ספטמבר 28, 2021

הקתדרא של עדנה קרנבל לחקר השפיטה

עדנה קרנבל העיתונאית הכי אמיצה במדינת ישראל

השופטת שרה דותן לועגת לגבר גרוש עו”ד דורון אפיק שבנק לאומי הפר פרטיותו ונידב לגרושתו מידע בנקאי על חשבונות הוריו 5,000 ש”ח פיצוי

1 min read

לפנינו עוד דוגמא לעובדה שגבר גרוש בישראל מתוייג אוטומטית בבתי המשפט כזבל ואשפה, ושאף שופט בישראל לא מוכן לפסוק לטובתו של גבר גרוש ולא משנה מה העילה. תמיד השופטים ימצאו דרך לטייח את העוולות ואת הפגיעות שנעשים לגברים הגרושים. והפעם לא מדובר בסתם גבר גרוש שבקושי סוגר את החודש ומעקלים לו את כל המשכורת. מדובר בעו”ד בכיר ביותר שמתרועע עם שועי עולם, מסתובב בכנסים בילאומיים עם חליפות טוקסידו ופוגש אנשים חשובים מאוד בעולם העסקים. גם בעולם המשפט שמו קשור לעסקאות ענק. לדבריו “פעילותו של דורון מתמקדת בעיקר בתחום ההנפקות באוסטרליה, משפט ימי, מיזוגים ורכישות, עסקאות בינלאומיות ופיננסיות”. הייתה לו פדיחה אחת בחיים וזה הקשר שלו עם אלי רייפמן הבעלים של אמבלייז. דורון אפיק ייצג קרן גידור שהתכוונה לקנות מניות של אמבלייז. הקרן תבעה אותו ואת השותף שלו והוא נאלץ לשלם 3.5 מיליון ש”ח לקרן הגידור, בגלל ששחרר כספים מחשבון נאמנות על סמך מסמכים שזויפו. נקבע גם שהוא יפוצה ע”י רייפמן בסכום של 8.5 מיליון ש”ח, אבל מרייפמן אי אפשר להוציא שקל.

הפדיחה השניה שלו בחיים זו הגרושה שלו.

עו"ד דורון אפיק בגירושין נדפק ע"י בנק לאומי והשופטים רונן אילן ושרה דותן בגלל שהוא גבר
בתמונה גבר בהליכי גירושין עו”ד דורון אפיק לומד בדרך הקשה מה זה פמיניסטאן

לאחר שדורון אפיק שגשג והצליח, ויש להניח שגם אשתו שגשגה והצליחה בעיקר בחנויות כיכר המדינה, ובבוטיקים של מילנו ופריז, בא לה להתגרש ממנו. כנראה שמעיין הכסף התייבש בגלל התביעות וששמו נכרך לפרשיות של אלי רייפמן. הגברת זכתה בית המשפט למשפחה בפסק דין, ויום אחר כך רצה להוצאה לפועל וביקשה עיקולים במעמד צד אחד מכל הבא ליד. כמובן שהיא טענה שבגלל הקשרים הבינלאומיים שלו והעסקאות שעשה בחו”ל הוא יבריח נכסים לקולגות שלו בחו”ל, ובהוצאה לפועל הרשמת אכן נתנה עיקול בלי שום בעיות. הרשמת קבעה שהעיקול לא יחול על חשבונות עו”ש (כדי לא לשתק את הפעילות השוטפת שלו) ולא יחול על חשבונות משותפים עם צד ג’. בנק לאומי קיבל את צו העיקול וכמובן בלי לחשוב פעמיים עיקל את החשבון של דורון עם שני ההורים שלו, וגם נידב ושלח לגברת המתגרשת את כל המידע הפרטי תוך הפרת פרטיות וסודיות בנקאית שלו ושל שני ההורים שלו.

דורון רץ לבית משפט השלום וקיבל את השופט רונן אילן. שופט זה ממניעים פמיניסטיים לחלוטין קבע שהפרטיות של דורון אפיק נסוגה מפני הזכות של הגרושה שלו לקבל את כל המידע האפשרי שיעזור לה לגבות ממנו את הכסף. נזכיר שעו”ד דורון ארפיק אפילו לא קיבל הזדמנות לשלם את הכסף בעצמו, שכן הגברת רצה להוצל”פ יום אחרי הפסק דין. נזכיר גם שכאשר מדברים בחדשות על השיחות של היועמ”ש מנדלבליט בהם הוא תופר תיקים, משבש הליכים ובודה ראיות, קבע בית המשפט העליון שהפרטיות ש מנדלבליט הרבה יותר חשובה מהעבירות הגלומות בשיחות שלו. אותו דבר היה גם עם השיחות של אפי נוה, שטוען כי פוגעים לו בפרטיות, וכל המערכת המשפיטת מסכימה שהפרטיות של אפי נוה מאוד חשובה (כי אם יתגלה מה הוא שוחח עם שופטים ועם איילת שקד אמות הסיפים ירעדו…).

השופט הפמיניסט רונן אילן אמר ש”לא ניתן להלין על הבנק, על שמסר בתגובתו לצו העיקול מענה מפורט, המציין את קיומו של חשבון משותף לעו”ד אפיק עם הוריו ואף את קיום כספים בחשבון”. השופט רונן אילן הבהיר כי מסירת מענה מפורט במצב שכזה הגנה על הבנק מחשיפה לטענה כי עו”ד אפיק הבריח כספים לחשבון המשותף שלו עם הוריו. לדברי ביהמ”ש, ההודעה של הבנק על קיומו של החשבון המשותף ועל קיום כספים בו “עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שמקנה במצבים אלו את הבכורה לשאיפה לסייע לנושה (גרושתו של עו”ד אפיק) להיפרע מחובותיו על פני זכות חייב (עו”ד אפיק) לפרטיות.  השופט רונן אילן הוסיף וכתב כי ” כאשר בנק מקבל צו עיקול, ויש לו ספק באשר למידע שהוא חייב לפרוש במענה לצו העיקול, אין לבוא עימו חשבון אם לשם הזהירות בחר למסור מידע בהיקף סביר. אם נמסר לבנק צו עיקול נגד חייב שהוא לקוח שלו, והבנק בתגובתו מפרט את קיומם של חשבונות משותפים לחייב ולאחרים, אפילו צו העיקול אינו חל עליהם, לא ניתן לומר שבכך פעל הבנק שלא בתום לב ושלא באופן סביר. נוכח נימוקים אלו נמצא שאין בסיס לטענה לפגיעה בפרטיות התובעים”.

כמובן שמדובר בחירטוטים על גבי חירטוטים. בצו של ההוצל”פ היה כתוב במפורש לא כולל חשבונות עם אחרים, ולכן לא היה שום ספק, והבנק לא היה צריך להגן על עצמו מפני תביעה שלא נולדה – שהגרושה עלולה לתבוע את הבנק. כל בר דעת מבין שהבנק צריך למסור אך ורק את מה שהצו מורה לו, ואם חשף יותר מידי, הבנק צריך לפצות את מי שהבנק הפר את פרטיותו. אבל כמובן שהשופט רונן אילן סבור שכתיבת פסק דין פמינסטי שבו הוא דופק גבר, ועוזר לאישה גרושה (מסכנה, עדינה, קורבן פטריארכיה…) זה יעזור לו בוועדת השתיים בראשות עדנה ארבל לקבל קידום.

ובכן דורון אפיק לא פראייר ולהבדיל מגבר גרוש ממוצע גם יש לו 15,000 ש”ח לממן עירבון על ערעור, ולכן הוא ערער. הוא קיבל בערעור במחוזי את הזקנה שרה דותן. חטיארית של ממש. שרה דותן דווקא קיבלה את הטענות של דורון אפיק אבל החליטה שהפיצוי יעמוד על 5,000 ש”ח, סכום סימלי שבעצם לועג לדורון אפיק ולהוריו וצוחק להם בפרצוף. דורון הגיב לפסק הדין בעדינות של דיפלומט: “אני חושב שהפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי נמוך ביותר ויוצר תמריץ לבנק לאומי להמשיך ולהפר סודיות בנקאית של לקוחות”.

בתמונה: פרופיל של דרון אפיק, גבר בגירושין (משמאל)

על פי גלובס: “השופטת דותן התייחסה גם עקרונית לשאלה אם על הבנק לנדב מידע במקרה של ספק בנוגע לפרשנות צו עיקול. לדבריה, היא איננה חולקת על “פרשנות בית משפט השלום, שבמקרים שבהם יש לבנק ספק אשר למידע שהוא חייב לפרוש במענה לצו העיקול, אין לבוא עימו חשבון אם לשם הזהירות בחר למסור מידע בהיקף סביר”. אולם היא ציינה כי בית המשפט השלום טעה ביישום העקרון. “מרחב הסבירות במקרה של ספק הוא פנייה להבהרה ללשכת ההוצאה לפועל, או לחילופין – פנייה לבעל החשבון למתן הבהרה או יידוע מקדים (על מסירת המידע, א’ ג’)”, קבעה”.

הבעיה עם קביעה זו היא שכאן ברור שלא היה ספק בכלל שחשבונות משותפים לא כלולים בצו. בעיה נוספת היא שכאשר בנק מבקש הבהרה מרשם ההוצל”פ, הוא בעצם מדליק את רשם ההוצאה לפועל ואז הרשם “יבהיר” לו בחזרה ש”הכל כלול”, ואז בעל החשבון יידפק בגלל ההבהרה של הבנק. ידועים גם מקרים שבהבהרה הבנק עצמו מודיע על קיומם של חומרים שלא כלולים בצו, וב”תמימות” מבקש הבהרה, ואז כמובן שההוצל”פ מוציא צו חדש לעקל גם את החשבונות של ההבהרה.

כעת ראינו כיצד הפמיניזם השתלט לא רק על כל רשויות המדינה אלא גם על העסקים המסחריים שמפחדים שאישה תתבע אותם ותזכה רק בגלל שהיא אישה, ולכן בבחינת הקדם תרופה למכה, הבנק מעדיף לדפוק את הגבר, כי הוא יודע ששופטים כמו רונן אילן ושרה דותן תמיד יגבו את האישה על חשבון הבנק והגבר.

בתמונה: עו”ד דורון אפיק עם פפיון – צד שמאל

להלן הכתבה מאתר גלובס, פורסם ע”י אבישי גרינצייג ב 20/9/2020:

בנק לאומי חשף חשבון סודי של לקוח בפני גרושתו – וחויב בפיצוי

ביהמ”ש המחוזי בתל אביב קבע כי הבנק פעל בניגוד לחוק והפר סודיות בנקאית • זאת, כאשר במסגרת סכסוך גירושין של לקוח שלו, העביר לגרושתו פרטי בנק סודיים, אף שלא נדרש לעשות זאת.

בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי בנק לאומי פעל בניגוד לחוק והפר סודיות בנקאית. זאת, כאשר הטיל צו עיקול על חשבון משותף של זוג קשישים ובנם, עו”ד דורון אפיק, ומסר פרטים סודיים על החשבון לגרושתו של הבן במסגרת סכסוך גירושין. עוד קבע בית המשפט כי הבנק לא היה רשאי לבצע עיקול על החשבון המשותף ולחשוף מידע שאינו נדרש מפורשות בצו העיקול של הוצאה לפועל. כמו כן, נקבע כי הבנק פעל בחוסר תום לב כשנידב פרטים באשר לחשבון המשותף, שבאופן ברור כלל לא חל עליו צו העיקול.

החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ניתנה בקשר לסכסוך גירושין שבמסגרתו פתחה האישה תיק הוצאה לפועל למחרת מתן החלטה בבית המשפט לענייני משפחה. האישה שכנעה את רשמת ההוצאה לפועל להוציא במעמד צד אחד עיקולים על חשבונותיו של בעלה לשעבר, עו”ד אפיק. הרשמת קבעה בהחלטתה כי העיקול לא חל על חשבונות עו”ש או על חשבונות משותפים. זאת, מאחר שטרם נמסרה אזהרה על הליך העיקול לבעל. 

הבעל, עו”ד אפיק, שכלל לא ידע על ההליך בהוצאה לפועל, גילה על הוצאת צו העיקול, כשגרושתו הגישה לבית משפט השלום בתל אביב מידע סודי וחסוי על חשבון הבנק של הוריו, שבו הוא היה רשום כבעלים נוסף עשרות שנים. זאת, למרות שעובדת היותו בעלים נוסף הייתה נסתרת.

עו”ד אפיק פנה לבנק לאומי בדרישה להסיר את העיקול מעל החשבון המשותף עם הוריו, ובסופו של דבר ביטל הבנק את העיקול. הבנק טען כי מדובר בתקלה טכנית שטופלה, וכי העיקול נרשם בשוגג.

הזכות לפרטיות וחובת סודיות

עו”ד אפיק והוריו הגישו תביעה נגד בנק לאומי לבית המשפט השלום בת”א וטענו שהבנק במעשהו ביצע נגדם מספר עוולות, בהן פגיעה בפרטיותם והפרת חובת הסודיות הבנקאית. זאת, כאשר במענה לצו העיקול, מסר הבנק לגרושתו של עו”ד אפיק כי קיים חשבון משותף לו ולהוריו וכי יש בו כספים. הבנק טען בתגובה כי נוכח קבלת צו העיקול מההוצאה לפועל הוא פעל כמתחייב בדין, קיים את ההחלטה על הטלת העיקול, ומסר על כך הודעה לגרושתו של עו”ד אפיק. ההודעה, ציין הבנק, כללה התייחסות לפירוט “נכסי החייב (עו”ד אפיק, א’ ג’)  המצויים בחזקת הבנק”, לרבות החשבון המשותף שלו עם הוריו. הבנק ציין כי “לא זו בלבד שהבנק היה חייב לפי דין לתת הודעה זו, אלא שרשמת ההוצאה לפועל אף חזרה וקבעה שהעיקול יחול על הכספים בחשבון המשותף, גם לאחר דיון בבקשת עו”ד אפיק והוריו לביטול העיקול”. לאור זאת טען הבנק כי אין כל בסיס לטענה שפגע בפרטיותם של עו”ד אפיק והוריו, או שהפר את חובת הסודיות שהוא חב בה כלפיהם. לדבריו, לתביעתם אין כל בסיס.

“הבנק פעל באופן סביר”

שופט בית המשפט השלום בתל אביב, אילן רונן, דחה את התביעה של עו”ד אפיק והוריו. זאת, חרף קביעתו שהבנק אכן הפר את חובת הסודיות כלפיהם. לדברי השופט אילן, “למרות שצו העיקול סויג כך שלא יחול על חשבון משותף, לא ניתן להלין על הבנק, על שמסר בתגובתו לצו העיקול מענה מפורט, המציין את קיומו של חשבון משותף לעו”ד אפיק עם הוריו ואף את קיום כספים בחשבון”. השופט אילן הבהיר כי מסירת מענה מפורט במצב שכזה הגנה על הבנק מחשיפה לטענה כי עו”ד אפיק הבריח כספים לחשבון המשותף שלו עם הוריו. לדברי ביהמ”ש, ההודעה של הבנק על קיומו של החשבון המשותף ועל קיום כספים בו “עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שמקנה במצבים אלו את הבכורה לשאיפה לסייע לנושה (גרושתו של עו”ד אפיק) להיפרע מחובותיו על פני זכות חייב (עו”ד אפיק) לפרטיות.  השופט אילן הוסיף וכתב כי ” כאשר בנק מקבל צו עיקול, ויש לו ספק באשר למידע שהוא חייב לפרוש במענה לצו העיקול, אין לבוא עימו חשבון אם לשם הזהירות בחר למסור מידע בהיקף סביר. אם נמסר לבנק צו עיקול נגד חייב שהוא לקוח שלו, והבנק בתגובתו מפרט את קיומם של חשבונות משותפים לחייב ולאחרים, אפילו צו העיקול אינו חל עליהם, לא ניתן לומר שבכך פעל הבנק שלא בתום לב ושלא באופן סביר. נוכח נימוקים אלו נמצא שאין בסיס לטענה לפגיעה בפרטיות התובעים”.

“הבנק פעל בניגוד לצו”

עו”ד אפיק והוריו ערערו על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בת”א. השופטת שרה דותן קיבלה את הערעור ביחס לפגיעה בפרטיות והפרת חובת הסודיות הבנקאית. דותן מתחה ביקורת על פסק הדין של השופט אילן שדחה את התביעה על סמך הטענה כי לבנק היה ספק אם צו העיקול חל אף על חשבונות משותפים. זאת, חרף העובדה שהבנק כלל לא העלה טענה כזו. “ניתן לקבוע כי הגרסה שבית משפט השלום אימץ הינה גרסה שלישית, שאין לה ביסוס ראייתי, וממילא לא התייחסו אליה הצדדים”, קבעה. בנוסף, קבעה דותן כי הבנק פעל בניגוד מוחלט ללשונו של צו העיקול, שבו נקבע מפורשות כי הוא לא יחול על חשבונות משותפים. “אין בלשון צו העיקול כדי לעורר ספק בדבר אופן ביצועו. לשון צו העיקול מחריגה במפורש חשבונות משותפים”, קבעה השופטת דותן, “ולפיכך אינני שותפה למסקנתו של בית משפט השלום, שמדובר בצו עיקול שעורר ספק אצל הבנק”. משום כך, הסיקה דותן, כי לא הייתה חובה חוקית לבנק לחשוף את החשבון המשותף של עו”ד אפיק והוריו.

השופטת דותן התייחסה גם עקרונית לשאלה אם על הבנק לנדב מידע במקרה של ספק בנוגע לפרשנות צו עיקול. לדבריה, היא איננה חולקת על ” פרשנות בית משפט השלום, שבמקרים שבהם יש לבנק ספק אשר למידע שהוא חייב לפרוש במענה לצו העיקול, אין לבוא עימו חשבון אם לשם הזהירות בחר למסור מידע בהיקף סביר”. אולם היא ציינה כי בית המשפט השלום טעה ביישום העקרון. “מרחב הסבירות במקרה של ספק הוא פנייה להבהרה ללשכת ההוצאה לפועל, או לחילופין – פנייה לבעל החשבון למתן הבהרה או יידוע מקדים (על מסירת המידע, א’ ג’)”, קבעה. בסופו של דבר החליטה דותן להפוך את החלטת בית המשפט השלום. אולם פסקה פיצוי נמוך של 5,000 שקלים לכל תובע.

מבנק לאומי נמסר בתגובה: “פסק הדין, שקיבל באופן חלקי את טענות המערער, ניתן על יסוד תקלה ספציפית של הבנק ביחס לרישום העיקול. הבנק מקפיד בעניין רישום עיקולים קלה כבחמורה, ואין בתקלה נקודתית הזו כדי להעיד על אופן התנהלות הבנק”.

עו”ד דורון אפיק שהינו גם אחד משלושת התובעים וגם המייצג בתיק, מסר בתגובה: “אני חושב שהפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי נמוך ביותר ויוצר תמריץ לבנק לאומי להמשיך ולהפר סודיות בנקאית של לקוחות. “מדובר בחשבון של זוג קשישים שמנהלים חשבון בבנק במשך עשרות רבות של שנים ומצאו עצמם יום אחד עם עיקול על החשבונות שלהם, כשהגרושה של הבן מקבלת מידע סודי ופרטי על החשבון. “מן הראוי היה שהבנק יתנצל בפני הקשישים ויפצה אותם בסכום הולם במקום להתעמר בהם במשך שנים, ומצער שזו הייתה התנהלות הבנק גם לאחר גילוי הטעות. אני מקווה שהבנק ישכיל כעת, כחלק מהמחויבות החברתית שלו, לפצות את הזוג, גם מעבר לסכום הפיצוי שנפסק”. 

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001343600

להלן פסק הדין של השופט רונן אילן מבית משפט השלום בל אביב. (עם הקוראים סליחה: אזהרת פמיניזם רעיל!!!)

רונן אילן שופט פמיניסט שדופק גברים גרושים בשם הפמינאציה והגיהאד הפמיניסטי
בתמונה: רונן אילן – שופט שחושב שלדפוק גברים יביא אותו למחוזי

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

ת”א 73051-12-18 עו”ד דורון אפיק ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ
לפני כבוד השופט רונן אילן
  התובעים:  1. דורון אפיק 2. יעל אפיק 3. דוד אפיק
  נגד  
הנתבע:בנק לאומי לישראל בע”מ
פסק דין

לפני תביעה בטענה לפגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע על רקע מענה לצו עיקול.

בגין חוב של התובע 1 נפתח תיק הוצאה לפועל וניתן צו עיקול. בצו העיקול הובהר שהוא לא חל על חשבון משותף של התובע 1 עם אחרים. צו העיקול נמסר לנתבע, בו נוהל אותה עת חשבון משותף של התובע 1 עם התובעים 2 ו- 3. בתגובה, הודיע הנתבע למנהל ההוצאה לפועל ולזוכה על הימצאות החשבון המשותף לתובעים, על כספים שיש בחשבון ניירות הערך בחשבון, ועל רישום העיקול. בהחלטות שניתנו על ידי רשמת ההוצאה לפועל לאחר מכן, נקבע שהעיקול יחול על החשבון על אף היותו חשבון משותף.

לטענת התובעים, הודעת הבנק ומסירת המידע על זהותם כבעלי החשבון ועל הכספים שבחשבון, היוותה הפרה של חובת הסודיות שחב בה הבנק, פגיעה בפרטיותם ואף הוצאת לשון הרע. לשיטת התובעים, מאחר וצו העיקול לא חל על חשבון משותף, חייב היה הנתבע להימנע ממסירת כל פרט על אודות החשבון. לשיטת הנתבע מאידך, אפילו נפלה טעות בעצם רישום העיקול, אין בסיס לטענת התובעים, בעיקר מאחר ועומדות לו הגנת תום הלב הנתונה למי שמקיים הוראה חוקית במענה לצו עיקול.

המחלוקת באשר להגנה שעומדת לנתבע נוכח הטענה לפגיעה בתובעים, לקוחות הבנק, עומדת במוקד תביעה זו.

העובדות

  1. התובע 1, דורון אפיק, הינו עורך דין במקצועו. התובעים 2 ו- 3, יעל ודוד אפיק, הינם בני זוג, הוריו של התובע 1.

התובעים, כולם, היו במועדים הרלוונטיים לתביעה זו (עד לשנת 2018) הבעלים הרשומים של חשבון בנק בסניף רעננה של הנתבע, בנק לאומי לישראל בע”מ (להלן: “הבנק”), חשבון מספר 935742 (להלן: “החשבון”).

את החשבון פתחו התובעים 2 ו- 3 ולפני מספר שנים צורף התובע 1 כבעלים נוסף לחשבון.

  • במהלך 2017 היה התובע 1 מעורב בסכסוך שהתברר בבית המשפט ובמהלכו ניתנה החלטה המחייבת את התובע 1 בתשלום כספים לזוכה (שם הזוכה מולה התנהלה התביעה איננו רלוונטי לפסק דין זה והיא תכונה להלן: “הזוכה”).

על בסיס אותה החלטה, נפתח על ידי הזוכה נגד התובע 1 תיק בלשכת ההוצאה לפועל (תיק הוצל”פ 532186-08-17).

עם פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל, הגישה הזוכה בקשה להטלת צו עיקול ובהחלטה מיום 31.8.17 הורתה רשמת ההוצאה לפועל, במעמד צד אחד, על הטלת עיקול על החשבון בגובה סכום החוב בתיק (להלן: “צו העיקול”).

  • הודעה על צו העיקול נמסרה לבנק, אשר בתגובה הודיע על עיקול הכספים בחשבון. הודעת הבנק הועברה ללשכת ההוצאה לפועל ולזוכה. בהודעה זו, ציין הבנק את זהות התובעים כבעלי החשבון, והיקף הכספים שעוקלו בחשבון על בסיס צו העיקול.
  • ביום 23.10.17 פנה התובע 1 לבנק ודרש לבטל לאלתר את רישום צו העיקול על החשבון ואף לפצות את התובעים 2 ו- 3 על פגיעה בפרטיותם. לפי הנטען במכתב זה, פעל הבנק בניגוד לצו העיקול, שכן הטיל עיקול על חשבון משותף לתובעים, כאשר צו העיקול החריג במפורש חשבונות אלו מתחולתו. עוד נטען במכתב זה כי הבנק פגע בפרטיות התובעים כאשר מסר לזוכה פרטים חסויים על החשבון.

בעקבות פניית התובעים, העביר הבנק ללשכת ההוצאה לפועל הודעה המתקנת את הודעתו הקודמת בדבר הטלת העיקול, ומציינת שהעיקול הוטל על החשבון בשוגג, שכן החשבון משותף לתובע 1 ולתובעים 2 ו- 3. מכתב המציין תיקון טעות זו ודוחה את טענות התובעים, נשלח על ידי הבנק ביום 9.11.17.

  • במקביל, הגיש התובע בתיק ההוצאה לפועל בקשה לביטול צו העיקול, ובתום דיון שהתקיים ביום 1.1.18 ניתנה על ידי רשמת ההוצאה לפועל החלטה שלפיה יוותר העיקול שהוטל על הכספים בחשבון על כנו, ובהדגשה שיש להותיר את העיקול אפילו מדובר בחשבון משותף לתובע 1 ולתובעים 2 ו- 3.
  • במהלך ינואר 2018, הגישו התובעים 2 ו- 3 תביעה לסעד הצהרתי נגד הבנק (ה”פ 67380-01-18; להלן: “התביעה הקודמת”) ובמסגרתה עתרו להצהרה שלפיה הם הבעלים היחידים של החשבון וכי יש להסיר את שמו של התובע 1 כבעלים משותף עמם בחשבון.

הגשת התביעה הקודמת הביאה לשלל הליכים, בקשות, תגובות והחלטות, בעיקר על רקע בקשת הזוכה להצטרף כצד לתביעה הקודמת. במהלך בירור התביעה הקודמת, חתמו התובעים ביום 29.6.18 על טופס בקשה לגריעת התובע 1 מהחשבון וכך גם נגרע שמו מהחשבון.

בסמוך לאחר מכן, הודיעו התובעים 2 ו- 3 והבנק על הסכמתם לדחיית התביעה הקודמת ללא צו להוצאות, ובפסק דין מיום 22.8.18 ניתן תוקף להסכמתם זו.

  • להשלמת התמונה יצוין כי במקביל להליכים האמורים, התבררה תביעה נוספת שהגישו תובעים 2 ו- 3 נגד הבנק (ת.א. 5573-07-17; להלן: ובה עתרו לפיצויים בטענה שנפרעו בחשבון שיקים שנגנבו מהתובעים (להלן: “תביעת השיקים”).  גם בירור תביעה זו הסתיים במהלך אוגוסט 2018, כאשר הצדדים הודיעו על הסכם פשרה אליו הגיעו ושבמסגרתו התחייב הבנק לשלם לתובעים 2 ו- 3 פיצוי בסך של 50,000 ₪, הסדר פשרה אשר אושר ביום 20.8.18.
  • על רקע זה, ובהיעדר הסכמה ביחס לטענת התובעים לפגיעה בפרטיותם, הוגשה תובענה זו ביום 31.12.18.

תמצית טענות הצדדים וההליך

  • טענות התובעים מתבססות על התייחסות הבנק לצו העיקול, התייחסות אשר לטענת התובעים פגעה בזכויותיהם.

לפי טענת התובעים, בתגובה לצד העיקול העביר הבנק לזוכה פרטים חסויים אודות החשבון, פרטים הכוללים מידע חסוי אודות זהות בעלי החשבון ופירוט הכספים המצויים בחשבון. בעקבות מסירת מידע חסוי זה, טוענים התובעים, נקטה הזוכה בהליכים רבים בניסיון לתפוס את הכספים שבחשבון אף שאלו כספים של התובעים 2 ו- 3 להם אין כל חבות כלפי הזוכה. כך נגררו התובעים 2 ו- 3 להליכים לא להם, אשר הסבו להם בושה ואף (לפי החשש) פגיעה גופנית נוכח הלחצים אליהם נקלעו. בנוסף, נאלצו התובעים 2 ו- 3 לנהל הליכים משפטיים מתישים הכרוכים בהוצאות כבדות.

על יסוד הטענה לפגיעה בחובת הסודיות שהוא חב בה ובפרטיות התובעים, טוענים התובעים שיש לחייב את הבנק בתשלום הפיצוי הסטטוטורי ובסך של 60,905 ₪ לכל אחד מהתובעים.

בנוסף, טוענים התובעים שעקב התנהלות הבנק הוטל עיקול על החשבון, אשר אפילו הוסר בסופו של יום, הרי בינתיים הסב נזק למוניטין התובעים והביא להשפלה וביזוי שלהם. התנהלות זו מבססת, לשיטת התובעים, קיום עוולת הוצאת לשון הרע נגד הבנק. ולשיטתם, גם עוולה זו מקנה לתובעים את הזכות לפיצוי סטטוטורי בסך של 71,655.49 ₪.

לאלו, לפגיעה בפרטיות ולהוצאת לשון הרע, מבקשים התובעים גם להוסיף נזק לא ממוני שנגרם להם (אותו הם אומדים בסך של 25,000 ₪) וכן גם הוצאות רבות שנאלצו להוציא בהליכים משפטיים (אותו הם אומדים בסך של 100,000 ₪).

סכום התביעה הכולל הועמד על ידי התובעים, לצרכי אגרה, על סך של 250,000 ₪.

  1. לטענת הבנק, אין כל בסיס לתביעה ודינה בכלל סילוק על הסף.

לפי טענת הבנק, ההסכמה על דחיית התביעה הקודמת והסדר הפשרה שהושג בתביעת השיקים, מקימים מניעות החוסמת את התובעים מפני הגשת תביעה זו, ודי בכך כדי לדחות את התביעה על הסף, בין אם במלואה ובין אם ביחס לחלקים הימנה (למשל העתירה לחיוב בהוצאות בגין התביעה הקודמת).

לגופם של דברים, טוען הבנק כי נוכח קבלת צו העיקול, פעל הבנק כמתחייב בדין, קיים את ההחלטה על הטלת העיקול ומסר על כך הודעה הכוללת התייחסות לפירוט “נכסי החייב” המצויים בחזקתו. לא זו בלבד שהבנק היה חייב לפי דין ליתן הודעה זו, אלא שרשמת ההוצאה לפועל אף חזרה וקבעה שהעיקול יחול על הכספים בחשבון גם לאחר דיון בבקשת התובעים לביטולו. משכך, טוען הבנק שאין כל בסיס לטענה שפגע בפרטיות התובעים או שהפר את חובת הסודיות שהוא חב בה כלפיהם ולתביעה אין כל בסיס.

ביחס לטענה להוצאת לשון הרע, טוען הבנק שנקודת המוצא של טענות התובעים שגויה, שכן לא הבנק הוא זה שהטיל עיקול על החשבון אלא הזוכה. היא שבקשה את צו העיקול. במצב זה, טוען הבנק, אין כל בסיס לניסיון לייחס דווקא לבנק ביצוע עוולה של הוצאת לשון הרע בעצם הטלת העיקול ובכל מקרה גם ביחס לעוולה זו עומדת לו הגנת תום הלב.

  1. במהלך ישיבת קדם המשפט הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שלפיה ינתן פסק הדין על יסוד כתבי הטענות, סיכומים שייעשו בכתב, ומסמכים נוספים אשר יצורפו לסיכומי הצדדים.

על בסיס הסדר דיוני זה הוגשו סיכומי הצדדים.

דיון

  1. השתלשלות האירועים הרלוונטית לתובענה זו איננה במחלוקת, ולכן גם הושג אותו הסדר דיוני שלפיו סוכמו טענות הצדדים על יסוד כתבי הטענות.

כך אין מחלוקת על כך שביום 31.8.17 ניתן צו עיקול בגין חוב של התובע 1 לזוכה, ואשר מורה בזו הלשון:

העיקול מאושר ברישום בלבד בגובה סכום החוב בתיק ובכפוף להוראות כל דין לעניין נכס שאינו ניתן לעיקול. העיקול לא יחול על חשבון עו”ש, משכורות וחשבון משותף עם אחרים. יובהר כי באחריות בא כוח הזוכה לוודא כי גובה העיקולים לא יעלה על יתרת החוב בתיק.

צו העיקול נמסר לבנק, ואין מחלוקת על כך שבתגובה לצו העיקול, הודיע הבנק ללשכת ההוצאה לפועל ולזוכה על עיקול כספים בחשבון. הודעת הבנק לא צורפה לכתבי הטענות, אך תוכנה, כאמור, איננו במחלוקת.

בהמשך, כחודשיים לאחר מסירת ההודעה שבעקבות צו העיקול, מסר הבנק ללשכת ההוצאה לפועל הודעה מתוקנת, ובה ציין כי מאחר וצו העיקול איננו חל על חשבונות המשותפים לתובע 1 (החייב בתיק ההוצאה לפועל) ולאחרים, הרי העיקול נרשם בשוגג והמענה הנכון הינו “אין נכסים לעיקול”.

  1. טענות התובעים מתבססות על אותו מענה ראשוני של הבנק לצו העיקול.

לטענת התובעים, במענה זה בצע הבנק כלפיהם שתי עוולות עיקריות – האחת, פגיעה בפרטיות; והשנייה, הוצאת לשון הרע. על בסיס הטענה לביצוע עוולות אלו, עותרים התובעים לחיוב בתשלום פיצויים.

הבנק בתגובתו, כופר בטענה שבצע עוולה כלשהי כלפי התובעים, אך מבקש להקדים לבירור הטענות טענה מקדמית – טענה לסילוק התביעה על הסף בשל מניעות.

בחינת הטענות תיעשה לפיכך בסדר זה – ראשית יבדקו הטענות המקדמיות של הבנק ובהמשך, על יסוד ההכרעה בטענות המקדמיות, טענות התובעים.

  1. לטענת הבנק, יש לסלק התביעה על הסף.

לפי גרסת הבנק, הסדרי הפשרה ופסקי הדין אשר אישרו אותם, הן בתביעה הקודמת והן בתביעת השיקים, מציבים מול התובעים מחסום המונע מהם הגשת תביעה זו. טענת הבנק איננה מתבססת על טענה למעשה בית דין, אלא למניעות, אשר הוגדרה בפסיקה כך:

ההשתק בו אנו עוסקים הוא השתק מחמת מצג, היינו, מקום שצד יוצר כלפי זולתו מצג בדבר קיומו של מצב עובדתי מסוים, ובהסתמך על מצג זה משנה הזולת את מצבו לרעה, יוצר המצג יהיה מנוע מלהעלות טענות, אפילו הן נכונות, הסותרות את המצג שיצר. (ע”א 6750/99 כלל אינבסטמנט האוס בע”מ נ’ בנק מרכנתיל בע”מ [פורסם בנבו] 27.2.02, פסקה 9)

טענה זו למניעות, מבקש הבנק לבסס על הסדר הפשרה אליו הגיעו התובעים 2 ו- 3 והבנק במסגרת התביעה הקודמת. עיון באותו הסדר מקשה על קבלת טענה זו. באותו הסדר מודיעים הצדדים כך:

הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד כי הגיעו להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט. לאור כך, מתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את התובענה דנן ללא צו להוצאות.

כך הסכימו הצדדים וכך הודיעו לבית המשפט. בלי כל התייחסות לתוכן ההבנות או להסדר כלשהו המתייחס למחלוקות נשוא תביעה זו.

אכן, חדשות לבקרים מגיעים צדדים להסדר ליישוב המחלוקות ביניהם על דרך הפשרה ומבקשים בכך לשים סוף לכל המחלוקות שנתגלעו ביניהם. ואם זה רצונם, צריך הדבר לבוא לכדי ביטוי בהסכם אליו הגיעו. בלשונו אשר גם תעיד על תכליתו (ע”א 1978/17 דב מרום שמש נ’ חזי (יחזקאל) מרום [פורסם בנבו] 27.8.18). בהסדר אליו הגיעו הצדדים במסגרת התביעה הקודמת אין ולו רמז לכזה ויתור.

מקור נוסף למניעות זו מבקש הבנק למצוא בטופס הבקשה לגריעת התובע 1 מהחשבון. עיון באותו טופס (המצוטט בכתב ההגנה, סעיף 17) מלמד שהוא כולל “ויתור על כל הזכויות בחשבון, וכן על כל טענות ותביעות מכל מין וסוג שהוא שיש לנו או שיהיו לנו בקשר לחשבון”. כך ניכר שאף בטופס זה אין כל התייחסות לטענות בכל הנוגע לצו העיקול. אותו ויתור מתייחס אך ורק לזכויות בחשבון או לתביעות בקשר עם החשבון. ואותו טופס נערך ביום 27.6.18, ומשמע לאחר שנמסרה לבנק התראה על טענות התובעים נוכח המענה לצו העיקול. אם בקשו הצדדים לראות בטופס זה ויתור גורף גם על טענות אלו, מצופה היה שהדברים יבואו לכדי ביטוי מפורש.

ולבסוף, מבקש הבנק להתבסס על הסדר הפשרה שהושג במסגרת תביעת השיקים. עיון באותו הסדר מלמד על הסכמה בזו הלשון:

בכפוף לביצוע סכום הפשרה מוותרים התובעים וכן דורון על כל תביעה ו/או טענה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא בין שנטענה ובין אם לאו בכתבי בית הדין כלפי הנתבע בכל הנוגע למחלוקות לגבי כל אותם שיקים שכובדו בחשבון וכן בנוגע להסרתו של דורון מהחשבון.

אך לשונו של הסדר הפשרה בתביעת השיקים עומדת בסתירה לטענת המניעות של הבנק. לשון זו מצביעה על ויתור המתייחס אך ורק לטענות בקשר עם פירעון השיקים בחשבון. אותן טענות שעמדו במוקד תביעת השיקים. אין כל הוראה גורפת לוויתור על טענות אחרות שיש לצדדים זה כלפי זה בעניינים אחרים.

כאשר בוחנים איפוא את אותם 3 מקורות עליהם מתבססת טענה זו, אין מנוס מהמסקנה שלא ניתן לקבלה. אפילו ציפה הבנק להסדרים אשר במסגרתם יוותרו התובעים על כל טענה, כולל אלו עליהן מתבססת תביעה זו, לציפייה זו אין ביטוי בהסדרי הפשרה ובמסמכים השונים. ובהיעדר ביטוי שכזה, גם אין יסוד לטענה למצג שהוצג כלפי הבנק על ויתור שכזה או על הסתמכות שהסתמך נוכח מצג שכזה.

הטענה המקדמית לסילוק התביעה על הסף – נדחית.

  1. לטענת התובעים, במענה לצו העיקול פגע הבנק בפרטיותם והפר את חובתו כתאגיד בנקאי לסודיות פרטי החשבון.
  2. לפי גרסת התובעים, במענה לצו העיקול שהעביר הבנק ללשכת ההוצאה לפועל ולזוכה, גילה להם הבנק פרטים סודיים על החשבון – זהות כלל התובעים כבעלי החשבון ואף את עצם קיומם של כספים בחשבון ניירות הערך. כל זאת עשה הבנק תוך שהוא מעקל כספים אלו ובניגוד לצו העיקול, שכאמור לא חל על חשבון משותף לתובע 1 ולאחרים. מסירת פרטים אלו, טוענים התובעים, מהווה פגיעה בזכות התובעים לפרטיות והפרת חובת הסודיות לה מחויב הבנק לפי דיני הבנקאות.

הבנק בתגובתו, מתמקד בחובה שהוטלה עליו לכבד את צו העיקול. לפי גרסת הבנק, במענה לצו העיקול קיים הבנק חובה שהוטלה עליו בדין, ולכן עומדות לו ההגנות הקבועות בדין ואין בסיס לטענת התובעים.

  • אין חולק על עצם קיומה של חובת הסודיות הבנקאית. ניתן להניח כי החובה נכללת מכללא בחוזה שבין הבנק ללקוח, ולחלופין היא מתחייבת מחובת תום הלב והדרך המקובלת ומיחסי הנאמנות שמקים חוזה בנק-לקוח. על כך כבר נפסק:

מוסכם על הכול כי מוטלת על הבנק חובת סודיות באשר לענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופייה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות… בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית ומבדיל אותה מחובת הסודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו” (ע”א 1917/92 סקולר נ’ ג’רבי פ”ד מ”ז(5) 764, 772)

אין גם חולק על כך שהפרת חובת הסודיות הבנקאית מהווה  פגיעה בפרטיות. כך על פי סעיף 2 (8) בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), המורה כי “פגיעה בפרטיות” הינה גם בחלופה זו:

הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע.

ולפיכך, מסירת פרטים על חשבון הבנק של לקוח עלולה לבטא פגיעה בפרטיות הלקוח, ומעשה כזה שייעשה על ידי הבנק, עלול גם לבטא הפרת חובת הסודיות לה מחויב הבנק.

  • לית מאן דפליג ששיעור הכספים שמחזיק אדם בחשבון הבנק שלו ואף זהותו של בעל החשבון מהווים עניינים פרטיים שלו. העברת מידע על אלו לאחרים, פוגעת בפרטיותו של אותו אדם.

כך בכלל. כך גם במקרה דנא. זהות כלל התובעים כבעלי החשבון וודאי ערכו של תיק ניירות הערך שהם מחזיקים בחשבון, מהווים את ענייניהם הפרטיים. כאשר מסר הבנק מידע על אלו, וכך אין מחלוקת שעשה, פגע הבנק בפרטיותם של התובעים והפר את חובת הסודיות שהוא חב בה.

  • מעת שנמצא שהבנק הפר את חובת הסודיות, יש לבחון אם בנסיבות העניין עומדת לבנק הגנה.

סעיף 18 בחוק הגנת הפרטיות מורה כי במשפט אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה, אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, ולרבות במצבים בהם נעשתה הפגיעה “בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה (סעיף 18 (2) (ב) בחוק הגנת הפרטיות).

חובתו של “צד שלישי” לכבד צו עיקול מוסדרת בחוק הוצאה לפועל, תשכ”ז-1965 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), המורה בסעיף 45 (א) כך:

הומצא לצד שלישי צו עיקול על נכס מסויים של החייב, יגיש למנהל לשכת ההוצאה לפועל תוך עשרה ימים מיום המצאת הצו, הודעה בדבר הימצאו של אותו נכס בידו, ואם לא היה בידו, כולו או מקצתו, יפרש זאת בהודעתו.

כאשר מקבל צד שלישי צו עיקול על נכס של חייב, חייב הצד השלישי למסור למנהל ההוצאה לפועל הודעה המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידו (סעיף 44 (ב) בחוק ההוצאה לפועל). היה ולא עשה כן הצד השלישי, או היה ומסר הודעה אשר רשם ההוצאה לפועל סבר שאיננה שלמה או איננה נכונה, ניתן לזמנו לחקירה (סעיף 46 בחוק ההוצאה לפועל) ואם מתברר שהנכסים שעוקלו יצאו מידיו, ניתן לחייב אותו בתשלום החוב הפסוק (סעיף 47 בחוק ההוצאה לפועל).

לפיכך, ככלל, כאשר משיב בנק לצו עיקול על חשבון של לקוח, ובמענה שהוא מעביר מביא הבנק פרטים על חשבון הלקוח על פי צו העיקול, הרי שהבנק מקיים חובה חוקית המוטלת עליו, ולמרות שהוא פוגע בפרטיות הלקוח, עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 18 בחוק הגנת הפרטיות.תיקון מס’ 29

  • לטענת התובעים, אותה הגנה שמעניק חוק הגנת הפרטיות, איננה יכולה לעמוד לבנק במקרה דנא, שכן צו העיקול כלל לא חל על החשבון, נוכח הסייג המפורש שלפיו הצו איננו חל על חשבון משותף לתובע 1 (החייב) ולאחרים.

בבחינתה של טענה זו, יש להדגיש שאין התובעים מלינים על עצם רישום העיקול על החשבון. רישום זה אומנם היה שגוי, ועל כך אין מחלוקת, אולם הטענה איננה בוחנת את עצם הרישום ואיננה עוסקת בנזקים שנגרמו לתובעים עקב רישום העיקול.

טענת התובעים מתמקדת רק במענה שהשיב הבנק למנהל הוצאה לפועל ולזוכה, מענה שלפי הנטען בנסיבות אלו היה פגיעה בפרטיות התובעים. פגיעה שלפי הנטען נעשתה בנסיבות בהן לא יכולה לעמוד לבנק ההגנה הקבועה בסעיף 18 בחוק הגנת הפרטיות.

  • לפי העמדה שמציגים התובעים, שומה היה על הבנק להשיב לצו העיקול בהודעה לאקונית שלפיה אין בחזקתו כלל נכסים לעיקול לפי צו העיקול. הא ותו לא. בלי פירוט. ודאי בלי ציון פרטים אודות החשבון.
  • טענה זו מעוררת קושי.
  • ראשית, כאשר בוחנים את עמדת הבנק מנקודת מבטו הוא, של הבנק, פרשנות התובעים מציבה את הבנק בסיכון שימצא חייב בחוב לו לא, ורק משום שנמנע ממענה מפורט לצו העיקול.

כאשר מקבל בנק צו עיקול ופועל על פיו כפי שהוא חייב לפי דין, דווקא מצופה מהבנק לפעול בזהירות כדי להימנע ממצב בו ימצא שהפר את צו העיקול. במקרה של ספק, ניתן לצפות מהבנק לפעול בזהירות וליתן את הפירוט שיבטיח את קיום צו העיקול. כך נפסק:

לפיכך, אם פעל הבנק על-פי פירוש סביר, העולה בקנה אחד עם לשון הצו – גם אם ייתכנו פירושים אחרים, אך אלה אינם חד-משמעיים אין לבוא עמו בטרוניה. על הנושה, המסתמך על סעיף 48 לחוק, להוכיח, שהבנק פעל שלא לפי צו העיקול שקיבל, ובמסגרת זו עליו להוכיח מה עוקל על-פי הצו. במקרה שהצו סובל פירוש, כפי שניתן לו על-ידי הבנק – ולו מחמת אי-בהירות או קיום ספק סביר באשר לתוכנו – זכאי הבנק ליהנות מאי-בהירות וספק אלה. (ע”א 323/80 אלתית בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ פ”ד לז(2) 673, 679)

משמע, כאשר בנק מקבל צו עיקול, ויש לו ספק באשר למידע שהוא חייב לפרוש במענה לצו העיקול, אין לבוא עמו חשבון אם לשם הזהירות בחר למסור מידע בהיקף סביר. אם נמסר לבנק צו עיקול נגד חייב שהוא לקוח שלו, והבנק בתגובתו מפרט את קיומם של חשבונות משותפים לחייב ולאחרים אפילו צו העיקול אינו חל עליהם, לא ניתן לומר שבכך פעל הבנק שלא בתום לב ושלא באופן סביר.

  • שנית, כאשר בוחנים את עמדת הבנק מנקודת מבטו של התובע 1 עצמו, החייב בתיק ההוצאה לפועל, הרי שספק אם בכלל עומדת לו הזכות לפרטיות כלפי הזוכה. בהטלתו של עיקול, הרי שהמעקל (הזוכה) הוא “חליפו” של החייב “הבא בנעליו” (ע”א 323/80 אלתית בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ פ”ד לז(2) 673, 680). כאשר ניתן צו העיקול לבקשת הזוכה, בא הוא למחזיק לתבוע את זכויות החייב. ואותו מחזיק חייב במסירת המידע לזוכה כאילו היה החייב עצמו. מחזיק איננו יכול להיות פטור ממסירת מידע לזוכה בטענה שהוא מבקש לשמור על פרטיות החייב. אף בנק איננו יכול להיות פטור ממסירת מידע לזוכה שלבקשתו ניתן צו עיקול, בטענה שהוא מבקש לשמור על פרטיות החייב כלקוח, והחייב עצמו איננו יכול להלין על מסירת מידע לזוכה שלטובתו ניתן צו עיקול. ואם כך החייב, התובע 1, כך גם שותפיו לחשבון, התובעים 2 ו- 3.
  • ושלישית, במתח שנוצר בין זכותו של לקוח לפרטיות ולסודיות לבין זכותו של נושה למידע שיאפשר לו להיפרע על החוב, האינטרס הציבורי נוטה במקרה זה לטובתו של הנושה. לטובת השאיפה להביא לכיבוד התחייבויות ופירעון חובות. כיוון שמטרת צו העיקול הינה הבטחת יכולתו של נושה להיפרע על חוב, האינטרס הציבורי נוטה לטובת חיוב מחזיקים לפעול על פי צו העיקול ובאופן שיסייע לפירעון החוב.
  • נוכח כל אלו, אפילו צו העיקול שנמסר לבנק לא חל על החשבון, בהיותו חשבון משותף, אין מקום לבוא בטרוניה לבנק על כך שבמענה לצו העיקול מסר מידע על החשבון. על התובעים כבעלי החשבון ועל הכספים שנמצאים בחשבון. בעשותו כן, נמנע הבנק מהסיכון שימצא חייב בעצמו בכספים בהם חייב התובע 1, מסר מידע לנושה שבא בנעליו של התובע 1, ואף פעל על בסיס האינטרס הציבורי המקנה במצב זה את הבכורה לזכות הנושה להיפרע על פני זכות החייב לפרטיות.
  • ודוק, השתלשלות האירועים שלאחר מתן המענה לצו העיקול, היא הנותנת שהבנק פעל כדין. בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 1.1.18 ניתן, במפורש, צו המחיל את העיקול גם על החשבון ולמרות היותו חשבון משותף לכלל התובעים. וכך גם החליטה רשמת ההוצאה לפועל בהחלטה מיום 18.1.18:

במסגרת הדיון שהתקיים בעניינם של הצדדים מיום 1/1/2018 הובהר לצדדים כי על הכספים המוחזקים בידי צד ג’ – בנק לאומי ואשר נטען כי הם שייכים לחייב וצד ג’ מוטל עיקול ברישום.

אין כל מניעה להטיל עיקול על כספים השייכים לאחד מהשותפים בחשבון ככל ולכל אחד מהם זכות חתימה עצמאית. העיקרון הוא כי במקרה בו קיימת זכות חתימה עצמאית לכל אחד מהשותפים בבנק והוא זכאי לעשות בכספים המופקדים בו כרצונו, אין מניעה להטיל עיקול.

החלטה זו מבהירה כי צו העיקול חל על הכספים בחשבון, מבהירה כי לזוכה עומדת הזכות (אם יתבררו התנאים האמורים בהחלטה) להיפרע מהתובע 1 באמצעות הכספים שנתפסו בחשבון, מבהירה כי צדק הבנק בזהירות שנקט במסירת הודעה על החשבון כדי להימנע מחשיפה לטענה שהפר צו עיקול, וממחישה את חשיבות הדרישה לחייב מחזיק במענה מלא לצו עיקול במתן עדיפות לזכות הנושה על פני זכות החייב לפרטיות.

ונוכח כל זאת, אני מקבל את טענת הבנק, דוחה את טענת התובעים, וקובע כי לבנק עומדת ההגנה הנתונה בסעיף 18 (2) (ב) בחוק הגנת הפרטיות.

  1. לטענת התובעים, במסירת ההודעה בצע הבנק עוולה של הוצאת לשון הרע.

lawdata – דטהחוקלפי גרסת התובעים, הטלתו של עיקול מהווה הוצאת לשון הרע, והחלטת הבנק לעקל את החשבון בניגוד לצו העיקול מהווה הוצאת לשון הרע, ואפילו כזו שיש בה חומרה יתרה נוכח הפגיעה במעמדו של תובע כעורך דין.

טענה זו איננה ברורה.

ראשית, אף שהדין מכיר במצבים בהם הטלת עיקול תיחשב להוצאת לשון הרע, נוכח הצגת החייב כמי שמשתמט מפירעון חובותיו, במקרה דנא הבנק לא היה זה שהטיל את העיקול ולא היה זה שבקש את הוצאת צו העיקול. את כל אלו עשתה הזוכה. טרוניה שיש לתובע 1 על הוצאת צו העיקול, שומה היה עליו להפנות לזוכה. לא ברור כיצד ניתן לטעון להוצאת לשון הרע בהוצאת צו עיקול כלפי צד שלישי, מחזיק, שאיתרע מזלו ומצא עצמו מעורב בסכסוך רק בגלל שהחזיק כספים של התובע 1, החייב.

שנית, לא ברור מהו אותו “פרסום” שעשה הבנק ושלפי התובעים גם מהווה הוצאת לשון הרע. תובענה זו הרי מתבססת על ההודעה שהעביר הבנק למנהל ההוצאה לפועל ולזוכה בעקבות צו העיקול, ברם בהודעה זו כל שנטען הוא שלתובעים חשבון משותף ובו גם כספים שנתפסו. לא ברור מה בתוכן זה מהווה לשון הרע.

שלישית, אפילו מצאו התובעים בהודעת הבנק משום “הוצאת לשון הרע”, הרי שחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, מקנה לבנק את הגנת תום הלב בדומה לזו הקבועה בחוק הגנת הפרטיות. הגנה על פרסום שנעשה בתום לב ובנסיבות שבהן הוטלה על המפרסם חובה חוקית לעשות את הפרסום או שהפרסום נעשה כדי להגן על עניין אישי כשר. כל הנימוקים שהובאו לעיל לביסוס ההגנה לפי חוק הגנת הפרטיות, יפים גם לביסוס הגנה זו על פרסום שהבנק הרי חייב היה לעשות במענה לצו העיקול וודאי שזכאי היה לעשות, בתום לב, כדי להימנע מחשיפה לחיוב נשוא צו העיקול.

נוכח כל זאת, אף הטענה לביצוע עוולת הוצאת לשון הרע – נדחית.

  1. לטענת התובעים, התנהלות הבנק וההודעה שמסר במענה לצו העיקול, מבססים גם טענות לעוולות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובהן עוולת הרשלנות ועוולת הפר חובה חקוקה.

אותה “חובה חקוקה” שלפי טענת התובעים הפר הבנק, הינה בדיוק זו עליה התבססו טענות התובעים לפי חוק הגנת הפרטיות וחובת הסודיות החלה בדיני הבנקאות. ממילא שלאחר שנדחו טענות אלו, בפרט לאחר שנמצא שהבנק פעל כדין ובתום לב במענה לצו העיקול, הרי שאין יסוד לטענה זו לעוולות שבצע, והטענה – נדחית.

ונוכח כל זאת, לא נמצא טעם לבדוק את טענות התובעים לנזק שהסב להם המענה לצו העיקול, בפרט לו אותן טענות לנזק לא ממוני או לקשר שנמצא בין מצבו הרפואי של התובע 3 ומענה לצו העיקול, טענות שממילא לא מצאתי בהם ממש.

  1. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
  2. וכך ניתן לסכם.

בעקבות פסק דין אשר חייב את התובע 1 בתשלום כספים לזוכה, פתחה הזוכה תיק הוצאה לפועל ובקשה, במעמד צד אחד, הטלת עיקול על נכסים של התובע 1. רשמת ההוצאה לפועל נעתרה לבקשה בצו עיקול מיום 31.8.17, הטילה עיקול ברישום על נכסי התובע 1, אך סייגה זאת בהוראה שהעיקול לא יחול על חשבון משותף של התובע 1 עם אחרים. צו העיקול הועבר לבנק, ובתגובה, הודיע הבנק על קיומו של החשבון ועל כספים שמוחזקים בו ועל רישום העיקול על כספים אלו. לטענת התובעים, בהודעה זו בצע הבנק עוולות שונות ובראשן פגיעה בפרטיותם והוצאת לשון הרע.

לטענת הבנק, יש לדחות את טענות התובעים על הסף, בשל מניעות שקמה נגדם נוכח מצגים שהציגו בתביעות אחרות שהתבררו בין הצדדים. בבירור טענה זו מתברר שבאף לא אחד מההליכים הנוספים שהתנהלו בין הצדדים בקשר עם החשבון, הוצגה הסכמה על ויתור מלא וגורף של טענות, ובפרט לא ויתור על הטענות בקשר עם צו העיקול. בהיעדר בסיס שכזה לא נמצא ממש בטענה והיא – נדחית.

לטענת התובעים, ההודעה שנמסרה היוותה פגיעה בזכות לפרטיות העומדת להם כלקוחות של הבנק, ובזכותם לסודיות המידע באשר לפעילות בחשבון. בירור טענה זו נמצא שאפילו מסירת הפרטים על החשבון, זהות התובעים כבעלי החשבון והיקף הכספים בחשבון, היותה פגיעה בפרטיות התובעים, הרי שלבנק עומדת ההגנה הקבועה בחוק הגנת הפרטיות למי שפועל בתום לב ומקיים חובה חוקית.

נמצא שאפילו צו העיקול סויג כך שלא יחול על חשבון משותף, לא ניתן להלין על הבנק, על שמסר בתגובתו מענה מפורט המציין את קיומו של חשבון משותף לתובע 1 (החייב) עם התובעים 2 ו- 3 ואף את קיום כספים בחשבון. מסירת מענה מפורט במצב שכזה הגנה על הבנק מחשיפה לטענה להברחת כספים, ההודעה עצמה נמסרה לנושה שצו העיקול למעשה העמיד בנעלי התובע 1, ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שמקנה במצבים אלו את הבכורה לשאיפה לסייע לנושה להיפרע על חובותיו על פני זכות חייב לפרטיות. נוכח נימוקים אלו נמצא שאין בסיס לטענה לפגיעה בפרטיות התובעים, והטענה – נדחית.

לטענת התובעים, ההודעה שנמסרה היוותה הוצאת לשון הרע, באשר הציגה אותם כמי שמתחמקים מפירעון חובות עד כדי צורך להטיל עליהם עיקול. בבירור טענה זו נמצא שלא ניתן לבוא חשבון עם הבנק על הוצאת צו העיקול, שכן לא הבנק הוא זה שבקש או הטיל את צו העיקול. עוד נמצא שלא נמצא כל “פרסום” שעשה הבנק ובו הוצאת לשון הרע ואפילו היה כזה, בהודעה שמסר הבנק למנהל ההוצאה לפועל, הרי שבכך עומדת לבנק הגנת תום הלב הנתונה למי שקיים חובה חוקית ולהגנה על אינטרס אישי כשר. כך נמצא שגם הטענה להוצאת לשון הרע – נדחית.

נוכח דחיית הטענות לפגיעה בפרטיות ולהוצאת לשון הרע נמצא שאין יסוד גם ליתר הטענות לעוולות שבצע הבנק כלפי התובעים, ואין כל צורך לבחון את הטענות לנזק או לפיצוי שיש לחייב בו את הבנק.

  • אשר על כן אני דוחה את התביעה.

התובעים יישאו בהוצאות הבנק בגין תביעה זו בסך של 25,000 ₪.

שרה דותן שופטת פמיניסטית שדופקת גברים גרושים בשם הג'יהאד הפמיניסטי.  דפקה את עו"ד דורון אפיק
בתמונה: שרה דותן – שופטת שעברה גיל 70 – אחרי שיפוצים ופוטושופ

ולהלן פסק הדין במחוזי של שרה דותן:

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
  
ע”א 35516-04-20 אפיק ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ  
לפני כבוד השופטת עמיתה  שרה דותן  
  מערערים  1.דורון אפיק 2.יעל אפיק 3.דוד אפיק המערערים 3-1 ע”י ב”כ עו”ד אפיק ושות’, עורכי דין ונוטריון
  נגד  
  משיבים  בנק לאומי לישראל בע”מ ע”י ב”כ עו”ד עינת רויטמן ורועי לביא-גמלינג
פסק דין  
  1. כללי

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל-אביב יפו (כב’ השופט אילן רונן) מיום 25.3.2020, במסגרתו נדחתה במלואה תביעת המערערים לפיצוי כספי בגין פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע (ת”א 73051-12-18).

  • הרקע לערעור
  • נגד המערער 1 נפתחו הליכי הוצאה לפועל שבגדרם הוטל על ידי רשמת ההוצאה לפועל צו עיקול על חשבונותיו. בתמצית צו העיקול הורה כי:

העיקול מאושר ברישום בלבד בגובה סכום החוב בתיק ובכפוף להוראות כל דין לעניין נכס שאינו ניתן לעיקול. העיקול לא יחול על חשבון עו”ש, משכורת וחשבון משותף עם אחרים. יובהר כי באחריות בא כוח הזוכה לוודא כי גובה העיקולים לא יעלה על יתרת החוב בתיק.”

[ההדגשות אינן במקור ש.ד].

הודעה על צו העיקול נמסרה למשיב שבתגובה העביר הודעה אודות פרטי חשבונם המשותף של המערער 1 והוריו המערערים 2 ו-3 (להלן: “החשבון המשותף“) ללשכת ההוצאה לפועל ולזוכה. העברת פרטי החשבון המשותף כאמור, הינה עילת התביעה בהליך בבית המשפט קמא.

  • ביום 23/10/2017 פנה המערער 1 במכתב למשיב בדרישה לבטל מידית את רישום צו העיקול ואף לפצות את המערערים בגין התנהלותו הפוגענית. המערער 1 טען במכתבו האמור כי המשיב פעל בניגוד לצו העיקול שבו נקבע כי העיקול לא יחול על חשבון משותף של המערער 1 עם אחרים. במכתב תגובה מטעם המשיב נטען שעקב חוסר שימת לב העיקול נרשם על חשבון משותף של המערער 1 עם המערער 2 ו-3 תוך שהובהר כי טעות זו תוקנה משעה שהעיקול הוסר בתוך פרק זמן קצר. 
  • במקביל למכתבו של המערער 1 למשיב, הגיש המערער 1 בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביטול צו העיקול. בתאריך 1/1/2018 החליטה רשמת ההוצאה לפועל לדחות את בקשת המערער 1 ולהותיר על כנו את העיקול על החשבון המשותף הגם שבמועד החלטתה בוטל העיקול על ידי המשיב כאמור לעיל. הרשמת הדגישה בהחלטתה שיש להותיר את העיקול על החשבון המשותף למרות שצו העיקול החריג את החשבון המשותף לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים ועד לקבלת מסמכים והבהרות כפי שדרשה הרשמת והכל מהטעם שתתכן הכבדה על ביצוע פסק דין מושא הליכי הוצאה לפועל (להלן: “החלטת הרשמת מיום 18/1/2018“).
  • לשם השלמת התמונה בינואר 2018 הגישו המערערים 2 ו-3 תביעה לסעד הצהרתי שלפיו התבקש בית המשפט לקבוע כי המערערים 2 ו-3 הם הבעלים היחידים של החשבון המשותף.

במסגרת זו, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין לפיו שמו של המערער נמחק מהחשבון המשותף. במקביל נוהלה תביעה נוספת לפיצויים שהגישו המערערים 2 ו-3 נגד המשיב בגין פירעון שיקים שנגנבו מהם. גם תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה שאושר על ידי בית המשפט.

  • תמצית פסק דינו של בית משפט קמא
  • בית משפט קמא הכריע במחלוקת על בסיס הסדר דיוני לפיו טענות הצדדים סוכמו על יסוד כתבי הטענות. הצדדים הגיעו להסדר דיוני זה בהעדר מחלוקת ביחס להשתלשלות האירועים הרלוונטית.
  • תחילה דחה בית משפט קמא את טענתם המקדמית של המשיבים לסילוק התביעה על הסף. לגופן של טענות המערערים, קבע בית משפט קמא כי המשיב פגע בפרטיות המערערים שעה שהעביר את פרטי החשבון המשותף ובכך הפר את חובת הסודיות כלפיהם.
  • אולם, נקבע כי עומדות למשיב טענות הגנה שעל בסיסן נדחו כלל עילות התביעה. בית משפט קמא קבע שעצם רישום העיקול על החשבון המשותף היה שגוי. עם זאת המערערים התמקדו בטענותיהם בגילוי החשבון המשותף להוצאה לפועל ולזוכה ולא בעצם הרישום השגוי; משכך, קבע בית משפט קמא שטיעונם מעורר קושי  שמקים למשיב הגנות לפי סעיף 18(2)(2) לחוק הגנת הפרטיות ומסיבות אלו דחה את טענת התובעים לפגיעה בזכות לפרטיות.

ראשית, קבע בית משפט קמא שנוסח צו העיקול עורר ספק אצל המשיב. לפיכך, אין לבוא בטרוניה למשיב שפעל בתום לב ולשם הזהירות מסר מידע בהיקף סביר גם אם מידע זה כולל חשבונות שצו העיקול אינו חל עליהם.

שנית, קבע בית משפט קמא שהמשיב חייב במסירת המידע ללשכת הוצאה לפועל ולזוכה שכן הזוכה נכנס בנעליו של החייב בעניין זה ולכן המשיב אינו פטור ממסירת מידע בטענה שמבקש לשמור על פרטיות החייב. יתרה מכך, קבע בית משפט קמא כי ספק אם בכלל עומדת למערער 1 הזכות לפרטיות כלפי הזוכה, אשר לטובתה ניתן צו העיקול.

שלישית, קבע בית משפט קמא כי במתח בין זכותו של לקוח לפרטיות וסודיות לבין זכותו של נושה למידע שיאפשר לו להיפרע על החוב, גובר אינטרס של הנושה ולכן פעל המשיב על בסיס האינטרס הציבורי. בנוסף, ציין בית משפט קמא את החלטת רשמת הוצאה לפועל מיום 18/1/2018 שממנה למד כי המשיב פעל כראוי במסירת ההודעה על החשבון.

  • בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בעניין הוצאת לשון הרע. למרות שהדין מכיר במצבים בהם הטלת עיקול תיחשב להוצאת לשון הרע, אך בענייננו המשיב אינו מבקש העיקול והינו בגדר מחזיק הכספים המצויים בחשבונות המערערים. עוד הוסיף בית משפט קמא שתוכן ההודעה שהעביר המשיב הינו בדבר קיומו של החשבון המשותף ותוכן זה אינו מהווה לשון הרע. יתרה מכך, אף אם בהודעת המשיב רואים המערערים הוצאת לשון הרע הרי שהחוק מקנה למשיב הגנה אם פעל בתום לב. בית משפט קמא קבע שההגנה חלה מכיוון שהפרסום נעשה בתום לב ובנסיבות שבהן הוטלה על המשיב חובה חוקית לפרסם.
  • בית משפט קמא דחה גם את טענות המערערים לעוולות לפי פקודת הנזיקין בהן: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה וזאת משעה שקבע שהמשיב פעל כדין ובתום לב.
  • טענות הצדדים
  • המערערים מבקשים לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את תביעתם. לטענתם, שגה בית משפט קמא בקביעתו שמעולם לא נטענה על ידי מי מהצדדים שהמשיב נקט בזהירות ולכן פטור מחובת סודיות. לא כל שכן לא ניתנה הזדמנות לצדדים להעלות טיעונים בעניין זה ולפיכך נפגעה זכותם החוקתית להליך הוגן. בנוסף, התעלם בית משפט קמא מהראייה המרכזית בתיק שהינה מכתב מטעם המשיב אשר מהווה הודאה בזמן אמת על כך שפעל בחוסר תשומת לב. התעלמות זו מחייבת את ערכאת הערעור, לטענת המערערים, להתערב בקביעות עובדתיות. התערבות ערכאת הערעור אף הכרחית בייחוד כשפסק הדין מבוסס על כתבי בי-דין, ללא שמיעת עדויות ולכן אין יתרון לערכאה הדיונית בקביעות עובדתיות.
  • בנוסף, נטען שקיים קושי בקביעת בית משפט קמא לפיה כל אימת שקיים ספק ביחס לתוכן צו שיפוטי רשאי הבנק למסור כמות נרחבת של מידע וזאת מבלי שיידרש לבחון את מהות הצו והכל באופן שמאיין את זכות הלקוחות לפרטיות וחובת סודיות.

יתרה מכך, הצדקת פעולת המשיב בדיעבד על בסיס הכרעת רשמת הוצאה לפועל מיום 18/1/2018 שכאמור ניתנה לאחר מעשה והרחיבה את צו העיקול החדש, אינה מכשירה את הפרת החיסיון בהתאם לדין הנהוג. לא כל שכן, המידע שחשף המשיב פגע בזכות לפרטיות של המערערים 2 ו-3 שאינם צד להליך המשפטי שבגינו ניתן צו העיקול מלכתחילה ובהתאם לדין זכותם לפרטיות תיסוג רק במקרים חריגים ביותר ועל פי בקשה מיוחדת בנושא.

  • זאת ועוד, טוענים המערערים ששגה בית משפט קמא שעה שדחה את טיעונם לעניין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע; המערערים מפנים להלכה פסוקה לפיה עצם הטלת עיקול על חשבונו של אדם מהווה פרסום לשון הרע. דברים אלה מקבלים משנה תוקף  בענייננו שכן המערער 1 הינו עורך דין מסחרי ותיק, המכהן כדירקטור ובורר והמערערים 2 ו-3 אנשים מבוגרים המוכרים בקהילתם ולפיכך הודעת המשיב מחייבת פיצוי מוגבר.
  • לסיום טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שלא מתקיימות עוולות לפי פקודת הנזיקין מקום בו קבע כי לא הופרו הוראות חוק הגנת הפרטיות והוראות חוק איסור לשון הרע משעה שקבע כי המשיב פעל כדין ובתום לב. בין היתר מבקשים להורות על ביטול הוצאות שהושתו על המערערים במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא.
  • המשיב טוען כי דין הערעור להידחות וסומך את ידיו על נימוקיו של בית משפט קמא.

לגישתו, צדק בית המשפט בקביעותיו כי המשיב פעל כדין ובתום לב ולפיכך דחה את טענות המערערים לפיהן פעולת המשיב מהווה פגיעה בזכות לפרטיות, לשון הרע וכן יתר הטענות ביחס לעלוות שבצע המשיב.

בנוסף, טוען המשיב משעה שהמערער 1 היה רשום בחשבון כבעלים נוסף במשך עשרות שנים הרי שחזקה היא שבת זוגו לשעבר, ידעה על כך עוד טרם פעולת המשיב.

המשיב מוסיף שצדק בית משפט קמא כשלא יחס חשיבות למכתב המשיב מכיוון שהצדדים ויתרו על הליך הדיוני המקובל ולא ניתנה למשיב הזדמנות להיחקר ולהגן על ראיה זו. לסיום טוען המשיב כי צו העיקול הוצג על ידי המערערים לפני בית משפט קמא כעיקול אחד, אולם בפועל ניתנו שני צווי עיקול; הראשון במדיה המגנטית ללא סייג לעיקול חשבונות משותפים ולאחריו, צו העיקול מושא המחלוקת של החלטת רשמת הוצאה לפועל המסייגת את הצו העיקול מחשבונות משותפים. המערערים בתגובה טענו שזוהי גרסה “עובדתית” חדשה בערעור שלא נטענה בפני בית משפט קמא ולא הוגשה בקשה ייחודית להכללתם בתיק. יתרה מכך, טוענים המערערים כי טיעון זה סותר הודאות מזמן אמת.

  • דיון והכרעה
  • בתאריך 09/07/2020 התקיים לפני דיון שבסיומו המלצתי לצדדים להגיע לפשרה, אולם בסופו של יום הצדדים לא השכילו לגשר על הפערים ביניהם ומכאן לא נותר אלא לפסוק במחלוקות שביניהם.

לאחר שעיינתי בערעור, בתגובות ובפסק הדין של בית משפט קמא ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו מהטעמים שיפורטו להלן.

  • תחילה, לפני בית משפט קמא לא הונחה כל מחלוקת עובדתית ופסק דינו עוסק במסקנות הנגזרות מהתשתית העובדתית המוסכמת על הצדדים, זאת בהתאם להסדר הדיוני שהושג בניהם. לפיכך, לערכאה הדיונית אין יתרונות ממשיים מול ערכאת הערעור, שכן ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ושיקולים שבהיגיון, אשר נקבעו כחריגים בפסיקה לכלל “אי ההתערבות” לפיהם עשויה להתגבש הצדקה להתערבות בממצאי הערכאה הדיונית (ע”פ 5921/12 יהודה סבג נ’ מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים 07/05/13)). לא כל שכן אין דינה של התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה דיונית כדין התערבות ערכאת הערעור במסקנותיה של הערכאה בממצאים עובדתיים (ע”א 734/76 פלוני נ’ אלומיניום, פ”ד לב(2) 661) ודוק, לערכאת הערעור סמכות רחבה להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא וזאת בשונה מההתערבות המצומצמת בממצאים עובדתיים. אדון בטענות כסדרן;
  • על פי טענות הצדדים ופסק דינו של בית משפט קמא, אין חולק שרישום העיקול על החשבון המשותף על ידי המשיב היה שגוי; זאת לנוכח הסייג המפורש שלפיו צו העיקול אינו חל על חשבון משותף של המערער 1 ואחרים.

לפיכך, כאשר מסר המשיב מידע אודות פרטי החשבון המשותף להוצאה לפועל ולזוכה, פגע המשיב בזכות לפרטיות של המערערים והפר את חובת הזהירות כפי שקבע בית משפט קמא. עם זאת, סבורה אני ששגה בית משפט קמא בקביעתו כי עומדות למשיב ההגנות הקבועות בחוק.

  • כפי שציין בית משפט קמא סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מעניק הגנה במקרים בהם “הנתבע עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (א)   הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות; (ב)   הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה..”. אומנם, המשיב פעל בתום לב, אך כפי שצוין אף בעיקרי הטיעון מטעם המשיב, המשיב מקבל מידי יום עשרות רבות של בקשות לצווי עיקול במהלך פעילותו הרגילה, לפיכך, כמי שעוסק ביישום צווי עיקול כעניין שבשגרה עליו להיות מודע לאפשרות לפגיעה בפרטיות. יתרה מכך, מעיון בצו העיקול עולה כי נקבע בו מפורשות: “..העיקול לא יחול על חשבון עו”ש, משכורת וחשבון משותף עם אחרים..”, מכאן שאין בלשון הצו כדי לעורר ספק בדבר אופן ביצועו של צו העיקול. לשון צו העיקול מחריגה במפורש חשבונות משותפים ולפיכך, אינני שותפה למסקנתו של בית משפט קמא, שמדובר בצו עיקול שעורר ספק אצל המשיב. משכך, לא הייתה חובה חוקית לחשוף את החשבון המשותף ובכך לפעול על פי הוראת סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות.
  • בית משפט קמא כלל לא נדרש לטענה זו, שלא נטענה על ידי מי מהצדדים. יתרה מכך, לסיכומי המערערים שהוגשו לבית משפט קמא, צורף מכתב מטעם המשיב מיום 9.11.2017 שבו נאמר שהמשיב קיבל עותק מהחלטת רשמת הוצאה לפועל, שבה נכתב בין היתר כי העיקול לא יחול על חשבון משותף עם אחרים, ואולם עקב חוסר שימת לב העיקול נרשם על החשבון המשותף, מכתב אשר הוגש על ידי הבנק כנספח 2 לכתב הגנתו. אולם בשלב זה ניתן לקבוע כי הגירסה שבית משפט קמא אימץ הינה גרסה שלישית, שאין לה ביסוס ראייתי, וממילא לא התייחסו אליה הצדדים. אפנה בהקשר זה לע”א 31/85 איברהים בדיר נ’ נתנאל טסה פ”ד מג(2) 81: “אין זה מתפקידו של בית-משפט אדוורסארי להעלות השערות בעלמא, אשר מידת הוודאות שלהן קטנה ומהימנותן נתונה בסימן שאלה“.
  • למעלה מן הצורך, אינני חולקת על פרשנות בית משפט קמא שבמקרים שבהם יש לבנק ספק אשר למידע שהוא חייב לפרוש במענה לצו העיקול, אין לבוא עמו חשבון אם לשם הזהירות בחר למסור מידע בהיקף סביר בהתבסס על פסק הדין המנחה שבו נקבעה הגנה בדבר “הצדק סביר” (ע”א 323/80 אלתית בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ פ”ד לז(2) 673,679). אולם, סבורני כי שגה בית משפט קמא ביישום עקרון זה במקרה דנן שכן לא רק שלא מתעורר ספק בענייננו, ואף אם היה מתעורר ספק, אין מדובר בהיקף סביר של מידע אותו מסר המשיב. ניתן לומר שבפרשנות מרחב הסבירות במקרה של ספק היא פנייה להבהרה ללשכת ההוצאה לפועל אם אכן התעורר אצלו ספק, לחלופין, פנייה לבעל החשבון למתן הבהרה או יידוע מקדים. אך בוודאי שפעולת המשיב אינה חוסה תחת מרחב הסבירות ודוק; המשיב בחר בהודעתו לפרט את קיומו של חשבון משותף שעליו לא חל צו העיקול משעה שפרשנות זו סותרת לחלוטין את לשון צו העיקול, לא ניתן לומר שזוהי פרשנות סבירה ללשון הצו. פירוש סביר של הצו צריך לעלות בקנה אחד עם לשון הצו, בענייננו פעל המשיב בניגוד מוחלט להוראות הצו ולפיכך, אינו יכול לטעון ל”הצדק סביר”.
  • אשר ליתר נימוקיו של בית משפט קמא לעניין ההגנות העומדות למשיב מכוח סעיף 18(2)(ב) בחוק הגנת הפרטיות. יוזכר כי בית משפט קמא קבע שהמשיב איננו פטור ממסירת מידע לזוכה ולהוצאה לפועל בנימוק שהוא מבקש לשמור על פרטיות החייב ושהאינטרס הציבורי נוטה לטובת חיוב מחזיקים לפעול על פי צו העיקול ובאופן שיסייע לפירעון החוב לעומת זכות לקוח לפרטיות. לגישתי יש לסייג נימוקים אלו. בענייננו, החלטת רשמת הוצאה לפועל מגלמת איזונים בין הזכות לפרטיות של המערער 1 והגורמים הקשורים אליו למול זכות הקניין של הזוכה, באופן שלפיו צו העיקול יחול על החשבונות האישים של המערער 1 בלבד ולא על חשבון עו”ש, משכורת וחשבון משותף עם אחרים. אין להקל ראש באיזון זה שנעשה על ידי רשמת הוצאה לפועל בזמן אמת על בסיס הנתונים שהיו לפניה כגורם המוסמך לבצע איזון באותה עת. האיזון בין זכות הקניין לבין הזכות לפרטיות של החייב והגורמים הקשורים אליו, נקבע על ידי רשמת הוצאה לפועל בצו העיקול, גבולות אלה הופרו על ידי המשיב בכך שהרחיב את צו העיקול ופגע בזכויות המערערים מעבר לדרוש.
  • יתרה מכך, המשיב מסר פרטים אודות החשבון של מערערים 2 ו-3 שלא היו צד להליך ולא הוטל על חשבונותיהם צו העיקול, שכן הם אינם חייבים כספים לזוכה. בגין פעולת המשיב צורפו המערערים 2 ו-3 להליכים משפטים והוטלו סנקציות של עיקול חשבונם, במסגרת, הליך לא להם. לפיכך, צודקים המערערים בטיעונם שאף אם ההלכה הנוהגת קובעת שצו עיקול גובר על חסיון בנקאי, במקרה של חייב הרי שהטלת צו עיקול על חשבונם של המערערים 2 ו-3 שאינם צד להליך ואינם בגדר חייבים גובר בענייננו החיסיון הבנקאי שחב המשיב ביחס אליהם.
  • משנקבע כי לא היה מקום להעלות גרסה נוספת ביוזמת בית משפט קמא, יש לבחון טענותיו של מי מבין הצדדים מצליחות להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו. לסיכומי המערערים בבית משפט קמא צורף מכתב המשיב שצורף כנספח לכתב הגנתו שבמסגרתו נטען כי עקב חוסר שימת לב העיקול נרשם על החשבון המשותף, המשיב לא הסתייג מתוכן המכתב לא בבית משפט השלום ולא בערעור. לראייתי, שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס חשיבות למכתב זה מעבר להתייחסות מצומצמת ברקע העובדתי.
  • כפי שנקבע בבית משפט קמא, אין חולק על עצם קיומה של חובת הסודיות בין המשיב למערערים, אשר נקבע שהופרה בעצם מסירת המידע אודות החשבון המשותף בניגוד לצו העיקול. כפי שעולה מתוכן המכתב, המשיב בחוסר שימת לב העביר את פרטי החשבון בניגוד לצו העיקול. פעולה זו עולה לכדי התרשלות שכן נקיטת אמצעי זהירות, קרי  קריאת צו העיקול בתשומת לב, היה בה כדי למנוע את הנזק שעתיד להיגרם עקב חוסר שימת לב, קרי, פגיעה בזכות לפרטיות של המערערים. אדגיש בשנית שמערערים 2 ו-3 אינם צד להליך שנוהל בלשכת הוצאה לפועל ובגינו הוטל צו העיקול, לפיכך הפגיעה בפרטיותם חמורה יותר.
  • טענת המשיב לפיה לא ניתנה לו הזדמנות להיחקר ולהגן על ראיה זו אינה יכולה לעמוד מאחר שהמשיב עצמו צרף את המכתב מיום 9.11.2017 לכתב הגנתו ואף התייחס אליו בסעיף 10 לכתב ההגנה. יצוין כי על פי האמור במסמך:

1. ..הבנק קיבל ביום 4.9.2017 צו עיקול מלשכת הוצאה לפועל באמצעות המדיה המגנטית. צו העיקול התייחס לחשבונות ע”ש דורון אפיק, ובהתאם לכך ‘תפס’ את החשבון הנזכר במכתבך, שהינו חשבון משותף לדורון אפיק ולהוריו.

2. הבנק אומנם קיבל בנוסף עותק מהחלטת רשמת ההוצאה לפועל, שבה נכתב, בין היתר, כי העיקול לא יחול על חשבון משותף עם אחרים, ואולם עקב חוסר שימת לב העיקול נרשם על פיקדון ניירות הערך שמתנהל בחשבון האמור.”

[ההדגשות אינן במקור ש.ד].

בולטת לעין העובדה שהבנק לא מצא לנכון לציין באיזה מועד קיבל עותק מלא של ההחלטה. חזקה על הבנק שלא היה מייחס לעצמו “חוסר תשומת לב” אלמלא היה המידע המלא בחזקתו עובר לרישום העיקול ולמסירת ההודעה ללשכת ההוצאה לפועל.

  • בנוגע להשתלשלות האירועים שלאחר מתן צו העיקול אשר לפי בית משפט קמא מהווים הצדקה לפעולת המשיב. אציין שהכלל המשפטי הנהוג בפסיקה הישראלית קובע שהפגיעה תיבחן בהתאם לזמן התרחשות שבה בוצעה בהתאם למציאות הקיימת והידוע למי מהצדדים בעת ביצוע הפעולה (ע”א 5604/94 חמד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(2) 498, 508-507 (2004); ע”א 491/73 גדולי החולה בע”מ נ’ מחרוז [6], 37). בענייננו, יש לבחון את פעולת המשיב בעת שחשף את המידע אודות החשבון המשותף. עצם החלטת הרשמת בדיון מאוחר יותר להטיל צו עיקול גם על החשבון המשותף, אינה מצדיקה את פעולת המשיב בעת שחשף את המידע. מה גם שחשיפת המידע היא ששימשה, בין היתר, בסיס להחלטתה החדשה. 

לפיכך, מוצדקת טענת המערערים כי שגה בית משפט קמא עת קבע שהעיקול המאוחר מכשיר את פעולת המשיב עת שחשף את חשבון הבנק שלא לפי צו העיקול המקורי ואין בהחלטה המאוחרת כדי לרפא את הפגם שבפעולתו של המשיב. 

  • לנוכח כל זאת, אני מקבלת את טענת המערערים וקובעת שהמשיב פגע בפרטיותם והפר את חובתו כתאגיד בנקאי לסודיות פרטי החשבון וזאת מבלי שעומדות למשיב ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.
  • אשר לעוולת הוצאה לשון הרע מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא. המשיב לא היה הגורם אשר לבקשתו ניתן צו העיקול, אלא הינו צד שלישי לסכסוך אשר נקלע אליו כמחזיק בכספים של המערערים שהעביר את פרטי החשבון המשותף בתגובה לצו עיקול שנמסר לידיו. מטעם זה, ומהטעם שתוכן המידע שהעביר המשיב למנהל לשכת ההוצאה לפועל ולזוכה היה בעקבות צו העיקול, הגיע בית משפט קמא למסקנה שאין מדובר בלשון הרע.  לאור האמור לעיל עומדת למשיב ההגנה שבסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. 
  • סוף דבר
  • דין הערעור להתקבל.

lawdata – דטהחוק

  • אני מוצאת לפסוק למערערים פיצוי מכוח ס’ 7א לחוק (פיצוי ללא הוכחת נזק) בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלתם ועד התשלום בפועל.
  • בנוסף, אני מורה על ביטול הוצאות משפט שהוטלו על המערערים בערכאה הדיונית.
  • המשיב ישלם הוצאות המערערים בסך 10,000 ₪ (כולל מע”מ) והעירבון שהופקד על ידי המערערים יוחזר להם.

ניתן היום, י”ד אלול תש”פ, 03 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.

שרה דותן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *