בימים אלה בהן העו”סיות סיימו שביתה, אחרי שטענו שהן לא נושמות ושהן נחנקות, פתאום העו”סיות משנות גישה ומפרסמות כתבות יח”צנות זולות כאילו הן משנות גישה, ושבמקום לחבל במטופלים הן נרתמות לעזור למטופלים. נזכיר שבשביתה שהובילה העו”ס האלימה ענבל חרמוני, הן טענו שהציבור אלים כלפיהן, שהן לא מוערכות, ושלא משלמים להן מספיק. עוד הם טענו שהן עמוסות ושכל עו”ס מטפלת בהמון המון תיקים. כמובן שזה בלוף כי לעובדות הסוציאליות אין שום דבר טוב להציע לציבור. אף אחד לא עומד בתור לשירותים שלהן, והן בעצמן סתם פותחות לאנשים תיקים כדי לייצר מראית עין. אלו פרזיטיות שמתחילות את יום העבודה ב 10:00 בבוקר ומסייימות ב 12:00 בצהריים. הציבור לא אלים כלפי העובדות הסוציאליות, אלא להיפך: הן אלו שאלימות כלפי הציבור.
והנה להתפתענו זמירות חדשות עולות מכתבתו של אור קשתי. בכתבה יחצנית וממומנת זו הוא טוען שבירוחם מצאו נוסחה חדשה לטיפול בעוני. במקום להאשים את ההורים שהם גרמו לעצמם עוני, ואז לחטוף מהם את הילדים, הוא טוען שבירוחם מנסים לעזור להורים העניים לשפר את מצבם הכלכלי דרך כל מיני אפשרויות שקיימות ברשויות המדינה. מי שמאמין לזה הוא כמובן פתי, כי עו”ס בנשמתה לא יכולה שלא לחטוף ילדים או להציק לאבות גרושים. זה ב DNA של המקצוע. מי שקורא את הכתבה גם רואה בה תיאור של האמת המרה על המקצוע הבזוי. בניסיון לבדל את ירוחם משאר המדינה, אור קשתי בעצם מתאר את המציאות בשטח: עו”סיות לא מיומנות, טפשות וחסרות אחריות משחרות לטרף קל, ורק מחפשות “ציבור” לנעוץ בו את טפריהן. הן חוטפות ילדים ומאשימות את ההורים בעוני, והן מנתקות אבות מהילדים ומאשימות אותם ב”אלימות” שלא הייתה ולא נבראה.
הכותרת הבומבסטית של העורך של אור קשתי “העובדם הבסוציאלים בירוחם מפחיתים את המצוקה במקום לתקן את העניים” היא לא פחות משקר עיתונאי. אין שום קשר בין המתואר בכתבה (סיפורים דמיוניים של עו”ס מטורללת בשם תהילה רובינס) לבין הפחתת המצוקה. הפחתת מצוקה נמדדת במדדים אובייקטיבים של אחוז העניים בעיר, וכמה אנשים לא יכולים לסגור את החודש. עם נתונים סטטיסטיים ואובייקטיבים הכתב אור קשתי לא יכול להתמודד ולכן הוא מצרף תמונה של עו”ס מחייכת, שאולי החיוך שלה יפחית את גודל הזוועה. אל תטעו, מאחורי כל עו”ס שמחייכת עומדת אשת השטן שרק מחכה לדפוק אתכם בכל הזדמנות.
אנו מביאים לכם את הכתבה של אור קשתי בהארץ כמו שהיא על מנת שתשפטו בעצמכם. כמובן שאסור להאמין לאף מילה בכתבה זו. זו כתבת יחסי ציבור שקרית שאין לה שום קשר למציאות. עובדות סוציאליות ידועות כמומחיות בסילוף נתונים, עיוות סטטיסטיקה וסיפורי סבתא.
העובדים הסוציאליים בירוחם מפחיתים את המצוקה במקום “לתקן” את העניים
בלי מאבטחים, באמצעות סיוע מול הבנק וחברת החשמל ותוך יצירת קשרים אישיים, אנשי המחלקה לשירותים חברתיים מתייצבים לצד הנזקקים שפונים אליהם ולא שופטים אותם. “עוני נוצר בגלל מדיניות, זאת לא תכונה או אופי”, הם אומרים
דלת הכניסה למחלקה לשירותים חברתיים בירוחם פתוחה. אין מאבטח שמבקש תעודת זהות ושואל למטרת הביקור או אם נקבעה פגישה מראש. אפשר להיכנס ולשבת, בניגוד בולט לדלתות הסגורות בפתח מחלקות מקבילות ברחבי הארץ. אין כאן אלימות, ורוב הפגישות נערכות בהתאם לתכנון המוקדם. העובדות גם נותנות את מספרי הטלפון האישיים שלהם לפונים המבקשים סיוע. המהלך משתלם: אין כמעט שיחות אחרי שעות העבודה המקובלות, אלא במקרים יוצאי דופן הקוראים להתגייסות מהירה. המטופלים מצדם מספרים על זמינות והקשבה. מתברר כי אמון הוא מצרך ממשי: ברקע המציאות העגומה בלשכות הרווחה, ששביתת העובדים הסוציאליים הציפה ושהטיפול בה רק החל, נדמה כי ירוחם מציעה מודל אחר.
בשנים האחרונות משרד הרווחה מפעיל תוכניות שונות, הפועלות מתוך תפיסה של עבודה סוציאלית מודעת לעוני. מרצון לפקח ו”לתקן” אנשים החיים בעוני — כי הם האחראים למצבם, העוני טבוע בהם, בתרבות שהפנימו — הדגש עובר לפרקטיקה שמכירה בהקשר החברתי והכלכלי של מציאוּת בעוני. מנקודת המבט הזאת, עוני הוא הפרה של זכויות אדם, שמקורו במוסדות ובמבנים חברתיים ולא בבעיה אישית. מכאן גם נגזרים כמה עקרונות פעולה הכוללים עמידה לצד המטופלים, לפעמים מול גופים רשמיים אחרים כמו הביטוח הלאומי או חברת החשמל; קשר רגשי ויחסים ארוכי טווח, וגם ניסיון להביא לשינוי מדיניות אצל האחראים לדיור הציבורי, בבתי הספר, ברשות המקומית ובמוסדות נוספים. המחלקה בירוחם הרחיבה את התפיסה לכלל הפעילות שלה: מניסוי למציאות.
למשל, לפני כשנתיים החלו עובדי המחלקה לטפל במשפחה שילדיה נמצאו משוטטים ברחובות. על הפרק עמדה האפשרות כי מדובר בהזנחה. ההתערבות המקובלת היא דרישה כי ההורים יעברו הדרכה מיוחדת, כשהאיום להוציא את הילדים מהבית כבר מרחף באוויר, באופן ישיר או מרומז. “יכולנו לנזוף בהורים על כישורי ההורות ולומר להם מה הם צריכים”, נזכרת תהילה רובינס, ראש צוות במחלקה, “ההורים אמרו שהם ממוטטים וגם הסכימו שהילדים במצב לא טוב, אבל אמרו שהסיבה לא קשורה ליכולות שלהם אלא לתנאים שבהם הם חיים: דירה מוזנחת של דיור ציבורי שאין בה מקום לכל הילדים”. פניות לעמידר לא הביאו לשינוי, בעוד המצב בבית הלך והידרדר.
סיטואציה כזאת, באין־ספור גרסאות, מוכרת לכל עובד סוציאלי. במקום לומר להורים שהם חלשים, שעליהם להתאפס ולהפסיק להאשים אחרים, שזו המציאות ואין מה לעשות כרגע, החליטו בירוחם להכיר במצוקה אמיתית הנובעת מבעיית דיור אמיתית לא פחות. לוועדה שהתכנסה כדי לדון בדרכי הטיפול בילדי המשפחה הוזמנו באופן חריג נציגים של עמידר והרשות המקומית. השעה הראשונה בדיון הוקדשה לבירור מדוע בקשות קודמות לא הצליחו ומה אפשר לעשות. הקושי קיבל הכרה ומקום. הדיון על התהליך שנדרשו ההורים לעבור התנהל כבר באופן אחר, במשותף. כעבור כחצי שנה, בזכות סיוע מוגדל, עברה המשפחה לדירה מרווחת יותר. הדיווחים על שוטטות הילדים וההידרדרות בבית הספר פסקו.
אהרון חמו מונה לעמוד בראש המחלקה לפני כ-15 שנים. רובינס עובדת כ-20 שנים, והילה בר דנינו, ראש צוות נוספת, נמצאת שם כ-12 שנים. גם ליציבות תעסוקתית יש חשיבות. 24 עובדים סוציאליים — כולם עובדי הרשות המקומית, לא דרך עמותות חיצוניות — מטפלים בכ-2,500 אנשים, כ-25% מכלל התושבים. בשונה ממחלקות רווחה רבות, כל התקנים מאוישים. עו”ס משפחות, מהתפקידים המרכזיים בשירותי הרווחה, אחראית לכ-60 משפחות בלבד. בשביתה שהסתיימה לפני כעשרה ימים סיפרו באיגוד העובדים הסוציאליים על עומס כפול ולפעמים משולש במקומות אחרים.
קשה להפריז בחשיבות המספר השפוי באופן יחסי שיש לכל עו”ס משפחות. הוא מאפשר להן להכיר את הפונים אליהן, לפתח איתם קשרים, להציע להם סיוע מעמיק יותר שמתפרס על עוד תחומי חיים, מתחנת טיפת חלב ובתי ספר ועד הפעלת “סיירת הורים” עירונית שבה משתתפים גם הפונים לרווחה. במקום טיפול שטוח להרבה אנשים, חמו מבקש להתמקד בכל מטופל. “אתה עטוף כאן”, אומרת ענת (שם בדוי), שפנתה למחלקה לפני כעשר שנים ונשארה בקשר גם לאחר שהטיפול הרשמי בה הסתיים. הצורך בקשב לא נגמר. “אדם שרע לו ברווחה מת שיסגרו לו את התיק, שיפסיקו לנשוף לו בעורף. העו”סית הצליחה להחזיק אותי, לגעת בי. זה נדיר”.
זמינות 24/7
פרופ’ מיכל קרומר־נבו מאוניברסיטת בן גוריון היא מהמנסחות המובילות של עבודה סוציאלית מודעת־עוני. לדבריה, “עבודה פרטנית שמבוססת על רצון ‘לתקן’ את העניים היא ראייה שמרנית”. היא הגיעה לירוחם בפעם הראשונה לפני כ-20 שנה, זמן קצר לאחר שבחנה בדוקטורט דרכי התמודדות של אנשים החיים בעוני. המסקנה מהמחקר היתה שיותר משנדרש תיקון אישי יש צורך בשינוי חברתי. “רצינו עבודה סוציאלית שניזונה ממחשבה ביקורתית”, היא אומרת היום, “המשמעות היא שכל האינטראקציה במחלקה צריכה לעבור שינוי: פירוק של יחסי הכוח ושימוש בכוח שיש לאנשי מקצוע לטובת התייצבות לצד הפונים. גם זה שינוי חברתי”. בירוחם פירוק כזה מתבטא לדוגמה בכניסה חופשית למחלקה ומתן מספרי טלפון אישיים, אשר הופכים למרכיבים במערך חדש של יחסים.
“בתרבות הארגונית שלנו אנחנו צריכים להיות זמינים לכל הפונים. ככה אנחנו עובדים. זה סוג של תנאי קבלה”, מתאר חמו התנהלות לא מקובלת. מבחינתו, הפונים למחלקה “הם לא הבעיה ואנחנו לא הפתרון. אנחנו ביחד, שותפים למציאות שהם חווים”. אפשר לקרוא לכך סולידריות, אבל כאן מעדיפים מושג אחר שעוד צריך להתיישב על הלשון: עמיתות. מבחינה זו ההבטחה לתקציב שנתי של 70 מיליון שקלים המיועד להגנה ואבטחת מחלקות הרווחה נראית כאן קצת לא שייכת. חמו מתקשה גם להיזכר בתגובה אלימה להחלטות על הוצאת ילדים מהבית, אולי התערבות המועדת ביותר להתנגשות. “נקודת המוצא שלנו היא שאנשים לא בחרו להיות פה, ולכן אנחנו צריכים לנסות לייצר חוויה נעימה ככל האפשר”, מסבירה רובינס את היעדר השומר בכניסה.
ההתייצבות לצד הפונים היא מרכיב מרכזי. היא מתבטאת לא רק במיצוי זכויות אקטיבי ובסנגור מתמשך מול בנקים או גופים ציבוריים, אלא גם בדיון מפורט על יתרונות וחסרונות של עבודה זמנית עם שכר נמוך, שעלולה למשל לפגוע בקצבת הבטחת הכנסה. “נכון שעדיף לעבוד ולצאת מהבית, אבל לא כאשר מנצלים אותך”, אומרת קרומר־נבו את המובן מאליו — שעובדות סוציאליות רבות מתקשות לומר, לא מעט בגלל השיח הציבורי המאשים עניים בעצלנות. “עובדת סוציאלית מרגישה נאמנות למדינה ולרשות המקומית”, היא מסבירה את החשש הרווח למתוח ביקורת על המציאות. נדמה כי פרקטיקה מודעת־עוני דורשת זאת.
בירוחם השיח הוא אחר, כזה שמתחשב למשל גם באפשרויות התעסוקה באזור. “בסופו של דבר, עוני נוצר בגלל מדיניות. כפי שהממשלה החליטה בעבר שחלק מהאוכלוסייה צריכה להיות בעוני, כך אפשר מחר לפתור את הבעיה”, אומר חמו, ורובינס מוסיפה: “אף אחד לא בוחר להיות עני. זאת לא תכונה או אופי”. באופן דומה, לא מתייחסים כאן לתביעות של פונים להנחות שונות כהתבכיינות בנוסח “מגיע לי”, אלא להפך: מאבק על זכויות שהופרו.
רובינס נזכרת בתפיסות קודמות של עבודה סוציאלית ומתחלחלת: הסכמה לאסוף מזון מישיבת ההסדר המקומית היתה מבחן למידת הרעב (“מי שלא הסכים כנראה לא היה באמת רעב”), מבט שיפוטי על תסרוקת חדשה או ציפורניים מטופחות, וגם תמיהה על מקרר גדול במשפחה שביקשה סיוע במזון (“ואם אבוא עם סמרטוטים, תאמינו לי?” שאלה אז האם). “איזה בושות”, היא חוזרת ואומרת, ופונה לחמו כ”שותף לפשע”. לא בטוח שבמחלקות רווחה אחרות ובכמה אגפים במשרד האוצר התנערו מהשקפות כאלה.
מעבר לליווי ולתמיכה מול הבנקים, חברת חשמל או הביטוח הלאומי — פרקטיקה מודעת־עוני מבקשת גם לשנות, במעגלים הולכים וגדלים, תפיסות נפוצות ואולי גם מדיניות. פעמיים בשנה — לפני פורים ולפני תחילת שנת הלימודים — עורכים בירוחם ירידים פתוחים לכל שבהם אפשר לקנות במחיר סמלי תחפושות יקרות או ציוד לבית הספר, שנקנו מבעוד מועד. זו דוגמה להבנה כי מצד אחד משפחות החיות בעוני יתקשו לדאוג לכך בעצמן, אבל גם יעדיפו שלא להיות מקוטלגות כנזקקות מצד אחר.
בתמונה: עו”ס תהילה רובינס מזיינת למטופלת את השכל.
לעתים הפעילות נעשית גם מול גופים ציבוריים: לאחר שתלונות על הזנחה בדירות הדיור הציבורי כמעט לא נענו הבינה אחת העובדות במחלקה כי דיווח באתר האינטרנט עשוי להיות יעיל יותר. לפני כמה שבועות היא עברה מבית לבית ומילאה במחשב נייד את הטפסים הנדרשים, בהיקף שהקפיץ את האחראים בעמידר. יש עוד הרבה מה לתקן, אבל לפעמים אפשר להריח פוטנציאל לשינוי.
https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.9035012
