השופט שאול שוחט לוטש עיניו למשרה המתפנה בבית המשפט המחוזי, נשיאות המחוז. לכן אין לו ברירה והוא חייב לייצר פסקי דין פמיניסטים על מנת שאולי יבחרו בו להחליף את איתן אורנשטינה, אחרת אין לו סיכוי. התוצאה היא פגיעה בגברים וחמיסת הרכוש שלהם, על מנת שהפמינאציות תעלוזנה. כאן במקרה זה הדירה הייתה בבעלות הגבר כי קיבל אותה במתנה מהוריו. הדירה גם הייתה רשומה רק על שמו. לדבריו, ואנו מאמינים לו, כל השיפוצים נעשו מכספי הוריו. הוא מכחיש כמובן כל כוונה לשתף את האישה ברכוש שלו. אבל בישראל ממציאים “חזקות” שנועדו לסלף את האמת ולכפות על גברים דברים שלא התכוונו אליהם, וכאן נכנסת לפעולה חזקת השיתוף. שאול שוחט בא ואומר לגבר: למרות שאתה אומר ומצהיר שלא רצית לתת לאשתך לשעבר חצי מהדירה שלך, אנחנו קובעים שאתה כן רצית לתת לה את הרכוש שלך.

ואיך עושים את זה? ממציאים בלוף שהאישה תרמה כסף לשיפוצים. ומנין יש לאישה כסף לשיפוצים? מהביטוח הלאומי!!! אתם קולטים את זה? נניח שהאישה קיבלה 5,000 ש”ח לחודש מהביטוח הלאומי, איך אחת כזו יכולה להשתתף ב”שיפוצים” שעולים 100,000 ש”ח במקרה הטוב? לא פלא שהשופטים לא ביקשו שום חישוב כספי כמה כסף האישה “תרמה” לשיפוצים, ולא פלא שאנו לא רואים שום חישוב של החלק היחסי של תרומות האישה לשפוצים מתוך כלל שווי הדירה. הרי לדירה יש ערך בלי השיפוצים. כל זה אמור להיות בבעלות מלאה של הבעל. גם אם נקבל את הגישה הפמינאצית שהאישה תרמה כסף מהביטוח הלאומי לשיפוצים, אז ניתן לחשב את זה בקלות באחוזים מתוך שווי השיפוצים. בהערכה גסה שלנו אישה כזו (שיש להם גם הוצאות מספרה, ומניקור בנוסף לשיפוצים), לא הייתה מגיעה ל 1%, גג 1.5% משווי הדירה.

לפנינו שוד, ומי שנתן את הגושפנקא לשוד הזה הוא שאול שוחט ואיתו ישב נפתלי שילה , אשף בהנדוס פסקי דין לפי צלילי החליל של הפמיניזם הקטלני בישראל. את הגרושה החמדנית ייצגה עו”ד אורלי לוי ברון. היא לא הייתה צריכה חוכמה רבה כדי לנצח בתיק זה. שאול שוחט ונפתלי שילה עשו עבורה את העבודה רק בגל שללקוחה שלה יש איבר מין נשי וציצים.

הערער הוגש על פסק דין של השופט שמואל בר יוסף מבית המשפט למשפחה בתל אביב, עוד מומחה מטעם הפמינאציה לענייני פמיניזם.

להלן הכתבה מאתר Psakdin.co.il

חצי מהזכויות בדירה לאישה – אפילו שהבעל קיבל אותה במתנה

הבעל ירש חצי מהזכויות מאביו המנוח ואמו נתנה לו את חלקה בהמשך. שתי ערכאות קבעו כי המגורים הממושכים בדירה והשיפוצים הנרחבים שמומנו מכספים משותפים הפכו אותה לרכוש של שניהם

בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה לאחרונה ערעור שהגיש בעל שחויב לחלוק עם אשתו את זכויותיו בדירה שקיבל בירושה ובמתנה מהוריו ואמורה להיחשב באופן עקרוני כ”נכס חיצוני” שאי אפשר לאזן. בפסק דין של סגן נשיא בית המשפט שאול שוחט נקבע כי בית המשפט למשפחה צדק כשקבע כי ברבות השנים הפכה הדירה לנכס משותף. זאת, בין היתר על רקע 22 שנות מגורים בדירה, שיפוצים בהיקף נרחב שמומנו ממשאבים משותפים ושיתוף כלכלי מוחלט שכלל גם הפקדה של כספי ביטוח שקיבלה האישה לאחר שחלתה בסרטן. לפני כשנתיים התקבלה העתירה שהגישה האישה בנוגע לדירה ונקבע כי אף שהיא רשומה על שם בעלה יש לראות בה כנכס משותף. בית המשפט למשפחה לא התעלם מכך שמדובר בדירה שחצי מזכויותיה ירש הבעל מאביו ב-1996 ואת החצי האחר קיבל מאמו במתנה ב-2005. עם זאת, הוא קבע כי התקיים כאן אותו “דבר מה נוסף” מעבר לחיי הנישואים הממושכים (25 שנים) שמעיד על כוונת שיתוף בדירה.

בערעור שהגיש הבעל בשנה שעברה הוא טען כי בית המשפט נתלה על כך שנערכו בדירה שיפוצים אבל בפועל ההשקעה הכספית הייתה זניחה. מעבר לזה, השיפוצים מומנו על ידי אמו ולא מכספים משותפים. הבעל הדגיש כי כשמדובר בדירה שהתקבלה במתנה ובירושה במהלך חיי הנישואים יש צורך בהוכחה מובהקת של כוונת שיתוף ואילו הוא מעולם לא הביע כוונה כזו בפני אשתו.

הכספים התערבבו

אלא שסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב שאול שוחט לא ראה עם הבעל עין בעין. השופט ציין כי סימנים רבים מטים את הכף במקרה הנוכחי אל עבר שיתוף בדירה בכל זאת: בני הזוג גרו בה שנים רבות אחרי שהבעל קיבל אותה (22 שנים אחרי הירושה ו-13 אחרי המתנה), הם גידלו בה את הילדים וזהו הנכס המשמעותי היחיד שלהם, והם קיימו שיתוף כלכלי מלא וניהלו חשבון משותף שאליו הופקדו ההכנסות של שניהם כולל 329 אלף שקל שקיבלה האישה מהביטוח לאחר שחלתה בסרטן. באשר לשיפוצים, הדירה שעברה 5 שיפוצים כשהשניים האחרונים היו בהיקף משמעותי ובעלות של מאות אלפי שקלים, ושינו את פניה כפי שהעידה האדריכלית.

השופט הבהיר בהקשר הזה כי הבעל לא הוכיח שכספי הסיוע שהעבירה אמו לחשבון המשותף יועדו ספציפית לשיפוצים. לפחות חלקם הועבר בשנים שבהן לא בוצע שיפוצים וחלק שימש לכיסוי מינוס כפי שהעיד הבעל בעצמו. השופט הדגיש כי הנחת המוצא הידועה היא כי סיוע של הורים לילדים נשואים ניתן לשני בני הזוג, מה גם שהכספים התערבבו בחשבון שאליו העבירה האישה את הכנסותיה ואת כספי הביטוח. השופטת עינת רביד והשופט נפתלי שילה הצטרפו לקביעות אלה ולפיכך הערעור נדחה תוך חיוב הבעל בהוצאות ושכר טרחת עו”ד של 20,000 שקלים.

• ב”כ המערער: עורך דין משפחה מקסים ליפקין ועו”ד נטע מרום מעוז
• ב”כ המשיבה: עו”ד אורלי לוי-ברון

בתמונה: מבית המשפט למשפחה בתל אביב. זה השופט שעליו הגבר הגיש את הערעור. הוא זה ששדד מהגבר את חצי הדירה שלו.

השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב”ד:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב’ הש’ שמואל בר יוסף בתלה”מ 27522-10-18), מיום 10.11.19 (להלן: פסק הדין; פסק דינו של בית משפט קמא).

2. עניינו של פסק הדין בתביעה בענייני רכוש שהגישה המשיבה, נגד המערער, בעלה, לו נישאה בשנת 1993. עניינו של הערעור – קבלת עתירתה של המשיבה באשר לדירת מגורי הצדדים לפיה הינה בעלת מחצית הזכויות בה הגם שהזכויות בדירה רשומות על שם המערער, זכויות שהתקבלו – מחצית בירושה מאביו, בשנת 1996 ומחצית במתנה מהאם, בשנת 2005 (להלן: הדירה).

בית משפט קמא מצא כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בדירה, חרף היותה נכס חיצוני לנישואין, שהתקבל בירושה ובמתנה במהלך חיי הנישואין (ס’ 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973), ובלשונו: “עלה בידי התובעת להוכיח, שקיים “דבר מה נוסף” מעבר לחיי נישואין ממושכים. הדברים קל וחומר, שעה שבדירת מגורים יחידה עסקינן. נחה דעתי, שהתנהלות הצדדים משך 25 שנות נישואיהם, הן בנוגע לדירה והן במישורים אחרים של חייהם, מעידה באופן ברור על הסכמה לפיה הדירה היא נכס משותף. הסכם זה, שנכרת כפועל יוצא מהתנהגות הצדדים במהלך נישואיהם, עולה בקנה אחד עם עקרונות של שוויון, צדק חלוקתי, ותום לב, שהינם חלק בלתי נפרד מהחוזי הזוגי הכולל (השוו רע”א 8256/99 הנ”ל)” (ס’ 25 לפסק הדין).

למסקנתו זו הגיע בית משפט קמא על בסיס הנתונים הבאים: השקעה מהותית בדירה, שהינה ראיה ברורה לקיומו של הסכם שיתוף (ס’ 22 לפסק הדין); נישואין ראשונים של 25 שנים, ללא פירוד, בדירת מגורים יחידה של בני הזוג בה התגוררו במהלך כל שנות הנישואין (להוציא שנתיים של מגורים בחו”ל), וגידלו את שני ילדיהם, והמהווה נכס משמעותי, יחיד, של התא המשפחתי (לבד מזכויות צבורות); קיום משק בית משותף – החשבון היחיד שהיה לבני הזוג, במשך מרבית חיי הנישואין, היה חשבון משותף באמצעותו התנהלו ואליו הופקדו הכנסות השניים מעבודתם ומכול מקור אחר, לרבות תגמולי ביטוח בסך של 329,000 ₪ שקיבלה המשיבה בגין מחלת הסרטן בה לקתה ודמי השכירות שהתקבלו בגין השכרת הדירה בתקופה בה שהתה המשפחה בחו”ל (ס’ 23 לפסק הדין, על סעיפיו הקטנים וס’ 24 לפסק הדין בנוגע לדמי השכירות).

3. בערעורו קובל המערער על מסקנתו זו של בית משפט קמא בנוגע לדירה וממקד את טענותיו ב -‘השקעה המהותית’ אשר שימשה, לדבריו, בידי בית משפט קמא, נסיבה רבת משקל בהוכחת השיתוף הספציפי. לדבריו מדובר בהשקעה כספית זניחה בדמות שיפוץ של הדירה, במספר הזדמנויות במהלך השנים, שנעשתה באמצעות כספים שאמו נתנה לו לשם כך (ס’ 5,6; 18 – 25; 27 – 28 לעיקרי הטיעון). משאלה פני הדברים – מקור כספי חיצוני לשיפוץ, ויהא היקפו אשר יהא, שניתן לו על ידי אמו- אין לראות בכך השקעה משותפת אלא השקעה שלו בדירה שמלכתחילה אין למשיבה זכויות בה. מכאן, לגישתו, שגה בית משפט קמא משראה בהשקעה האמורה את אותו ‘דבר מה נוסף’ שדרוש לצורך הוכחת שיתוף ספציפי בדירה בפרט כשזו התקבלה בירושה ובמתנה במהלך חיי הנישואין, מה שמטיל נטל כבד יותר על הטוען לשיתוף (ס’ 13- 15 לעיקרי הטיעון. בע”מ 1391/11 אלמונית נ’ אלמוני 2012 להלן: פרשת אלמונית). הוסף על כך את העובדה, כך המערער, שהתביעה נעדרת טענה לכוונת שיתוף וכי מעולם לא התקיים שיח בין השניים אודות שיתוף והגע למסקנה, כי המשיבה כשלה להוכיח כוונת שיתוף בדירה (ס’ 9 לעיקרי הטיעון).

4. אין מחלוקת כי הדירה התקבלה בידי המערער במהלך חיי הנישואין בשני שלבים, בירושה מהאב (מחצית) ובמתנה מהאם (מחצית). מדובר אפוא בנכס חיצוני לנישואין מה שמטיל על המערערת את הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בו על מנת לזכות במחציתו – לבד מעצם קיומם של חיי נישואין, אף אם ממושכים, הוכחת נסיבות עובדתיות שמהן ניתן להסיק, מכוח הדינים הכלליים, הקניית זכות באותו נכס חיצוני. נסיבות עובדתיות אלה זכו, ברבות השנים, להיקרא ‘דבר מה נוסף’. ברע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי פ”ד נו (6) 175, אליו היפנה ב”כ המערער, נקבע כי לצורך הוכחת הנסיבות המיוחדות, אותו ‘דבר מה נוסף’, יש לפרש את הדינים הכלליים באופן מרחיב וליברלי, שתואם את המאגר הרכושי של בני הזוג, וביתר שאת יש להקל, בהקשר זה, עת מדובר בדירת המגורים, בוודאי כשזו מהווה את הנכס היחיד או העיקרי של בני הזוג.

5. בפרשת אלמונית נתן בית המשפט העליון סימנים באותו ‘דבר מה נוסף’. את הסימנים, שאותם מנה הש’ עמית, ניתן לאפיין באלה שקשורים לדירת המגורים עצמה (אופן קבלתה והתנהלות בני הזוג בקשר אליה) ובאלה שקשורים לאורך ואורח חיי הנישואין של השניים. כך למשל יש להבחין, מבחינת נטל ההוכחה, בין דירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי מי מבני הזוג לבין דירת מגורים שהתקבלה לידיו במתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין; אורך התקופה בה הייתה דירת המגורים רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בה התגוררו בני הזוג בדירה עד למשבר שפקד אותם; קיומה של זיקה כלכלית, מתוך נכסי המאמץ המשותף ובמהלך חיי הנישואין, בנוגע לדירה, שיש בה כדי ללמד על תרומה משמעותית של בן הזוג הבלתי רשום בה דוגמת החזרי משכון/משכנתא, תוספת בניה מהותית להרחבתה או שיפוץ מסיבי שנערך בה; התנהלות ספציפית של בני הזוג , בפרט בן הזוג הרשום, שיש בה כדי ללמד, מפורשות או מכללא על דרך של התנהגות, על כוונה לשתף את בן הזוג הבלתי רשום בזכויות בה. כל אלה באשר לדירה ולהתנהלות בני הזוג בקשר אליה. אשר לאורך ואורח חיי הנישואין – האם הנישואין נישואין ראשונים אם לאו; אורך חיי הנישואין עד למשבר; אורח חיי הנישואין עד למשבר – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף (‘אורח חיים קישורי’ בלשון המלומד פרופ’ שחר ליפשיץ); התנהלותו והתנהגותו של בן הזוג הבלתי רשום ונקודת המבט שלו, במהלך החיים המשותפים להבדיל מעת פרוץ המשבר, ביחס לנכסים חיצוניים שלו ושילובם בנכסי התא המשפחתי אף נקודת מבטו של בן הזוג הרשום, כאמור, ביחס לנכסים אלה של בן זוגו.

רשימת סימנים זו אינה רשימה סגורה אף אין מדובר בסימנים ‘מצטברים’ הגם ש’כל המרבה הרי זה משובח’. הסימנים משליכים זה על זה ועוצמתם משתנה, במעין מקבילית כוחות, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי שעומד להכרעה. לעתים יכוונו הסימנים לכיוון אחד, ברור, לעתים  ימשכו לכיוונים מנוגדים. זאת ועוד, אופי השיתוף, כסימן, הינו אחד הסימנים ולא תנאי מקדמי שיש לחצות אותו על מנת להגיע לאותו ‘דבר מה נוסף’ (הש’ זילברטל, דעת מיעוט, בפרשת אלמוני: “עד שאנו מגיעים לאותו דבר מה נוסף יש לבחון קיומה של שותפות נמשכת בחיי הנישואין“). הוא בהכרח משליך על המשקל שיש לתת לסימנים האחרים אך אין באי קיומו כדי לשלול, מינה וביה, אפשרות של שיתוף בהתקיים סימנים אחרים בעוצמה המתאימה. כך למשל, העובדה שדירת המגורים התקבלה במתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין מאבדת ממשקלה, מבחינת נטל ההוכחה, ככל שאורך חיי הנישואין מהמועד בו התקבלה דירת המגורים במתנה או בירושה ועד למשבר ארוך יותר. כך גם בנוגע להיקף התרומה מתוך נכסי המאמץ המשותף – ככל שחיי הנישואים ארוכים יותר ומצביעים על אווירת שיתוף המשקל שיש לתת לגובה המצטבר של החזרי המשכנתא/משכון או להיקף השיפוץ נמוך יותר וההיפך.

6. בענייננו לא נעלמה מעיניו של בית משפט קמא העובדה כי הזכויות בדירה התקבלו לידי המערער בירושה ובמתנה במהלך חיי הנישואין. ברם, חרף “נסיבה משמעותית זו” (ס’ 24 לפסק הדין) כל שאר הסימנים הם שהביאו אותו לתוצאה:

אורך חיי הנישואין (25 שנים) 22 שנים מתוכם לאחר קבלת מחצית הזכויות בדירת המגורים מהאב 13 שנים מתוכם לאחר קבלת המחצית השנייה מהאם; מגורים משותפים לאורך כל השנים בדירה, שמהווה את הנכס המשמעותי של השניים (לבד מזכויות צבורות), ללא פירוד, תוך גידול שני ילדים משותפים  ותוך קיום משק בית משותף (ס’ 23.4 לפסק הדין) לאורך כול שנות הנישואין הארוכות, ושבא לידי ביטוי אף במתן ייפוי כוח למשיבה, שלושה חודשים לפני המשבר, בחשבון העסקי שפתח המערער, בהפקדת כספי הביטוח שקיבלה המשיבה בגין מחלת הסרטן בה חלתה, אותם ראה המערער כנכס בר איזון (ס’ 74 לתצהירו) ובהפקדת דמי השכירות שהתקבלו בשנתיים בהן התגוררו בחו”ל (במלואם או מחציתם בהיות מחצית הזכויות בדירה אז עדיין על שם האם) בחשבון המשותף. את הזיקה הכלכלית לדירה מצא בית משפט קמא בשיפוצים המשותפים שנעשו בדירה, במהלך החיים המשותפים.

בהקשר זה מצא בית משפט קמא כי נעשו חמישה שיפוצים, בהיקפים שונים, שניים מהם, האחרונים, בהיקף נרחב יותר, בשנים 2013 ו- 2016, לאחר שהמערער היה כבר הבעלים של מלוא הזכויות בדירה. התוכניות, המפרט הטכני וכתבי הכמויות כמו גם עדות האדריכלית, שליוותה את שני השיפוצים האחרונים אכן מלמדת על שיפוץ מסיבי ששינה את פני הדירה. בית משפט קמא היפנה לעדות האדריכלית וציין כי שני השיפוצים הללו, בהצטברם לכלל השיפוצים, עולים כדי השקעה משמעותית בדירה. לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית משפט קמא שנסמכו על הראיות שהונחו לפניו. בסופו של יום גם המערער, שיש לו עניין במזעור העלויות, טען להשקעה כספית של 300,000 ₪ בשני השיפוצים האחרונים (בעוד שהמשיבה טענה להשקעה של 400,000 ₪).

בכתב התביעה טענה המשיבה כי המקור הכספי לביצוע השיפוצים מקורו בכספים של התא המשפחתי. לטענת המערער מקורו בכספים ייעודיים שנתנה לו האם במהלך השנים. אין סתירה בין השניים. אין מחלוקת שבמהלך כל שנות הנישואין העבירה האם לחשבון המשותף כספים בהיקפים שונים, על פי בקשת המערער, עד שבשנת 2009 הוסדרו העברות אלה בהסכם מסודר. כך המערער בסעיף 72 לתצהיר עדותו הראשית. מכאן, ובצדק, קבע בית משפט קמא כי הפקדות הכספים של האם לא היו ייעודיים לשיפוץ אלא כספי סיוע שבין היתר שימשו לביצוע השיפוצים. הראיה שכספים הופקדו גם בשנים בהן לא בוצעו שיפוצים. ומה תכלית הפקדות אלה ? כיסוי יתרות חובה שנוצרו בחשבון המשותף אחרת “היינו מתמוטטים כלכלית” (סעיף 20 לתצהיר המערער וכן ראו עדותו בעמ’ 111 ש’ 4 ואילך לפרוט’). מכאן, אין לראות את הפקדות הכספים כסיוע אישי למערער אלא יש לראותם כסיוע לתא המשפחתי כדי למנוע את התמוטטותו. קביעה עובדתית זו של בית משפט קמא,  מתכתבת עם החזקה לפיה סיוע כספי שנותנים הורים לבנם או בתם במהלך חיי הנישואין ניתן לשני בני הזוג (ראו דברי בית משפט קמא בסיפת ס’ 18.1 לפסק הדין) ומשלא הובאה האם לעדות על ידי המערער נותרת חזקה זו על כנה. זאת ועוד, בהסכם משנת 2009, אליו מפנה המערער, שהסדיר את העברות הכספים מהאם, מצוין, כי הכספים מועברים “לשימושו של הבן על פי ראות עיניו” (להבדיל מהעברות ייעודיות כמו אירועי בת מצווה ויום הולדת של אשת הבן לגביהם צוין הייעוד במפורש). הבן, המערער, לא ביקש מהאם להעביר את הכספים לחשבון נפרד על שמו אלא “על פי ראות עיניו” לחשבון המשותף, אותו חשבון אליו הפקידה המשיבה את הכנסותיה במשך השנים וגם את כספי הביטוח בגין מחלת הסרטן בה חלתה, שמהווים אף הם נכס חיצוני שאינו בר איזון (ס’ 5(א)(2) לחוק יחסי ממון). המסקנה המתבקשת, אפוא, אליה הגיע בית משפט קמא, היא שהכספים ניתנו לשני בני הזוג וגם אם תאמר ניתנו למערער הם התערבבו בכספי המאמץ המשותף שהופקדו במקביל, במשך השנים, בחשבון המשותף, עד כי לא ניתן לייחד ולומר שדווקא כספי האם הם אלה ששימשו לביצוע השיפוצים (ראו דברי בית משפט קמא בס’ 18.5 לפסק דינו). בהקשר זה דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי ללא תשלומי האם לא היה בידי הצדדים לבצע את השיפוצים. בית משפט קמא מקבל את עדות המשיבה לפיה אף ללא תשלומים אלה היו מבוצעים השיפוצים ולא מן הנמנע שלשם כך הם היו משנים את התנהלותם הכלכלית או שהיו מחליטים למכור את הדירה (ס’ 19 לפסק הדין). מבחינה זו אין בעובדה שההפקדה האחרונה, לפני המשבר, נעשתה לחשבון העסקי ולא לחשבון המשותף שעה שהוכח שכספים מהחשבון העסקי הועברו לחשבון המשותף לצרכי התא המשפחתי, חשבון אליו הפקידה המשיבה את הכנסותיה שלה, כך שמהותית היה גם החשבון העסקי חלק מהנכסים בני האיזון.

7. במצב דברים זה ועל רקע קביעותיו ומסקנותיו הנוספות של בית משפט קמא אמליץ לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבה ושכ”ט עורכת דינה כדי סך של 20,000 ₪.

סכום ההוצאות שנפסקו יועבר למשיבה באמצעות באת כוחה מתוך כספי העירבון. פירות העירבון  יושבו למערער באמצעות בא כוחו.

כבוד השופטת עינת רביד :

tbh nxfhnv

כבוד השופט נפתלי שילה:

אני מסכים.

הוחלט בהתאם לפסק דינו של כבוד סג”נ אב”ד השופט שוחט.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב”כ הצדדים.

פסק הדין ניתן לפרסום במתכונת בה נחתם ללא שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר אודותיהם.

ניתן היום, ז’ אב תש”פ, 28 יולי 2020, בהעדר הצדדים.