קומבינת חונטה בעליון: יצחק עמית סידר למפרק איתן ארז פטור מהוצאות אישיות על הופעה מבישה בלונדון 900,000 ש”ח!

עלילות איתן ארז (המפרק של ענבל אור): יצחק עמית סידר לו בקומבינת חונטה פטור מתשלום 900,000 ש”ח הוצאות אישיות שהטיל עליו בית המשפט הגבוה בלונדון

איתן ארז היה המפרק המועדף של השופט איתן אורנשטיין. אורנשטיין סידר לאיתן ארז מספר תיקים קורצים כמו התיק של אלי רייפמן ואח”כ גם של ענבל אור. מסתבר שאיתן ארז נסע לייצג בלונדון באחד התיקים שהוא מפרק וקיבל אישור להופיע בעצמו. בית המשפט בלונדון ראה שדההחלטות מישראל כל כך מושחתות, שהוא סירב לקבל אותן, והטיל על איתן ארז 900,0000 ש”ח הוצאות אישיות מכספו הוא. ומי בא לעזרתו של איתן ארז וחילץ אותו מהפדיחה? יצחק עמית, השופט בעליון שמקבל את כל משימות ההוצאה לפועל של החונטה.

מה חושב בית המשפט הגבוה באנגליה על מערכת המשפט הישראלית? תשובה: שיש בישראל מערכת שיפוט רקובה ומושחתת ושופטים ישראלים לא מבינים דבר וחצי דבר בדיני מסחר ובוררות. בתגובה בית המשפט העליון בישראל נעלב והשופטים יצחק עמית, ואורי שהם הביעו תמיהה איך העיז בית המשפט האנגלי לקבוע שהשופטת הישראלית ורדה אלשייך המציאה חוקים שלא קיימים לטובת איתן ארז.

פסק הדין האנגלי כאן:  in-uk-high-court-of-justice-boris-bannai-v-eitan-erez-anti-suit  וגם https://cases.legal/en/act-uk2-70450.html

באנגליה איתן ארז ייצג את עצמו. בית המשפט בערכאה הדיונית הוציא נגדו צו חוסם ופסק הוצאות ענק נגדו (900,000 ש”ח).  הוא הגיש ערעור וייצג את עצמו. הוא הפסיד. שופטי העליון בישראל נחלצו לטובתו וכתבו שהם לא מבינים מה פתאום בית המשפט האנגלי מתערב לישראל בענייניה הפנימיים.

מדובר בספיח להשתלטות של מפרק החברות הידוע איתן ארז, אשר השתלט על הנכסים של אלי רייפמן. איתן ארז השתמש בתקשורת הישראלית כדי לעשות שטיפת מוח לכל המדינה שאלי רייפמן הוא הגנב, ובאמת כולם מאמינים שאלי רייפמן הוא גנב, ושמפרק החברות איתן ארז הוא פאר עריכת הדין בארץ, המלאך המושיע של החברות הכושלות. במציאות הענין הפוך, באמצעות שופטי פירוקים מושחתים המעוניינים שהמפרק יגזור כמה שיותר אחוזים על כמה שיותר נכסים, המפרקים מקבלים גיבוי מלא לעשות מה שהם רוצים, והשופטים ממציאים עבורם פרשנויות הזויות של חוקים.

במקרה זה ורדה אלשייך מינתה את איתן ארז לפרק את החברות של רייפמן. לרייפמן היה שותף במיזם עסקי בשם בוריס בנאי ובינהם היה הסכם עם תניית בורורות, כלומר שבמקרה של סכסוך, הולכים לבוררות. איתן ארז ניסה להשתלט על הנכסים של בנאי בטענה שהוא מחביא נכסים של רייפמן. ככלל, כאשר יש תנייית בוררות, אז הולכים לבוררות. אבל ורדה אלשייך המציאה חריג שלא קיים בשום מקום לפיו בפשיטת רגל, סעיף הבוררות מתפוגג ונעלם מהעולם. כמובן שמדובר בשטויות. זה שאיתן ארז הוא נאמן בפשיטת רגל, הוא נכנס בנעליו של רייפמן, ולכן הבוררות חלה גם עליו. בנאי הלך לבית המשפט באנגליה שקבע שורדה אלשיך משקרת, וממציאה הלכות, קבע שהסכסוך חייב להיות בבוררות, ואף הטיל על איתן ארז הוצאות בסך 900,000 ש”ח.

ראו כאן: https://cases.legal/en/act-uk2-70450.html הקליקו לפתיחת פסק הדין בקובץ PDF

על פי כתבה של ענת רואה, ביולי 2013 התקבל בבית המשפט הגבוה בלונדון צו האוסר על המשך ההליכים נגד בנאי בישראל, וארז טוען שהצו איים עליו בסנקציות פליליות של מאסר וחילוט רכוש אם יעז להמשיך בהליכים. איתן ארז ביקש תקציב לנסיעה דחופה לאנגליה כדי לשכור עו”ד שיטפל בביטול הצו, ובאוגוסט 2013 אישרה אלשיך את בקשתו ומתחה ביקורת על ביהמ”ש באנגליה. ארז החליט להופיע בדיונים בלונדון בעצמו עם עו”ד פז יצחקי וינברגר ממשרדו, ובסיוע עורכת דין אנגליה. לדברי ארז, הוא האמין שזהו הפתרון המיטבי. לאחר יומיים הכריע בית המשפט שתניית הבוררות מחייבת. פרקליטי בנאי ביקשו לפסוק להם הוצאות ריאליות בסכום של 342 אלף ליש”ט (כ־2 מיליון שקל), כשלפי החוק באנגליה יש להגיב באותו יום. ארז הגיש התנגדות, ובדיון שהתקיים בנובמבר קבע השופט שסכום ההוצאות המינימלי הוא 150 אלף ליש”ט, אך קבע שמדובר באומדן לא סופי.

הנאמן איתן ארז. זכה להגנת השופטים
איתן ארז – המפרק שיצחק עמית סידר לו פטור מתשלום 900,000 ש”ח הוצאות

ימים ספורים לפני הדיון בלונדון ביקש ארז מהשופט אורנשטיין לחתום על פסיקתא שתבהיר שארז פעל לפי הוראותיו, ולכן אם קופת הנושים תחויב בהוצאות, הרי שהחיוב יחול עליה ולא על ארז אישית. בשבוע שעבר (דצמבר 2013) התקיים הדיון בבית המשפט האנגלי, שקבע שמשום שקופת הנושים לא יכולה לשאת בהוצאות, ולאור הקביעה שנראה שארז לא נערך כראוי כשלא הבטיח שמלוא ההוצאות שיפסקו ישולמו על ידי הנושים, הרי שעליו לשלם את ההוצאות אישית. בית המשפט באנגליה הדגיש שלא נותרה לו ברירה אלא לאסור את ניהול ההליכים בישראל, לאור הפרת הסכם הבוררות המחייב. השופט גם קבע שהוא מצפה מבית המשפט בישראל לעשות ככל יכולתו כדי לאפשר לבנאי לגבות את ההוצאות המגיעות לו.

על פי ענת רואה, “עו”ד ארז מסר בתגובה ש”מדובר בהחלטה תמוהה שלא ניתנת לאכיפה בישראל. אין לי אלא להצר על שבית המשפט באנגליה הסמיך עצמו לשמש ערכאת ערעור על בתי המשפט בישראל. השופט כנראה לא שמע שהמנדט הסתיים ושלישראל יש מערכת משפט עצמאית וריבונית. פסק הדין כמובן לא ייאכף בארץ, כי הוא סותר חזיתית החלטות של המחוזי בתל אביב ושל בית המשפט העליון”.

מה קרה באנגליה?

על פי פסק הדין האנגלי, בית המשפט באנגליה, השופט ווקר, הוציא בתאריך 31/7/2013 צו חוסם נגד איתן ארז שאוסר עליו לפתוח כל הליך שהוא נגד בוריס בנאי או הבן שלו דוד בנאי (או החברות שלהם) אשר נובע מ- 10 הסכמים בנוגע ל- 10 חברות שלאלי רייפמן היה לכאורה 35% זכויות בעלות, בנוגע לכל הסכם שיש בו הפנייה לבוררות, גם בארץ, עד לפסק דין בבוררות, וזאת לאור התקנות האנגליות להסדרת סמכות שיפוט בינלאומית בתיקי חדלות פירעון Cross-Border Insolvency Regulations 2006.

מדובר בחברות שהיו להן נכסים בפולין, קפריסין, דרום אפריקה ונמיביה. איתן ארז טען שהשותף של אלי רייפמן, מר בנאי הונה את רייפמן, ולכן בנאי צריך להחזיר לחברה בשם  Nokotomi מכל הנכסים בכל העולם, ומאותה חברה “נוקוטמי” להעביר את הכל לקופת הפירוק בישראל, ושהכל יתרחש בהשגחתה של ורדה אלשייך, שכמובן משמשת לאיתן ארז חותמת גומי.

השופטים האנגליים ציינו שההסכם (משנת 2002) בין בנאי לרייפמן כולל תניית בוררות בכפוף לדין האנגלי. מכאן שברור שלמר בנאי היייתה סיבה מספיק טובה לפנות לבית המשפט האנגלי ולדרוש הפעלת תניית הבוררות. השופטים האנגליים כותבים שברור מאליו שכאשר קיימת תניית בוררות, פירושו של דבר שאי אפשר לעקוף אותה ע”י פתיחת הליכים בבית משפט באיזה מדינה אחרת (ישראל). זה כלל בסיס שלומדים בכל בית ספר למשפטים. הכלל השני הוא שהנאמן (איתן ארז) לנכסי פושט הרגל (רייפמן) נכנס לנעלי רייפמן, ואינו יכול לקבל יותר זכויות ממה שהיו לרייפמן. לכן אם רייפמן חיייב בבוררות, גם הנאמן איתן ארז חייב בבוררות. (ורדה אלשייך כמובן מצאה סיבה מטורללת לסטות מזה: קודם נתחיל את המשפט ואחר כך נחליט אם היה צורך ללכת לבוררות).

בינתיים איתן ארז לא חיכה לתוצאות ופתח בהליכים, למרות תניית הבוררות, גם בקפריסין ונמיביה.

איתן ארז לוכד בני ערובה בישראל וסוחט באמצעות עיכוב יציאה

ב 22/4/2013 התובע מר בנאי נאלץ להגיע לישראל על מנת להעיד בטיסה ממגוריו בנמיביה, ואז איתן ארז ניצל את ההזדמנות לבקש מהשופטת ורדה אלשייך לעכב את יציאתו של בנאי מהארץ, ולתפוס לו את הדרכון וכמובן שאלשייך חתמה לו כמבוקש. בעקבות זאת, ב 1/5/2013 איתן ארז פתח בהליכים חדשים נגד בנאי לחיייב אותו למסור לו 35% מהנכסים, לאור העובדה שבנאי נמצא בארץ, ונטען שעכשיו הוא כפוף לדין הישראלי (כלומר דיניה של אלשייך) ולא לתניית הבוררות לפי הדין האנגלי כמו שכתוב בהסכמים, וארז אף הגיש נגדו בקשות לביזיון בית המשפט הישראלי.

רק ב- 20/6/2013 בית המשפט בישראל הסיר את צו עיכוב היציאה נגד בנאי (הערת מערכת: מספיק לקרוא את זה כדי להבין מדוע השופטים האנגליים רתחו על איתן ארז שסוחט אנשי עסקים זרים להיכנע לדרישותיו באמצעות צווי עיכוב יציאה, מה שהופך אותם בני ערובה. לא פלא שהטילו עליו הוצאות אסטרונומיות. השופטים בישראל עוד לא הפנימו שעיכוב יציאה מהארץ הוא מעשה סחיטה ברשות החוק). בנאי שכר עורכי דין מוצלחים והצליח לשכנע את אלשיך שלא היה כל ביזיון בית משפט, כי הוא הסתמך בתום לב על תניית בוררות.

בנאי הגיש בקשה “מקדמית” לעכב את ההליכים בישראל עד לסיום הבוררות, אבל אלשיך דחתה את זה בטיעון המאולץ, שבגלל שכבר קיימים הליכים בישראל, היא תחליט אם היה מקום ללכת לבוררות, רק בדיעבד בסיום כל ההליכים לגופו של עניין בישראל. כלומר היא תחליט בדיעבד אם ניהול המשפט בישראל במסגרת תיק הפשט”ר לא היה מוצדק, רק בדיעבד, ורק אז ניתן יהיה לנהל בוררות. אם מישהו מבין את ההיגיון של זה, שיקום. השופטים האנגליים לעגו להיגיון המעוות של אלשיך, וכמובן כאשר בנאי פנה לבית המשפט האנגלי ודרש צו חוסם האוסר על אלשיך לנהל הליכים בישראל, נקבע שזה היה מוצדק בהחלט.

ורדה אלשיך הוציאה צו המחייב את בנאי להגיש תשובה לגופו של ענין (ההונאה הנטענת) לגבי הטענות של הונאה כלפי רייפמן (מה שהיה צריך להתברר בבוררות) עד ה- 2/8/2013, שאם לא כן, בנאי יהיה בביזיון בית משפט. בגלל דחיפות הענין, בנאי הגיש בקשה במעמד צד אחד לשופט ווקר באנגליה, לצוות על איתן ארז לעצור את כל ההליכים בישראל. ביום 30/7/2013 עוה”ד של בנאי באנגליה צלצלו לאיתן ארז ב- 9:30 שעון אנגליה (11:30בארץ) והודיעו לה שב- 2:00 בצהריים הם פונים לשופט ווקר באנגליה.

במקרה או שלא במקרה, באותו יום, בדיוק אחרי שהודיעו לאיתן ארז שאחרי הצהריים פונים לשופט ווקר באנגליה לעצור את ההליכים בישראל, השופט דנציגר מבית המשפט העליון הוציא החלטה בערעור של בנאי על החלטה של אלשייך, ופסק לרעת בנאי (בנאי טען בעליון שאין טעם להגיש כתב הגנה לגופו של ענין, אם בסופו של דבר יוחלט שכל הענין היה צריך להתברר בבוררות, אבל דנציגר אמר שלטעמו אין סיבה לגשת קודם כל לגופו של ענין, ורק אחר כך להחליט אם הענין בכלל היה צריך להיות בבוררות. דנציגר אמר שרק במקרה חריג, קודם מנהלים דיון מקדמי אם לגשת לבוררות, ורק אם נקבע שלא, אז מנהלים הוכחות לגופו של ענין. דנציגר אמר שהכלל הוא שלא מקיימים דיון מקדמי, אלא כוללים את הדיון בשאלת הבוררות בתוך המשפט שצריך היה להתנהל בבוררות.

הערת מערכת: גם זה מעוות לחלוטין. שופטים אנגליים לא יכולים להבין מדוע בישראל סדרי הדין הפוכים, ומדוע לכל כלל יש חריג, ומדוע אי אפשר לדעת מראש מה נופל בגדר הכלל ומה נופל בגדר החריג. מבחינת האנגלים אם צריך ללכת לבוררות, אז הולכים לבוררות, וכל מה שדנציגר כתב זה שטויות מבחינתם.

אחרי הצהריים עוה”ד של בנאי בבית המשפט האנגלי הודיעו לו מה החליט דנציגר, ולמרות מה שדנציגר “קבע”, השופט ווקר החליט שמכיון שיש חוזה אנגלי הכפוף לדין האנגלי, ובדין האנגלי כשיש תניית בוררות, אז הולכים לבוררות, והוציא צו חוסם נגד המשך הליכים אצל אלשיך. ווקר גם התייחס לשאלה האם בנאי ויתר על הזכויות לפתוח הליכים באנגליה בגלל שהשתתף בפועל בהליכים בישראל, וקבע שלא היה ויתור שכזה (כמובן בגלל שאיתן ארז לכד את בנאי בישראל בן ערובה בכוח ובעורמה באמצעות עיכוב היציאה).

בערעור מטעם איתן ארז הוא טען שמזה 4 שנים מתנהלים הליכי פשיטת רגל בישראל, ושהבנאים (האבא והבן) השתתפו בהם, ולכן אין מקום לעצור באנגליה את מה שכבר התחיל בישראל. כמו כן טען שלא קיבל מספיק זמן לענות.

איתן ארז הציג לשופטים האנגליים חוות דעת מומחה ישראלי בשם שלמה שחר, שהסביר כי הסיבה שבית המשפט הישראלי רוצה לנהל הוכחות לגופו של ענין (טענות המירמה וההונאה), היא כי אם במהלך ההוכחות בנאי יודה במעשי מרמה, אז יהיה ברור שהבוררות הייתה טענת סרק מיותרת. שופטי הערעור באנגליה התפלצו למשמע טענה זו. השופט האנגלי כתב בפשטות: אם לבנאי יש חוזה ביד שכל הטענות צריכות להיות בוררות, אז יש לו זכות לגשת לבוררות, וכל שאר הפלפולים פשוט לא תופסים מים. השופט האנגלי כתב שאיננו מוצא כל סיבה לטענה שאם מתחילים בהליכי פשיטת רגל, אז תניית הבוררות נעלמת מהעולם. בסופו של דבר קיימת אמנה בינלאומית, אמנת ניו יורק, ואין בה שום חריגים כאלה.

מכאן עברו השופטים האנגליים לטפל בטענות האחרות של איתן ארז בענין פורום לא נאות (כלומר שאנגליה היא פורום לא נאות). איתן ארז יילל שאם יצטרך לנהל הבוררות באנגליה, הוא יצטרך לשלם 200,000 פאונד מקופת הכינוס לעורכי דין אנגליים, ואין כזה סכום בקופה. השופטים האנגליים העירו לו כך: הוא עצמו הופיע באנגליה ודיבר באנגלית מושלמת כך שהוא לא צריך לשכור עורכי דין אנגליים ויכול לנהל את זה בעצמו. שנית, כשהוא תובע 150 מיליון דולר, 200,000 פאונד זה לא הרבה בכלל. שלישית, אם הנושים רציניים לגבי הטענות שלהם, אז שרייפמן יפנה לנושים ויוציא מהם את הכסף הדרוש. והכי מצחיק: השופטים האנגליים אמרו לו שהוא לא היה צריך לבזבז הון תועפות מקופת הפשט”ר כדי לנהל הליכי סרק בישראל כדי למנוע בוררות, כאשר ההסכמים ברורים והסכסוך חייב להיות בוררות. מי שגילה בזבזנות יתר על הליכי סרק, שלא יילל שפתאום זה עולה לו הרבה כסף.

הטענה הבאה של איתן ארז הייתה שבגלל שהוא דאג להכניס את אלי רייפמן למאסר בישראל, רייפמן לא יוכל להגיע לאנגליה לבוררות. השופטים האנגלים ענו לו בציניות, שהשב”ס הישראלי ידאג שרייפמן יעיד בסקייפ או וידאו (והרי זה מצחיק שכן מה פתאום איתן ארז יסתמך על העדות של רייפמן שיעיד לטובתו של איתן ארז? הוא הרי יעיד בדיוק להיפך).

הטענה האחרונה של איתן ארז הייתה שעל בית המשפט האנגלי לסמוך על בתי המשפט הישראליים, ושהוא הזרוע הארוכה של בתי המשפט הישראליים, ושבדרך כלל מקובל בין מדינות שלא להתערב בעניינים פנימיים. השופט ברטון פשוט לעג וצחק לטענה זו. ברטון כתב שלאור ההחלטה השטותית של דנציגר, אשר “נכשל בתפקידו”, לא הצליח לזהות שמדובר בתניית בוררות אכיפה לכל דבר,  וטירפד את הבוררות, הרי שבית המשפט האנגלי חייב להתערב ולהוציא צו חוסם נגד בתי המשפט הישראליים.

הוצאות “על תנאי” בישראל? עוד קומבינה ישראלית

בעקבות הפסיקה מאנגליה, איתן ארז הלך לבכות בבית המשפט העליון, ואלה כמובן נחלצו לעזרתו כי הוא בשר מבשרה של החונטה. שופטי העליון קבעו שאם בנאי ינסה לגבות את הכסף שזכה בו באנגליה נגד איתן ארז, אז יופעלו “הוצאות על תנאי” נגד בנאי בסך 800,000 ש”ח, פלוס הוצאות בפועל בסך 50,000 ש”ח לאיתן ארז ו- 150,000 ש”ח לקופת הכינוס.

גם כאן המציאו שופטי החונטה בעליון הלכה שלא קיימת: הוצאות על תנאי. אלה הוצאות שנועדו להרתיע את בנאי מלממש את הזכייה שלו בלונדון, והם נועדו לקזז עד לאפס את יכולת הגביה מארז עצמו. אבל מי אי פעם שמע על הוצאות על תנאי? בית משפט נותן הוצאות לצד שהפסיד כדי לכסות שכר טרחה של עורכי דין. אין ולא קיים מנגנון לתשלום הוצאות “על תנאי” כדי להרתיע מימוש זכייה בתיק אחר. זוהי המצאה ישראלית מקורית המעידה עד כמה נוכלים הם שופטי בית המשפט העליון. זה גם מראה שבית המשפט הלונדוני צדק. אי אפשר לסמוך על שופטים ישראלים: הם לא אמינים ואי אפשר לסמוך עליהם שהם יכבדו את החוק.

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3695820,00.html

כתבה של משה גורלי בגלובס 17/8/2016

העליון נגד לונדון בקרב על תיק רייפמן: “זלזול בהליך מקומי תלוי ועומד”

בוריס בנאי, שותפו של פושט הרגל אלי רייפמן, ניסה להעביר את הסכסוך עם הנאמן עו”ד איתן ארז ללונדון. שופטי העליון הטילו עליו מיליון שקל הוצאות משפט, ותקפו את הניסיון של שופטי לונדון להתערב בתיק שמתנהל בישראל

איך יודעים שבית משפט מתרגז? לרשותם של השופטים עומדות שתי דרכים להביע כעס: הסגנון וההוצאות. ושתיהן באו לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט העליון ביום חמישי שעבר. השופטים יצחק עמית, אורי שהם ואליקים רובינשטיין הטילו על ד”ר בוריס בנאי הוצאות משפט בהיקף של מיליון שקל בערעור שהגיש נגד עו”ד איתן ארז, הנאמן בתיק פשיטת הרגל של אלי רייפמן. והסגנון? הלשון אמנם היתה מתונה יחסית, אבל היה ברור שכבודם כועסים ‑ על בנאי, על הכנ”ר דוד האן ובעיקר על בית המשפט הגבוה בלונדון, High Court of Justice; Queen’s Bench Division.קראו עוד בכלכליסט:

סנקציות אישיות

וזה סיפור הרקע: ב־2009 ניתן צו כינוס על נכסיו של איש העסקים אלי רייפמן, וב־2011 הוא הוכרז כפושט רגל. עו”ד איתן ארז מונה לכונס נכסיו ופתח חזית מול בוריס בנאי, שהיה שותף של רייפמן במיזם עסקי. על פי הסכם השותפות בין השניים, רייפמן יממן רכישת מכרות ומפעלי מחצבים ברחבי העולם, ויחזיק ב־35% ממניות חברה בשם נוקוטומי שתוקם לצורך המיזם. בנאי יחזיק ב־65% המניות הנותרות, וינהל את המכרות והמפעלים. במסגרת ההסכם נקבעה תניית בוררות, שלפיה כל מחלוקת שתתעורר בין הצדדים תתברר בפני המוסד הבינלאומי לבוררות (ה־ICC) בלונדון ולפי הדין האנגלי.

ארז החל לפעול לאיתור נכסיו של רייפמן, וביקש לקבל את חלקו במיזם המשותף עם בנאי, 11 מיליון דולר לטענתו. בנאי התנגד וביקש להפעיל את סעיף הבוררות, אלא שהשופטת ורדה אלשיך קבעה שתניית הבוררות אינה רלוונטית לתיק פשיטת הרגל והורתה לו להעביר לארז דו”חות מפורטים על המיזם. בנאי ערער, נדחה והתחמק מביצוע. ארז מצדו המשיך במאמציו לכפות על בנאי להעביר לו את נכסי המיזם.

הנאמן איתן ארז. זכה להגנת השופטיםצילום: שאול גולן

אלא שבעוד ההליכים מתנהלים בישראל, כולל ערעור תלוי ועומד בפני השופט יורם דנציגר בבית המשפט העליון בעניין פשיטת הרגל, פנה בנאי לבית המשפט הגבוה בלונדון, ושם אכן מצא את ישועתו. בית המשפט בלונדון הוציא צו ארעי שאסר על ארז לפעול נגד בנאי ‑ גם בבית משפט בישראל ‑ ואף איים בהטלת סנקציות אישיות על ארז, לרבות מאסר וחילוט רכוש אישי, אם ימשיך בהליכים נגד בנאי. ההחלטה הראשונה ניתנה לאחר שארז נדרש להתייצב בתוך שעתיים לדיון בפני בית המשפט באנגליה. ארז שכר משרד עורכי דין באנגליה כדי להיאבק בצו, וחויב לשלם לבנאי הוצאות משפט בהיקף 150 אלף ליש”ט.

בתי המשפט המחוזי והעליון בישראל נתנו עדיפות להליכים המקומיים ונחלצו להגנתו של ארז: הוציאו צו שהורה לבנאי להימנע מנקיטת הליכי גבייה נגד ארז באופן אישי, בארץ ובחו”ל, וכן אסרו על ארז, כנאמן של בית משפט ישראלי, להתייצב בפני בית המשפט באנגליה ולמסור מידע מתוך תיק פשיטת הרגל.

תוצאת תמונה עבור השופט אורי שהם, אלי רייפמן והשופט יצחק עמית. אין מקום להתערבות חיצונית
מימין: השופט אורי שהם, אלי רייפמן והשופט יצחק עמית. אין מקום להתערבות חיצוניתצילומים: עמית שאבי, אוראל כהן, אוהד צויגנברג

גורם מסכסך

כעת נוסף פסק דינו של בית המשפט העליון מיום חמישי שעבר, שריכז מספר ערעורים בפרשה הסבוכה הזו. השופטים הביעו מורת רוח כלפי בנאי, הכנ”ר ובמיוחד בית המשפט הלונדוני שלא כיבד את בתי המשפט בישראל. על בנאי כתב השופט עמית כי פנייתו לבית המשפט באנגליה “נעשתה בחוסר תום לב”, והמשיך עם ציטוט מפרופ’ עמוס שפירא: “בעל דין המזלזל בהליך מקומי תלוי ועומד או המתמרן לאגפו חוטא בשימוש לרעה בהליכי המשפט ופוגע במושכלות ראשונים של הגינות בתהליך השיפוטי. בית משפט ישראלי לא יושיט לו יד עזר למימוש הפסק שנטל בחו”ל, כדי שלא יצא חוטא נשכר”. בנוגע לצו הלונדוני כתב עמית: “בזהירות הדרושה אומר כי התערבותו של בית המשפט האנגלי בעניין תוקפה של תניית הבוררות מעוררת תמיהה”.

השופט שהם הצטרף לתמיהה והוסיף אחת משלו בנוגע לכנ”ר, שתמך בעמדה של בנאי במספר הזדמנויות: “תמוהה בעיניי התנהלותו של בית המשפט באנגליה, אשר היה מודע להחלטות שניתנו בידי ערכאות שיפוטיות בישראל, ולמרות זאת מצא לחיֵיב, באופן אישי, את הנאמן בסכום של 150 אלף ליש”ט. לכך יש להוסיף את תמיהתי על גישת הכנ”ר, שמצא לצדד בעמדתו של המערער ובפסיקתו של בית המשפט באנגליה, עמדה שנדחתה בצדק על ידי חברי השופט עמית”.

בית המשפט הגבוה של לונדוןצילום: בלומברג

השופט רובינשטיין בא חשבון עם בנאי על ש”סכסך” כביכול בין בית המשפט הישראלי ובית המשפט האנגלי: “חבל שמשחק החתול והעכבר שנקט המערער בייזום ההליכים באנגליה הביא את הנושא עד הלום, תוך הפיכת תלולית ולמרב גבעה להר גבוה של התדיינויות, ותוך יצירת מתח מיותר בין החלטות של ערכאות בשתי מדינות המכבדות זו את זו”.

הוצאות המשפט שהוטלו על בנאי נחלקות כך: 50 אלף שקל לארז, 150 אלף שקל לקופת פשיטת הרגל, ו־800 אלף שקל על תנאי למקרה שבנאי ינסה לגבות את 150 אלף הליש”ט שנפסקו לזכותו בבית המשפט באנגליה. בדרך זו בית המשפט קיזז, ולמעשה ביטל, את ההוצאות שהטיל בית המשפט הלונדוני על ארז.

להלן פסק הדין מבית המשפט העליון בישראל המותח ביקורת על שופטי בית המשפט באנגליה (בהמשך פסק הדין האנגלי באנגלית:

ע”א 3907/14 ד”ר בוריס בנאי נ. עו”ד איתן ארז נאמן …

פסק-דין בתיק ע”א 3907/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 3907/14, ע”א 7579/14, ע”א 118/15, ע”א 125/15

לפני:  א’ רובינשטיין, י’ עמית, א’ שהם

המערער בע”א 3907/14, ע”א 7579/14 וע”א 118/15:  ד”ר בוריס בנאי

המערער בע”א 125/15:  דוד בנאי

נ ג ד

המשיבים בע”א 3907/14  וע”א 7579/14:
1. עו”ד איתן ארז, נאמן לנכסי החייב אלי רייפמן
2. כונס הנכסים הרשמי

המשיבים בע”א 118/15:
1. אלי רייפמן

2. דוד בנאי

3. כונס הנכסים הרשמי

4. עו”ד איתן ארז

המשיבים בע”א 125/15:
1. אלי רייפמן

2. ד”ר בוריס בנאי

3. כונס הנכסים הרשמי

4. עו”ד איתן ארז

ערעורים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק פשר 3000/08 שניתנו ביום 16.4.2014, ביום 5.10.2014 וביום 7.12.2014 על ידי כבוד השופט א’ אורנשטיין

תאריך הישיבה:   ט”ז באייר התשע”ו, (24.5.2016)

בשם ד”ר בוריס בנאי:  עו”ד יניב אינסל, עו”ד דרור אורן-הורן ועו”ד שי מילוא

בשם עו”ד איתן ארז:  בעצמו

בשם כונס הנכסים הרשמי:  עו”ד טובה פריש ועו”ד שמרית מלמן

בשם אלי רייפמן:  בעצמו

בשם דוד בנאי:  עו”ד גד טיכו ועו”ד אורית אלמוזלינו-רייז

פסק-דין

השופט י’ עמית:

ארבעה ערעורים מאוחדים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופט א’ אורנשטיין) מיום 16.4.2014, מיום 5.10.2014 ומיום 7.12.2014 בפש”ר 3000-08.

רקע עובדתי

1. אלי רייפמן (להלן גם: החייב) התקשר ביום 17.2.2002 עם המערער במיזם עסקי חובק עולם, לפיו רייפמן יממן רכישות של מכרות ומפעלי מחצבים ברחבי העולם ויחזיק יחד עם אשתו ב-35% ממניות החברה שתוקם לצורך המיזם (להלן: נוקוטומי); והמערער, שיחזיק ב-65% המניות הנותרות, ינהל את המכרות והמפעלים וישביח את ערכם (להלן: ההסכם). במסגרת ההסכם נקבעה תניית בוררות שלפיה כל מחלוקת עתידית שתתעורר בין הצדדים תתברר בפני ה-ICC (International Chamber of Commerce in London) ותוכרע על פי הדין המהותי האנגלי (סעיפים 9-8 להסכם; להלן: תניית הבוררות).

2. בשנת 2008 החלו להינקט נגד רייפמן הליכי פשיטת רגל, בשנת 2009 ניתן צו כינוס על נכסיו ובשנת 2011 הוא הוכרז כפושט רגל ועו”ד ארז מונה לכונס נכסיו (להלן גם: הנאמן).

במסגרת הליכי פשיטת הרגל ביקש הנאמן לחשוף את המידע הרלוונטי בנוגע למיזם ולקבל לידיו את חלקו של החייב במיזם. לטענתו של הנאמן, רייפמן השקיע במיזם 11 מיליון דולר ואילו המערער הפר את התחייבויותיו בכך שנכסי המיזם מוחזקים למעשה בידי המערער ובנו (באמצעות חברות זרות) ולא בבעלות חברת נוקוטומי. מנגד, המערער טען, בין היתר, כי ההסכם בינו לבין רייפמן בוטל בהסכם נוסף מיום 15.10.2008 (להלן: הסכם הביטול), ומכל מקום, כי ההכרעה במחלוקת צריכה להיעשות במסגרת הליך בוררות כפי שהוסכם מלכתחילה.

ביום 22.6.2011 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופטת ו’ אלשיך), במסגרתה נקבע כי תניית הבוררות אינה רלוונטית למחלוקת לעניין תוקפו של הסכם הביטול; הוצהר על בטלותו של הסכם הביטול (מכוח ס’ 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש”ם-1980 (להלן: הפקודה)); ובית המשפט הורה למערער להעביר לנאמן דוחות מפורטים על המיזם. ערעור על החלטה זו נדחה (ע”א 6916/11 בנאי נ’ עו”ד איתן ארז (11.2.2013)), אך המערער לא מילא אחר הוראת בית המשפט. רק לאחר שהנאמן הגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט ולאחר שנערך דיון בבקשה, מסר המערער תצהיר בעניין קשריו עם המפעלים הקשורים במיזם; אך גם בשלב זה נותר ספק אם המערער מילא אחר ההחלטה במלואה (ראו החלטת בית המשפט המחוזי (כב’ השופטת ת’ אברהמי) מיום 20.6.2013). ביני לביני, ביקש הנאמן במהלך חודש אפריל 2013 להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המערער. ביום 22.4.2013 ניתן צו ארעי לעיכוב יציאה מהארץ, שבוטל מאוחר יותר בהחלטה מיום 20.6.2013.

ביום 2.5.2013 הגיש הנאמן בקשה לחייב את המערער להעביר את נכסי המיזם לבעלותה של נוקוטומי בהתאם להוראות ההסכם (להלן: בקשה 147). המערער חזר על טענותיו המקדמיות וביקש לעכב או לסלק את ההליך בשל תניית הבוררות, אך בית המשפט קבע, בשתי החלטות קצרות, כי טענות הסף ידונו במסגרת הבקשה העיקרית והורה למערער להגיש תגובה לגופו של עניין (החלטות השופטת אלשיך מיום 2.7.2013 ומיום 7.7.2013). על ההחלטה מיום 2.7.2013 הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה בהחלטתו של השופט דנציגר מיום 30.7.2013, שהדגיש כי אינו דן בטענה לגופה, וכי “ככל שתתקבל טענת הסף של המבקש [המערער – י”ע] ויתברר שהתגונן לגופו של עניין לשווא, יוכל בית המשפט המחוזי לפסוק הוצאות לחובת המשיב, ובדרך זו לפצות את המבקש על ההוצאות שהוציא שלא לצורך” (רע”א 5220/13).

3. בעוד בקשת רשות הערעור שהגיש תלויה ועומדת בפני השופט דנציגר בבית משפט זה, פנה המערער לבית המשפט הגבוה בלונדון (High Court of Justice; Queen’s Bench Division (להלן: בית המשפט באנגליה)) ועתר למתן פסק דין המכיר בתוקפה של תניית הבוררות. בית המשפט באנגליה נעתר לבקשתו של המערער, וביום 31.7.2013, יום אחד לאחר שניתנה החלטתו של השופט דנציגר, ניתן צו ארעי האוסר על הנאמן לפעול נגד המערער בכל הליך משפטי הנוגע למיזם. החלטה זו ניתנה לאחר שהנאמן נדרש להתייצב בתוך שעתיים לדיון בפני בית המשפט באנגליה. מאוחר יותר הורחב הצו הארעי ובית המשפט האנגלי הורה גם על עיכוב ההליכים נגד בנו של המערער וחברות קשורות. הצו כלל איסור מפורש על המשך ניהול הליכים נגד המערער בבית משפט בישראל ואיים בסנקציות אישיות כלפי הנאמן, לרבות מאסר וחילוט רכוש אישי של הנאמן, ככל שהנאמן, או מי מטעמו, ימשיך בהליכים נגד המערער.

על רקע התפתחויות אלה ולאור הסנקציות האישיות להן נחשף הנאמן על פי הצו שהוצא באנגליה, ביקש הנאמן לצאת לאנגליה כדי לנסות לשכנע את בית המשפט שם לבטל את הצו הארעי, ובשלב זה לעכב את ההליכים המתנהלים נגד המערער בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי אישר את יציאתו של הנאמן לאנגליה ואת מימון ההתדיינות מתוך קופת פשיטת הרגל, וכן נענה לבקשה והורה על עיכוב הדיון בבקשה 147 תוך שהוא מביע תמיהה על התנהלותו של בית המשפט באנגליה (החלטותיה של השופטת ו’ אלשיך מיום 6.8.2013). כאמור, לצורך ניהול ההליך באנגליה נזקק הנאמן למימון, ולשם כך התקשר בהסכם עם מספר נושים שהסכימו לממן את נסיעתו ואת הוצאות ההליך עד לסכום של 200,000 יורו, תמורת החזר ההלוואה בצירוף ריבית מיוחדת בשיעור של 15%, וגם לכך ניתן אישורו של בית המשפט המחוזי (החלטתו של השופט א’ אורנשטיין מיום 2.12.2013).

הנאמן שכר שירותי משרד עורך דין באנגליה והגיש בקשה לביטול הצו. לאחר דיון במעמד הצדדים, ניתנה ביום 26.11.2013 החלטתו של בית המשפט באנגליה, ולפיה המחלוקות בין הצדדים צריכות להתנהל בהליך בוררות וצווי המניעה יעמדו בעינם ויהפכו לצווים קבועים, כך שניתן צו חוסם האוסר על הנאמן להמשיך בהליכים כנגד המערער. בית המשפט באנגליה היה ער לכך שהחלטתו עומדת בניגוד להחלטות קודמות שניתנו על ידי בתי המשפט בישראל, לרבות בית המשפט העליון, כמפורט לעיל. בנוסף, בית המשפט באנגליה חייב את הנאמן לשלם למערער הוצאות משפט בסך 150,000 ליש”ט, בהדגישו כי הנאמן, כבעל תפקיד, צריך היה להיערך לאפשרות של חיוב בהוצאות, אם כי כבעל תפקיד הוא זכאי לקבל שיפוי מהנושים ומקופת פשיטת הרגל. החיוב בהוצאות הוביל להתפתחויות הבאות כלהלן.

ביום 12.12.2013 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו של הנאמן והורה כי ככל שהחיוב בהוצאות משפט יוכר בישראל, הוא יחול על קופת פשיטת הרגל ולא על הנאמן באופן אישי. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 16.12.2013, הורה בית המשפט באנגליה כי הנאמן אחראי באופן אישי לתשלום הוצאות המשפט. ההוצאות לא שולמו, ולבקשת המערער, בהחלטתו מיום 26.3.2014 הורה בית המשפט באנגליה לנאמן להשיב על שאלות ולמסור פרטים ומסמכים הנוגעים להליכי פשיטת הרגל, וכן להתייצב לדיון שנקבע ליום 30.4.2014, בין היתר על מנת להיחקר אודות נכסיו האישיים, שאם לא כן יואשם בביזיון בית המשפט.

בתגובה, פנה הנאמן לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו שימנע מן המערער לנקוט כלפיו הליכים אישיים (בקשה 180). הבקשה התקבלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כב’ השופט א’ אורנשטיין) מיום 16.4.2014. בהחלטה נקבע כי הנאמן פעל לכל אורך הדרך במסגרת תפקידו, כי התנהגותו בבית המשפט באנגליה היתה הולמת והוא אף זכה לתשבחות מבית המשפט שם, ומכל מקום הוא “זכאי לחסינות מפני כל חיוב אישי” ואינו נדרש לשאת באופן אישי בהוצאות שנפסקו בבית המשפט באנגליה. בית המשפט המחוזי הביע תמיהה על התנהלותו של בית המשפט באנגליה ומתח ביקורת על כך שהמערער נקט הליך עקיף באמצעות ערכאה זרה ועל הדרישה לקבלת מידע אודות הליכי פשיטת הרגל המתנהלים תחת חסותו של בית המשפט המחוזי. לפיכך ניתן צו המורה למערער “להימנע מלנקוט בהליכי גבייה נגד עו”ד ארז באופן אישי […] וזאת בין בארץ ובין בחו”ל”, ונאסר על עו”ד ארז להתייצב בפני בית המשפט באנגליה ולמסור מידע מתוך תיק פשיטת הרגל.

על החלטה זו נסב ערעורו של המערער בע”א 3907/14.

4. בהמשך, המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להורות לנאמן לשלם את הוצאות המשפט בסך 150,000 ליש”ט שנפסקו לזכותו באנגליה מתוך קופת פשיטת הרגל (בקשה 187). בהחלטתו מיום 5.10.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המערער ממספר טעמים: חוסר תום לב מצידו של המערער בכך שניסה לעקוף החלטות חלוטות של בתי המשפט בישראל באמצעות פניה לבית המשפט באנגליה; מניעוּת, נוכח עמדתו הקודמת של המערער ולפיה החבות בהוצאות המשפט היא חבות אישית של הנאמן ולא של קופת פשיטת הרגל; העדר תצהיר לתמיכה בבקשה הכוללת גם טענות עובדתיות; ואי התאמה פרוצדורלית להוראותיו של חוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי”ח-1958 (להלן גם: חוק אכיפת פסקי-חוץ או החוק). בהחלטה נקבע מפורשות כי אין בה כדי לחסום את המערער מלפעול במסלול של חוק אכיפת פסקי-חוץ.

על החלטה זו נסב ערעור המערער בע”א 7579/14 (שהוגש בתחילה כבקשת רשות ערעור).

5. הצווים שהוצאו באנגליה הקשו על המשך ניהול ההליך נגד המערער על ידי הנאמן, ולפיכך הגיש החייב בקשה לנהל את ההליך בעצמו (בקשה 181). בהחלטתו מיום 15.9.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה זו, על דרך של החרגה מהליכי פשיטת הרגל אך מבלי לייתר את הפיקוח של בית המשפט של פשיטת רגל, ובכך הותר לחייב לנהל הליך עצמאי מטעמו ושלא באמצעות הנאמן. הובהר בהחלטה כי החייב יגיש דיווחים לבית המשפט וכי ככל שההליך יניב פירות הם יועברו לקופת פשיטת הרגל.

מאוחר יותר הגיש החייב בקשה לקצוב מועדים להגשת תגובתו של המערער לבקשה 147. המשמעות של בקשה זו היא למעשה “החייאת” ההליך נגד המערער בפני בית משפט של פשיטת רגל, כאשר החייב מבקש להיכנס בנעליו של הנאמן ולהמשיך את ההליך שהחל זה מכבר. בהחלטה מיום 7.12.2014, קבע בית המשפט המחוזי כי החייב רשאי לחדש את ההליך בבקשה 147 ואינו נדרש לפתוח הליך עצמאי. צויין כי הלכה למעשה מדובר בבקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 15.9.2014, ובית המשפט החליט להיעתר לה. בהחלטה נאמר כי מהלך כזה יחסוך בהוצאות וימנע כפל התדיינויות, ובנוסף טמון בכך פוטנציאל חיובי גם מבחינתו של המערער, שכן ניתן יהיה להכריע בתוקפה של תניית הבוררות כבר בהליך הנוכחי. לפיכך הורה בית המשפט למערער ולבנו להגיש תשובות לבקשה 147 לגופה, כפי שהורתה השופטת אלשיך כבר בהחלטותיה מחודש יולי 2013 (החלטות שעוכבו בשעתו לבקשת הנאמן כמפורט לעיל).

החלטתו זו של בית המשפט המחוזי נתקפה על-ידי המערער בבר”ע 118/15 ועל-ידי בנו, דוד בנאי, בבר”ע 125/15. בהמשך סווגו בקשות אלה כערעורים בזכות (החלטתו של הרשם ג’ לובינסקי מיום 8.12.2015) והדיון בהם אוחד עם הערעורים הקודמים של המערער.

תמצית טענות הצדדים

6. לשם הנוחות, נרכז להלן את העמדות העקרוניות שהביעו הצדדים בארבעת ההליכים מושא דיוננו.

טענותיו של המערער: נטען כי ההסכם בין המערער לבין החייב כלל תניית בוררות מפורשת, ובנסיבות אלה המערער פעל כדין כאשר פנה לבית המשפט באנגליה כדי לאכוף את התנייה, חרף קיומם של הליכים קודמים בבית המשפט המחוזי בישראל. לשיטתו של המערער, הנאמן לקח על עצמו סיכון, לאחר שקיבל את אישור בית המשפט של פשיטת הרגל, בכך שבחר ליטול חלק בהליך שהתקיים באנגליה, אך כיום הוא מנסה להתנער למפרע מתוצאות ההליך. בהקשר זה הוסיף המערער וטען כי כאשר בית המשפט באנגליה פסק במהלך ההליך לזכותו של הנאמן הוצאות משפט בסך של 30,000 ליש”ט, הנאמן לא היסס לגבות אותן. בכל אלה, כך נטען, הביע הנאמן את הסכמתו לסמכותו של בית המשפט באנגליה לדון בשאלת תוקפה של תניית הבוררות. עוד נטען כי במקום להגיש ערעור על ההחלטה, בחר הנאמן בצעד שאינו מכבד את הריבונות המשפטית של אנגליה ופנה לבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, כך נטען בערעורים, אין בסיס לקביעה כי המערער נהג בחוסר תום לב, בפרט כאשר טענה זו, כמו גם נימוקים נוספים שהובאו בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, לא נשמעו מפי הצדדים.

לשיטתו של המערער, צו המניעה שניתן על ידי בית משפט קמא ביום 16.4.2014 הוא למעשה צו חוסם, שניתן בניגוד לעמדת הכנ”ר; מבלי להידרש להלכות הרלוונטיות בנושא זה; והוחל “למפרע” על החלטה שניתנה בעבר.

בע”א 3907/14 טען המערער כי בית המשפט באנגליה התכוון להשית את הוצאות המשפט על הנאמן באופן אישי, בהתאם להוראות הדין האנגלי. לעומת זאת, בע”א 7579/14 ביקש המערער לחייב את קופת פשיטת הרגל בהוצאות ההליך, והסביר כי כוונתו המקורית של בית המשפט באנגליה היתה להטיל את החיוב על קופת פשיטת הרגל. נטען כי רק לאחר שנתברר שאין בקופה את הסכום הדרוש, הטיל בית המשפט האנגלי את החיוב על הנאמן, אך אין כל פגם בתביעה לשלם את הסכום מתוך קופת פשיטת הרגל. המערער הוסיף וטען כי בנסיבות העניין לא היה צורך בצירוף תצהיר או בהגשת בקשה נפרדת לאכיפת פסק חוץ, כיוון שלכל היותר נדרשת הכרה אגבית בפסק דינו של בית המשפט האנגלי.

המערער הלין גם על ההחלטה שבמסגרתה התיר בית המשפט המחוזי לחייב לנהל בעצמו את בקשה 147 במסגרת הליכי פשיטת הרגל. לטענתו של המערער במסגרת ע”א 118/15, בהחלטה זו נפלו מספר טעויות: לא ניתן “לעיין מחדש” בהחלטה מיום 15.9.2014 אשר מהווה פסק דין חלוט; גם אם מדובר ב”החלטת ביניים”, החייב לא ביקש עיון מחדש במסגרת בקשתו המקורית ולא נתבקשה עמדת הכנ”ר; אין בנמצא נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש, איש לא טען כי ההחלטה המקורית שגויה, ואין מקור נורמטיבי המאפשר לסטות ממנה; אין זה מן הצדק לפטור את החייב מנקיטת הליך משפטי עצמאי ואין חשש לכפל הליכים; צו המניעה שניתן בבית המשפט באנגליה חל גם על החייב; אין מקום לאפשר לחייב עצמו לנהל תביעה במסגרת הליכי פשיטת רגל; הדיון בבקשה 147 סבוך ואינו מתאים למסגרת הדיונית של הליכי פשיטת רגל; ולבסוף נטען כי עברו הפלילי של החייב מעיד שאין להתיר לו לנהל בעצמו את ההליך. לטענות אלה הצטרף דוד בנאי במסגרת ערעורו בע”א 125/15.

7. טענותיו של הנאמן: הנאמן הדגיש את העובדה שהמערער לא כיבד החלטות שיפוטיות חלוטות וביקש לעקוף אותן באמצעות פניה לערכאות זרות תוך התערבות בהליכי פשיטת רגל המתנהלים בישראל. לטענתו, יש עדיפות להחלטות שניתנו בישראל על פני החלטה מאוחרת שניתנה על-ידי ערכאה נמוכה יותר באנגליה, מה גם שהמערער הוא אזרח ישראלי ולאנגליה אין כל זיקה להליך.

הנאמן ציין כי כל פעולותיו נעשו בסמכות ובאישור בית המשפט של פשיטת הרגל ולכן אין מקום להשית עליו חיוב אישי. אשר לבקשתו של המערער לקבל את ההוצאות מתוך קופת פשיטת הרגל, טען הנאמן כי המערער רוקן את קופת פשיטת הרגל במהלך דיוני חסר תום לב ואין להלום כי ההוצאות של אותו מהלך ימומנו מתוך קופה זו. הנאמן הטעים כי לא קיבל על עצמו את סמכותו של בית המשפט באנגליה, אך נאלץ להיגרר להתדיינות באנגליה מפאת החשש לסנקציות אישיות שיוטלו עליו, ואף טען בפני בית המשפט האנגלי לחוסר סמכות. גם בקשתו לעכב ההליכים בבקשה 147 נגד המערער, נבעה מאילוץ ונוכח החשש מפני סנקציה פלילית, ואין למצוא בה הסכמה כלשהי לסמכותו של בית המשפט האנגלי, כפי שגם הובהר במפורש הן על-ידי הנאמן והן על-ידי בית המשפט המחוזי.

לשיטתו של הנאמן, אין כל פגם בכך שצו המניעה שניתן על ידי בית המשפט קמא הוא צו חוסם, ובפרט כל עוד לא פעל המערער בדרך המלך בהליך לאכיפת פסק חוץ. עוד הודגש כי בעוד שבע”א 3907/14 המערער טען בלהט כי יש להטיל על הנאמן חיוב אישי, הרי שבע”א 7579/14 טען המערער כי יש להשית את החיוב על קופת פשיטת הרגל. בנוסף, העלה הנאמן טענות כלפי ההליך שהתנהל בבית המשפט באנגליה וכלפי גובה ההוצאות שנפסקו, ובפרט כלפי ניסיונו של המערער לחשוף שלא כדין מסמכים פנימיים הנוגעים להליכי פשיטת הרגל, תוך שימוש בצו שניתן בבית המשפט באנגליה.

לגבי ההחלטה בה הותר לחייב לנהל את ההליך בעצמו, הנאמן סבור כי אין בכך פגם מאחר שאין אפשרות מעשית לנהל את הבוררות באנגליה; לבית משפט של פשיטת רגל נתונה סמכות לחזור ולעיין בהחלטותיו; ואין רלוונטיות לעובדה שהבקשה לא הוכתרה מלכתחילה כ”בקשה לעיון מחדש”.

8. עמדתו של כונס הנכסים הרשמי: הכנ”ר סבור כי החלטתו של בית המשפט באנגליה איננה סותרת את החלטותיהם של בתי המשפט בישראל מכיוון שניתנה “לאחר שהתקבל היתר לכך מבית משפט של חדלות פירעון בישראל”. בדומה לעמדתו של המערער, אף הכנ”ר סבור כי הנאמן נתן דעתו “לסיכון הטמון בניהולו של ההליך המשפטי באנגליה ולהוצאות העשויות לנבוע מהליך זה” ולא ניתן להפריד בין אישורו של בית המשפט המחוזי להשתתפותו של הנאמן בהליך באנגליה לבין החיוב של קופת פשיטת הרגל בהוצאות המשפט. לשיטתו של הכנ”ר לא נדרשת הכרה בפסק חוץ לצורך גביית ההוצאות מקופת פשיטת הרגל, וניתן להסיק הכרה אגבית כזו מתוך החלטותיו של בית המשפט המחוזי. הכנ”ר הביע חשש כי פסיקותיו של בית המשפט המחוזי יעמידו את המערער בפני מבוי סתום וימנעו ממנו לגבות את ההוצאות שנפסקו לזכותו על ידי בית המשפט באנגליה.

בנוסף, הכנ”ר התנגד לאפשרות שניתנה לחייב לפעול במסגרת הליכי פשיטת הרגל, לאחר שבהחלטה קודמת נקבע כי החייב יוכל לנהל הליך נפרד.

9. טענותיו של החייב: החייב תמך בהחלטת בית משפט קמא לאפשר לו לנהל בעצמו את ההליך נגד המערער. לדבריו, המחלוקת אודות ההסכם היא גורלית עבור קופת פשיטת הרגל; אין אפשרות מעשית לברר אותה באנגליה; ואין להליך כל זיקה לאנגליה. החייב מתח ביקורת על פסיקתו של בית המשפט באנגליה וטען כי נוכח האיום בסנקציה פלילית על הנאמן, האפשרות היחידה לקדם את ההליך היא לאפשר לו להיכנס בנעליו של הנאמן לעניין זה. לשיטתו של החייב, בקשה 147 לא הוכרעה מעולם ואין פגם בכך שבית המשפט ימשיך לברר אותה, גם אם לשם כך נדרש עיון מחדש בהחלטה קודמת.

דיון והכרעה

10. לאחר ששמענו את טענות הצדדים, ניסינו להביא אותם לידי פשרה באולם בית המשפט, שאותה העלינו על הכתב בפסק דין מותנה מיום 16.3.2016 כהאי לישנא:

“א. הצדדים [הנאמן מול ה”ה ד”ר בוריס ודוד בנאי] יקיימו בוררות דן יחיד בישראל בחסות ה-ICC. הדין האנגלי יחול על הבוררות והיא תנוהל באנגלית. הבורר יתמנה בעקבות פניה משותפת בכתב של הצדדים על ידי ה-ICC [הסניף הלונדוני, אשר ישכיל למנות עורך דין המתגורר בישראל והבקיא בדין האנגלי]. הבורר יונחה על פי כללי ה- ICC (מוסכם כבר בשלב זה שהצדדים יוותרו על הליכי גישור או פישור על מנת לחסוך בהוצאות) כל טענות הצדדים שמורות להם. עם זאת, מובהר בזה כי פסק הדין לגבי בטלות הסכם הביטול הוא חלוט.

ב. הסכומים 150,000 ליש”ט בהם חויב הנאמן באנגליה ועוד 30,000 ליש”ט ששולמו לנאמן, יופקדו על ידי הנאמן בקופת הבוררות [שתוחזק בנאמנות משותפת על ידי באי כוח הצדדים] לשם הבטחת הוצאות הבוררות ותוצאותיה. עלות הבוררות תתוחם במיליון ₪ לכל צד. ככל שהבורר יסבור כי יש מקום להוספת סכום נוסף להבטחת הוצאות אזי מובהר בזה כי הנאמן יידרש לאישור בית המשפט ואישור הנושים לשם כך. הבורר רשאי כמובן לחייב בהפקדת הוצאות גם את ה”ה בנאי והכל על פי שיקול דעתו.

ג. הליכים קיימים בישראל בפרשה זו, לרבות בקשה 147 יעוכבו בהתאם לסעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ”ח-1968, והליכים קיימים באנגליה יבוטלו לרבות הצו החוסם, והצדדים יפנו בהסכמה לבית המשפט באנגליה בנושא זה.

ד. הבוררות תחל בתוך 60 יום.

ה. הסכם זה כפוף מצד הנאמן לאישור אסיפת נושים לצורך המימון.

ו. בכל שאלה שתתעורר בנושא זה, הצדדים יפנו לבית משפט של פשיטת רגל.

ז. אנו נותנים לאמור לעיל תוקף של פסק דין ובכפוף לאמור לעיל הערעורים נדחים ללא צו להוצאות.

ח. פסק דין זה הוא פסק דין מותנה, וכל אחד מהצדדים רשאי להודיע תוך 30 יום כי הוא מבטל את הסכמתו, ובמקרה כאמור פסק הדין יבוטל, ובית משפט זה יחליט על אופן המשך הטיפול בערעורים הנ”ל”.

הנאמן קיבל עליו הסכמה זו, אך המערער עשה שימוש בזכותו על פי סעיף ח לפסק הדין המותנה, ובהודעתו מיום 12.4.2016 הודיע כי הוא מבטל את הסכמתו. לבקשתו, קיימנו דיון להשלמת טיעון בערעורים ובסיומו הצענו לצדדים הצעה נוספת, ולפיה בהסכמת הצדדים, בית משפט קמא יבחן לגופה וכשאלה מקדמית את השאלה אם תניית הבוררות בתוקף (וזאת על אף החלטתו של השופט דנציגר מיום 30.7.2013 ולפיה שאלה זו תידון בד בבד עם תביעת הנאמן מושא בקשה 147). הנאמן הסכים גם להצעה זו, ונוכח חשש שהעלה המערער אף הוספנו והעלינו הצעה הנוגעת לזהות המותב שידון בתיק. גם הצעות אלה נדחו על ידי המערער (הודעתו מיום 31.5.2016). משכך, אין לנו אלא ליתן את פסק דיננו בכל הערעורים התלויים ועומדים.

11. בית המשפט בישראל טרם הכריע בסוגיית תוקפה של תניית הבוררות בהסכם בין המערער לבין החייב. עד כה, כל שנקבע הוא שהמערער נדרש להגיש את תגובתו לגופה של בקשה 147 ולאחר מכן תידון גם טענתו בעניין תניית הבוררות. נזכיר כי המערער הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובקשתו נדחתה בהחלטתו של השופט דנציגר. בנסיבות אלה, ברי כי יש טעם לפגם, בלשון המעטה, בכך שהמערער נקט הליך מקביל בבית המשפט באנגליה בעוד בקשת הרשות לערער שהגיש תלויה ועומדת בבית המשפט העליון. בדרך זו ניסה המערער לחתור באמצעות בית המשפט באנגליה תחת ההליכים המשפטיים המתקיימים בישראל ולהשיג בעקיפין צו חוסם, תוך התעלמות מהחלטות של בתי המשפט בישראל.

12. המערער והכנ”ר טענו כי בעצם בקשתו של הנאמן מבית המשפט של פשיטת רגל, לאשר לו להתדיין באנגליה, הנאמן נטל על עצמו את תוצאות ההתדיינות. טענה זו אני מתקשה לקבל, בשים לב לסנקציות הפליליות והאזרחיות שריחפו מעל לראשו של הנאמן באופן אישי, על פי הצו שניתן כנגדו באנגליה במעמד צד אחד. וכי יכול היה הנאמן להתעלם מצו זה, ולהסתכן באופן אישי בסנקציות פליליות ואזרחיות? לנאמן לא נותרה ברירה אלא לנסות ולבטל את הצו שניתן כנגדו אישית באנגליה, וכפקיד בית משפט הוא זכאי להגנתו של בית המשפט שמינה אותו. בהינתן מצב זה, ובהינתן טענת הנאמן כי טען בבית המשפט באנגליה לחוסר סמכות, אין מקום לזקוף התנהלות זו לחובתו או לראות בהתייצבותו בבית המשפט באנגליה משום הכרה בתוקפו של ההליך שנפתח שם על ידי המערער במעמד צד אחד. גם את החלטתו של בית המשפט המחוזי לאשר את ההתדיינות באנגליה יש לראות על רקע זה. בית המשפט המחוזי היטיב להבהיר זאת כבר בהחלטותיו מיום 6.8.2013, באמרו:

“אין לי אלא לתמוה על דרך זו של הוצאת צו אשר לכאורה נראה כנסיון של בית משפט זר לקנות לעצמו סמכות הרחק מעבר לטריטוריה האנגלית, כלפי עו”ד ישראלי החי ופועל בישראל, וזאת באורח שספק כיצד הוא מתיישב עם הכללים בדבר סמכויותיהן של ערכאות לאומיות מחוץ לגבולות שיפוטן, שלא לדבר על כללי הנימוס הבינלאומי. אלא, שבשלב זה אין ולא יכול להיות ספק כי התעורר צורך דחוף המצדיק את יציאתו המהירה של הנאמן לבריטניה, בכדי לברר את פשר הצו ובמידת הצורך לפעול לביטולו […] במצב העניינים החריג שנוצר, עלולה המתנה ליצור נזק בלתי הפיך – זאת גם ובעיקר נוכח טיב הצו, והנזק שיכול ויגרם אם לא יותר לנאמן לפעול במהירות לביטולו. אין ספק, שעניין לנו בלקיחת סיכון, באשר יתכן כי חרף מאמצי הנאמן הצו לא יבוטל, הערבות לא תחולט, וקופת הכינוס תמצא נפגעת. עם זאת, הרי ספק גדול אם המנעות מהחלטה תטיב עם הקופה אף היא; והדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח מהותו החריגה, שלא לומר פוגענית, של הצו שניתן כנגד נאמן במדינת ישראל”.

וכן:

“בהמשך להחלטתי מהיום בבקשה 158, חרף התמיהה רבתי שמעורר הצו שניתן בבית המשפט באנגליה, הרי שלבקשת הנאמן, ובלא שיהיה בכך בכדי להוות הודיה מצידו או קביעה כלשהי של בית המשפט לטובת הצד שכנגד, ניתן בזאת עיכוב הליכים זמני בבקשה כנגד מר בוריס בנאי בלבד”.

כיוון שכך, איני מקבל אפוא את עמדתם של המערער והכנ”ר בעניין זה, ואין למצוא בהחלטתו של בית המשפט היתר לנהל הליך מקביל מחוץ לכתליו של בית משפט של פשיטת רגל [לשלמות התמונה יצויין כי גם מהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 12.12.2013 ברור שקופת פשיטת הרגל תישא בהוצאות שנפסקו באנגליה רק בתנאי שהחיוב “יחול ויוכר בישראל”].

13. משנפתח הליך פשיטת רגל בבית משפט בישראל, ולאחר שהמערער העלה טענה לתניית בוררות, נדחה והגיש בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון, לא היה מקום מצידו לפנות לערכאה זרה ולעתור שם לקבלת צו חוסם. המערער טען כי דווקא בית המשפט המחוזי חטא בהתערבות ובאי-כיבוד ערכאות זרות, אך אני סבור כי טענה זו הופכת את היוצרות. הקדימות הכרונולוגית והעניינית במקרה דנן היא בולטת, וקשה להניח כי לא היתה ברורה למערער בשעה שבחר לפנות לבית המשפט באנגליה. בזהירות הדרושה אומר כי התערבותו של בית המשפט האנגלי בעניין תוקפה של תניית הבוררות מעוררת תמיהה, גם בשים לב לכך שבתי המשפט בישראל טרם הכריעו בסוגיה זו, כפי שהודגש על ידי השופט דנציגר בהחלטתו (לביקורת על החלטת בית המשפט באנגליה ראו Tamar Meshel, Case Note: Bannai v. Erez and the Jurisdictional Race of the Israeli and English Courts” Arbitration International 1 (2015)).

בנסיבות אלה אני מתקשה לייחס תום לב למהלך בו נקט המערער. ודוק: מבלי להביע דעה לגבי תוקפה של תניית הבוררות, אציין כי אני מתקשה לראות את הפגיעה הקשה במערער בעצם ההתדיינות על תוקפה של התניה בבית משפט ישראלי, בהינתן כי החייב והמערער שניהם אזרחי ישראל, כי למושא ההסכם אין כל זיקה לאנגליה, והמערער עצמו אף לא טרח להגיע לאנגליה לדיון. גם דחיית הפשרה שהוצעה על ידי בית משפט זה בפסק הדין המותנה – לפיה הסכסוך יידון בבוררות בחסות ה-ICC, תוך החלת הדין האנגלי ובשפה האנגלית (על אף שהמערער דובר עברית טובה, כפי שהתרשמנו בדיון שהתנהל בפנינו), וכאשר הבורר יתמנה על ידי ה-ICC ויונחה על פי כללי ה- ICC – מעידה לטעמי על חוסר תום ליבו של המערער, ולא על שאיפה כנה להתדיין בבוררות. פנייתו של המערער לבית המשפט באנגליה נעשתה אפוא בחוסר תום לב, ויש לכך השפעה על תוקפם ומעמדם של הצווים שניתנו בהליך זה. יפים לענייננו דבריו של המלומד עמוס שפירא: “בעל-דין, המזלזל בהליך מקומי תלוי ועומד או המתמרן לאגפו, חוטא בשימוש לרעה בהליכי המשפט ופוגע במושכלות ראשונים של הגינות בתהליך השיפוטי. בית-משפט ישראלי לא יושיט לו יד עזר למימוש הפסק שנטל בחו”ל, כדי שלא יצא חוטא נשכר” (עמוס שפירא “הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ (חלק שני)” עיוני משפט ה 38, 56-55 (התשל”ו-התשל”ז); וראו גם ע”א 4525/08 בתי זיקוק לנפט בע”מ נ’ New Hampshire Insurance Co (15.12.2010)).

14. לטעמי, צדק בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענותיו של המערער ונמנע מלהורות על חיוב אישי של הנאמן או של קופת פשיטת הרגל. החלטותיו של בית משפט האנגלי לא עברו באחד המסלולים שנקבעו בחוק אכיפת פסקי-חוץ. סעיף 2 לחוק קובע כי “לא ייאכף בישראל פסק-חוץ אלא לפי חוק זה”; והכלל הוא כי “לפסק-חוץ אין כל כוח משל עצמו בארץ, אף אם כשר הוא מכל הבחינות ובית המשפט שבחו”ל מוסמך היה לתתו. על הפסק הזר לעבור הליך קליטה על-ידי בית המשפט בארץ, אם לצורך אכיפתו ואם להכרה בו” (ע”א 970/93‏ ‎היועץ המשפטי לממשלה‎ ‎נ’ אגם, פ”ד מט(1) 561, 565 (1995); ע”א 499/79 ‎בן דיין‎ ‎נ’ אי.די.אס. אינטרנשיונל בע”מ, פ”ד לח(2) 99, 103 (1984)).

המערער תולה יהבו בסעיף 11(ב) לחוק, שמאפשר הכרה אגבית בפסק חוץ אם בית המשפט ראה “שמן הדין והצדק לעשות כן”. אלא שגם בהנחה כי מדובר בהכרה אגבית ולא ישירה, אני סבור כי מסלול זה סגור בפני המערער ואינו יכול להועיל לו. ראשית, חוסר תום הלב בהתנהלותו של המערער מקשה לקבל את הטענה ש”מן הצדק” להכיר באופן אגבי בהחלטתו של בית המשפט באנגליה (ראו והשוו: ע”א 3294/08GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ’ S.A KLEPIERRE, פסקה 8 (6.9.2010) (להלן: עניין גולדהר)). שנית, והדברים קשורים זה בזה, מקובלת עליי הערתו של בית המשפט המחוזי ולפיה בקשה לאכיפת ההחלטות היתה נתקלת לכאורה במכשול בדמות סעיף 6(א)(5) לחוק, המורה כי פסק דין לא יוכרז אכיף אם הוכח כי “בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל”. ההיגיון מחייב, וכך גם נפסק בעבר, כי משוכה זו מקשה גם על הכרה אגבית בפסק חוץ (ע”א 587/85‏ שטרק‎ ‎נ’ בירנברג‏, פ”ד מא(3) 227 (1987); עניין גולדהר, פסקה 6; רע”א 3973/10 שטרן נ’ ‏Verifone Holdings, Inc, פסקה 12 (2.4.2015)).

15. בית המשפט המחוזי לא הסתפק בכך והוציא צו המונע מן המערער לנקוט הליכי גבייה נגד הנאמן בישראל ובאנגליה. אין חולק כי הנאמן פעל לאורך כל הדרך כ”ידו הארוכה” של בית המשפט, ותחת פיקוחו ואישורו, ומשלא נטען כי הפר את חובותיו אין כל מקום להשית עליו חיוב אישי (להטלת חיוב אישי על נאמן ראו והשוו: ע”א 608/15 עופר נ’ דוד גולן (הנאמן על נכסי שריה עופר ז”ל) (25.2.2016); רע”א 555/14 עו”ד ישי בית און, נאמן לחברת ל. האן צעצועים בע”מ (בהקפאת הליכים) נ’ לנדנר (28.4.2014); ע”א 4371/12 רו”ח אילן שגב נ’ שפיר מבנים תעשיות (2002) בע”מ (17.9.2014)). חיזוק לכך ניתן למצוא אף בעמדתו המאוחרת של המערער (כפי שבאה לידי ביטוי בע”א 7579/14) אשר ביקש להשית את החיוב על קופת פשיטת הרגל וטען: “אין חולק, כי בית המשפט הגבוה באנגליה, סבר כי החיוב הוא ביסודו חיוב של הקופה […] בית המשפט הגבוה באנגליה, יישם את הדין האנגלי (הדומה לדין החל בישראל) ולפיו החיוב הוא על הקופה”. בנסיבות אלה לא נפל פגם כלשהו בהוצאתו של צו מניעה שבא להגן על הנאמן מפני מחיר אישי לא מוצדק. יפים לענייננו דבריו של השופט מצא לפיהם:

“הפנייה לבית-משפט נוכרי בבקשת סעד ביחס לעניין, שהדיון בו תלוי ועומד או שהוכרע בו בבית-משפט בישראל, לא בכל הנסיבות הריהי מותרת. כך, למשל, כשהפנייה לבית המשפט הזר מכוונת להכשיל הליך, המתנהל כדין בישראל, מוסמך בית המשפט בישראל לאסור אותה בצו-מניעה […] וכיוצא בזה, כשמשיג צד לדיון, שלא כדין, סעד בבית-משפט זר, רשאי בית המשפט בישראל להתעלם ממנו” (בש”א 214/89‏ גלצר ‎נ’ גלצר, פ”ד מג(2) 89, 92 (1989); וראו גם רע”א 714/96 פריסקל נ’ אורנשטיין, פ”ד מט(5) 759 (1996)).

המסקנה היא כי צו המניעה ניתן כדין, וגם אם כתוצאה מכך תישלל מן המערער האפשרות המעשית לגבות את ההוצאות שנפסקו לזכותו באנגליה, יש להבין זאת, בין היתר, על רקע חוסר תום הלב שהתגלה בהתנהלותו כאמור לעיל (ואין באמור לעיל כדי להביע עמדה לגבי סיכויי בקשה לאכיפת פסק חוץ ככל שתוגש על ידי המערער).

16. בנוסף ניתן צו מניעה האוסר על הנאמן להתייצב בכל פורום שהוא ולמסור מידע מתוך תיק פשיטת הרגל. גם החלטה זו בדין יסודה, ומכל מקום, המערער לא מיקד את טענותיו בנקודה זו כך שאין צורך להכביר מילים. כפי שציין בית המשפט המחוזי “מידע בתיק חוסה תחת בית המשפט שדן בהליך, שלו הידע, הכלים והסמכות להתיר או לאסור מסירת מידע מהתיק שלפניו לצדדים זרים”.

17. הסוגיה האחרונה שעלינו להידרש אליה היא החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.12.2014, בעניין המשך הבירור של בקשה 147 באופן שהחייב ייכנס בנעליו של הנאמן במסגרת אותה בקשה. הצדדים טענו בהרחבה לעניין סמכותו של בית המשפט לסטות מהחלטתו הקודמת מיום 15.9.2014 ולפיה ניתן לחייב היתר לפתוח בהליך עצמאי. ואילו בהחלטה מיום 7.12.2014 נקבע כי החייב יוכל לנהל את ההליך במסגרת בקשה 147. כשלעצמי, אינני משוכנע שהחלטתו של בית משפט קמא מיום 7.12.2014 אכן סותרת את החלטתו הקודמת. בהחלטה מיום 15.9.2014 ניתן לחייב היתר לפתוח בהליך עצמאי, ובהחלטה מיום 7.12.2014 הוסיף בית המשפט אפשרות נוספת, וכלשונו: “לטעמי, אין מניעה שהחייב ימשיך בבירור בקשה 147 חלף הנאמן ולחלופין יעשה כן במסגרת תביעה עצמאית כאמור בהחלטה מיום 15.9.2014” (הדגשה הוספה – י”ע).

18. לא נעלם מעיני כי בהחלטה מיום 15.9.2014 הודגשה העובדה שמדובר בהליך עצמאי מטעם החייב, ודגש מיוחד ניתן לכך בעמדתו של הכנ”ר, אך לא מצאתי אמירה שמצביעה על כך שרק הדרך הדיונית של הליך עצמאי היא אפשרית על מנת לאפשר לחייב לנהל את תביעתו. בהערת אגב אציין כי אף המערער התבטא ברוח זו באומרו: “בהחלטה נשוא הערעור לא נקבע כי ההחלטה המקורית שגויה אלא [בית המשפט] ביקש לתת חלופה אפשרית נוספת לניהול ההליך” (סיכומי תשובה מטעם המערער בע”א 118/15). על כן ברי כי אין פגם ממשי בכך שבקשתו של החייב לא נשאה כותרת של “בקשה לעיון מחדש”, מה גם שהוא הגיש את הבקשה בעצמו ללא ייצוג.

בין כה וכה, מכיוון שבית המשפט המחוזי ראה עצמו כמעיין מחדש בהחלטתו הקודמת אף אני אלך בדרך זו. כאמור, בהחלטה המקורית מיום 15.9.2014 התיר בית המשפט לחייב לתבוע את המערער בהליך עצמאי. לשיטתו של המערער מדובר בפסק דין ושגה בית המשפט כאשר הורה היתר לעצמו לעיין מחדש בפסק דין. אין בידי לקבל את הטענה. אכן, ברגיל החלטה שלפיה תביעה תתנהל בהליך עצמאי ולא במסגרת הליכי פשיטת הרגל – נתפסת כפסק דין שהערעור עליו הוא בזכות (רע”א 10048/08 ‏עו”ד ארז חבר נ’ שמעון עוזרי (1.1.2009)). אלא שבמקרה דנן, למערער לא היה מעמד באותה התדיינות פנימית שבין הנאמן-חייב ובית המשפט בשאלה מהי הדרך הדיונית בה יש לנקוט (השוו ע”א 2343/16 שרבט נ’ עו”ד ארז חבר, בפסקה 3 (26.5.2016); פש”ר (ת”א) 1216/06‏ עו”ד רונן מטרי ועו”ד פגי שרון בתפקידם כמנהלים מיוחדים של חברת איי.אם.אם. סוכנות לביטוח (1998) בע”מ נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, בפסקה 1 (5.2.2007)). מכאן, שאין לראות את המערער כמי שאוחז בפסק דין לזכותו, שבית המשפט של חדלות פרעון אינו יכול לסטות ממנו בהיותו חלוט.

ובכלל, המחוקק הכיר בדינמיות המאפיינת את הליכי פשיטת הרגל וקבע בסעיף 181 לפקודה כי “בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו” (ראו: ע”א 3760/03‏ עמרן נ’ עו”ד צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ”ד נט(5) 735, 742 (2005); בש”א 292/98 ג’רייס נ’ המועצה לייצור ולשיווק של ירקות‏, פ”ד נג(2) 29, 47 (1999)). חרף טענתו של המערער, ההחלטה מיום 15.9.2014 היא צו בפשיטת רגל, שכן היא ניתנה מכוח סמכותו המיוחדת של בית המשפט כבית משפט של פשיטת רגל (בש”א 998/92 בן ציון נ’ בנק ארץ ישראל בריטניה בע”מ (בפירוק), פ”ד מו(2) 749, 755-754 (1992); החלטת הרשם לובינסקי בע”א 118/15 מיום 8.12.2015, בפסקה 6; ע”א 6654/14 שרבט נ’ ארז חבר (10.2.2015); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 38 (2010) (להלן: לוין וגרוניס)). מכאן סמכותו של בית המשפט לשנות מהחלטתו הקודמת, ואינני נזקק לדון ברלוונטיות של סעיף 150 לפקודה לענייננו. יצויין כי אמנם הסמכות הנתונה לבית המשפט של פשיטת רגל לשנות מהחלטותיו היא סמכות רחבה במיוחד, אך יש לעשות בה שימוש זהיר “שכן יש בכך משום סטייה מכלל סופיות הדיון” (רע”א 173/13 כהן נ’ משרד המשפטים (31.1.2013); רע”א 320/15 דוויק נ’ כונס הנכסים הרישמי, פסקה 6 (14.4.2015); לוין וגרוניס, בעמ’ 40). בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובאסמכתאות שהוזכרו על ידם, לא מצאתי פגם באופן שבו הפעיל בית המשפט את סמכותו תוך הנמקה ראויה, ואינני רואה כל עילה להתערב בהחלטה זו.

19. ומן המישור הפרוצדורלי לגופו של עניין. בשלב זה אין מחלוקת על כך שהחייב רשאי לנהל הליך עצמאי נגד המערער. כך נקבע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 15.9.2014 שלא הוגש עליה ערעור. ככלל, מרגע שניתן צו פשיטת רגל, פושט הרגל מאבד את מעמדו כבעל עניין ומוצא את מקומו מחוץ ל”מגרש המשחקים” של ההליך. הנאמן תופס את מקומו של פושט הרגל לצורך ניהול הנכסים ונכנס לנעליו גם לצורך ניהול הליכים משפטיים (סעיפים 42, 85(2), 107, 125(א)(2) לפקודה). לצד זאת, נתונה לבית המשפט של פשיטת רגל האפשרות להחזיר את פושט הרגל עצמו ל”מגרש המשחקים” כדי לשמש צד להליך משפטי מסויים (רע”א 7074/09 קאולה נ’ ידגר (25.8.2010) (להלן: עניין ידגר)), ועל כך התבססה החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 15.9.2014.

בעניין ידגר, בית המשפט התיר לפושטת הרגל לנהל הליך עצמאי מחוץ לכתלי בית המשפט של פשיטת רגל. השאלה שמתעוררת בענייננו היא אם רשאי בית המשפט להתיר לחייב לתפוס את מקומו של הנאמן לצורך ספציפי גם במסגרת הליכי פשיטת הרגל. המערער התנגד לכך וטען כי האפשרות היחידה להעניק מעמד עצמאי לחייב היא במסלול שנקבע בהלכת ידגר, אך אינני סבור כך. עסקינן במקרה ייחודי: המערער, שהוא בעל חוב פוטנציאלי לקופת הכינוס, הציב בדרכו של הנאמן מכשול שמקשה עליו למלא את תפקידו כראוי. בנסיבות אלה אינני רואה מניעה לכך שהחייב ייכנס בנעליו של הנאמן לעניין זה בלבד, וזאת בפרט בהיעדר התנגדות מצידו של הנאמן ולאחר שבית המשפט המחוזי הקפיד להגן על האינטרסים הרלוונטיים והבהיר כי ככל שההליך ישא פירות – הם ישוייכו לקופת הכינוס. בנוסף, ניהול ההליך במסלול שהתווה בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם החלטותיה הקודמות של השופטת אלשיך במסגרת בקשה 147.

20. לצורך הדיון בשאלה אם הסכסוך בין המערער לבין החייב ראוי להתנהל במסגרת הליך עצמאי או במסגרת “בקשה למתן הוראות” בהליך פשיטת הרגל – ניתן להעלות טיעונים לכאן ולכאן. אף שהצדדים הזכירו בטיעוניהם חלק מן השיקולים הרלוונטיים, אינני רואה להרחיב על כך את הדיבור, משלושה טעמים: ראשית, מפני שיקול הדעת הרחב המסור לבית משפט של חדלות פירעון בהחלטות מסוג זה ונטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב בכך (רע”א 9082/05 שרידב השקעות בע”מ נ’ עו”ד אלקס הרטמן (26.3.2007); רע”א 3836/10 דדון נ’ חדד (27.6.2010); רע”א 797/14 אשבד נכסים בע”מ נ’ ל.נ.א נכסים והשקעות בע”מ (3.4.2014)). שנית, מפני שבית המשפט המחוזי הדגיש בהחלטתו כי היא נכונה “לעת הזו” ונמנע מלהכריע בטענות הסף. שלישית, הטיעונים בסוגייה זו למעשה פותחים מחדש את הדיון בשאלת התאמתה של בקשה 147 להליך פשיטת הרגל. הבקשה הוגשה לפני שנים ארוכות וכבר אז המערער השמיע טענות ברוח זו בבקשתו לסילוק בקשה 147 על הסף. כזכור, השופטת אלשיך הורתה למערער להגיש את תגובתו לגופו של עניין, ובקשת רשות הערעור על החלטתה נדחתה בהחלטתו של השופט דנציגר. ברי כי ההליך הנוכחי אינו מתאים לדיון מחודש בשאלה זו. השינוי שחל מאז ועד היום הוא זהות ה”תובע” כשלעניין זה נקבע שהחייב יבוא בנעלי הנאמן, ולא שוכנעתי כי שינוי זה משפיע בהכרח על המסלול שבו ראויה הבקשה לידון.

מכל מקום, אם וכאשר ייכנס החייב בנעלי הנאמן, רשאי המערער, הפעם כצד לדיון, לחזור ולהעלות את הטענה כי המסגרת הדיונית הראויה היא בתביעה נפרדת ועצמאית של החייב, להבדיל מבקשה 147 שבמסגרת תיק פשיטת הרגל.

21. לסיכום: יש לשוב ולהצר על כך שהמערער לא נענה להצעות שהיו מייתרות את הדיון תוך שמירת האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים. לדעתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות היטב ולא נפל בהן פגם המצדיק את התערבותנו: לא היה מקום לאכוף את ההוצאות שנפסקו בבית המשפט באנגליה ולהשית אותן על הנאמן או על קופת פשיטת הרגל ואף ישנו צידוק הולם להגן על הנאמן באמצעות צו מניעה; כמו כן, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה הנוכחי, צדק בית המשפט המחוזי כאשר התיר לחייב לנהל בעצמו את ההליך נגד המערער גם במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

לפיכך אציע לחבריי לדחות את ארבעת הערעורים.

22. אשר לשאלת ההוצאות.

בית המשפט באנגליה חייב את הנאמן בהוצאות בסכום של 150,000 ליש”ט בגין הליך של צו מניעה. אני נכון להניח כי שכר הטרחה המשולם לעורכי דין באנגליה גבוה משכר הטרחה המשולם לעורכי הדין בישראל, מה שיכול להסביר את הסכום שנפסק לחובת הנאמן. מנגד, איני רואה סיבה מדוע סכום ההוצאות בארבעה ערעורים לבית המשפט העליון ושני דיונים שנערכו בפנינו, יהא נמוך מזה שנפסק על ידי בית המשפט באנגליה.

באיזון בין השיקולים השונים, אציע אפוא לחברי לחייב את המערער בהוצאות קופת פשיטת הרגל, בסכום של 1,000,000 ₪ (מליון ₪). עם זאת, הרבה לפנים משורת הדין, סכום של 800,000 ₪ מתוך הסכום של מליון ₪ יהיה מותנה באופן שיעמוד לפרעון רק אם המערער יפעל בדרך כלשהי לגביית ההוצאות בסך 150,000 ליש”ט שנפסקו לזכותו בבית המשפט באנגליה (לרבות בדרך של קיזוז), בין מהנאמן אישית ובין מקופת פשיטת הרגל. המערער ישא בכל מקרה בהוצאות קופת פשיטת הרגל בסכום של 200,000 ₪ (מאתיים אלף ₪), 50,000 ₪ לזכות הנאמן ו – 150,000 ₪ לזכות קופת פשיטת הרגל.

בנסיבות העניין איני רואה להשית הוצאות על דוד בנאי.

ש ו פ ט

השופט א’ שהם:

1. אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתו של חברי, השופט י’ עמית, ולתוצאה שאליה הגיע.

2. מעיון בחומר הרב שהוצג לעיוננו, במסגרת הערעורים שלפנינו, עולַה בבירור התנהלותו חסרת תום הלב של המערער, אשר בניגוד מפורש לפסקי דין והחלטות שניתנו על ידי ערכאות שונות בישראל, בחר להעתיק את המחלוקת לבית משפט באנגליה, אשר פסק כפי שתיאר חברי.

דומה, כי המערער עשה הכל על מנת שהתביעה לא תתברר לגופה, בין אם היא תנוהל על ידי הנאמן או על ידי החייב, ועל כך יעיד סירובו הבלתי מוסבר של המערער לכל הצעות הפשרה שהועלו על ידינו.

3. אעיר עוד, כי תמוהה בעיני התנהלותו של בית המשפט באנגליה, אשר היה מודע להחלטות שניתנו בידי ערכאות שיפוטיות בישראל, ולמרות זאת מצא לחיֵיב, באופן אישי, את הנאמן בסכום של 150,000 ליש”ט. לכך יש להוסיף את תמיהתי על גישת הכנ”ר, שמצא לצדד בעמדתו של המערער ובפסיקתו של בית המשפט באנגליה, עמדה שנדחתה בצדק על ידי חברי, השופט י’ עמית.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א’ רובינשטיין:

מצטרף אני לחוות דעתו הממצה של חברי השופט עמית ולהערותיו של חברי השופט שהם. חבל שמשחק “החתול והעכבר” שנקט המערער בייזום ההליכים באנגליה הביא את הנושא עד הלום, תוך הפיכת תלולית ולמירב גבעה להר גבוה של התדיינויות, ותוך יצירת מתח מיותר בין החלטות של ערכאות בשתי מדינות המכבדות זו את זו. ככלל יביט בית המשפט בכלל ובית משפט זה בפרט בעין חשדנית על הליכי הליכים שמטרתם מניעת בירורו של סכסוך. יתר על כן, הצעותינו באשר לקיום ההליכים כפי שפורטו על-ידי חברי השופט עמית הילכו כברת דרך גדולה מאוד לעבר המערער, חרף העובדה שבחר בדרך עקלקלה כאמור על-ידי פנייתו לאנגליה, ובמאמץ להוגנות. בבואנו להכריע בערעורים, ניתן דעתנו לכך שבית המשפט המחוזי הילך בדרך שקולה, עקבית, והוגנת כלפי כולי עלמא. על כן אין לקבל את הערעורים, מטעמי חברי.

המשנה לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ עמית.

ניתן היום, ו’ באב התשע”ו (‏10.8.2016).

בית המשפט הגבוה של לונדון
בית המשפט בלונדון שם הופיע איתן ארז וספג 900,000 ש”ח הוצאות אישיות
Neutral Citation Number: [2013] EWHC 3689 (Comm)
Case No: 2013 Folio 1039 &1073

IN THE HIGH COURT OF JUSTICE
QUEEN’S BENCH DIVISION
COMMERCIAL COURT

Royal Courts of Justice
Strand, London, WC2A 2LL
26/11/2013

B e f o r e :

MR JUSTICE BURTON
____________________

Between:

Mr Boris Bannai
Claimant
– and –
Mr Eitan Shlomo Erez
(Trustee in Bankruptcy of Eli Reifman)
Defendant

____________________

Paul Key Q.C. and Jessica Wells (instructed by Dallas & Co. Solicitors) for the Claimant
Mr Eitan Shlomo Erez appeared in person
Hearing dates: 13 and 14 November 2013

____________________

HTML VERSION OF JUDGMENT
____________________

Crown Copyright ©

Mr Justice Burton :

  1. This has been the hearing of the application by the Defendant, Mr Eitan Erez, (“the Trustee”), the trustee in bankruptcy of Mr Eli Reifman (“the Bankrupt”) in an Israeli insolvency proceeding (said to be the largest bankruptcy in Israel) recognised by the English courts pursuant to the Cross-Border Insolvency Regulations 2006, to set aside an ex parte injunction granted to the Claimant, Dr Boris Bannai, by Walker J on 31 July 2013, restraining the commencement or pursuance of legal proceedings in the Israeli courts or elsewhere in respect of any matters falling within the scope of the arbitration agreement contained in clause 9 of the agreement dated 17 February 2002 (“the 2002 Agreement”) between the Claimant and the Bankrupt. This anti-suit injunction was expanded ex parte on 9 August 2013 by Hamblen J in favour of the Claimant (i) in respect of any such proceedings in relation to disputes or differences falling with the scope of the said Clause 9 against David Bannai, the Claimant’s son, and (ii) in respect of any such proceedings falling within the scope of Clause 9 against ten companies (“the Companies”) until after a final award in any arbitration commenced by the Trustee. The Claimant has been represented by Paul Key QC and Jessica Wells. The Trustee, an experienced Israeli lawyer, has represented himself.
  2. The claims by the Trustee in the Israeli proceedings arise out of allegations that the Claimant has, in breach of the 2002 agreement, failed to account to the Bankrupt for 35% of the assets the subject matter of that agreement and 35% of the income derived from those assets, in respect of a number of companies and ventures, in various jurisdictions including Poland, Cyprus, South Africa and Namibia. The Trustee alleges that the Claimant has defrauded the Bankrupt, and must restore to the Bankrupt estate 35% of identified companies and assets which ought to have been transferred to a joint venture company (Nokotomi), “the JVC”, in which the Bankrupt’s estate ought to be declared to have such an interest.
  3. The 2002 Agreement was governed (by clause 8) by English law, and contained (by clause 9) an arbitration agreement. The Claimant does not wish to arbitrate himself, but relies on the arbitration clause so as to assert that any claims against him by the Trustee can only be pursued in such arbitration insofar as they fall (which it is conceded that they do) within the arbitration clause. If it was not already clear, the fact that an arbitration clause contains within it a “negative promise not to bring foreign proceedings, which applies and is enforceable regardless of whether or not arbitral proceedings are on foot or proposed” is now clear at English law by virtue of AES Ust-Kamenogorsk Hydropower Plant LLP v Ust-Kamenogorsk Hydropower Plant JSC [2013] 1 WLR 1889 S.C, per Lord Mance. There is also no doubt that by English law (and as it happens, by Israeli law, as is made clear in the first expert’s report by Mr Kehat for the Claimant at paragraph 11, and not disputed by the Trustee’s expert, Mr Shachar) the Trustee is subrogated to the position of the bankrupt under the 2002 Agreement, and hence stands in his shoes, so far as enforcing contractual obligations by reference to the arbitration clause is concerned: see by analogy with insurance companies DVA v Voest Alpine Intertrading GMBH [1997] 2 Lloyds Law Rep 279 and, generally, Raphael: The Anti-Suit Injunction at 237ff. I shall return to this further below.
  4. There was subsequently a further agreement between the Claimant and the Bankrupt, by which their respective obligations under the 2002 Agreement were waived or discharged (“the 2007 Agreement”). The 2007 Agreement has been set aside by the Israeli courts, after the Claimant unsuccessfully took an appeal to the Israeli Supreme Court, and there is no longer any challenge to that position.
  5. The Israeli courts declared the Bankrupt insolvent in March 2009, whereafter the Trustee was appointed as special administrator. The Claimant was then joined in the insolvency proceedings in 2009, when the Trustee issued a Request for Instructions in the Israeli District Court, on 1 October 2009. The Claimant applied to strike out, or alternatively to stay, the proceedings against him on 1 December 2009, relying upon the arbitration clause for a stay, and asserting that in any event the use of the Request for Instructions procedure was inappropriate. The Claimant was however required to reply to the Trustee’s Request for Instructions, and a petition by the Claimant for leave to appeal to the Supreme Court was rejected on 25 January 2010. At that stage an arbitration claim form was issued by the Claimant in this Court dated 18 March 2011. Meanwhile on 22 June 2011 the Israeli District Court declared the 2007 Agreement void, but deferred the question of the validity of the arbitration clause in the 2002 Agreement to a later stage. The Claimant appealed the District Court decision to the Israeli Supreme Court.
  6. The Trustee had in the meanwhile applied for the Claimant’s arbitration claim form in this Court to be set aside, in July 2011. Neither side in the event pursued their respective applications in the English Court at that stage. There were active proceedings in Israel leading up to the decision of the Israeli Supreme Court on 11 February 2013 to refuse the Claimant’s appeal against the District Court’s decision of 22 June 2011. The trustee had in the meanwhile commenced proceedings in Cyprus and Namibia.
  7. Two months after the Israeli Supreme Court’s decision, in April 2013, the Claimant returned to Israel from Namibia, where he had been living, and on 22 April 2013 the Trustee obtained from the Israeli District Court ex parte a stay of exit order and an order that the Claimant deposit his passport, and sought orders that the Claimant was in contempt by virtue of having failed to comply with orders made by the Israeli District Court on 22 June 2011 (“the June Order”) and on 1 May 2013 commenced fresh proceedings in Israel (against the Claimant, his son and the Companies) by a new Request for Instructions in the Israeli District Court. The Claimant filed an application to stay these proceedings, again relying on the arbitration clause in the 2002 Agreement, and opposed the Trustee’s case that he was in contempt. On 20 June 2013, the Court annulled the stay of exit order, and concluded that the Claimant was not in contempt of court, but ordered that the Claimant file a response in compliance with the June Order on three specific matters within 15 days. The Claimant filed an affidavit responding to those three matters on 27 June 2013.
  8. On 2 July 2013, the Israeli District Court gave a ruling on the Claimant’s application for a stay pending arbitration. It referred to the application for a stay as being an “in Limine request” i.e. as an application by way of a preliminary issue or for a preliminary ruling. Judge Alsheich ruled as follows (as translated):

There is no room to initiate an additional front in a case that is already full of many responses. Therefore the In Limine request will be considered with the main request and therefore the Respondents are to reply to the merits within the dates set for it. As far as the Respondents wish, they can raise In Limine arguments within their response.

The court thus ordered the Claimant to put in his response on the merits to the Trustee’s claim for transfer of, and/or declarations in relation to the bankrupt’s entitlement to, the disputed assets under the 2002 Agreement. There is an issue as to whether such response was required by 2 August or 7 August. The Claimant put in an application to appeal to the Supreme Court on 23 July 2013.

  1. The Claimant had in the meanwhile on 9 July 2013 instructed English solicitors, and on 30 July the Claimant issued the arbitration claim form in these proceedings seeking an anti-suit injunction, and applied at 2pm on that day before Walker J, having given notice to the Trustee in Israel at 9.30am London time of his intention to make such application, with only 27 minutes notice of the actual timing. The urgency, as explained to the Judge, was the imminence of the date, potentially 2 August 2013, when the Claimant would become in contempt of the Israeli court if he did not file his defence on the merits. As it happened, the decision of the Israeli Supreme Court was received that morning, rejecting his appeal, and hence his application for a stay, and although the actual judgment in translated form was not available to his English solicitors, the fact of the Supreme Court’s decision was relayed to Walker J. The relevant passage of the decision, as translated, of Judge Danziger of the Supreme Court was as follows:

9. I have seen the applicant’s claim that there is a high chance, or at least a reasonable chance, that his claim regarding the foreign arbitration clause will be accepted and as such the proceedings in the district court will be stayed. In other words, it was claimed that this is an irregular situation where it is justified to split the hearing between the preliminary claims and the claims to the merits. This argument is based on the ruling of this court which determined that there may be irregular and extraordinary circumstances where it is worthy to split the discussion and allow a party an extension to file his claims to the merits, when two cumulative conditions exist: firstly, that it seems that there is a reasonable chance that the preliminary claim will be accepted; secondly, that the party will be required to invest considerable resources, non proportional under the circumstances, to defend on the merits [See section 9 in the Bublil matter and the references mentioned there]. Indeed, such extraordinary and irregular situations may exist that may justify split of the hearing between the preliminary claims stage and the stage of claims to the merits, but I do not believe the matter of the applicant falls into the category of these irregular cases. As these two terms are cumulative, I think it is worthy that I avoid at this stage to discuss the question if there is a reasonable chance as the applicant claims regarding the foreign arbitration clause in accordance with section 6 of the Arbitration Law and the judgments on this matter, as the district court has not yet decided on this matter. It is enough to rule that the applicant has not met the burden of proof that this case is an irregular case that will require him to invest considerable and non proportional resources to defend on the merits on this specific matter. Anyhow, I will stress out that if the preliminary claim of the applicant is accepted and it turns out that his defence on the merits was unnecessary, the district court may order adverse costs in the favour of the applicant, and in this way compensate him for the unnecessary expenses he made [see section 10 in the Bublil matter].

10. Therefore, the request is rejected. In light of the rejection of the request, also the request of stay of proceedings served by the applicant alongside with the request for appeal is rejected. As no response was required, no order for costs.

  1. The basis upon which the ex parte order was granted by Walker J was that, the Israeli court having refused a stay pending arbitration, there was an imminent breach of the arbitration agreement contained in the English contract, by which the Trustee was bound as standing in the shoes of the Bankrupt, and which should be restrained by reference to authorities such as The Angelic Grace [1995] 1 Lloyds Law Rep 87 esp. per Millett LJ at 96, and in the light of AES. Walker J raised the question of whether there could be said to have been waiver, by virtue of the Claimant’s participation in the Israeli insolvency proceedings, but it was, and indeed is, plain that the Claimant had from the beginning of the Israeli insolvency proceedings in 2009 sought to rely upon the arbitration clause, and to enforce it (unsuccessfully in the event) by seeking a stay in the Israeli courts.
  2. There is no doubt that the English court would indeed expect a party seeking such an anti-suit injunction first to have taken such steps in the foreign court as would render it unnecessary subsequently to apply to the English court for an anti-suit injunction, and would certainly not hold the taking of such steps against that party, provided that there was no waiver. Contrary to the submissions of Mr Erez, it is plain that that course had been followed for some considerable time, in the event unsuccessfully, in the AES case. Mr Erez is also incorrect to state that there was in AES an express negative obligation not to bring foreign proceedings. This would not (as is made clear by Lord Mance at paragraphs 21-22) in any event make any difference, because such negative obligation would in any event be implied in a positive obligation to resolve all disputes by arbitration, but in fact there was no such distinction, and the arbitration clause enforced by the English courts in AES was to similar effect as the present one.
  3. It is also now clear as a result of AES that a Claimant seeking to restrain proceedings being brought against him in breach of the arbitration clause does not need himself to contemplate or intend the bringing of arbitration proceedings, but he is simply entitled to restrain proceedings being brought against him otherwise than by arbitration (paragraphs 4, 21, 22 and 48 of Lord Mance’s opinion in AES).
  4. The Trustee immediately made clear in correspondence that he would not pursue any proceedings, in the light of the anti-suit injunction, against the Claimant, but he stated that he did not conclude that the injunction granted to the Claimant restrained him from pursuing proceedings against Mr David Bannai or the Companies. The relevant clause provides for arbitration in respect of “any differences of opinions and/or disputes [of] whatever type or kind between the Parties and/or between the JVC and/or the Parties’ Family Members (hereinafter: “the Dispute”), including in relation to the interpretation and application of the Agreement.” David Bannai is plainly a Family Member. The Claimant sought and obtained a further order, described above, from Hamblen J to cover his son and the Companies, on the basis, of which Hamblen J was satisfied, that any claims against them would arise out of the 2002 Agreement, and any proceedings brought against them otherwise than within the arbitration would frustrate the effect of the arbitration clause and the order of Walker J.

The issues before me

  1. These have been ably and thoroughly argued by Mr Erez himself, on his application to set aside both injunctions, and opposed by Mr Key QC:

(i) As to jurisdiction. There is no dispute as to the jurisdiction of Walker J to make the order he did. The only dispute is as to the jurisdiction of Hamblen J to grant the second injunction, on the basis that, as is plain, neither the Claimant’s son nor the Companies were parties to the 2002 agreement: nor are they parties to these proceedings. I shall leave this issue until after I have resolved the question as to whether the injunction should be continued in respect of the Claimant.(ii) As to discretion:-

a) It is not in doubt that, as in The Angelic Grace and AES, the English court can grant an anti-suit injunction, and indeed as Millett LJ states at 96: “there is no good reason for diffidence in granting an injunction to restrain foreign proceedings on the clear and simple ground that the defendant has promised not to bring them…the jurisdiction is, of course, discretionary and is not exercised as a matter of course, but good reason needs to be shown why it should not be exercised in any given case.” Mr Erez submits that the existence of substantial insolvency proceedings in Israel, already in existence for some 4 years, in which the Claimant, albeit without waiver, has participated, is such a good reason, as is the respect that should be paid to a court-appointed trustee. He points out what Lord Mance says at paragraph 61 of AES namely that “in some cases where foreign proceedings are brought in breach of an arbitration clause .. the appropriate course will be to leave it to the foreign court to recognise and enforce the parties’ agreement on forum.” Mr Key responds that in this case the foreign court has not been prepared to recognise or enforce that agreement.

b) As a fallback, Mr Erez asserts that the orders of Walker J and Hamblen J should be set aside (and not re-granted) on the basis of non-disclosure by the Claimant: and because inadequate notice was given of the application to Walker J for him to attend and lay before Walker J the matters now relied upon.

The Israeli proceedings

  1. Mr Key’s primary case is that all that matters is English law, the law of the contract and the law of the arbitration forum, whose court is entitled to enforce the arbitration clause. There is a dispute, and the Trustee’s assertions as to the strength of his case and the alleged frauds committed by the Claimant are of no account where at English law the Trustee and the Claimant are bound to resolve those issues in arbitration. It is clear that an English court will not assess the merits of such dispute – see The Halki [1998] 1 Lloyds Law Rep 465 upholding Clarke J at [1998] 1 Lloyds Law Rep 49 and e.g. Arbitration Law by Robert Merkin at 8.35-8.42. Nevertheless, particularly as Israeli law also accepts the subrogation of the Trustee to the arbitration clause and the primacy of the New York Convention, he is content in the alternative to engage with Mr Erez’s argument by reference to the Israeli courts, and to assert that nothing that Mr Erez submits amounts to a “good reason” for the English court not to enforce the arbitration clause.
  2. Mirroring the international position, Israeli arbitration law has two different provisions applying to the stay of court proceedings, s.5 of the Israeli Arbitration Law 5729-1968 relating to domestic proceedings, whereby the court will stay the proceedings but “may refrain from staying of proceedings, if it sees a special reason why the dispute should not be dealt with by arbitration”, and then s.6, relating to “stay of proceedings under international convention” whereby:

When an action is brought before Court in a dispute which had been agreed to refer to arbitration, and an international convention to which Israel is a party applies to the arbitration, and that convention lays down provisions for a stay of proceedings, then the Court will exercise its power under section 5 in accordance with and subject to those provisions.

  1. I have had the benefit of expert evidence from Mr Kehat for the Claimant and Mr Shachar for the Trustee. I consider that I was given rather more independent help by Mr Kehat than by Mr Shachar, who seemed (e.g. at pages 14-15, 19 and 22-23 of his report) rather more partisan and (particularly as he had not read the evidence) conclusory so far as the merits are concerned than was entirely helpful. As it happens, in relation to the most significant Supreme Court decision in the area, to which I shall return, the case ofLavenberg v Bikur Holim-Hospital 4956/07 April 2 2009, I do not feel that either of the experts gave me a full picture of the case, which I only obtained when a rough translation of the judgment was produced for me during the hearing. By reference to what has occurred in the Israeli courts, as described above, and from the experts’ reports, of which I prefer that of Mr Kehat, I can reach the following conclusions.
  2. The Israeli court has refused a stay. That is clear from the decision of the Supreme Court upholding that of the District Court: I have set out the relevant parts of both judgments above, but the crucial fact is that the order of the District Court dismissing the In Limine application has been upheld. This means that the proceedings, in breach of the arbitration agreement, are continuing in Israel, and to that extent the opportunity to which Lord Mance referred in AES for the foreign court to make an order in that regard has not been taken up.
  3. The Trustee submits that all that has happened is that the Claimant has been required to put forward his defence on the merits, and prepare his case for trial, and that, as postulated by the decision of the Supreme Court, the District Court could still make a decision at a later stage upholding his case by reference to the arbitration clause: it may be that there could be some pre-trial hearing, once the evidence on the merits is gathered in, so the Israeli court has thus left open the possibility of enforcing the arbitration clause. However:

(i) Mr Shachar, the former Israeli Official Receiver, is quite clear as to the context and the intention of the Israeli court, when he says (at page 11 of his report):

“There is a possibility that when Bannai responds on the merits this will shed light on the whole matter and this may lead to the matter of the arbitration clause becoming redundant. This is because if the Court finds that in reality there is no dispute (for instance because, having been interrogated, Bannai might admit that he holds the Bankrupt’s assets) the Court can then exercise its power under s.60(c) to order Bannai to transfer the assets to the Trustee and there will be no need to hear a dispute relating to the agreement”.

And at page 20:-

“The courts wish to hear the entire dispute and claims of Banai and determine if indeed there is a dispute to be resolved in arbitration”.

I for my part cannot see the relevance of the evaluation of the merits to the contractual entitlement of the Claimant to enforce the arbitration clause. All the more so if there are allegations of fraud involved in the dispute, the Claimant is contractually entitled to have those allegations resolved in arbitration, and not to have to lay out his case in court proceedings for its merits to be examined.

(ii) In any event it is quite clear that the stay application was not “adjourned“, but dismissed, so that the case should proceed on the merits.

  1. Mr Shachar suggests that the Israeli Insolvency Court could override the arbitration clause by refusing a stay in its discretion, and he refers to the decision of the Supreme Court in Teva Pharmaceutical Industries Ltd v Pronauron Biotechnologies Inc 1817/08 11 October 2009. However:

(i) Mr Kehat points out that Teva was not an insolvency case. It was a case where the court disregarded an arbitration clause in an agreement due to reasons of public policy, because it was important in the view of the court for the issues raised, relating to medical experiments performed on humans in Israel, to be dealt with in open court.

(ii) Mr Kehat points out that Teva was itself described as an exceptional case, and the discretion was emphasised by Chief Justice Procaccia to be “very narrow”: moreover Teva was a s.5 case and not an international s.6 case, where the existence of any discretion will be even more limited.

(iii) In any event, whether or not this case might be equated to the very exceptional Teva case simply by reference to its being in an insolvency proceeding, neither the District Court nor the Supreme Court has in fact given a decision (or even heard any argument) as to disregarding this clause, or refused a stay by reference to theTeva principle.

  1. It is then said by Mr Shachar that the concept of disclaimer by a trustee of an onerous asset might arise. S.115 of the Israeli Bankruptcy Ordinance (new version) of 1980,“Disclaimers of an onerous asset”, provides:

(a) In this section and subsequently, ‘onerous assets’ [means] –

(1) land burdened with onerous conditions;

(2) not fully paid up shares or stock in companies;

(3) unprofitable contracts;

(4) any other asset that cannot easily be sold at all or readily, because it requires the person who holds it to perform an onerous act or to pay an amount of money.

(b) If any one of a bankrupt’s assets is an onerous asset, then the trustee may – subject to the provisions of sections 116 and 122 and with the approval of the Court – disclaim the onerous asset.

(c) When giving approval under this section, the Court may require notice to be given to interested persons, and it may attach conditions to the approval.

  1. Mr Kehat points out, by reference to paragraph 33 of the Israeli Supreme Court’s decision in Cochavi 673/89 24 August 1989, that before the court can consider the question of disclaimer of an onerous asset there must be a motion submitted to the court in advance by the Trustee, and there has been no such application. The Trustee responds that there could be such an application, and that he had mentioned in one of his early submissions in the Israeli courts in March 2010 (which I have not seen) the question of onerous asset. There is also an issue as to whether the disclaimer procedure arises except in the Request for Instructions procedure (adopted by the Trustee in this case) and whether in fact in this case such procedure is apt. There is no dispute between the experts that the use of such procedure must meet three conditions (including that they must not necessitate a complicated factual examination), and Mr Kehat’s opinion is that in this case, where there are going to be serious allegations of fraud and wide-ranging evidence involving a number of different jurisdictions, the Trustee himself indicating that he intends to adduce evidence from at least three different factual witnesses, such form of proceedings is not appropriate. I am unable, and do not need, to resolve this issue. However:

(i) It is clear that the wording of s.115(4), which I have set out above, does to the English eye appear inapt to a situation where the Trustee wishes to rely upon the contract containing the arbitration clause: plainly the Trustee could disclaim the contract because it was – if the arbitration clause can be regarded as onerous – burdened with an onerous condition, but the statute only appears to allow the Trustee to disclaim the whole asset (the contract), not the burdensome, unprofitable or onerous part of it. Mr Kehat refers to this as impermissible “picking and choosing”. Insofar as Mr Shachar relies on Cochavi, Mr Kehat points out that this is an entirely different case, nothing to do with arbitration, and one where in the event the liquidator was not entitled to disclaim an agreement between tenants in an apartment building and the contractor, which was said to contain onerous entitlements for the tenants, and in any case there was no question of his keeping the benefit of the agreement without those entitlements.(ii) Mr Shachar suggested that the case of Lavi 001708/04 19 April 2005 was a precedent and of assistance. Mr Kehat points out (and the Trustee now accepts) thatLavi is not a precedent, because it was a District Court decision, which is at best guidance and not precedent, but in any event that any materiality in it has been overtaken by the significant Supreme Court decision in Lavenburg, to which I have referred above. By reference to the rough translation of that decision before me, the Supreme Court was dealing (paragraph 5) with the question whether there was room to stay the procedure, in accordance with s.5 of the Arbitration Act, by reference to the question whether the arbitration clause was considered an onerous asset:

(a) In paragraph 5, the Supreme Court inclined to the presumption that there could in general be no ‘shaking off’ of the arbitration clause by way of using the authority to forfeit an onerous asset. A receiver was not entitled to forfeit only a part of a contract; and prima facie the receiver is not allowed to shake off the arbitration clause whilst adopting the rest of the contract’s conditions.

(b) In the same paragraph the Court further concluded that, on the face of things, the considerations needed by the court in the face of a request to forfeit an arbitration clause as an onerous asset should not be materially different from the considerations it has to weigh from the angle of staying the procedure according to (in that case) s.5 of the Arbitration Act.

(c) In paragraph 7, the Court considers that the mere collision with the tendency of the concentration of procedure (that is within insolvency proceedings) does not justify shaking off the arbitration agreement. It concluded that there was a potential difference between a claim against a company in liquidation, where the tendency not to enforce the arbitration agreement should be greater, whereas (paragraph 8) claims brought by a company in receivership are subject to normal limitation periods, and there should be a greater tendency to enforce arbitration agreements.

(d) Where (paragraph 8) it was appropriate to proceed by way of the Request for Instruction procedure, referring the issue to arbitration instead of having it in the insolvency court might burden the bankruptcy proceedings and complicate them; nevertheless when an arbitration clause exists the starting point is that it should be upheld, and it is not enough that the arbitration process burdens the liquidation or imposes an expensive burden upon it in order to be free of it.

(e) (Also paragraph 8), each case would depend upon its own facts, but there would be a justification to set aside an arbitration agreement in a claim concerning a cause of action unique to insolvency law.

(f) In the Lavenburg case itself, where the Court concluded (paragraph 9) that it was appropriate to be brought within the Request for Instructions procedure, there was a special insolvency question to be resolved (namely whether the cost of renovations gave rise to a set-off claim against the claim for rent), and consequently in the view of the Court this raised a unique issue of insolvency law, and in those circumstances the tendency prevailed to make sure the procedure should be in front of the insolvency court, even at the cost of not honouring the arbitration agreement.

Even assuming in the Trustee’s favour that this is an appropriate case for the Request for Instructions route, there is no suggestion that a unique issue of insolvency law arises in this case. I prefer the submissions of Mr Key, and the opinion of Mr Kehat, that it is unlikely that this would be a case in which the Israeli court would uphold an application to disclaim if it were made, and if it were appropriate to be made. In any event, as can be seen, the Supreme Court itself makes clear that in an arbitration case the discretion would have to be weighed in accordance with the ordinary jurisprudence of stay according to the Arbitration Act. In Lavenburg it was a domestic arbitration and s.5 applied. It seems to me very unlikely that the same result would arise in this case, where it is an international arbitration, and the more stringent provisions of s.6 would require to be considered.

  1. In any event, and significantly, not only has the question of disclaimer of the arbitration clause as an onerous asset not yet arisen (save apparently in one mention in one pleading) but the Israeli courts have not made their decision on that basis. They have simply dismissed the application for a stay for the reasons set out above, without any mention of disclaimer of an onerous asset, not least because the Trustee has made no such application. The Trustee’s submission to me is that he should be given the chance of doing so.
  2. It is in any event far from clear to me why the provision for arbitration is or would be an onerous asset capable of being disclaimed, nor why the existence of insolvency proceedings should be sufficient to mount an application under s.6 of the Israeli Arbitration Act, with its important background of being mandatory save as permitted by the international conventions; and the New York Convention makes no exception for insolvency proceedings.
  3. The Trustee relies on two matters, which could be said to be forum non conveniens matters, not normally relevant in the context of an anti-suit injunction, particularly where there is either an exclusive jurisdiction clause or an arbitration clause, and certainly not even encouraged by the Supreme Court in paragraph 7 of Lavenburg:

(i) First the Trustee refers to the fact that it would be considerably more expensive for him to bring proceedings in a London arbitration than within the Israeli insolvency proceedings, where, particularly if he is permitted to continue to operate the Request for Instructions procedure, he will have himself no legal or court expenses to outlay. In London arbitration, there will be fees, which he estimates to be some £200,000, and what he asserts to be the need for instruction of English counsel and solicitors, although, as I commented to him, not intending in any way to flatter, as a lawyer and an advocate he is plainly of a calibre not to need such assistance, and his English is impeccable. In any event I am unpersuaded by the suggestion that such costs make arbitrating onerous. In this case it is not entirely inapt to note, given the existence of the arbitration clause and the fact that the Claimant has been seeking to rely on it since the very beginning of the Israeli proceedings, that a good deal of expense might have been saved had those arbitration proceedings been commenced some time ago, and without the need for the anti-suit injunction. But in any event the claim (for some $150 million) is sufficiently large, and the pool of creditors apparently supporting the trustee sufficiently available, to render the additional expenditure less material.(ii) The other matter upon which the Trustee understandably relies, again in effect by way of forum non conveniens, is that the Bankrupt is for the foreseeable future imprisoned in Israel, and, while able to attend an Israeli court room under close security, he would not be able to travel to London for arbitration proceedings. Plainly matters of video links, the taking of depositions and the admission and admissibility in London arbitration proceedings of written witness statements as opposed to oral evidence would need to be considered and might well ameliorate this problem. But I do not consider that any of it either impinges upon my discretion or, in the light of what the Israeli Supreme Court has said, would be likely to tip the balance in favour of onerousness, or to amount to sufficient justification under s.6 of the Israeli Arbitration Act to oust the mandatory impact of the New York Convention.

For all these reasons I do not consider that the existence of the Israeli insolvency proceeding amounts to a sufficient good reason for the English court not granting, or not continuing, an anti-suit injunction. Even the Israeli Supreme Court did not consider that in the ordinary case the ‘tendency of the concentration of procedure’ would justify shaking off the arbitration agreement, and at best the Trustee asks me to allow him to take the chance of applying to the Israeli court. I conclude that I can and should resolve the matter now. I see no reason why the issues between the Claimant and the Bankrupt should not be adjudicated in arbitration, and the result of the arbitration proceedings, which could, as with all arbitration proceedings, be concluded relatively speedily, can then inform the outcome of the insolvency proceedings. It suffices to add that that is what would occur in this jurisdiction, by reference to the provisions of s.349A of the Insolvency Act 1986, which applies where a bankrupt was party to a contract containing an arbitration agreement, before the commencement of his bankruptcy:

“(2) if the trustee in bankruptcy adopts the contract, the arbitration agreement is enforceable by or against the trustee in relation to matters arising from or connected with the contract.”

  • I can deal shortly with a few other arguments which were raised:-

(i) The fact that the allegations will include fraud by the Claimant does not prevent the operation of the arbitration clause or the validity of arbitration proceedings.

(ii) The existence of a requirement prior to arbitration of a mediation period in clause 9.3 of the 2002 agreement is of no materiality. Either there has already been mediation (there has been a number of unsuccessful meetings between lawyers), or there can be such an attempt prior to the commencement of arbitration by the Trustee.

(iii) The Trustee points out that he is not a personal party, but he is acting in the interests of the Israeli court, and the principles of comity and the requirement of cooperation within the Cross-Border Insolvency Regulations (and in particular Article 25) should be taken into account: such cooperation should encourage the grant by the English court of a stay of English proceedings by virtue of the existence of the Israeli insolvency. But it seems to me that it does not require the English court not to grant an anti-suit injunction where the Israeli court has failed to grant a stay where there is a valid and binding arbitration clause. Of course this court will always exercise caution before granting an injunction which may indirectly interfere with proceedings in a friendly court, but in my judgment this is a clear case for the grant of an anti-suit injunction, and provided, as I am sure will be the case, that the arbitration proceedings are commenced and concluded speedily, there ought not to be any material delay in the conclusion of the insolvency proceedings.

Non-disclosure/Short notice

  1. The principles are well known, and I need not recite authority. When making an ex parte application, a claimant is obliged to make full and frank disclosure of any matters that might affect the mind of the judge in making an order. If there is such non-disclosure, then, even if the judge would still have made the same order, there is a jurisdiction in the court to set aside that ex parte order, even though the court may, if necessary after an interval and taking into account the impact of costs, re-grant the order. Although various matters were raised prior to the hearing, at the hearing only three matters remained relied upon by the Trustee:

(i) That there was insufficient disclosure of the existence or extent of the Israeli proceedings. There was an assertion in the Defendant’s witness statements that the Claimant had been found in contempt, but I am satisfied such was not the case, and at best the Trustee at the time when the order was sought from Walker J was considering issuing proceedings for contempt in relation to what he considered to be the inadequate answers of 27 June. Indeed on 20 June the District Court had found that the Claimant was not in contempt of court prior thereto. I am satisfied that there was sufficient disclosure to Walker J of the Israeli proceedings, and indeed sufficient for him to query the position as to possible waiver, as to which he was reassured (and the matter has not been subsequently revisited).

(ii) The Trustee asserts that there was inadequate disclosure by the Claimant of what the Trustee submits to be a trail of alleged fraudulent activity by the Claimant, including proceedings in Poland, the United States and Namibia. Given that this was an anti-suit injunction in support of an arbitration clause, and in particular given what I have said at paragraph 15 above about the irrelevance of merits to the grant of a stay, I am satisfied there is nothing in this point.

(iii) The Trustee complains about the fact that the Israeli Supreme Court judgment of 30 July was not itself put before the court, albeit that its substance, namely its dismissal of the application for permission to appeal the refusal of the stay, was put before the court. The Trustee does not now pursue this case, given that the Claimant’s English lawyers did not actually have the translated copy of the judgment, but he complains that it was not put before Hamblen J, by way of an update of the Israeli proceedings. Given the nature of the application to Hamblen J, which I have described in paragraphs 1 and 13 above, in regard to its simply being a supplementation of the earlier order by Walker J, I do not conclude that the precise terms of the Supreme Court judgment would have been of any relevance to Hamblen J. What seems to me to be the only relevant question is whether, in the light of the full content of the Supreme Court judgment once assimilated, the Claimant’s advisers ought to have gone back to Walker J on the basis that there was something material to report which might have affected his judgment in granting the original order. I do not conclude that the fact that, when upholding the District Court’s refusal of a stay, the Supreme Court gave as its reason that the Claimant had not satisfied the second limb in the case of Bublil and/or that the Supreme Court may have left open the possibility of a later application for a stay once the merits were fully before the court, would have, or indeed might have, affected Walker J’s mind in any way.

  1. It is obviously unfortunate that the Trustee in Israel was not given the opportunity to attend or to instruct counsel, given the very short notice before the application was made at 2 pm on 30 July. I accept the evidence, given in some detail by Mrs Dallas of the Claimant’s solicitors, as to how, after her being instructed on 9 July she needed to understand the case, to contact the Claimant’s former solicitors, to take instructions from the Claimant and to obtain Mr Kehat’s report. By the time she was ready to make an application to the court, it was almost the end of the summer term (the last day being 31 July), and in any event any application needed to be made before 2 August (see paragraph 8 above). After finding out from the Commercial Court, through counsel’s clerk, when, it being the end of term, a judge could be available, and having received that morning Mr Kehat’s report, she and the Claimant only then made the decision to proceed that afternoon, and gave very short notice to the Trustee. Neither do I criticise her in those circumstances, nor do I conclude in any event that giving slightly longer notice to the Trustee would have made any difference to the outcome.
  2. I therefore decline to discharge the injunction granted by Walker J, and for the reasons I have given I shall continue it until further order.

The order of Hamblen J

  1. I turn finally to the issue with regard to David Bannai and the Companies. As the Trustee points out, they were not parties to the 2002 Agreement (David Bannai was then a minor and many, if not most, of the Companies did not yet exist), nor are they parties to the proceedings. It is the Claimant who has sought an injunction to restrain the Trustee from suing them in respect of matters forming part of the dispute between him and the Trustee arising out of the 2002 Agreement. It is not suggested that there are any disputes between the Trustee and them which arise otherwise: but if there are they would not be caught by the injunction.
  2. David Bannai is of course a Family Member, and there was no real issue before me as to his inclusion in the injunction. The dispute before me related to the Companies. I am satisfied, as was Hamblen J, that there is jurisdiction to make such an order in order to avoid the arbitration clause being frustrated and circumvented. It is obvious, not least from the fact that the Trustee wished to continue with the very same Request for Instruction proceedings, to which the Companies and David Bannai had been joined, against them, even after the grant of the injunction by Walker J, that if no such order is made and the arbitration proceedings commenced between the Trustee and the Claimant, the Israeli proceedings would continue against the Companies in parallel, for the relief which the Trustee seeks in relation to transfers of ownership and declarations of interest in the assets, leading to oppressive litigation on two fronts and to no purpose. There is an analogy that can be drawn with the case of the The Hornbay [2006] 2 Lloyd’s Law Rep 44 (where there was not an arbitration clause but an exclusive jurisdiction clause), where the Claimants were entitled to restrain proceedings not only against them but against their agents.
  3. The order of Hamblen J does not, and my order continuing it would not, prevent:

(i) any interlocutory relief capable of being obtained in any relevant jurisdiction in support of the arbitration proceedings, and by order either of the arbitrators or of this Court as the court supervising the arbitration.(ii) any proceedings against those who are not party to the arbitration clause, once the arbitration is concluded.

  1. The Claimant’s application to continue the injunctions is consequently granted, and that by the Trustee to discharge them is dismissed.
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
גלילה למעלה