3/3/2022 פורסם שהממונה על החסיונות אהוד הלוי, חתם על תעודת חיסיון בתיק מד”י נ’ ביבי המונעת מביבי זכות לדעת באיזה אמצעים ועל סמך איזה צווים הפיקו החוקרים מידע באמצעות תכנות ריגול כגון פגסוס ודומותיה.
על ביבי הממונה על ביטחון מדינה מונעים חומרי חקירה מהסיבה של סכנה לביטחון המדינה?
הנימוק המבדח לחיסיון הוא “עניין ציבורי חשוב“. זו התעודה החמישית בענין ביבי שהוא חותם עליה…
אפשר את זה ביותר מצחיק? מי שהיה ראש הממשלה ומכיר את כל סודות בטחון המדינה, מהכור בדימונה ועד לעסקאות האפלות לממכר נשקים לדיקטטורים, לא יקבל חומרי חקירה בנימוק של ענין ציבורי חשוב, אבל 2 הקוקסינליות יהודית תירוש וליאת בן ארי עליהן כן אפשר לסמוך שהן לא תגלנה את הסודות הציבוריים החשובים? זה לא קצת הזיה נרקוטית?
בכלל מי אמר שיש ענין ציבורי חשוב שלציבור אסור לדעת במה מדובר? ומי אמר שהאיש הזה, אהוד הלוי, הוא זה שמוסמך להחליט מה זה ענין ציבורי חשוב… עבור 20 ש”ח תעודה?
הפרטה של תעודות חיסיון 20 ש”ח לחותמת גומי
זה מתאפשר בגלל הפרטה של “תעודות החיסיון” כך שבמקום ששר בממשלה יחתום עליהן, המדינה תשלם לאיזה פנסיונר מהשב”ס 20 ש”ח לתעודה קטנה, 100 ש”ח לתעודה מורכבת ו 1,600 ש”ח לתעודת חיסיון מורכת מאוד….ומדובר באיזה פלוצר שהיה יועץ משפטי של השב”ס…..
למרבה הצער זה קרה תחת המשמרת של ביבי בעצמו כשהיה ראש ממשלה. עכשיו ההפרטה הזו שאירעה בהיותו ראש הממשלה…. חוזרת אליו בבומרנג.
בתעודות החיסיון הללו לא חוסים סודות של בטחון מדינה וגם לא סוד ציבורי חשוב. מה שקבור שם זה כל הטריקים והשטיקים והסודות הנבזיים של תעלולי החקירה, מעשים פליליים, מעשים בניגוד לחוק שביצעו הצפעות מהפרקליטות והמשטרה והם פשוט מחתימים איזה פנסיונר מהשב”ס על תעודה שמונעת מהנאשם את הזכות לדעת איך הופקו הראיות בעניינו. איך בדיוק קרה שאחד שכתב חוות דעת על זכויות אסירים בשב”ס (או יותר נכון גריעת זכויות מאסירים בשב”ס) כשיר להיחשף לכל סודות בטחון המדינה ולחתום על תעודה ואילו ראש הממשלה לא כשיר לשמור על הסודות הללו?
איך זה בכלל כלכלי לחתום על תעודה בעבור 20 ש”ח? כמה זמן אהוד הלוי מעניק לבדיקת החומר תמורת 20 ש”ח? מסתבר שזה כלכלי מאוד. החותמת שלו שווה 1,000,000 ש”ח זרימה שנתית – וכל זה קרה במשמרת של ביבי. הוא נתן לזה לקרות…..
איך ממונה על חסיונות חותם בתיק אחרי שהוגש כתב אישום?
על פי חוק סדר דין פלילי המאשימה חייבת למסור את כל חומרי החקירה ביום בו מוגש כתב האישום. זה אומר שגם תעודות החיסיון צריכות להיות מוגשות ביום בו מוגש כתב האישום. ראו סע’ 74 (א1) לחסד”פ “תובע יקבל לעיונו מרשות חוקרת או מרשות מודיעין את כל החומר שנאסף או שנרשם כאמור בסעיף קטן (א), לרבות חומר מודיעין, ויוודא שחומר החקירה ורשימת כל החומר עומדים, בעת הגשת כתב האישום או בסמוך לכך, לרשות הנאשם וסניגורו או אדם אחר כאמור באותו סעיף קטן; היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה יקבע הנחיות לביצוע סעיף זה, לרבות לעניין פיקוח על הליך סיווג החומר”.
הסנקציה לכך שתעודת החיסיון לא הוגשה חתומה עם כתב האישום היא בסע’ 77 לחסד”פ: “סייג להבאת ראיות”….”לא יגיש תובע לבית המשפט ראיה ולא ישמיע עד אם לנאשם או לסניגורו לא ניתנה הזדמנות סבירה לעיין בראיה או בהודעת העד בחקירה, וכן להעתיקם, אלא אם ויתרו על כך”. סע’ 77 הוא מאוד פשוט: אם החומר לא נמסר ביום הגשת כתב האישום, ואין תעודת חיסיון חתומה בתוקף, חל הסייג שבסע’ 77 – והשופט אמור לחסום את הפרקליטות מהצגת כל חומר שחוסה בתעדות החיסיון, ומכיון שאין עד משטרתי שיכול להעיד על איך הופק החומר, הרי אין מי שיעיד על התוצרים של הפעולה החסויה, ולכן גם הם לא יכולים להיות מוצגים במשפט.
הבעיה עם הסעיף הזה היא שהוא לא ממש אומר שהסייג המונע הצגת ראיות חל גם על כל התוצרים שהופקו מהחומר החסוי. לכן נוח לפרקליטות להוציא צו חיסיון על השיטה בה הושגו ראיות לא קבילות, ולהתעקש כן להציג את כל התוצרים הפסולים של החקירה הזו.
זו הסיבה שכל מיני מומחים מציעים לביבי להגיש בקשה לביטול כתב אישום כהגנה מן הצדק. אבל בקשה כזו מצריכה הוכחה שהתנהגות המאשימה היתה שערורייתית.
איזה שופט בישראל יהיה מוכן להגיד שהתנהגות הפרקליטות היא שערורייתית???
מסתבר שהיה שופט כזה בירושלים חיים לב רן, אבל הוא העיז לעשות את זה רק בגיל 67 רגע לפני הפנסיה.
כל מי שיעשה גוגל על סע’ 77 לחסד”פ יגלה שכמעט ואין אף שופט בישראל שאי פעם השתמש בסעיף זה לטובת הנאשמים ופסל ראיות. יתרה מכך, גם כאשר הפרקליטות רצתה להגיש לבית משפט תעודת חיסיון חצי שנה, ואפילו שנה אחרי הגשת כתב האישום, למעט 2-3 שופטים, כל השופטים בישראל ללא יוצא מהכלל ומעלימים עין מה”איחור” בטענה שלנאשם לא נגרם נזק או ש”הנאשם לא יפיק תועלת מהחומר החסוי”.
לכאורה הרבה יותר קל להשתמש בסע’ 77 שהוא הרבה יותר פשוט.
אם החומר לא נמסר ביום הגשת כתב האישום, ואין תעודת חיסיון חתומה בתוקף, חל הסייג שבסע’ 77 – ולכן אין שום סיבה ששופט לא יחסום את הפרקליטות. בפועל השופטים הפליליים מתעבים את סע’ 77 לחסד”פ ומסרבים לעשות בו שימוש. בפועל סע’ 77 לחסד”פ הוא אות מתה. זה כתוב בחוק אבל כל השופטים מצפצפים על זה.
השופט הצבוע מכולם אהרון ברק אמר שהצדק דורש גילוי הראיות החסויות…. אז הוא אמר….
ראו בב”ש 838/84 לבני נ’ מד”י (פד”י לח(3), 729, עמ’ 738) שם אהרון ברק בכבודו ובעצמו אמר ש:
“עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס בטחוני שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה… ‘עשיית צדק’ בהקשר זה משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן, ושיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין. על כן, ואם חומר החקירה אשר לגביו חל החסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גלויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי”.
בתיק אחר אמרה השופטת רובין לביא שכפתה על המדינה לגלות ראיות חסויות בתעודה ש:
“פגיעה שלא כדין בזכות להליך הוגן בפלילים עלולה לפגוע בזכותו החוקתית של הנאשם לחירות לפי סעיף 5 לחוק היסוד (כבוד האדם וחירותו). כן עלולה היא לפגום בהערכתו העצמית של הנאשם וליצור אצלו תחושה של ביזוי וחוסר אונים כאילו היה כלי משחק בידיהם של אחרים, עד כדי פגיעה בזכותו החוקתית לכבוד לפי סעיפים 2 ו-4 לחוק היסוד .. . . בעניין שלפנינו, …בנסיבות מתאימות, פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן תעלה כדי פגיעה בזכות החוקתית לכבוד האדם”. ת”פ 39859-12-14 מדינת ישראל נ’ עמוס.
מה עושים כשהמדינה מבקשת הארכת מועד להגשת תעודת חיסיון באיחור?
ראו מה אמר השופט חיים לי-רן מבית משפט השלום בירושלים במקרה כזה בתיק מ”ת 24908-04-10 מדינת ישראל נ’ בן סימון (עציר)
“לעניין הארכת המועד להשגתה של תעודת חיסיון שהוגשה ביחד עם הבקשה למעצר עד לתום ההליכים ביום 24/4/10. משום מידת תדירותן הגבוהה יחסית של בקשות אלה לאחרונה, ומשום הפגיעה הכרוכה בהעתרות להן וזכות היסוד של נאשם במשפט פלילי לעיין בחומר חקירה, סבור הייתי כי הגיעה השעה להזכיר לעצמנו מושכלות יסוד בתחום זה. לצד המטרה החשובה אותה באה לשרת תעודת החיסיון והאינטרס הציבורי החיוני המתערסל בה, יש לתת את הדעת אף לכך שלזכות האיום משמעות וחשיבות מיוחדות בשעת הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, שאז, נדרש הסנגור לבדוק אם קיים נגד הנאשם חומר ראיות כה רב שהוא כידוע תנאי סף שעל המאשימה למלא את התנאי שבלעדיו איין כבסיס לבקשה.
וכיצד ימלא סנגור את חובתו וכיצד תורשם חוק היסוד בעיון חומר החקירה אם אין ידוע מהו חומר החקירה במלואו. הואיל וזכות העיון הוא זכות יסוד והואיל ועיון בדבר שאינו שלם פוגע בזכות זאת, קבע בית המשפט העליון, לפני כ- 20 שנה, פסק דין סיקסיק נגד מדינת ישראל (ע”פ 1152/92) כי על המאשימה להצטייד בתעודת החיסיון לפני הגשת כתב האישום, ולהעמידה לרשות הנאשם. זוהי ההלכה המחייבת, וכדברי עורך דין ד’ בהרום במאמרו הבהיר והקולע “לוקחים את הזמן”, עו”ד, גיליו מס’ 6 ינואר 2010, עמ’ 66, “הלכה זו לא נעקרה ממקומה”.
אכן, מכח חוק המעצרים שומה על הכל לפעול במהירות רבה יותר כדי לעמוד בדרישות המועדים של החוק. כך בתי המשפט, כך המאשימה, כך הסנגוריה, וכך שאר הגורמים המעורבים בטיפול בעניינו של עצור (כגון: שירות המבחן וגורמים אחרים). אני ער בהחלט לקשיים שיהיו או יכול שיהיו בהשגת בתעודה במועד, ברם זו ההלכה המחייבת ועל הכל לפעול על פיה.
בחקקו את חוק המעצרים (זמן רב לאחר פסק דין סיקסיק הנ”ל), יש להניח כי המחוקק נתן את דעתו גם להלכה זו וסבור היה כי חרף לוח הזמנים הצפוף אין עניין שתעודת החיסיון תושג עד המועד שנקבע לכך בפסיקה – דהיינו: עד הגשת כתב האישום. שאחרת, וודאי היה קובע, במפורש כי תעודת חיסיון יכול ותהא מוגשת בכל שלב הדיון לפני קבלת תשובת הנאשם לכתב האישום או בכל מועד אחר. הדבר לא נעשה, וראוי וטוב שכך.
בבקשה מפנה המאשימה לבש”פ 687/96 גיל נ’ מדינת ישראל כמאפשרת למאשימה מראש להגיש תעודת חיסיון באיחור. חוששני כי לא זו המסקנה המתבקשת מתעודה זו. השאלה שם היתה מה היא נפקותה של תעודת חיסיון שהושגה באיחור. הא ותו לא. שופטי הרוב בעניין זה, שחזרו והדגישו שעל התביעה להצטייד בתעודת חיסיון לפני הגשת כתב האישום הותירו בצריך עיון את השאלה אם בית משפט מוסמך להאריך את מועד הגשתה של התעודה. אין בהחלטה זו דבר המותיר שלא להגיש את תעודת החיסיון יחד עם כתב האישום ולפגוע בזכות העיון של הנאשם בחומר החקירה.
נדמה לי כי הגיע השעה ליישם באופן ממשי את פסיקתו של בית משפט העליון ואלמלא הורתי על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא יכול והייתי שוקל לעשות זאת בנסיבות המתאימות ובמקרה המתאים משום העדרה של תעודת החיסיון במועד”.
ראו גם את החלטתו של אותו שופט חיים לי-רן בתיק ת”פ 1071-10 מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ’ מוחתסב ואח‘.
בתיק זה שופט קודם י. ברקלי ביטל כתב אישום בגלל פגמים בהוצאת תעודת החיסיון. יום אחרי זה הפרקליטות הגישה את אותו כתב אישום עוד פעם. השופט ברקלי ביטל את כתב האישום כי המדינה לא ביקשה הארכת מועד לתעודת חיסיון בת.פ. 3408/09 והוא כתב ששוכנע כי “אם איננו רוצים להפוך את שאלת תעודת החיסיון והכללים שנקבעו בחוק ובפסיקה לאות ריקה, אין מנוס אלא מלקבל את טענת ההגנה, ולהורת על מחיקת כתב האישום…”.
ואז הגיע התיק לשופט חיים לי רן שגם הוא ביטל את כתב האישום השני.
השופט חיים לי רן כתב “לאחרונה מוגשות לבית המשפט לעתים קרובות בקשות מטעם המאשימה למתן ארכה להשגתה של תעודת חסיון, שהיעתרות להן פוגעת, בזכות היסוד של נאשם במיוחד זה העצור (כנאשם מס’ 1 לעת הדיון אז) לעיין בחומר החקירה. לצד המטרה החשובה אותה באה לשרת תעודת החיסיון והאינטרס הציבורי החיוני המתערסל בה, יש לתת את הדעת אף לכך שלזכות העיון משמעות וחשיבות מיוחדת בשעת הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, שאז, נדרש הסנגור לבדוק אם קיים נגד הנאשם חומר ראיות, שהוא כידוע תנאי סף שעל המאשימה למלא, ושבלעדיו אין בסיס לבקשה. וכיצד ימלא סניגור את חובתו וכיצד תיושם זכות היסוד בענין עיון בחומר החקירה אם אין ידוע מהו חומר החקירה במלואו?
הואיל וזכות העיון היא זכות יסוד, והואיל ועיון בדבר שאינו שלם פוגע בזכות זאת, קבע בית המשפט העליון, לפני כ-20 שנה, בפסק דין סיקסיק נ. מ”י (ע”פ 1152/92) כי על המאשימה להצטייד בתעודת החסיון לפני הגשת כתב האישום, ולהעמידה לרשות הנאשם. זוהי ההלכה המחייבת, וכדברי עורך דין ד. ברהום במאמרו הבהיר והקולע “לוקחים את הזמן”, עורך הדין גליון מס’ 6 ינואר 2010, עמ’ 66, “הלכה זו לא נעקרה ממקומה”. בהתייחסו לאיחור בהגשת תעודת חסיון כתב כב’ השופט מ. חשין בבש”פ 7554/00 חירבאוי נ. מ”י: ” אפשר ויש צורך בזיכויו של נאשם מאשמה או בשיחרורו של עצור ממעצר עד שהאחראים יידעו מה אחריות מוטלת עליהם; והסדר יבוא על הארץ”. (ראה גם החלטותיהן של השופטות המכובדות ע. ארבל (בבש”פ 7630/06 וגב’ א. חיות (בבש”פ 6322/09). ראוי להדגיש כי לעת הדיון בבש”פ 7554/00 נמצאה הטענה בדבר “סעד מן הצדק” עדיין בחיתוליה, וסעיף 149 (10) לחסד”פ טרם בא לעולם”.
נו… פלא שהשופט הזה לא הגיע לבית משפט מחוזי? ב 2013 הוא פרש בגיל 70.
התעודה החמישית שהוציא אהוד הלוי לביבי
ראו את התעודה עליה חתם אהוד הלוי. להערכתנו הוא קיבל על התעודה הזו 100 שקלים כי היא נראית מורכבת אבל לא מאוד מורכבת. כפי שניתן לראות זו התעודה החמישית במספר שהוא חתם עליה בתיק ביבי.
למה אהוד הלוי זכה ב”פטור ממכרז”? כי “פטור ממכרז” אומר שהג’וב היה תפור מראש
ראו את הפרסום הפומבי על הפטור ממכרז לאהוד הלוי 12/2/2017. סיפרו בלוף שהוא יקבל רק 80,000 ש”ח בשנה ולכן לא צריך מכרז לסכום כה “פעוט”. בישיבת הפטור ממכרז השתתפו יובל רז, אילנה בר תקוה, וירון גולן.
בפועל הוא גוזל מהמדינה כ 1,000,000 ש”ח בשנה על חותמות הגומי שלו.
ראו גם כמה כסף אהוד הלוי קיבל על חותמות הגומי בשנה אחת 1,070,930 ש”ח.
ראו איך מתמחר משרד האוצר את מחיר חתימות הגומי של אהוד הלוי – מהמכרז.
להלן המכרז בו זכה אהוד הלוי:
מכרז 1.17 ממונה על חסיונות
ראו גם תעודת חיסיון שהוציא אהוד הלוי בתיק לורי שם טוב, עיתונאית המואשמת בפרסומים המעליבים שופטים ועובדי ציבור. העלבת עובדי ציבור היא עבירה שהמקסימום עליה הוא 6 חודשים בכלא. זה לא הפריע לו לחתום כי פרסום שיטות הריגול בתיק של העלבות עובד ציבור…..עלולות לפגוע באינטרס חשוב של המדינה…..
שימו לב: מי שהגיש תלונה על העלבה הוא יצחק עמית בעצמו!!!!!
One Comment
נתניהו “גילה” את מערכת המשפט רק שטיפלו בו אישית. הוא הכניס שולי מועלם, קרן ברק ואחרות לליכוד. את נתניהו מעניין נתניהו וזו זכותו. אותי הוא לא מעניין. מדהים שפעם בכמה שנים איזה ח”כ מהימין אומר אמירה חיובית בזכות אבות גרושים לכולם מתמוגגים.
בהקשר של זכויות לגברים לרבות בגירושין ניתן בהחלט לומר “ימין ושמאל רק חול וחול…” אני נוטה להצביע למפלגות הערביות ומאחל להם הצלחה בכל מעשה ידיהם. לציבור האבות הגרושים אני ממליץ שמי שיכול להגר שיעשה זאת ומי שישאר מאחורה נקווה שתוכנית הגרעין האיראני תפתור את הבעיה.
משפחתי עשתה טעות היסטורית שהיגרה למקום שקורה לעצמו “מדינת ישראל”. בית המשפט לענייני משפחה בחסות הרווחה, לקח לי את המשפחה. מה שקורה עם הגוף שקורה לעצמו “מדינת ישראל” לא מעניין אותי.