שתי זקנות בעלות ממון חשקו בטיול ליפן וקנו מאיסתא בעסקה טלפונית טיול בעלות של 25,000 ש”ח כולל כרטיסי טיסה דרך רוסיה. בגלל משבר הקורונה ביקשו הזקנות לבטל את הנסיעה אבל איסתא החזירה להם את כל עלויות הטיול ביפן אבל לא את כרטיסי הטיסה בחברה הרוסית. הזקנות טענו שבחוק הגנת הצרכן לזקנים יש יותר זמן מאשר לאנשים רגילים לבטל עסקאות טלפון, וכן טענו שהקורונה סיכלה את החוזה. ראו  סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970.

איסתא טענה שהתקנות להגנת הצרכן להגנה על זקנים ולביטול עסקאות טלפוניות לא חלות זקנות שבעצמן מתקשר לאיסתא, והן חלות רק על מי שאיסתא יוזמת להם שיחה שיווקית. לטענת איסתא “מאחר שהתובעות פנו ביוזמתן לנציגת הנתבעת (הגב’ נופר מקמל) ובעקבות המלצות חבריהן, אין מדובר ב”עסקת מכר מרחוק”, משום שלא הייתה זו הנתבעת שיזמה פניה לצרכן, אלא התובעות הן אלה שיזמו את הפנייה לנתבעת ובעקבות המלצות שקיבלו על הטיול. לכן, לשיטת הנתבעת, התובעות אינן זכאיות ליהנות מזכות הביטול הגורפת שבסעיף 14ג1(ג) לחוק הגנת הצרכן”. איסתא טענה שהם כבר שילמו לרוסים, והרוסים לא רוצים להחזיר את הכסף.

התיק הגיע לרשם הבכיר (שזה כמו שופט) ערן אביטל מאשדוד שקבע שהטענה הראשונה של איסתא היא לא רצינית, ולגבי הטענה שבגלל שהרוסים לא מחזירים את הכסף, אז איסתא פטורה מלהחזיר את הכסף, הוא קבע שאיסתא והזקנות יתחלקו חצי חצי בנזק בגלל שהקורונה היא אירוע סיכול חוזה. כלומר הוא עשה משפט שלמה וחתך את “התינוק” (הנזק) לשניים.

הרשם קבע כי על משבר הקורונה חל סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970:  ” אין עורר, כי במועד בו ביצעו התובעות את העסקה מול הנתבעת, הן לא יכלו לצפות או למנוע את משבר הקורונה שפקד אותנו (ועודנו פוקד) ולכן קיום החוזה, גם מפאת גילן, בלתי אפשרי בנסיבות שהתהוו. משבר הקורונה הוא בגדר אירוע מיוחד וכשם שנקבע בחדל”ת (מחוזי ת”א) 26076-02-20, עו”ד ישראל בכר-נאמן של עמודי שלמה אחים ידגרוב סחר בע”מ נ’ מערכות נוחות (2007) בע”מ (8.7.2020): “קשה להלום שאדם בר דעת היה יכול לדעת או צריך לצפות את מלוא השלכותיה מרחיקות הלכת של מגיפת הקורונה, בין השאר על הכלכלה וחיי המסחר, בישראל ובעולם כולו. עסקינן במגיפה שאין לה אח ורע במאה השנים האחרונות (לפחות מאז מגפת השפעת הספרדית שהפילה חללים רבים ברחבי העולם בין השנים 1918-1920). משכך, בכל הנוגע לתנאי של העדר צפיית הנסיבות המסכלות בעת כריתת החוזה, דומה שהוא בהחלט מתקיים בכל הנוגע למגפת הקורונה”.

לדברי הרשם: “מכוח עיקרון כללי של חובת תום לב, כמו גם דיני הסיכול, לדעתי, צודק ונכון לחלק את הסיכון (שהתממש) בין הצדדים….. לאחר חשיבה ושקילה, אני מחייב את הנתבעת להשיב לכל אחת מן התובעות סך 538 דולר ארה”ב. סכום זה הוא כמחצית מערך עלות הטיסה הנזכרת בכתב ההגנה”.

ואנו שואלים, אם השופטים מקבלים את הטענה שמשבר הקורונה הוא לא צפוי, ואין זה הוגן להטיל את מלוא החיובים על מי שניזוק בגלל הקורונה, והרשם אף אומר שחל סעיף 18 לחוק החוזים תרופות (סעיף הסיכול), מדוע בהוצאה לפועל ובבתי המשפט למשפחה לא מקטינים את דמי המזונות לפחות בחצי לגברים שנשארו בלי עבודה ובלי כסף בגלל הקורונה?  

להלן פסק הדין:

בית משפט לתביעות קטנות באשדוד

ת”ק 8509-07-20 לוי ואח’ נ’ איסתא ישראל בע”מ

לפני כב’ הרשם הבכיר ערן אביטל

תובעים

1. ציפורה לוי

2. תקוה שושנה כהן

נגד

נתבעת

איסתא ישראל בע”מ

פסק-דין

לפניי תביעה בסך 13,676 ₪ שעניינה השבת כספים בגין ביטול עסקה לרכישת שירותי תיירות.

טענות התובעות

1.       התובעות הן אזרחיות ותיקות, במובן מונח זה לפי סעיף 14ג1. לחוק הגנת הצרכן, תשמ”א-1981 (להלן: “חוק הגנת הצרכן”).

2.       בחודש אוקטובר 2019 פנו התובעות ביוזמתן לנתבעת וניהלו עם נציגה מטעמה (גב’ נופר מקמל), משא ומתן ביחס לרכישת טיול ליפן. הטיול כלל טיסות מתל-אביב למוסקבה, ומשם לנמל התעופה בינלאומי נריטה יפן, שהות בבית מלון בטוקיו, שייט באנייה לפרק זמן של כ-13 ימים, ושיבה לישראל מנריטה למוסקבה ומשם חזרה לת”א. מכלול זה ייקרא על ידי להלן: “הטיול”.

3.       עלות הטיול עבור שתי התובעות, הסתכמה בסך 7,657 דולר ארה”ב. העסקה הושלמה בתאריך 28.10.2019, ואילו בתאריך 5.2.2020, יצרו התובעות קשר עם נציגת הנתבעת והודיעו לה שבכוונתן לבטל את הטיול, ככל הנראה מחמת משבר הקורונה העולמי.

4.       התובעות טוענות, כי מאחר שהן אזרחיות ותיקות, הרי שהן זכאיות לבטל את רכישת הטיול בהסתמך על הוראת סעיף 14ג1 (ג) לחוק הגנת הצרכן, לפיו זכאיות התובעות לבטל את העסקה בתוך 4 חודשים מיום עשיית העסקה, קרי עד לסוף חודש פברואר 2020, ללא דמי ביטול (זולת דמי ביטול בשיעור של 5 אחוזים ממחיר העסקה, או 100 ₪, לפי הנמוך), שכן מדובר “בעסקת מכר מרחוק” כמוגדר בסעיף הנזכר.

5.       התובעות טוענות, כי הנתבעת השיבה לידן את התשלומים בגין עלות השייט והשהייה בבית המלון, אולם הנתבעת סירבה להשיב לידן, את עלות הטיסות  משום שבגין הטיסות, לשיטת הנתבעת, אין הן זכאיות לבטל את עסקה, מבלי לשאת ב”דמי ביטול מלאים”.

6.       הן מכתב התביעה ובהתאם לטענות שנשמעו בדיון, נחזה כי התובעות זוכו בסך כולל של 5,175 דולר ארה”ב, נתון זה מלמד שבגין השייט וזמן השהיה במלון, הנתבעת השיבה לידי התובעות את מלוא ערך העסקה, לעומת זאת, הנתבעת לא השיבה את עלות הטיסות בסך 1,077 דולר לכל תובעת.

7.       בפתח הדיון שנערך לפניי בתאריך 19.4.21, טענו התובעות, כי הן עומדות על זכותן להשבת מלוא התמורה לידן מתוקף היותן אזרחיות ותיקות וכן מתוקף חוק הגנת הצרכן.

טענות הנתבעת

8.       הנתבעת סבורה, כי מאחר שהתובעות פנו ביוזמתן לנציגת הנתבעת (הגב’ נופר מקמל) ובעקבות המלצות חבריהן, אין מדובר ב”עסקת מכר מרחוק”, משום שלא הייתה זו הנתבעת שיזמה פניה לצרכן, אלא התובעות הן אלה שיזמו את הפנייה לנתבעת ובעקבות המלצות שקיבלו על הטיול. לכן, לשיטת הנתבעת, התובעות אינן זכאיות ליהנות מזכות הביטול הגורפת שבסעיף 14ג1(ג) לחוק הגנת הצרכן.

9.       הנתבעת הוסיפה וטענה, כי טרם ביצוע ההזמנה התובעות אישרו על גבי “טופס אישור הזמנה”, כי דמי ביטול הטיסה יהיו מלאים, במובחן מדמי ביטול חברת השייט. מאחר והתובעות הסכימו לתנאים המפורטים בטופס הנזכר, הרי שהן קיבלו את התנאי לפיו אין אפשרות לבטל את העסקה מבלי לשאת בדמי ביטול מלאים עבור הטיסות ולכן, הנתבעת אינה מחויבת להשיב לתובעות עלות כלשהי עבור הטיסות.

10.   יצוין, כי לעניין מדיניות הביטול בגין טיסות, הפנתה הנתבעת לנספח ג’ שבכתב ההגנה ובו פירוט לכאורה של הזכויות והאפשרויות העומדות לרשות התובעות במימוש זכות ביטול. לאחר הדיון שהתקיים לפניי בתאריך 19.4.2021, ביקשתי מהנתבעת הבהרות ביחס לנספח האמור והנתבעת השיבה, כי בתנאים שפורטו בכתב טרם ביצוע העסקה, נכתב, כי: “דמי ביטול טיסה מלאים, שינוי 190 דולר על אותו מחירון עד חודש קדימה”. עוד טענה הנתבעת, כי בטופס בקשת הביטול עליו חתמו התובעות, נכתב, שבמקרה של ביטול הטיסה דמי הביטול הם מלאים.

11.   בדיון הטעימה נציגת הנתבעת, כי היא פעלה במרץ  מול חברת התעופה אשר אמורה הייתה לבצע את הטיסות, על מנת להשיב סכום כלשהו עבור הטיסות שבוטלו, אולם חברת התעופה מוכנה להשיב “שוברי זיכוי” בלבד.

דיון והכרעה

12.   התובעות ביססו את עילת תביעתן נגד הנתבעת על הוראת סעיף 14ג.1(ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ”א-1981, הקובעת, כך:

“בעסקת מכר מרחוק שנערכה עם צרכן שהוא אזרח ותיק, רשאי הצרכן לבטל את העסקה בתוך 4 חודשים מיום עשיית העסקה, מיום קבלת הנכס, או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף 14ג(ב), לפי העניין, לפי המאוחר, ובלבד שההתקשרות בעסקה כללה שיחה בין העוסק לצרכן, ובכלל זה שיחה באמצעות תקשורת אלקטרונית”.

13.   מאחר שהודעת הביטול ניתנה על ידי התובעות לנתבעת בפרק זמן שהוא פחות מ – 4 חודשים, התובעות כאזרחיות ותיקות, מבקשות שיוקנה להם היתרון הקבוע בסעיף 14ג(ג)(2), לחוק הגנת הצרכן,, כך שהתמורה תושב להן לאחר מתן הודעת הביטול האמורה ובניכוי סך 100 ש”ח.

14.   מאידך גיסא, הנתבעת טענה שאין מדובר בעסקת מכר מרחוק. לטענת הנתבעת, על פי הגדרת סעיף 14ג(ו) לחוק הגנת הצרכן, עסקת מכר מרחוק מוגדרת כך:

“התקשרות בעסקה של מכר נכס או של מתן שירות, כאשר ההתקשרות נעשית בעקבות שיווק מרחוק, ללא נוכחות משותפת של הצדדים לעסקה”.

שיווק מרחוק מוגדר בסעיף הנ”ל כך:

“פניה של עוסק הצרכן באמצעות דואר, טלפון, רדיו, טלוויזיה, תקשורת  אלקטרונית מכל סוג שהוא, פקסימיליה, פרסום, קטלוגים או מודעות, או באמצעי כיוצא באלה, במטרה להתקשר בעסקה שלא בנוכחות הצדדים, אלא באחד מהאמצעים האמורים”.

15.   מאחר שאין חולק, כי התובעות פנו לנתבעת באמצעות נציגת הנתבעת – הגב’ נופר מקמל, והן ניהלו עמה שיג ושיח ביחס לעסקה שנרקמה ביניהן וגם זאת בעקבות המלצות קיבלו התובעות אודות השירות שהן רכשו מאת הנתבעת, קשה לקבוע שהתכלית המפורטת בסעיפים האמורים מתקיימת בעסקה מושא תובענה זו.

16.   התובעות אשר יזמו ויצרו קשר עם נציגת הנתבעת, הבינו את פרטי העסקה ואת תנאיה והן נקשרו בה מרצונן המלא ולאחר שביררו את הפרטים הדרושים. התובעות לא הצביעו על פרט כלשהו ממנו ניתן היה להסיק, כי הייתה זו הנתבעת אשר יצרה עמן קשר והזמינה אותן להתקשר עמה בעסקה מושא תובענה זו.

17.   יתר על כן, סיבת הביטול לא נבעה מחוסר הבנה של פרט זה או אחר בעסקה, אלא מחמת חששן של התובעות לבריאותן, נוכח משבר הקורונה שהתהווה במהלך חודש פברואר 2020. סיבת הביטול היא חיצונית לעסקה ונחזה, כי אם משבר הקורונה לא היה פוקד אותנו, הרי שהתובעות לא היו נמלכות בדעתן והן היו מבקשות לקיים את העסקה.

18.   בנסיבות אלו, לאחר ששקלתי את נסיבות ההתקשרות החוזית, איני סבור שיש להחיל זכות ביטול מוארכת בשל היות התובעות אזרחיות ותיקות. תמך לקביעתי זו, אני מוצא גם בדרך ניתוח הסוגיה על ידי כב’ הרשמת הבכירה (כתוארה אז) יפעת שקדי שץ בת”ק (חיפה) 1301-06-20 שפר ואח’ נווה אקדמיה (2001) בע”מ, (12.1.2021). אני סבור, כי על אף שטרם ניתנה הנחיה ברורה מטעם ביהמ”ש המחוזי הנכבד ביחס לסיווג עסקאות מעין אלו, המגמה הפסיקתית המסתמנת היא שלא ניתן לקבוע שיש להחיל על עסקאות מן הסוג המפורט בכתב התביעה, את זכות הביטול המוארכת.

19.   אף-על-פי כן, לדעתי, הסוגיה העומדת בבסיס ההליך היא שאלת זכות התובעות לבטל את החוזה שהן כרתו עם הנתבעת, עקב המצב הבריאותי המיוחד שפקד את הארץ ועקב העובדה שהסכם בלתי ניתן לקיום, לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970 הקובע, כך:

” הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות אונס או סיכול שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושאל היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

(ב) במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו”.

20.   אין עורר, כי במועד בו ביצעו התובעות את העסקה מול הנתבעת, הן לא יכלו לצפות או למנוע את משבר הקורונה שפקד אותנו (ועודנו פוקד) ולכן קיום החוזה, גם מפאת גילן, בלתי אפשרי בנסיבות שהתהוו. משבר הקורונה הוא בגדר אירוע מיוחד וכשם שנקבע בחדל”ת (מחוזי ת”א) 26076-02-20, עו”ד ישראל בכר-נאמן של עמודי שלמה אחים ידגרוב סחר בע”מ נ’ מערכות נוחות (2007) בע”מ (8.7.2020): “קשה להלום שאדם בר דעת היה יכול לדעת או צריך לצפות את מלוא השלכותיה מרחיקות הלכת של מגיפת הקורונה, בין השאר על הכלכלה וחיי המסחר, בישראל ובעולם כולו. עסקינן במגיפה שאין לה אח ורע במאה השנים האחרונות (לפחות מאז מגפת השפעת הספרדית שהפילה חללים רבים ברחבי העולם בין השנים 1918-1920). משכך, בכל הנוגע לתנאי של העדר צפיית הנסיבות המסכלות בעת כריתת החוזה, דומה שהוא בהחלט מתקיים בכל הנוגע למגפת הקורונה”.

21.   בזיקה לענייננו – חששן של התובעות התאמת, שכן הנתבעת הודתה, כי הטיסה בוטלה, עקב משבר הקורונה ובכל זאת לשיטת הנתבעת התובעות אינן זכאיות להשבה כלשהי בשל ביטול החוזה. העובדה כי משבר הקורונה הוביל את המוביל האווירי עמו התקשרה הנתבעת לבטל את הטיסה, דומה במהותה להלך הרוח שהיה מנת חלקן של התובעות ושהוביל אותן לבטל את העסקה עוד בחודש פברואר 2020. כשם שהתובעות סברו שאין לקיים את ההסכם מחמת הנסיבות שהפכו אותו לבלתי אפשרי עבורן, כך גם נהג המוביל האווירי אליו העבירה הנתבעת את כספן של התובעות.

22.   בת”ק (ת”א) 67385-02-20 טננבאום נ’ קרוז תור בע”מ (10.8.2020), קבע במקרה דומה לענייננו כב’ השופט גיא הימן, שקיומו של החוזה, יכול היה להביא את התובעות לסיטואציה בלתי אפשרית, אולם השבת התמורה גוררת קושי ממשי לנתבעת, אשר העבירה את התגמולים עבור הטיסות למוביל האווירי ולכאורה זה אינו מוכן להשיב את הסכום לידי הנתבעת. כשם שנקבע בפסק דין טננבאום הנ”ל, סוגיית ההשבה מכוח דיני החוזים, הנובעת מדיני הסיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970, טומנת בחובה שקילה “של מה צודק”, ומה נכון בנסיבות המקרה המסוים.

23.   בענייננו, התובעות ביטלו את הטיסה (שבוטלה ממילא) כ-5 חודשים לפני מועדה. הביטול נבע ממצב לא צפוי אשר נוצר וכשם שהתובעות לא יכלו לצפות את משבר הקורונה מראש, אין מקום לחייב את הנתבעת במלוא ההשבה, שכן תוצאה זו אינה סבירה ומידתית לשיטתי. לכן, מכוח עיקרון כללי של חובת תום לב, כמו גם דיני הסיכול, לדעתי, צודק ונכון לחלק את הסיכון (שהתממש) בין הצדדים. חלקה של הנתבעת נובע גם מכך, שהיה עליה לדרוש השבה מלאה מאת המוביל האווירי אשר ביטל את הטיסה מחמת משבר הקורונה, אך הדבר לא נעשה. השוו וראו: ת”ק (עכו) 5371-03-20 ראובן רודולר נ’ פגסוס תיירות ונסיעות בע”מ  (25.12.2020 ות”ק 24930-07-20 רג’ואן ואח’ נ’ גורדון טורס בע”מ (18.12.2020)).

24.   לאחר חשיבה ושקילה, אני מחייב את הנתבעת להשיב לכל אחת מן התובעות סך 538 דולר ארה”ב. סכום זה הוא כמחצית מערך עלות הטיסה הנזכרת בכתב ההגנה. סכום זה ישולם לכל אחת מן התובעות בשקלים לפי השער היציג של דולר ארה”ב ביום ביצוע התשלום של ערך הטיול ששילמו התובעות לנתבעת. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום. עם קבלת הסכום על ידי התובעות, מופטרת הנתבעת ממתן זיכוי ערך הטיסה לתובעות עליו הן ויתרו בעצם הגשת תביעה זו. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן להגיש בקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י”ד אייר תשפ”א, 26 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.
תק בית משפט לתביעות קטנות 8509-07/20 ציפורה לוי, תקוה שושנה כהן נ’ איסתא ישראל בע”מ (פורסם ב-LawDataֽ 26/04/2021)