קרנבל נז"א בוונציה 2: היוצרת רחל שור בת התפנוקים מסביון ביתם של נילי שור (פסיכולוגית) והנרי שור (פסיכיאטר מאברבנאל) מה מנענע את המשפחה?

רחל שור, אחת משני יוצרי הסרט הקפלניסטי נז"א שהוקרן בפסטיבל וונציה וזכה לתשואות, גרה בסביון.  אביה הוא הנרי שור, פסיכיאטר "מוערך", נולד בלודז', מגיל 7 עבר לפרנקפורט שם למד רפואה, עלה לישראל ועשה התמחות בשלוותה, וא"כ ניהל את אברבנאל. גר בסביון.

האמא נילי שור היא פסיכולוגית פעילה שחתמה על עצומות נגד אובדן הצלם האנושי של יהדות יהודה ושומרון.  איך השניים האלה המליטו וגידלו כלבה בוגדנית… את הבת שלהם רחל שור?  האם ינקה את שנאת צה"ל מהוריה?  האם זה אקט של מרד, או כמו שעדנה קרנבל טוענת "תסמונת העכברה הדחויה".      REJECTED MOUSE SYNDROME?

האמא של רחל שור ואשתו של הנרי שור היא נילי שור, גם היא פסיכולוגית בעלת קליניקה בווילה בסביון. נילי שור (Nilly Szor) היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית ישראלית בכירה, חברה בחברה הפסיכואנליטית בישראל. היא מוכרת בעיקר בזכות פעילותה האקדמית, המחקרית והטיפולית בתחומי הפסיכואנליזה, הטיפול באמנויות והקשר בין גוף לנפש.  שור מכהנת כראש תוכנית הליבה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בטיפול באמנויות. בנוסף, היא מרצה בלימודי ההמשך של הפקולטה לרפואה, בין היתר במסגרת הזרם העצמאי בפסיכואנליזה (שם העבירה קורסים בנושא "גוף-נפש בתפיסתו של ויניקוט").  משמשת כמרצה ומדריכה בתוכניות ההכשרה השונות של "מרכז ויניקוט". 

  נילי שור פרסמה מאמר בכתב העת הפסיכואנליטי "מארג" (כרך י"ג, 2026) בשם "לחרוט את הכאב". המאמר מנתח את תופעת הקעקועים שנוצרו בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית, ומבאר את המורכבות הלא-מודעת של הקעקוע כמפגש בין גוף, נפש ותרבות.  שור טענה שזיהתה תופעה של "גל קעקועים המוני" ששטף את ישראל בעקבות ה-7 באוקטובר (קעקועים של תאריכים, סמלי הקיבוצים, מילות שירים, או סמלי פסטיבל הנובה). לטענתה כאשר הנפש אינה מסוגלת להכיל או לעבד את גודל הזוועה והאובדן, הגוף הופך ללוח חלק שעליו "נחרט" הכאב פיזית, בניסיון לתת לו ייצוג, שליטה ומקום בעולם. הקעקוע הוא שילוב של אבל עמוק, צורך בגיבוש זהות פצועה חדשה, וניסיון ליצור חיבור קולקטיבי ותרבותי בין אנשים שחוו את אותו שבר. 

נילי שור חתמה על עצומות לתמיכה בפלסטינים.  חתמה על עצומת אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש המגנה מעשי אלימות של יהודים הפוגעים בתושבים פלסטינים ביהודה ושומרון, וקראה לשמירה על צלם אנוש ועל שלומם הנפשי והפיזי של הפלסטינים.  שמה מופיע במכתבים רוחביים של ארגוני פסיכואנליזה בינלאומיים (כמו יוזמות סביב רשתות בריאות הנפש והאיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה התייחסותית – IARPP). עצומות אלו עוסקות לרוב בהשפעות הפסיכולוגיות של סכסוכים אלימים, מלחמות ומצבי כיבוש על בריאותם הנפשית של אזרחים וילדים.

https://atzuma.co.il/sign/taicp

איך בת תפנוקים מסביון הופכת כלבה אנטישמית?

נשאלת השאלה איך משפחה שנתנה לבת שלה מכל טוב, חיי תפנוקים בסביון הפכה ביצ' כפויית טובה לעם ישראל ולחיילי צה"ל.  למה הנרי נכשל בגידולה של הבת שלו רחל?  איפה הכשל? למה יצאה ממנו חלאת אדם?

בדיסציפלינה של הנרי שור אשפר לתרץ את זה בהרבה דרכים, אבל לעדנה קרנבל יש דיאגנוזה עצמאית "תסמונת העכברה הדחויה", זאת המכוערת שאף אחד לא רצה להיות חבר שלה, גדלה להיות ממורמרת שרוצה לנקום את הדחייה החברתית שספגה.

איך פסיכיאטר מאברבנאל הפך בעל ווילה בסביון?

הנרי שור הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי מומחה בישראל. הוא מכהן (או כיהן) כמנהל החטיבה האמבולטורית במרכז לבריאות הנפש ע"ש יהודה אברבנאל בבת ים, וחבר בחברה הפסיכואנליטית הישראלית. לצד זאת, הוא משמש כמורה ומדריך בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב ובחוג לפסיכותרפיה בבית החולים גהה. בנוסף לעיסוקו הפסיכיאטרי והאנליטי, ד"ר שור עוסק גם במחקר ספרותי ותרבותי, ובפרט חוקר לאורך שנים את עבודותיו של משורר היידיש אברהם סוצקבר. 

כתיבתו המקצועית והרצאותיו של ד"ר הנרי שור מתמקדות בחיבור שבין פסיכואנליזה קלאסית לפסיכולוגיית העצמי, תוך דיון מעמיק
בקליניקה ובמפגש הטיפולי.  הוא כתב מאמר שם כותרת בומבסטית, כנהוג, "רציפות ושבר בהגותם של פרויד וקוהוט – פסיכואנליזה סופית ואין סופית בת זמננו" שבו בחן שור את מערכת היחסים הרעיונית והתיאורטית בין אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, לבין מייסד פסיכולוגיית העצמי, היינץ קוהוט. הוא מנסה לענות על שאלות וקשיים שפרויד עצמו נתקל בהם ולא הצליח לפתור באופן מלא.
שור מדגיש את תובנתו של פרויד (וממשיכיו) לפיה ההנמקה הרציונלית והפירוש השכלי לבדם נותרים לעיתים קרובות נטולי השפעה טיפולית, מכיוון שגורמים רגשיים חזקים ולא מודעים פועלים ומערערים את שיקול הדעת.

לדבריו יעדי הטיפול הם לא רק חשיפת הסיבה למחלת הנשפ, אלא גם שיקום וחיזוק מבנה העצמי הפגוע של המטופל.  במסגרת עבודתו עם גישת פסיכולוגיית העצמי, עוסק ד"ר שור במושג ה"חלופיות" (Transience) וההתמודדות האנושית עם זמניות ומוות. שור מחדד כי רעיון החלופיות אינו נוגע רק לאובדן או שינוי של "אובייקטים" חיצוניים (אנשים קרובים, רכוש, מעמד), אלא קודם כל לתודעת חלופיותו של העצמי. חלופיות זו אינה מתמצה רק בעובדת המוות הפיזי הסופי, אלא היא חוויה קיומית מלווה המעצבת את הדינמיקה הנפשית של האדם, את החרדות שלו ואת הדרך שבה הוא בונה משמעות בחייו.

איך אדם שהעניק לביתו סביבה חומרית ואינטלקטואלית עשירה גידל חלאה מטונפת? 

איך קורה שדווקא לאיש מתורבת ומשכיל מלודז', לא פחות ולא יותר, ערש התרבות האירופית, שנתן לביתו את התנאים הכי טובים בסביון, יישוב התפנוקים, והבת שלו מחפשת תשומת לב ומחיאות כפיים מאנטישמיים בוונציה?   או שהבת ינקה את האנטישמיות מהאבא שלה, או שנוצרו פערים עמוקים בינהם.  

התמונה הבת שהביאה כבוד למשפחת שור מסביון. רחל שור.  "לא למדתי קולנוע, למדנו היסטוריה", סיפרה שור בת ה-32 בריאיון ל"אל פאיס" הספרדי. "למדתי תוך כדי תנועה, בלי בית ספר, כי רצינו לספר את הסיפורים האלה"…."איש לא יודע מי אני, ואני שמחה מאוד על כך", אמרה ל"הגרדיאן" בנושא.  באותו ריאיון סיפרה שור כי חלק מבני משפחתה ומאנשים הקרובים אליה אינם מקבלים את עשייתה. לדבריה, לאחר הזכייה באוסקר, היו בהם מי שהתביישו בה וכעסו עליה, אבל הוסיפה כי מבחינתה זהו "מחיר קטן לשלם".

השאלה כיצד צומחים פערים אידיאולוגיים וערכיים כה עמוקים בין הורים לילדיהם,  במיוחד במשפחות מבוססות, משכילות ובעלות אמצעים, היא נושא מרכזי במחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי. השסע החריף סביב סרטם של רחל שור ויובל אברהם, "נז"א" (נזק אגבי), אשר זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה ועורר זעם ציבורי עצום בישראל, מדגים היטב את התופעה הזו. 

הנה כמה מהמנגנונים המרכזיים שמסבירים מדוע תנאי פתיחה יוקרתיים וחינוך תרבותי מובילים לעיתים קרובות לעמדות קיצוניות והפוכות לחלוטין מאלו של סביבת המוצא:

"מרד השובע" וזמינות לעיסוק באידיאולוגיה.  סוציולוגים מצביעים על כך שדווקא ילדים שגדלים ביישובי רווחה מנותקים ממאבקי קיום יומיומיים (כמו דאגה לפרנסה, ביטחון תעסוקתי או קשיים כלכליים).

הפנאי לחשיבה ביקורתית: ביטחון כלכלי ותרבותי מוחלט מאפשר לדור הצעיר להפנות את כל האנרגיה שלו לעיסוק בשאלות מוסר, פוליטיקה גלובלית וצדק אוניברסלי.

הפניית עורף למעמד הסוציו-אקונומי: לעיתים קרובות, בני נוער וצעירים שגדלו בסביבה מיוחסת חשים אשמה לא-מודעת על הפריבילגיות שלהם, ומפתחים צורך עז להוכיח שהם "נלחמים למען המוחלשים" כדי להצדיק את קיומם או למצוא משמעות עמוקה מעבר לחומרנות.

תהליך הנפרדות הנפשית (על פי פסיכולוגיית העצמי).  מכיוון שהאב, ד"ר הנרי שור, עוסק בפסיכולוגיית העצמי, מעניין לבחון זאת דרך משקפי התיאוריה:  גיבוש עצמי דרך ניגודיות: התיאוריה מדגישה כי כדי שילד יגבש "עצמי" עצמאי ושלם, עליו לעבור תהליך של נפרדות (Separation-Individuation). לפעמים, ככל שההורה דומיננטי, משכיל או מוערך יותר בתחומו, כך הילד מרגיש צורך לנקוט בעמדה רדיקלית והפוכה לחלוטין כדי לא להיבלע בצילו של ההורה וכדי להרגיש שהוא יוצר השפעה ייחודית משל עצמו בעולם.

עוד יש לבחון מנגנון אישור חיצוני ותעשיית התרבות הגלובלית.  התחושה שיוצרים מסוימים "מחפשים מחיאות כפיים בחו"ל" נשענת על דינמיקה חברתית קיימת בעולם האמנות והקולנוע:  אדם שפועל בתוך האקדמיה או תעשיית הקולנוע הבינלאומית מחליף את "קבוצת השווים" שלו. הוא כבר לא מחפש את האישור של הרחוב הישראלי, אלא את זה של עמיתיו בפסטיבלים באירופה או בארה"ב.  השפעת הסביבה החברתית החדשה היא שבסביבות הללו, עמדות ביקורתיות חריפות כלפי הממסד או הצבא נתפסות כ"אומץ אמנותי" ומזכות את היוצר בהערכה מקצועית, פרסים (כמו פרס חבר השופטים בוונציה) ותמיכה כלכלית. מה שנתפס בעיני הציבור בישראל כבגידה מוחלטת, מתורגם בתוך הבועה המקצועית שלהם להישג עילאי ולמחויבות לאמת תיעודית.

הורים משכילים ואנשי רוח נוטים לחנך את ילדיהם לחשיבה עצמאית, קריאה ביקורתית וחוסר קבלת דברים כלאחר יד. אולם, לחינוך כזה יש "מחיר" מבחינת ההורים או המדינה: הילד עלול לקחת את כלי החשיבה הביקורתית שקיבל, ולהפנות אותם בעוצמה דווקא כלפי המדינה שלו, הצבא שלו, או ערכי המשפחה הקונבנציונליים.

בסופו של דבר, הפער הזה ממחיש את המציאות לפיה סביבה פיזית טובה או השכלה גבוהה של ההורה אינן ערובה לכך שהילד יאמץ את אותה השקפת עולם. בני אדם בוגרים מעוצבים מחדש על ידי הכוחות הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים של בני דורם, לעיתים קרובות תוך התנגדות מוחלטת לבית שבו צמחו.