שאול שוחט, עינת רביד ונפתלי שילה מצפצפים על אמנת האג ואישרו לאם שחטפה מארה”ב שהילדים החטופים ישארו בישראל: “אם אבא חותם על הסכם זמני לראות ילדיו הוא נחשב כמי שמסכים לחטיפתם”

המוסר השכל של כתבה זו היא שכאשר אישה חוטפת ילד לישראל, אסור לאף אבא לנהל מו”מ עם אותה אישה בשום אופן ובשום צורה על ראיית הילדים, מפגשים עם הילדים או על הסכסוך עצמו.  פשוט אסור!!!!!

הנושא של חטיפת ילדים מכוסה ע”י אמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה, אמנת האג.  האמנה די ברורה והיא קובעת שילד שמוצא מהמדינה בניגוד להסכמתו של ההורה הנשאר באחור, חייב לחזור למדינה שהייתה מרכז חייו ב 6 החודשים שלפני החטיפה.  נשים ישראליות רבות הגרות עם בני זוג בחו”ל יודעות שאם הן מגיעות לארץ לנהל את קרב הגירושין מצבן יהיה פי אף יותר טוב.  המזונות יהיו גבוהים פי 3 או 4 מכל מדינה אחרת, הילדים יהיו בבעלות האישה אוטומטית, והיא גם תוכל למרר את חיייו של הגבר עם תלונות שווא על אלימות ופדופיליה בלי לחשוש מהעמדה לדין.

כל השופטים בישראל יודעים את זה ולכן כמעט תמיד הם מוצאים דרך להכשיר את החטיפה, ולהשאיר את הילדים בארץ.  במקרה הנדיר בו גבר זוכה, מטילים עליו לקנות לאישה כרטיסי טיסה ואפילו לממן לה בחו”ל שנה שלמה של מזונות לפי דיני הפמינאציה הישראליים ולא לפי חוקי המדינה הזרה.

הנה עוד דוגמא.  שופטת מצפונית איריס איליטוביץ מבית המשפט למשפחה פסקה שאכן האישה חטפה את הילדים והורתה על החזרתם לאימא.  האישה השתמשה בעו”ד הפמינאצי שמוליק מורן, יקירם של מרכז רקמן, שדולת המנשים, שכגם מרצה בבית הספר להכשרת עובדים סוציאלים של משרד הרווחה ומטיף שם נגד זכויות גברים.  שלישיית הפמינאצים שוחט, רביד ונפתלי שילה קיבלו את עמדותיו של שמוליק מורן וקבעו שהאמא תוכל להשאיר את הילדים בארץ.

מה שקרה מאוד פשוט.  האישה ניתקה את האבא מהילדים ולא נתנה לו לראות אותם.  הוא נאלץ להתחנן להגיע להסכמות זמניות לראות אותם.  שמוליק מורן השתמש בהסכם הזמני לטעון שהאבא שחתם עליו תחת לחץ אמוציונלי (וגם חזר בו), למעשה הסכים לחטיפה.  שלישיית השופטים קנו את הטענה העלובה הזו והשאירו את הילדים בארץ.

סיפור שרון בן חיים חוזר על עצמו

סיפור דומה כבר קרה לאבא שרון בן חיים מניו ג’רזי בשנת 2011.  אשתו אושרת בן חיים ממגדל העמק נסעה עם שרון והבת אופיר בן חיים לישראל לחופשה, ואיך שהגיעו לארץ הגישה נגדו תביעות משמורת, כתובה, גט ותלונות שווא.  היא גם הוציאה עליו צו עיכוב יציאה מהארץ בכפוף ל 100,000 ש”ח ערבות.  הוא נתקע בארץ 4 חודשים וראה את כל עסקי השיפוצי בתים שלו בניו ג’רזי מתמוטטים.  תחת לחץ ניסה לנהל משא ומתן עם החוטפת והייתה טיוטה לא חתומה שעברה מצד לצד. השופטת הפמינאצית הזונה עדנה ארבל קבעה שהטיוטה הזו מהווה הסכמה לחטיפה והשאירה את אופיר בן חיים בארץ.

עוה”ד של אושרת בן חיים, טל איטקין לא שמה לב שמועד הצו לעיכוב היציאה עומד לפוג, ולפני שהיא הספיקה לחדש לו את הצו, הוא הספיק לצאת דרך נתב”ג.  לאחר שהציל את חייו משחיטה מובטחת במדינת ישראל, הדיין דניאל אדרי מחיפה שלח אליו דיין בשם הרב גמליאל לניו ג’רזי כדי שיאיים עליו ויעשה לו בושות בבתי הכנסת של ניו ג’רזי.   דניאל אדרי אפילו הוציא מכתבים לכל בתי הכנסת בניו ג’רזי שלא לקבור את שרון בן חיים בבית קברות יהודי.  שרון השיב מלחמה ותבע את עדנה ארבל ואת השופטים השותפים לסיוע לחטיפה בארה”ב בגין פשעים נגד האנושות.  בניו ג’רזי, השופטת בוני מיזדול הוציאה החלטה גורפת שמעתה ואילך שום צו ושום החלטה של בתי הדין הרבניים בישראל לא יכובדו בניו ג’רזי, ועל השופטת עדנה ארבל בוני מיזדול כתבה שהיא מטורפת.  ממש כבוד לאיכות השפיטה הישראלית.

פירטי המקרה 

תקציר:  האמא חטפה את הילדים במהלך ביקור בישראל ובית המשפט המחוזי בתל אביב החליט שהחטופים ישארו בישראל בעזרת שיפוץ המצב העובדתי בשיטת “עצב את המציאות כפי יכולתך”.  מספר התיק: עמ”ש 1909-04-21 פלונית נ’ פלוני, פסק דין של סגן הנשיא השופט שאול שוחט, עינת רביד ונפתלי שילה מבית המשפט המחוזי בתל אביב עוסק בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 24.3.21 תמ”ש 19410-02-21 4 מפי כב’ השופטת איריס אילוטוביץ’ סגל שהורה על השבת ילדי הצדדים לארה”ב, בהתאם לחוק 5 אמנת האג החזרת ילדים חטופים, תשנ”א – 1991 .

אבא אמריקאי עשה עליה לישראל בכדי לשרת בצה”ל למרות שהוא מתגורר בארה”ב. אישתו ברחה עם הילדים במהלך ביקור בארץ ביום 7.1.21. לאחר שלא אפשרה לו לראות את הילדים.  הלקוחה של שמוליק מורן דפקה לאבא הזה תלונת שווא.  שמוליק מורן ידוע כאלוף ההדרכות ללקוחותיו הנקבות כיצד לפברק תלונת שווא.  לאחר שהבחור זומן לחקירת משטרה בשל תלונת שווא של אותה אישה, אימו של האבא חטפה אירוע לבבי. הגברת ניצלה את חוקי האפרטהייד המגדרי בישראל ולא נתנה לו לראות את הילדים.

ביום 25.1.21 האבא חתם על הסכם זמני רע מאוד שגובש על ידי נוכל המתהדר בתואר “יועץ נישואין” מר שמחי רק כדי לראות את הילדים.  לאחר שחתם הבין שעשה טעות חיו והודיע על ביטול לבית הדין.  בדיון שהתקיים ביום 7.2.21 הודיע כי הינו חוזר בו מההסכם הרע עליו חתם.  ביה”ד קיבל את הטענה כי הוא חוזר בו ולהסכם לא ניתן תוקף משפטי. האבא הגיש תביעה לבית המשפט על אמנת האג להחזרת החטופים לארה”ב.  השופטת איריס איליטוביץ קיבלה את עמדתו וקבעה כי על האם להחזיר את הקטינים לארה”ב.  אבל אז הגיע התיק להרכב הפמינאצי שוחט-רביד-שילה, והאבא הפסיד.  לתפארת מדינת ישראל. 

את המערערת מייצגים עו”ד שמואל מורן ועו”ד אילן אוזן

הצדדים הכירו בצבא והתחתנו בישראל בשנת 2014. כחודש לאחר חתונתם, עברו הצדדים להתגורר בארה”ב באופן קבוע ושם נולדו להם 13 שלושה ילדים להלן: הקטינים שכולם בני פחות משש.  ביום 20.12.20 הגיעו הצדדים והקטינים לביקור בישראל והם היו אמורים לחזור לארה”ב ביום 4.1.21 ואולם כמה ימים בטרם מועד זה, הצדדים החליטו להאריך את שהייתם בישראל עד ליום 10.1.21 .  ביום 7.1.21 לקחה האם את הקטינים, עברה להתגורר עמם בבית אחיה ב—- ולא הסכימה לשוב עמם חזרה לארה”ב כמתוכנן להלן: החטיפה או אי ההחזרה. באותו יום, האם גם הגישה תלונת שווא להשגת יתרון משפטי.  מדובר בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד האב וטענה שהוא פוגע בשלוות חייה ומאיים עליה.

באופן אוטומטי ביהמ”ש קמא נתן צו למניעת הטרדה מאיימת כמבוקש בגלל שזו אישה.  נקבע דיון במעמד הצדדים ליום  13.1.21 . במסגרת הדיון, האם ביקשה למחוק את בקשתה וביהמ”ש נעתר לכך וציין  בהחלטתו כי: “מצופה מהצדדים וב”כ כי ישוחחו ביניהם ויגיעו להסכמות בנוגע להסדרי  השהות בין המשיב לילדים במהלך הימים הקרובים”.  האם הסכימה שהאב ייפגש עם הקטינים רק בפיקוח ולמפגשים קצרים.  ביום 25.1.21 חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו “הסכם זמני בין בני זוג” להלן: ההסכם שבו נקבעו הסדרים בנושא משמורת הקטינים, הסדרי ראייה, יציאה מן הארץ ומזונות. שני הצדדים היו מיוצגים בעת שההסכם נחתם והוחלפו טיוטות בין הצדדים בטרם שההסכם נחתם. בין היתר נקבעו הוראות אלו בהסכם:

1.1 מוסכם על הצדדים כי הקטינים יישארו בישראל אשר תהיה מרכז חייהם. 

1.2 הקטינים יישארו במשמורתה ובחזקתה של האם, וכי היא זו שתהא אחראית על הטיפול השוטף בקטינים… 

2.2.3 מוסכם בזה כי הסכם זה מהווה הסכמות זמניות בין הצדדים וכי אינו מייתר כל הליך בו ינקוט מי מהצדדים לשמירת זכויותיו ו/או טענותיו, כמו כן הטבלה המופיעה בסעיף ג’ לעיל, תהווה בסיס זמני להסדרי שהות גם לאחר ה – 15.2.21 ואילך בהתאמה. 

3.1 הבעל והאישה מתחייבים שלא להוציא את הקטינים לחו”ל ללא הסכמת שניהם  מראש ובכתב. להבטחת האמור יהווה אישור הסכם זה, צו קבוע לעיכוב יציאה מן הארץ כנגד הילדים… 

5 . כל שינוי בהסכם זה ייעשה בכתב בלבד וייחתם על ידי שני הצדדים. 

6 . הצדדים מאשרים כי קראו הסכם זה, הבינו את תוכנו ואת משמעותו והם מסכימים לשתף פעולה בצורה הוגנת בכדי למלא את הוראותיו. 

7. הצדדים יעשו כל פעולה ויחתמו על כל מסמך הנחוץ למימוש הסכם זה ויקיימו הוראותיו בתום לב ובדרך מקובלת”.

לאחר שההסכם נחתם, הצדדים הגישו בקשה לאישור ההסכם לבית הדין הרבני וביום 1 7.2.21 התקיים דיון בבית הדין הרבני ואולם האיש (הקורבן) התנגד שההסכם יאושר והוא לא אושר.  ביום 9.2.21 הגיש האב את תביעתו להשבת הקטינים לארה”ב בהתאם לחוק אמנת האג החזרת ילדים חטופים, תשנ”א – 1991 להלן: החוק או האמנה וטען שהאם הרחיקה את ילדיו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל בארה”ב, בכך שלא החזירה אותם כמוסכם  וכמתוכנן, בתום הביקור בארץ ביום 10.1.21 . ביום 24.3.21 ביהמ”ש קמא קיבל את תביעת  האב, דחה את טענת האם בדבר קיומה של הגנת הסכמה או השלמה מצד האב והורה על השבת הקטינים לארה”ב להלן: פסק הדין.

האם לא השלימה עם פסק הדין והגישה ביום 4.4.21 ערעור על פסק הדין. ביום 12.4.21 11 התקיים דיון בערעור.

לטענת האב, הקטינים הורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל בארה”ב וכתוצאה מכך הופרו זכויות המשמורת של האב כהגדרתם בחוק.  האב טען שלא הוכחה הגנת הסכמה או השלמה מצד האב. האב לא הסכים לפני החטיפה שהקטינים יעברו לגור בישראל ולא השלים עם אי החזרתם של הקטינים לארה”ב בתום הביקור בארץ, כפי שתוכנן והוסכם בין הצדדים. ההסכם לא אושר ע”י בית הדין הרבני וההסכמות שבמסגרתו היו זמניות בלבד ונועדו להסדיר את המחלוקות בין הצדדים בדרכי שלום. “יש לייחס להחלטת בית הדין הרבני – שלא לאשר את הוראות ההסכם, חרף העובדה שהמדובר היה בהסכמות זמניות בלבד – משמעות כבדת משקל

כמו כן, לאחר החטיפה סירבה האם לקיים קשר עם האב ולא אפשרה לו לראות את הקטינים אלא לשעתיים בלבד לכל היותר, תחת השגחתו הקפדנית של אחיה. בנוסף,  בסמוך לאחר החטיפה, לקתה אמו של האב באירוע לבבי ואושפזה ואירועים אלו “העיבו עוד יותר על יכולתו להגיע להחלטות מושכלות…בנסיבות אלה, השתכנעתי כי חתימת התובע על ההסכם הזמני נבעה מתוך מצוקה גדולה ומתוך תקווה כי הדבר יניח את דעתה של הנתבעת ויגרום לכך שתיתן לו לפגוש את ילדיו” והאב חתם על ההסכם רק על מנת שיוכל לראות את הקטינים.

יועץ הנישואין מר שמחי העיד, “כל מטרת החתימה על ההסכם הייתה כדי לחסוך זמן ובשום אופן לא לצורך קביעת מציאות חדשה בשטח… רצונו של התובע לפתור את הסכסוך בדרכים אלטרנטיביות, אינו משול בעיני למתן הסכמה או להשלמה עם המצב הקיים ולא מצאתי להסיק שכתוצאה מכך, וויתר התובע על הסעד המהיר והמידי המוקנה באמנה. בשים לב שהתובענה מצד התובע הוגשה מספר ימים לאחר החתימה על ההסכם  אין לראות בכך השלמה, בפרט בנסיבות בהן כל ה”אירועים” נפלו עליו כרעם ביום בהיר… לא מצופה מאדם שיחליט בנוגע לגורל ילדיו תחת מכבש לחצים כפי שהיה במקרה שלפניי”.

לטענת האב, לא קיימת גם הגנת “חשש חמור” לשלום הקטינים, דהיינו שייגרם להם נזק חמור כתוצאה  מהחזרתם לארה”ב כקבוע בסעיף (ב) לחוק ולכן יש להורות על החזרת הקטינים לארה”ב בתוך יום והאם חויבה בהוצאות משפט בסך של 25,000 .

המערערת התמקדה בשני טיעונים:  היא טענה שהוכחה הגנת ההסכמה ו/או ההשלמה שקבועה בחוק. כמו כן טענה שהשימוש שנעשה באמנה ע”י המשיב הינו שימוש לרעה שלא למטרה שלשמה היא נועדה.  לטענתה המשיב הסכים והשלים עם קביעת מקום המגורים של הילדים בישראל. בהסכם נקבע במפורש שהקטינים יישארו בישראל וישראל תהא מרכז חייהם. כמו כן נקבע שהקטינים יישארו במשמורתה ובהחזקתה של האם. רק לאחר שהמשיב הבין שהמערערת מעוניינת להתגרש ממנו והיא לא מסכימה לחזור לחיי שלום בית, האב חזר בו מההסכם החתום וטען שהוא נחתם תחת לחץ. כ”עונש” על האם, המשיב הפעיל את “נשק יום הדין” – תביעה  לפי החוק ומדובר בסחיטה.  לטענתה, בעת חתימת ההסכם המשיב היה מיוצג. כמו כן, בטרם החתימה עליו הוחלפו מספר טיוטות בין הצדדים ונערכו בו תיקונים. בנוסף, קדמה להסכם החתום גם הסכמה בעל פה לכך שהקטינים יישארו בישראל והדבר עלה בשיחות שהמשיב קיים עם המערערת ועם אנשים אחרים ואולם ביהמ”ש קמא התעלם מראיות אלו.

לטענת האישה, ההסכמה היתה שישראל היא מרכז חיי הקטינים והם יישארו בישראל, מהווה ויתור מצד המשיב על הסעד הדחוף שבבסיס האמנה ביהמ”ש קמא נתן משקל שגוי לעובדה שההסכם לא אושר ע”י ביה”ד הרבני. לצורך הגנת הסכמה והשלמה, אין כל חובה להציג הסכם מאושר כדין ואין צורך בהצגת הסכם חתום ומאושר ע”י ערכאה משפטית כתנאי לתוקפה של ההסכמה או ההשלמה.

לטענת האישה איריס איליטובוץ התעלמה משיחות שהתקיימו בין המשיב למערערת ושבמסגרתן הצהיר המשיב מפורשות שהוא מסכים להישארות הקטינים בישראל. בנוסף, התעלם ביהמ”ש קמא מראיות נוספות כגון הודעות ששלח המשיב לגיסתה של המערערת בהן הוא עדכן אותה אודות התקדמות הליכי העלייה שלו לארץ ומילוי הטפסים הנדרשים.  עוד היא טוענת שאיריס אילוטוביץ שגתה עת קבעה שחתימת ההסכם נעשתה בלחץ והיתה לא מגובשת, שכן הוכח שההסכמה להישאר בארץ ולוותר על החזרה לארה”ב התגבשה אצל האב כשבועיים וחצי לפני חתימת ההסכם והוא אף החל בפעולות הנדרשות לצורך קבלת זכויות עולה למשפחתו.  לדבריה, הלכה היא כי הסיבות שבגינן הסכים ההורה למעשה ההרחקה או השלים עמו, לא תילקחנה בחשבון בעת בחינת טיב ההסכמה או ההשלמה, אם התנהגותו מלמדת על הסכמה או השלמה עם מעשה ההרחקה.  כמו כן טענה שאיריס אילוטוביץ התעלמה מההלכה לפיה משניתנה ההסכמה או אירעה השלמה, מתגבש חריג ההסכמה או ההשלמה ולא ניתן לחזור מהם.

חבעל השיב לאישה וטען שחריגי ההסכמה וההשלמה עליהם מתבססת המערערת אינם מתקיימים ולא הוכחו.  לדבריו הצדדים חתמו על “הסכם זמני” אשר כל מטרתו היתה שהאב יוכל לשהות עם ילדיו והם אף יוכלו ללון עמו, לאחר שהאם מנעה זאת ממנו וכל המפגשים שנערכו בינו לבין הקטינים עד למועד הגשת התביעה, התקיימו בזמנים קצובים שהוכתבו על ידי האם והתנהלו תחת פיקוח הדוק של משפחתה.

לטענת האב, לא רק שההסכם הוגדר כזמני בלבד, אלא שבמסגרתו נכתב ברחל בתך הקטנה שהוא משקף הסכמות זמניות ואינו מייתר כל הליך בו ינקוט מי מהצדדים לשמירת זכויותיו ו/או טענותיו. המשיב סבר כי בקביעה זו, לפיה נשמרות זכויותיו, לא יכול להיגרם לו כל נזק מבחינה משפטית וכי זכותו להגיש תביעה לפי חוק אמנת האג לא נפגעה בשום שלב, “לרבות הזכות שההסכם לא ישמש ככלי לביסוס טענה העוסקת ביסוד ההשלמה, שאחרת הליך אמנת האג היה מוחרג מן ההסכם!”. גם בבקשה לאישורו בביה”ד הרבני, צוין שהצדדים  הגיעו “להבנות זמניות בלבד” וברישא של ההסכם נאמר שהצדדים הסכימו לנסות וליישב חלק מהמחלוקות ביניהם באופן זמני.

באשר לחריג ההסכמה – האבא טען שמעולם לא הסכים לשוב ולהתגורר בישראל. לא הוכח שסוכם בין הצדדים שהם יחזרו לישראל והוכח שלא היתה להם כל כוונה לשוב לישראל. המערערת אף הודתה שלא תכננה את החזרה לישראל. לא היתה כל הסכמה מוקדמת בין הצדדים לשוב לישראל, דבר המחזק את טענתו שהחטיפה התרחשה ללא שום הכנה מוקדמת. אין ספק שהראיות והעדויות מצביעות על כך שהצדדים התכוונו לשוב לארה”ב עם הקטינים ולא היתה להם כל כוונה להישאר בארץ

באשר לחריג ההשלמה האבא טען שהמערערת לא הוכיחה שהמשיב השלים עם מעשה החטיפה. תמלול השיחה אותה הציגה המערערת כראיה להשלמת המשיב עם מעשה החטיפה, כלל אינו קביל. המערערת הגישה רק את תמלול השיחה ללא ההקלטה. הראיה עליה נסמכת המערערת איננה בנמצא ודי בסיבה זו בלבד על מנת לדחות את בקשתה לראות בתמליל ראיה.

האבא טען שבמועד השיחה ובאופן כללי באותם ימים, המשיב היה נתון ללחצים רבים הן בשל מצבה הבריאותי של אמו והן בשל הסיטואציה אליה נקלע. המשיב אמר את מה שאמר בשיחה שתומללה בכדי לרצות את המערערת ומתוך ניסיון לפייסה ולמנוע ויכוחים נוספים. בצדק העניק ביהמ”ש קמא משקל אפסי לשיחת הטלפון “שהתבצעה בנסיבות בלתי אנושיות  בעליל” ולכן לא ניתן להסיק ממנה שהמשיב השלים עם הישארות הקטינים בארץ.

האבא טען שחשיבות אישור ההסכם בפני ערכאה שיפוטית אינה רק פרוצדוראלית והיא נועדה לבחון את כוונת הצדדים ולוודא שההסכם נחתם מתוך רצון חופשי. ביהמ”ש קמא לא קבע שהעובדה שההסכם לא אושר מאיינת את הוראותיו לחלוטין אלא קיבל את טענת המשיב  שעסקינן בהסכמות זמניות בלבד.

האבא טען שהמערערת פעלה בחוסר תום לב בניהול המו”מ לחתימה על ההסכם. דינה של השלמה שנעשתה בטעות, הטעייה, כפיה או עושק, כדין חוזה שנעשה בנסיבות דומות שניתן לבטלו כמו כן, אם ההורה החוטף ידע שההורה הנחטף אינו מוותר על שינוי הסטטוס קוו, הרי שטענה לתחולת החריגים הקבועים בחוק לא תעמוד לו עקב היותה מנוגדת לעקרון תום הלב.

האבא טען שההסכם נחתם תחת לחצים כבדים ותוך סחיטה וכפיה מצד המערערת שהשתמשה בקטינים ככלי נשק וכקלף מיקוח כנגד המשיב. האם אף התנתה את שהייתו של האב עם הקטינים בחתימתו על ההסכם. על מצוקתו של המשיב טרם החתימה על ההסכם העידו גם העדים מטעמו של האב שעדותם לא נסתרה. כמו כן, המערערת עצמה לא פעלה על פי הוראות ההסכם ובכך הביאה בעצמה לביטולו.

האבא טען שאף אם ביהמ”ש קמא היה קובע שחריג ההשלמה התקיים ולא קמה חובת ההחזרה לארה”ב, הרי שנתון לביהמ”ש שיקול דעת לקבוע שבנסיבות העניין יש להורות על החזרה. במקרה דנן, כל חייהם של הקטינים היו בארה”ב ולכן טובתם מחייבת להורות על חזרתם לארה”ב.

מעשה הנבלה של שוחט, רביד ושילה:  ההחלטה להשאיר את הילדים בארץ ולא לכבד את אמנת האג

השופטים הנבלים קבעו שברור שלא קיימת הגנת הסכמה שמועד נתינתה הוא בטרם שאירעה החטיפה או אי ההחזרה, מאחר שכפי שקבע ביהמ”ש קמא, עד למועד אי ההחזרה ביום 10.1.21 , האב לא הביע כל הסכמה שהקטינים יישארו בישראל והאם גרמה לאי חזרתם לארה”ב באופן חד צדדי וללא כל תיאום עם האב, שעה שנטלה את הקטינים לבית אחיה שלושה ימים לפני מועד הטיסה חזרה לארה”ב.

לדברי השופטים הנבלים, הראייה המרכזית לכך שהאב השלים עם המשך שהותם של הקטינים בישראל לאחר החטיפה, היא חתימתו על ההסכם שבו נקבע כי הקטינים “יישארו בישראל אשר תהיה מרכז חייהם” סעיף 1.1.  לדברי השופטים הנבלים אכן, כותרת ההסכם היא “הסכם זמני” ואולם, ברגע שהאב הסכים שמרכז החיים של הקטינים הוא בישראל, הוא למעשה איבד את היכולת לעשות שימוש באמנה שמטרתה מתן עזרה ראשונה למי שבניגוד לעמדת ההורה השני, ניסה לקבוע את סמכות השיפוט בנושא המשמורת במדינה שאינה מקום מגוריהם הקבוע של הקטינים.  לפי השופטים הנבלים ברגע שהאב שממנו נחטפו הקטינים מסכים להמשך שהותם של הקטינים בישראל ומסכים שישראל היא מרכז חיי הילדים, הוא שומט את הקרקע מהאפשרות להפעיל את האמנה

לפי השופטים הנבלים “במקרה דנן, אף אם נקבל את טענת המשיב שהוא הסכים שהקטינים יישארו בישראל וישראל תהיה מרכז חייהם רק באופן זמני ומבלי לקבוע כל הגבלת זמן, הסכמה זו “מושכת את השטיח” מהאפשרות להפעיל את האמנה שכל מטרתה היא רק השבת המצב לקדמותו והחזרת הסטטוס קוו שהיה בטרם החטיפה. בעצם הסכמתו של המשיב שהקטינים יישארו בישראל ומוויתורו הברור והמפורש על השבתם המידית לארה”ב, הרי שהמשיב הסכים לסטטוס קוו החדש שנוצר”.

עוד אומרים השופטים הנבלים ש”יתר על כן, בהסכם, המשיב לא הגביל את הערכאה שתדון בנושא המשמורת והוסכם שההסכם “אינו מייתר כל הליך בו ינקוט מי מהצדדים”. דהיינו, המשיב לא עמד על זכותו שרק בית המשפט המוסמך בארה”ב ידון במשמורת הקטינים ובכך הוא וויתר על קבלת הסעד המהותי והעיקרי של האמנה – הקביעה שהערכאה המוסמכת לדון בנושא המשמורת תהיה במקום מגוריהם הרגיל של הקטינים בטרם החטיפה ולא הערכאה במדינה שאליה נחטפו הקטינים. בענייננו המשיב “השלים עם הסטטוס קוו, תוך וויתור על זכותו להשבה מידית של המצב לקדמותו”.

כמו כן, המונח “מרכז חיים” שנקבע בהסכם הוא מונח ש”מתכתב” עם סעיף 3 (א) לחוק שקובע את הגדרות הרחקה ואי החזרה ושבו נאמר שלצורך הפעלת החוק, יש להוכיח שהופרו זכויות המשמורת לפי דין המדינה שבו היה “מקום המגורים הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו”. דהיינו, ההסכם קובע במפורש שמקום המגורים  הרגיל של הילדים לא יהיה יותר ארה”ב אלא ישראל והמשמעות היא שלא ניתן יהיה להפעיל יותר את החוק ולהשיב את הקטינים לארה”ב.

כמו כן, בהסכם נקבע גם, שאף אחד מהצדדים לא יוכל להוציא את הקטינים מחוץ לישראל ללא הסכמת ההורה השני מראש ובכתב סעיף 3.1 . דהיינו, היה ברור למשיב שמקום המגורים של הקטינים יהיה בישראל ואף סעיף זה מהווה ויתור מפורש על האפשרות להחזיר את הקטינים לאלתר לחו”ל ללא הסכמת האם.

הצדדים אף קבעו בסעיף 5 להסכם ש”כל שינוי בהסכם זה ייעשה בכתב בלבד וייחתם על ידי שני הצדדים”. דהיינו, האב הסכים לכך שכל עוד האם לא מסכימה, לא ניתן לשנות את ההסכם והאב אינו יכול לחזור בו מהסכמות שנתן, לרבות שהקטינים יישארו בישראל, ללא שגם האם מסכימה על כך בכתב ועם חתימתה.

גם העובדה שסעיף 2.2.3 להסכם שבו נקבע שההסכם מהווה הסכמות זמניות וההסכם “אינו מייתר כל הליך בו ינקוט מי מהצדדים לשמירת זכויותיו ו/או טענותיו” מופיע בפרק 2 להסכם שכותרתו “הסדרי ראייה”, מלמדת ש”מוקד” הזמניות של ההסכם קשור להסדרים הנוגעים להסדרי הראייה ולא לשאלת מרכז החיים של הקטינים. אם המשיב היה רוצה להגביל את תקופת מרכז החיים של הקטינים בישראל, היה מצופה שהיה מגביל זאת בתקופת זמן. ברם, המשיב לא עשה כן והדבר מדבר בעד עצמו.

ראו עד כמה מזלזלים השופטים במצבו הנפשי של האב שנסחט ע”י האישה הזונה הזו: 

“אין בידי לקבל השערה לפיה הסכים המשיב להישארות הבת בישראל, אך משום שהיה נתון ללחץ בשל עיכוב היציאה מן הארץ שעמד נגדו. בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כל צד נתון בוודאי ללחצים ומושפע משיקולים שונים, ובהתאם מכלכל את צעדיו. הלכה היא כי את חופש הרצון יש לפרש בצורה רחבה, וכי אין לראות בלחצים שונים, כלכליים, חברתיים או פוליטיים, כפוגמים בחופש הרצון החוזי ובלבד שאין אלו לחצים כבדים, הפוגמים בעצם הרצון המינימאלי… אין די בהלך רוחו הסובייקטיבית של המשיב, בתחושותיו ובציפיותיו כדי להסיק שלא נתן הסכמתו להישארות המבקשת והבת בישראל, אל מול מעשיו המפורשים והגלויים”.

האב יכול היה לפנות לבית המשפט בהליך המתאים לצורך הסדרת זמני שהות נרחבים יותר עם הקטינים ולכן הטענה כי לא היתה לו ברירה אלא לחתום על ההסכם לצורך קיום קשר עם ילדיו, אינה יכולה להתקבל. אין מחלוקת כי בפועל התקיימו מפגשים ללא לינה בין האב לקטינים החל מיום 13.1.21 ואילך לרבות עובר לחתימה על ההסכם סעיף 96 לתשובת המשיב לערעור.

ודוק: ביהמ”ש קמא קבע במפורש שהוא לא קובע מסמרות ב”שאלת תוקפו של ההסכם” ולא קובע שהוא בטל מחמת פגם בכריתה. גם מי שחותם על הסכם מחמת מצוקה מסוימת, לא יכול להשתחרר ממנו אלא אם כן הוכח שקיים פגם בכריתתו כגון עושק, טעות, הטעייה או כפייה ואונס, וטענות אלו לא הוכחו כלל.

זאת ועוד: עצם העובדה שב”כ האב, עו”ד פרידנברג פנה לב”כ האם ביום 27.1.21 וביקש  לקיים את ההסכם והוא כתב שלמרות שההסכם לא אושר עדיין “אין סיבה שלא להתקדם בהתאם להוראות ההסכם כבר מעתה… לפיכך נבקש לקיים את חלוקת זמני השהות בהתאם למפורט בהסכם”, מלמדת שאף האב לא ראה באי אישור ההסכם ע”י בית הדין הצדקה להתנער ממנו והוא ביקש לפעול על פיו למרות שהוא לא אושר.

שגה ביהמ”ש קמא כשקבע שהעדר אישור בית הדין הרבני היא בעלת “משמעות כבדת משקל”. לצורך השלמה עם השארות הילדים בישראל, אין שום צורך באישור ההסכמה ע”י ערכאה כלשהי. לא מדובר בתביעה לאכיפת הסכם שאז ניתן להעלות טענת הגנה שההסכם לא אושר. מדובר בטענת הגנה על פי האמנה שבמסגרתה מבוקש להוכיח את אומד דעתו של האב באמצעות ההסכם שנחתם על ידו ואין צורך בשום אישור משפטי של ערכאה שיפוטית לצורך הוכחתה. הדברים קל וחומר לאור הלכת פלוני, שבמסגרתה נקבע בדעת רוב שניתן להסיק שהיתה הסכמה אף בהתבסס על הסכם שלא נחתם כלל וממו”מ שלא הבשיל, וזאת אם הוכחה גמירות דעת בדבר הסכמה או השלמה ביחס להמשך שהות הקטינים בישראל.

האב גם מעולם לא הגיש תביעה לביטול ההסכם עקב פגם בכריתתו. אדרבא, מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 7.2.21 שבמסגרתו נדונה בקשת הצדדים לאישור ההסכם, לא טען האב דבר ביחס להעדר גמירות דעתו כשחתם על ההסכם. הוא לא טען כלל שההסכם נחתם בלחץ או עקב מצוקה או עקב טעות, הטעייה או עושק  וכפייה. ב”כ האב טען שאין סמכות לבית הדין הרבני מאחר שמרכז חיי הצדדים בארה”ב ונטען על ידו גם כי: “כשיש אמנת האג כשיש טענות חטיפה אי אפשר לאשר את ההסכם”.  עינינו הרואות שהמשיב לא טען שום טענה הקשורה להעדר גמירות דעתו בעת שחתם על ההסכם והדבר מלמד שאין בטענה זו כל ממש.

“אני מתחיל ביום ראשון תהליך של עלייה לישראל. זה מקובל עליך… אני אתחיל את התהליך… זה התהליך שאני מתחיל ביום ראשון… אני רוצה להתחיל את התהליך הזה של לעלות חזרה לארץ וחשוב לי גם שתדעי שאני מאוד רציני בזה, כאילו אני אמרתי לך לפני שבועיים וחצי בערך “אם את רוצה נקפל את ארצות הברית ונחזור לארץ” אני התכוונתי לזה גם אז והיום אני בטח ובטח שאני מתכוון לזה. אז אין לי בעיה ואנחנו נעשה את זה כי אני לא רוצה שהילדים יפסידו את הזכויות שלהם” עמ’ 9 לתמליל, עמ’ 68 11 לנספחי הערעור.

גם אם צודק המשיב שהתמליל לא הוגש בהתאם לתנאים הקבועים בדין לצורך הגשת תמליל שיחה כראיה, המשיב לא הכחיש את תוכן דבריו בשיחה זו והיא מלמדת כי הסכמתו של המשיב כעבור שלושה ימים לחתום על הסכם שלפיו הקטינים יתגוררו בישראל, נעשתה במחשבה תחילה ומתוך כוונה לשוב ולחיות בישראל.

ביהמ”ש קמא אף התעלם בפסק דינו מתצהיר גיסתה של המערערת הגב’ א’ שצרפה לתצהירה הודעות טקסט ששלח לה המשיב והמלמדים על כך שהוא נקט פעולות ממשיות להסדרת חזרת המשפחה לישראל.  ביום 24.1.21 כתב לה המשיב: “בוקר טוב, אני צריך צילום תעודת זהות של פלונית וצילום תמונת פספורט בבקשה תודה. דיברתי איתם בבוקר אני אתחיל למלא את הטפסים”.  ביום 30.1.21 המשיב כתב לה “פלונית ביקשה ישראל – עשיתי”.  ביום 1.2.21 כתב לה המשיב: “בבקשה תשאלי את פלונית אם למלא את הטפסים של תושב חוזר”. הודעות אלו, שנשלחו יום לפני חתימת ההסכם וכמה ימים לאחר חתימתו, מלמדים כי המשיב פעל אקטיבית להסדרת חזרתם של הקטינים לישראל והוא השלים עם חזרתם ארצה והיה מעוניין שהם יקבלו את מירב הזכויות המגיעות להם כתושבים חוזרים. תכתובת זו מלמדת כי הסכמתו של המשיב להישארות הקטינים בישראל היתה מגובשת וחד משמעית ולא נעשתה תחת לחץ ומצוקה אלא לאחר תכנון ומחשבה.

התמונה העולה מהתנהלות המשיב היא שהוא ניסה לעשות שימוש שלא בתום לב בהליך על פי האמנה, על מנת לשפר את כוח המיקוח שלו במו”מ מול המערערת, לאחר שהוא הבין שהיא אינה מוכנה יותר לשלום בית ופניה לגירושין. מקרה דנן הוא מקרה מובהק שבו בתחילה האם ביצעה אי החזרה מובהקת ואולם לאחר מכן, האב השלים עם אי ההחזרה באופן מובהק וברור. האב “וויתר על הגשמתן הדחופה של זכויות המשמורת או הביקור שהיו נתונות לו מכוח דינה של מדינת מקום המגורים הרגיל עובר למעשה ההרחקה” סעיף 21 להלכת פלוני. לא ניתן לאפשר לאב לעשות שימוש באמנה כקלף מיקוח, לאחר שהוכח שהוא הסכים להמשך שהותם של הקטינים בישראל.

אכן, על פי החוק, גם אם מתקיימת הגנה של הסכמה או השלמה, יש לבית המשפט שיקול דעת האם להשיב את הקטינים לארה”ב פס”ד ליבוביץ ופסקאות 15,18,36 להלכת פלוני. במקרה דנן, שעה שעסקינן בקטני קטנים ושעה ששני ההורים הם ישראלים ומשפחתם המורחבת של שני ההורים מתגוררות בישראל והקטינים דוברי עברית, טובתם לא מצדיקה את החזרתם לארה”ב וראוי שנושא המשמורת יתברר בערכאה המוסמכת בישראל.

לפי שאול שוחט החתום על מעשה הנבלה:  “סיכומו של דבר: לצורך הוכחת הגנת ההשלמה יש להביא “ראיות ברורות, בהירות ומשכנעות” פס”ד דגן בעמ’ 277 . אני סבור שהמערערת עמדה בנטל כבד זה. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של ביהמ”ש קמא ולקבוע שהקטינים יכולים להמשיך ולהתגורר בישראל. כמו כן, אציע לחייב את המשיב בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪”.

קוראים יקרים… אתם יודעים מה הכי מגעיל אצל שאול שוחט?  שבסוף פסק הדין הוא עוד מעיז לכתוב כי “אינו נוקט עמדה אישית בתיק וכך אמר תקוותי ששני הצדדים יתעשתו, ישיבו את החרבות לנדנן, ויגיעו בהקדם להסכם הגון לטובתם ולטובת שלושת ילדיהם הקטינים”.  ממש.  כולו תקווה שהאבא יתפגר, והשופט יודע היטב שהילדים האלה יגדלו ללא אבא.  הרי ברור שאחרי שהאבא הזה ראה את איכות השפיטה הזבלית של מדינת ישראל, הדבר הראשון שהוא יעשה זה לרוץ לנתב”ג ולנוס כל עוד נפשו בו מסדום ועמורה, מדינת ישראל – לפני שהאמא שלו תחטוף עוד התקפת לב בגלל שאול שוחט.  ועל זה נאמר:  ויניף השוחט את הגרזן, ויישחט”.

שני העציצים שישבו איתו בהרכב הצטרפו לפסק דינו, עינת רביד ונפתלי שילה (נפתלושלוש).

נפתלי שילה אמנת האג הכשרת חטיפה למרות שהאב נסחט