EDNA LOGO 1

גרושה מהגהנום 61 גלית פלטק פורר: הדילמה של דסי פורר כשאת פמינאצית ורוויה בטסטוסטרון למי את נאמנה לאחיך רונלד פורר שסופג תלונות שווא או לעקרונות הפמינאציה?

דסי הדס פורר מבהילה מפחידה איומה ורוויה בטסטוסטרון גברי

גלית פלטק פורר נולדה למשפחת הון ואריסטוקרטיה.  אביה הוא אבנר פלטק ואימה היא אשת סוסייטי שרה פלטק. האבא אבנר הוא יהלומן עם עסקים ביפן והיא גדלה ביפן. אחרי שעשתה צבא אבא שלה שידך לה את רוני פורר בגיל 22. רוני היה בן 35.

היא שודכה לאדון רונאלד פורר שגם הוא מגיע ממשפחת אצולה פולנית-ישראלית עם הון בסיטונות.  כשהגיע הזמן להתגרש, היא, גלית שלא חסר לה כלום ושום דבר החליטה לנקום.  למה?  כי היא אישה.  כי בישראל נהוג שנים גרושות נוקמות.  זה פק”ל.  זו דרך חיים.

גלית פלטק פורר תקעה לבעלה תלונות שווא במשטרה וברשות האוכלוסין.  רונאלד הוא איש עדין שוחר אמנות שגדל בפנימית אצולה אירופית בשוויץ ויש לו בת”א גלריה למסחר באמנות אירופית קלסית בשם “גולקונדה” ברחוב דניאל פריש (המגדל), מוכר פריטי ברוק, רנסאנס כגון בוטיצ’לי וגם ציורים של יגאל תומרקין, יצחק דנציגר וצבי מאירוביץ’.

לגלית לא הספיקו תלונות השווא במשטרה, והיא אפילו הלכה לרשות ההגירה והלשינה שהוא מעסיק פיליפינית, כשבעצם הפיליפינית הייתה שלה…..

את תלונות השווא במשטרות תל אביב והרצליה האחות של רונאלד פורר, הפרקליטה הדס דסי פורר דאגה לסגור, אבל על רשות ההגירה לא הייתה לה שליטה, והם הגישו כתב אישום על העסקת פיליפינית נגד אחיה רונאלד.

בתמונה:  האחות הפמיניסטית המודאגת דסי פורר שאחיה חטף תלונת שווא מאשתו גלית פורר.  הטסטוסטרון משפריץ מהמסך.

 

דסי הדס פורר מבהילה מפחידה איומה ורוויה בטסטוסטרון גברי
דסי הדס פורר מבהילה מפחידה איומה ורוויה בטסטוסטרון גברי

 

דסי פורר פמיניסטית שהאח שלה חטף מחת זרועה של הפמינאציה
דסי פורר פמיניסטית שהאח שלה חטף מחת זרועה של הפמינאציה

 

 

הדס דסי פורר זה גבר לא אישה רוויה בטסטוסטרון גברי
הדס דסי פורר זה גבר לא אישה רוויה בטסטוסטרון גברי

 

הדס דסי פורר גפני נפש שחורה משחור פרקליטה עם לב שחור
הדס דסי פורר גפני נפש שחורה משחור פרקליטה עם לב שחור

מה קורה כשאת פמינאצית וההאח שלך נופל בציפורני הטרף של גרושה נקמנית???

משה (מונדק) פורר היה אולגרך עסקים, שחי חיי אצולה עם אחוזות בישראל, ארה”ב ולונדון כולל משרתות, באטלרים, מכוניות יוקרה וחברים מאצולת אירופה (נסיכים, נסיכות, רוזנים ורוזנות, הנסיכה קרוליין ממונקו, הוד-מלכותו ארנסט מהנובר, הנסיך פייר משושלת נסיכי דארנברג מגרמניה, הנסיך אלכסנדר ממשפחת המלוכה ההולנדית). בימי ההולדת של אשתו הגישו כבד אווז, ביצי סליו, קביארים ושמפניות.

את רוב הונו מונדק עשה מעסקי מועדוני סווינגרים, סאדו-מאזו וליווי בניו יורק.

למונדק נולד בן בשם רונלד שיצא גבר אסטרוגני, נשי, עדין, מתורבת, את לימודיו עשה בפנימיית אצולה בשוויץ שם רכש חברים בינלאומים עם תארי אצולה.

הושרצה לו גם בת בשם הדס (דסי) פורר שהיא ההיפך הגמור.  נראית גברית, מתנהגת כמו גבר, רוויה בטסטוסטרון, מדברת בשפת רחוב עם קללות, מופיעה בטלוויזיה כאוהדת של מכבי תל אביב ומקללת בלי הכרה.  בקיצור זו אחת עם תסביך “חבל שלא עשני גבר”.  היא משתוקקת להוכיח לעולם שהיא יותר גבר מגבר ויש לה את הטסטוסטרון המוכיח את זה כראייה לכאורה.

בתמונה: רוני פורר האח האסטרוגני של הדס דסי פורר עם ביתו אלינורה. לחתונה שלה ב 2016 היא לא הזמינה את אבא שלה!!!!

 

רוני פורר הגרוש של גלית פלתק עם ביתו אלינורה ב 2010
רוני פורר הגרוש של גלית פלטק עם ביתו אלינורה ב 2010

 

בקיצור, הכרומוזומים הנשיים והעדינים הלכו לרונלד והכרומוזומים הגבריים, האלימים עם הטסטוסטרון הלכו לדסי פורר.

רונלד בארון?  

עד כמה נשי רונלד פורר האח של הפרקליטה פורר?  רונלד מספר ש”אני בעל כישורים אסתטיים, אינטואיטיביים, דמיון מפותח. אני נראה מאוד מאופק, אבל חוטף “קריזות פנימיות”. אומרים שכשאני שותק זה מסוכן…..  התפתחות הצד האסתטי התחילה בגיל צעיר. חברי ילדות מספרים שהייתי מתלבש אחרת, וגיליתי משיכה לאמנות.  סבא מצד אימא היה סוחר מתכות ובעל מפעלים, ונחשבנו לעשירי התבל…ה’ נתן לי תאים אפורים בקמצנות, אבל אנטנות מחודדות”.

לדבריו של רונאלד היה לו מנטור בחיים בשם שיה יריב…. נו…  “מנטור” זה קוד למאהב????

והמבין יבין. נראה שהוא היה הומו בארון שנישא לגלית, לסבית בארון, בימים ההם שפעם זה היה מפחיד לצאת מהארון.

דסי האחות עם עודף טסטוסטרון

דסי פורר הלכה ללמוד משפטים והפכה להיות פרקליטה בפמת”א.  מכיוון שזה היה טרנדי לפתח אג’נדה פמינאצית , גם היא הצטרפה לכת הפמינאציה והווגינות, והחלה להתראיין ולספר לעולם שכל הגברים אלימים, כל הגברים רק רוצים לרצוח את הנשים שלהן, שהיא מאמינה לכל אישה, וגם הגישה כתבי אישום נגד גברים בלי כל ראיות רק על סמך התלונה של האישה במשטרה.

צחוק הגורל הוא שזה מה שקרה לאח שלה, הגישו נגדו כתב אישום ללא ראיות רק על סמך מכתב שכתבה גלית.  אפילו לא חקרו את הפיליפינית מי שילם לה….

הנה מה שדסי פורר סיפרה להילה קובו, כשהיה לה טור במעריב:

הילה קובו: “מה הקללה הכי אקזוטית שאת מכירה?

דסי פורר: “זו קללה בפולנית. לפני המשחק של מכבי נגד צסק”א בווירטון אמרו לי שהשופט הולך להיות פולני. באתי לסבתא שלי ואמרתי לה שהיא חייבת לתת לי קללות בפולנית, ותביני, היא הייתה אישה נורמלית, לא כמוני. בקיצור, במשחק ישבתי בשורה שלישית וכשהשופט שרק איזו עבירה שלא הייתה אני שחררתי ‘ז’יביג’ישלקטראפט‘ כזה, שאני כבר לא זוכרת מה זה, אבל זו הקללה הכי נוראית שיש. הוא נהיה לבן כולו, הסתובב אל היציע וחיפש מי מקלל אותו בשפת אימו”.

ספורט – כדורסל ישראלי nrg – הקומץ (makorrishon.co.il)

 

דסי פורר כשהיא לא תופרת תיקים הולכת למשחקי מכבי
דסי פורר כשהיא לא תופרת תיקים הולכת למשחקי מכבי

 

בסרטון הזה איזה פה ג’ורה יש לפרקליטה הזו, וזה עוד עדין….

 

 

וכאן מנצלת דסי פורר את מעמדה כקצינת פיקוח על אלימות בספורט, נכנסת לאולם מלא גברים ומזכירה להם שהם כולם אלימים ורק רוצים לרצוח את הנשים שלהם.

 

 

 

 

כשגלית פורר מתלוננת על רונלד.  למי הפמינאצית דסי נאמנה לאישה או לאח???

וכך נקלעה הפמינאצית הידועה דסי פורר לדילמה מוסרית.  למי להאמין?  לגלית פלטק פורר האישה המתוסכלת הנקמנית המציגה עצמה כקורבן, או לאחיה העדין והנשי.

זה מה קורה כשהפמינאציה חוזרת בבומרנג למשפחה של הפמינאציות.

דסי בחרה לעזור לאח שלה.  את התלונות במשטרות בת”א והרצליה היא סגרה בזכות היכולות שלה, השם שלה והפרוטקציה שלה.  אבל התובע מטעם רשות האוכלוסין, ישראל שניידרמן לא היה זמין לה, וכך נולד כתב האישום שהגיע עד להכרעת דין, ולזיכוי המהמם.

 

ישראל שניידרמן הגיש כתבי אישום נגד גברים בלי ראיות בשם הפמינאציה
ישראל שניידרמן הגיש כתבי אישום נגד גברים בלי ראיות בשם הפמינאציה

 

ראו הבקשה של רונלד לביטול כתב האישום בשל אכיפה בררנית

שימו לב מה רונאלד טוען – שזה בכלל לא הוא שהעסיק את הפיליפינית אלא הגרושה גלית.  לטענתו זו אכיפה בררנית. אבל זו לא באמת טענה של אכיפה בררנית כי הוא מכחיש שהוא התעסק עם הפיליפינית.  זו טענה של אליבי לכן השופט כתב שאין לו ברירה אלא לקיים את המשפט.

שימו לב לטענות של הסנגור בנציון קבלר.  קודם כל הוא טוען שהביקורת פקחים התרחשה לפני 5 שנים והמאשימה ייבשה אותו 5 שנים.  כמו כן:  “טענה נוספת של הנאשם היא כי הימנעות המאשימה מלגבות הודעה מהעובדת הזרה גורמת אף היא לפגיעה קשה בזכויותיו. גביית הודעה מהעובדת יכולה הייתה לסייע בבירור השאלה מי העסיק אותה, מי שילם את שכרה, מי נתן לה הוראות וכיו”ב. הנאשם מצוי בהליכי גירושין ואין לקבל מסמך שנשלח מאשתו, ללא יכולת לאמת את תוכנו”….  הנאשם מוסיף וטוען כי הגשת כתב האישום נגדו וסגירת התיק כנגד רעייתו לשעבר היא בבחינת אכיפה בררנית אסורה”.

הבנתם מה כתוב פה?  גלית הגרושה הנוקמת שלחה מכתבים שהיא רוצה שיעמידו אותו לדין על הפיליפינית אחרי 5 שנים והם בכלל לא טרחו לגבות עדות מהפיליפינית מי העסיק אותה, מי נתן לה הוראות, מי שילם לה.

זו תמצית הפמינאציה בשיפוט הישראלי:  להאמין לאישה ולהפליל את הגבר בלי ראיות, וזה בדיוק מה שדסי פורר עושה לגברים אחרים…. ואז אותו דבר קרה לאחיה.

 

 

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
  הע”ז 22820-10-11

 

04 נובמבר 2015

לפני:

כב’ השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

 

המאשימה מדינת ישראל

ע”י ב”כ עו”ד ישראל שניידרמן

 

הנאשם רונלד פורר ע”י ב”כ עו”ד בן ציון קבלר

 

 

החלטה

בפניי בקשת הנאשם לבטל את כתב האישום שהוגש כנגדו מחמת התיישנות ולחילופין, מחמת הגנה מן הצדק.

 

רקע

  1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של העסקת עובדת זרה שלא כדין (עבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו- 2 לחוק עובדים זרים התשנ”א – 1991 להלן – החוק) וכן עבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי ( עבירה לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק).

 

  1. נטען, כי ביום 20.2.06, במסגרת ביקורת שערכו מפקחים מטעם משרד התעשייה המסחר והתעסוקה בביתו, נמצאה עובדת זרה- אזרחית הפיליפינים, אשר עבדה בבית ללא היתר כדין ומבלי שהוסדר לה ביטוח רפואי.

 

טיעוני הנאשם

  1. לטענת הנאשם, סעיפי האישום בהם הוא מואשם מהווים עבירות קנס מסוג ברירת משפט ומכאן, שתקופת ההתיישנות הנה שנה ממועד ביצוע העבירה. בכל מקרה, גם אם ייקבע כי מדובר בעבירה מסוג עוון, הרי שחלפו מעל 5 שנים ממועד ביצוע העבירות המיוחסות ועד להגשת כתב האישום.

 

  1. כמו כן טוען הנאשם כי יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק זאת בשל הדרך בה התנהלה המאשימה בהגשת כתב האישום והשיהוי שחלף מיום הביקורת אשר גרם לפגיעה ביכולתו להתגונן.

 

לטענת הנאשם הגשת כתב האישום חמש שנים לאחר מועד ביצוע העבירה כביכול , מהווה פגיעה קשה בזכויותיו וגורמת לו לעינוי דין. מה גם שבתיק זה לא הייתה כל הצדקה לשיהוי הניכר שכן פעולת החקירה הסתיימה כבר בחודש אפריל 2006. הנאשם מוסיף כי בכך לא הסתיים עינוי הדין, שכן למרות שכתב האישום הוגש בחודש אוקטובר 2011, הוא קיבל זימון לדיון לראשונה רק ביום 8.2.15, כלומר ארבע שנים לאחר הגשת כתב האישום.

 

  1. טענה נוספת של הנאשם היא כי הימנעות המאשימה מלגבות הודעה מהעובדת הזרה גורמת אף היא לפגיעה קשה בזכויותיו. גביית הודעה מהעובדת יכולה הייתה לסייע בבירור השאלה מי העסיק אותה, מי שילם את שכרה, מי נתן לה הוראות וכיו”ב. הנאשם מצוי בהליכי גירושין ואין לקבל מסמך שנשלח מאשתו, ללא יכולת לאמת את תוכנו.

 

  1. הנאשם מוסיף וטוען כי הגשת כתב האישום נגדו וסגירת התיק כנגד רעייתו לשעבר היא בבחינת אכיפה בררנית אסורה.

 

תגובת המאשימה

  1. העבירות המיוחסות לנאשם מסווגות כעבירות עוון אשר תקופת ההתיישנות לגביהן הינה 5 שנים. במקרה דנן הגשת הבקשה להישפט מהווה אירוע מנתק, המאפס את תקופת ההתיישנות. מהמועד בו הגיש הנאשם בקשתו להישפט ועד להגשת כתב האישום טרם חלפו 5 שנים.

 

  1. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, מהווה הליך קיצוני, נדיר ודרמטי שיש לנהוג בו במשורה. העובדה כי זימון לדיון נמסר לנאשם בחלוף שנים נובע מקשיים באיתורו ובשל כך התיק היה בהתליית הליכים למעלה מ 3 שנים.

 

טענת הנאשם ביחס לליקוי חקירה דינה להתברר במהלך ניהול התיק ולא בשלב של טענות מקדמיות. ביחס לטענה של אכיפה בררנית נפסק כי הנטל להוכיח ולו “ראשית ראיה” בעניין זה מוטל על הנאשם, מה שאין כך במקרה שלפנינו ויש לדחות טענה זו מטעם זה בלבד.

 

דיון והכרעה

התיישנות העבירה

  1. המחוקק הבחין במפורש בין עבירות מנהליות, אשר בעניינם חוקק חוק העבירות המנהליות,התשמ”ו-1985,לבין עבירות ברירת קנס אשר לגביהם חוקק פרק ז’ לחסד”פ.

תיקון 4 לחוק העבירות המנהליות שהתקבל ביום 11.11.02, הוסיף את סעיף 22א שקובע את סיווג העבירה והתיישנותה כדלהלן:

“(א)       אין בקביעת עבירה כעבירה מנהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין.

                    (ב)         לעניין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי העניין,יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי העניין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מנהלי, אף אם עבר אותו מועד.”

 

סעיף9 לחסד”פ קובע:

“(א)       באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה –

               (1)   בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם – עשרים שנים;

               (2)   בפשע אחר –עשר שנים;

               (3)   בעוון – חמש שנים;

               (4)   בחטא – שנה אחת.

               …

(ג)           בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.”

 

 

לגבי עבירות ברירת קנס, נקבעו הסדרים מיוחדים בסעיפים 221-230 לחסד”פ.

בסעיף225 א’ נקבע כך:

                        “225    א.        (א)      עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש

עליה כתב אישום ולא יומצאו בעניינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ואולם,בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה”.

 

  1. בשל הדמיון הקיים בין עבירות מנהליות לעבירות ברירת קנס מסוג ברירת משפט (סעיפים228-229 לחסד”פ), אשר בשניהם רשאי הנקנס להודיע על רצונו להישפט, עלתה בעבר השאלה האם יש לקבוע את תקופת ההתיישנות בעבירות מנהליות כפי שנקבע לעניין עבירות ברירת הקנס, היינו האם תקופת ההתיישנות בעבירות מנהליות היא בהתאם לסעיף 9(א) לחסד”פ או בהתאם לסעיף 225 א’.

 

  1. בעפ”א 1004/01קשת היפרטוי בע”מ נ’ מדינת ישראל , פד”ע לח‘ 181, קבע בית הדין הארצי:

       “המערערת השקיעה מאמצים בלתי מבוטלים בניסיון לשכנענו כי סדרי הדין הרלוונטיים לענייננו הם אלה הקבועים בפרק ז’ לחוק סדר הדין הפלילי והנוגעים לעבירות קנס. טענה זו אין בידי לקבל. בעניין זה נפסק זה מכבר על-ידי בית-המשפט העליון, כדלקמן: “ההבחנה בין הליך בררת הקנס להליך של הטלת קנס מינהלי ברורה: ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך בררת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי. בהתאם לכך, אי-תשלום קנס מינהלי במועד גורר תוספת הפרשי הצמדה וכן תוספת פיגור (סעיף 17 לחוק). קיימים גם אמצעים נוספים בידי בית-המשפט במקרה של אי-תשלום הקנס… אך במקרה של אי-תשלום קנס מינהלי, ככלל, אין עומד נגד העובר עבירה מינהלית מסלול פלילי, כשם שהוא עומד במקרה של בררת הקנס. אי-תשלום קנס מינהלי אינו מעלה את העבירה למסלול פלילי. המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי… לא זה המצב במקרה של בררת קנס. המסלול במקרה כזה הוא פלילי: מצד אחד, אי-תשלום הקנס תוך התקופה הקבועה בחוק, מעלה את הדיון למסלול של הליך פלילי, וההזמנה שניתנה במסגרת ההודעה על בררת הקנס תיחשב כהזמנה לדין פלילי… מצד אחר, תשלום של הקנס רואים אותו כאילו הודה מי שקיבל את בררת הקנס באשמה בפני בית-המשפט, הורשע בדין ונשא את עונשו…” (בג”ץ 2126/99 בעמ’476-475). הווה אומר שעצם הבקשה להישפט על עבירה מינהלית אינה הופכת אותה לעבירת בררת קנס. נדמה שהדברים יפים גם לעניין טיעוניה של המדינה הנוגעים לסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי“.

      

דהיינו, בית הדין עמד על השווה ועל השונה בין העבירות המנהליות ועבירות ברירת הקנס וקבע, שחרף הדמיון שקיים, אין להקיש בין השנים.

 

  1. בע”פ(ארצי ) 24/09 מדינת ישראל נ’ איתן ארמי (מיום 7.11.10), מדובר היה על עבירה שנעברה ביום 24.5.00 והוטל על הנאשם קנס מנהלי ביום 27.8.02, לפני כניסתו לתוקף של תיקון 4 לחוק העבירות המנהליות. בית הדין הארצי קבע, כי הוראת תיקון 4 אשר כאמור במסגרתו חוקק סעיף 22 א’,חלה, וכי תקופת ההתיישנות הינה בת 5 שנים.

 

בפסק הדין נקבע כך:

       “אשר לענייננו – סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע את תקופות התיישנות על עבירות שונות, כאשר בעבירת עוון קבועה תקופת התיישנות בת5 שנים. העבירה שבה הואשם המשיב הינה מסוג עוון, על פי ההגדרה הקבועה בסעיף 24(2)לחוק העונשין,

       תשל”ז-1977″.

 

 

עולה אם כן, כי התיישנות עברות מסוג עוון הגם שהוגדרו כעבירה מנהלית, הינה לאחר 5 שנים בהתאם לסעיף 9 (א) לחסד”פ,וההשוואה שבין עבירת מנהליות לעברות קנס נדחתה ע”י ביה”ד הארצי.

 

 

 

  1. העבירות המיוחסות לנאשם בוצעו ביום 20.2.06.

 

מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מיום ביצוע העבירה אלא אם כן נפסק המרוץ בשל אירוע מנתק. בספרו של קדמי, על סדר הדין בפלילים (תשס”ט-2009 חלק שני, כרך א’ בעמ’ 1321-1320), נאמר לעניין זה –

“מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום ביצוע העבירה והוא נמשך עד לסיום התקופה; אלא אם כן- לגבי עוון או פשע- הוא נפסק בשל התרחשותו של ‘אירוע מנתק’. הופסק המרוץ על ידי ‘אירוע מנתק’, הריהו מתחיל מחדש – לאמור מתחילתו- והוא נמשך עד שתחלוף תקופת ההתיישנות ממועד האירוע המנתק; יופסק המרוץ – החדש- על ידי ‘אירוע מנתק’ נוסף, תתחדש התקופה וחוזר חלילה.התקופה שחלפה עד ל’אירוע המנתק’- נמחקת כאילו לא חלפה כלל; והמניין מתחיל מלכתחילה…

‘אירוע מנתק’ לעניין זה הוא אחד משלושה אלה: עריכת חקירה על פי חיקוק באותה עבירה; הגשת כתב אישום בשל אותה עבירה; קיום הליך מטעם בית המשפט באותה עבירה”.

 

  1. סעיף 22 א לחוק העבירות המנהליות, שעניינו “סיווג עבירה והתיישנות”,קובע כדלקמן:

” (ב)    לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף  9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד”.

 

כעולה מהוראת סעיף 22א לחוק עבירות מנהליות,הגשת בקשה להישפט מהווה “אירוע מנתק”, המפסיק את מרוץ ההתיישנות.  הנאשם במקרה דנן בחר שלא לשלם את הקנס המנהלי וביום 11.12.06 הגיש בקשה להישפט. כתב האישום הוגש בתאריך 11.10.11 , דהיינו חודשיים לפני מועד ההתיישנות בתיק.

 

מכאן כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

 

 

 

 

טענת הגנה מן הצדק

  1. הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ”ב – 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר –

“(10)   הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית”.

 

במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק, שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.

 

אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה במסגרת ע”פ4855/02 מדינת ישראל נ’ ד”ר איתמר בורוביץ (מיום 31.03.05), שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי: בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום. בית המשפט העליון הדגיש כי – “מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר. בע”פ3672/05טגר בע”מ נ’ מדינת ישראל, (מיום 21.10.07) חזר בית המשפט העליון וקבע, כי טענת הגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד.

 

  1. פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בע”פ 14/07מדינת ישראל נ’ הום סנטר (מיום 22.11.07) ובע”פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ’ עלי עלייאן (מיום 7.3.11) שם נקבע:

טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין

על רקע הלכות אלו, אתייחס לטענותיו של ב”כ הנאשם לביטולו של כתב האישום.

 

שיהוי

  1. בענייננו חלפו כ – 5 שנים מביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום. מטבע הדברים, חלוף הזמן פוגע ביכולתו של בית המשפט לברר את האשמה אם בשל העובדה שהעדים אינם זוכרים את המאורעות ואם בשל העובדה שמסמכים נעלמים עם השנים. עם זאת, הנטל להוכיח את אשמת הנאשם מוטלת על המאשימה והספק יפעל לטובתו. ככל שנגרם לנאשם נזק ראייתי בתיק זה, אין בכך כדי להצדיק מחיקת כתב האישום בשלב זה, אלא הדבר יישקל במסגרת הכרעת הדין ואף בגזר הדין (ראו ע”פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ איתמר בורוביץ, פד”י נט(6) 776). הדברים נכונים גם באשר למועד מסירת הזימון לידי הנאשם.

 

  1. אין באיחור בהגשת כתב האישום כשלעצמו כדי להצביע על התעמרות ורדיפה של הנאשם על ידי המאשימה. חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה והתנהלותה של המאשימה בעניינם של הנאשמים אכן מותירה טעם רע הפוגע בתחושת הצדק, גם אם לא עד כדי ביטול כתב האישום. כל אלה יילקחו בחשבון בדיון לגופו.

 

הימנעות מגביית עדות של העובדת

  1. כאמור לעיל, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק הינו, איפוא, מהלך קיצוני שבית המשפט נוהג בו במשורה ומחילו רק במקרים הראויים.

 

  1. טענת הנאשם כי העובדת הזרה לא נחקרה וכי לא ניתן לזמנה למתן עדות בבית הדין, הגם שיכולה לעלות לכדי מחדל חקירתי, אין בה פגיעה בזכות ההגנה של הנאשם באופן המצדיק ביטול כתב האישום.

 

  1. אכן עשויה להיות משמעות ראייתית לכך שלא נגבתה עדות מן העובדת הזר עצמה, ואולם משקלה של העדות החסרה ומשמעותה יוכלו להתברר רק לאחר תום פרשת התביעה ולאחר שישמעו כל הראיות, ובשים לב לכך שממילא, כל ספק סביר שמתעורר על רקע החוסר בעדותה של העובדת, יפעל לטובת הנאשם.

בכפוף למידת ההוכחה בפלילים, הראיות הצריכות להליך הן אלו המספיקות לשם הרשעה. היעדרה של ראייה עשוי להיזקף לחובת התביעה, כמי שנושאת בנטל ההוכחה, ומן הצד האחר היא עשוייה לסייע ביד הנאשם בעת שקילת גרסתו וטענותיו- אם מקימות ספק סביר אם לאו. מכאן, שאף אם נכונה טענת הנאשם בדבר קיומם של מחדלי חקירה בעניינו, תלוייה נפקותם בתשתית הראייתית שתציג התביעה מחד גיסא, ובספקות הספציפיים שבקיומם יבקש הנאשם לשכנע מאידך גיסא (עפ 37/07 פרג נ’ מדינת ישראל, מיום 10.3.08).

 

לנוכח האמור, בשלב זה, לא ניתן לומר, כי הימנעות מחקירת העובדת נשוא כתב האישום, גרמה עיוות דין לנאשם שתוצאתה ביטול כתב האישום בשלב זה.

 

אכיפה בררנית

  1. אכיפה בררנית שהיא אחד הביטויים של טענת ההגנה מן הצדק תחשב “אכיפת הדין נגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו נגד אחרים – כאשר מדובר במקרים דומים“, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: “הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; השני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום“. המשותף לשניהם הוא כי “סמכות האכיפה הופעלה נגד אחד ולא נגד אחרים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם“.

 

לרשות המנהלית שבידה מופקדת הסמכות להגיש כתבי אישום כמו לכל רשות מנהלית אחרת, עומדת חזקת התקינות המנהלית, לפיה היא מוחזקת כמי שפעלה כדין בהגישה את כתב האישום, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת. על הטוען אחרת, הוא הנאשם שבפיו טענה לאכיפה בררנית, מוטל הנטל לנסות ולסתור את החזקה “ולהוכיח כי בוצעה לכאורה הבחנה לא ראויה בין מי שנתוניהם הרלוונטיים שווים. משעה שהוצג בסיס ראייתי כאמור, מתערערת חזקת התקינות והנטל יעבור אל כתפי הרשות המינהלית, אשר תתבקש להוכיח כי האכיפה – אף שהיא נחזית בררנית על-פני הדברים – התבססה על שיקולים עניינים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה“.

 

(ראו: 21219-12-12 מדינת ישראל נ’נורית בוכוויץ, מיום  8.8.13 ; עפא (ארצי) 16393-12-13‏  מדינת ישראל משרד הכלכלה נ’ אלירן דואב, מיום  9.9.15).

 

  1. בענייננו הנאשם לא הביא ולו ראשית ראיה להוכחת טענתו. מעבר לכך, גם מהמבחינה עקרונית, אכיפה בררנית, ככל שהיא מוכחת במקרה פלוני, אינה מצדיקה, בהכרח, סעד “חיובי” בדמות מתן פטור מאכיפה. שכן, פטור שכזה פירושו מתן “הכשר” להפרת הנורמה הנאכפת. עמד על כך כב’ השופט ע’ פוגלמן:

“אף במצב שבו מוכחת טענה לאכיפה סלקטיבית, אין משמעות הדבר כי יוקנה סעד”חיובי” של אי אכיפת הדין לטוען לכך. זאת, שכן ביטול ההחלטה המפלה אינו מקים זכות לפלוני שאינה מוכרת לו בדין (בג”ץ 637/89 “חוקה למדינת ישראל” נ’ שר האוצר, פ”ד מו(1) 191).

 

 

סוף דבר

  1. לפיכך ובשל כל הטעמים שפורטו לעיל, דין הבקשה לביטול כתב האישום – להידחות.

 

נקבע להקראה ליום 16.11.15 בשעה 11:30 וכן להוכחות ליום 28.12.15 בשעה 09:00.

 

ניתנה היום, כ”ב חשוון תשע”ו, (04 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

 

PDF

רונלד פורר נדחתה טענת הגנה מהצדק ואכיפה בררנית העסקת פיליפינית 22820-10-11

 

ראו את הזיכוי של רונלד פורר מהעסקת הפיליפינית.

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
הע”ז 22820-10-11 מדינת ישראל נ’ רונלד פורר

 

בפני כב’ השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

 

 

בעניין:

 

מדינת ישראל – משרד הפנים, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול

ע”י ב”כ עו”ד ישראל שניידרמן

 

 
    המאשימה
   

נגד

 

  רונלד פורר
ע”י ב”כ עו”ד בנצי קובלר
 
    הנאשם

 

הכרעת דין

 

רקע

  1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של העסקת עובדת זרה שלא כדין (עבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו- 2 לחוק עובדים זרים התשנ”א – 1991. להלן – החוק) וכן עבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי ( עבירה לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק).

 

  1. בפתח הדברים, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, הנני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

  1. ואלו הן העובדות כנטען בכתב האישום

א.        הנאשם מחזיק בנכס ברחוב הקוצר 15 כפר שמריהו.

ב.         ביום 20.2.06, במסגרת ביקורת שערכו מפקחים מטעם משרד התעשייה המסחר והתעסוקה בביתו, נמצאה עובדת זרה- אזרחית הפיליפינים, אשר עבדה בבית ללא היתר כדין ומבלי שהוסדר לה ביטוח רפואי.

  1. מהלך הדיון

מטעם המאשימה העידו מר רפאל שלום, אשר היה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום ראש צוות חקירות במשטרת ההגירה ומר אורי רובינזון אשר בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום שימש כראש צוות בילוש במשטרת ההגירה.

 

ב”כ המאשימה ביקשה לזמן לעדות מטעמה את העדים מר ליאון הירש ממשטרת ההגירה ואת הגב’ גלית פורר, רעייתו של הנאשם בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, אך בשתי ישיבות ההוכחות שהתקיימו ביום 28.12.15 וביום 14.2.16 לא הופיעו העדים.

 

לפיכך ביום 14.2.16 ניתנה החלטת בית הדין ולפיה:

“מדובר בכתב אישום שהוגש בחודש 10/11 בגין עבירה שנעברה לכאורה בחודש 2/06.

בישיבה הקודמת להוכחות לא הופיעו שני העדים  שגם לא הופיעו היום.

גם אם קיימת הצדקה לאי הופעתם של העדים בישיבה הקודמת, אינני מוצא כל הצדקה לאי הופעתם גם בישיבה הנוכחית.

בהתחשב במכלול הנסיבות ובעובדה, כי מדובר כבבר בישיבת הוכחות השנייה, אני דוחה את הבקשה לקבוע מועד נוסף לדיון.

בנסיבות אלו, העדים שנשמעו אלו עדיה של המאשימה ולא ישמעו עדים נוספים“.

 

  1. במהלך הדיונים הוגשו הראיות הבאות: חקירת הנאשם מיום 23.2.06– סומן ת/1; תעודת עובד ציבור- ת/2; דו”ח פעולה– ת/3.

 

  1. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. לטענת הנאשם לבד מן העובדה כי העובדת הזרה שהתה בביתו של הנאשם לא הוכחו יסודות כתב האישום, כאשר לגרסתו כפי שנמסרה במסגרת חקירתו בתחנת המשטרה ( ת/1 ) העובדת הועסקה על ידי מי שהייתה אשתו דאז ועל ידה בלבד. כמו כן טוען הנאשם כי הכניסה לנכס בו נערכה הביקורת נעשתה שלא כדין ולפיכך כל הראיות שנתפסו במסגרת הביקורת הינן בבחינת ראיות פסולות.
  2. המאשימה טוענת, כי הנאשם היה מעסיקה של העובדת וזאת כיוון שלא נסתרה החזקה הקבועה בסעיף 4א’ לחוק. הנאשם הכיר את העובדת ואישר כי היא מועסקת בביתו שנים ארוכות. אמנם הנאשם העביר אחריות על אשתו, אך יחד עם זאת ציין כי הוא היה בהליכי גירושין ואשתו, גלית פורר, אשר הייתה ברשימת עדי התביעה, לא התגוררה בתקופה הרלוונטית כבר מספר חודשים בנכס.

 

הנאשם נהג ב”עצימת עיניים”, ובכך הפר את הוראת סעיף 1יג(א) לחוק עובדים זרים לפיה: “לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים, מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר”.

 

הנאשם נמנע מלהעיד, ובשתיקתו יש לחזק את ראיות התביעה.

 

דיון והכרעה

כניסה למקרקעין שלא כדין

  1. הכניסה לבית מגורים במסגרת חיפוש שנערך על ידי רשויות החוק, פקחים או שוטרים, קבועה בסעיף 13ה(ג) לחוק הכניסה לישראל התשי”ב-1952 (להלן – חוק הכניסה) הקובע:

שופט של בית משפט שלום רשאי, לבקשת פקח או שוטר, ליתן צו המתיר לפקח או לשוטר להכנס למקום המשמש למגורים כדי לערוך בדיקה לעניין קיום הוראות חוק זה

…”.

 

בדברי ההסבר לסעיף זה (הצ”ח 2391, א’ בחשון התשס”א 31.10.2000) נאמרו הדברים הבאים – “לסעיף 13 ה’ המוצע – בסעיף זה מפורטות סמכויות השוטר והפקח לצורך ביצוע הוראות החוק. סמכות הכניסה מוגבלות למקומות עבודה ולמקומות אחרים, ולא למקומות מגורים. כניסה למקומות מגורים תיעשה רק לאחר קבלת צו מבית המשפט בתנאים הקבועים בסעיף”.

 הכלל הנלמד מלשון החוק ומדברי ההסבר הוא כי פקח או שוטר אינם רשאים להיכנס למקום מגורים, ללא צו בית משפט , גם מקום בו קיים חשד כי מצוי בו אדם השוהה שלא כדין.

 

חיזוק לאמור לעיל  ניתן למצוא בהוראת סעיף 13ה(ד) לחוק הכניסה לישראל הקובע את אופן הכניסה למקום מגורים:

כניסה לפי סעיף זה תעשה רק לאחר שהשוטר או הפקח, לפי העניין, זיהה את עצמו לפני מי שנחזה להיות כמחזיק המקום והודיע לו את המטרה שלשמה מתבקשת הכניסה ובמקום המשמש למגורים – הציג לפניו את צו בית המשפט“.

 

הסיפא לסעיף מחזקת את המסקנה כי במקום המשמש למגורים נדרש הפקח או השוטר בנוסף לתנאים הראשונים הנזכרים לעיל, להציג גם צו של בית המשפט. תוספת זו (אשר הוספה במועד מאוחר יותר), נועדה לחזק ולהשריש את הכלל לפיו כניסה למקום המשמש למגורים הינה בכל מקרה ובראש ובראשונה כפופה לצו שהתקבל מבית המשפט.

 

  1. בחוק עובדים זרים נקבעו סמכויות חיפוש וכניסה למקום מגורים, על ידי פקח, בסעיף 6(א)(3):

לשם פיקוח על ביצוע הוראות חוק זה … רשאי מפקח שהוסמך לפי סעיף 5 ב  לבקש משופט של בית הדין האיזורי לעבודה או שופט של בית משפט השלום ליתן צו המתיר לו להיכנס למקום המנוי בפסיקה (2) המשמש למגורים או לחצרים פרטיים של מקום כאמור …”.

 

 

  1. הוראת חוק הכניסה עולה בקנה אחד עם הכלל המנחה לפיו “…שמורה לכל אדם הזכות להתנגד לכניסה לחצרים ולעריכת חיפוש בהם שלא כחוק” (דברי כבוד השופט י’ קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים (כרך א) [2], בעמ’ 453).

 

יפים לעניינינו דברי ביהמ”ש המחוזי בבאר שבע בע”פ (מח’ ב”ש)7381/99 ליברטי נ’ מדינת ישראל (מיום23.1.01) אשר קבע כדלקמן:

כניסתו של שוטר למגורי הפרט אינה עניין של מה בכך. זוהי פגיעה בקניינו, וחשוב יותר – בפרטיותו. אלו זכויות יסוד. הן אינן זכויות מוחלטות. האינטרס הציבורי להילחם כנגד הפשע ולמונעו גובר לעתים על אינטרס היחיד לשלוט בדלת אמותיו. הדין, גם לפני חקיקת חוק-יסוד:בכבוד האדם וחירותו, היה מודע למתחים אלו. על-כן נקבע מפורשות אימתי שוטר רשאי לערוך חיפוש. כן נפסק, לפני שנות דור, כי אזרח המתנגד – כמובן באופן סביר – לכניסת שוטר לדירה שלא כדין, אינו בגדר מפריע לו” (ע”פ 89/78  אפנג’ר נ’ מדינת ישראל) “.

 

  1. במסגרת פרשת התביעה הגישה המאשימה דו”ח פעולה, מתאריך 20.2.06 שעה 13:00 (ת/3) בו צוין כדלקמן :

… נכנסנו לבית, דפקנו על הדלת את הדלת פתחה נתינה פיליפינית הזדהינו בפניה כמשטרת ההגירה ע”פ תעודת מינוי ובקשנו לראות את דרכונה, הנ”ל הזדהתה בדרכון פיליפיני…”

 

עד התביעה מר רובינזון נשאל אודות הכניסה לנכס במועד עריכת הביקורת ולשיטתו די בכך שהעובדת פתחה את הדלת ואפשרה את הכניסה לבית בכדי לבצע את החיפוש (ראה עדותו בעמ’ 18 ש’ 5-11). מר רובינזון יכול היה לאשר כי במועד עריכת הביקורת היה בידיו צו המאשר כניסה לנכס וכל שידע לומר         הוא: ” אם רשום בדוח כנראה שיש צו“.

 

  1. במסגרת חקירתו של מר רפאל שלום, ציין ב”כ המאשימה כי יציג את הצו במועד מאוחר יותר כיוון שאינו מונח בפניו. העדים רפאל ורובינזון אישרו כי הגיעו לנכס על סמך מידע מודיעיני כאשר מר רובינזון ציין בעדותו כי הייתה להם דילמה האם קיימת להם סמכות חוקית להיכנס לביתו של הנאשם ולאחר בדיקה שביצעו זכור לו כי הדבר אושר להם.

 

  1. לאור הוראות החוק הנזכרות לעיל, וככל שהיה מקום לקבל את גרסת הפקח לפיה העובדת נתנה הסכמתה לכניסה לבית, אין בדבר כדי להועיל למאשימה משאין חולק כי במקרה זה לא הוצג בפניה צו שיפוטי. זאת ועוד, אף אם ניתן היה לגרוס כי לא דרוש צו שיפוטי להיכנס למקום מגורים, הרי שבמקרה זה אין די בכך שהעובדת התירה למפקחים להיכנס לבית, שכן לא ברור כי המפקח אכן ביקש מהעובד רשות להיכנס לבית בשפה המובנת לה וכי הובהר לעובדת כי היא רשאית לסרב לפתוח את הדלת.

 

  1. הנה כי כן צו המתיר כניסה לנכס לא הוצג בפני הנאשם וככל הנראה אף לא הוצג בפני העובדת . למעשה לא הוגש הצו אף לתיק בית הדין והוא אינו חלק מחומר החקירה ומהראיות . משכך הגעתי למסקנה כי המאשימה פעלה ללא צו שיפוטי טרם כניסה למקום למגורים – התנהלות שהינה בניגוד להוראות חוק הכניסה.

 

  1. הנאשם טוען כי בהעדר צו כניסה כדין, אין לקבל את הראיות שהושגו באמצעות הכניסה לבית, היות ומדובר בראיות שהושגו באמצעים פסולים.

 

חברותיי השופטת צדיק והשופטת יהלום דנו בסוגיה זו בת”פ (תא) 17201-09-12 מד”י נ’ נורית מילר (מיום 10.7.14) ובהעז 24385-02-12 מד”י נ’ תמר מנור מורל (מיום 5.4.15 ) והגיעו למסקנה, לפיה יישום ההלכה שהותוותה בפרשת יששכרוב (ע”פ 5121/98), מצדיק פסילת ראיות אשר הושגו בעקבות כניסת מפקחים אל בית המגורים של הנאשם ללא צו שיפוטי קרי, פרטי הנאשם ופרטי העובדת שנמסרו למפקח בעקבות הכניסה לבית ללא צו חיפוש.

 

  1. למעלה מן הנדרש אציין, כי אף אם היה נקבע כי הראיות שהוזכרו לעיל, הינן קבילות, הרי שספק אם המאשימה עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה להוכיח אשמתו של הנאשם.

 

נטל השכנוע וחובת הראיה בהליך הפלילי מוטל על התביעה הנדרשת לשכנע מעבר לכל ספק סביר בהתקיימות יסודות העבירות המיוחסות לנאשם. ככל שהמאשימה לא תרים את הנטל המוטל עליה קרי, עדיין יוותר ספק סביר בדבר אשמת הנאשם, יפעל הספק לטובתו ויוביל לזיכויו.

  1. יפים לעניינו הדברים אשר נקבעו בביה”ד הארצי לעבודה בע”פ 21530-11-13 א.י.ל סלע 1991 ואח’ נ’ מדינת ישראל (ניתן ביום 18.2.15), שם נקבע כדלקמן:

לנטל השכנוע המוטל על התביעה מתלווהחובת הראיהלפיה, על התביעה מוטל להציג ראיות שיש בהן הוכחה לכאורה לאשמו של הנאשם. ראיות שלו היה נותן בהן בית המשפט אמון היה די בהן כדי להרשיע את הנאשם. ככל שהתביעה עומדת בחובתה זותועבר החובה אל כתפי הנאשם. עם זאת, הכלל הוא כי בשונה מן התביעה הנאשם איננו חייב להביא ראיות מטעמו והוא רשאי להסתמך על הראיות שהוצגו על ידי התביעה ולטעון על בסיסן מדוע לא הוכחה אשמתו. זאת נוכח העיקרון המנחה בהליך הפלילי של היעדר סימטריה בין החובה של התביעה להציג לבית המשפט את כלל חומר הראיות הרלוונטי לבין ההתנהלות המצופה מן הנאשם בהצגת ראיות להגנתו הנסמכת על פערי הכוחות המובנים בין הנאשם לבין המדינה. פערים המאפשרים לנאשם לבחור לעצמוטקטיקה בניהול המשפט שלא תסיע להפללתו ולא תקדם את הרשעתו)”ראועפ 6522/10רחל זהבי נקר נמדינת ישראל מיום 2.5.2013).

על פי מושכלות היסוד של ההליך הפלילי כישלונה של התביעה לעמוד בחובת הבאת הראיות גורר בעקבותיו זיכוי של הנאשם. מנגד אי עמידתו של הנאשם בחובת הראיה אינו מביא להרשעה.שכן, על התביעה עדיין מוטל נטל השכנועומשכך על בית המשפט להכריעבין אם עמד הנאשם בחובת הראיה בין אם לאמהו משקלן של הראיות שהציגה התביעה בפניו והאם די בהן כדי להוכיח את קיום יסודות העבירה, מעבר לכל ספק סביר”.

 

  1. על יסוד האמור לעיל יש לבחון האם יש בראיות שהציגה המאשימה, לו היה בית הדין נותן בהן מלוא האמון, כדי להרשיע את הנאשם ולהעביר אליו את חובת הראיה.

 

  1. הנאשם בחקירתו במשטרה אישר כי העובדת הועסקה בנכס מזה מספר שנים אלא שלטענתו מעסיקתה הבלעדית הייתה אשתו, לימים גרושתו – היא זו שקיבלה את העובדת לעבודה, היא שהייתה משלמת את שכרה ולטענתו במועד בו נערכה הביקורת היא חבה לעובדת שכר משך כשנה והיא אשר מתנה את הגירושים בתשלום לעובדת.

 

  1. גרסת הנאשם, על אף שעל פניה הינה בעייתית, לא נסתרה. העובדת אשר יכולה הייתה לשפוך אור על מסגרת העסקתה, לא נחקרה במועד תפיסתה בעת ביצוע הביקורת ואף לא נגבתה ממנה עדות בשלב מאוחר יותר.

 

בנוסף, העדה המרכזית גלית פורר, שנכללה ברשימת עדי התביעה , לא נחקרה בידי המאשימה וחרף שתי הזדמנויות שניתנו למאשימה להביאה לעדות        בפנינו, עדותה לא נשמעה ולא ניתנה לנאשם הזדמנות לחקור אותה בחקירה נגדית. נוכח העובדה כי המאשימה לא פעלה על פי הכלל הידוע כי על בעל דין להציג בפני בית המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה אותה מבקש הוא להוכיח , פועל הדבר לחובתה (ראו: ע”ע13102-09-10מיכאל כצמן נ’ חברת השמירה בעמ, ניתן ביום 1.3.11).

 

כך נקבע  בת”פ (מחוזי- חיפה) 305/00 מד”י נ’ דעים חנא, (ניתן ביום 19.5.04), שם דן בית המשפט במקרה בו לא נחקרו עדים מהותיים וכך נקבע :

“מכלול מחדלי חקירה אלו פועל לטובתו של הנאשם, במובן זה שנושא אשר לא נחקר, יש להניח את האפשרות כי אם היה נחקר, היו תוצאות החקירה לטובתו של הנאשם, במובן זה שהיה בממצאים כדי  לתמוך בגירסתו. בהתאם, נושא אשר לא נחקר כלל, ואשר יש בו כדי לתמוך בגירסת הנאשם, מעורר, מעצם הימנעות המשטרה מלחקור אותו, ספק סביר, וספק זה פועל לטובת הנאשם”.

 

 

  1. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי אין להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנאשם, ומשכך אין לזקוף לחובתו את העובדה כי בחר שלא להעיד.

 

  1. נוכח התנהלות המאשימה ומשקבעתי כי לא הוכחו יסודות העבירה מהסיבות המנויות לעיל , הרי שהמאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכח מעל לכל ספק כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו.

 

סוף דבר

  1. 55. לאור כל האמור לעיל, הנני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

 

המזכירות תשלח את הכרעת הדין לצדדים באמצעות הדואר.

 

ניתנה היום, כ”ד תשרי תשע”ז, 26 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

בפני כב’ השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

 

 

בעניין:

 

מדינת ישראל – משרד הפנים, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול

ע”י ב”כ עו”ד ישראל שניידרמן

 

 
    המאשימה
   

נגד

 

  רונלד פורר
ע”י ב”כ עו”ד בנצי קובלר
 
    הנאשם

 

הכרעת דין

 

רקע

  1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של העסקת עובדת זרה שלא כדין (עבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו- 2 לחוק עובדים זרים התשנ”א – 1991. להלן – החוק) וכן עבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי ( עבירה לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק).

 

  1. בפתח הדברים, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, הנני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

  1. ואלו הן העובדות כנטען בכתב האישום

א.        הנאשם מחזיק בנכס ברחוב הקוצר 15 כפר שמריהו.

ב.         ביום 20.2.06, במסגרת ביקורת שערכו מפקחים מטעם משרד התעשייה המסחר והתעסוקה בביתו, נמצאה עובדת זרה- אזרחית הפיליפינים, אשר עבדה בבית ללא היתר כדין ומבלי שהוסדר לה ביטוח רפואי.

  1. מהלך הדיון

מטעם המאשימה העידו מר רפאל שלום, אשר היה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום ראש צוות חקירות במשטרת ההגירה ומר אורי רובינזון אשר בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום שימש כראש צוות בילוש במשטרת ההגירה.

 

ב”כ המאשימה ביקשה לזמן לעדות מטעמה את העדים מר ליאון הירש ממשטרת ההגירה ואת הגב’ גלית פורר, רעייתו של הנאשם בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, אך בשתי ישיבות ההוכחות שהתקיימו ביום 28.12.15 וביום 14.2.16 לא הופיעו העדים.

 

לפיכך ביום 14.2.16 ניתנה החלטת בית הדין ולפיה:

“מדובר בכתב אישום שהוגש בחודש 10/11 בגין עבירה שנעברה לכאורה בחודש 2/06.

בישיבה הקודמת להוכחות לא הופיעו שני העדים  שגם לא הופיעו היום.

גם אם קיימת הצדקה לאי הופעתם של העדים בישיבה הקודמת, אינני מוצא כל הצדקה לאי הופעתם גם בישיבה הנוכחית.

בהתחשב במכלול הנסיבות ובעובדה, כי מדובר כבבר בישיבת הוכחות השנייה, אני דוחה את הבקשה לקבוע מועד נוסף לדיון.

בנסיבות אלו, העדים שנשמעו אלו עדיה של המאשימה ולא ישמעו עדים נוספים“.

 

  1. במהלך הדיונים הוגשו הראיות הבאות: חקירת הנאשם מיום 23.2.06– סומן ת/1; תעודת עובד ציבור- ת/2; דו”ח פעולה– ת/3.

 

  1. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. לטענת הנאשם לבד מן העובדה כי העובדת הזרה שהתה בביתו של הנאשם לא הוכחו יסודות כתב האישום, כאשר לגרסתו כפי שנמסרה במסגרת חקירתו בתחנת המשטרה ( ת/1 ) העובדת הועסקה על ידי מי שהייתה אשתו דאז ועל ידה בלבד. כמו כן טוען הנאשם כי הכניסה לנכס בו נערכה הביקורת נעשתה שלא כדין ולפיכך כל הראיות שנתפסו במסגרת הביקורת הינן בבחינת ראיות פסולות.
  2. המאשימה טוענת, כי הנאשם היה מעסיקה של העובדת וזאת כיוון שלא נסתרה החזקה הקבועה בסעיף 4א’ לחוק. הנאשם הכיר את העובדת ואישר כי היא מועסקת בביתו שנים ארוכות. אמנם הנאשם העביר אחריות על אשתו, אך יחד עם זאת ציין כי הוא היה בהליכי גירושין ואשתו, גלית פורר, אשר הייתה ברשימת עדי התביעה, לא התגוררה בתקופה הרלוונטית כבר מספר חודשים בנכס.

 

הנאשם נהג ב”עצימת עיניים”, ובכך הפר את הוראת סעיף 1יג(א) לחוק עובדים זרים לפיה: “לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים, מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר”.

 

הנאשם נמנע מלהעיד, ובשתיקתו יש לחזק את ראיות התביעה.

 

דיון והכרעה

כניסה למקרקעין שלא כדין

  1. הכניסה לבית מגורים במסגרת חיפוש שנערך על ידי רשויות החוק, פקחים או שוטרים, קבועה בסעיף 13ה(ג) לחוק הכניסה לישראל התשי”ב-1952 (להלן – חוק הכניסה) הקובע:

שופט של בית משפט שלום רשאי, לבקשת פקח או שוטר, ליתן צו המתיר לפקח או לשוטר להכנס למקום המשמש למגורים כדי לערוך בדיקה לעניין קיום הוראות חוק זה

…”.

 

בדברי ההסבר לסעיף זה (הצ”ח 2391, א’ בחשון התשס”א 31.10.2000) נאמרו הדברים הבאים – “לסעיף 13 ה’ המוצע – בסעיף זה מפורטות סמכויות השוטר והפקח לצורך ביצוע הוראות החוק. סמכות הכניסה מוגבלות למקומות עבודה ולמקומות אחרים, ולא למקומות מגורים. כניסה למקומות מגורים תיעשה רק לאחר קבלת צו מבית המשפט בתנאים הקבועים בסעיף”.

 הכלל הנלמד מלשון החוק ומדברי ההסבר הוא כי פקח או שוטר אינם רשאים להיכנס למקום מגורים, ללא צו בית משפט , גם מקום בו קיים חשד כי מצוי בו אדם השוהה שלא כדין.

 

חיזוק לאמור לעיל  ניתן למצוא בהוראת סעיף 13ה(ד) לחוק הכניסה לישראל הקובע את אופן הכניסה למקום מגורים:

כניסה לפי סעיף זה תעשה רק לאחר שהשוטר או הפקח, לפי העניין, זיהה את עצמו לפני מי שנחזה להיות כמחזיק המקום והודיע לו את המטרה שלשמה מתבקשת הכניסה ובמקום המשמש למגורים – הציג לפניו את צו בית המשפט“.

 

הסיפא לסעיף מחזקת את המסקנה כי במקום המשמש למגורים נדרש הפקח או השוטר בנוסף לתנאים הראשונים הנזכרים לעיל, להציג גם צו של בית המשפט. תוספת זו (אשר הוספה במועד מאוחר יותר), נועדה לחזק ולהשריש את הכלל לפיו כניסה למקום המשמש למגורים הינה בכל מקרה ובראש ובראשונה כפופה לצו שהתקבל מבית המשפט.

 

  1. בחוק עובדים זרים נקבעו סמכויות חיפוש וכניסה למקום מגורים, על ידי פקח, בסעיף 6(א)(3):

לשם פיקוח על ביצוע הוראות חוק זה … רשאי מפקח שהוסמך לפי סעיף 5 ב  לבקש משופט של בית הדין האיזורי לעבודה או שופט של בית משפט השלום ליתן צו המתיר לו להיכנס למקום המנוי בפסיקה (2) המשמש למגורים או לחצרים פרטיים של מקום כאמור …”.

 

 

  1. הוראת חוק הכניסה עולה בקנה אחד עם הכלל המנחה לפיו “…שמורה לכל אדם הזכות להתנגד לכניסה לחצרים ולעריכת חיפוש בהם שלא כחוק” (דברי כבוד השופט י’ קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים (כרך א) [2], בעמ’ 453).

 

יפים לעניינינו דברי ביהמ”ש המחוזי בבאר שבע בע”פ (מח’ ב”ש)7381/99 ליברטי נ’ מדינת ישראל (מיום23.1.01) אשר קבע כדלקמן:

כניסתו של שוטר למגורי הפרט אינה עניין של מה בכך. זוהי פגיעה בקניינו, וחשוב יותר – בפרטיותו. אלו זכויות יסוד. הן אינן זכויות מוחלטות. האינטרס הציבורי להילחם כנגד הפשע ולמונעו גובר לעתים על אינטרס היחיד לשלוט בדלת אמותיו. הדין, גם לפני חקיקת חוק-יסוד:בכבוד האדם וחירותו, היה מודע למתחים אלו. על-כן נקבע מפורשות אימתי שוטר רשאי לערוך חיפוש. כן נפסק, לפני שנות דור, כי אזרח המתנגד – כמובן באופן סביר – לכניסת שוטר לדירה שלא כדין, אינו בגדר מפריע לו” (ע”פ 89/78  אפנג’ר נ’ מדינת ישראל) “.

 

  1. במסגרת פרשת התביעה הגישה המאשימה דו”ח פעולה, מתאריך 20.2.06 שעה 13:00 (ת/3) בו צוין כדלקמן :

… נכנסנו לבית, דפקנו על הדלת את הדלת פתחה נתינה פיליפינית הזדהינו בפניה כמשטרת ההגירה ע”פ תעודת מינוי ובקשנו לראות את דרכונה, הנ”ל הזדהתה בדרכון פיליפיני…”

 

עד התביעה מר רובינזון נשאל אודות הכניסה לנכס במועד עריכת הביקורת ולשיטתו די בכך שהעובדת פתחה את הדלת ואפשרה את הכניסה לבית בכדי לבצע את החיפוש (ראה עדותו בעמ’ 18 ש’ 5-11). מר רובינזון יכול היה לאשר כי במועד עריכת הביקורת היה בידיו צו המאשר כניסה לנכס וכל שידע לומר         הוא: ” אם רשום בדוח כנראה שיש צו“.

 

  1. במסגרת חקירתו של מר רפאל שלום, ציין ב”כ המאשימה כי יציג את הצו במועד מאוחר יותר כיוון שאינו מונח בפניו. העדים רפאל ורובינזון אישרו כי הגיעו לנכס על סמך מידע מודיעיני כאשר מר רובינזון ציין בעדותו כי הייתה להם דילמה האם קיימת להם סמכות חוקית להיכנס לביתו של הנאשם ולאחר בדיקה שביצעו זכור לו כי הדבר אושר להם.

 

  1. לאור הוראות החוק הנזכרות לעיל, וככל שהיה מקום לקבל את גרסת הפקח לפיה העובדת נתנה הסכמתה לכניסה לבית, אין בדבר כדי להועיל למאשימה משאין חולק כי במקרה זה לא הוצג בפניה צו שיפוטי. זאת ועוד, אף אם ניתן היה לגרוס כי לא דרוש צו שיפוטי להיכנס למקום מגורים, הרי שבמקרה זה אין די בכך שהעובדת התירה למפקחים להיכנס לבית, שכן לא ברור כי המפקח אכן ביקש מהעובד רשות להיכנס לבית בשפה המובנת לה וכי הובהר לעובדת כי היא רשאית לסרב לפתוח את הדלת.

 

  1. הנה כי כן צו המתיר כניסה לנכס לא הוצג בפני הנאשם וככל הנראה אף לא הוצג בפני העובדת . למעשה לא הוגש הצו אף לתיק בית הדין והוא אינו חלק מחומר החקירה ומהראיות . משכך הגעתי למסקנה כי המאשימה פעלה ללא צו שיפוטי טרם כניסה למקום למגורים – התנהלות שהינה בניגוד להוראות חוק הכניסה.

 

  1. הנאשם טוען כי בהעדר צו כניסה כדין, אין לקבל את הראיות שהושגו באמצעות הכניסה לבית, היות ומדובר בראיות שהושגו באמצעים פסולים.

 

חברותיי השופטת צדיק והשופטת יהלום דנו בסוגיה זו בת”פ (תא) 17201-09-12 מד”י נ’ נורית מילר (מיום 10.7.14) ובהעז 24385-02-12 מד”י נ’ תמר מנור מורל (מיום 5.4.15 ) והגיעו למסקנה, לפיה יישום ההלכה שהותוותה בפרשת יששכרוב (ע”פ 5121/98), מצדיק פסילת ראיות אשר הושגו בעקבות כניסת מפקחים אל בית המגורים של הנאשם ללא צו שיפוטי קרי, פרטי הנאשם ופרטי העובדת שנמסרו למפקח בעקבות הכניסה לבית ללא צו חיפוש.

 

  1. למעלה מן הנדרש אציין, כי אף אם היה נקבע כי הראיות שהוזכרו לעיל, הינן קבילות, הרי שספק אם המאשימה עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה להוכיח אשמתו של הנאשם.

 

נטל השכנוע וחובת הראיה בהליך הפלילי מוטל על התביעה הנדרשת לשכנע מעבר לכל ספק סביר בהתקיימות יסודות העבירות המיוחסות לנאשם. ככל שהמאשימה לא תרים את הנטל המוטל עליה קרי, עדיין יוותר ספק סביר בדבר אשמת הנאשם, יפעל הספק לטובתו ויוביל לזיכויו.

  1. יפים לעניינו הדברים אשר נקבעו בביה”ד הארצי לעבודה בע”פ 21530-11-13 א.י.ל סלע 1991 ואח’ נ’ מדינת ישראל (ניתן ביום 18.2.15), שם נקבע כדלקמן:

לנטל השכנוע המוטל על התביעה מתלווהחובת הראיהלפיה, על התביעה מוטל להציג ראיות שיש בהן הוכחה לכאורה לאשמו של הנאשם. ראיות שלו היה נותן בהן בית המשפט אמון היה די בהן כדי להרשיע את הנאשם. ככל שהתביעה עומדת בחובתה זותועבר החובה אל כתפי הנאשם. עם זאת, הכלל הוא כי בשונה מן התביעה הנאשם איננו חייב להביא ראיות מטעמו והוא רשאי להסתמך על הראיות שהוצגו על ידי התביעה ולטעון על בסיסן מדוע לא הוכחה אשמתו. זאת נוכח העיקרון המנחה בהליך הפלילי של היעדר סימטריה בין החובה של התביעה להציג לבית המשפט את כלל חומר הראיות הרלוונטי לבין ההתנהלות המצופה מן הנאשם בהצגת ראיות להגנתו הנסמכת על פערי הכוחות המובנים בין הנאשם לבין המדינה. פערים המאפשרים לנאשם לבחור לעצמוטקטיקה בניהול המשפט שלא תסיע להפללתו ולא תקדם את הרשעתו)”ראועפ 6522/10רחל זהבי נקר נמדינת ישראל מיום 2.5.2013).

על פי מושכלות היסוד של ההליך הפלילי כישלונה של התביעה לעמוד בחובת הבאת הראיות גורר בעקבותיו זיכוי של הנאשם. מנגד אי עמידתו של הנאשם בחובת הראיה אינו מביא להרשעה.שכן, על התביעה עדיין מוטל נטל השכנועומשכך על בית המשפט להכריעבין אם עמד הנאשם בחובת הראיה בין אם לאמהו משקלן של הראיות שהציגה התביעה בפניו והאם די בהן כדי להוכיח את קיום יסודות העבירה, מעבר לכל ספק סביר”.

 

  1. על יסוד האמור לעיל יש לבחון האם יש בראיות שהציגה המאשימה, לו היה בית הדין נותן בהן מלוא האמון, כדי להרשיע את הנאשם ולהעביר אליו את חובת הראיה.

 

  1. הנאשם בחקירתו במשטרה אישר כי העובדת הועסקה בנכס מזה מספר שנים אלא שלטענתו מעסיקתה הבלעדית הייתה אשתו, לימים גרושתו – היא זו שקיבלה את העובדת לעבודה, היא שהייתה משלמת את שכרה ולטענתו במועד בו נערכה הביקורת היא חבה לעובדת שכר משך כשנה והיא אשר מתנה את הגירושים בתשלום לעובדת.

 

  1. גרסת הנאשם, על אף שעל פניה הינה בעייתית, לא נסתרה. העובדת אשר יכולה הייתה לשפוך אור על מסגרת העסקתה, לא נחקרה במועד תפיסתה בעת ביצוע הביקורת ואף לא נגבתה ממנה עדות בשלב מאוחר יותר.

 

בנוסף, העדה המרכזית גלית פורר, שנכללה ברשימת עדי התביעה , לא נחקרה בידי המאשימה וחרף שתי הזדמנויות שניתנו למאשימה להביאה לעדות        בפנינו, עדותה לא נשמעה ולא ניתנה לנאשם הזדמנות לחקור אותה בחקירה נגדית. נוכח העובדה כי המאשימה לא פעלה על פי הכלל הידוע כי על בעל דין להציג בפני בית המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה אותה מבקש הוא להוכיח , פועל הדבר לחובתה (ראו: ע”ע13102-09-10מיכאל כצמן נ’ חברת השמירה בעמ, ניתן ביום 1.3.11).

 

כך נקבע  בת”פ (מחוזי- חיפה) 305/00 מד”י נ’ דעים חנא, (ניתן ביום 19.5.04), שם דן בית המשפט במקרה בו לא נחקרו עדים מהותיים וכך נקבע :

“מכלול מחדלי חקירה אלו פועל לטובתו של הנאשם, במובן זה שנושא אשר לא נחקר, יש להניח את האפשרות כי אם היה נחקר, היו תוצאות החקירה לטובתו של הנאשם, במובן זה שהיה בממצאים כדי  לתמוך בגירסתו. בהתאם, נושא אשר לא נחקר כלל, ואשר יש בו כדי לתמוך בגירסת הנאשם, מעורר, מעצם הימנעות המשטרה מלחקור אותו, ספק סביר, וספק זה פועל לטובת הנאשם”.

 

 

  1. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי אין להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנאשם, ומשכך אין לזקוף לחובתו את העובדה כי בחר שלא להעיד.

 

  1. נוכח התנהלות המאשימה ומשקבעתי כי לא הוכחו יסודות העבירה מהסיבות המנויות לעיל , הרי שהמאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכח מעל לכל ספק כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו.

 

סוף דבר

  1. 55. לאור כל האמור לעיל, הנני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

 

המזכירות תשלח את הכרעת הדין לצדדים באמצעות הדואר.

 

ניתנה היום, כ”ד תשרי תשע”ז, 26 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.

 

PDF

 

רונלד פורר הכרעת דין זיכוי העסקת פיליפינית תלונה של הגרושה גלית פורר 22820-10-11

 

 

 

בונוס: האזינו לפרקליטה הדס פורר בראיון בגלי צה”ל פותחת ג’ורה כמו אחת שרכשה מאניירות בכלא נוה תרצה, ומייללת שאילה חסון שותה לה את הדם בכפית.

 

 

Views: 88

3 Comments

  1. כשאיילה חסון פתחה שוב את הפרשה עקב לחץ שהפעלנו בפייסבוק בו פרסמנו את התמונה של שני פלטי החלאה שיצאה מהפרשה כי האבא שלה מיליונר. שני פלטי שלחה בפייסבוק את התמונה שלה כשהיא מציעה את האצבע האמצית שלה לקהל בפייסבוק. העברתי את התמונה לאיילה חסון. מאחלת שהחלאה הזאת תעמוד לדין. ושיטפלו גם בנוני מוזס שדרס ילדה בת 9 כשנהג ברכב של אביו ללא רשיון.

  2. עדנה קרנבל אני חולה עליך, על סגנון הכתיבה החכם שלך ועל החומר היקר שאת מפרסמת ובכך עוזרת למדינה הזאת לעבור נקיון מהיסוד. תודה רבה.

  3. אם הית בודקת לעומק היית מגלה גם קשרים של האחות לשמעון מזרחי(רמז מכבי תא) שהצליח לסגור את התיק של ( הבחורה שהרגה בתאונת דרכים את הנער גל בק ) במהירות כזו שאיש שמלפניו לא עשה -שבועיים

    הערת מערכת:
    עו”ד שמעון מזרחי ייצג את הבחורה הדורסת האלכוהוליסטית שני פלטי ב 2011 כאשר פרקליטה אחרת היתה אחראית, אריאלה סגל אנטלר שהתפגרה ב 2013.
    אילה חסון עשתה תחקיר כעבור כמה שנים שהצליח לגרום לפרקליטות לפתוח את התיק מחדש בלחץ ציבורי ולחץ של חברי כנסת ב 2016.
    רק אז קיבלה דסי פורר את התיק, ובמהירות הזק סגרה אותו, והתלוננה בפני אילה חסון ששותים את דמה בכפית.
    דסי פורר הודיעה שלי ניצן שהיא לא מעוניינת לבדוק את התיק מחדש כי איילה חסון זיהמה את הראיות.
    שי ניצן הוציא צו גניזה כשהוא מאשים את איילה חסון שבגלל בתחקיר שלה היא זיהמה ראיות ולכן אי אפשר לחקור.
    תקן אותנו אם לא דייקנו.
    [email protected]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי מכיר את האישה הזאת?




This will close in 25 seconds