לפנינו צוואה של מנוח איתן פישר. הוא השאיר את ירושתו לאשתו השלישית רימונה דיין, ואשתו הקודמת, השנייה, סימה פישר מתנגדת וטוענת שזכותה לרשת את המנוח. השופט ארז שני קובע שסימה פישר היא כלבה מהגהינום, ושהיא מיררה למנוח את החיים כל כך, שאין ספק שלא מגיע לה שקל.
שימו לב איזו נבלה הסימה פישר הזו, טל. 052-3822732. היא גנבה לו 5,000,000 ש"ח במזומן והשאירה אותו בלי כלום להתחיל חייו מחדש, העלילה עליו שהוא מסוכן לילדה נויה פישר ושהוא רוצה לאנוס אותה ולחדור בכוס של הבת שלו, ובלי הרף הזמינה משטרות. כל העדים העידו שהמנוח שנא אותה שנאת מוות, והיא רוצה לרשת אותו…..
שימו לב שגם הבת נויה פישר ת"ז 216786806 תבעה לקבל את הפוליסות, וזו אותה בת שהעלילה על אבא שהלה שהוא חושק בכוס שלה…. עלילת שווא….
סימה פישר גם התלוננה על ארז שני בנציבות, אבל זרקו אותה מכל המדרגות. תלונה 551/26.
ביום 5/7/2026 נתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו השופט ארז שני, פסק דין מתוקן בתיק ת"ע 22-12-49989 פישר נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח', אשר הכריע במאבק ירושה מר וממושך סביב עיזבונו של המנוח איתן פישר ז"ל (ת"ז 052336807). התנגדותה של הגרושה השנייה, סימה פישר, נדחתה במלואה — הבקשה לקיום צוואת 2007 נדחתה, הבקשה לקיום צוואת 2021 התקבלה, וסימה פישר חויבה בהוצאות של 75,000 ש"ח.
בעלי הדין והשמות
| בעל דין | תפקיד | פרטים |
|---|---|---|
| המנוח איתן פישר ז"ל | המצווה | יליד 15/7/1954, נפטר ביום 4/5/2022 ממחלת הסרטן, כבן 68, נשוי ואב ל-4 ילדים |
| לינאדו פישר רימונה (ת"ז 058337114) | המבקשת — רעייתו השלישית של המנוח | נישאה לו ב-16/11/2021, חודשים ספורים בטרם פטירתו; עימה חי כ-11 שנים |
| סימה פישר (ת"ז 058257452) | המתנגדת — גרושתו השנייה של המנוח | נישאה לו ב-23/3/2007; התגרשו ב-4/4/2011; אם בתו הקטינה נויה (ילידת 26/4/2007) |
| לאה פישר | הרעייה הראשונה | נישואים שהסתיימו בגירושין בשנת 2006; אם ילדיו הבגירים: טל, אור דורון ובר |
| עו"ד מרק ישראל | עורך שתי צוואותיו האחרונות של המנוח (2013 ו-2021) | העיד בהליך; הוצג כמי שליווה את המנוח שנים רבות |
המשיב הפורמלי — האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב. כמו כן הגישו התנגדות גם ילדיו הבגירים של המנוח, אשר משקיבלו לידיהם את המסמכים הרפואיים, מחקו את התנגדותם ביום 5/7/2023.
המנוח ערך בחייו שלוש צוואות בעדים:
- צוואת 2007 — מיום 14/8/2007, צוואה "הדדית" (תמונת מראה) שנחתמה עם המתנגדת זמן קצר לאחר נישואיהם, ובה הוריש את כל עיזבונו ל"בת זוגתי גב' סימה לרוס" (כך נקראה בפי הצוואה), תוך הוראה מפורשת להדיר את ילדיו הבגירים ("לילדיו שנולדו לי מהגב' לאה פישר (טל, אור ובר פישר), אינני מוריש דבר מעזבוני").
- צוואת 2013 — מיום 9/10/2013, בה הוריש את כל עיזבונו למבקשת רימונה.
- צוואת 2021 — מיום 14/12/2021, צוואתו האחרונה, הדומה במהותה לצוואת 2013, ובה הוריש את מלוא זכויותיו (100%) ל"בת זוגי היקרה והאהובה רימונה לניאדו", תוך הוראות הדרה מפורשות כלפי ילדיו.
המבקשת הגישה בקשה לקיום צוואת 2021 ביום 2/6/2022 (ת"ע 50137-12-22); המתנגדת הגישה בקשה לקיום צוואת 2007 ביום 6/6/2022 (ת"ע 50169-12-22); ביום 22/12/2022 הועברו ההליכים מרשם הירושה לבית המשפט לענייני משפחה בהתאם לסעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.
טענותיה המרכזיות של המתנגדת סימה פישר
הנ"ל טוענת שצוואת 2007 היא צוואה הדדית שלא בוטלה כדין, שכן לפי סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה נדרשת "הודעה בכתב" על ביטול צוואה הדדית, ומסירה כזו לא נעשתה על ידי המנוח עצמו. צוואת 2021 נחתמה עת היה המנוח חולה במחלה סופנית שפגעה בשיקול דעתו, ובסמיכות זמנים לנישואיו, המעלה חשש להשפעה בלתי הוגנת מצד המבקשת, תלות מוחלטת ובידוד ממשפחתו. עו"ד מרק היה מצוי בניגוד עניינים, עדותו "עדות שקר" לשיטתה. היא אף הגישה ביום 16/4/2023 בקשה לפסילת המותב (17 עמודים), בטענות משוא פנים — בקשה שנדחתה ביום 17/4/2023, תוך שנקבע כי היא "לא נועדה אלא לנסות ולהחליף מותב".
צוואת 2007 בטלה; "הודעת הפירוד" וההליכים מהווים תחליף להודעה בכתב
השופט שני הכיר בכך שלכאורה לא נמסרה הודעה בכתב ספציפית המבטלת את הצוואה ההדדית. ואולם, הוא קבע כי בנסיבות העניין מתקיימת סטייה מדרישת הכתב מכוח עקרון תום הלב ו"זעקת ההגינות", וכן מכוח דוקטרינת ריפוי הפגם (סעיף 25 לחוק הירושה), שעה שאין כל ספק באשר לרצונו האמיתי של המנוח. בית המשפט סקר את מכלול הראיות:
- הודעת הפירוד מיום 11/8/2010 שנמסרה למתנגדת (במסירה אישית) באמצעות עו"ד מרק, ובה נכתב: "מרשי הודיעני כי אין השלום שורר יותר במעונכם… מרשי מבקש להודיעך כי החליט על סיום קשר הנישואין עמך ועל רצונו להתגרש ממך לאלתר!…" — הודעה המתייחסת לסעיף 7 להסכם הממון (מ-15/1/2007, שאושר ב-14/2/2007) ולסעיף 11 הקובע כי עם הפירוד "לא תהיה כל חבות כספית כלשהי בין האיש והאשה".
- הליכי הגירושין הקשים והתביעות ההדדיות, לרבות צווי הגנה, תביעת משמורת (תמ"ש 23891-08-10), תלונה במשטרה ותביעת מזונות.
- תשלום 40,000 ש"ח במעמד הגט (פסק דין בית הדין הרבני מיום 29/3/2011) — "בבחינת גמר חובותיו אליה".
- עדותה של המתנגדת עצמה בפרוטוקול (עמ' 16): "כי מעת גירושיה למנוח ועד ליום פטירתו, היה בין השניים נתק מוחלט" — מכאן שידעה כי הצוואה ההדדית אינה משקפת עוד את רצונו.
- עדויות שני עורכי דינו של המנוח (עו"ד מרק ועו"ד ותארי), שהעידו כי המנוח סלד מהמתנגדת, לא רצה להוריש לה מאומה, וכי צוואת 2021 "משקפת 1 ל-1 באופן חד משמעי את הרצון האחרון האמיתי החופשי של איתן".
נקבע אפוא: "בהליכים המשפטיים בין המנוח למתנגדת, כפי שהבאתי בהרחבה, גם כפי עוצמתם, יש כדי לראות ב'הודעה בכתב' כפי שנדרשת בהוראות סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה" — וכי "לא יעלה על הדעת כי המנוח… יבקש עוד להוריש למתנגדת דבר מה".
צוואת 2021 — כשרות המנוח
ארז שני קבע כי מצב גופני רע אין בו כשלעצמו להביא לביטול צוואה, וכי נטל ההוכחה לאי-כשרות (סעיף 26 לחוק הירושה) רובץ על המתנגדת — ובה לא עמדה: היא לא עתרה לגילוי מסמכים רפואיים, לא ביקשה מינוי מומחה רפואי, לא צירפה כל אסמכתא או חוות דעת רפואית, ואף לא זימנה לעדות את עדת הקיום השנייה. המנוח הגיע בעצמו למשרד עו"ד מרק לחתימת הצוואה; עדי הקיום אישרו כי חתם "בדעה צלולה, בלא כל לחץ, כפיה, אונס או השפעה בלתי הוגנת". עו"ד מרק העיד: "איתן היה בזמן העריכה והחתימה של הצוואה כשיר בריא באופן מלא עבד יצא וכו'". היא נמנעה מהבאת ראיות וזה פעל לחובתה לפי הכלל שנקבע בע"א 8151/98 שטרנברג.
השפעה בלתי הוגנת — לא הוכחה
ארז שני הדגיש כי ההשפעה הפסולה היא "חוסר ההיגיון שבהשפעה", וכי המתנגדת לא פירטה טענות לפי מבחני המשנה שנקבעו בפסיקה (מצבו הפיזי והמנטלי של המצווה, תלות, בידוד, קשרים). עוד נקבע:
- המבקשת והמנוח הכירו שנים רבות ובחרו לחיות יחד ללא מיסוד הנישואין — הצוואה לא נערכה "בסמיכות לתחילת הקשר".
- צוואת 2013, הזהה בהוראותיה, נערכה כ-9 שנים טרם הפטירה — מחזקת את יציבות הרצון.
- הסברו של עו"ד מרק סביר: הצוואה האחרונה נעשתה משום שהמנוח חלה בסרטן אלים ורצונו היחיד היה "להבטיח את רימונה… אותה הוא אהב".
- "אך טבעי הוא כי המבקשת, אשר היתה מצויה עם המנוח במערכת חיים זוגית משך שנים רבות, היא זו שתדאג למנוח… אין ללמוד מכך כי מדובר בחוסר הגינות".
"צוואה שנשתכחה" — נדונה ונדחתה כעילה עצמאית, אך נסיבות החיים הכריעו
ארז שני קבע כי צוואת 2007 אינה "מקרה מובהק של צוואה שנשתכחה" (שכן הצוואות המאוחרות כוללות הוראות ביטול), אך קיבל כי "נסיבות חייו של המנוח השתנו מן הקצה אל הקצה", וכי המנוח, שאינו בקיא בדין, "יכול וסבר כי די בעריכת צוואה חדשה המבטלת את צוואת 2007".
הגועל נפש שחש ארז שני מסימה פישר
בפסק הדין נקבעה קביעה עובדתית קשה ומפורטת בדבר התנהגותה של המתנגדת סימה פישר כלפי המנוח, שהפכה את רצונו שלא להוריש לה דבר לברור כשמש:
1. תיאור המבקשת, שאומץ כעולה מחומר הראיות (סעיף 22 לכתביה):
"המתנגדת התעמרה במנוח, נהגה כלפיו באלימות, ניהלה כנגדו הליכים קשים ומכוערים (צווי הגנה, רדיפות בהוצל"פ, צווי מעצר), סחטה אותו כלכלית ורגשית, ניצלה אותו, מיררה את חייו והביאה אותו להתרסקות כלכלית."
2. כתב התביעה שהגיש המנוח למשמורת (12/8/2010), שצוטט בפסק הדין:
"הנתבעת הנה אישה קרה, שתלטנית וחסרת רגישות, אלימה ומכה… הכתה הנתבעת את התובע, תוך שאמורה לבת הצדדים הקטינה: 'אני ואת נהרוג את אבא…' מתוך חשש אמיתי לשלמות גופו ונפשו, נאלץ התובע לעזוב את דירת המגורים…"
3. האיומים שצוטטו מפיה:
"אם תנסה לקחת את הקטינה – אני אביא לך משטרה… אתה לא תראה יותר את הילדה! אם אתה מתקרב הביתה – אני מתקשרת למשטרה. אתה יכול לקפוץ לי – ניה היא רק שלי!!! אל תתקרב אלינו. אני הבעלת בית היחידה של ניה. עדכנתי את השומר שלא יכניס אותך. אתה תראה מה זה עד טיפת הדם האחרונה… אתה סמרטוט… זבל היית זבל תישאר!!! אני אשרוף אותך – אתה לא תזכה לראות את ניה!!! רק תתקרב לבית – אתה מת!!!!"
על אותם אירועים הגיש המנוח תלונה במשטרה ביום 9/8/2010 בגין איומים ותקיפה.
4. מכתב בכתב ידו של המנוח לבית המשפט:
"פשוט לכלות אותי רגשית נפשית עד כדי כך שהגעתי לצינור והנני צורך כדורים… תוך שימוש במילים בוטות בפני הילדה – אתה אפס לך מפה. מעשיה ודבריה פגעו בי וגרמו לי לנזק בריאותי. אין ברצוני להיות בקרבת…"
5. דברי העו"סית נעמי מלמד (סדרי דין) בדיון מיום 21/9/2011:
"האמא לא שיתפה פעולה מכל מיני טענות… נתק מעל 7 חודשים עם האבא… הקשר הלך והתדרדר עד מקום של סרבנות… היא תקפה אותי קשות… יש מצב של ניכור ונתק."
בתמונה: העו"ס לסדרי דין נעמי גלטשטיין מלמד. לחושקים בה חייגו 050-6678938.
6. האשמותיה הקיצוניות של המתנגדת עצמה, אל מול הערכת בית המשפט דאז:
"הוא רוצה לפגוע בילדה נפשית וגופנית… אני חוששת שהאב יפגע בילדה הן מינית, הן פיזית ויפצע אותה, ויכול להיות אף שכוונתו להרוג אותה…" — ואילו כב' השופט בן ארי התרשם: "האשמות שמאשימה האם את האב חמורות מאוד, אמנם הן נראות חסרות ביסוס… ולומר את האמת – הם לא נשמעו אמינים."
7. עדות עו"ד מרק על הליך הגירושין:
"היה הליך מאוד-מאוד קשה, מאוד יצרי, מאוד רגשי… טענות כנגדה כרימון שהיא בגדה בו, שהיא הרסה לו את העסק, שהיא גנבה אותו וכולי וכולי… זה הגיע למצב כל כך קיצוני שאפילו את המזונות של הילדה הוא ביקש ממני להעביר מהחשבון שלי ולא מחשבון שלו כדי שהיא אפילו לא תראה את השם שלו — עד כדי כך הוא סלד ממנה ולא רצה לשמוע ממנה, לא רצה לשמוע עליה."
8. עדות עו"ד ותארי:
"הוא עשה צוואה וכמובן שבצוואה אין מאומה לגברת סימה ולא נותן לה מאומה, והוא לא רוצה לתת מאומה, והוא מתכוון ממש שום דבר… כי גם ככה היא לקחה ממנו… 4 עד 5 מיליון שקל ממש כסף מזומן בבנק וכל זה הלך לו, הוא נשאר בלי אגורה."
9. העימות בין עו"ד מרק למתנגדת בחקירה:
"העד, עו"ד מרק: הוא לא רצה לתת לך שקל, הוא לא סבל אותך, הוא לא אהב אותך, הוא לא ראה בך כלום… מאז שהתגרשתם ועד יומו האחרון… אני לא רוצה להעליב אותך אבל הוא היה, אפשר לומר, שהוא שונא אותך." — ובתגובה טענה המתנגדת: "הוא אהב אותי יותר מדי ואני אוכיח לך."
10. קביעתו הסופית של השופט שני:
"איני סבור כי האדם הסביר, לאחר אמירות וגידופים מצד אדם פלוני כלפיו, יחפוץ עדיין להעניק דבר מה לאותו פלוני, קל וחומר המנוח אשר חווה מרעייתו בעת הליך גירושין, אף קודם לו ואף לאחריו, אמירות קשות, איחולי מוות, נתק מבתו המשותפת למתנגדת והליכים משפטיים אחרים."
ובהתייחסו לאמירות שספג המנוח קבע השופט: "אמירות קשות (לטעמי — קשות מנשוא)".
סוף דבר, הבקשה לקיום צוואת 2007 (הצוואה ההדדית) — נדחית; ההתנגדות לה מתקבלת. הבקשה לקיום צוואת 2021 — מתקבלת; ההתנגדות לה נדחית. לאור התוצאה ובהתחשב בהתנהלותה ההליכית של המתנגדת (לרבות בקשת הפסלות, הטענות הקשות נגד המותב והתעלמות מהחלטות), חויבה סימה פישר בהוצאות בסך 75,000 ש"ח לזכות המבקשת רימונה, בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית. ניתן היתר פרסום פסק הדין.
התוצאה המשפטית מבוססת על שני אדנים: (א) ביטולה של הצוואה ההדדית משנת 2007, בדרך של ריפוי הפגם בחסרונה של הודעה פורמלית בכתב, נוכח הודעת הפירוד, הסכם הממון, הליכי הגירושין הקשים, התשלום הכספי, הנתק המוחלט שהודתה בו המתנגדת עצמה ורצונו הברור של המנוח כפי שעולה ממכלול הראיות; (ב) כשרותו של המנוח וגמירות דעתו בעריכת צוואת 2021, בהעדר כל ראיה רפואית סותרת ובהעדר הוכחה להשפעה בלתי הוגנת. משכך, ולנוכח החובה לקיים את דברי המת ולהגשים את אומד דעתו — קוימה צוואתו האחרונה של המנוח, וירושתו עוברת לרעייתו רימונה.
חודש לפני המאבק על פוליסות הביטוח
תביעת סימה ונויה פישר נגד חברת הביטוח כלל נדחתה כחסרת עילה; כספי הפוליסות יישארו בידי כלל עד להכרעת בית הדין לעבודה. הרקע: אותו מאבק, זירה אחרת.
כחודש לפני פסק הדין בתיק הצוואות (5.7.2026), דן כב' השופט ארז שני — באותו בית משפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו — בהליך מקביל ומשלים: ת"ע 41804-04-26 פישר ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח'. בעוד התיק הקודם עסק בשאלה מי יירש את עיזבון המנוח איתן פישר ז"ל על פי צוואותיו, הרי שתיק זה עסק בכסף אחר: כספי המוטבות בפוליסות הביטוח שהותיר המנוח אצל חברת כלל חברה לביטוח בע"מ.
בעלי הדין
התובעות:
- סימה פישר (ת"ז 058257452) — גרושתו השנייה של המנוח.
- נויה פישר (ת"ז 216786806) — בתם המשותפת של המנוח וסימה.
הנתבעים:
- כלל חברה לביטוח בע"מ (ח.פ. 520024647), ב"כ עו"ד חן אשכנזי.
- לאה פישר — הרעייה הראשונה.
- טל פישר, 4. בר פישר, 5. אור דורון — ילדיו הבגירים של המנוח (מיוצגים ע"י עו"ד אורית טיקוצ'ינסקי).
- רימונה לניאדו פישר — רעייתו האחרונה של המנוח, ב"כ עו"ד שבתאי סמינה.
כיצד הגיע התיק לבית המשפט לענייני משפחה? הפרשה החלה בתיק תמ"ש 59167-01-25 (נפתח ב-21.1.2025): חברת הביטוח עצמה עתרה להורות לה למי עליה לשלם את כספי המוטבות בפוליסות שהשאיר המנוח. הרקע לספק של החברה: על פי הידוע לחברה, על ערש דווי הורה המנוח כי רעייתו השלישית רימונה תהיה המוטבת — ולכאורה לה היה צריך לשלם את כספי הפוליסות. טרם אותו מסמך, היו המוטבים ילדיו של המנוח (למעט הבת נויה) — ואלה סברו כי החברה צריכה לשלם להם. סימה עצמה דרשה את הכספים לעצמה — כך העיד ב"כ חברת הביטוח בדיון.
בנסיבות אלה פנתה חברת הביטוח לבית הדין לעבודה — המוסמך להכריע בסכסוך בדיני ביטוח. ביום 8.3.2026 קבעה כב' השופטת דפנה חסון זכריה שלבית הדין לעבודה כי משעה שהמחלוקת נוגעת לפרשנות רצונו של המנוח, יש להעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה.
בפסק דין קודם (מיום 31.7.2024), בין סימה לרימונה, כבר הכריע השופט שני בטענת סימה כי צוואת 2007 גוברת על הצוואות המאוחרות של המנוח. באותו פסק דין חלוט נקבע כי: "בלתי סביר לחלוטין, גם לאור טיב הפרידה של המנוח מסימה כפי שנותח בפסק הדין, שהמנוח רצה להעניק דבר מה לסימה, יהיו המסמכים אשר נותרו אחריו אשר יהיו."
וכפי שהדגיש השופט בפסק הדין הנוכחי — קביעה זו חלה על כלל המסמכים, ומשכך, "קשה לי להבין איזה מחלוקת פרשנית יכולה הייתה להיות לעניין רצון המנוח, עניין אשר כבר הוכרע בפסק דיני — לאמור, המנוח לא רצה להעניק לתובעות דבר".
מה רצו סימה ונויה מחברת הביטוח? סיכום טענותיהן, כפי שעלה מהדיון:
- מניעת תשלום כספי הפוליסות לרימונה — הסעד המרכזי שביקשו היה עיכוב/השהיית מתן הכספים ללא הגבלת זמן, עד אשר יתברר (אם יתברר) אם המסמך משנת 2022, שבו הוסבו כספי הפוליסות לרימונה, הוא מזויף.
- טענת זיוף — סימה טענה כי ברצונה להוכיח, על פי חוות דעת שהוגשה בשעתו לתיק בית הדין לעבודה מטעם ילדיו האחרים של המנוח, כי ההודעה המזכה את רימונה בכספים, שניתנה ערב פטירת המנוח, הינה מזויפת.
- הסתמכות על צוואת 2007 — בכתב ההגנה שהגישה בבית הדין לעבודה אחזה סימה באותה צוואת 2007 שפסק הדין הקודם סירב לקיים, "הא ותו לא" — תוך שהיא מפנה גם לתלונה במשטרה שהגישה בשנת 2024 (תיק שנסגר).
- הימנעות מהכרעה מיידית — כאשר שאל השופט את סימה אם לשיטתה היא זכאית לכספים, השיבה כי "תשקול את עמדתה לאחר שיתברר אם ההודעה משנת 2022 היא מזויפת".
עמדת בית המשפט — מדוע נדחתה התביעה. השופט שני דחה את התביעה במלואה, בנימוקים הבאים:
א. אין מחלוקת פרשנית שנותרה: פסק הדין הקודם הכריע כבר מזמן כי רצון המנוח לא היה שסימה או נויה יקבלו דבר. מי שסבר אחרת הוזמן להגיש תובענה — ואיש לא עשה כן, למעט רימונה שביקשה להכיר בה כזכאית לכספים.
ב. השאלה היחידה האפשרית אינה בסמכות בית המשפט לענייני משפחה: השאלה היחידה שיכלה להיות במחלוקת אינה רצון המנוח, אלא האם המסמך משנת 2022 שבו הוסבו הכספים לרימונה הוא בגדר הוראה מחייבת אם לאו — וזו שאלה שבסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. לפיכך הורה השופט: תביעתה של רימונה תועבר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, וחברת כלל תשמור בידיה את הכספים עד למתן הוראת בית הדין לעבודה.
ג. התביעה הוגשה שלא כדין — "שיטת מצליח": בית המשפט קבע כי תביעתה של סימה "לכתחילה לא הייתה צריכה להיות מוגשת", שכן "תובענה שהיא חסרת עילה ו/או חסרת מטרה, צופה דחייה או מחיקה לפי העניין". עתירה המבקשת "לא להכריע ובעתיד מתישהו תשקול סימה את צעדיה" — אינה עילה לתביעה: "כלל הוא שתביעות לא ניתן בתשלומים". סימה יכלה הייתה להגיש תובענה לבית הדין לעבודה בהסתמך על טענת הזיוף, ואף לבדוק את הדברים מטעמה, שכן המסמכים היו פתוחים בפניה.
ד. שאלת הזיוף — לבית הדין לעבודה: שאלת זיופו של המסמך משנת 2022 היא עניין מובהק לסמכות בית הדין לעבודה, גם משום שהצדדים לויכוח — ילדי המנוח מול רעייתו האחרונה — אינם בני משפחה. המוטבות בפוליסת ביטוח מוחרגת מכלל העיזבון והיא עניין לבית הדין לעבודה.
ה. ממילא — גם בלא המסמך, אין לתובעות דבר: השופט ציין כי כבר בשנת 2014 הודיע המנוח לחברת כלל (הודעה שלכאורה נרשמה) כי סימה ונויה אינן מוטבות; ואף אם הטופס אמיתי או לא — הדברים עולים בקנה אחד עם פסק דינו הקודם בדבר חוסר זכאותן של סימה ונויה.
ו. ביקורת על חוות הדעת: בית המשפט הביע הסתייגות מחוות הדעת המומחית שצורפה על ידי עו"ד טיקוצ'ינסקי, בקובעו: "קשה לקבל את חוות הדעת… בבחינת ראה וקדש" — יש צורך בבירור עובדתי האם מדובר בחתימה דיגיטלית והאם ניתן כלל להשוות חתימה דיגיטלית לחתימות בכתב; ולפחות בראי דיני המשפחה, מי שצריך לברר זאת "טוב יעשה אם ימנה מומחה מטעמו להשוואת כתבי יד".
ז. שימוש לרעה בהליכי משפט: השופט הפנה לתקנה 4 לתקנות (עקרונות היסוד), האוסרת שימוש לרעה בהליכי משפט, וקבע כי "שעה שההליך כולו מלכתחילה נתפס בעיני במטרה להכביד או בבחינת שיטת מצליח" — יישאו התובעות בהוצאות.
התוצאה: תביעתן של סימה ונויה פישר נדחתה — כחסרת עילה וכחסרת מטרה. תביעתה של רימונה הועברה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב — שם תוכרע שאלת תוקף הוראת המוטבות משנת 2022 ושאלת הזיוף הנטען. חברת כלל תשמור בידיה את כספי הפוליסות עד למתן הוראת בית הדין לעבודה. הוצאות: התובעות, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעים המיוצגים — לכלל, למרשיה של עו"ד טיקוצ'ינסקי ולרימונה — 2,500 ש"ח לכל אחד (סה"כ 7,500 ש"ח), לאור השלב המוקדם של ההליך.
בפסק דין קצר וחריף זה השלים השופט שני את התמונה המשפטית הכוללת: בדיוק כמו בתיק הצוואות — שם נדחתה התנגדותה של סימה לצוואת 2021 וחויבה בהוצאות של 75,000 ש"ח — כך גם כאן נדחתה תביעתן של סימה ונויה מול חברת הביטוח. המסר של בית המשפט חד וברור: רצונו האחרון של המנוח איתן פישר, כפי שנקבע בפסק הדין החלוט, היה כי רימונה היא הזוכה בכספים — וסימה ונויה, אשר לא זכו באמונו ובחיבתו בחייו, לא יזכו בכספו לאחר מותו. כל ניסיון נוסף לעכב את התשלום או לפתוח מחדש שאלות שהוכרעו, נתפס כשימוש לרעה בהליכי משפט, וכרוך במחיר כספי.
להלן פסק הדין השני של ארז שני על הצוואה 5/7/2026
ראו גם פסק דין קודם על הפוליסות ביטוח בכלל.
פסק הדין על פוליסות הביטוח