כתבת בדה מרקר רפאלה גויכמן פרסמה אתמול 29/1/2024 היום כתבת פרופיל על עדנה קרנבל.  בכתבתה היא מנסה לפצח את סוד הקסם של האתר.  למה בכלל אנשים נמשכים אליו?  למה אנשים קוראים אותו.

לא ראינו שהצליחה לענות על השאלה שהיא עצמה שאלה, בבחינת הגמל שלא רואה את הדבשת.

הציבור לא מוכן לשלם דמי מנוי לאתרי החדשות

התשובה מאוד פשוטה.  גויכמן עצמה כותבת באתר מרשת עמוס שוקן שחסום לציבור, אלא אם כן יעשו מנוי.  כמות המנויים של האתר זעומה.  אף אחד גם לא טורח לקרוא את הכתבות שלהם כי כל הכותרות הפכו לקליק בייט. העורך חושב שאם הוא ינסח כותרות בקליק בייט, הקורא התמים יתפתה לרכוש מנוי, אבל זה פשוט לא קורה.

למשל במקום להגיד בכותרת “השופטת מאוגנדה הצביעה בעד ישראל”, הכותרת בדה מרקר תהיה “לא תאמינו מי השופטת שהצביעה בעד ישראל”.  כדי לגלות את התשובה צריך לשלם לאתר דמוי מני, ואת זה אף אחד לא מוכן לעשות. אז פשוט מדפדפים הלאה.

אותו דבר עם הארץ, גלובס וידיעות אחרונות.  אף אחד לא קורא או גולש באתרים שלהם כי בעלי האתרים חושבים שהמודל של מנויים בתשלום, עדיף על המודל של אתר חינם עם פרסומות.

יוצא שרפאלה גויכמן כותבת בעיקר לעצמה ולעוד, אולי 5,000 מנויים, שמוכנים לשלם.

האם לא הגיע הזמן להכיר בכך שמודל דמי המנוי הוא כישלון, מרתיע את הקוראים, ומבריח את הציבור? בהארץ למשל, פרט לעיתונאים פמיניסטיים ופוליטיים, יכולים לעשות עבודה נהדרת.  אלא שזה בכלל לא מגיע אל הקוראים כי זה חסום בדמי מנוי. כלומר, רק קליקה מאוד מצומצמת נחשפת לתכני העיתון.

באתרים וואלה ומעריב הפרסומות והקליק בייט משתוללים

באתרים שכן פתוחים ללא מנוי, האתרים החינמיים, למשל וואלה ומעריב, הפרסומות משתוללות.  האתרים עמוסים בפרסומות, צריך לגלול אין ספור פעמים עד שפשוט נמאס. צריך לצפות בפרסומת מעצבנת 40 שניות עד שרואים סרטון, וכל הכותרות הן קליק בייטים מעצבנים.

כשזו תמונת העיתונות הישראלית ב 2024, כל אתרי המיינסטרים חסומים לצפייה חינם, או עמוסים בפרסומות מעצבנות, ופופ אפים, מה הפלא שאנשים צורכים חדשות אצל עדנה? או בפרופילים בפייסבוק או טוויטר?

האתר אצל עדנה נקי, ללא פרסומות מעצבנות, הכותרת היא מיני תקציר של הכתבה בלי קליק בייט, וצפייה בסרטון אינה מלאכה שמבזבזים עליה דקות יקרות מהחיים.  בכל כתבה יש שפע של אסמכתאות, ראיות וקישורים לפרסומים אחרים בנושא, מעשירים ומחכימים.

גם איכות עבודת העיתונות בישראל מאוד מפוקפקת

שלא לדבר על בעיית האמינות של המיינסטרים:  כתבי משטרה הם לא באמת כתבים אלא תדמיתנים של המשטרה.  מקבלים טקסטים מוכנים ומשכפלים אותם קופי פייסט.  כתבי המשפט הם שופרות של הפרקליטות.  ניזונים מהדלפות פליליות של הפרקליטות, והם לא מבינים שהעם שונא את הפרקליטות כי יצא להם שם של תופרי תיקים.

כתבי הרווחה הם שופרות של משרד הרווחה.  כל פעם ממחזרים את אותם טקסטים שצריך לקחת כסף מהביטוח הלאומי של הנזקקים, ולתת אותו לעובדות הסוציאליות כדי שתוכלנה להתעלל בגברים גרושים.

אז כשאין עיתונאים אמינים, וגם האתרים חסומים בדמי מנוי, ומעצבנים לפיה בגלל קליק בייט ופרסומות, למה רפאלה מתפלאת שתעבורת האינטרנט לעדנה קרנבל רק עולה ועולה?

אגב הכתבה שעשתה רפאלה היתה חינמית. אילו מישהו היה שוכר את שירותי רני רהב, אותה כתבה היתה עולה 20,000-30,000 ₪.  זו עוד בעיה שמעיבה על אמינות המיינסטרים בתקשורת:  כתבים רבים עצלנים פשוט מעתיקים את הטקסטים שהחברים היחצ”נים מה”הון – שלטון” מזרימים להם.