לפנינו פס”ד מג’נון של שאול שוחט, נפתלי שילה ואילן דפדי.  שלישיית משוגעים.  פשוט משוגעים. אין מילה אחרת. הם עושים בלגן בסדרי הדין, מסבכים את ההליכים בכל מיני קושיות והתפתלויות משפטיות סיבוביות, ואח”כ מתלוננים שהם עמוסים.    עמ”ש 25229-03-23. 

מדובר בתיק ירושה.  הצדדים הן שתי אחיות. האחת זכתה שהצוואה תקוים לטובתה (המשיבה) והשנייה המערערת נדרשה להפקיד ערובה כדי להתנגד לצוואה ולא היה לה כסף להפקיד ערובה, ולכן ניתן פסק דין נגדה, והיא מערערת על פסק הדין.

מה עם עיקרון הבליעה?  (פס”ד בולע את כל החלטות הביניים)?

לכאורה מספרים לכולנו שכשנותנים פסק דין, אפשר לערער על כל החלטות הבינים הקודמות לפסק דין, כי פסק הדין בולע את כל החלטות הבינים ולכן הערעור על פסק הדין כולל ערעור על “החלקים והשלם”, כלומר גם על החלטות הבינים וגם על התוצאה הסופית, פסק הדין.

העו”ד של האחות שהפסידה, ירדן פישר חשב לתומו שאם ניתן פסק דין הוא יכול לערער לערכאה שלמעלה (למחוזי) על כך שהדרישה להפקיד ערובה ממי שאין לה כסף חסמה ללקוחה שלו את זכות הגישה לערכאות, ולכן ניתן פסק דין שהתוצאה שלו היא עיוות דין.

אלא מאי?  שלושת המג’נונים החליטו להמציא “הלכה חדשה”.  הם שאלו “קושיה” למה ירדן פישר לא ערער בזכות על החלטת הרשמת להפקיד ערובה, והאם בכך הוא וויתר על זכות הערעור מכל פסק הדין.

על הקושיה המטומטמת שהמציאו ענו בחיוב, והשאירו את האחות בלי זכות ערור על פסק הדין.

עכשיו ב 2023 מצאו לקונה בתקנות סדר דין אזרחי????

כלומר המציאו החלטה חדשה שאומרת שמי שלא מערער על החלטת בינים על הפקדת ערובה מהרשמת משפחה לשופטת משפחה, מאבד את הזכות שלו לערער על פסק הדין לערכאה הגבוהה לבית המשפט המחוזי.

וזה השופט אילן דפדי שהצטרף להרכב אחרי שהגיח בקידום עדתי מבימ”ש השלום.  שמתם לב כמה הוא דומה ליהונתן קפאח?  אולי יש להם סבא רבא משותף?  על מנת לענות על קושיה זו צריך לשאול את השופט העמית ציון קאפח.

קודם כל בשביל מה השופטים ממציאים לעצמם קושיה, פתאום עכשיו בשלהי 2023?  אפשר לחשוב שסיטואציה כזאת לא התקיימה מעולם, ורק עכשיו גילו את הסיטואציה????  בפעם הראשונה התגלתה לקונה בתקנות סדרי הדין באוקטובר 2023?  עכשיו???

למה כל שופט חושב שהוא חכמולוג וצריך להמציא חריגים מהתחת?

שנית, הכלל הוא שפסק דין בולע את כל החלטות הבינים.  נקודה.  למה לקחת את הכלל ולהמציא חריגים מהתחת?

למה לבלבל את הציבור?   למה לטמטם את עורכי הדין?  למה לעשות מכל סדרי הדין שדה של מוקשים?????  אלו השופטים בישראל.  בכוונה הופכים את בית המשפט לשדה של מוקשים כדי שהם יוכלו לעשות מה שבא להם, לטובת מי שבא להם, לזרוק אזרחים מבית המשפט, ולמנוע מהם את זכות הגישה לערכאות, ואת זכות הערעור, סתם כי לא בא להם לעבוד.

שלישית, כשצריך לערער מרשמת משפחה לשופטת משפחה והשופטת היא עוינת וברור שאין סיכוי אצלה, וכל הסימנים זה שהשופטת תמסמס את הערעור, אפשר לקחת החלטה טקטית לחכות לפסק הדין ואז לעלות איתו למעלה.

זה נובע מהכלל שפסק הדין בולע את כל החלטות הבינים ואפשר לערער עליו.  למה לשלול מעורכי הדין את הזכות איך לנהל את התיק בכל מיני קושיות נפתלות ונכלוליות?

אגב גם במשפט פלילי שם בכלל אסור להגיש ערעורים על החלטות בינים, הכרעת הדין בולעת את כל החלטות הבינים ואפשר לערער מהכרעת הדין על כל החלטת הביניים הקודמות.  אם זה הכלל, למה בכל פעם שמגיע תיק לאיזה שופט שהוא חכמולוג צריך לייצר קושיות ולשנות את הכללים?

מי שהתחיל את הבלגן הוא אלכס שטיין בעליון:  עיקרון הזונה חוזרת להיות בתולה” – בעמ 7910/22

זה תיק אחר שמצוטט בתיק שהבאנו למעלה.  השופט אלכס שטיין אומר : החלטת רשם המורה על מחיקת ערעור מחמת אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת ערבון כנדרש, בנוסף להיותה טפלה למחלוקת גופה, ממילא אינה סוגרת את הליך הערעור אלא מורה על אי-פתיחתו מעיקרו – וגם מסיבה זו לא ניתן לראותה כ”פסק דין”.

מישהו מבין מה הוא בכלל אומר פה?  מה זה “אי פתיחת תיק מעיקרו”.  המצאה חדשה???  הוא בעצם אומר שהזונה שאיבדה בתוליה חוזרת להיות בתולה????  מה זה החרטא הזאת?

ואחר כך השופטים רוצים שימנו עוד מאות שופטים כדי שיהיה מי שיתמודד עם עורכי הדין שלא מבינים מה שהשופטים רוצים מהם, ואיזה קשקוש חדש השופט ימציא הפעם.

להלן פסק הדין (הדפוק) עמ”ש 25229-03-23

השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב”ד

1. ביום 10.1.23 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב יפו, כב’ הש’ סגלית אופק (להלן: בית משפט קמא או בית המשפט לענייני משפחה), פסק דין לפיו התקבלה הבקשה של המשיבה למתן צו קיום לצוואת אביהן המנוח של המערערת והמשיבה, צוואה מיום 15.3.20, וניתן צו קיום צוואה כמבוקש. לפסק דין זה (להלן: פסק הדין מיום 10.1.23) קדמו שתי החלטות שניתנו על ידי רשמת בית המשפט לענייני משפחה (כב’ הרשמת גלי רון) – האחת, החלטה מיום 10.11.22 בה חויבה המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה בהליך ההתנגדות שהגישה המערערת לבקשת המשיבה למתן צו קיום לצוואת האב המנוח, בתוך 30 ימים שאחרת תימחק ההתנגדות (להלן: החלטת הרשמת מיום 10.11.22) ; השנייה, החלטה מיום 15.12.22 בה הורתה על מחיקת ההתנגדות של המערערת משלא הופקדה הערובה בתוך המועד שנקבע .
2. בערעור שלפנינו, כך בפתח הודעת הערעור, מלינה המערערת על פסק הדין מיום 10.1.23. בפועל, בגוף הערעור מלינה המערערת על החלטת הרשמת מיום 10.11.22. ראו בהקשר זה עמ’ 7 לערעור ואילך  שם טוענת היא לחריגה מסמכות ולשגגה שנפלה בהחלטת החיוב בערובה לגופה.
3. לצערנו לא נוכל להידרש לערעור ואין בידינו אלא למחקו על הסף בין מכוח תקנה 147(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 (להלן: התקנות) בין מכוח תקנות 147(א) ו – 41(א)(4) לתקנות.
4. לא נפל כל פגם בפסק הדין מיום 10.1.23. פסק הדין יישם את החלטות הרשמת מיום 10.11.22 ומיום 15.12.22 משלא הופקדה הערובה במועד ומשנמחקה ההתנגדות. פסק הדין מיום 10.1.23 הוא פועל יוצא של שתי החלטות אלה. המערערת גם לא טוענת לפגם שנפל בפסק הדין האמור. השגותיה הן על החלטת הרשמת מיום 10.11.22 אשר חייבה אותה בהפקדת ערובה.
5. החלטת הרשמת מיום 10.11.22 לא ניתנת לערעור במסגרת ערעור על פסק הדין מיום 10.1.23. תקנה 150 לתקנות שמקנה בידי הרוצה בכך לערער על החלטות ביניים במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי מכוונת ל”החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד“. החלטת הרשמת מיום 10.11.22 הינה, אמנם החלטה שאינה פסק דין, ברם היא החלטה שניתנת לערעור בזכות. זאת ועוד, הערכאה הדיונית שמוסמכת לדון בערעור עליה הוא שופט, דן יחיד, של בית המשפט בו מכהנת הרשמת שנתנה את ההחלטה (ס’ 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד – 1984 וכן ס’ 4(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה – 1995 בנוגע לבית משפט לענייני משפחה). רוצים לומר, על ההחלטה האמורה הייתה צריכה המערערת לערער בזכות בשעתו  ואין היא יכולה לערער עליה לפנינו במסגרת הערעור על פסק הדין מיום 10.1.23.
6. משמדובר בסמכות עניינית העלינו קושיה זו לפני ב”כ המערערת בפתח הדיון בערעור הגם שזו לא הועלתה בתשובה לערעור.
7. ב”כ המערערת ביקש לתמוך בזכותו לערער על ההחלטה האמורה בהליך שלפנינו בשניים: החלטת רשמת בית משפט זה כב’ הרשמת אורלי מור אל מיום 30.3.23 ; פסק דינו של כב’ הש’ שטיין, בית המשפט העליון, בע”א 7910/22 מיום 18.12.22.

1. החלטת הרשמת מור אל

לטענת ב”כ המערערת הרשמת מור אל נדרשה כבר לקושיה שהעלינו במסגרת בקשת המשיבה למחיקת הערעור על הסף ואשרה את המשך הדיון בערעור. עיינו בהחלטת הרשמת מור אל. החלטה זו ניתנה בבקשת המשיבה למחיקת הערעור על הסף מהטעם של הגשתו באיחור. הרשמת מור אל דחתה את טענת המשיבה כי הערעור הוגש באיחור וקבעה כי יש למנות את הימים להגשתו מהיום בו ניתן פסק הדין מיום 10.1.23 ולא, כטענת המשיבה, מהיום בו ניתנה ההחלטה בדבר מחיקת ההתנגדות, 15.12.22.

אין לבקשה ולהחלטה שנתנה במסגרתה נגיעה לקושיה שהועלתה על ידינו.

יתרה מזו, הרשמת מור אל הקפידה לציין, כי “משהערעור הוגש במועד, יתר טענות הצדדים לרבות השאלה אלו טענות ניתן להעלות כנגד פסק הדין, ידונו בערעור ואין צורך להכריע בהן בשלב מקדמי זה”.

1. ההחלטה בבע”מ 7910/22

בהחלטה זו מאשר הש’ שטיין את אשר אמרנו – ואף מחזקת את דברינו. אליבא דהש’ שטיין לא רק ההחלטה מיום 10.11.22, לחיוב בערובה, היא בגדר החלטה אחרת שהערעור עליה הוא בזכות לפני שופט הערכאה בה הרשמת מכהנת אלא גם ההחלטה שמורה על מחיקת ההתנגדות מיום 15.12.22 מחמת אי הפקדת הערובה, שלכאורה מסיימת את ההליך וחזותה כפסק דין, אף היא בגדר החלטה אחרת שהערעור עליה בזכות לפני שופט הערכאה בה מכהנת הרשמת.

וכך הוא מסיים את החלטתו לאחר שהוא קובע כי גם החלטה שמורה על מחיקת הליך מחמת אי הפקדת עירבון היא בגדר החלטה אחרת: “בנסיבות אלו, היה על המבקש להגיש את ערעורו על החלטת הרשם לשופט של בית המשפט המחוזי תל אביב יפו, כמותווה בסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט….לפיו…..“.

בשולי הדברים נציין כי אין בידינו לעשות שימוש בתקנה 176 לתקנות ולתקן את הפגם/הטעות בהליך שכן הקושיה שלפנינו נוגעת לסמכות עניינית וסמכות התיקון ככל שקיימת נתונה היא בידי בית המשפט לענייני משפחה.

סוף דבר- הערעור נמחק.

בהינתן שהקושיה הועלתה על ידינו לא ייעשה צו להוצאות.

העירבון על פירותיו יושב למערערת באמצעות בא כוחה.

ניתנה היום,  י”א תשרי תשפ”ד, 26 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.

PDF

האסמתא מהעליון – פס”ד של אלכס שטיין (תיק אחר) בע”מ 7910/22

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט/רשם י’ שקד) (להלן: בית משפט קמא) אשר ניתנה ביום 18.10.2022 בעמ”ש 4018-02-22, בגדרה נמחק ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (השופט י’ אליהו) אשר ניתן ביום 22.12.2021 בתמ”ש 44876-09-21 – מחמת אי-הפקדת ערבון; זאת, לאחר שבקשותיו של המבקש לפטור מהפקדת ערבון נדחו על ידי בית משפט קמא (השופט/רשם י’ שקד) בהחלטותיו מיום 3.2.2022 ומיום 31.5.2022.

2. החלטת רשם אשר מורה על מחיקת הליך מחמת אי-הפקדת ערבון במסגרת ערעור, למרות חזותה כהחלטה המסיימת את הטיפול בתיק וסוגרת אותו, היא בגדר “החלטה אחרת” – זאת, מאחר שעניינה טפל למחלוקת גופה (ראו: רע”א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע”מ נ’ סהר חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נט(3) 189, 192-191 (2005); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 767 (מהדורה שביעית, 1995)). לזאת אוסיף, כי הפסיקה אשר קבעה כי מחיקת תובענה עקב אי-תשלום אגרה בערכאה הדיונית מהווה “פסק דין” – איננה נוגעת לענייננו (ראו והשוו: רע”א 8813/05 עמותת במות נ’ מדינת ישראל, פ”ד סא(2) 795, 810 (2006)), שהוא מחיקת ערעור, להבדיל ממחיקת תובענה. זאת ועוד: כפי שכבר הזדמן לי להסביר, החלטת רשם המורה על מחיקת ערעור מחמת אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת ערבון כנדרש, בנוסף להיותה טפלה למחלוקת גופה, ממילא אינה סוגרת את הליך הערעור אלא מורה על אי-פתיחתו מעיקרו – וגם מסיבה זו לא ניתן לראותה כ”פסק דין” (ראו: פסקה 4 להחלטתי ברע”א 3981/21פלוני נ’ פלוני (7.7.2021)).

3. ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, על אף הכתרתה בכותרת “פסק דין”, היא אפוא “החלטה אחרת” אשר ניתנה – כפי שצוין בה במפורש – על ידי הרשם י’ שקד בכושרו כרשם; והעובדה שרשם בית המשפט, אשר נתן את ההחלטה כאמור, מכהן גם כשופט אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה (ראו: רע”א 1067/04 רולן בע”מ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(6) 427, 431-430 (2004)). בנסיבות אלו, היה על המבקש להגיש את ערעורו על החלטת הרשם לשופט של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, כמותווה בסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, לפיו “החלטה אחרת של רשם […] ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד”.

4. אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשה שלפניי מפאת חוסר סמכות.הבקשה נדחית אפוא בזאת.

5. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ”ד בכסלו התשפ”ג (‏18.12.2022).

PDF