1.לפני ערעור על פסק דין מיום 12.7.2021 של בית הדין לעררים, לפי חוק הכניסה לישראל, התש”יב-1952 (כבוד הדיין אילן חלבגה) בתיק ערר (י-ם) 4322-19, שבגדרו נדחה ערר על החלטת המשיב מיום 21.8.2019 לבטל את רישיון ישיבת הקבע בישראל שבו מחזיקה המערערת משנת 1988.

2.המערערת, נולדה באזור בשנת 1954. בהיותה כבת 13 שנים נישאה לתושב האזור, וממנו התגרשה בשנת 1980. ביום 20.3.1981 נישאה המערערת לתושב קבע בישראל (להלן: הבעל) ולהם נולדו שמונה ילדים. בעת נישואיו למערערת היה הבעל נשוי לאישה אחרת – מ’. השניים נשאו בשנת 1956, ולאחר שנולדו להם 12 ילדים התגרשו ביום 24.3.1987.

ביום 2.8.1987, לאחר שש שנות נישואין למערערת וחודשים אחדים לאחר גירושיו ממנווה קונבר, הגיש הבעל בקשה לאיחוד משפחות בעניינה של המערערת. ביום 25.10.1988 אושרה הבקשה, ומאז מחזיקה המערערת ברישיון לישיבת קבע בישראל.

3.ביום 8.1.2017 ביצע פאדי קונבר – אחד מילדיהם הבוגרים של המערערת ובעלה – פיגוע רצחני בירושלים שבו נהרגו ארבעה חיילים ונפצעו 18.

בעקבות זאת נבדק עניינה של המערערת אצל המשיב. ביום 9.1.2017 התכנסה ישיבה אצל שר הפנים, שלטענת המשיב הוצגו בה פרטים בעניינה של המערערת שמהם עולה כי נמצאת היא במערכת יחסים ביגמית.

בעקבות זאת ביום 10.1.2017 הודע למערערת כי בעקבות בחינת נתונים “ולפיהם עולה כי קיבלת מעמדך מכוח נישואין לתושב ישראלי, כאשר על אף שהוצהר כי אין המדובר בנישואי ביגמיה, בפועל התקיימה מערכת נישואין ביגמית. לאור האמור לעיל, ומשניתן המעמד על סמך הצהרות כוזבות ובניגוד למדיניות קיימת מזה שנים לפיה לא יינתן מעמד במצב של נישואי ביגמיה, נשקלת האפשרות לביטול מעמדך”. משכך הוזמנה היא לשימוע שנקבע בבהילות רבה ליום המחרת.

בד בבד ביום 10.1.2017 הוצאה הודעה לתקשורת מטעם המשיב שבה נאמר כלהלן:

“… החליט שר הפנים אריה דרעי לשלול את מעמד תושבות הקבע של אמו של המחבל מארמון הנציב ושל עוד 12 קרובי משפחתו. מדובר בצעד חריג ביותר שלא בוצע עד כה. מטרתו להרתיע מחבלים לבצע פיגועים כי הם מסתכנים בכך שבני משפחתם יאבדו את מעמדם וכל זכויותיהם ישללו. שר הפנים, אריה דרעי, אמר בעקבות החלטתו ‘מדובר בהחלטה שמסמנת עידן חדש נגד הטרור ונגד מחבלים בעלי מעמד שניצלו את מעמדם לביצוע פיגועים קשים נגד אזרחים. מעתה תהיה אפס סובלנות כלפי כל מי שמעורב בפיגועים נגד ישראל וכלפי בני משפחתו. מעתה יידע כל מי שזומם, מתכנן או שוקל לבצע פיגוע כי בני משפחתו ישלמו מחיר כבד על מעשהו. ההשלכות יהיו קשות ומרחיקות לכת, כמו בהחלטה שקיבלתי לגבי אמו ובני משפחתו של המחבל שביצע את הפיגוע בארמון הנציב'”.

4.בעקבות מחאת המערערת על זימונה לשימוע בסד זמנים בלתי סביר, התקיים השימוע ביום 18.1.2017, ובעקבותיו ביום 25.1.2017 החליט המשיב על ביטול מעמדה בישראל.

5.כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית הדין לעררים בירושלים בתיק 1398-17. ביום 11.3.2018 ניתן פסק דין שבגדרו נקבע כי בשל פגמים שנפלו בקבלת ההחלטה יוחזר עניינה של המערערת לדיון אצל המשיב על מנת שתתקבל בו החלטה מחודשת.

כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 21.8.2019, לאחר ראיונות שקוימו למערערת ולבעלה, התקבלה החלטה חדשה שבגדרה חזר המשיב וקבע כי רישיון הקבע שבה מחזיקה המערערת יבוטל.

6.החלטת המשיב מנומקת בכך שהמערערת זכתה במעמד בישראל על פי “מידע שיקרי שיש בו כדי להטעות את המדינה, מאחר ומדיניות הרשות הינה שלא לאשר בקשה לאיחוד משפחות כאשר אחד מבני הזוג נשוי לאדם אחר או מצוי במצב תואם ריבוי נישואין”.

ההחלטה נשענת על דברי עובד משרד הפנים שמסר במזכר מיום 12.1.2017 כי יומיים קודם לכן, בעת שהגיע לבית המשפחה כדי למסור את מכתבי ההתראה על כוונה לביטול המעמד למערערת ולבני משפחה נוספים, שוחח עם מנווה קונבר – אשתו הראשונה של הבעל, ש”מסרה כי נשואה לאביו של המבקש ומתגוררת באותו הבית יחד עם רעייתו הנוספת מ’. כן נערך תשאול סביבתי בקרב האנשים שנכחו במקום. אנשי שיחנו מסרו גרסה זהה לזאת של מ’ ואישרו כי אביו של המבקש מתגורר תחת אותה קורת גג עם שתי נשותיו” (מע/9).

בנוסף לכך נשענת ההחלטה על שני ראיונות שקוימו למערערת, כלהלן:

ראיון שקוים למערערת ביום 18.1.2017 תואר בהחלטה כלהלן: “נשאלת האם כאשר נישאת בעלך היה נשוי למ’ באותו זמן. השבת: ‘אני לא יודעת כלום. לא יודעת לקרוא ולא יודעת לכתוב’. וכן אמרת: ‘לא זוכרת כלום. כואב לי הראש ואני לא יכולה לזכור כלום. תשאלי אותם’. הכחשת כי הנכם גרים ביחד או כי ביתך קרוב לביתה. ולשאלה מתי גרש בעלך את גב’ מ’, ענית כי אינך זוכרת”.

ראיון נוסף שקוים למערערת ולבעלה ביום 9.7.2018 תואר בהחלטה כלהלן: “נשאלת על ממצאי הביקור מיום 10.1.2017 והמידע המצוי בעניינכם. בין השאר נשאלת: ‘באיזו שנה נשאת?’ ת:’כאשר עשה לי את החוזה הישראלי היה כבר גרוש ממנה’. ‘וכאשר עשה את החוזה הירדני?’ ת:’כן הוא היה נשוי לנוספת’. ‘כאשר באו לתת לך את המכתב בינואר 2017 היא הייתה איתך?’ ת: ‘אני לא זוכרת’. ‘ביום 22.4.15 יצאת עם מ’ לחו”ל לאן יצאת?’ ת:’הלכנו לעומרה’. ‘את וצרתך הלכתן לעומרה?’ ת:’לא רק אנחנו, הרבה מהכפר יצאו’. ‘זאת אומרת הייתם ביחד?’ ת:’לא, זה אוטובוס שלם יצא לשם, זה היה במקרה’. ‘גם בעלך יצא עם מ’ לחו”ל בשנת 1995 ובשנת 1996?’ ת:’אני לא זוכרת, כואב לי הראש’. ‘בשנת 1995 ו-1996 להיכן יצא בעלך עם מ’?’ ‘לא זוכרת'”.

7.על החלטה זו הוגש ערר, שנדחה כאמור ביום 12.7.2021.

בפסק הדין צוין כי פקיד המשיב הגיש במסגרת ההליך תצהיר לתמיכה במזכרו מע/9 האמור, וכן מסר עדות במסגרת הערר.

משקל גבוה ניתן בפסק הדין לדבריה של גב’ מנווה קונבר כלהלן:

“נקודת המוצא בליבת הסוגיה דנן היא דבריה של גב’ מנווה קונבר שהינם בבחינת הודאה מפורשת לפיה נשואה למר אחמד קונבר ומתגוררת עמו ועם העוררת. הדברים נמסרו במפגש פתע עם נציג המשיבה ונאמרו כמי שמשיח לפי תומו ואין לי אלא שבמצב דברים זה משקף נכונה את מערכת היחסים בינה לבין מר אחמד קונבר. לא מצאתי כי בטענות העוררת כי קיימת מערכת יחסים עכורה בינה לבין גב’ מנווה קונבר או עם מר אחמד ק’ אשר יכול והובילו את גב’ מ’ ק’ להזיק להם בדבריה במכוון, ומשכך גם מטעם זה אינני מוצא מקום להטיל ספק בנכונות דבריה של גב’ מנווה קונבר. זאת ועוד, לטענת העוררת, גב’ מ’ ק’ מתגוררת בכתובת אחרת בבית שלטענת מר אחמד ק’ וויתר לטובתה אגב גירושין כאמור בשימוע מיום 9.7.2018, ואולם טענה זו לא נתמכה בכל ראייה או לכל הפחות בציון פרטי כתובת מגורים מדויקת של גב’ מ’ ק'”.

8.המערערת טוענת כי “מדובר בהחלטה שניתנה במסגרת הליך שנפתח כנגד המערערת מיד עם הודעת שר הפנים לציבור הרחב כי בשל פיגוע קשה שביצע אחד מילדיה הבוגרים של המערערת תושב קבע ובעל משפחה משלו, הוא החליט להיפרע ממנה ומבני משפחה נוספים של המפגע. לא זו אף זו. לעמדת המערערות דכאן אף נחזה, כי ההחלטה לשלול מהמערערת את רישיונה התקבלה עוד בטרם נפתח ההליך נגדה”. משכך, טוענת המערערת כי ההחלטה אינה מתבססת על תשתית ראייתית מוצקה, וניתנה בהליך “שנפתח ונוהל משיקולים זרים”.

המערערת מפנה עוד לדבריו של שר הפנים בראיונות שנתן בעקבות הודעת הדובר האמורה, שלטענתה גם מהם עולה כי ההחלטה לשלול את מעמדה של המערערת התקבלה כבר ביום 10.1.2017, בטרם נערך השימוע למערערת.

לגוף העניין, מכחישה המערערת כי רישיון הישיבה ניתן לה על בסיס טענת כזב. לטענתה שגה בית הדין קמא הנכבד במתן משקל למזכר מע/9, אף שנכתב יומיים לאחר קיום השיחה. לטענתה היא “מפקפקת” בטענה כי גב’ מנווה קונבר אמרה את המיוחס לה במזכר מע/9, וככל שנאמרו הדברים על ידה “הרי שדברים אלו נאמרו שלא בתום לב אלא מתוך טינה למערערת בשל העובדה כי בן זוגה התגרש מהגב’ מנווה קונבר וביכר את החיים לצדה של המערערת על פני החיים הקודמים שלו לצידה של צרתה”.

המערערת טוענת עוד כי אין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מראיון שנערך לה זמן קצר לאחר הפיגוע “בתוך אווירה ציבורית קשה ועוינת ששררה באותם ימים, במסגרתה היא מלווה עם הח”מ באנשי ביטחון בשימוע, נבע מהלחץ בו הייתה נתונה”.

9.ב”כ המשיב סומכת את ידיה על פסק הדין נשוא הערעור ועל החלטת המשיב, וטוענת כי אין עילה להתערב בהם. לטענתה בבדיקה שנערכה לנתוניה של המערערת לאחר אירוע הרצח “עלה באופן ברור כי המערערת קיבלה את רישיון ישיבת הקבע שלה על יסוד מצג שווא. התברר, שלמעשה נשואי המערערת, על בסיסם קיבלה את רישיון ישיבת הקבע היו נישואי ביגמיה, ובפני המשיב הוצגה תמונה שאינה אמת בעת הגשת הבקשה להענקת מעמד למערערת”. בדיון לא ידעה ב”כ המשיב למסור מהם אותם “נתונים” שעל פיהם הוחלט לזמן את המערערת לשימוע לקראת ביטול מעמד הקבע שלה בישראל.

המשיב טוען עוד כי משהתברר על פי דבריה של גב’ מנווה קונבר כי המערערת שותפה למערכת יחסים ביגמית “לא עלה בידי המערערת להניח תשתית עובדתית חדשה שיש בה לסתור את החזקה בדבר קיומה של מערכת יחסים ביגמית”.

אשר למזכר מע/9, טוענת ב”כ המשיב כי “אין כל פגם בכך שהמזכר נכתב כיומיים לאחר הביקור. המזכר שנכתב בסמיכות ממש לזמן התשאול וחזקה כי נכתב על פי זיכרון טרי. כפי שהובהר, נסיבות התשאול אשר כלל ליווי בטחוני ומתיחות, לא אפשר כתיבת המזכר בזמן אמת”.

ב”כ המשיב הבהירה בדיון כי מעמדה של המערערת נשלל בשל שיקול יחיד – מצג השווא שהוצג לפי הטענה בבקשה לקבלת המעמד בשנת 1987. לטענתה קבלת המעמד על יסוד טענת כזב מצדיקה כשלעצמה את ביטולו. ב”כ המשיב הבהירה כי ההחלטה אינה נשענת על עצם נישואי הביגמיה בשנת 1981 – עובדה שהייתה ידועה למשיב בעת בחינת הבקשה בשנת 1987, אלא על הכזב בתיאור הדברים בעת הגשת הבקשה לקבלת מעמד. עוד הובהר כי, בניגוד לנאמר בהודעה האמורה לתקשורת, התרחשות הפיגוע לא שימשה כשיקול בביטול המעמד, אף שהובילה לבחינת עניינה של המערערת.

ב”כ המשיב לא ידעה למסור פרטים על מדיניות המשיב בשנת 1987 בנוגע לבקשת איחוד משפחות אגב נישואי ביגמיה – דבר העשוי להשליך על שאלת התקיימותו של יסוד מרמה בבקשת המעמד. לשאלה אם בעת האמורה שבה הוגשה הבקשה הנהיג המשיב מדיניות דומה לזו הנהוגה על ידו כיום, לא ידעה להשיב.

דיון והכרעה

10.כבת 13 הייתה המערערת עת השיאו אותה בני משפחתה לאחר. גורלה לא שפר עליה גם בהמשך דרכה כשנישאה לגבר נשוי, אב לשמונה ילדים מנישואין קודמים, המבוגר ממנה בשנים רבות, כשבעת נישואיה לו המשיך לקיים קשר נישואין עם אשתו הראשונה לפחות שש שנים נוספות. עתה, בחלוף כ-40 שנה כשהיא בגיל 67, נדרשת המערערת ע”י המשיב לעזוב לאלתר את המדינה שבה שהתה מרבית חייה, וכתוצאה מכך להיפרד מבני משפחתה – כולם תושבי קבע בישראל, ולבנות את חייה מחדש בסביבה בלתי מוכרת.

כדי לקבל החלטה כה משמעותית, הכרוכה בביטול רישיון לישיבת קבע שבה מחזיקה המערערת זה 34 שנה, נדרש המשיב לתשתית ראייתית בעלת משקל גבוה במיוחד (בג”ץ 799/80 שללם נ’ משרד הפנים (30.12.1981)), ולצורך כך מוטל עליו לאסוף ראיות שיש בהן כדי לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת (בג”ץ 987/94 יורונט קווי זהב בע”מ נ’ שרת התקשורת (19.11.1994)).

בעניין שלפנינו לא עמד המשיב בדרישות האמורות. החלטת המשיב לבטל את מעמד הקבע שבו מחזיקה המערערת, נשענת בעיקר על דבריה של גב’ מנווה קונבר בעניין מקום מגוריה. את דבריה השמיעה במענה לשאלות אחדות שהציג לה פקיד המשיב. אף שבעדותו לפני בית הדין הביע הפקיד את בטחונו בנכונות הדברים שרשם במזכרו מע/9, אין להתעלם מהנסיבות שבהן נערכה השיחה. מעמד השיחה, בסוכת האבלים של המשפחה, יומיים לאחר הפיגוע האמור ובעת שפקיד המשיב ממציא ל-13 בני משפחה הזמנות לשימוע לקראת ביטול מעמד הקבע שלהם בישראל, היה מאיים, ובשל כך אף נמנע הפקיד לטענתו מלרשום את הדברים בעת אמירתם. גם עם שובו למשרדו לא העלה הפקיד את הדברים על הכתב, ועשה כן רק יומיים לאחר מכן.

נסיבות מסירת הדברים, רישומם המאוחר, וטענה שהעלה ב”כ המערערת בדבר מוטיבציה אפשרית של גב’ מנווה קונבר לפגוע במערערת בשל טינה שהיא חשה כלפיה – כל אלה מחייבים קבלת גרסה סדורה מגב’ מנווה קונבר ואי הסתפקות ברישום המאוחר של דבריה התמציתיים במעמד האמור. אף על פי כן הדבר לא נעשה, אף שלדברי ב”כ המשיב לא הייתה מניעה לכך.

זאת ועוד, המשיב נמנע מאיסוף ראיות אחרות, שבכוחו היה לאסוף ללא קושי, אודות מקום מגוריה של מנווה קונבר ותחת זאת הסתפק בדבריה של מ’ ק’ בהזדמנות האמורה. בצדק נקבע בפסק הדין כי לדבריהם של נוכחים נוספים במעמד האמור, שאישרו לטענת הפקיד את דבריה של מ’ ק’, ניתן “משקל מועט ביותר… בהעדר פרטיהם משלא היה סיפק בידי נציג המשיב לערוך פרוטוקול מסודר בשל האווירה המתוחה אשר שררה בסוכת האבלים והוראות אנשי הביטחון”. לכך יש להוסיף כי לא נימסר פירוט ולו מינימלי של דברי אותם אנשים.

טענת ב”כ המשיב כי המערערת לא הגישה ראיות מטעמה כדי להפריך את דבריה האמורים של גב’ מנווה קונבר והפנייתה לכך שב”כ המערערת לא הציג שאלות לפקיד המשיב בעדותו לפני בית הדין, אינם חסרי משקל. עם זאת אין בכך כדי לאיין את הפגמים האמורים בביסוס התשתית העובדתית הנדרשת לשם קבלת החלטה כבדת משקל, בדבר ביטול מעמד קבע שבו מחזיקה המערערת תקופה כה ארוכה.

בפסק הדין נקבע עוד, כי לעניין הזיקה בין גב’ מנווה קונבר לבני הזוג, יש לתת משקל נמוך לנסיעתם באוטובוס אחד לשם קיום מצוות העלייה לרגל בסעודיה: “אין לשקול נתון זה לחובת העוררת שעה שבאותה הסעה יצאו מהמקום אנשים נוספים לעלייה לרגל וכן בהעדר ראייה כי הללו שהו יחדיו אף כי יצאו פעמיים במסגרת עלייה לרגל ובשנים עוקבות”.

מהמקובץ עולה כי ההחלטה נשוא הערעור נסמכת על נדבך עקרי – דבריה של גב’ מנווה קונבר בעניין מקום מגוריה; וכן במידה מסוימת גם על התרשמות המשיב מהתחמקות המערערת מלהשיב לשאלות בראיונות שקוימו לה – התרשמות שאומצה בפסק הדין.

נדבך מרכזי זה, שתואר בפסק הדין כ”נקודת המוצא בליבת הסוגיה דנן”, נשען כאמור על ראיה יחידה שנאספה בתנאים לא שגרתיים, ולא זכתה לחיזוק ממשי.

זאת ועוד, לא הובהר מהי המדיניות שהנהיג המשיב בעת הרלוונטית בנוגע להשפעתם של נישואי ביגמיה על בקשות לאיחוד משפחות, וכפועל יוצא, אם הבקשה למתן מעמד למערערת משנת 1987 אכן הוגשה על יסוד מרמה.

אין להתעלם מכך כי ברקע ההחלטה, הזמנת המערערת לשימוע על יסוד “נתונים” בתיקה שטיבם לא הובהר, וכן הודעה לתקשורת שפרסם המשיב ביום 10.1.2017 בטרם התאפשר למערערת להשמיע את דברה, שעל פיה כבר התקבלה ההחלטה לבטל את תושבות הקבע שלה בשל מעשה הרצח שביצע בנה – עילה שאין חולק כי אינה מבוססת בדין.

11.נוכח הפגמים האמורים שנפלו בתהליך קבלת ההחלטה, מתקבל הערעור, באופן שפסק הדין והחלטת המשיב מתבטלים, על מנת שהדיון בעניין יוחזר למשיב לקבלת החלטה מחודשת.

בתוך כך על המשיב לאסוף ראיות בדבר מקום מגוריה של גב’ מנווה קונבר בכל הדרכים המקובלות להוכחת עובדה כאמור, לרבות קבלת גרסתה בעניין והתייחסותה לאמור במזכר מע/9 וכן בחינת דבריהם של קרובי משפחה כפי שנמסרו בראיונות; וכן לבחון אם בשים לב למדיניות המשיב בשנת 1987, הוגשה הבקשה במרמה.

12.המשיב יישא בהוצאות המערערים בסך 4000 ₪.

פיקדון שניתן מטעם המערערים יוחזר לידי המפקיד.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב”כ הצדדים.

ניתן היום, כ”א כסלו תשפ”ב, 25 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.