קבלו עוד שני עורכי דין נוכלים המייצגים חברות ביטוח אשר מסרבות לתת כיסוי ביטוחי למבוטחים שלהם דבירה לקס סלומינסקי ועו”ד דן טביב.
הציבור משלם פרמיות על הפוליסות ומצפה להיות מבוטח, אבל אז חברות הביטוח (במקרה זה ביטוח ישיר וביטוח הראל), התנערו מהביטוח. עורכי הדין של שתי החברות האלה הם דבירה לקס סלומינסקי ועו”ד דן טביב.
הנהג המבוטח שגרם לתאונה נחקר ע”י המשטרה והוגש נגדו כתב אישום על נהיגה ברשלנות אבל חברת הביטוח “ביטוח ישיר” טענה שהוא בכלל לא נהג ברכב, למרות קיומו של כתב אישום שאומר שהוא זה שנהג ברכב. דן טביב טען שהנהג היה שתוי ושהוא עשה רייסים, ובגלל זה הביטוח לא רוצה לשלם.
בשביל זה יש עורכי דין כמו דבירה לקס סלומינסקי ודן טביב שבדיוק כאשר הציבור צריך את ביטוח ישיר וביטוח הראל, יצוצו השניים האלה מהאשפתות וימציאו סיפורי עלי בבא מדוע הביטוח לא רוצה לשלם.
כתבה באתר פסק דין 4/10/21
אף שהורשע בגרימת תאונה: איי.די.איי טענה שהמבוטח לא נהג ברכב
ביטוח ישיר סירבה לשלם על נזקים שנגרמו לרכבו של המבוטח, שטען שבנו נהג ברכב. הליך פלילי בו הורשע הבן גבר על הסתירות בעדויות הבן והאב והביא לחיוב המבטחת בתגמולים
השופטת שרה דותן קיבלה לאחרונה ערעור שהגיש מבוטח בחברת איי.די.איי (ביטוח ישיר). החברה סירבה לפצות על נזקים שנגרמו לרכבו בתאונה. היא טענה שהמבוטח ובנו הסתירו ממנה עובדות בכוונת מרמה, ומי שנהג ברכב הוא צד שלישי חסר רישיון ושיכור. בית משפט השלום דחה את תביעת המבוטח אך השופטת דותן הפכה את התוצאה על בסיס הליך בבית המשפט לתעבורה בו הורשע הבן בגרימת התאונה.
בנובמבר 2014 אירעה תאונת דרכים בה היה מעורב רכבו של המבוטח. לדבריו, בזמן התאונה נהג בנו ברכב והוא התנגש במונית שהייתה מבוטחת בחברת הראל.
כתוצאה מהתאונה ניזוקו שני כלי הרכב המעורבים.
מאחר שנהג המונית והנוסע שהיה ברכבו נחבלו, נחקר האירוע על ידי המשטרה ובתום החקירה הוגש כתב אישום נגד הבן. לפי כתב האישום במועד התאונה הבן נהג ברכב בקלות ראש וגרם לתאונה.
באוקטובר 2015 הבן הודה והורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ונגזרו עליו חמישה חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס.
לאחר מכן, בשל הנזקים שנגרמו לרכבו הגיש האב תביעה נגד איי.די.איי.
המבטחת סירבה לשלם וטענה שהבן לא נהג ברכב בזמן התאונה וכי הודעות המבוטח לחברה כללו סתירות ואי דיוקים המובילים למסקנה שהוא מסר לה עובדות כוזבות והעלים ממנה עובדות בנוגע לתאונה בכוונת מרמה.
לגרסת המבטחת, נהג ברכב אדם אחר שאינו מחזיק ברישיון נהיגה והיה שתוי. היא הוסיפה כי התאונה התרחשה בשל מרוץ שנערך בין הרכב המבוטח לרכב אחר, ומשכך נעשה בו שימוש שלא בהתאם לתנאי הפוליסה.
בית משפט השלום בתל אביב דחה את תביעת האב נגד המבטחת על סמך סתירות שעלו בעדויות האב והבן. בפסק הדין נקבע כי העדויות הסותרות ״יש בהם כדי להסתיר את האמת מחברת הביטוח, באשר למי שנהג ברכב״ וכי הבן והאב מסרו לחברה פרטים כוזבים במטרה לקבל את כספי הביטוח.
בערעור טען האב כי בית המשפט התעלם מעובדות מהותיות שהעיקרית שבהן היא הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה, בו הורשע בנו בגרימת התאונה.
המבטחת מצדה, שבה והפנתה לסתירות ולאי הדיוקים בעדויות.
ראיה משמעותית
השופטת שרה דותן מבית המשפט המחוזי בתל אביב ציינה כי אמנם התגלו סתירות רבות בגרסאות עדי התביעה, ואולם לא כל הסתירות היו בליבת המחלוקת, דהיינו, זהות הנהג. ״חובה היה על בית המשפט לבחון את השאלה האם התנהלות המעורבים נועדה להפחית מחומרת העבירה הפלילית, או להעלים את זהות הנהג״, כתבה.
היא הוסיפה כי כשעה לאחר האירוע הצהיר בנו של התובע לפני חוקר המשטרה כי הוא זה שנהג ברכב. כמו כן, בסופו של יום הבן הורשע בעבירות שיוחסו לו שעניינן נהיגה בקלות ראש.
״למרבה הצער, בית המשפט קמא לא התייחס בפסק דינו לפסק הדין המרשיע״, כתבה השופטת.
היא הוסיפה כי בחינת שלל העדויות שנגבו מהמעורבים מוליכה למסקנה שהאב ובנו הפנו את עיקר מאמציהם להפחית מחומרת עבירות התנועה שבוצעו על ידי הבן.
לפיכך קיבלה השופטת את הערעור וחייבה את המבטחת לפצות את המבוטח בגין הנזקים שנגרמו לרכב.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב״כ המערער: עו”ד יצחק מנחם
- ב״כ איי.די.איי: עו”ד דן טביב ואח’
- ב״כ הראל: עו”ד דבירה לקס סלונימסקי
פסק הדין:
| ע”א בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו כבית-משפט לערעורים אזרחיים |
50184-02-20
19/09/2021 |
| בפני השופטת: שרה דותן |
|
| – נגד – | |
|---|---|
| מערער: מנשה גבאי עו”ד יצחק מנחם |
משיבים: 1. הראל חברה לביטוח בע”מ 2. איי.די.איי. חברה לביטוח בע”מעו”ד דבירה לקס סלונימסקי עו”ד דן טביב ואח’ |
| פסק דין | |
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב’ השופט עמית א’ קידר) מיום 30.6.19 בשלושה תיקים שהדיון בהם אוחד: ת.א. 24984-06-15, ת.א. 42906-03-16 ו- תא”מ 64386-01-15, לפיו נדחתה תביעת המערער נגד המבטחת של רכבו – איי.די.איי חברה לביטוח בע”מ (ביטוח ישיר) (להלן: “המשיבה 1”), והתקבלה תביעת השיבוב של הראל חברה לביטוח בע”מ (להלן: “המשיבה 2”).
הרקע העובדתי
בתאריך 22.11.14 בשעה 05.00 (בקירוב) אירעה תאונת דרכים בה היה מעורב רכבו של המערער, אשר על פי הנטען על ידו, היה נהוג אותה עת על ידי בנו מתן (להלן: “מתן”), לבין מונית שהיתה נהוגה על ידי ע.ר. (להלן: “ר.”) שהיה מבוטח על ידי משיבה 2.
כתוצאה מהתאונה ניזוקו שני כלי הרכב המעורבים.
לנוכח נסיבות התאונה נפתחה חקירה משטרתית במסגרתה נגבו הודעות מן המעורבים ומעדי ראיה פוטנציאליים, שבסיומה הוגש בתאריך 20.1.15 כתב אישום נגד מתן גבאי.
על פי המיוחס למתן בכתב האישום, במועד הרלוונטי, דהיינו, מועד התאונה, נהג ברכב המבוטח על ידי משיבה 1 בקלות ראש וגרם לתאונה שכתוצאה ממנה נחבלו ר. ונוסע ברכבו.
בתאריך 12.10.15 הורשע מתן על פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ונגזרו עליו חמישה חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס.
בשל הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב, הוגשו שלוש תביעות שהן מושא פסק הדין.
ב-ת”א 42906-03-16 תבעה משיבה 2 את נזקי מבוטחה ששולמו על ידה, מן המערער ומשיבה 1.
ב-ת”א 64386-01-15 תבע ע. ר., נהג המונית הנפגעת, את נזקיו בשל התאונה מנהג הרכב הפוגע, מתן, בנו של המערער.
ב-ת”א 24984-06-15 תבע המערער את הנזקים שנגרמו לרכבו עקב התאונה מהמשיבה 1, שהיתה המבטחת של הרכב במועדים הרלוונטיים.
אין חולק כי התאונה נגרמה בשל רשלנות נהג רכבו של המערער.
המחלוקת בין המערער למשיבה 1 התמקדה בטענת המשיבה, לפיה מתן לא נהג ברכב בעת התאונה וכי הודעות המבוטח לחברת הביטוח כללו סתירות ואי דיוקים המובילים למסקנה, לפיה המבוטח מסר למבטחת עובדות כוזבות, או שהעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח והדבר נעשה בכוונת מרמה ומשכך, יש לפטור את המבטחת מחבותה כלפיו (הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ”א-1981), להלן: “חוק חוזה ביטוח”).
בדיון מקדמי בתביעה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה המערער והמשיבים ישלמו לע. ר. 20,000 ₪ כמימון ביניים וכי הלה “יצא מהתביעה בכובעו כבעל דין, וההליך ימשיך וינוהל בין הנתבעים בסוגיית החבות בלבד”.
לפיכך, נותרה לפני בית המשפט המחלוקת אשר לחבות המבטחת, משיבה 1 בהתייחס לטענתה לפיה מתן לא נהג ברכב אלא אדם בשם ויטלי שאינו מחזיק ברישיון נהיגה והיה שתוי בעת האירוע. כמו כן, היה על בית המשפט לברר את טענת המשיבה 1, לפיה התאונה אירעה בשל מרוץ שנערך בין הרכב המבוטח לרכב אחר, ומשכך, נעשה בו שימוש שלא על פי תנאי הפוליסה.
שמיעת ההוכחות התארכה וגלשה למחוזות רחוקים ובלתי רלוונטיים, ופרוטוקול הדיון המשתרע על פני 250 עמודים כולל עדויות המעורבים והבלתי מעורבים.
בפסק דינו הפנה כב’ השופט קידר לדברי העדים והביא את תמציתם. בסעיף 32 לפסק הדין נקבעו הממצאים הבאים:
“א.קיימות סתירות מהותיות בין עדות מנשה גבאי (המערער – ש.ד.) לבין עדותו של רוקח (נהג הרכב שהיה מעורב, כביכול במרוץ – ש.ד.), באשר לנוכחותו של רוקח במקום התאונה.
עדותו של מנשה גבאי כי הגיע לפני רוקח לזירה, כאמור נסתרה על ידי העדים האחרים.
ב.מתן גבאי הסתיר נוכחות נתי ארביב בזירה בעת התאונה, דבר שנסתר בעדותו של רוקח עצמו. (יוער כי רוקח העיד שארביב יצא מרכב הביואיק לאחר התאונה – ש.ד.).
ג.הסתרת נוכחותו של נתי ארביב יש בה ניסיון למסור מידע כוזב לחברת הביטוח.
ד. מתן העיד כי נסע במהירות של 30 קמ”ש בעוד ר. העיד, כי נסע במהירות גבוהה וגם רוקח העיד, כי נסע מעל המהירות המותרת.
ה.בעדותו העיד מתן כי הכביש היה רטוב בעוד שרוקח העיד במשטרה, כי לא היו שלוליות והשוטר שהגיע למקום ציין בדוח שלו, כי הכביש היה יבש ולא היה גשם.
ו.לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם נתי ארביב והוא לא זומן לחקירה.
ז.הטענה כי ר. כינה את מתן רוצח, היתה בדיעבד בגלל שהסיק, כי מתן היה הנהג.”
לנוכח מסקנות עובדתיות אלה אשר צוטטו על ידי במלואן, נקבע על ידי בית המשפט
קמא הממצא שהוא ליבת פסק דין בזו הלשון:
“טענת מרמה היא טענה שדורשת הוכחה ברמה גבוהה, במקרה שבפנינו הסתרת
עובדות מהותיות מחברת הביטוח, עדויות סותרות של עדי התובע יש בהם כדי
להסתיר את האמת מחברת הביטוח, באשר למי שנהג ברכב. המסקנה העולה
מהאמור כי התובע ובנו מסרו פרטים כוזבים לחברת הביטוח במטרה לקבל דמי
הביטוח.
34. אי הבאת נתי ארביב לעדות, שבה יכול היה להסביר מה עשה במקום האירוע
ומי נהג ברכב התובע, פועלת לרעת התובע, שכן אי הבאתו לעדות תומכת
בגרסה כי אם היה מובא לעדות לא היה תומך בגרסת התובע.”
בהסתמך על ממצאים אלה נדחתה תביעת המערער ובהמשך תוקן פסק הדין באופן
שחייבו לשלם את נזקי ר. ומשיבה 2.
יודגש, כי לא נקבע ממצא ביחס לטענה לפיה התאונה אירעה כאשר נהג רכבו של
המערער ערך מרוץ עם רכב אחר. גם בדיון שלפני לא הועלו טענות בסוגיה זו.
הערעור
טענתו העיקרית של המערער הינה כי בפסק דינו התמציתי לא התמודד בית המשפט עם הסוגיות הרלוונטיות ליישומו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, וכי התעלם מעובדות מהותיות שהעיקריות שבהן היא הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה, בו הורשע מתן בנהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה ונגזרו עליו חמישה חודשי פסילה.
ב”כ המשיבה 1 שב ומפנה לסתירות ולאי הדיוקים בעדויות ומדגיש, כי אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אולם למרבה הצער, לא מצאתי בתשובתו לערעור כמו גם בסיכומיו בבית משפט השלום התייחסות למשקלו הראייתי של פסק הדין בהליך הפלילי.
דיון והכרעה
אין חולק, כי יש ליתן משקל רב להתרשמות הערכאה הדיונית מן העדויות שנשמעו על ידה. יחד עם זאת, קיימים מקרים חריגים וקיצוניים כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם.
סבורני, כי המקרה שלפני נופל לגדר אותם מקרים קיצוניים.
מקובלת עלי מסקנתו של כב’ השופט קידר, כי נתגלו סתירות רבות בגרסאות עדי התביעה, אולם נשאלת השאלה האם סתירות אלה מובילות למסקנה לפיה מתן לא נהג ברכב בעת התאונה, והודעתו לחברת הביטוח לפיה הוא זה שנהג, הינה שקרית.
סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח שכותרתו “מרמה בתביעת תגמולים” קובע כי:
“הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו”.
ב-רע”א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נגד נסרה (ניתן ביום 19.5.1998) נקבע, כי הדיבור ” ‘בכוונת מרמה’ כולל למעשה שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות’ מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.”
אשר למידת ההוכחה ביחס לכל אחד מהיסודות, נקבע ב-רע”א 9215/10 פלדמן נגד הפניקס חברה לביטוח בע”מ (ניתן ביום 12.14.2011):
“אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת מרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת ‘סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית’ ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע”א 475/81 זיקרי נ’ כלל חברה לביטוח, פ”ד מ(1) 589 (1986); אליאס, בעמ’ 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו.” (ההדגשה שלי – ש.ד.).
בענייננו, בית המשפט קמא הסתפק בקביעת ממצאי מהימנות ביחס לעדים מסוימים, אלא שלא כל הסתירות עליהן הצביע בית המשפט הינן בליבת המחלוקת, דהיינו, זהות הנהג. לנוכח נסיבות התאונה שיש בהן כדי ללמד על רשלנות וקלות ראש בנהיגת הרכב, שמשמעותן המסתברת היא הליך פלילי, חובה היה על בית המשפט לבחון את השאלה האם התנהלות המעורבים נועדה להפחית מחומרת העבירה הפלילית, או להעלים את זהות הנהג.
מאחר שכתוצאה מהתאונה נחבל אחד המעורבים והובהל לבית החולים, נחקר האירוע על ידי המשטרה ובדו”ח הפעולה אשר נערך על ידי רס”ל סלים עמאשה כשעה לאחר האירוע, הצהיר מתן לפני החוקר כי הוא זה שנהג ברכב.
בתאריך 23.11.14 התקיים לפני קצין משטרה שימוע על פסילה מינהלית של מתן ולא עלתה בו טענה כלשהי, אשר לזהות הנהג.
בהמשך להחלטת הפסילה התקיים דיון בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב (בפ”מ 8145-11-14), ובתאריך 15.12.14 דחה כב’ השופט א’ זרזבסקי את בקשתו של מתן להחזרת רישיונו. בהחלטתו ציין בית המשפט את נהיגתו המסוכנות של הנהג והסיכון שהוא מהווה לציבור.
כאמור לעיל, הורשע מתן בסופו של יום בעבירות שיוחסו לו שעניינן נהיגה בקלות ראש.
סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל”א-1971, קובע:
“(א)הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.”
למרבה הצער, בית המשפט קמא לא התייחס בפסק דינו לפסק הדין המרשיע, ובמשמע גם לא בחן את משקלו הראייתי.
נראה כי, בית המשפט והצדדים גם לא התייחסו להוראות סעיף 42ג לפקודה הקובע, כי המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק אינם רשאים להביא ראיה לסתור. אולם, משעה שהראיות הובאו, אין לי אלא להתייחס למשקלן הראייתי.
על פי המחלוקות שהתגבשו בין הצדדים, השאלה שהיה על בית המשפט להכריע בה האם מסר המבוטח למבטחת עובדות כוזבות שיש בהן כדי להשליך על חובת המבטחת. דהיינו, האם הצהרת המבוטח – המערער, לפיה בנו מתן, נהג ברכב היתה כוזבת.
כפי שציינתי לעיל, בתחילת החקירה המשטרתית, כשעה לאחר אירוע התאונה הצהיר מתן, כי הוא זה שנהג ברכב וכך גם לאורך כל החקירה.
עיקר הסתירות עליהן מצביע בית המשפט מתייחסות לנסיבות התאונה, זהות הנוכחים ואת עיקר יהבו משליך בית המשפט על אי זימונו של נתי ארביב לעדות. סבורה אני, כי אכן יש ליתן משקל למניעת הגשתה של ראיה מהותית. אולם, אין בכך כדי לאיין את המשקל שיש ליתן לפסק הדין המרשיע.
עוד נטען על ידי משיבה 1, כי המערער או ליתר דיוק, בנו מתן, מסרו הודעה כוזבת לחברת הביטוח. עיון בהודעת מתן לחברת הביטוח מעלה, כי בהודעתו ציין, כי הוא זה שנהג ברכב. אמנם מדובר בהודעה לאקונית וחסרה פרטים ביחס למעורבים אחרים בתאונה. אולם, לנוכח העובדה שהתאונה נחקרה על ידי המשטרה, קשה לראות בנוסח ההודעה ניסיון למסור פרטים כוזבים. מה גם שתיק החקירה נמסר לחברת הביטוח על ידי המערער, על פי האמור בדו”ח החקירה שנערך על ידי אגף התביעות של המשיבה 1.
אמנם, מיטיב היה המערער לעשות אילו התייחס מפורשות לשאלה האם העובדות הכוזבות שנמסרו במהלך החקירה, נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או כדי להתחמק מתוצאות הנהיגה הפראית. אולם, בשלב זה של הדיון לאחר שהעדים נחקרו ארוכות בחקירות מתישות שהשתרעו על פני עשרות עמודים, לא נראה כי ניתן יהיה עתה לדלות אמירה מפורשת בסוגיה זו מן הראיות. ומשכך, סברתי כי לא יהא טעם בהחזרת התיק לבית משפט השלום על מנת שיתן דעתו לסוגיה זו, והחלטתי להסתמך על העובדות שהוכחו על מנת להסיק האם הסתירות והשקרים נבעו מניסיון להטעות את חברת הביטוח.
בחנתי את שלל העדויות והאמרות שנגבו מן המעורבים ונראה, שהמערער ובנו הפנו את עיקר מאמציהם להפחית מחומרת עבירות התנועה שבוצעו על ידי מתן.
יודגש, כי בהליך אזרחי אין בית המשפט רשאי להסתמך על הודעות עד מחוץ לכותלי בית המשפט כראייה לאמיתות תוכנן, אולם אין בכך כדי למנוע התייחסות לסתירות בין שתי האמרות וכאלה נמצאו למכביר.
עוד יש להבהיר, כי הפניה לשקרים ואי דיוקים אינה מהווה תחליף לקביעת ממצאים עובדתיים על פי נטלי הראייה החלים על בעלי הדין.
בענייננו, היה על המשיבה להוכיח כי המבוטח המערער מסר מידע כוזב ביחס לזהות נהג הרכב, ולהשקפתי, אין די בהצבעה על חשדות כאלה או אחרים, שעה שלפנינו ראייה משמעותית – פסק דין מרשיע – התומכת בגרסת המבוטח.
לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה 1 לפצות את המערער בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה, וכן לשלם למשיבה 2 ולע. ר. את נזקיהם כפי שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום.
ההוצאות בהן חויב המערער בבית משפט השלום מבוטלות.
בנסיבות הענין, איני מחייבת את המשיבים בהוצאות הערעור.
העירבון שהופקד על ידי המערער יוחזר לו באמצעות בא כוחו.
ניתן בלשכתי היום, י”ג תשרי תשפ”ב, 19 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.
