן שגם כאן יידרש בית המשפט לצקת תוכן לדמותו של “האדם האחראי”, כפי שהוא עושה להלכה ולמעשה כאשר הוא מעצב את האדם הסביר, בלית ברירה, כדמותו.

כאמור, די לי בשתי רמות ההוכחה הפלילית והאזרחית, ומשנדחית לצורך הדין המשמעתי, בצדק, הרמה הנוהגת במשפט האזרחי כבלתי ישימה להוכחת עניינים של המשמעת בשירות הציבור, של היושר והאמון שנדרשים בו ושל המרמה המתגלית בו, לצערנו, לא אחת, הרי יש לפנות להוכחה מעל לספק סביר ולאמצה לצורך ענייננו, כאשר כמות הראיות, שיש בה כדי לספק את המידה הדרושה האמורה, משתנית ל-פי מהות הנושא. בע.פ. 232/55 היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד, פד”י כרך י”ב חלק שלישי בעמוד 2063, נאמר בהקשר זה על-ידי השופט אגרנט (כתוארו אז):

“…..אף אחד משני המבחנים האמורים איננו מבחן החלטי, ובתחום כל אחד מהם עלולה להשתנות מידת ההוכחה הדרושה ממקרה למקרה, הכל לפי רצינות העניין השנוי במחלוקת. רצוני לומר: במידה שהעבירה, נשוא הדיון הפלילי, עולה בחומרתה, כך תגדל גם מידת ההוכחה, הדרושה לגביה. כן גם בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא הענין”.

ראה גם ע.א. 475/81 זיקרי יעקב נגד כלל חברה לביטוח בע”מ, פד”י כרך מ חלק ראשון בעמוד 605.

כך גם בענייני משמעת: מידת ההוכחה היא, כאמור, זו אשר מעל לספק סביר, הנוהגת, למשל, בכל הערכאות המשמעתיות הצבאיות. אופיו של העניין יקבע, מהי כמות ההוכחה הבאה להוכיחה, ולעניין זה אינו דומה מעשה מרמה לאי-התייצבות בשעה היעודה לתורנות מטבח. כך גם במקרה כגון זה שלפנינו, שמהותו למעשה טענת מרמה ואשר בו מועלית תיזה תביעתית, אשר אם תאומת, תטיל כתם רציני על המבצע: בנושא כזה אינני רואה כל הצדקה לסטות מן המידה הדרושה במשפט פלילי רגיל”.

לדעתנו, ניתן לומר, כי אין צורך בדיון משמעתי, במידת הוכחה מעל לכל ספק סביר ודי בזו הנהוגה במשפט אזרחי (מאזן האפשרויות) אולם, בעבירות חמורות יותר יש צורך ברמת הוכחה בעלת דרגת ביניים. כלומר, הוכחה מעל למאזן ההסתברויות. כאשר מועלית טענת מרמה, אשר עשויה להטיל כתם רציני על המבצע, דרושה כמות הוכחה מעל לכל ספק סביר, כפי שכבוד הנשיא שמגר סבור.

ראה גם ספרו של ד”ר נתן קנת עו”ד, נטל ההוכחה וחזקות בעמוד 287.

19. כלל הוא, כי “אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי הערכאה דלמטה.

ראה: ע”פ 7376/02 כהן נ’ מדינת ישראל, פד”י נז(4) 558, בעמ’ 565; וכן ע”פ    5329/98 דג’אני נ’ מדינת ישראל, פד”י נז(2) 273, בעמ’ 284.

רק במקרים חריגים ביותר תסטה ערכאת ערעור מכלל זה של אי-התערבות. ע”פ 9352/99 יומטוביאן נ’ מדינת ישראל, פד”י נד(4) 632, בעמ’ 646-645 וכן ע”פ 4176/00 פלוני נ’ מדינת ישראל, פד”י נח(3) 636, בעמ’ 641  וכן ע”פ 9040/05 יצחק אוחיון ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 3377 ,עמ’ 3383.

 

20. במקרה שבפנינו ומכל האמור לעיל, הגענו למסקנה, כי לא היה מקום להרשיע את המערערת בעבירה בה הורשעה. לא הוכח, כי היה ניגוד אינטרסים ו/או לפחות חשש לניגוד שכזה.

 

21. מכל האמור לעיל, אין מנוס מלהתערב בממצאיו של בית הדין קמא ולזכות את המערערת מכל העבירות.

 

ניתן והודע היום בהעדר הצדדים, 7/7/2016:

 

_____________        ________________       ____________________

חגי סיטון עו”ד               חיים קנת עו”ד       רות ארז,  עו”ד

חב”ד                אב”ד                      חב”ד

ס. יו”ר בתי הדין

 

 

ולהלן פסק הדין של השופט משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים שגם הוא מזכה את קטי ברדה:

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים בפני סגן הנשיא, כב’ השופט משה דרורי
עמל”ע 26185-08-16 לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב נ’ ברדה

 

המערערת	לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב –         על ידי ב”כ עו”ד שירה נוחומוביץ
נגד
המשיבה	קטי ברדה –         על ידי ב”כ עו”ד משה זכות

 

פסק דין

כללי

1. לשכת עורכי הדין העמידה בפני בית משפט זה, במסגרת הודעת הערעור, שאלה עקרונית, שהוצגה בסעיף 7 להודעת הערעור, באופן הבא (השמטתי את השמות, ובמקומם את בעלי התפקידים כדי להבין את השאלה):

“השאלה המונחת להכרעתו של בית משפט נכבד זה, האם בקבלת הייצוג ולאחר מכן ייצוגן של [גרושה א] ו[גרושה ב], יש משום ניגוד עניינים ו/או חשש לניגוד עניינים, המקים עבירה אתית, כאמור בהוראות לשכת עורכי הדין”.

 

רקע

2. אין כמעט מחלוקת ביחס לעובדות הבסיסיות, שהביאו לכך שהוגשה  ללכת עורכי הדין שאילתא, על ידי עו”ד עפרה אבולעפיה, ב”כ הגרוש, שעניינה על פי כותרתה: “ניגוד עניינים, חסיון לקוח-עורך דין, נגד עו”ד קטי ברדה [היא המשיבה]”.

 

3. המשיבה, עורכת דין במקצועה, העוסקת בענייני משפחה, ייצגה במשך שנים את מ’ (להלן – “הגרושה הראשונה”), כאשר ההליכים התחילו בשנת 2002, ובנקודת הזמן הרלוונטית, שנת 2011, ההליכים ביחס לגרושה הראשונה היו לקראת סיום, ונותר “פתוח” תיק אחד בבית המשפט לענייני משפחה,  העוסק בהעתקת מקום מגורים מעיר א לעיר ב, בקשר לזכות הגרוש לבקר את ילדיו, בני 17 ו-12 (בנוסף לכך היו לגרוש ולגרושה הראשונה שני ילדים בגירים נוספים).

 

4. הגרוש התחתן מחדש, ונישא לעורכת דין. בעת נישואיהם, ייצגה עורכת הדין הנ”ל את בעלה, שאז עדיין לא היה גרוש, בין היתר, גם בהליך של העתקת מקום המגורים של הגרושה הראשונה.

 

5. בשלב מאוחר יותר, בשנת 2011, גבה טורא בין הגרוש לבין אשתו החדשה, עורכת הדין הנ”ל, אשר פנתה למשיבה, כדי שתייצג אותה בהליכים משפטיים בינה לבין הגרוש.

 

6. המשיבה הגישה תביעות בשם אותה עורכת דין, שלבסוף התגרשה מן הגרוש (להלן – “הגרושה השנייה”).

 

7. השאילתה שהוגשה על ידי עו”ד אבולעפיה, שייצגה את הגרוש, הופנתה ללשכת עורכי הדין, ועסקה בעניינה של המשיבה שבפניי, ונטען כי בכך שהמשיבה מייצגת את שתי הגרושות, יש ניגוד עניינים, כלשון סעיפים 33-35 למכתבה של עו”ד אבולעפיה:

“זכויותיו של מרשי [הגרוש] למשפט צדק ולהגנה על זכויותיו המשפטיות הבסיסיות נרמסו ברגל גסה.

ללא חשש וללא מורא הופרו כללי האתיקה, המוסר והדין החל.

לאור האמור לעיל מתבקשת ועדת האתיקה להורות כי עו”ד קטי ברדה לא תוכל לייצג את רעיית מרשי בהליך הגירושין בתיק… המתקיים בבית הדין הרבני בעיר… או בכל הליך נגד מרשי… בכל ערכאה משפטית”.

 

8. אין חולק, כי בעקבות מכתב זה, מיום 1.6.12, עו”ד ברדה, המשיבה, הודיעה כי היא מפסיקה לייצג את הגרושה השנייה, ומאז אינה מייצגת אותה.

 

9. אין גם חולק כי הלשכה ראתה במכתב זה לא רק “שאילתה בהולה“, ככותרתו, אלא ראתה בו בסיס לפתיחת הליכים משפטיים נגד המשיבה.

בדיון היום, הסבירה ב”כ הלשכה, עו”ד נוחומוביץ, כי הלשכה רשאית הייתה לעשות כן, ואין הבדל מה מקור המידע שגורם ללשכה לפתוח בהליכים משמעתיים.

 

ההליכים המשמעתיים

הקובלנה

10. הלשכה הגישה כתב קובלנה, שלאחר מכן תוקן, בתיק בד”מ 93/13, בבית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב, נגד המשיבה.

 

11. במסגרת תיאור העובדות, נאמר בסעיף 10 כי הגרושה השנייה היא זו שבחרה לפנות למשיבה – הנאשמת – כדי שזו תייצג אותה מול הגרוש.

 

12. לב ליבו של כתב הקובלנה הוא האמור בסעיף 12: “הנאשמת מייצגת הן את גרושתו [הראשונה] והן את גרושתו השנייה”.

 

13. בכתב הקובלנה, בסעיף 13 רישא, מוזכרת תגובת המשיבה, לפיה הייצוג של הגרושה השנייה היה בהסכמת הגרושה הראשונה, ואפילו נכתב כי שתי הגרושות הפכו מאז “חברות טובות ורואות עצמן כשותפות לאותו צער שגרם להן מר … [הגרוש]“.

בהמשך התגובהשל המשיבה ללשכת עורכי הדין –  המצוטטת אף היא בסעיף 13 סיפא לקובלנה –  עמדת המשיבה הייתה זו: “ברי, כי אין כל ניגוד עניינים בייצוג של [הגרושה השנייה] בתיק בבית הדין הרבני כנגד [הגרוש], כאשר [הגרושה הראשונה] ויתרה על חיסיון והסכימה ואף ביקשה כאמור כי אייצג את [הגרושה השנייה]”.

 

14. בהמשך כתב הקובלנה נטען כי הנאשמת אינה יכולה לייצג את שתי נשותיו לשעבר של הגרוש, מאחר וקיים חשש לניגוד עניינים (סעיף 14); הנאשמת הסכימה לקחת את הייצוג בניגוד לדין החל (סעיף 15), וממשיכה בייצוג בניגוד לדין החל (סעיף 16).

לפחות לגבי העניין האחרון, אין מחלוקת כי מבחינת העובדות, הנאשמת (המשיבה בפניי) הפסיקה לייצג את הגרושה השנייה, לאחר קבלת המכתב הנ”ל של עו”ד אבולעפיה, ב”כ הגרוש, שהופנה ללשכת עורכי הדין, אשר העבירה אותו למשיבה, לתגובתה.

 

15. בהמשך, הוגשה קובלנה מתוקנת, המייחסת למשיבה עבירה נוספת, לפיה היא לא טיפלה כדבעי בעניין הגרושה הראשונה, ככל שהדבר נוגע להליכים בפני בית משפט לענייני משפחה.

אך, בעניין זה זוכתה המשיבה, ועל כך אין ערעור, ועל כן, אין צורך להאריך בדבר.

 

הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי

16. בית הדין המשמעתי המחוזי, זיכה, כאמור, את המשיבה מעבירת הפרת חובתה כלפי בית המשפט, אך הרשיע אותה בעבירות של התנהגות שאינה הולמת ומעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ופעולה בניגוד אינטרסים, וזאת בקשר לייצוג שתי הגרושות (הכרעת דין מיום 10.12.16, בתיק בד”מ 93/13, בהרכב הדיינים: גרשוני שרון, עו”ד – אב”ד; ניר גבאי, עו”ד – חב”ד; דניאל ירון, עו”ד – חב”ד).

 

17. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי פרשנותו של כלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986, רחב, וכולל גם חשש לניגוד עניינים.

בעיני בית הדין המשמעתי המחוזי, נוכח העובדה כי הגרושה הראשונה נתנה למשיבה ייפויי כוח כללי, המשיבה עדיין עורכת הדין שלה, ו“לא ניתן לקבל את טענתה המיתממת של הנקבלת לפיה משלא התקיימו כל דיונים בתיק ולא ביצעה כל פעולת ייצוג אקטיבית בתיק הרי שבכל התקופה מחודש יולי 2011 לחודש ינואר 2013 לא ייצגה את [הגרושה הראשונה] בתיק המשמורת” (סעיף 40 להכרעת הדין).

 

18. בית הדין מוסיף ואומר, כי הוא מסיק מעדותה של הגרושה הראשונה כי אין לה כל הבנה משפטית ביחס להבדל בין תביעת משמורת, בקשת משמורת זמנית או צו מניעה זמני, ולכן, אין זה סביר שמסרה לאחריות הנקבלת רק בקשה לצו מניעה (סעיף 40 סיפא, ראש עמ’ 7 להכרעת הדין).

 

19. בית הדין המשמעתי המחוזי סבור, כי מדובר בהליכים בעניינים כספיים ורכושיים מהותיים בין הגרושה הראשונה לבין הגרוש, ולכן, “עלולים להעמיד את הנקבלת במצב בו תיאלץ לנהל שני הליכים נפרדים כנגד אותה ‘קופה’… שאז תעמוד בסיכון בו תיאלץ להעדיף אינטרס של לקוח אחד, קרי: [הגרושה השנייה] על פני אינטרס של לקוח אחר, קרי: [הגרושה הראשונה]” (סעיף 42 רישא להכרעת הדין).

 

20. בית הדין המשמעתי המחוזי אינו קובע באופן קונקרטי באיזה ניגוד עניינים מדובר, ומסביר שגם אם לא הובאו בפניו במלואם העניינים הכספיים שבין הגרושה הראשונה לבין הגרוש – והוסיף “וטוב שכך” – הרי עדיין מדובר בסכסוך מתמשך בין הצדדים, כפי שבית המשפט לענייני משפחה הזכיר, ועדותה של הגרושה הראשונה על כך שמתנהלים הליכים בינה לבין הגרוש. על כן, די בכך, כלשון בית הדין המשמעתי המחוזי, “כדי לקבוע כי כל עוד ייצגה הנקבלת את [הגרושה הראשונה] בעניינה מול [הגרוש], היה עליה להימנע מנטילת הייצוג של [הגרושה השנייה] בתיק הגירושין, מחשש להימצאות במצב של ניגוד עניינים” (סעיף 42 סיפא להכרעת הדין).

 

21. בית הדין סבור כי כלל 14(א) לכללים הנ”ל נוקט לשון “חשש”, ולכן, על פי תכליתו של הסעיף “אין משמעות לתוצאה בפועל, הנגרמת מניגוד העניינים, אלא עצם הימצאותו של עורך הדין בסיטואציה בה יכול להיות חשש לניגוד עניינים, הוא האיסור הטמון בכלל זה. בענייננו, עצם קבלת ייצוגה של [הגרושה השנייה] בעת שייצגה את [הגרושה הראשונה] כאשר מדובר כאמור בהליכים מקימים חשש כי יתנגשו זה בזה – הוא כישלונה של הנקבלת” (סעיף 43 סיפא להכרעת הדין).

 

22. בפני בית הדין המשמעתי המחוזי הוצג תצהיר של הגרושה הראשונה, שבו היא כותבת שנתנה את הסכמתה המלאה, ואף ביקשה, כי המשיבה תייצג את הגרושה השנייה, וגם הסכימה להסרת החיסיון. בתצהירה הנ”ל, מדגישה הגרושה הראשונה כי הגרושה השנייה היא חברה טובה שלה.

 

23. בית הדין מתייחס לתצהיר האמור, בפיסקאות 44-48 של הכרעת דינו, ומגיע למסקנה, כי הסכמה זו לא ניתנה בזמן אמת, ולבטח לא בכתב (סעיף 45 סיפא), וכי התצהיר ניתן כדי לסייע לנקבלת בהליכים מול ועדת האתיקה. מעדותה של הגרושה השנייה, הסיק בית הדין המשמעתי המחוזי כי בזמן אמת לא הייתה הגרושה הראשונה מעורבת בעניינים שבין הנקבלת לבין הגרושה השנייה, אך הוסיף את המשפט הבא: “ומכל מקום עולה מעדותה כי הבינה את המשמעויות הנובעות מעצם ייצוגה של [הגרושה השנייה] על ידי הנקבלת” (סעיף 47 סיפא להכרעת הדין).

 

24. בית הדין המשמעתי היה ער לכך שהגרושה השנייה, שהייתה עורכת דין, ביקשה להשתחרר מייצוגה את בעלה, כיום גרושה, ובעניין זה ועדת האתיקה החליטה שלא להגיש קובלנה כנגד הגרושה השנייה (שהיא, כזכור, עורכת דין; ראה: פיסקה 4 לעיל), אך בעיני בית הדין המשמעתי המחוזי, אין לכך משקל, כי ועדת האתיקה משיקולים השמורים עמה בחרה שלא להגיש קובלנה נגד הגרושה השנייה (סעיף 48 וסעיף 50 להכרעת הדין).

 

גזר הדין בבית הדין המשמעתי המחוזי

25. לאחר שהרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי את המשיבה בעבירות ניגוד העניינים, ולאחר שהשתכנע כי מדובר בעורכת דין בעלת ותק של 15 שנה ללא הרשעות קודמות, שהפסיקה לייצג לאחר קבלת מכתב מהלשכה, הסתפק בעונש של אזהרה בלבד (גזר דין מיום 15.3.16).

 

פסק הדין בבית הדין המשמעתי הארצי

26. בבית הדין המשמעתי הארצי (בד”א 37/16, בהרכב הדיינים, עו”ד חיים קנת – אב”ד; חגי סיטון, עו”ד – חב”ד; רות ארז, עו”ד – חב”ד) התקבל ערעור המשיבה, והיא זוכתה כליל (פסק דין מיום 7.7.16).

 

27. בית הדין המשמעתי הארצי ניתח את כלל 14 לכללים הנ”ל, והסביר כי ניגוד אינטרסים חייב לבא מעניין שיש בו זיקה של ממש למידע או בקשר לאותו עניין, שבו טיפלה המערערת בשני הצדדים (סעיף 9 לפסק הדין).

 

28. טענת הלשכה כי עצם הייצוג בו זמנית של שתי הגרושות מהווה ניגוד אינטרסים – לא התקבל על דעת בית הדין המשמעתי הארצי. מדובר במועדים שונים ובעניינים שונים, ואין הבדל בין דיני אישות לדין פלילי לעניין הייצוג (סעיף 10 סיפא לפסק הדין).

 

29. לאחר הבאת פסיקה וספרות, עמדת בית הדין היא כי אין ניגוד אינטרסים, וגם אין עניין או לקוח משותפים, שכן, “אין ולו שמץ של ראיה כי קיים היה ניגוד אינטרסים, כפי שמואשמת המערערת” (סעיף 8 (עמ’ 6) לפסק הדין).

 

30. בכל מקרה, גם אם יש ספק, עליו לפעול לטובת הנאשמת. בעניין זה האריך בית הדין המשמעתי הארצי, והביא פסיקה לגבי עוצמת הראיות ועול הראיה בהליך משמעתי, האם הוא דומה להליך אזרחי או פלילי, והגיע למסקנה כי מדובר בעול ראיה הקרוב להליך פלילי (עמ’ 7-11 לפסק הדין).

 

31. מסקנת בית הדין המשמעתי הארצי היא כי אין מקום להרשעת המערערת, לא הוכח ניגוד עניינים או חשש כזה, ועל כן, התוצאה היא  – זיכוי המערערת שבפניו (היא המשיבה שבפניי).

 

תמצית הטענות בערעור

32. הלשכה הגישה את ערעורה בכתב, חתום על ידי עו”ד מייק יורק-ריד, פרקליט ועדת האתיקה. הוא מבקש לתמוך בעמדת בית הדין המשמעתי המחוזי.

 

33. לדבריו, מדובר בניגוד עניינים אינהרנטי, מאחר ומדובר בענייני אישות, ואין הצדקה להתיר מצב כזה.

lawdata – דטהחוקלטענתו, בית הדין המשמעתי הארצי התערב בממצאים עובדתיים של בית הדין המשמעתי המחוזי, ולא הייתה לכך הצדקה.

 

34. בדיון היום, טענה עו”ד שירה נוחומוביץ, את כל מה שניתן לטעון. לצערי, לא היה בפיה מענה קונקרטי לשאלה, מהו ניגוד העניינים ,ואף לא הצליחה למצוא סיטואציה עובדתית אחת שבה יכולה לעלות שאלת ניגוד העניינים, בייצוג שתי הגרושות על ידי המשיבה.

 

35. עו”ד משה זכות, ב”כ המשיבה, הסביר בעיקרי הטיעון התמציתיים שלו ,כי “בכל הכבוד, ייצוג שני צדדים או יותר כנגד לקוח אחד אינה מגבשת עבירה של ניגוד עניינים” (לפני סעיף 13 לעיקרי הטיעון).

 

36. בדיון בעל פה, חזר והסביר ב”כ המשיבה, כי קבלת עמדת הלשכה, תביא לתוצאה שאינה מתיישבת עם הפרקטיקה של עורכי דין, המייצגים תובעים רבים כנגד נתבע אחד.

 

דיון

37. עומד בפניי הצורך לפרש וליישם את כלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986 (להלן – “כללי האתיקה”), שכותרתו: “ניגוד אינטרסים“, ואשר זה לשונו:

אינטר

        “(א) לא ייצג עורך דין לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל ענין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת.

               (ב) לא ייצג עורך דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו ענין.

               (ג) בענין שצד בו לקוח קבוע של עורך הדין לא ייצג עורך דין צד אחר, גם אם באותו ענין אין עורך הדין מייצג את הלקוח הקבוע; לענין הוראה זו, ‘לקוח קבוע’ – לקוח שעורך הדין נותן לו שירותים דרך קבע.

               (ד) הוראות סעיפים קטנים (ב) ו-(ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול בענין שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך דין.

               (ה) עורך דין ולקוחו רשאים להסכים, בכתב, לתחום את השירות המקצועי אשר יתן עורך הדין ללקוח, כדי למנוע התנגשות עם ייצוג לקוח אחר או עם ענין או עם חובה אחרת של עורך הדין, בתנאי שצמצום השירות הינו סביר בנסיבות הענין ואינו פוגע בחובת הנאמנות של עורך הדין ללקוחותיו”.

 

38. אפתח ואומר, כי לא מקובלת עלי הפרשנות הרחבה של בית הדין המשמעתי המחוזי, לא לעניין ה”חשש”, ולא לעניין בדיקת ניגוד האינטרסים לגופה.

 

39. טענה תיאורטית בדבר ניגוד אינטרסים, אינה יכולה להוות מכשול בפני עו”ד לקבל לקוח חדש.

 

40. החלטתו של בית הדין המשמעתי המחוזי, שלא לבדוק מהו ניגוד אינטרסים האפשרי בייצוג שתי הגרושות, אינה יכולה לעמוד.

אם בית הדין המשמעתי המחוזי סבור שאין לו צורך להתעמק ולבדוק מהו ניגוד האינטרסים הקונקרטי, בהעדר מידע – אין לקבל גישה זו.

בית הדין מסביר כי לא קיבל את כל המידע המלא, ואף ציין כי “וטוב שכך” (ראה: הציטוט לעיל, בפיסקה 20).

אינני רואה את הדברים עין בעין עם בית הדין המשמעתי המחוזי. עצם העובדה ששתי גרושות מנהלות משפטים נגד אדם אחד, אינו יוצר ניגוד אינטרסים, מניה וביה.

 

41. בית הדין המשמעתי האזורי רואה את ניגוד העניינים בכך ששתי הגרושות מנהלות משפט נגד אותו גרוש, שיש לו “קופה אחת” (ראה” פיסקה 19 לעיל).

לטעמי, גם אם הדבר נכון (ולהלן נראה שאין זה כך), אין די בכך כדי לקבוע שאסור לעו”ד לייצג לקוח שני, נגד “קופה” של נתבע, שכנגדו הוא מנהל משפט בשם לקוח ראשון.

במהלך הדיון הזכרתי דוגמא, ואפרט אותה עתה: קבלן בנה בניין, ויש בו ליקויי בנייה. מצבו הכלכלי של הקבלן אינו טוב. דייר של דירה אחת, ראובן, פונה לעו”ד פלוני, ומבקש לייצגו, ובעקבות זאת זוכה ראובן במשפט, ואף פותח הליכי הוצל”פ נגד הקבלן. השכן, שמעון, פונה לאותו עו”ד פלוני, ומבקש כי יגיש בשמו תביעה בגין ליקויי בנייה בדירתו של שמעון.

לטעמי, זכאי עוה”ד פלוני לייצג את שמעון, גם אם התוצאה תהיה כי הקבלן יגיע אפילו לפשיטת רגל.

מעשים שבכל יום, שבהם עו”ד מייצג, מראש, מספר דיירים בתביעת ליקויי בנייה, והוא יודע שעצם הצטרפותם יחד, יכולה להביא לקריסתו הכלכלית של קבלן או לפשיטת רגל, ואין בכך ניגוד עניינים.

 

42. אוסיף ואביא דוגמא נוספת, הקרובה לעניינו:

מעצם העובדה שעו”ד מייצג אישה וילדים בתביעת מזונות נגד בעל שהוא אב, ניתן לטעון, כפי שרומזת הלשכה, שיש ניגוד עניינים, שהרי הבעל/האב הוא בעל קופה אחת, ואם ייקבעו מזונות גבוהים לאישה, יהיה מעט מדי כסף למזונות הילדים, ולהיפך.

 

43. אם נקצין את הדברים, ניתן לומר שכל ילד נוסף שנולד, גורם לכך שמזונות הילדים הקודמים פוחתים. האם משמעות הדבר שעו”ד המייצג את הילדים בתביעה הראשונה לא יוכל לייצג את הילד החדש שנולד?!

 

44. על כורחך, המבחן שקבע בית הדין המשמעתי המחוזי, כאילו תביעה נגד קופה אחת שוללת את זכות עורך הדין לייצג כמה תובעים, אינו יכול לעמוד.

 

45. מעבר לעקרונות הללו, במקרה שבפניי הנתונים המדוייקים הם אלה שההליכים הכלכליים בין הגרושה הראשונה לבין הגרוש הסתיימו שנים רבות קודם לכן, ובעת קבלת הייצוג של הגרושה השנייה, כל שנותר כהליך פתוח בין הגרושה הראשונה לבין הגרוש, הוא המעבר מעיר לעיר, מבלי שיש לכך השפעה על חלוקת הרכוש, שהסתיימה זה מכבר.

אכן, כבוד השופטת גליק בבית המשפט לענייני משפחה מזכירה במבוא להחלטה, כי בין הצדדים היו בעבר הליכים גם בעניינים כספיים, אך זה בגדר תיאור היסטורי של הליכי עבר, מבלי שיש לכך נפקות מעשית.

 

46. מבחינה זו, גם לפי כל מבחן צר שהוא, לא ניתן לומר שיש ניגוד עניינים בכך, שהמשיבה מייצגת את שתי הגרושות.

 

47. מעבר לכל הנ”ל, יש בתיק שלפנינו נתון נוסף, שבית הדין המשמעתי המחוזי לא נתן לו את המשקל הנכון והמשמעותי, והוא זה: הסכמת הלקוחה הראשונה, קרי: הגרושה הראשונה, לכך שעורכת הדין שלה (המשיבה), תייצג גם את הגרושה השנייה.

 

48. עניין זה אינו פעוט ערך. הגרושה הראשונה חתמה על תצהיר, ולא נקבע כי האמור בתצהיר אינו אמת.

 

49. התצהיר כולל, בנוסף לעצם ההסכמה לייצוג, גם נתון עובדתי נוסף, והוא כי הגרושות הפכו לחברות. אם כן, גם מבחינה סובייקטיבית, אין הן רואות ניגוד עניינים בכך שאותה משיבה תייצג את שתיהן.

 

50. בעניין אחרון זה היפנה עו”ד זכות,ב”כ המשיבה לפסק דין שנתתי לפני מספר שנים – עמל”ע 9069-05-11 אמנון אברהמי עו”ד ונוטריון נ’ הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (2012), שבו התייחסתי בפיסקאות 233-234, לכך שכאשר הלקוח מסכים לייצוג, לא ניתן לומר שכלל 14(א) לכללי האתיקה, מופר.

 

51. לא זו אף זו.

בענין ייצוג לקוח חדש, בהסכמת לקוח קודם, נקבע בכלל 16 לכללי האתיקה הנ”ל, כי עו”ד לא יטפל נגד לקוח בעניין או בקשר לעניין שטיפל בו למען אותו לקוח, או בעניין אליו יש זיקה של ממש למי שקיבל עו”ד מאותו לקוח או מטעמו.

במקרה שלפנינו, לא מתקיימים התנאים הללו, שכן לא הובאה ראיה, ואפילו לא בדל ראיה, לפיה המשיבה עשתה שימוש במידע כלשהו שקיבלה מהגרושה הראשונה, בהליכים שבהם ייצגה את הגרושה השנייה, וזאת, בנוסף לעצם הסכמת שתי הגרושות שהמשיבה תייצג אותן, כמוסבר, בהרחבה לעיל (פיסקאות 47-50).

 

52. סוף דבר, יש לדחות את הערעור מכל וכל.

 

53. המשיבה שנכנסה לאולם בית המשפט נקייה כשלג, יוצאת בסוף הדיונים כשהיא נקייה ללא רבב וללא כל עבירה משמעתית.

 

54. ב”כ המשיבה ביקש הוצאות משפט, ולטעמי, הוא זכאי לכך.

 

55. לאחר ששאלתי את ב”כ המשיבה לגבי הסכם שכ”ט בינו לבין המשיבה, הוא ציין שאין הסכם כזה ,אך העמיד את שכרו כשכר ראוי, על סך של 20,000 ₪ בתוספת מע”מ להליכים בבית הדין המשמעתי הארצי ובבית משפט זה.

 

56. סכום זה סביר, ויש שיאמרו שהוא אף נמוך, אך לא אפסוק מעבר למבוקש.

 

התוצאה

57. הערעור נדחה.

 

58. פסק הדין המזכה את המשיבה – עומד בעינו.

 

59. הלשכה (המערערת) תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 23,400 ₪.

 

60. מאחר ומדובר בעניינים אישיים של זוג גרוש, לא הוזכרו שמות במהלך כתיבת פסק הדין, ולכן, אין מניעה לפרסם את פסק הדין כפי שהוא.

 

ניתן והודע היום, כ”ה טבת תשע”ז, 23/01/2017 במעמד הנוכחים.

 

משה דרורי, שופט סגן נשיא