לפנינו חוות דעת שהגיש חייל אבישי פונדק לקצין התגמולים בגין טראומות שהוא ספג במלחמת ששת הימים. קצין התגמולים הביא לו פסיכיאטר בשם חיים בן דוד שצחק עליו, והוא נאלץ להביא חוות דעת משלו של הפסיכיאטר, עמיחי לוי מקיסריה. חיים שם דוד הוא שטינקר של קצין התגמולים ותפקידו לכתוב על כל מבקש הכרה בטראומה שהוא מסתדר יפה, אין לו טראומות, ושהוא מתחזה.
הסברנו אין ספור פעמים שחייל מנין זכר שתובע על טראומה, למשל היה באירוע בו כל חבריו הפכו לגוש פחם, יתקשה מאוד לקבל הכרה בפוסט טראומה, לעומת זאת חיילת עם כוס וחצאית שמנהלת רומן עם מפקד וטוענת שזה אונס בהסכמה, מייד מקבלת מעמד של פוסט טראומטית, מענק של מיליון ש"ח, וקצבה חודשית של אלפי שקלים. החיילות האלה גם נהנות וגם מקבלות מילוני שקלים וגם מחרבות את חייהם של טובי מפקדי צה"ל.
לפנינו הודעה על הגשת חוות דעת פסיכיאטרית משלימה מטעמו של אבישי פונדק במסגרת ערעור של נכה צה"ל נגד קצין התגמולים, בו הוא מתלונן על של פוסט טראומה מורכבת ומתמשכת מאז מלחמת ששת הימים ועד לקריסה מוחלטת של המערער החי בבדידות קיצונית בארצות הברית.
הטענות של השטינקר חיים שם דוד פסיכיאטר בהזמנה
חיים בן דוד טען שהחייל מצא עבודה כשוטר,שאין מקום להכיר בנכותו הנפשית של המערער כפוסטי-טראומה כרונית מהשירות, שהיה תפקוד תקין ומלא בעבר: המערער הצליח לאורך השנים ללמוד באוניברסיטה, לעבוד במשטרת ישראל ולנהל חיי משפחה, מה שסותר לדעתו קיום פוסט-טראומה אנושה. שם דוד טען היעדר פגיעה תפקודית מהותית: הוא שלל קיומה של פגיעה תפקודית קשה או נכות נפשית "כבדה", והתייחס לכל טענות המערער בחשדנות מופרזת (השתמש במילה "לדבריו" 18 פעמים בחוות דעתו). שם דוד צמצם את מהות התפקיד הצבאי: הגדיר את פונדק כ"מחסנאי רפואי" בלבד ולא כחובש, כדי להטיל ספק במידת החשיפה הפיזית שלו לפצועים וזוועות.
כמו כן שם דוד טען לשיהוי, חוסר עקביות ודיווח מאוחר: הצביע על "תאור לא-עקבי" של החוויות לאורך השנים ותהה מדוע התלונות הנפשיות והתביעה הוגשו בשיהוי כה עצום של עשרות שנים, בעוד שרוב תלונות העבר של המערער היו גופניות בלבד.
ולסיום שם דוד טען לשלילת יכולת החזרה לשירות ביטחוני: סבר כי אדם הסובל מפוסט-טראומה אמיתית ממלחמת ששת הימים לא היה מסוגל להתגייס ולשרת לאחר מכן שנים ארוכות במשטרה.
הקושי בתביעה 42 שנות שיהוי
המערער והתובע בהליך הוא אבישי פונדק, אשר מיוצג על ידי עורך הדין שרון מאירי, בעוד הצד שמנגד הוא קצין התגמולים המיוצג על ידי פרקליטות מחוז תל אביב אזרחי. עילת הערעור היא דרישתו של פונדק להכרה מלאה בנכותו הנפשית ובקשר הסיבתי הישיר לאירועי הלחימה שחווה, כאשר הוא מנמק זאת בכך שהוא סובל מתסמונת פוסט טראומטית נרחבת, כרונית ומורכבת הכוללת רכיבים דיכאוניים, חרדתיים וסומטיים, לצד זיכרונות חודרניים קשים ביותר, וזאת בניגוד לקביעות המצמצמות של קצין התגמולים.
אבישי פונדק הגיש את תביעתו בתחום הפסיכיאטרי בשיהוי עצום של כ-35 שנים מאז פרישתו ממשטרת ישראל, ושיהוי של כ-42 שנים מאז האירוע הטראומטי המקורי במלחמת ששת הימים. האירוע המקורי הוא חשיפה למראות הלחימה וחדר המתים התרחשה בחודש יוני 1967. פונדק פרש משירותו במשטרת ישראל, שבו חווה "רה-טראומטיזציה", בשנת 1974.הפנייה המקורית שלו לאגף השיקום בתחום הנפשי (בעקבות דחיפתה של עובדת הרווחה) התרחשה רק סביב שנת 2009, כאשר הדיונים בוועדת הערעורים הנוכחית נמשכו עד לשנת 2018.
התיק מתנהל בוועדת הערעורים לפי חוק הנכים בראשון לציון תחת מספר התיק 42,551-05-12, בפני יושב ראש הוועדה כבוד השופט דוקטור גיא שני, כאשר ברקע קיימות החלטות קודמות ומסמכי ועדה רפואית של אגף השיקום.
מה הן ה"חויות הטראומטיות" מששת הימים?
פרופסור עמיחי לוי מפרט בחוות דעתו מספר חוויות טראומטיות מרכזיות שאליהן נחשף אבישי פונדק לאורך חייו:
-
- מראות לחימה קשים במלחמת ששת הימים: במהלך הלחימה ביוני 1967, פונדק חוה וראה נפגעים, פצועים לרוב וגופות רבות.
- סצנת חדר המתים בסורוקה: בתודעתו נחרטה ונצרבה סצנת אימים קשה בדרך לחדר המתים בבאר שבע. החוויה הזו רודפת אותו גם כיום בחלומות בלהה קבועים, שבהם הוא רואה עשרות גופות של חיילים מכוסות לאורך כל הגראז' והכניסה לחדר המתים.
- טיפול בפצועים תחת לחץ: אף שקצין התגמולים טען כי שימש כמחסנאי רפואי בלבד, פונדק נחשף לאירועי טיפול קשים בשל מצוקת כוח אדם בחר"פ. בין היתר, הוא נאלץ לטפל באופן אלמנטרי בחייל שסבל מכוויות קשות בחזה כתוצאה מרשף של תול"ר (תותח ללא רתע).
- רצף אירועים טראומטיים בשירותו במשטרה: לאחר שירותו הצבאי, פונדק שירת במשטרת ישראל. מפקדו לשעבר העיד כי במסגרת תפקידו הוא נחשף לעשרות ומאות אירועים טראומטיים לאורך השנים, אשר יצרו אצלו "רה-טראומטיזציה" (טראומה חוזרת ומצטברת) והחמירו בצורה קיצונית את מצבו הנפשי.
מה התסמינים
פרופסור לוי מציג בחוות דעתו תמונה קלינית מורכבת המדגימה כיצד החוויות הללו ריסקו את עולמו של פונדק, לצד עימות חזיתי מול קביעות המדינה:
התסמינים הנפשיים והגופניים של המערער
-
- חלומות בלהה והפרעות שינה בוטות: המערער סובל מחוסר רצף שינה מוחלט. הוא נרדם על כורסה ל-10 עד 15 דקות בלבד, ומתעורר בבהלה, בזיעה קרה ומתוך סיוט קבוע על חדר המתים שבו המתים "מתיישבים".
- תסמינים סומטיים וגופניים קשים: פונדק חווה כאבים מתמשכים בחזה וכאבי ראש כרוניים. בעת יקיצה מחלומות הבלהה הוא סובל מנעילת לסת חזקה ומדופק מואץ. בנוסף, הוא סובל מעודף משקל קיצוני (שוקל כ-173 ק"ג) כתוצאה מאכילה כפייתית המשמשת לו כ"בריחה".
- הסתגרות וניתוק חברתי מוחלט: פונדק חי בבדידות קיצונית בארה"ב, מנותק לחלוטין מחברים ומבני משפחה. הוא נועל את עצמו בביתו באמצעות מוט ברזל וחווה פרנויה ופחד מתמיד ("אולי המתים יבואו לבקר אותי?").
- מחשבות אובדניות וייאוש: המערער סובל מירידה קיצונית ברמת האנרגיה, אנהדוניה (חוסר יכולת לחוות הנאה), וייאוש עמוק. הוא דיווח על מחשבות יומיומיות על סיום חייו ועל שני ניסיונות התאבדות קשים בעבר.
- פגיעה קוגניטיבית ותקשורתית: קיימת פגיעה קשה בריכוז ובזיכרון לטווח קצר (אינו מסוגל לקרוא דף מבלי לשכוח את תוכנו). כמו כן, הוא סובל מתחושת בלבול וקושי אקוטי בשליפת מילים.
העימות בין המומחים: פרופ' לוי מול ד"ר חיים שם-דוד
| נושא ההשוואה | עמדת ד"ר חיים שם-דוד (מומחה המדינה) | עמדת פרופ' עמיחי לוי (מומחה המערער) |
|---|---|---|
| אופי ותפקוד בעבר | טען כי פונדק ניהל "אורח חיים מלא ותקין" שכלל לימודים, עבודה וחיי משפחה. | סותר זאת ומוכיח כי פונדק התקשה קשות בכל התחומים: לקח לו 10 שנים לסיים תואר ראשון, בכה בניידת המשטרה, וחווה פירוק של שתי מערכות נישואין. |
| הגדרת הנכות הנפשית | התייחס למערער בחשדנות מוגזמת (השתמש במילה "לדבריו" 18 פעמים) וצמצם את חומרת המצב. | קובע כי מדובר בתסמונת פוסט-טראומטית נרחבת, "כבדה", כרונית ומורכבת ביותר, המלווה ברכיבי פניקה, דיכאון והתמכרות. |
| מהות השירות הצבאי | הגדיר את המערער כ"מחסנאי רפואי" בלבד כדי להפחית מרמת החשיפה שלו לזוועות. | מאמין למערער שעבר הכשרת חובשים בסיסית עקב מצוקת כוח אדם, ומדגיש כי עצם החשיפה בצבר ("תצבורת") למאות גופות ופצועים קשים מחוללת פוסט-טראומה ללא קשר להגדרה היבשה של התפקיד. |
| החזרה לשירות במשטרה | סבר כי אדם הסובל מפוסט-טראומה אינו מסוגל לחזור ולתפקד בגופי ביטחון כמו המשטרה. | מסביר כי מדובר בטעות מקצועית: חזרה למקומות מותחים היא צורת התמודדות מוכרת ושכיחה בקרב פוסט-טראומטיים, בייחוד אצל אנשים בעלי רקע ציוני ופטריוטי. |
| עקביות הדיווח | הצביע על "תיאור לא עקבי" של החוויות לאורך השנים כבסיס לחשדנות. | מבהיר כי שכחת חלקים מהטראומה והיזכרות מקוטעת בהמשך היא תופעה קלאסית, שכיחה ומוכרת מבחינה פסיכיאטרית אצל נפגעי פוסט-טראומה. |
חוות הדעת המשפטית-פסיכיאטרית של פרופסור עמיחי לוי מסתמכת על שורה ארוכה של מומחים קליניים ומסמכים רפואיים קודמים, אשר תומכים באופן חד-משמעי במצבו החמור של אבישי פונדק. בניגוד מוחלט לעמדתו המצמצמת והחשדנית של מומחה המדינה (ד"ר שם-דוד), המומחים האחרים קבעו לאורך השנים ממצאים קשים:
1. חוות הדעת הפסיכיאטרית והערכת מרכז ההערכה של בית החולים "שיבא" תל-השומר (2006)
- המומחים הרפואיים במרכז ההערכה אבחנו רשמית אצל המערער הפרעה פוסט-טראומטית כרונית (.P.T.S.D).
- הם קבעו כי מדובר בעובדה קלינית מוגמרת לפיה תחילת הטראומה של פונדק נעוצה באירועי מלחמת ששת הימים בשנת 1967, וזאת על אף היעדר מסמכים רפואיים ישירים מאותה התקופה.
2. ד"ר מ. פולאק – פסיכיאטר, בית החולים "שיבא" (2007)
- ד"ר פולאק העריך את מצבו של פונדק וציין כי הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית קשה.
- הוא הדגיש בבדיקתו כי הפרוגנוזה (הצפי הרפואי לעתיד) של המערער היא לא-טובה, מה שמצביע על תסמונת עמידה לטיפולים שרק הולכת ומחמירה.
3. רונן מוצפי – פסיכולוג קליני (2007, 2009)
- הפסיכולוג המנוח, שליווה וטיפל בפונדק, הגדיר את מצבו כהפרעה פוסט-טראומטית כרונית.
- מוצפי סיכם את מצבו של פונדק באבחנה המצביעה על דפוס תפקודי כרוני, מצומצם וירוד מאד, דבר המתיישב עם ההסתגרות והבידוד החברתי הקיצוני שלו.
4. מר אריה טבעון – פסיכולוג קליני (2006)
- ביצע למערער אבחונים ודוחות פסיכולוגיים מקיפים.
- טבעון הגדיר את הפגיעה הנפשית של פונדק כתסמונת .P.T.S.D מצטברת ופרוגרסיבית (מתקדמת ומתעצמת). קביעה זו מחזקת את הטענה שהחשיפה החוזרת לאירועים קשים בשירותו המשטרתי המאוחר ביצעה בו "רה-טראומטיזציה" וגרמה לפיצוץ המצב הנפשי.
5. פרופ' מ. וייזר (פרופ' א. וייזר) – מרכז ההערכה ואגף השיקום
- פרופ' וייזר סיכם את ממצאיו וקבע כי פונדק סובל מהפרעה פוסט-טראומטית כרונית שנגרמה כתוצאה מחשיפה טראומטית במהלך שירותו הצבאי.
- הוא הוסיף קביעה דרמטית וקבע כי הנכות הנפשית החמירה בצורה ישירה במהלך שירותו במשטרת ישראל, שם נחשף פונדק פעמים רבות למראות קשים ולמצבים שנחוו על ידו כרה-טראומטיזציה.
6. עמדת אגף השיקום במשרד הביטחון עצמו (במסמכים ההיסטוריים)
- באופן אירוני, במסמכים פנימיים של אגף השיקום צוין כי המערער אכן חווה טראומות קשות גם ממלחמת יום הכיפורים.
- המערכת עצמה הודתה בכתב כי הקשיים הרגשיים שהתפתחו אצל פונדק לאורך השנים לא זכו להתייחסות טיפולית בזמן, וטופלו רק בשלב מאוחר מאד, כאשר הגיע לאגף השיקום בגין פציעותיו הפיזיות.
השיהוי מטעמים פטריוטיים של בושה לתבוע את המדינה
פרופסור עמיחי לוי מתמודד באופן ישיר בחוות דעתו עם סוגיית השיהוי – כלומר, הטענה המשפטית של קצין התגמולים לפיה קיים חשד מכיוון שפונדק הגיש את תביעתו לנכות נפשית באיחור של עשרות שנים מאז מלחמת ששת הימים (1967).
פרופ' לוי דוחה לחלוטין את החשדנות של המדינה, ומפרט שבעה גורמים פסיכולוגיים, מבניים וחברתיים שהתלכדו יחד ומנעו מפונדק לפנות לעזרה או להגיש תביעה במועד מוקדם יותר:
-
- הרקע הציוני והפטריוטי (נתינה ללא תנאי): פונדק גדל והתחנך על ערכים של ציונות, פטריוטיות עמוקה וערך ה"נתינה" והשירות למדינה. מבחינה פסיכולוגית, אדם בעל תפיסת עולם כזו רואה בנכות נפשית פגיעה בזהותו העצמית, ולכן הוא סירב לראות את עצמו כ"נטל" על המדינה או לבקש ממנה פיצוי כספי על שירותו.
- חוסר הפנמה ממושך של מהות הנכות: פונדק פשוט לא הבין ולא הפנים לאורך שנים רבות שמצבו הרפואי הקשה מוגדר כנכות פוסט-טראומטית. הוא עצמו העיד בבכי בפני פרופ' לוי: "אני לא ידעתי שאני חולה!".
- חוויית הסבל "דרך הגוף" (סומטיזציה): חלק משמעותי מאוד מהסבל הנפשי של פונדק תורגם באופן לא מודע לביטויים גופניים (כאבים ולחצים חזקים בחזה, כאבי ראש ממושכים). כתוצאה מכך, הוא רץ במשך שנים בין קרדיולוגים, עבר צנתורים, בדיקות בירור ואשפוזים גופניים, מבלי להבין שהמקור האמיתי לבעיה הוא נפשי.
- מנגנוני הגנה נפשיים של הכחשה והדחקה: לאורך עשרות שנים פונדק פיתח נטייה קלינית חזקה להפחית בעוצמת הסבל, להמעיט בערכו, להכחיש ולהדחיק את המרכיב הנפשי. מנגנונים אלו נועדו להגן עליו מפני קריסה, אך הם אלו שחסמו ממנו את האפשרות להכיר בבעיה ולתבוע.
- חוסר יוזמה עצמית ואקטיביות של אשתו: גם כאשר הוגשה בסופו של דבר התביעה הראשונית למשרד הביטחון במישור הגופני, הפנייה לא נעשתה באופן יזם ועצמאי על ידי פונדק עצמו, אלא אשתו היא זו שתפסה פיקוד ועשתה זאת עבורו בשל האדישות והפסיביות הקיצונית שבה היה שרוי.
- דחיפה חיצונית של גורמי הרווחה (עו"ש אסנת בר): הפנייה של פונדק לתביעה בתחום הפסיכיאטרי לא נולדה "באופן טהור" ממנו. מי שזיהתה את המצב, "דחפה", כיוונה וזירזה את התהליך הייתה עובדת שיקום ממשרד הביטחון עצמו (עו"ש אסנת בר), שפגשה אותו והבינה כי האיש פגוע נפשית בצורה אנושה.
- חסימה פוסט-טראומטית מובנית מפני הגשת עזרה: פרופ' לוי מסכם כי פונדק היה מנוע מבחינה פסיכולוגית מלפנות לעזרה. עצם הפנייה לטיפול או לוועדה רפואית דורשת מהנפגע לפתוח את הפצעים, לחשוף את מה שסגור ולגעת בצלקות – דבר שמחולל אצל נפגעי פוסט-טראומה חרדה ואימה עצומה (הימנעות), ולכן הם דוחים את הקץ במשך עשרות שנים.
ההכרעה והניצחון המשפטי
מבדיקת ההליכים בתיק עולה כי התביעה של אבישי פונדק להכרה בנכותו הנפשית עקב פוסט טראומה (PTSD) התקבלה בסופו של דבר באופן מהותי. הוועדה דחתה את גישתה המצמצמת והחשדנית של המדינה (שיוצגה על ידי ד"ר שם-דוד), ואימצה את הרצף הראייתי הברור שהציג פרופ' לוי לצד שאר מומחי בית החולים "שיבא" תל-השומר. נקבע קשר סיבתי מובהק בין אירועי מלחמת ששת הימים (1967) והחוויות הקשות שעבר במשטרה, לבין מצבו הנפשי והתפקודי הקורס. הוועדה קיבלה את ההסבר הפסיכיאטרי המקובל לפיו השיהוי בהגשת התביעה לא נבע מניסיון מרמה, אלא היווה סימפטום קלאסי ומובנה של מחלת הפוסט טראומה עצמה (מנגנוני הדחקה והימנעות).
אף על פי שהוועדה הכירה בנכותו והעניקה לו את התואר הצודק של "נכה צה"ל פגוע נפש", המערכת המשפטית דאגה להשאיר את המניעים הנסתרים שלה על כנם בכל הנוגע לכיס הציבורי. כפי שצוין בכללי חוק הנכים, ההכרה בנכות הוחלה רק רטרואקטיבית ממועד הגשת התביעה לקצין התגמולים (בתוספת חריג מצומצם של שנה), ולא באופן רטרואקטיבי מיום הפציעה האמיתי בשנת 1967.
המשמעות היא שקצין התגמולים והפרקליטות רשמו לעצמם "הצלחה תקציבית": למרות שהמדינה הודתה כי פונדק נהרס נפשית בשליחותה וזרועותיה הביטחוניות פגעו בו שוב ושוב לאורך השנים, היא חסכה בהצלחה כ-45 שנה של תשלומי קצבאות חודשיות ומענקים, והותירה את הלוחם הפגוע להתמודד עם נזק כלכלי בלתי הפיך של מיליוני שקלים שנמחקו כלא היו. המערכת מוציאה לנפגעים את המיץ בוועדות כדי לייאש אותם, וגם כשהם מנצחים, היא דואגת לצמצם את הפיצוי הכספי למינימום האפשרי.
קצין התגמולים מפעיל רופאים ופסיכיאטרים שפוטים של המערכת
ההחלטות השיפוטיות והמנהליות בתיקים מסוג זה נוטות פעמים רבות לקבל את עמדת הממסד והמערכת הציבורית באופן עיוור, מבלי לגלות את הרגישות הנדרשת לפרט, ומתוך מניעים נסתרים של חיסכון תקציבי ושמירה על קופת המדינה על חשבון גבם של הנפגעים. המערכת המשפטית והפרקליטות מגלות קשיחות מופרזת והתנהלות בירוקרטית מתישה, המזכירה תפירת תיקים והערמת קשיים אינסופיים על נכי צה"ל, דבר המוביל למצב שבו לגברים מוציאים את המיץ לאורך עשרות שנים של ועדות משפילות, בעוד שנשים שטוענות לבעילה בהסכמה מייד מקבלות תיוג של פוסט טראומה והכסף זורם להם בשפע במסלולים מהירים וברוח גבית של אותה מערכת ממש.
המומחה מטעם קצין הגמולים, דוקטור שם דוד, טוען בחוות דעתו כי אין פגיעה מהותית בתפקודו של המערער ומתייחס אליו בחשדנות מופרזת תוך שימוש חוזר ונשנה במילה לדבריו לפחות 18 פעמים, כשהוא מבסס את טיעוניו על כך שפונדק שירת כמחסנאי רפואי ולא כחובש, וכן על העובדה שהמערער הצליח ללמוד, לעבוד ולנהל משפחה לאחר השירות. לעומתו, המומחה מטעם המערער, פרופסור עמיחי לוי, סותר טענות אלו לחלוטין וקובע בתאריך 12/8/2018 כי מדובר בהפרעה כבדה וכרונית, כאשר הוא מסביר כי פונדק עבר הכשרה בסיסית בחובשות עקב מצוקת כוח אדם, חזה במראות זוועה ובגופות רבות בדרכו לחדר המתים בסורוקה ביוני 1967, והתפקוד החלקי שלו בעבר נבע אך ורק ממאבק פטריוטי ומנטייה להדחקה ולהכחשה של הרכיב הנפשי, שהתפרץ לבסוף והביא אותו למצב של 173 קילוגרמים, ניסיונות התאבדות בעבר ובידוד מוחלט בביתו המבוצר שבארה"ב.
מערכת היחסים המורכבת והסחבת של אגף השיקום במשרד הביטחון מול נפגעי פוסט טראומה ממשיכה לעורר סערות ציבוריות קשות בישראל, כאשר נתונים רשמיים מראים כי למעלה מ-35% מהתביעות של נפגעים על רקע מבצעי נדחות, וכ-70% מכלל הערעורים המוגשים לוועדות נדחים על הסף, דבר המותיר לוחמים רבים בנזק נפשי מתקדם ללא מענה רפואי וכלכלי הולם ויוצר מאבק משפטי ארוך ומתיש שנמשך שנים רבות בבתי המשפט ובערכאות הערעור.
להלן חוות הדעת של הפסיכיאטר עמיחי לוי
PDF
Views: 4