משפט ביבי 37: רונית פוזננסקי הכלבה המופתעת היא זו שהוציאה צו מעצר לפילגש של ניר חפץ קרן סידקובסקי על הלבנת הון ושוחד

עמית חדד הסנגור של ביבי חושף השבוע שהשופטת שהורתה על מצר הפילגש של ניר חפץ, קרן סידקובסקי היתה השופטת המופתעת רונית פוזננסקי.  זו אותה שופטת שתפסו אותה מתאמת ימי מעצר מראש עם הפרקליטים למשפחת אלוביץ.  ומה הבדיחה?  שגם רונית פוזננסקי היה בעצמה פילגש של אפי נוה, ושרק בזכות ההמלצות של אפי נוה, ואיילת שקד, פוזננסקי שהיתה פרקליטה קיבלה הקפצה לשיפוט.

 

וקבלו עוד בדיחה.  כשפתחו אישום משמעתי נגד רונית פוזננסקי בבית המשפט המשמעתי לשופטים, מיי יצצג את פוזננסקי???? ציון אמיר. בד"מ 2081/18.

טוב ציון אמיר לא ייצג אותה לבד.  יחד איתו ייצגו גם אייל רוזובסקי, אופיר סטרשנוב, ליאור רייכרט וסיוון רמון.

אתם מבינים את הבדיחה היום? היום שולחים את ציון אמיר לייצג את הממשלה בבג"צ, כאשר זה אותו ציון אמיר שנלחם להשאיר בשיפוט את רונית פוזננסקי, זו שהוציאה צווי מעצרים מתואמים מראש עם התביעה נגד האלוביצ"ים בתיקי ביבי, והיא זו שאישרה לעצור את הפילגש של ניר חפץ, כדי להפוך אותו עד מדינה נגד ביבי.

רק בגלל הייצג הזה אנו לא הינו מזמינים את ציון אמיר להופיע בעליון מטעם הממשלה.

 

 

 

 

איילת שקד היא זו שהצילה את רונית פוזננסקי מהדחה משיפוט

 

נזכיר לכם שבית הדין המשמעתי לשופטים קבע שיש להדיח את רונית פוזננסקי לאלתר, ואפילו בקשתה לעבור לאילת (מה שנקרה הגלייה לאילת), נדחתה כדי שתושבי אילת לא יסבלו משירותיה של שופטת מושחתת, ואז פוזי הפעילה פרוטקציה אצל אילת שקד, הגישה עתירה נגד בית הדין המשמעתי לשופטים (למרות שאין לה זכות ערעור) ואיילת שקד כתבה לה המלצה שמבחינתה אפשר לבטל לה את הפיטורין ולהחזיר אותה לשיפוט.

ביבי נזכר עכשיו לבקש חומרים על הפילגש של חפץ

 

השבוע 26/11/2025 הגיש עמית חדד בקשה לקבל את כל חומרי החקירה הקשורים לתרגיל החקירה של הפילגש קרן סידקובסקי, שהיתה סטודנטית למשפטים שמומנה ע"י ניר חפץ תמורת שירותי מין.  כיום קרן וניר חפץ הם שותפים לאותו משרד עורכי דין.

מה שאנחנו לא מבינים זה למה עמית חדד לא מגיש בקשה לעיון בתיק התביעה האזרחית של קרן סידקובסקי נגד המשטרה, שמתנהלת במחוזי חיפה, אצל השופטת ישראלה קראי גירון, ולמה עמית חדד מתבייש לבקש הסרת תו איסור פרסום על שמה של הפילגש. תיק 31258-02-20.

בכל מקרה, מה מתברר?  שמי שחתמה על צו החיפוש והמעצר לפילגש קרן סידקובסקי, היא הזונה המופתעת רונית פוזננסקי (פוזי).  כשמה כן היא, PONZI SCHEME.

 

הנה פה פוזי משוחחת עם אפי נוה שבעל אותה מינית וקיבלה קידום, ומשקיף רפי ארניה שאשתו סוזי עוזסיני ארניה נבעלה אצל אפי נוה מינית, ובתמורה הוא ביקש קידום מאפי…  רק שרפי ארניה לא ידע שאפי נוה עשה את אשתו סוזי בשלישיה עם רונית פוזננסקי.

 

 

הנבלה רונית פוזננסקי, היתה פרקליטה כלבה, והיום היא שופטת כלבה.

 

 

רונית פוזננסקי קבעה שסידקובסקי ביצעה הלבנות הון, שוחד ושיבוש

 

שימו לב שהצו שרונית פוזננסקי הוציאה, 44132-02-18 היא כתבה בכתב ידה שהוצג בפניה חשד סביר שקרן סידקובסקי ביצעה הלבנות הון, שוחד ושיבוש.

ואנו שואלים איך זה ייתכן?  לא משנה איזה שקרים כתבו השוטרים בדו"ח הסודי שהוגש לפוזי, לא ייתכן שהיתה אפילו ניצוצית של ראיה שקרן סידקובסקי הלבינה הון, נתנה שוחד. זה מקרה קלאסי של אפס ראיות לכאורה להצדיק מעצר, ובכל זאת פוזננסקי חתמה ובחפץ לב.

למה ביבי לא מגיש נגד פוזננסקי בקשה לסלק אותו משורות השופטים בבושת פנים?  הרי החתימה של פוזננסקי על הצו היא שקר מוחלט.  וזו לא פעם ראשונה.  ויש לנו עוד מלא חומר עליה שנוציא.

גם נגד השוטרת שהאכילה קש את פוזננסקי צריך להעיף על טיל…  בת חן כהן מיאלכ.

 

 

להלן צו החיפוש ומעצר שהוציאה רוני פוזננסקי על הפילגש קרן סידקובסקי

 

PDF

 

צו החיפוש והמעצר שהוציאה רונית פוזננסקי לפילגש קרן סידקובסקי

 

להלן דו"ח חיפוש של השוטר רועי נתנאל

 

הגיע לעצור את הפילגש יחד עם אורי יוספי וניר נוביק.

 

 

להלן הבקשה של עמית חדד לקבלת חומרי הרקע של מעצר הפילגש 26/11/2025

 

PDF

בקשה של ביבי להמצאת חומרי הרקע של צו החיפוש והמעצר של הפילגש קרן סידקובסקי

 

 

להלן פסק הדין המשמעתי נגד רונית פוזננסקי בייצוג ציון אמיר

 

הנה ציון אמיר העו"ד של רונית פוזננסקי.  בגילו לא עומד לו.

 

בבית הדין המשמעתי לשופטים

בד״מ 2081/18

כבוד הנשיא (בדימוס) א' גרוניס כבוד השופט ני הנדל כבוד השופטת אי הלמן	לפני:
שרת המשפטים נ ג ד	הקובלת:
השופטת רונית פוזננסקי-כץ	הנקבלת:

ה׳ בניסן, תשע״ח (21.3.2018); ל׳ בניס|, תשע״ח (15.4.2018); כ״ב באייר, תשע״ח (7.5.2018); כ״ג בסיון, תשע״ח (6.6.2018)	מועדי הדיונים:
עו״ד שאול גורדון	בשם הקובלת:
עו״ד אייל רוזובסקי; עו״ד ציון אמיר; עו״ד אופיר סטרשנוב; עו״ד ליאור רייכרט; עו״ד סיוון רמון	בשם הנקבלת:

גזר-דין

הנשיא (בדימוס) אשר גרוניס:

1.     השופטת רונית פוזננסקי-כץ הורשעה בדין משמעתי. עתה עלינו לגזור את הדין.

רקע

2.      ביום 15.4.2018 הרשענו את השופטת רונית פוזננסקי-כץ לפי הודאתה בהתנהגות באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט או שופטת בישראל ובהפרה של כללי האתיקה לשופטים. ההרשעה התבססה על סעיפים 18(א)(2) ו-18(א)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד-1984, ועל כללים 7(א) ו-12(א) לכללי האתיקה לשופטים, התשס״ז-2007 (להלן: כללי האתיקה). כך, סעיף 18(א)(2) לחוק בתי המשפט מורה כי שר המשפטים רשאי להגיש קובלנה על שופט בשל התנהגות "באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל", ואילו סעיף 18(א)(5) קובע שהשר רשאי להגיש קובלנה בשל הפרה של כללי האתיקה לשופטים. כללי האתיקה הנזכרים קובעים, בהתאמה, כי "…שופט יימנע ממעשים שאינם הולמים מעמדו של שופט או העלולים לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט" (כלל 7(א)), וכי "שופט ינהל את הדיון שלפניו באופן מקצועי ועניני, תוך שהוא מקפיד לנהוג שוויון בבעלי-הדין ובעורכי-הדין המופיעים לפניו ונמנע מכל אמירה או מעשה שיש בהם כדי לפגום בחזותו האובייקטיבית והמקצועית" (כלל 12(א)). שרת המשפטים הקובלת, העמידה את השופטת לדין לפנינו, בית הדין המשמעתי לשופטים. בכתב הקובלנה נטען כי השופטת התכתבה באמצעות מיסרונים סלולאריים עם עורך-דין שייצג את המדינה בהליך פלילי שהתנהל בפניה, בסגנון ובאופן שאינם הולמים את תפקידה. בין הצדדים נעשה הסדר חלקי, שהביא להגשתו של כתב קובלנה מתוקן. השופטת הודתה בעובדות שבכתב הקובלנה המתוקן וכן באשמה כחלק מההסדר, והורשעה בהתאם. עתה עלינו להכריע מהו אמצעי המשמעת שיוטל על השופטת.

העובדות

3.     כעולה מכתב הקובלנה המתוקן, השופטת הנקבלת מונתה לכהונה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בשנת 2014. החל מחודש יוני 2017 ועד לחודש פברואר 2018 היא דנה בהליכי מעצר הקשורים לפרשות פליליות רחבות היקף המכונות "תיק בזק" ו״תיק 4000״. לאורך תקופה זו שימש עו״ד ערן שחם-שביט (להלן: הפרקליט) בתפקיד סגן היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך (להלן: הרשות) והיועץ המשפטי של מחלקת החקירות ברשות. במסגרת תפקידו, הוא היה אמון על ייצוגה של הרשות בהליכים המשפטיים שהגישה. במהלך תקופה זו, במספר רב של הזדמנויות, התכתבו הפרקליט והשופטת הנקבלת באמצעות יישומון ״whatsApp ", על מנת לתאם מועדי דיון וחתימה על צווים במסגרת הליכי מעצר וחיפוש שנקטה הרשות. ההתכתבויות עסקו בתחילה בעיקר בעניינים לוגיסטיים, כגון תיאום זמנים שבהם תחתום השופטת על צווים. ברם, ככל שהזמן נקף, ההתכתבויות התרבו ותוכנן גלש אל מעבר לתיאום לוגיסטי. הפרקליט החל לפנות אל השופטת הנקבלת בסגנון אישי ובלתי פורמאלי, שאינו הולם שיח עם שופט. בנוסף, במסגרת אחת מבין ההתכתבויות המפורטות בכתב הקובלנה המתוקן, הוא עדכן אותה בפרטי חקירה. השופטת השיבה במיסרונים משלה. כל זאת, מחוץ למסגרת הדיון הפורמאלית. יובהר, כי כתב הקובלנה המתוקן אינו מייחס לשופטת הנקבלת הטיית משפט, ואין טענה שההתכתבויות בין הצדדים השפיעו על ההליכים שהתקיימו או על החלטות שיפוטיות שהתקבלו.

4.     כתב הקובלנה המתוקן מפרט מספר התכתבויות ספציפיות בין הנקבלת לבין הפרקליט. כך למשל, בהתכתבות מיום שישי, 16.2.2018, דנו השניים במועד שבו תגיע נציגת משטרה לביתה של השופטת כדי להחתימה על צו שיפוטי. במסגרת התכתבות זו כתבה השופטת: "אנא בקש ממנה שתגיע בעשר וחצי כי בית המשפט עדיין לא חזר מרכיבה על אופניים ", ואילו הפרקליט השיב: "בסדר. שבית המשפט ישמור על עצמו ולא יפול". בהתכתבות אחרת, מיום 19.2.2018, תיאמו השניים מועד לדיון בבקשה למתן צו חיפוש. במסגרת זו כתב הפרקליט: "…את תאהבי את הצו הזה", והשופטת השיבה: "אני כבר מתחילה לחשוש״. בהתכתבות נוספת, מיום 25.2.2018, נעשה ניסיון לקבוע מועד שבו תוכל השופטת לעיין בלשכתה בחומר חסוי, בהתאם לנוהל שחל בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. כל זאת לקראת דיון בעניין מעצר של מספר אנשים. במסגרת זו עדכן הפרקליט את השופטת כי שני מעורבים בפרשות הרלוונטיות צפויים להשתחרר בתנאים מגבילים, ואז כתב לה: "תיראי מופתעת". בתגובה השיבה השופטת: "אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת". בהמשך עדכן הפרקליט כי בכוונת גורמי החקירה לבקש הארכת מעצר של מעורבים נוספים בפרשות: "נבקש מחר ימים ספורים. יבקשו 3 את בהחלט אבל ממש בהחלט יכולה לתת יומיים…". בתגובה כתבה השופטת: "אתה ממשיך לגלות לי הכל ואני איאלץ להיראות ממש מופתעת…" והיא הוסיפה: "אז אולי המתווה שחשבנו עליו אינו כה רחוק מהמציאות". יוער, כי במהלך התקופה הרלוונטית יצאה השופטת לחופשת שבתון, אך היא המשיכה לדון בהליכים הנוגעים לפרשות "תיק בזק" ו"תיק 4000". זאת, לאחר שהפרקליט פנה אליה במישרין ושאל אם תסכים לעשות כן. השופטת קיבלה אישור לכך מאת נשיא בית משפט השלום וסגנו.

5.     להשלמת התמונה יצוין, כי המעשים שיוחסו לנקבלת בכתב הקובלנה המתוקן נחשפו בכתבה עיתונאית שפורסמה באמצעי התקשורת ביום 25.2.2018. בהמשך לכתבה זו נבחנה הפרשה על-ידי נציב תלונות הציבור על שופטים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס), השופט אליעזר ריבלין. במסגרת החלטה שפרסם המליץ הנציב לנשיאת בית המשפט העליון ולשרת המשפטים לנקוט הליך משמעתי נגד השופטת ולבחון מספר היבטים מערכתיים הקשורים לנהלי העבודה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (יוער, כי החלטת הנציב לא שימשה ראיה בהליך דנא, כמצוות סעיף 24(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס״ב-2002). בהמשך להמלצות הנציב, מינתה נשיאת בית המשפט העליון צוות בדיקה לבחינת מספר היבטים מערכתיים. במקביל, הגישה שרת המשפטים את הקובלנה המשמעתית דכאן. ביום 7.3.2018 הודיעה נשיאת בית המשפט העליון על הקמת בית הדין המשמעתי לשופטים, לפי הכללים הקבועים בחוק יסוד: השפיטה, חוק בתי המשפט, ותקנות בתי המשפט (שופטים), התשל״ג-1973 (להלן: תקנות השופטים). ביום 22.3.2018 החליטה נשיאת בית המשפט העליון להשעות באופן זמני את השופטת הנקבלת עד לסיום ההליך המשמעתי, לפי הסמכות הנתונה לה בסעיף 14 לחוק יסוד: השפיטה. כמפורט לעיל, לאחר הליך קצר שנערך בפנינו הורשעה השופטת הנקבלת בעבירות המשמעת שיוחסו לה, על-פי הודאתה בעובדות כתב הקובלנה המתוקן וכן באשמתה, כאמור בסעיף 14 לתקנות השופטים. בהמשך להרשעה הובאו ראיות לעניין העונש והצדדים טענו לגבי אמצעי המשמעת שיוטל.

הליך הטיעונים לעונש

• 6.     כחלק מההסדר בין הצדדים, הם הסכימו לעתור להטיל על הנקבלת אמצעי משמעתי של השעיה לתקופת זמן קצובה, כשהקובלת תטען לשנה אחת של השעיה ואילו השופטת תטען באופן חופשי טענות לגבי תקופת ההשעיה. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 15.4.2018 הבהרנו לצדדים – טרם שנמסרה הודאתה של הנקבלת וטרם מתן הכרעת הדין – כי הסכמתם בעניין סוג העונש טעונה בחינה והיא אינה מחייבת את בית הדין המשמעתי. בעקבות הבהרה זו מסרה הנקבלת את הודאתה. לאחר מכן התקיים בפנינו הליך של טיעונים לעונש, במהלכו שמענו דברים מפיהם של מספר גורמים, לרבות מפיה של הנקבלת. כמו כן, הוצגו בפנינו מספר מוצגים וחוות דעת אחת, והצדדים השיבו לשאלות שהעלינו.

• 7.     השופטת הנקבלת הציגה מספר ראיות לתמוך בטיעוניה לגבי אמצעי המשמעת. תחילה שמענו מטעמה את עדותה של גבי רונית עמיאל, אשר כיהנה עד לאחרונה כפרקליטת מחוז מרכז. גבי עמיאל הייתה אחראית על הנקבלת טרם מינויה לשיפוט. העדה דיברה בשבחה של הנקבלת והעידה על מקצועיותה, יושרתה והגינותה. היא הוסיפה כי להשקפתה הנקבלת היא אשת מקצוע רצינית, מעמיקה ורגישה, אשר עשתה חיל בבית המשפט. גבי עמיאל הוסיפה וסיפרה גם על התקופה הקשה שאותה עוברת השופטת במישור האישי והמשפחתי, מאז שנחשפה ופורסמה הפרשה בכלי התקשורת. לצד עדות זו הוגשו לעיוננו מכתבים מטעם נשיא בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, השופט אביחי דורון (נ/1), וסגנו, השופט צחי עוזיאל (נ/2). במכתבים אלו פורט על אודות תכונותיה האישיות והמקצועיות של השופטת הנקבלת. צוין, כי מדובר בשופטת מקצועית, חרוצה, מסורה ורגישה, אשר זוכה לשבחים מצד עמיתיה למקצוע והצדדים המופיעים לפניה, ואשר ביצעה את עבודתה השיפוטית על הצד הטוב ביותר. מכתבים נוספים, שאף בהם נכתבו דברים דומים, הוגשו לעיוננו: האחד של השופטת (בדימוס) סביונה רוטלוי, אצלה התמחתה בעבר השופטת הנקבלת (נ/3), והאחר של מר יצחק מואטי, אותו ליוותה השופטת הנקבלת בתפקידה הקודם כפרקליטה, במסגרת הליך משפטי שניהלה בשם המדינה נגד רוצחי בנו (נ/4). עוד הוגש לעיוננו חומר חקירה נוסף העוסק בפרשה (נ/1), וכן חוות דעת של פרופי אסא כשר, בעניין היבטים אתיים של הפרשה (נ/7).

• 8.     בשם הקובלת טען עו״ד שאול גורדון, כי יש להשעות את השופטת מכהונה לתקופה של שנה אחת. זאת, לצד קביעה כי בתום שנת השעיה היא תוכל לשוב לכס השיפוט, ובלבד שלא תעסוק בעניינים פליליים במשך שנתיים נוספות מיום שתשוב לתפקיד. עו״ד גורדון הדגיש את הבעייתיות בקשר הפמיליארי והבלתי-ראוי שנוצר בין השופטת לבין הפרקליט. הוא טען, כי התנהלותה והתבטאויותיה של השופטת במסגרת ההתכתבויות ההדדיות, כמו גם נכונותה באחת מבין ההתכתבויות להתעדכן לגבי העמדה שתוצג לה באולם הדיונים טרם קיומו של דיון פורמאלי, סטו מנורמות ההתנהגות המצופות ממנה כשופטת, כרסמו בתדמיתה האובייקטיבית במסגרת ההליכים ופגעו בתדמית של מערכת המשפט בכללותה. הוסף והוטעם, כי השופטת הייתה צריכה להיות מודעת לפגם שבהתנהלותה, וזאת בין היתר בשים לב לכך שהיא הייתה חברה בוועדה לבחינת התנהלות בית משפט השלום בבקשות לפני כתב אישום, ואף חתמה על דו״ח בנושא (ת/1). לבסוף, ציין עו״ד גורדון, כי בשל הכשל בתפקודה שקלה שרת המשפטים אם לעתור להעברתה של הנקבלת מן הכהונה. רק לאחר לבטים רבים החליטה שרת המשפטים שלא לעתור לאמצעי משמעתי זה, ולהסתפק בעתירה לעונש מסוג השעיה בלבד, וזאת משום ששוכנעה כי השופטת הנקבלת היא מקצועית ומוערכת, וכי מדובר בכשל משמעתי ראשון מבחינתה.

• 9.     בשם השופטת הנקבלת טען עו״ד אייל רוזובסקי, כי יש להסתפק בתקופת ההשעיה הזמנית שהוטלה עליה בהחלטת נשיאת בית המשפט העליון. עו״ד רוזובסקי פתח והדגיש, כי בסופו של יום מדובר אך ורק בהתכתבויות שסגנונן ותוכנן בלתי הולמים במישור המשמעתי, ואין טענה כי הן השפיעו על שיקול הדעת של השופטת או שהובילו להטיית משפט. עו״ד רוזובסקי טען כי יש לתת משקל לכך שהשופטת נטלה אחריות והודתה במעשים שיוחסו לה ובאשמתה. הוא הוסיף, כי יש לקרוא את ההתכתבויות בינה לבין הפרקליט מתוך הבנת ההקשר הרחב; הוסבר כי ההתכתבויות התקיימו, בין היתר, על רקע קיומו של נוהל שחל בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, שמכוחו נערכו דיונים במעמד צד אחד בין גורמי חקירה לשופטים במסגרת הליכים שלפני הגשת כתב אישום (נ/6); וכי השיח הלוגיסטי בין השניים התרחש, למצער בחלקו, בשעה שהנקבלת נמצאה בחופשת שבתון ולא היה באפשרותה להסתייע בעוזר משפטי או במזכירה. כמו כן ביקש עו״ד רוזובסקי לתת משקל גם לכך שבסמוך לפני האירועים שפורטו בכתב הקובלנה המתוקן, נקלעה השופטת לתקופה אישית קשה, כאשר אחיה נפטר מסרטן והותיר אחריו שתי בנות צעירות. הוא הוסיף, כי יש לקחת בחשבון אף את החוויה האישית והפגיעה שנגרמו לשופטת ולמשפחתה בשל פרסום הפרשה בכלי התקשורת. בהקשר הזה נטען, כי סיקור הפרשה היה מעוות ובלתי הוגן, כאשר יוחסו במסגרתו לשופטת מעשים שבדיעבד הסתבר שהיו רחוקים מלשקף את האמת. לבסוף טען עו״ד רוזובסקי, כי הקובלת עצמה אינה מבקשת להעביר את השופטת מכהונה – סנקציה שלטענתו שמורה רק למקרים חמורים בהרבה – ובנסיבות אלה יש לכבד את הסכמת הצדדים ולהסתפק בהשעיה בלבד.

• 10.    השופטת קיבלה הזדמנות לומר בפנינו דברים. היא סיפרה כי עוברת עליה תקופה אישית קשה מאוד, והוסיפה כי היא מרגישה שהפרשה משפיעה באופן ממשי גם על בני משפחתה. הנקבלת ביקשה להדגיש כי לקחה אחריות מלאה על הפגם שנפל במעשיה. אשר לאופי ההתכתבויות בינה לבין הפרקליט, הסבירה השופטת כי הדבר נבע מקיומה של היכרות ארוכה בין השניים, אשר נוצרה באופן טבעי מתוקף העובדה כי הלה הופיע בפניה פעמים רבות ובאופן חוזר ונשנה כגורם מייצג. הנקבלת מסרה כי לתחושתה, יש פער עצום בין האופן בו התכתבויות אלה תוארו בכתבות שפורסמו בכלי התקשורת ונתפשו בציבור הרחב, לבין המציאות שהתקיימה בפועל, כפי שבאה לידי ביטוי גם בכתב הקובלנה המתוקן. לבסוף, ביקשה השופטת לומר כי היא אוהבת את תפקיד השיפוט, ומקווה שנאפשר לה לשוב לעבודתה.

• 11.    לאחר שבחנו את טענות הצדדים לגבי אמצעי המשמעת, ביקשנו לקיים דיון נוסף. ביום 7.5.2018 התקיים בפנינו דיון בו העלינו לבטים מסוימים בעניין אמצעי המשמעת, ובפרט העלינו ספק בכל הנוגע לסמכותנו להטיל על הנקבלת אמצעי משמעת של השעיה. זאת, בשים לב לכך שאמצעי משמעת זה אינו מופיע ברשימת אמצעי המשמעת שאותם מוסמך בית הדין המשמעתי לשופטים להטיל, לפי סעיף 19 לחוק בתי המשפט. על רקע זה, ביקשנו מהצדדים לקיים חשיבה נוספת בנדון. שני הצדדים ביקשו להגיש לעיוננו השלמת טיעון בכתב ונעתרנו לבקשה. בהשלמת טיעון שהוגשה מטעם הקובלת נטען כי למרות שהשעיה אינה נזכרת במפורש בחוק בתי המשפט, יש לבית הדין המשמעתי סמכות להשיתה. הוסבר, כי חוק בתי המשפט מסמיך את בית הדין המשמעתי באופן מפורש להעביר שופט מן הכהונה. לאור כך, נטען, כי מי שהוסמך להעביר שופט מכהונתו לצמיתות, כלומר "לפעול עד גבול השלם", ממילא מוסמך להעביר שופט מכהונתו גם באופן זמני, כלומר "לפעול עד גבול חלק מהשלם". נטען כי פרשנות זו היא הגיונית ועולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות ועם הכלל התלמודי שלפיו "יש בכלל מאתיים מנה" (בבלי, סנהדרין לא, ע״א). הנקבלת הצטרפה לעמדה זו, והוסיפה כי עקרון זה אף מעוגן בסעיף 35(א) לחוק העונשין, התשל״ז-1977. הנקבלת טענה עוד, כי גם הסכמת הצדדים יכולה להיות מקור סמכות עצמאי באשר לאמצעי המשמעת שיינקט.

• 12.    בדיון המשך נוסף, שנערך ביום 6.6.2018, ניתנה לצדדים אפשרות להשלים טיעוניהם ביחס לשאלות ולספקות שהעלינו. הצדדים התבקשו להתייחס גם לשאלה, מהו אמצעי המשמעת שלשיטתם יש להטיל על הנקבלת, אם יימצא שאין לבית הדין המשמעתי סמכות להשעותה. הצדדים שבו על עמדתם כי יש לבית הדין המשמעתי סמכות להטיל עונש של השעיה, והם טענו כי מדובר באמצעי הראוי בנסיבות העניין. לשאלת בית הדין, ענתה הקובלת, באמצעות הפרקליט שמייצגה, כי ככל שיימצא אחרת, היא מתנגדת נחרצות להטיל על הנקבלת אמצעי משמעת פחות בחומרתו מהשעיה, ובכלל זה נזיפה. בד בבד טען הפרקליט בשם הקובלת כי עונש של העברה מהכהונה הינו חמור מידי. פרקליט הנקבלת טען מצידו, כי ככל שיימצא שאין לבית הדין המשמעתי סמכות להשעותה, יש להסתפק בעונש של נזיפה. הפרקליט הדגיש כי הקובלת עצמה אינה מבקשת להעביר את הנקבלת מן הכהונה. בנסיבות אלה, טענה הנקבלת, כי אם לא ניתן להשעותה, יש לנקוט פרשנות מקלה. נטען כי בחירה פרשנית זו מתחייבת מעקרונות הדין הפלילי. הנקבלת אף מסרה כי היא נכונה להאריך ביוזמתה את חופשתה כך שבפועל תושג תוצאה דומה להשעיה. הקובלת התנגדה לאפשרות זו. להשלמת התמונה יוער, כי במסגרת הדיון שנערך בפנינו, הצדדים מסרו כי במקביל להליך המשמעתי שהתנהל בפנינו, הגיעה נציבות שירות המדינה להסדר עם הפרקליט בהליך משמעת שהתנהל נגדו בעקבות אותה הפרשה. לפי הנמסר, במסגרת אותו הסדר הוסכם שייגזרו על הפרקליט עונשים מסוג של נזיפה חמורה, העברה לתפקיד אחר למשך תשעה חודשים והורדה בדרגה לתקופה של שנה. נכון למועד הדיון שנערך בפנינו, הסדר זה טרם הוגש לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה.

דיון

• 13.    דיוננו יתנהל בסדר הבא: תחילה, נבחן את סעיפי החוק וכללי האתיקה שבגין הפרתם הורשעה השופטת הנקבלת, וזאת בהקשר למעשים ולמחדלים בהם היא הודתה. בהמשך, נבחן את השאלה האם אמצעי המשמעת עליו הסכימו הצדדים – השעיה -הינו בסמכותו של בית דין משמעתי לשופטים. לבסוף, נדון ונכריע בשאלה מהו אמצעי המשמעת שיש להשיתו על הנקבלת.

הפרות המשמעת וכללי האתיקה החלים על שופטים

• 14.    כזכור, השופטת הורשעה בכך שהתנהגה "באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל" (סעיף 18(א)(2) לחוק בתי המשפט). כמו כן היא הורשעה בכך שלא נמנעה "ממעשים שאינם הולמים מעמדו של שופט או העלולים לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט" (כלל 7(א) לכללי האתיקה), ובכך שלא ניהלה את הדיון "באופן מקצועי וענייני תוך שהיא מקפידה לנהוג שוויון בבעלי הדין ובעורכי הדין המופיעים לפניה ולא נמנעה מכל אמירה או מעשה שיש בהם כדי לפגום בחזותה האובייקטיבית והמקצועית" (כלל 12(א) לכללי האתיקה). עיון בהוראות השונות אותן ציטטנו מגלה כי חלקן, אלה הראשונות, הינן עמומות מאוד. ההוראה היחידה שרמת עמימותה אינה כה גבוהה היא זו העוסקת בחובתו של השופט לנהוג בשוויון כלפי בעלי הדין ועורכי הדין. הוראות שרמת הפשטתן ועמימותן גבוהה מכונות לעיתים הוראות בעלות "רקמה פתוחה״. מדובר בנורמות שהן בבחינת סטנדרטים (Standards) ולא בנורמות שהן בגדר כללים (Rules) (לגבי ההבחנה בין סטנדרטים לכללים, ראו למשל: ,Eric A. Posner 101-107 ,101 Standards, Rules, and Social Norms, 21 HARV. J. L. & PUB. POL'Y (1997); 106 ,Kathleen M. Sullivan, Foreword: The Justices of Rules and Standards

(1992) 22 .HARV. L. REV).

• 15.    נתמקד עתה בהוראה שבחוק בתי המשפט המדברת על התנהגות באופן שאינו הולם מעמדו של שופט. הוראות דומות מוצאים אנו בהסדרי משמעת לגבי תפקידים שיפוטיים נוספים, כמו גם בהסדרי משמעת של מקצועות אחרים (ראו והשוו: ביחס לנושאי משרה שיפוטית – סעיף 192ד(ג)(2) לחוק השיפוט הצבאי, התשט״ו-1955, אשר קובע כי ניתן להגיש קובלנה נגד שופט צבאי אשר "התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל או של קצין בצבא"; סעיף 21(א)(2) לחוק הדיינים, התשט״ו-1955, אשר קובע כי ניתן להגיש קובלנה נגד דיין אם הוא "התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של דיין בישראל"; וסעיף 18(א)(2) לחוק הקאדים, התשכ״א-1961, אשר קובע כי ניתן להגיש קובלנה נגד קאדי אם הוא "נהג באופן שאינו הולם את מעמדו של קאדי במדינת ישראל״; וביחס למקצועות אחרים – סעיף 41(1) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל״ז-1976, אשר קובע כי ניתן להטיל אמצעי משמעת על רופא אם הוא ״נהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה״; סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ״א-1961, אשר מגדיר עבירת משמעת בין היתר כ״כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין"; סעיף 33(א)(1) לחוק הפסיכולוגים, התשל״ז-1977, אשר קובע כי פסיכולוג יהיה אשם בעבירת משמעת אם הוא "התנהג בדרך שאינה הולמת את המקצוע"; סעיף 56א(1) לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ״א-1981, אשר מגדיר כי בעל מקצוע עבר עבירת משמעת אם הוא "נהג בדרך שאינה הולמת את עיסוקו"; וסעיף 19(א)(1) לחוק הרופאים הווטרינריים, התשנ״א-1991, אשר קובע כי ניתן להשית אמצעי משמעת על רופא וטרינר אשר "נהג בדרך שאינה הולמת את מקצועו").

• 16.    עשויה לעלות הטענה, כי הוראות מסוג זה – המדברות על "התנהגות שאינה הולמת״ מקצוע מסוים – אינן נותנות הדרכה מספקת בשאלה מה אסור ומה מותר. עוד ניתן לגרוס כי קביעה של בית דין משמעתי שהתנהגות מסוימת אינה הולמת, היא בגדר יצירת נורמה בעלת אופי רטרואקטיבי. טענה זו מתחדדת על רקע הקביעה כי אמצעי המשמעת שוועדות משמעת ובתי דין משמעתיים רשאים להשית "הן בעלות אופי עונשי״ (ע״א 224/79 דימנט ני שר הבריאות, פ״ד לה(2) 424, 433 (1981)). לעניין זה נאמר באחד מפסקי הדין שעסקו בעבירה של התנהגות בלתי הולמת של עורך-דין:

"…על איש המקצוע או על מי שנמנה עם המסגרת הארגונית המיוחדת, להיות מונחה על ידי הכללים המופשטים, המעצבים את התפישות השוררות במקצוע או במסגרת הארגונית, לפי העניין, ואשר הם ביטוי לערכים המקובלים בהם."

(על״ע 17/79 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו ני פלוני, עו״ד, פ״ד ל״ד(3) 657, 661 (1980)).

• 17.    ועדיין, נותרת השאלה, כיצד יידע איש המקצוע מראש האם מעשה מסוים הולם את עיסוקו או שמא אין זה כך? נראה שהתשובה מצויה בתהליך החיברות (סוציאליזציה) שעובר אדם המצטרף לכל פרופסיה. כך למשל, רופא או רופאה עוברים תהליך ארוך לפני שמקבלים הם את רישיונם. התהליך כולל לימודים אקדמיים, שנות לימוד הכוללות סבבים קליניים במחלקות של בתי-החולים (דהיינו, לימוד בשנים המכונות "השנים הקליניות", תוך כדי התנסות מעשית בליווי של רופאים מנוסים), ושנת סטאז׳ (שנת התמחות מעשית המהווה תנאי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה). במסגרת תהליך זה, בו צוברים רופאים לעתיד את ניסיונם, מוטבעות בהם הנורמות המקצועיות וקוד ההתנהגות המקובל בתחום עיסוקם. באופן דומה, בדברנו על שיפוט ושפיטה, נהוג בארצנו שהשופטות והשופטים מגיעים מתחום עריכת הדין (ראו סעיפים 2, 3 ו-4 לחוק בתי המשפט). מי שנימנה על שורות המקצוע של עריכת דין עבר אף הוא תהליך חיברות ארוך, והציפייה היא שבמסגרתו הוא הטמיע והפנים את הנורמות המקצועיות ואת קוד ההתנהגות המקובל בתחום העיסוק המשפטי. כך נכון אף לגבי מקצועות רבים אחרים. על יסוד כל אלה, אמור איש המקצוע לדעת מה מותר ומה אסור. מכאן הצידוק לאסור "התנהגות בלתי הולמת", ככל שמדובר בכללי משמעת לגבי פרופסיות שונות, הגם שמדובר בהוראה בעלת "רקמה פתוחה". זאת, מבלי לגרוע מכך שתפקידם של הטריבונלים המשמעתיים הינו אף לעצב את הנורמות הראויות במקצוע המסוים על דרך קונקרטיזציה של ההוראות שרמת הפשטתן גבוהה.

אמון הציבור – כללי

• 18.    משראינו מהו ההסבר המצדיק קיומן של הוראות עמומות באשר לדרישה להתנהגות הולמת במקצועות ובתפקידים שונים, עלינו לבחון מושג מסוים, שאף הוא עולה בהקשר לפרופסיות שונות – "אמון הציבור". למושג זה יש השלכה משמעותית לגבי מקצועות בעלי אופי של שירות לציבור. יש לו חשיבות מיוחדת ככל שמדובר במקצוע השפיטה. הסופר הצרפתי אונורה דה-בלזק (Honore de Balzac), אמר שחוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה (מצוטט אצל: Otto kirchheimer (1961) 175 political justice: the Use of Legal Procedure for Political ends) .

אמירה זו מתקשרת לביטוי שאנו נתקלים בו לעיתים קרובות והוא "אמון הציבור ברשות השופטת ובשופטים". גורמים שונים חוזרים מדי פעם על החשיבות הגלומה באמון הציבור. כך נאמר בהליך משמעתי שהתנהל נגד שופטת : "תנאי מוקדם והכרחי ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו הוא התנאי שהקהילה תרחוש לו אמון, תכיר בסמכותו לשפוט ולהכריע בדין, תקבל עליה הכרעות דין שהוא מכריע" (בד"מ 2461/05 שרת המשפטים ני השופטת כהן, פ״ד ס(1) 457, 461 (2005) (להלן: פרשת הילה כהן); ועוד ראו והשוו: בג״ץ 5364/94 ולנר ני יושב-ראש מפלגת העבודה הישראלית, פ״ד מט(1) 758 (1995); בג״ץ 2491/02 בן ארי נ' השופט דן ארבל מנהל בתי המשפט (1.8.2002); ע״פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007); בג״ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, מח(3) 573 (1994); חיים הי כהן "הרהורי כפירה באמון הציבור״ ספר שמגר כרך ב 365 (אהרן ברק ואחי עורכים, 2003); מישאל חשין "אמון הציבור בבית המשפט – תגובה למאמרו של השופט חיים כהן ולהרהורי הכפירה שלו במושג אמון הציבור" המשפט 9, 491 (2004)).

• 19.    אמון הציבור אינו נכס של השופטים כפרטים ואף לא של הרשות השופטת, אלא הינו נכס של כל חברה מתוקנת. יחד עם זאת, עלינו לברר מה משמעותו של מונח זה. האם על השופטים לפעול על-פי מה שסבורים הם שיתקבל על-ידי הציבור? האם החלטותיהם צריכות להיות מודרכות על-ידי עמדות הציבור? זאת ועוד, האם כלל ניתן לדבר בצורה כוללנית על "ציבור"? גלוי וידוע כי הציבור אינו הומוגני אלא מורכב מקהילות שונות שיש להן השקפות עולם מגוונות ודעות שלעיתים רחוקות הן מאוד האחת מרעותה. הסוגיה של אמון הציבור ברשות השופטת מתחדדת, נוכח כלל 5(ג) לכללי האתיקה, הקובע כדלקמן:

"שופט לא יגור מפני איש, ולא יושפע במילוי תפקידו על ידי דעת קהל, חשש מפני ביקורת, או רצון לשאת חן."

אוי לו לשופט או לשופטת אם הכרעתם במשפט תושפע מרצון למצוא חן בעיני הציבור; אוי לה לחברה ששופטיה יקבעו את פסקי דינם מתוך רצון לרצות את עמדת הציבור. הסוגיה של השפעת הציבור על החלטות שיפוטיות בולטת במיוחד בשני תחומי משפט, התחום הפלילי והתחום הציבורי. הקביעה אם אדם אשם בביצוע עבירה, כמו גם קביעה של מידת עונשו, אסור להן שיודרכו על ידי הרוח הנושבת בציבור. הוא הדין בתחום המשפט הציבורי, בו יש נגיעה לתחום הפוליטי. על כן, יש לעשות שימוש זהיר ומושכל במונח "אמון הציבור" ככל שמדובר ברשות השופטת.

• 20. נראה, שכאשר עוסקים אנו במונח "אמון הציבור ברשות השופטת ובשופטים" עלינו להבחין באופן ברור בין שלושה גורמים שעשויים להשפיע על אותו אמון: האחד, תוצאותיו של ההליך השיפוטי וההכרעות המתקבלות בו; השני, קיומו של הליך מקצועי והוגן; והשלישי, התנהלותם הלבר-מקצועית של השופטים. עמדנו זה עתה על הבעייתיות הכרוכה בהתחשבות של בתי המשפט בדעת הקהל לעניין תוצאותיו של הליך שיפוטי. דומה שאין להכביר עוד מילים בעניין זה. כמו כן, אין צורך לעסוק בנושא ההתנהגות של שופט או שופטת מחוץ להליך השיפוטי ובחייהם הפרטיים, שכן סוגיה זו אינה רלוונטית למקרה דנא. בענייננו, יש אפוא להתמקד באלמנט השני, זה העוסק בקיומו של הליך מקצועי והוגן והשלכותיו על אמון הציבור ברשות השופטת. אכן, חלק בלתי נפרד מהאמון אותו רוכש הציבור למערכת המשפט הוא האמון בכך שההליך הוא הוגן. במילים אחרות, מדובר באמון בטוהרו של ההליך השיפוטי. הכוונה היא, בראש ובראשונה לאמון בכך שההליכים השיפוטיים הם נייטראליים, נקיים וענייניים. זאת, במנותק מתוצאותיהם. האמון נובע, איפוא, מהידיעה כי ההליך הוא הוגן, כי כלליו ידועים וגלויים, כי כללי הדיון מוחלים על הצדדים באופן שוויוני והוגן, וכי השופט או השופטת היושבים לדין פועלים באופן אובייקטיבי וחסר-פניות (Impartial). כמאמר הנשיא ברק בעניין צבן: "הצורך באמון הציבור אין פירושו הצורך בפופולאריות. הצורך להבטיח אמון פירושו הצורך לקיים את תחושת הציבור, כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, ניטראלי, ללא נטייה ״ (ראו: בג״ץ 732/84 צבן נ׳ השר לענייני דתות, פ״ד מ(4) 141, 148 (1986); כן ראו: בג״ץ 5364/94 הנ״ל; בג״ץ 2491/02 הנ״ל. ולחשיבות של קיומו של הליך צודק והוגן להגברת אמון הציבור

Roger K. Warren, Public Trust and Procedural Justice 37 :במערכת השפיטה ראו גם .(Ct. Rev. 12 (2000)

עובדות המקרה ואמון הציבור

• 21.    על רקע העיון הקצר בסוגיה של אמון הציבור ברשות השופטת, עלינו לבחון באופן קונקרטי יותר את מעשיה של הנקבלת. כזכור, השופטת דנה החל מחודש יוני 2017 בהליכים שונים, טרם הגשת כתב אישום, שנגעו לפרשות פליליות מסויימות. בשלב כלשהו החלה התכתבות במיסרונים, באמצעות יישומון ״WhatsApp״, בין הפרקליט שייצג את המדינה לבין השופטת. בתחילה מדובר היה בהתכתבות שנגעה לתיאום מועדים. בהמשך, ההתכתבות שינתה כיוון, והפכה להתכתבות אישית יותר, חלקה בעלת היבטים הומוריסטיים. כך, כאשר היה צורך להחתים את השופטת על צו, ובעקבות הפניה אליה, היא כתבה לפרקליט ש״בית המשפט עדיין לא חזר מרכיבה על אופניים". בהתכתבות אחרת מסר הפרקליט לשופטת ששניים מן המעורבים באחת הפרשות הפליליות, אמורים להשתחרר ממעצר, והוסיף "תיראי מופתעת ". תגובתה של השופטת הייתה "אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת ". בהזדמנות אחרת עדכן הפרקליט את השופטת כי בכוונת המדינה לבקש שלושה ימי מעצר לגבי חשודים מסוימים באחת הפרשות הפליליות, והוסיף "את בהחלט אבל ממש בהחלט יכולה לתת יומיים ". תשובתה של השופטת הייתה "אתה ממשיך לגלות לי הכל ואני איאלץ להיראות ממש מופתעת ". נקודה מרכזית שחייבים לזכור לאורך כל הדרך היא שההתכתבות בין הפרקליט לשופטת הייתה התכתבות עם צד אחד להליך, שלא הובאה לידיעת הצד שכנגד, החשודים ופרקליטיהם. ניתן לתמצת את הפסול בהתנהלותה של השופטת בשניים: (א) תקשורת עם צד אחד להליך, שאין לה צידוק או הסבר ענייני; ו-(ב) תוכן התקשורת.

• 22.    אחד הכללים שבשל הפרתם הורשעה השופטת הוא כלל האתיקה שלפיו שופט מחויב "לנהוג שוויון בבעלי-הדין ובעורכי-הדין המופיעים לפניו" (כלל 12(א) לכללי האתיקה). דומה שאין צורך להבהיר כי במקרה דנא לא פעלה השופטת באופן שוויוני כלפי הצדדים שבפניה. אותו כלל אף מורה כי שופט יימנע "מכל אמירה או מעשה שיש בהם כדי לפגום בחזותו האובייקטיבית והמקצועית". ההתכתבות, שאת חלקה הבאנו זה עתה, פגמה בצורה קשה בחזות האובייקטיבית והמקצועית של בית המשפט ושל השופטת, במיוחד בשל כך שמדובר בתקשורת עם צד אחד בלבד, שאינה גלויה ואינה חשופה לצד האחר להליך. אין לקבל ששופט או שופטת ינהלו דיאלוג נמשך עם אחד הצדדים להליך בלבד, אלא בנסיבות בהן הדין מתיר זאת. בנסיבות המקרה, ההתכתבות בין הפרקליט לבין השופטת לא התבססה על הסדר מיוחד הקיים בדין אשר מתיר תקשורת חד-צדדית כאמור.

• 23.    אכן, קיימים מקרים בהם בית משפט מתבקש ליתן סעד על פי צד אחד, הן בתחום הפלילי הן בתחום האזרחי. כך למשל, צו חיפוש מובא, מטבע הדברים, בפני בית המשפט אך על-ידי הצד המבקש, בלא ידיעה ובלא מעורבות של הצד האחר (סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב], התשכ״ט-1969). בתחום האזרחי, די להזכיר את האפשרות של בקשה למתן סעד זמני על פי צד אחד (תקנה 366 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984). ואולם, עצם העובדה שהדין מכיר באפשרות של ניהול הליך על פי צד אחד במקרים מסוימים ומוגדרים, אינה יכולה להצדיק את מעשיה של השופטת. אפילו כללי האתיקה לא היו כוללים את ההוראות שהזכרנו, המדברות על התנהלות באופן שוויוני ועל החובה לשמור על חזות אובייקטיבית, צריך להיות ברור לכל שופט ושופטת שההתנהגות המתוארת אינה הולמת את התפקיד השיפוטי. שמירה על ריחוק מסוים בין השופט או השופטת הדנים בעניין כלשהו לבין בעלי הדין ופרקליטיהם מתחייבת על-מנת לשמור על החזות האובייקטיבית של הרשות השופטת והמכהנים בה. ביטוי פיסי לכך נמצא בדוכן השופטים, המוגבה מן המפלס בו נמצאים הצדדים ומיצגיהם. אותו ריחוק מוצא אף ביטוי בדרכי הפניה המקובלות והנוהגות באולם בית המשפט לשופט או לשופטת. הריחוק מתבקש לא על מנת להאדיר את כבודו של בית המשפט, אלא על מנת לשמור על ניקיון ההליך, ובכדי שבעלי הדין יקבלו את ההכרעות מתוך אמונה בנייטראליות של בית המשפט וחוסר הפניות (Impartiality) מצידו.

• 24.    ליקוי נוסף בהתנהלותה של השופטת עולה מתוכן המיסרונים שבין השופטת לפרקליט. כמובן, שעניין זה אינו מנותק מהעובדה שמדובר בתקשורת עם צד אחד בלבד. הזכרנו את הצורך במידה מסוימת של ריחוק, פיזי וענייני, בין בעלי הדין והפרקליטים מצד אחד, לבין השופט או השופטת היושבים לדין מצד שני. לא נחזור על תוכנם של המיסרונים. ברור, כי הם מגלים מידה הולכת וגוברת של פמיליאריות בין הפרקליט לבין השופטת. אכן, לעיתים נוצרת קירבה מסוימת בין פרקליט או פרקליטה לבין שופט או שופטת, עקב העובדה שעורך הדין או עורכת הדין הינם "שחקנים חוזרים". כידוע, אין זה נדיר שפרקליט או פרקליטה מופיעים בקביעות ולאורך זמן בפני אותו שופט או שופטת. יהא זה כמעט בלתי אנושי אם לא תיווצר מידה כלשהי של פמיליאריות במקרים אלה. על השופט או השופטת (וכן על הפרקליט או הפרקליטה) לדעת כי יש לשים גבול לקירבה ולפמיליאריות, כדי למנוע מצב בו הקירבה הגוברת תפגע בחזות האובייקטיבית והמקצועית של בית המשפט.

• 25.    חובה להתייחס בנפרד לאחד מן המיסרונים ששלח הפרקליט לשופטת. כוונתנו לאותו מיסרון בו הוא כתב לה כי בהליך המעצר שיבוא בפניה תבקש המדינה לעצור את החשודים לשלושה ימים וציין כי "את בהחלט אבל ממש בהחלט יכולה לתת יומיים". לא נביע עמדה לגבי התנהלותו של הפרקליט, שעניינו לא נדון בפנינו. נבחן את העניין מנקודת מבטם של שופט או שופטת המקבלים מיסרון מעין זה מפרקליט המופיע בפניהם. במקרה כזה מתבקשת תגובה חדה ונחרצת. לא יעלה על הדעת שפרקליט או פרקליטה יתבטאו באופן בו התבטא הפרקליט, שלא בידיעת הצד האחר להליך, תוך שהשופט או השופטת ממשיכים להתנהל בשוויון נפש. נדגיש, ובכך העיקר, ההתבטאות האמורה באה, כך נראה, לפני דיון צפוי במעמד שני הצדדים, בו עמדה להידון השאלה האם לעצור את החשודים – ואם כן, למשך כמה ימים. היעדר תגובה הולמת של השופטת למיסרון האמור, הוא-הוא המהווה התנהגות בלתי הולמת של השופטת. אילו השופטת הייתה נמנעת מהתכתבות במיסרונים עם אחד הצדדים, או אילו הייתה עוצרת את ההתדרדרות בשלב ראשוני, לא היינו מגיעים לכך שפרקליט ירשה לעצמו לכתוב, על פי צד אחד, שניתן להסתפק ביומיים מעצר (תחת השלושה המבוקשים).

• 26.    אלמנט אחד המקהה במידה מוגבלת את חומרת מעשיה של הנקבלת נוגע ליוזמה להתכתבות בין הפרקליט לשופטת. מן החומר שבפנינו עולה שהפרקליט הוא שיזם והניע את ההתכתבות. מוכנים אנו לקבל שהשופטת נגררה אחריו, תוך שהשיח ביניהם מגיע למחוזות בלתי מקובלים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהבדלי המעמד בין השניים. כמובן שאיננו מזלזלים במעמדם של עורכי דין, בין אלה המייצגים את המדינה ובין אחרים. ברם, הציפיות שונות הן. על כן, אסור היה לה לשופטת להיגרר אחרי הפרקליט. חובה הייתה עליה לעצור את התכתובת, לכל המאוחר בשלב בו היא חרגה מתיאום מועדי דיון וכיו״ב.

• 27.    ראוי אף לבחון את מה שהתרחש בין הפרקליט לבין השופטת מנקודת מבטו של מתבונן מן הצד, שאינו מעורב בהליך (נמנעים אנו מהסתכלות מנקודת מבטם של החשודים, שעניינם נדון על ידי השופטת; כמובן מבחינתם העניין אף חמור בהרבה). נראה שכל מסתכל מן הצד יאמר לעצמו שקיים חשש ממשי שהשופטת מוטה לכיוון צד אחד, הוא הצד המיוצג על ידי הפרקליט שניהל עימה את ההתכתבות, קרי המדינה. יודגש, כי לא נטען בפנינו שבפועל הייתה הטייה. אנו מתייחסים לחזות או לניראות של מה שאירע בעיניו של המתבונן החיצוני. מהיבט זה, אין ספק שנגרמה פגיעה באמון הציבור בטוהר ההליך שניהלה השופטת. בהקשר זה, אין לנו אלא לשוב על דבריו של הנשיא מי לנדוי באחד המקרים, אשר עסקו בסיטואציה של החלפת דברים על פי צד אחד בלשכת שופטת, בין שופטת לבין בא-כוחו של צד להליך:

"…׳אין מקום ל׳שיחת חולין׳ של השופט עם נציגיהם של בעלי הדין על נושא הקשור במשפט פלילי המתנהל לפני השופט, אלא מוטב שהשופט ׳ישמור מרחק׳ ומה שיש לו להגיד, יגידנו בפומבי באולם המשפטים, אם הדברים ראויים בכלל להיאמר׳. כאן הדברים הם קל וחומר, כי השיחה התנהלה בהיעדר אחד הפרקליטים, ולענין זה אין נפקא מינה, ששיחת החולין התנהלה עם הסניגור דווקא, בהיעדר נציג של התביעה. על כל פנים, לא היה מקום להתלוצצות בענין הקשור קשר כלשהו אל משפט רציני; ואשר לידידות הוותיקה בין השופטת לבין הסניגורים. אין השופט נדרש לנתק קשרי ידידות, הקיימים בינו לבין פרקליט עוד מלפני עלותו על כס המשפט, אבל לעולם ישמור על הפרדה גמורה בין מפגש רעים לבין הופעת הפרקליט לפניו במילוי תפקידו…

…לענין זה אין לחזור על הפזמון הנדוש, שצדק לא רק צריך להיעשות אלא הוא גם צריך להיראות. השאלה היא עדיין: בעיני מי צריך להיראות הצדק, והתשובה היא: לאו דווקא בעיני הנוגע בדבר אלא בעיני המשקיף הסביר מן הצד, שבית המשפט מייצגו, הרואה את הדברים ללא מעורבות אישית בהם."

(ע״פ 5/82 ח״כ אהרון אבו-חצירא ני מדינת ישראל, פ״ד לו(1) 247, 249, 250 (1982); ראו גם: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 184 (2006)).

• 28.    לא נוכל לסיים חלק זה של גזר הדין בלא מספר הערות קצרות באשר לחוות דעתו של פרופ׳ אסא כשר (נ/7) (שמתואר בראשית חוות הדעת כפרופסור אמריטוס מהקתדרה ע״ש לאורה שוורץ-קיפ לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה באוניברסיטת תל אביב). ראשית, ספק אם יש מקום להסתמך בהליך משמעתי, בו נדונה, בין היתר, השאלה הספציפית מהי התנהגות בלתי הולמת במקצוע מסוים, על חוות דעת של מומחה חיצוני, בוודאי כזה שאינו משתייך לפרופסיה. בסופו של דבר, אחד מתפקידיו המרכזיים של הטריבונל המשמעתי הוא לקבוע האם נורמת ההתנהגות הופרה בנסיבות המקרה. כידוע, אין לקבל בבית משפט חוות דעת משפטית בשאלה מהו הדין המקומי (בנבדל מדין זר). הדין המקומי המשמעתי נמצא בידיעתו השיפוטית של כל שופט היושב בבית הדין המשמעתי, והוא אינו טעון הוכחה (ראו והשוו: ע״א 436/01 רכאב נ׳ רכאב, פ״ד נח(6) 913, 926 (2004)). אילו עסקה חוות הדעת אך בעקרונות האתיקה הנוגעים לכל פרופסיה, אפשר שהיה לה מקום. נראה שלא היה זה נכון להתייחס בחוות הדעת לנסיבות הקונקרטיות. שנית, פרופ׳ אסא כשר מסביר חלק מהתבטאויותיה של השופטת במיסרונים כמילוי החובה האתית שבכלל 11 לכללי האתיקה לשופטים "להשרות אוירה נינוחה" בבית המשפט. הוא אף מוסיף: "אני מניח שהחובה להשרות אוירה נינוחה חלה גם על חילופי דברים במעמד צד אחד ובתנאים המיוחדים של חילופי מסרונים״. ברור, שקיים הבדל תהומי בין התבטאויות המותרות לשופט או לשופטת בדיון במעמד שני הצדדים ובין מה שנכון שייעשה בעת דיון על פי צד אחד, ובוודאי בשיח שמחוץ לדיון פורמאלי בין כותלי אולם המשפטים, שיח הנוגע להליך תלוי או צפוי. בהחלט ניתן להבין ולקבל שמדי פעם מביעים השופט או השופטת במהלך דיון אמירות בעלות אופי הומוריסטי. אולם, גם לכך יש גבולות. שופט לא יתנהל בתפקידו השיפוטי כפי שמתנהל בדרן במופע סטנדאפ. נחזור ונזכיר, כי בענייננו מדובר היה בסידרה לא קצרה של אמירות מצד השופטת שנאמרו מול צד אחד, בעוד שלצד האחר אין מושג על המתרחש. שלישית, פרופ׳ כשר בדעה שהשופטת לא הייתה חייבת להביא בחשבון את נסיבות החשיפה לציבור של התכתבות המיסרונים. לטעמו, לשופטת אין אחריות לנסיבות החשיפה (לפי הכתוב בחוות הדעת, הדבר אירע עת שצלם צילם את המסך של הטלפון הנייד של הפרקליט). אין בידינו להסכים כי נסיבות החשיפה מקטינות מחומרת העניין. יהיו שיאמרו, היפוכו של דבר. על השופטת היה להימנע מהתבטאויות מסוימות כלפי צד אחד, בלא ידיעה של הצד האחר. אם היא הרשתה לעצמה להתבטא כפי שהתבטאה במיסרונים בשל אמונה שניתן לעשות כן משום שאין חשש לחשיפה, הרי ניתן לראות בכך, בנסיבות העניין, מרכיב של חומרה.

• 29.    לסיום פרק זה נאמר, כי התנהלותה של השופטת-הנקבלת חרגה במידה משמעותית מן המצופה, הנדרש והמתחייב מאדם המכהן כשופט ברשות השופטת.

אמצעי המשמעת – האם לבית הדין המשמעתי לשופטים יש סמכות להטיל על שופט אמצעי משמעת של השעיה?

• 30.   השאלה בה עלינו לדון עתה היא האם בית הדין המשמעתי לשופטים מוסמך להשית על שופט אמצעי משמעת של השעיה. יש להבהיר כי בדברנו על השעיה, עלינו להבחין בין השעיה הננקטת כאמצעי זמני בשלב מוקדם של ההליכים ועד לסיומם, לבין השעיה הננקטת כאמצעי משמעת סופי, המוטל על-ידי ועדת משמעת או בית דין משמעתי. כזכור, במקרה דנא החליטה נשיאת בית המשפט העליון על השעייתה של השופטת, מכוח סעיף 14 לחוק יסוד: השפיטה. מדובר באמצעי זמני לתקופת ההליך המשמעתי. כמובן, שאיננו עוסקים בכך, אלא רק באפשרות של בית הדין המשמעתי להשעות את השופטת כאמצעי משמעתי סופי. בהקשר זה הסכימו הצדדים, כזכור, כי על השופטת יוטל אמצעי משמעת סופי מסוג של השעיה, אך הם נחלקו בדבר תקופת ההשעיה. בעוד שהקובלת ביקשה שההשעיה תהא לתקופה של שנה אחת, ביקשה הנקבלת כי ההשעיה תתמצה בתקופת ההשעיה הזמנית עליה החליטה נשיאת בית המשפט העליון. נראה שכוונת הנקבלת הייתה שהשעייתה תפקע עם מתן גזר דיננו.

• 31.   את מסענו בעניין ההשעיה נתחיל בסעיף 13 לחוק יסוד: השפיטה, המורה כי:

"הוראות בדבר העילות לדין המשמעתי, דרכי הקבילה, הרכב המותב, הסמכויות של בית הדין המשמעתי ואמצעי המשמעת שהוא רשאי להטיל ייקבעו בחוק״ (ההדגשה שלי -א.ג.). מסעיף זה, נעבור לסעיף המונה את אמצעי המשמעת, הוא סעיף 19 לחוק בתי המשפט, שזו לשונו:

א מצעי משמעת 19. אמצעי המשמעת שבית הדין מוסמך להטיל הם:

• (1) הערה;

• (2) התראה;

• (3) נזיפה;

• (4) העברה למקום כהונה אחר;

• (5)  העברה מן הכהונה, בין בתשלום קיצבה ובין בשלילתה, כולה או מקצתה.

קריאה תמה של סעיף זה מבהירה מיד כי אין בו ציון מפורש של אמצעי המשמעת של השעיה. כיצד, אם כן, מבקשות הקובלת והנקבלת לבסס סמכות זו? הטענה העיקרית לעניין זה היא ש״השלם כולל את חלקו", או בלשון הכלל התלמודי "בכלל מאתיים מנה" (בבלי, סנהדרין לא, ע"א; וראו גם: רמב"ם, משנה תורה, עדות, פרק ג, הלכה ג). באופן יותר מפורט: הטענה מבוססת על סעיף 19(5), המסמיך את בית הדין להעביר שופט מכהונתו, קרי לסיים את תפקידו כשופט. מכאן, כך לפי הטענה, נגזרת גם סמכותו להשעות שופט לתקופה מוגבלת. טענה זו אף נסמכת על סעיף 35(א) לחוק העונשין, המעניק לבית המשפט הדן בהליך פלילי סמכות להטיל על אדם שהורשע בשל עבירה "כל עונש אשר אינו עולה על העונש שנקבע בדין לאותה עבירה". טענה נוספת שהועלתה היא כי הסכמת הצדדים היא המאפשרת לבית הדין להטיל על השופטת אמצעי משמעת של השעיה.

• 32. החוק הישראלי הראשון שעסק בשיפוט משמעתי של שופטים הוא חוק השופטים, התשי״ג-1953. באותו חוק נקבע, כי שופט יעמוד לדין משמעתי בפני בית דין של שופטים. בכל הנוגע לאמצעי המשמעת, נאמר בסעיף 23 באותו החוק כי: "בית הדין יביא את מסקנותיו, לזכות או לחובה, לפני שר המשפטים ", וכי: "מצא בית הדין שאין השופט ראוי להמשיך בתפקידו, יביא שר המשפטים את מסקנות בית הדין לפני נשיא המדינה, והנשיא יעביר את השופט מכהונתו". רואים אנו, כי בסעיף האמור דובר על כך שאם בית הדין מצא שהשופט אינו ראוי להמשיך בתפקידו, יובא הדבר בפני נשיא המדינה, שיעביר אותו מהכהונה. אין הסעיף מפרט כל אמצעי משמעת אחר מעבר לכך. ההתפתחות הבאה בכל הנוגע לאמצעי המשמעת שניתן להטיל על שופטים באה עם חקיקתו של חוק השפיטה (הוראות מעבר), התשמ״ד-1984 (להלן: חוק הוראות מעבר). סעיף 4(5) לחוק הוראות מעבר תיקן את חוק השופטים, בכך שהוסיף לו רשימה של אמצעי משמעת שניתן להשית על שופטים. רשימה זו הועתקה לסעיף 19 בחוק בתי המשפט.

• 33.   בחינה של חוקים אחרים המסדירים דין משמעתי באשר למקצועות שונים תגלה, כי אמצעי משמעת של השעיה לתקופה מוגבלת – המכונה לעיתים בהקשר לרישיונות עיסוק ״התלייה״ או ״פסילה זמנית״ – מופיע בהם במפורש. זאת, לצד התייחסות ספציפית לאמצעי משמעת של העברה מתפקיד לצמיתות (ראו, למשל בדינים המסדירים את השיפוט המשמעתי של עובדי מדינה – סעיפים 34(7), 34(9) ו-34(10) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ״ג-1963; רופאים – סעיף 41 לפקודת הרופאים; רופאי שיניים – סעיף 45 לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל״ט-1979; מקצועות פרא-רפואיים – סעיף 37 לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס״ח-2008; פסיכולוגים – סעיף 43(א)(4) לחוק הפסיכולוגים; עובדים סוציאליים

• – סעיף 40(4) לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ״ו-1996; עובדי סיעוד – תקנה 15 לתקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות), התשמ״א-1981; רוקחים – סעיף 56(טז) לפקודת הרוקחים; רופאים ווטרינרים – סעיף 19 לחוק הרופאים הווטרינרים; עורכי-דין

• – סעיף 68(4) לחוק לשכת עורכי הדין; רואי-חשבון – סעיף 12(ב)(3) לחוק רואי החשבון, התשט״ו-1955 ; ומהנדסים ואדריכלים – סעיף 17(א)(4) לחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי״ח-1958).

• 34.   כאמור, חוקים אלה מעניקים סמכות להשית סנקציה של השעיה בצד סמכות להשית סנקציה של העברה מלאה מהתפקיד. מכאן למדים אנו, כי המחוקק מתייחס לשני אמצעי משמעת אלה כאמצעים שונים ונבדלים באופיים ; אין הוא רואה את היחס ביניהם כיחס בין ״שלם״ לחלקו. הדברים אמורים גם לעניין סעיף 35(א) לחוק העונשין. בכל אותם חוקים המעניקים סמכות להשעות נקבל, אמצעי המשמעת של השעיה או התליה לזמן מוגבל מופיע ברשימת אמצעי המשמעת באופן מפורש, כאמצעי העומד בפני עצמו. זאת, בניגוד לקו הטיעון של הנקבלת, המבקשת להכיר בסמכות זו באופן משתמע, שעה שאמצעי משמעת של השעיה אינו מופיע בסעיף 19 לחוק בתי המשפט. לא למותר לציין, כי כבר בעת שהמחוקק גילה את דעתו בשנת 1984 , בחוק הוראות מעבר, מהם אמצעי המשמעת העומדים לרשות בית הדין המשמעתי לשופטים, ובחר שלא לכלול בהם את אמצעי ההשעיה, ניצבה לנגד עיניו החקיקה הישראלית העוסקת במקצועות אחרים, בה מופיע, כאמור, האמצעי של השעיה או התליה. נראה אפוא, כי בחירה זו של המחוקק הייתה בחירה מושכלת. לנקודה זו נשוב בהמשך כשנתייחס לטעמים התומכים באי-הכללה של אמצעי המשמעת של השעיה בארגז הכלים העומד לרשות בית הדין המשמעתי לשופטים.

• 35.   אין מקום לבחון את היחס בין "העברה מתפקיד" לבין "השעיה" כיחס שבין "שלם" ל״חלקו". בהקשר זה, יצוין כי בעבר הקרוב נדונה בבית המשפט העליון השאלה האם בית הדין הרבני מוסמך להמליץ על סנקציות "מדרבנו תם" שעה שאלה אינן מנויות בחוק (בג״ץ 5185/13 פלוני ני בית הדין הרבני הגדול (28.2.2017)). השופט י' עמית אחז בדעה – המתיישבת עם עמדת הנקבלת – לפיה ניתן ללמוד על סמכות זו, הנתונה לבתי הדין הרבניים, מכוח קל וחומר או מכוח הכלל הפרשני "בכלל מאתיים מנה" או "השלם כולל את חלקו". הוא ציין כי "קשה להלום כי נכיר במאסר, הפוגע בזכות היסוד לחירות, אך לא נכיר בלחץ חברתי וולונטרי פרי הרחקות דרבנו תם" (פיסקה 6.א. לחוות דעתו). לעומתו, הנשיאה מי נאור קבעה בעניין זה כך:

"בנקודה זו חולקת אני על חברי, שכן לגישתי העובדה כי קיימת בחוק סנקציה חמורה יותר אינה משמיעה לנו כי קיימת סמכות משתמעת להטיל סנקציה חמורה פחות. זאת, בפרט במקרה בו מדובר על סנקציות הפוגעות בזכויות יסוד. לפי עיקרון החוקיות, הרשות רשאית ומוסמכת לעשות רק את אותן פעולות שהחוק הסמיך אותה לעשותן. ככל שמדובר בפעולה הפוגעת בזכויות יסוד, ההסמכה לפעולה חייבת להיות ברורה ומפורשת, וזאת בין אם מדובר בפגיעה בחירות ובין אם מדובר בפגיעה בזכויות יסוד… בענייננו, תקנות דרבנו תם מגלמות פגיעה משמעותית בזכויות יסוד מוגנות וחשובות של פרטים, בין היתר בחופש העיסוק ובכבוד האדם. לפיכך, פגיעה בזכויות אלה חייבת להיות מכוח הסמכה ישירה ומפורשת בחוק, ולא ניתן ללמוד עליה מכוח היקש, קל וחומר או כלל פרשנות אחר."

(בג״ץ 5185/13 הנ״ל, פיסקה 12)

אף אני סבור, כי העובדה שחוק מסמיך ערכאה שיפוטית או משמעתית להטיל אמצעי משמעת "חמור", אינה משמיעה, מיניה וביה, כי בסמכותו להטיל כל סנקציה אחרת, גם כזו השונה במטרתה ובמהותה, רק מכיוון שלכאורה מדובר בסנקציה פחותה בחומרתה. יש לזכור, כי בצד התכלית המשותפת לכל עונש ולכל סנקציה, יש לעונשים ולסנקציות שונות מטרות נבדלות. בנוסף, ההשוואה בין סנקציה "חמורה" לסנקציה "פחות חמורה" אינה לעיתים כה פשוטה. במילים אחרות, לפעמים יקשה עלינו לקבוע מהו מדרג החומרה בין סנקציות, עונשים או אמצעי משמעת שונים. נדגים הקושי: אומנם הכל יסכימו כי עונש של עשר שנות מאסר הוא "חמור" יותר מקנס בסכום של 100 ש״ח; אך לא מובן מאליו כי עונש של שבועיים מאסר הוא פוגעני ו״חמור" יותר, לגבי כל אדם, מקנס בסכום של 100,000 ש״ח. ממילא, אין להתבונן בסוגיה מנקודת מבט של ערכים מוחלטים, משל סוגי העונש היו מסודרים בסולם ענישה בעל מדרג "חומרה" קטגורי וברור. זאת ועוד, מוכן אני להכיר בקיומו של הכלל בדבר "שלם הכולל את חלקו". אך יש לזכור: עסקינן בכלל פרשני, הא ותו לא. אין מדובר בכלל מכריע, או בלשון הספורט "שובר שוויון", אלא באחד מיני כללים שונים. במקרה דנא קיימים טעמים פרשניים רבים, שלגישתי, בוודאי בהצטברם יחדיו, גוברים על הכלל האמור, מאפילים עליו ומכריעים אותו.

• 36. במישור המשפטי יצוין, כי הצדדים מיקדו את טענותיהם בפרשנות של סעיף 19(5) לחוק בתי המשפט. נראה לנו כי מיקוד זה אינו מדויק. למעשה, איננו עוסקים בפרשנות של סעיף 19(5) הנזכר. סעיף קטן זה הוא ברור, הוא מכיר אך ורק באפשרות של ״העברה מן הכהונה״. ונחזור ונזכיר, סעיף 19 כולו אינו מזכיר כלל אפשרות של השעיה. עניין לנו איפוא בענף אחר בתורת הפרשנות – זה העוסק בפרשנות שתיקה של טקסט. בהקשר זה בוחנים אנו את ההסדר בכללותו. ודוקו: בהסדר מוצאים רשימה של אמצעי משמעת. רשימה זו אינה כוללת אמצעי משמעת של השעיה – כלומר, ההסדר שותק ביחס לאפשרות זו. מהי משמעותה של שתיקה זו? אופציה פרשנית אחת היא לקבוע שמדובר ב"שתיקה מכוונת", ובמילים אחרות "שתיקה מדעת". לפי אפשרות זו, ההסדר הוא הסדר שלם שבו מוסדרים כלל אמצעי המשמעת, חלקם במפורש וחלקם במשתמע. החלק המשתמע יכול להיחשב הסדר שלילי ("הסדר שלילי") או הסדר חיובי ("מקל וחומר"). אם נקבע כי מדובר בהסדר שלילי, המשמעות היא למעשה שהמחוקק ביקש לקבוע את ההסדר בסעיף 19 לחוק בתי המשפט כהסדר ממצה ("רשימה סגורה"). אם נמצא שמדובר בהסדר חיובי, נאמר למעשה היפוכו של דבר – כי המחוקק ביקש להסמיך את בית הדין להשית גם אמצעי משמעת שאינם מנויים בחוק, ואולם לא ראה הוא לנכון לכתוב זאת במפורש. אופציה פרשנית אחרת היא לקבוע ששתיקת המחוקק אינה שתיקה מכוונת מדעת, אלא מהווה השמטה מקרית. במצב דברים זה, קיימת אפשרות תיאורטית להשלים את החסר (לאפשרויות פרשניות אלה ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית 465 (1992); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 113-106 (2003); אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 218-214 (2004); רע״א 10879/02 באולינג כפר סבא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (12.2006 .6)).

• 37.   הנקודות שהעלינו עד כה מובילות למסקנה כי בפנינו ניצב לכאורה הסדר שלילי. כפי שהסברנו, מסקנה שלפיה מדובר בהסדר משתמע חיובי ("מקל וחומר"), אינה מתיישבת עם ניתוח ההסדר, בוודאי לאור הצבתו לצד הסדרי משמעת מקבילים. נראה, כי המחוקק הישראלי ביקש לייצר בסעיף 19 לחוק בתי המשפט הסדר שלם וממצה של אמצעי משמעת אותם ניתן להטיל על שופטים. שתיקתו ביחס לאמצעי משמעת אחרים – לרבות השעיה – נראית מכוונת. יודעים אנו שמלאכת החקיקה נעשית על-ידי בני-אנוש, וכי מטבע הדברים המחוקק אינו יצור מושלם. זאת, למרות שבעבר ניתן למצוא התייחסויות למחוקק כאל "יצור-על", שאינו טועה, אינו מתרשל ולעולם אינו מתנהל תוך חוסר תשומת לב (כך, בסוף המאה ה-19 אמר הלורד Haisbury: Whatever the real fact may be I think that a court of law is bound to proceed on the" assumption that the legislature is an ideal person that does not make mistakes" (Income Tax 549 ,531 .Special Purposes Commissioner v. Pemsel [1891] A. C). איננו מתעלמים גם מכך שמלאכת החקיקה נעשית על-ידי חברי הכנסת, המסתייעים ביועצים משפטיים לא מעטים, והכל עלולים להיות נגועים במגוון החסרונות הידועים של בני-אנוש. עם זאת, בנסיבות המקרה, כפי שנסביר מיד, איננו סבורים כי ניתן להצביע על כשל או טעות בהליך החקיקה, שמצדיקים לראות בהסדר שבחוק ככזה הלוקה בחסר.

• 38.   על מנת ליתן תשובה לשאלה האם המקרה דנא הינו דוגמה לכשל אנושי בחקיקה, עלינו לבחון שתי סוגיות: הראשונה, האם נמצא איזכור כלשהו בהליך החקיקה לאפשרות לכלול את ההשעיה כאחד מאמצעי המשמעת שניתן להטיל על שופטים; השנייה, האם קיימים טעמים משמעותיים המסבירים מדוע השעיה לא נכללה בסעיף 19 לחוק בתי המשפט. משקלה של הסוגיה הראשונה נמוך ביחס למשקלה של הסוגיה השנייה. לפני שנבחן את שתי הסוגיות הללו, נציג בקצרה טיעון אפשרי נוסף לשם הקביעה כי מדובר בהסדר הלוקה בחסר, והוא כי בסעיף 19 לחוק בתי המשפט לא נמצא מגוון מספק של אמצעי משמעת. קרי, רשימת האמצעים היא רשימה חלקית וחסרה. את חמשת אמצעי המשמעת ניתן לתאר כסולם, בו הטיפוס הוא מן הקל אל הכבד: הערה, התראה, נזיפה – שהם אמצעים קלים; העברה למקום כהונה אחר -שהוא אמצעי ביניים; והעברה מן הכהונה – שהוא האמצעי החמור ביותר. אמצעי הביניים מעורר שאלות שונות שנדון בהן בהמשך, בעת שנבחן מהו האמצעי שראוי לעשות בו שימוש לגבי השופטת (פיסקה 48 להלן). ברור שיש פער תהומי בין שלושת האמצעים הקלים ואמצעי הביניים מצד אחד, לבין זה האולטימטיבי – העברה מן הכהונה, מצד שני. אמת, אמצעי של השעיה עומד באופן תיאורטי בתווך, ויש בו מעין גישור על הפער הרחב שהזכרנו. ברם, כפי שנראה מיד, האפשרות של השעיה נזכרה בהליך החקיקה, כך שלא ניתן לומר שהתעלמו ממנה. והעיקר, ואף זאת יוסבר בעוד זמן קצר, קיימים הסברים לא מעטים מדוע השעיה אינה בגדר אופציה ראויה לגבי שופטות ושופטים.

• 39.   בחינה של הליך החקיקה מגלה שאכן נשמעו הערות, אומנם באופן תמציתי, ביחס להיעדרה של השעיה מרשימת אמצעי המשמעת שניתן להטיל על שופטים. בדיון שנערך בפני ועדת המשנה לחוקי יסוד של ועדת החוקה, חוק ומשפט, ביום 9.11.1982, העיר ד״ר גי קלינג, אז נציג לשכת עורכי-הדין, כי "קיימת בעיה מכיוון שאין סולם מלא אלא חלקי״, והוא הוסיף:

"גם אי אפשר להשעות שופט לתקופה מסוימת".

על רקע זה, קשה לטעון כי היעדרו של אמצעי המשמעת של השעיה בחוק בתי המשפט נבע מחוסר תשומת לב או מתקלה בהליך בחקיקה.

• 40.   לצד זאת, כאמור, קיימים טעמים טובים מדוע השעיה של שופט מהכהונה לתקופה מסוימת נעדרת מרשימת אמצעי המשמעת. נתאר לעצמנו שבית הדין המשמעתי מוסמך היה להשעות שופט או שופטת לתקופה מסוימת. נניח שבית הדין סבור שיש להשעות את השופט לתקופה של שנתיים ימים. מניחים אנו כמובן עוד, כי בתום תקופת ההשעיה, יחזור השופט למלא את תפקידו. מה יהא על השופט בתקופת ההשעיה? האם בתקופת ההשעיה כפוף השופט להוראות החוק ולכללי האתיקה החלים על שופטים? האם רשאי הוא לעסוק בעיסוק כלשהו, למשל בעריכת-דין, או שייאסר עליו לעסוק בתחום כלשהו? האם מתקבל על הדעת, למשל, שהשופט המושעה יופיע ויטען בבתי-המשפט כאחד הפרקליטים? מה יחוש עורך-הדין של הצד האחר שיודע כי הפרקליט שמולו עתיד לשוב לכס השיפוט? ומה יחוש בעל הדין האחר, שיודע כי מצידו השני של המתרס מופיע שופט בהשעיה? יתרה מכך: השעיה או התליה של רישיון משמיעים לנו כי בתום התקופה רשאי המושעה, או זה שרישיונו הותלה, לחזור ולעסוק בעיסוקו או במקצועו בלא שיידרש להתמנות שוב, להיבחן פעם נוספת או להתקבל מחדש לתפקיד או למשרה. האם מתקבל על הדעת ששופטת שהושעתה -למשל, לחמש שנים – תשוב לכס השיפוט בתום תקופת ההשעיה, בלא שייערך בירור מה קרה עימה בתקופה זו, במה עסקה וכיצד התנהלה, והאם היא כשירה לשוב ולכהן כשופטת? ומה תהיה מידת האמון של בעלי-דין בשופט שהושעה בגין עבירות משמעת לתקופת זמן ארוכה? ואם תאמר כי בתום תקופת ההשעיה יש לבחון מחדש את כשירותה והתאמתה של השופטת, מיד תישאל השאלה מה הבסיס המשפטי לבחינה שכזו? האם עניינה של שופטת שהושעתה יובא בתום תקופת ההשעיה בפני ועדת הבחירה לשופטים? מכוח איזו הוראה בחוק? נראה, כי שאלות רבות אלה תומכות במסקנה אחת: אי כלילתה של השעיה ברשימת אמצעי המשמעת המנויים בסעיף 19 לחוק בתי המשפט, נובעת מבחירה מודעת ושקולה של המחוקק, לא מטעות, לא משכחה, לא מחוסר תשומת לב. אף אין מדובר בתוצאה אבסורדית.

• 41.   נוסיף ונאמר: אנו סבורים כי מדובר בהסדר שלילי. ואולם, אפילו היינו מגיעים למסקנה כי שתיקת המחוקק בענייננו היא מקרית ומדובר בהסדר הלוקה בחסר, ספק רב אם בנסיבות ניתן וראוי היה להשלימו. הכרה באפשרות להטיל על שופטים אמצעי משמעתי שאינו מנוי בחוק, עומדת לכאורה בסתירה להוראה הקיימת בסעיף 13 לחוק יסוד: השפיטה, הקובעת כי "הוראות בדבר… הסמכויות של בית הדין המשמעתי ואמצעי המשמעת שהוא רשאי להטיל ייקבעו בחוק״ (ההדגשה הוספה – א.ג.). בנוסף, מדובר במהלך שנושא עימו פוטנציאל לפגיעה בעצמאות השיפוטית של שופטים ובזכויותיהם הנובעות מהכהונה. ספק אם ניתן וראוי שהכרה באפשרות זו תוסדר בדרך של קביעה שיפוטית, להבדיל מהסדרה בידי המחוקק. הדברים אמורים גם בכך שאומנם במקרה דנא השעיה עשויה הייתה להיטיב עם השופטת הנקבלת ולהקל עמה; ואולם, ברי כי הכרה באפשרות עקרונית להשעות שופט נושאת עימה גם פוטנציאל של החמרה בענישה במקרים עתידיים. מעבר לכך, הכרה שיפוטית באפשרות להשעות שופט תידרש להקיף סוגיות רבות ומורכבות, לרבות תקופת ההשעיה האפשרית, מנגנון ההחזרה של שופט לכהונה, שכרו של השופט בתקופת ההשעיה ועוד. בדין אין כל תשובה לשאלות אלו, שהרי החוק אינו מונה כלל את ההשעיה כאחד מבין אמצעי המשמעת, ועל כן לא נמצא בו התייחסות לאלה. רואים אנו, כי השעיה לתקופה מוגבלת של שופט מעוררת סדרה ארוכה של סוגיות ובעיות, שלאורן ספק רב אם כלל ראוי לאמץ אמצעי שכזה. מכל מקום, אפילו יאומץ במפורש אמצעי כזה בחוק, חובה ללוות ההכרה בו בהוראות מפורשות שיתנו מענה לשאלות שהצגנו. כאמור, לא מצאנו את כל אלה בדין הקיים.

• 42.   יצוין, כי הספרות המשפטית הישראלית העוסקת בדין המשמעתי החל על שופטים אינה מכירה באפשרות להשעות שופטים כאמצעי משמעתי. השופט מרדכי בן-דרור מתייחס בספרו בעיקר לאמצעי המשמעת הקיימים בחוק בתי המשפט, בהוסיפו בקצרה בלבד כי "עונש של השעיה אינו נכלל בין 'אמצעי המשמעתי שבסמכותו של בית הדין המשמעתי להטיל על שופט״ (מרדכי בן דרור התנהגות שופטים 213, 264 (2005)). גם בכתבים אחרים העוסקים בשיפוט משמעתי של שופטים נמצא דיון קצר באפשרות להשעות שופט כאמצעי זמני, אך לא קיימת כל התייחסות לאפשרות להורות כך כאמצעי משמעתי סופי (ראו: גבריאל קלינג אתיקה של שופטים 430 (2014) (להלן: קלינג); טובה שטרסברג-כהן ועו״ד מורן סבוראי "ביקורת שופטים במישור האתי-המשמעתי״ משפט וממשל ט 371 (2006); דפנה אבניאלי "מי יבקר את השופטים וכיצד״ משפט וממשל ט 387 (2006) (להלן: אבניאלי).

• 43.   להשלמת התמונה יוער בקצרה, כי בניגוד לשיטת המשפט הישראלית, קיימות בעולם שיטות משפט שבהן מוסדרת בחוק באופן מפורש אפשרות להשעות שופטים באופן זמני מכהונתם כאמצעי משמעתי. כך, למשל בארצות הברית, ניתן למצוא הוראות חוק מדינתיות אשר מעגנות סמכות לגורמים שונים בחלק מהמדינות להשעות שופטים מכהונתם כאמצעי משמעת. הוראות מקבילות ניתן למצוא גם בשיטות משפט אירופאיות (בארצות הברית, ראו, למשל: (2)30 § ,Mich. Const. art. vi (חוקת מדינת מישיגן); (1)8 § ,Or. Const. art. vii (חוקת מדינת אורגון); 12 § ,Fla. Const. art. v (חוקת מדינת פלורידה); (5)31 § ,Wash. Const. art. iv (חוקת מדינת וושינגטון); 11 § ,Ind. Const. art. vii (חוקת מדינת אינדיאנה); ובמדינות הקונטיננט, ראו, למשל: 107 .Costituzione della Repubblica Italiana, art (חוקת איטליה); .Constitution Espanola, art 117 (חוקת ספרד); (2)97 .Grundgesetz fur die Bundesrepublik Deutschland, art (חוקת גרמניה)). יחד עם זאת, וזהו העיקר לענייננו, הוראות אלה, אותן ניתן למצוא בשיטות משפט שונות, מצויות בחוק באופן מפורש. יתרה מכך, לעיתים קרובות הן מעוגנות בחוקה. ההכרה בהן נעשתה באופן מפורש בחוק או בחוקה תוך שההסדר כולל הוראות הצריכות לדבר, וזאת להבדיל מההכרה המשתמעת, אותה ביקשו הצדדים בעניינו.

• 44.   לבסוף, ייאמר המובן מאליו, כי הסכמת הצדדים כשלעצמה אינה יכולה להוות מקור סמכות להטלת אמצעי משמעת. כפי שראינו, סמכויות של ערכאות שיפוטיות ומשמעתיות, בוודאי כאלה הנושאות עימן פוטנציאל לפגיעה בזכויות, נקבעות בדין. אין הן נושאות כוח לשאוב את סמכותן מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו מאפשר זאת. לא יעלה על הדעת שבעניין רגיש ובעל חשיבות ציבורית, כמו סמכות של טריבונל סטאטוטורי משמעתי של שופטים, תוכר הסכמה של הצדדים כמקור סמכות נוסף לעניין אמצעי המשמעת שבית הדין מוסמך להטילו.

• 45.   מן המקובץ עולה המסקנה, כי אין זה מסמכותו של בית דין משמעתי לשופטים להשית אמצעי משמעת של השעיה. אילו הכרנו באפשרות זו היה הדבר בבחינת מעשה חקיקה ממש. כפי שראינו, קיימים טעמים פרשניים רבים המובילים לקביעה שעסקינן ב״הסדר שלילי", היינו הסדר ממצה, השולל את האפשרות להוסיף על דרך פרשנות או השלמה אמצעי משמעת של השעיה. זאת, במיוחד נוכח הבעייתיות הכרוכה בהכרה בו לגבי שופטים ושופטות. הכרה במקרה זה באפשרות של השעיה הייתה בגדר אקרובטיקה פרשנית בלתי ראויה.

אמצעי המשמעת – בחירה בין אמצעי המשמעת הקיימים בחוק בתי המשפט

• 46.    מהו, אם כן, אמצעי המשמעת שיש להשית על השופטת? כאמור, הגענו למסקנה כי אין בסמכותו של בית הדין המשמעתי לשופטים להשית השעיה על שופט או שופטת שהורשעו בדין משמעתי, הוא אמצעי המשמעת אותו ביקשונו שני הצדדים, כזכור, להשית על השופטת (אם כי הם נחלקו באשר לתקופת ההשעיה). נותרו, לפיכך, אותם אמצעי משמעת המנויים במפורש בסעיף 19 לחוק בתי המשפט. נזכירם שוב: הערה; התראה; נזיפה; העברה למקום כהונה אחר; והעברה מן הכהונה. עוד נזכיר, כי בתגובה לספק שהבענו בעת הדיון באשר לסמכות לגזור השעיה, מסר הפרקליט המייצג את הקובלת כי עמדתה היא שנזיפה אינה בגדר עונש ראוי. לעומת זאת, הנקבלת עתרה להסתפק בנזיפה.

• 47.    כבר ציינו ששלושת אמצעי המשמעת הראשונים – הערה, התראה ונזיפה -מצויים בצד הקל של המדרג. ברי, כי סדר הופעתם של האמצעים השונים בסעיף 19 מצביע על התקדמות מן הקל אל הכבד, מן החמור פחות אל החמור יותר. משמע, המחוקק ראה בנזיפה אמצעי חמור מהתראה, וזה של התראה חמור מהערה. יש להודות על האמת כי קשה לראות הבדל מהותי בין שלושת האמצעים האמורים. המשותף להם, הוא שאין לאף אחד מהם משמעות מעשית מיידית על השופט. כל אחד מהם נרשם בתיקו האישי של השופט. יש להניח, שהעניין יבוא לידי ביטוי כאשר ייבחן קידום של השופט או השופטת שעליהם הושתה הערה, התראה או נזיפה, בין אם לתפקיד סגן נשיא או נשיא, ובין אם לבית למשפט גבוה יותר, או קידום אחר כלשהו. בנקודת הזמן הרלוונטית תשקול הרשות הממנה את סוג אמצעי המשמעת שהושת, בצד עצם ההרשעה ועובדות המקרה המסוים, בטרם תקבל החלטה. נאמר מיד, כי הננו בדעה שכל אמצעי המשמעת שבמדרג הנמוך, לרבות החמור שבהם, היינו נזיפה, אינם ראויים ואינם מתאימים במקרה דנא. לשון אחר, מעשיה של השופטת בהחלט מצדיקים שימוש באמצעי משמעת חמור מנזיפה.

• 48.    משעולים במדרג החומרה לשלב הבא, זה שלאחר נזיפה, מגיעים להעברה למקום כהונה אחר. אמצעי זה מעורר את השאלה מתי יהיה מוצדק לעשות בו שימוש. ניתן לתהות כיצד זה שופט שחטא והורשע בדין משמעתי יוכל לכהן בבית משפט בעיר פלונית אך לא בבית משפט בעיר אלמונית. אם אין השופט או השופטת מתאימים וראויים לכהן בעיר אחת, מדוע נמצא הוא או היא מתאימים וראויים לישב בדין בעיר אחרת? האם מדובר בהגלייה לארץ (עיר) גזירה?! זאת ועוד, העברה לעיר אחרת ממקום הכהונה המקורי כאמצעי משמעת עלולה להתפרש מבחינה ציבורית באופן שלילי לגבי המקום החדש. מדוע תושבי אותה עיר של מקום הכהונה החדש אמורים להישפט בפני שופט או שופטת שהורשעו בדין?! (ראו והשוו: סעיף 11 להנחיה מספר 5.2 ״חלופות למעצר עד לתום ההליכים״ הנחיות פרקליט המדינה (27.12.2009), המתייחסות בשלילה למגמה ששררה בעבר לפיה נהגו לשלוח עצורים לחלופת מעצר בעיר אילת). ייתכן, שראוי יהיה לשקול העברה למקום כהונה אחר מקום שנסיבות המקרה המסוים, הכרוך בעבירה משמעתית, קשורות למקום הכהונה בו כיהן השופט שהובא לדין משמעתי והורשע. כמו כן, אפשר שהתשובה לתמיהות שהצגנו תימצא בכך שהעברה לבית משפט אחר תהא סנקציה במובן זה שייווצר קושי לשופט, שייאלץ להיטלטל מדי יום מקצה הארץ האחד ועד לקצהה האחר. ברם יש להבין, כי העברה למקום כהונה אחר מעוררת שאלות שונות אף בנוגע למערכת המשפחתית, לגבי בן או בת הזוג והילדים. אין לנו שום מידע בעניין הקונקרטי. נראה, שבחירה באפשרות זו מצריכה בירור מקדמי בעניינים שונים. זאת ועוד, הקובלת לא ביקשה לעשות שימוש באמצעי זה ואף הנקבלת לא נדרשה לו. אין מקום שבית הדין יבררה מיוזמתו ויקבע, בלא כל תשתית, לאיזה בית משפט תועבר השופטת.

• 49. נותרה, אם כך, החלופה העונשית החמורה ביותר בדין משמעתי לשופטים, זו של העברה מן הכהונה. האם זהו אמצעי המשמעת הראוי במקרה דנא? יש להודות, כי במבט ראשון נראה שאמצעי זה חמור הוא יתר על המידה. ניתן אף לטעון, שמאחר שעסקינן בהליך מעין עונשי, ובפרט לנוכח עמדות הצדדים שהוצגו בפנינו, אין מקום לבחור בסנקציה האולטימטיבית של סיום הכהונה כשופט. אפשר לתמוך טיעון זה בהפניה למקרה שנדון בבית הדין המשמעתי לשופטים בפרשת הילה כהן .כזכור, באותו מקרה הורשעה שופטת בכך שהכתיבה פרוטוקולים של דיונים שנערכו כביכול בפניה, בעוד שלא היה לכך כל יסוד במציאות. בית הדין המשמעתי לשופטים החליט, ברוב דעות, להעבירה למקום כהונה אחר וכן להשית עליה נזיפה. אכן, אותו מקרה חמור הוא מזה שבא בפנינו. עם זאת, יש לזכור כי חודשים מספר לאחר סיום ההליך המשמעתי בפרשת הילה כהן, החליטה הוועדה לבחירת שופטים לסיים את כהונתה של השופטת (ראו אבניאלי, עמי 388). כמו כן, לא ניתן להתעלם מדעת המיעוט באותו הליך משמעתי, שלפיה היה זה מן הנכון להעביר את אותה שופטת מכהונתה.

• 50.    נזכור ונזכיר, במקרה של הנקבלת אין המדובר בהתכתבות חד-פעמית במיסרון עם פרקליט של אחד הצדדים (והדבר נעשה בלא שהצד האחר מודע כלל לעניין); אין המדובר בהתכתבות בעניין קביעת מועד בלבד (אף מכך יש לטעמנו להימנע); ובנוסף, תוכנם וסגנונם של הדברים שהוחלפו בין השניים – הפרקליט והנקבלת – מעצימים את חומרת העניין. המקרה דנא מהווה דוגמה להתרחשויות שניתן לכנותן יחדיו – ירידה במדרון חלקלק: ממיסרונים שעסקו בתיאום לוגיסטי למיסרונים שתוכנם גרם לפגיעה משמעותית בחזות הנייטראלית והאובייקטיבית של בית המשפט. רואים אנו חשיבות בהצבת רף גבוה להתנהגות הולמת של שופטים. המסר שאמור לצאת מבית הדין המשמעתי לכל שופטי ישראל הוא שהפרה של דיני המשמעת תיתקל בתגובה חריפה, אפשר אפילו חריפה במיוחד. זאת, נוכח התפקיד המרכזי והחשוב שממלאים השופטות והשופטים בדמוקרטיה הישראלית, ועל מנת לשמר את אמון הציבור ברשות השופטת, ואף להגבירו. משהחברה הטילה עלינו השופטים להכריע בגורלם של אחרים לשבט או לחסד, נגזר עלינו להחמיר עם עצמנו ועם אלה שהם בשר מבשרנו.

• 51.    ציינו, כי גורמים שונים הציגו באופן חיובי את התנהלותה המקצועית של השופטת, עוד בעת שכיהנה בפרקליטות מחוז מרכז וכן בתקופת כהונתה בבית משפט השלום בתל-אביב. אמירות חיוביות ביותר נאמרו אף לגבי יושרתה של השופטת, חריצותה, הגינותה ומזגה הטוב. נתנו דעתנו לכל אלה. עם זאת, החומרה היתרה בה רואים אנו את התנהלותה הנמשכת של השופטת, כמתואר בהרחבה בגזר הדין, אינה מותירה מנוס אלא ליתן משקל מכריע לפן הבלתי ראוי שנחשף בכתב הקובלנה המתוקן, ולהורות על העברת השופטת מכהונתה.

היבטים מערכתיים

• 52.    נוכח העובדה שהנקבלת הודתה בעובדות, לא הובאו בפנינו ראיות בשלב שקדם להכרעת הדין. לפיכך, לא נחשפה בפנינו התמונה המלאה באשר לשיח שבין הפרקליט לשופטת. כמו כן לא הובא לידיעתנו כיצד בדיוק פועלים בבית המשפט בו מכהנת השופטת, הוא בית משפט השלום בתל-אביב, כאשר מוגשים הליכים פליליים, שחלקם על פי טיבם נידונים הם על פי צד אחד וכאשר מובא לבית המשפט חומר חסוי מצד התביעה. במילים אחרות, לא נחשפנו להתנהלות המערכתית, לא זו של התביעה, לא זו של בית משפט השלום בתל-אביב ולא זו של בתי משפט אחרים. עם זאת, די במה שהונח בפנינו על מנת להגיע למסקנה שעולות שאלות החורגות מן המקרה הקונקרטי, היינו קיימים היבטים מערכתיים למה שארע.

• 53.    מתברר, שביום 1.7.18 הוציאה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת א' חיות, נוהל חדש לגבי "ממשק העבודה בין שופטים ובין גורמי תביעה וחקירה בבקשות לפני הגשת כתב אישום״ (נוהל 1-18). הנוהל הוצא בהמשך להחלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים בעניינה של הנקבלת, ובעקבות מסקנות של צוות בדיקה שהקימה הנשיאה לאחר החלטתו של הנציב. איננו רואים מקום להידרש לפרטי הנוהל (לנוהל, לחצו על הקישור המצורף). נציין אך זאת, כי על פי הנוהל "ממשק העבודה בין השופט לגורמי החקירה והתביעה ייעשה באמצעות מזכירות בית המשפט… ". עוד נקבע בנוהל כי אין להגיש בקשות מעצר ובקשות למתן צווים במישרין לשופט או למי מאנשי לשכתו. כלומר, אין מקום לקשר ישיר ובלתי אמצעי בין גורמי התביעה לשופט או לשופטת שאמורים לדון בהליך.

• 54.    בהיבט המערכתי רואים אנו לנכון להזכיר את תקנות סדרי דין (סעד מידי בימי מנוחה ומחוץ לשעות העבודה הרגילות בבתי המשפט), התשל״א-1971 (להלן: תקנות סעד מידי). התקנות, כשמן הן, מסדירות את הפנייה לבית המשפט מחוץ לשעות העבודה כאשר "הסעד דרוש בשל פיקוח נפש או לשם מניעת נזק רציני אשר אינו ניתן לתיקון אם לא יינתן הסעד מיד" (תקנה 2(א) סיפא). תקנות סעד מידי חלות על כל סוגי העניינים: פליליים, אזרחיים ומינהליים. בתקנות נקבע, כי בבתי המשפט יכהנו שופטים תורנים מחוץ לשעות העבודה (תקנה 3). התקנות אף מורות את דרך ההגשה של בקשות דחופות: על המבקש סעד דחוף לפנות למזכיר הראשי של בית המשפט והלה יפנה את הבקשה לשופט התורן (תקנה 4(א)). כך נמנע קשר ישיר בין המבקש סעד דחוף לשופט. ברם, הוראה נוספת קובעת (תקנה 4(ב)) כי אם לא ניתן להשיג את המזכיר הראשי אפשר לפנות במישרין לשופט התורן. במילים אחרות, בסיטואציות מסוימות הדין מאפשר קשר ישיר, על פי צד אחד, בין בעל דין לבין השופט או השופטת התורנים, והכל מחוץ לבית המשפט ומחוץ לשעות העבודה הרגילות. נראה שיש לבחון האם לא ניתן לקבוע הסדר שימנע את הקשר הישיר הראשוני גם במצבים דחופים, במיוחד מחוץ לבית המשפט. מכל מקום, אף אם קיים צידוק במקרה מסוים לקשר כזה, הרי חובה לתעדו בתיק בית המשפט.

הערות טרם סיום

• 55.    ההתייחסות החריפה לעבירות משמעת והפרה של הקוד האתי החל על שופטים, כפי שבאה לידי ביטוי בגזר דין זה, מהווה דוגמה נוספת למה שאינו ידוע בציבור אך ראוי להציפו. כוונתנו למה שניתן לכנות כחסרונות של המקצוע השיפוטי. לעיתים נשמע טיעון כי השופטות והשופטים מורמים מעם וכי נהנים הם מהטבות שונות ומיתרונות מרובים. לא מוכרים החסרונות הכרוכים בעיסוק השיפוטי. ראינו זאת עתה, לעניין אמצעי המשמעת המושת על השופטת, אמצעי שיש בו מבחינות מסוימות מידה של חומרה רבה. נביא דוגמה נוספת, שרבים מחוץ לרשות השופטת אינם מודעים לה, ואשר נוגעת לפן הפרטי של התנהלות השופטים. שופט או שופטת שנפגעה זכותם בתחום המשפט הפרטי, למשל בכל הנוגע לדירה ששכרו, יימנעו במקרים רבים מהגשת הליך שיפוטי, מקום שכל אזרח אחר היה אץ-רץ לבית המשפט. ואזכיר, כי כאשר שופט או שופטת הם בעלי דין בהליך אזרחי, נשיא בית המשפט העליון הוא שקובע את מקום השיפוט (סעיף 24 לחוק בתי המשפט). כלומר, נשיא בית המשפט העליון מיודע על כל הליך אזרחי שמעורבים בו שופטים כבעלי דין. ניתן היה להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות להימנעות שופטות ושופטים ממימוש זכויות, דווקא בגלל מעמדם. אין בדברים אלה משום מחאה, אלא הכרה בכך שלתפקיד השיפוטי יש פנים רבות מן ההיבט האישי, חלקם בהחלט חיוביים, אבל חלקם אינו כזה.

• 56.    במהלך הדיון בפנינו נרמז כי ההתכתבויות במיסרונים בין פרקליטים לבין שופטות ושופטים לגבי תיקים תלויים ועומדים הינו ענין מקובל. ייאמר מיד כי אנו היושבים לדין לא נתקלנו מעולם בתופעה או אפילו רסיס של תופעה כזו. ואם יטען הטוען שקיים במקרה זה פער דורי, נשיב לו שאכן פער כזה קיים, מטבע הדברים, גם ברשות השופטת, אך לא בנושא שבפנינו. נאמר בקול רם וצלול, כי אסור על שופטי ישראל להתנהל בדרך בה התנהלה השופטת. התפתחויות טכנולוגיות שונות עשויות, כמובן, להשפיע על דרכי התנהלותה של הרשות השופטת והשופטים המכהנים בה. לא נוכל להסכים שטכנולוגיה מודרנית תצדיק, מבחינת אתיקה שיפוטית, התכתבויות ישירות בין עורך דין או עורכת דין לבין שופט או שופטת, דוגמת אלה להן נחשפנו במקרה דנא.

• 57.    בגזר דין זה לא יכולנו להימנע מלהתייחס פעמים רבות לפרקליט שהתכתב עם השופטת. חובה עלינו ליתן הערת אזהרה בהקשר זה. עניינו של הפרקליט לא נדון בפנינו אלא עניינה של השופטת. עקב נסיבות המקרה, לא היה מנוס מאיזכורים רבים של הפרקליט ומעשיו. מיותר לומר שאיננו מתיימרים להכריע בעניינו, וכל מה שאמרנו לגביו אינו מחייב את הטריבונל הדן בעניינו. מזוית אחרת: איננו סבורים כי ההסדר שהושג בעניינו של הפרקליט אמור להשפיע על הרף הגבוה שאנו מציבים לגבי התנהלות נאותה וראויה של שופטות ושופטים.

• 58.    בגזר דיננו הזכרנו מספר פעמים את סעיף 19(5) לחוק בתי המשפט (מצוטט בפיסקה 31 לעיל), המסמיך את בית הדין המשמעתי לשופטים להעביר שופט או שופטת מכהונתם, היינו להביא לסיום התפקיד. למען שלמות התמונה נציין שתי אפשרויות נוספות בהן עשויה להסתיים כהונה של שופט או שופטת בשל התנהלות או התנהגות בלתי ראויים. האפשרות האחת מוסדרת באופן פורמאלי בדין ואילו האחרת היא בלתי פורמאלית. לגבי האפשרות הראשונה, נפנה לחוק יסוד: השפיטה, המקנה סמכות דומה לוועדה לבחירת שופטים. סעיף 7(4) לחוק היסוד קובע כי הוועדה מוסמכת להביא לסיום כהונה של שופט, אם ההחלטה נתקבלה ברוב של שבעה חברים לפחות (מתוך תשעת חברי הוועדה) (ראו גם סעיף 14 לחוק בתי המשפט; קלינג, בעמי 432). בעבר עלתה השאלה האם ועדת הבחירה מוסמכת לסיים כהונה של שופט או שופטת לאחר שבית דין משמעתי השית אמצעי משמעתי שאינו כה חמור. הזכרנו את עניינה של השופטת הילה כהן (פיסקה 18 לעיל). שם התנהלות העניינים הייתה כזו: הכרעה של בית דין משמעתי להעביר את השופטת למקום כהונה אחר בצד נזיפה, ולאחר מכן הכרעה של הוועדה לסיים את הכהונה. הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בה הועלתה הטענה הנזכרת, אך בסופו של דבר העתירה נמחקה בלא דיון והכרעה (בג״ץ 9100/05 כהן ני יו״ר הוועדה לבחירת שופטים (14.2.2013)).

האפשרות הבלתי פורמאלית אליה אנו מכוונים הינה זימונו של השופט או השופטת לנשיא בית המשפט העליון, בעקבות התנהלות בלתי ראויה או מספר מקרים חריגים. זימון כזה יכול לבוא לאחר מקרה קל (אחד או יותר) או נוכח ארוע חמור בו היה השופט מעורב. אם מדובר במקרה קל נוזף הנשיא באופן בלתי פורמאלי בשופט. לעיתים העניין נרשם בתיק האישי של השופט. אם עסקינן בארוע או ארועים חמורים, הנשיא מבקש מהשופט להתפטר מתפקידו. ואכן, בעבר היו מקרים בהם כהונת שופט נסתיימה בדרך זו, בלא הליך משמעתי.

• 59.    כזכור, סעיף 19(5) לחוק בתי המשפט מורה שבית הדין מוסמך להעביר שופט מכהונתו. הסעיף מוסיף כי בית הדין רשאי אף לקבוע שסיום הכהונה יהא "בין בתשלום קיצבה ובין בשלילתה, כולה או מקצתה". הוראה זו מכוונת, כך נראה, לשופטים הזכאים למה שמכונה פנסיה תקציבית. כידוע, סוג זה של פנסיה לגבי שופטים לא קיים עוד, מאז שנת 1999. שופטים שנתמנו לאחר מכן, כולל הנקבלת, שנתמנתה בשנת 2014, אינם זכאים לפנסיה תקציבית אלא למה שמכונה פנסיה צוברת. משמע, אין עוד משמעות להוראה בדבר האפשרות של שלילת קיצבה.

סיום

• 60.    בפנינו הונח הליך משמעתי נגד שופטת המכהנת בבית משפט השלום בתל אביב-יפו. השופטת הובאה לדין בשל כך שניהלה לאורך זמן התכתבות במיסרונים עם פרקליט שהופיע בפניה בהליכים פליליים, טרם הגשת כתב אישום. אין המדובר בהתכתבות פרטית. מדובר בהתכתבות שעסקה ישירות בהליכים הפליליים שהתנהלו בפני השופטת. בתחילת הדרך עסקו המיסרונים בעניינים לוגיסטיים, כמו מועדי חתימה על צווים. בהמשך מדובר היה בהתכתבות שנגעה לתוכן ההליכים עצמם. עד כדי כך שבהזדמנות מסוימת כתב הפרקליט לשופטת שצפוי כי לגבי חשודים מסוימים יתבקש מעצר של שלושה ימים, אך השופטת תוכל להסתפק ביומיים של מעצר. הנקבלת הגיבה בכותבה: "אתה ממשיך לגלות לי הכל ואני איאלץ להיראות ממש מופתעת…" כל זאת בלא שהחשודים מודעים כלל למה שמתרחש בין השופטת לפרקליט.

בין הצדדים שבפנינו הושג הסדר ועל פיו הוגש כתב קובלנה מתוקן. השופטת הודתה בעובדות שבו וכן הודתה באשמה. בהתאם לכך הרשענו את השופטת בהתנהגות באופן שאינו הולם שופט בישראל, בהתנהגות באופן שעלול לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט ובהתנהלות בחוסר שוויון כלפי הצדדים שבפניה. לעניין גזר הדין הסכימו הצדדים שיושת על השופטת עונש של השעיה. עם זאת, הקובלת עתרה להשעיה של שנה אחת ואילו הנקבלת ביקשה להסתפק בהשעייתה הזמנית, השעיה עליה החליטה נשיאת בית המשפט העליון זמן קצר לאחר פתיחת ההליך המשמעתי.

שאלה מרכזית שעלתה בפנינו הייתה כלום מוסמך בית הדין המשמעתי לשופטים להטיל עונש של השעיה על שופט או שופטת שהורשעו בדין משמעתי. הגענו למסקנה שאין זה מסמכות בית הדין להטיל אמצעי משמעת זה, שאינו נזכר כלל בחוק הקובע מהן הסנקציות שבסמכות בית הדין. לפיכך היינו צריכים להכריע מהו האמצעי שיש להשיתו. לא מצאנו לנכון להסתפק במקרה זה בעונש של נזיפה, שאין לו משמעות מעשית מיידית לגבי השופט או השופטת שהורשעו. אף לא ראינו אפשרות ללכת בדרך של העברה למקום כהונה אחר. נקיטה באמצעי זה מצריכה תשתית עובדתית בכל הנוגע להשלכות השונות של העברה, תשתית שלא הונחה בפנינו. נראה שהצדדים סברו שאמצעי זה אינו רלוונטי במקרה דנא. יתרה מכך, אמצעי זה הינו בעייתי ולו משום כך שאין זה ברור מדוע מוצדק ששופט שכשל ימשיך ויכהן בבית משפט אחר מזה בו כיהן בעת שפעל שלא כראוי.

האפשרות הנוספת מבחינת אמצעי משמעת שניתן להשיתם הינה זו של העברה מכהונה, היינו סיום התפקיד. אין ספק שזו סנקציה קשה ביותר. לא ראינו מנוס מלהפעילה נוכח מעשיה ומחדליה של השופטת הנקבלת. אכן, יש באמצעי זה משום חומרה. ברם, להשקפתנו יש לקבוע רף גבוה ביחס להתנהגות נאותה וראויה של שופטות ושופטים בישראל. החלטה של בית דין משמעתי לשופטים חייבת לקבוע אמת מידה נכונה וראויה, ובעיקר גבוהה. זאת, על מנת להגביר את אמון הציבור בשופטיו וכמסר חד וברור לשופטים עצמם.

• 61. אשר על כן, אציע לחברי ולחברתי להעביר את השופטת מכהונתה וכי ההעברה תיכנס לתוקף ביום 31.7.18.

נ ש י א (בדימוס)

השופט ני הנדל:

מסכים אני לחוות דעתו היסודית של חברי, הנשיא (בדימי) א' גרוניס, ולמסקנה לפיה יש להעביר מכהונתה את הנקבלת, השופטת ר׳ פוזננסקי-כץ. זוהי התוצאה הראויה על רקע המארג העובדתי והמשפטי הייחודי לנסיבות המקרה. חברי פרס יריעה משפטית מקיפה ובהירה, ולכן אסתפק בשלוש הערות השלובות זו בזו. האחת עוסקת באמצעי המשמעת של השעיה מכהונה לתקופה קצובה, השניה בהלימה ואשמה והשלישית בנסיבות המקרה הפרטני.

• 1.     ההערה הראשונה עניינה אמצעי המשמעת של השעיה מכהונה לתקופה קצובה.

באי כוח הצדדים טענו כי מן ההיבט הלשוני, הדיבר "העברה מן הכהונה" הקבוע בסעיף 19 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד-1984 יכול לשאת גם את האפשרות של השעיה לתקופה קצובה. דעתי, בדומה לדעת חברי, שונה. מבט לשוני צר שולל אפשרות זו, ומבט רחב אך מחזק את המסקנה שכוונת המחוקק היא העברה לצמיתות ותו לא. יש לשלול גם את הגישה שהמחוקק לא הביע עמדה בעניין זה, לכאן או לכאן. חברי נכנס לעומקם של דברים ורב השכנוע בטעמיו. ראשית, החקיקה המשווה. המחוקק קבע מפורשות שניתן להשעות באופן זמני רופא, עורך דין, פסיכולוג, רופא וטרינר או רוקח (ראו האסמכתאות שהובאו בפסקה 15 לחוות דעתו של חברי). שנית, המועד בו נתן המחוקק דעתו לעניין הסנקציות המתאימות, בלי לקבוע את האפשרות של השעיה – שנת 1984. שלישית, הדברים המפורשים של נציג הלשכה דאז, ד״ר גי קלינג, בוועדת המשנה לחוקי יסוד של ועדת החוקה, חוק ומשפט לפיהם אין לאפשר השעיית שופט לתקופה מסוימת (פסקה 39 לחוות דעתו של חברי). רביעית, כך עולה מהספרות הרלוונטית (ראו מרדכי בן דרור התנהגות שופטים 213, 264 (2005),

המובא בפסקה 42 לחוות דעתו של חברי). טרם נתייחס להגיון שבהעדר סנקציה של השעיית שופטים לתקופה קצובה, נכון לעמוד על הטענה המשפטית המרכזית שהוצגה על ידי באי כוח הצדדים על מנת לתמוך בעמדתם.

הטענה העיקרית שעליה השתיתו הצדדים את עמדתם, שהוצגה בדמות הכלל של ״בכלל מאתיים מנה״ – דהיינו השלם טומן בחובו את חלקו – מבוססת על האפשרות להעביר שופט מן הכהונה לצמיתות. לשיטתם באפשרות זו נכללת גם האפשרות להעביר שופט מן הכהונה לתקופה קצובה – השעיה. הכשל שביסוד עמדה זו הוא הסברה כי מדובר בשני עונשים זהים במהותם, שההבדל ביניהם הוא כמותי גרידא – אורך תקופת ההעברה מן הכהונה. הכלל של ״בכלל מאתיים מנה״ מתייחס למטבעות מתקופת התלמוד, שבה מנה אחד היה שווה למאה זוזים. הדיונים הרלוונטיים בתלמוד הבבלי וברמב״ם עוסקים בתביעה לפירעון חוב, כאשר עד אחד מעיד על הלוואה של ״מנה״, כלומר מאה זוזים, ואילו העד השני מעיד על הלוואה של ״מאתיים״, כלומר מאתיים זוזים. במקרה כזה, כך נקבע, על הלווה לפרוע למלווה מאה זוזים, שכן שני העדים מעידים על הלוואה של מאה זוזים: בכלל מאתיים זוזים מצויים גם מאה זוזים (ראו תלמוד בבלי, סנהדרין לא, ע״א; משנה תורה, עדות, פרק ג, הלכה ג). זהו כלל ראייתי ולא כלל עונשי, ובכל מקרה אין בכוחו ללמד את שבאי כוח הצדדים ניסו ללמוד ממנו (ראו גם מיכאל אברהם וגבריאל חזות מידה טובה אמור (התשס״ט), בכתובת:

.(https://www.biu.ac.il/toramada/parasha/230_emor.pdf

טענה נלווית של באי כוח הצדדים שואפת להעביר את העקרון הראייתי לשדה העונשי. לפי קו זה, העונש החמור כולל בתוכו את העונש הקל יותר. אך כפי שנראה, לא כך פני הדברים כאשר מדובר בשני עונשים שונים. הטענה של הצדדים נשענת על סעיף 35 לחוק העונשין, התשל״ז-1977, שכותרתו "העונשים ענשי מקסימום". בסעיף זה נקבע כי ״בית המשפט שהרשיע אדם בשל עבירה, רשאי להטיל עליו כל עונש אשר אינו עולה על העונש שנקבע בדין לאותה עבירה". אלא שאין הראיה דומה לנדון. כידוע, חוק העונשין קובע לכל עבירה עונש שהוא עונש מקסימום. לדוגמא, סעיף 384 לחוק קובע: ״הגונב, דינו – מאסר שלוש שנים". יושם אל לב כי לא כתוב שאסור לגנוב, אלא שהעונש הוא מאסר בן שלוש שנים. על פי פשוטו של מקרא ניתן היה לסבור כי מדובר בעונש חובה, בא סעיף 35 ומלמדנו כי מדובר בעונש מקסימלי. עונש בן שלוש שנות מאסר הוא בגדר תקרה, אך ניתן להטיל גם עונש אחר, כגון שנת מאסר. מנגד, העברה מכהונה אין משמעותה להעביר מן הכהונה לתקופת זמן מסוימת, כתקופת מקסימום. לכן, לו חפץ המחוקק לאפשר השעיה, היה עליו לכתוב זאת במפורש, כפי שקבע, למשל, בסעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ״א-1961: "אלה הענשים שבית דין משמעתי מוסמך להטיל… (4) השעיה לתקופה קצובה שלא תעלה על עשר שנים; (5) הוצאה מן הלשכה". הנה כי כן, עונש ההעברה לצמיתות ועונש ההשעיה הם עונשים שונים. עונש ההשעיה מעורר קשיים ייחודיים שאינם מתעוררים ביחס לעונש ההעברה מן הכהונה. בדומה, עונש מאסר בחוק העונשין גם הוא אינו מקנה סמכות לבית המשפט לפסוק עונש "חמור פחות" ממאסר, כגון השעיה לתקופה קצובה מן העיסוק המקצועי או ביוש ("שיימינג") ברבים. העונשים הנוספים שניתן להטיל, כגון קנס, מאסר מותנה או פיצוי, כתובים במפורש עלי חוק (ראו סעיפים 37, 52, 77 לחוק העונשין). לכך נוסיף, כמובן, את האפשרות של מעין אמצעי זמני בהליך – מעצר עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב אישום, החקוקה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ״ו-1996 (וכן ראו בג״ץ 5185/13 פלוני ני בית הדין הרבני הגדול בירושלים (28.2.2017), פסקה לז לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין; פסקה 6 לחוות דעתו של השופט א' שהם; פסקה 5 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר; פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת א' חיות; פסקה 12 לחוות דעתה של הנשיאה, מ' נאור; פסקאות 11-9 לחוות דעתי. מנגד, ראו את עמדת השופט י' עמית, פסקה 6 לחוות דעתו).

• 2.     לאחר שהוצגה העמדה לפיה במצב המשפטי השורר בית דין זה אינו רשאי

להשעות שופט לתקופה קצובה, נפנה לשאלה מדוע כך קובע הדין. חברי, הנשיא (בדימי) גרוניס, הצביע על שיקולים מעשיים – האם רשאי השופט לפעול כעורך דין כאשר ידוע לכל כי הוא חוזר לכס השיפוט; האם כללי האתיקה של השופטים חלים עליו בתקופה זו; והאם יאלץ לעבור בדיקה נוספת בידי הוועדה למינוי שופטים בתום התקופה. שיקולים אלה מחדדים את הצורך בהסדר חקוק. הדילמות הללו ייחודיות לעונש ההשעיה, ואינן מתעוררות ביחס לעונש ההעברה מן הכהונה. אף לא מדובר בפרטים טכניים שניתן להשלימם לפי נוהג, אלא בהכרעה נורמטיבית שעלולה להיות כרוכה בפגיעה בזכויות יסוד. כשלעצמי, והגם ששאלות אלה אכן מעוררות את הקושי, העיקר אינו מצוי בהן, גם אם ניתן היה להטיל את סנקציית ההשעיה בגדר חקיקה שיפוטית משלימה. העיקר קשור למעמד המיוחד של השופט בחברה, ובחשיבות אמון הציבור במערכת המשפט ובטוהר ההליך השיפוטי. חברי התייחס לכך וארחיב. השופט הוא האחראי לניהול המשפט. כך לא במישור הדיוני הפורמלי בלבד, ואפילו לא רק במישור הדין המהותי – אלא במלאכת עשיית הצדק. הוא אמור לסמל את השאיפה הנשגבה הזו, ולדאוג לכך שעקרון זה יעמוד בליבת כל הליך וייושם הלכה למעשה. השבתו של שופט שהושעה בעבר לכס השיפוט מעוררת קושי מהותי, ועשויה לפגוע באמון הציבור בהליך המשפטי, בצורה היסודית ביותר. כמובן, לא כל פגם בהתנהלות שופט מצדיק העברה מן הכהונה, לא כל עילה מצדיקה פתיחה בהליך משמעתי לפני בית דין ולא כל הליך משמעתי שנפתח צריך להסתיים בסנקציה של העברה מכהונה. ואולם, השעיה לתקופה קצובה – בשונה מהשעיה זמנית עד לסיום ההליכים, כפתרון מעשי – מעוררת קשיים מעשיים ועקרוניים, ונראה כי לא בכדי המחוקק לא קבע אפשרות זו יחד עם יתר הסנקציות המנויות בחוק. יוזכר כי אמון הציבור בהקשר זה אינו במישור של התוצאה אליה הגיע בית המשפט, אלא ביושר שבמילוי התפקיד, המעיד על טבעו של ההליך ויורד לשורש העניין.

צד נוסף של סוגיית אמון הציבור קשור לאורך תקופת ההשעיה. ספק רב אם ניתן לשקם את אמון הציבור בשופט שמעשיו הצדיקו השעיה לתקופה ארוכה, וככל שתקופה זו ארוכה יותר – כך גדל הקושי. בענייננו ביקשה הקובלת להטיל על השופט שנת השעיה, ואומר כבר עתה כי גם לו היה החוק מאפשר להשעות שופט לתקופה קצובה, השעיה בת שנה בוודאי ובוודאי לא הייתה הולמת את חומרת המעשים. להלן בהערה השלישית ארחיב בנקודה זו, שהובאה כעת כדי להמחיש את הקושי שבהשעיה לתקופה של שלוש שנים, למשל, מן השיפוט. בהקשר זה יש לזכור את עמדת בא כוח הקובלת, לפיה לצד השעיית הנקבלת לתקופה של שנה, יש להשעותה למשך שנתיים נוספות מעיסוק בהליכים פליליים. כמובן, עמדה זו מצביעה על כך שגם לגישת הקובלת אין די בשנה. ובאשר לתוספת – ספק רב אם בית דין זה מוסמך לאפשר כהונה חלקית בתחומים מסויימים, מעין ההצעה שהוצעה, או לקבוע עבור נשיא בית המשפט בו מכהן השופט אילו תיקים ישמע או לא ישמע.

חברי ציין כי במדינות שונות בארצות הברית ובאירופה קיימות בחוק או בחוקה הוראות מפורשות המאפשרות להשעות שופט לתקופה קצובה בגדרי הדין המשמעתי. הדבר נכון, אך יש להתבונן על הסדרים אלה בזהירות ולקחתם בעירבון מוגבל. כך, למשל, עיון באופן תפקודו של עונש זה בארצות הברית מלמד כי על פי רוב תקופת ההשעיה אינה עולה על שלושה חודשים, גם אם ניתן למצוא השעיה לתקופות קצרות יותר, כגון 15 ימים, או ארוכות יותר, בעיקר בנות חצי שנה אך לעיתים גם יותר מכך (ראו למשל ;28-31 ,Cynthia Gray, A Study of State Judicial Discipline Sanction (2002) 155-165 , מצוי באתר NCSC-n, ה-National Center for State Courts). ארשה לעצמי לומר כי בשיטה הישראלית השעיות לתקופות של ימים או חודשים ספורים וחזרה אל השיפוט לאחר מכן עשויות לעורר קושי גדול וממשי באמון הציבור בטוהר ההליכים שינהל השופט המושעה. זאת ועוד, לא ניתן להתייחס אל עונש ההשעיה מן השיפוט מבלי להידרש לסדרי מינוי השופטים. כך, בארצות הברית עומד השופט לבחירה ברובן המכריע של המדינות, והמשמעות המעשית של ההשעיה לתקופה קצובה היא סיום תקופת השיפוט. לעיתים אף נגזרת השעיה (חלף העברה מן הכהונה) עד תום תקופת השיפוט שאליה נבחר השופט, השעיה שפירושה הוא העברה מן הכהונה (שם, עמודים 31-30). בנוסף, קשה למצוא התייחסות בספרות לאופן הפעולה המעשי של עונש ההשעיה בכל מדינה ומדינה, ולשאלת ההשפעה של ענישה כזו על השופט ועל הציבור. לפיכך, כאמור, יש לנקוט משנה זהירות בעת בחינת ההסדרים בפרספקטיבה השוואתית.

מכל מקום, השורה התחתונה היא שבכל אותן מדינות נקבע ההסדר בדבר חקיקה או בחוקה עצמה, ואילו בישראל לא נקבע הדבר בחוק. לגופה של סנקציה, ההשעיה מעוררת שורה של קשיים יחודיים, שלא מאפשרים לגזור אותה מעונש ההעברה מן הכהונה, ואף מקשים להכיר בה כסנקציה רצויה.

• 3.     ההערה השנייה עניינה חומרת אמצעי המשמעת של העברה מן הכהונה

בנסיבות העניין. ודוקו – לשון החוק היא ״אמצעי משמעת״ ולא ״ענישה״ (סעיף 19 לחוק בתי המשפט). כך גם אם בית הדין המשמעתי מורכב כולו משופטים. נוטה אני לדעה ששיקולים משמעתיים מעניקים לבית הדין שיקול דעת רחב יותר, ולמצער שונה, מזה של שופט היושב לדין בבית משפט. גם האחרון רשאי לשקול אינטרסים ציבוריים שונים, אך הראשון רשאי לבחון היבטים משמעתיים של התחום המקצועי הרלוונטי. יתכן מאוד שהזכות החוקתית שלא להיענש בחוסר מידתיות ושלא כדין בהליך פלילי חזקה ומוגנת יותר מהמבט החוקתי ביחס להטלת אמצעים משמעתיים. ואולם, הואיל ובפועל התוצאה של העברה מן הכהונה של שופט מכהן מהווה, במובנים רבים, סוג של עונש, ומכיוון שנכון לסבור כי החוקתיזציה של המשפט לא פסחה גם על הליכים משמעתיים – אתייחס בהערה זו לנקודת המבט של ענישה במשפט הפלילי. בעניין הנדון, ולנוכח עתירת באי כוח הצדדים והתוצאה אליה הגענו, נראה כי נכון לעשות זאת.

העקרון שהוכתר כעקרון העל של הענישה בישראל, ושעמד במוקד תיקון 113 לחוק העונשין, הוא עקרון ההלימה: "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו״ (סעיף 40ב לחוק העונשין. וכן ראו ע״פ 8641/12 סעד ני מדינת ישראל, פסקאות 22-18 (5.8.2013)). בכך אימץ המחוקק, לפחות במובן מסוים, עקרון מושרש היטב בדיני העונשין בישראל, הלא הוא עקרון האשמה. לפי עקרון זה, שנתפס כעקרון חוקתי, הטלת האחריות הפלילית צריכה להיות בהתאם לאשמתו של הנאשם ולשקף את אחריותו המוסרית (ראו למשל קובץ המאמרים ב מחקרי משפט יג (1996): עדי פרוש ״אחריות מוסרית, אחריות פלילית, וערך כבוד האדם״ 87; מרדכי קרמניצר ״עקרון האשמה״ 109 ; מרים גור אריה ״סטיות מעקרון האשמה״ 129).

הדין מכיר, אמנם, בשיקולי ענישה אחרים מלבד ההלימה, או האשמה, אך העמדה הרווחת היא כי שיקולים אלה מאפשרים ״לנוע״ בתוך מתחם האשמה, ולא לחרוג ממנו לחומרה (ראו למשל :H.L.A. Hart, Punishment and Responsibility (1968) 1-27 essays in the Philosophy of Law ). כך, למשל, נקבע כי "הגישה המקובלת ביותר להצדקת הענישה הפלילית, היא הגישה המשלבת השגת תועלת חברתית עם שיקולי גמול והרואה בעקרון הגמול משום חסם עליון על השאיפה להשיג תועלת חברתית" (ענת הורוויץ, דניאל אוחנה, מירי גור-אריה, דורון טייכמן, לסלי סבה ויצחק קוגלר ״נייר עמדה של פורום ירושלים לחקר המשפט הפלילי בנוגע להצעת חוק העונשין (תיקון מסי 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס״ו-2006" חוקים ג 19, 28 (2011)). כיום מכיר חוק העונשין באפשרות לחרוג לחומרה ממתחם ההלימה במידה שאינה ניכרת, וזאת לשם הגנה על שלום הציבור (סעיף 40ה לחוק העונשין). אכן, על ההסדר האחרון הובאה עמדה ביקורתית מבחינה חוקתית (שם, עמודים 30-28). כשלעצמי הנני סבור כי העניין מורכב יותר מבחינת המתח שבין האינטרס הציבורי הכללי ליחיד. די לומר כי החוק והמציאות הפסיקתית מלמדים כי סעיף 40ה לחוק העונשין הוא יוצא מן הכלל, שבתי המשפט אינם מרבים להשתמש בו, ושעיקר פועלו הוא דווקא עדות על הכלל. כמו כן, חוק העונשין קובע במפורש ששיקולים של הרתעת היחיד והרתעת הרבים מאפשרים לנוע בתוך מתחם העונש ההולם, אך לא לחרוג ממנו, דהיינו גבול האשמה הוא גבול הענישה (סעיפים 40ו-40ז לחוק העונשין). ואבהיר כי דווקא בנקודה זו וסביבותיה יש הבדל מסוים בין חוק העונשין לבין הדין המשמעתי בכלל, ולשופטים בפרט. למשל, לא רק הרתעה אלא שיקול מוסדי וציבורי, כגון שמירה על אמון הציבור במערכת המשפטית. אך כאמור, לא נידרש להבחנות אלה במסגרת הכרעה זו. ובכל מקרה שיקול שיקול ומינונו הנכון.

• 4. בענייננו קבע חברי – ואני מסכים עמו, כאמור – כי עונש ההשעיה אינו מצוי בסמכותו החוקית של בית דין זה. אחת מתוצאות הקביעה היא כי אמצעי המשמעת שמצויים בסמכותנו יוצרים "סולם" א-סימטרי, שהמרחקים בין שלביו אינם זהים. בעיקר בולט המרחק שבין השלב העליון באותו סולם של אמצעי משמעת ובין השלבים שמתחתיו. כפי שציין חברי, האמצעים של הערה, התראה, נזיפה או העברה למקום כהונה אחר אינם הולמים את חומרת מעשיה של השופטת. בדיון האחרון שהתקיים בפנינו התבקשו הצדדים להתייחס לשאלת אמצעי המשמעת המפורשים בסעיף 19, מתוך הנחה – שלא הייתה מקובלת עליהם – כי לא ניתן להטיל עונש של השעיה. במסגרת זו אף באי כוח הצדדים לא טענו כי האמצעי הראוי הוא העברה למקום כהונה אחר, אלא התייחסו לאמצעי החמור ביותר מבין שלושת אמצעי המשמעת הראשונים -נזיפה. על כל פנים, לצורך הערה זו בכוונתי להתייחס לתוספת של חברי, כי במבט ראשון ניתן לסבור שהסנקציה של העברה מכהונה חמורה מדי, וכי חלק מהשיקולים המצדיקים אותה הם הצורך במסר בדבר תגובה חריפה במיוחד להפרת כללי המשמעת השיפוטיים, כמו גם שימור אמון הציבור ברשות השופטת.

על רקע האמור לעיל, ברצוני לחדד את העמדה המשמעתית. הבחירה באמצעי המשמעת של העברה מכהונה אינה נובעת מהכרעה בין הקל מדי לחמור מדי. אין לומר כי אף על פי שהאמצעי של העברה מכהונה חמור מדי, הוא קרוב למידת אשמתה של השופטת יותר מהאמצעים הקלים הקבועים בחוק. לו כזה היה המקרה, סבורני כי היו נימוקים חזקים ועקרוניים להטיל את הסנקציה הקלה של נזיפה. זאת, הגם שאפשרות זו, כשלעצמה, אינה ראויה. היטיב לומר זאת בא כוח הקובלת. בדיון האחרון התבקש להביע עמדה לעניין הסנקציה הראויה ככל שלא ניתן להשעות את השופטת. לאחר התייעצות עם הקובלת הודיע כי התוצאה של נזיפה עלולה לפגוע באמון הציבור. ועדיין, משדחינו את האפשרות של השעיה, אין להסתפק בכך, אלא יש לשאול האם הולם וראוי להטיל אמצעי של העברה מכהונה. אפשרות זו נפתחת מכיוון שסנקציה זו מצויה בתוך המתחם ההולם של אמצעי המשמעת, אפילו נגדיר את התוצאה כ״עונש". כך עולה מחומרת המעשים שבביצועם הורשעה השופטת, ומתוך התחשבות במעמדה השיפוטי. על כך אעמוד בהערה השלישית להלן. כעת הדגש הוא בכך שגם אם מצויים אנו בגבול העליון של המתחם – עדיין נופלים אנו בתחומיו. ידוע כי הענישה או קביעת אמצעי המשמעת אינן בגדר פתרון של משוואה מתמטית עם נעלם אחד. אין תשובה אחת שאין בלתה לשאלת העונש או הסנקציה הראויים. על פי רוב קיים טווח הכולל כמה אפשרויות עונשיות או משמעתיות ראויות, שמתוכן על הגורם השיפוטי לבור את האפשרות הראויה ביותר בהינתן כלל השיקולים הרלוונטיים, ובתנאי שאפשרות זו ראויה כשלעצמה. אין לשלול את העמדה שלו היה מצוי שלב בסולם הסנקציות שהיה נמוך מעט יותר מן השלב של העברה מכהונה, היה גם שלב זה הולם את מידותיו של המקרה. ואולם בכל אלה אין כדי לשנות מן העובדה שנסיבות המקרה מצדיקות, ברמה העקרונית והפרטנית, את התוצאה, הקשה אמנם, של העברה מן הכהונה.

• 5.     ההערה השלישית עניינה חומרתם הרבה של מעשי השופטת, המצדיקים גם

סנקציה של העברה מכהונה. המשקל המרכזי בהקשר זה מצוי בפגיעה בטוהר ההליך. המסרונים שהוחלפו בין השופטת לעו״ד שחם-שביט עסקו בהליך משפטי תלוי ועומד. הם עסקו לא רק במסגרת הדיונית, אלא גם בתכנים המהותיים של אותו הליך, היינו אורך מעצרם של החשודים. גם אם לא מדובר בקנוניה בדבר תוצאה מוסכמת מראש, הפועל המעשי של התכתובת היה כי דובר על החלטה קונקרטית בבקשה קונקרטית, וסוכם גם כיצד להסתיר את אותו תיאום מראש מפני יתר הצדדים להליך, באמצעות עטיית מסכת ההפתעה.

השופטת טענה כי יש לקרוא את המסרונים לאו דווקא כפשוטם, אלא בראיה כוללת. אלא שדווקא מבט כולל מלמד על החומרה היתירה של המעשים. אותה הבעת הפתעה אינה אך מליצת מסרונים. נשווה בנפשנו את אופן התנהלותו של אותו דיון. לא ניתן לשלול את האפשרות כי בדיון כזה המליצות מן ההודעה יקרמו עור וגידים. מה שנכתב הוא שיתממש. הגוף החוקר יבקש הארכת מעצר בת שלושה ימים, ובית המשפט ייעתר לבקשה באופן חלקי, ויאריך את המעצר ביומיים. כך או כך, ובכל מקרה, גם הבעת הפתעה אינה מליצה שלא לתפארת. ניתן להמשיך ולשער שפני השופטת, כפני עו״ד שחם-שביט, יישארו חתומים, מבלי לגלות כי תסריט הדיון וההחלטה כבר נכתב מראש. אולם המשפט הפך לאולם התיאטרון.

כמובן, איננו עוסקים כעת בקביעות עובדתיות חדשות העומדות לחובת השופטת. נשארים אנו בגדרי כתב הקובלנה המתוקן. הדברים לא הובאו כאישום נוסף ועצמאי, אלא כדי להמחיש את חומרת המעשים שבהם הודתה השופטת ובהם הורשעה. הדגש הוא בכך שגם אם כתב הקובלנה אינו מייחס לה הטיית משפט, ולא נטען כי ההתכתבויות השפיעו על הליכים שהתקיימו או על החלטות שיפוטיות שהתקבלו -תכתובות מעין אלה עלולות להשפיע מבחינה פוטנציאלית על תוצאות ההליכים המשפטיים, וגם בכך חומרתן. גם אם בפועל לא היה נסיון להשפיע על הליך שהתקיים או על החלטה שיפוטית, החומרה נובעת מן הפתח שנפתח לאפשרות כזו. אין צורך בדמיון רב כדי לראות כיצד התכתבויות מעין אלה עלולות להשפיע, במודע ושלא במודע, על החלטתו של שופט היושב בדין.

נתון שמעצים את חומרת המעשים הוא אופן ניסוחן של ההודעות שכתבה השופטת לעו״ד שחם-שביט. המנהג החברי שנהגה השופטת בעורך הדין המופיע לפניה משתלב בשיחות הנוגעות לתוכן ההליך. הכללים הנהוגים בבית המשפט, היוצרים ריחוק בין עורכי הדין ובעלי הדין ובין היושב על מדין, לא נועדו להרבות כבוד לשופט, להגדילו או להאדירו. מטרתם המרכזית היא שירות התכלית של שוויון ואובייקטיביות. לא ייפלא כי מה שהתחיל כאופן תקשורת בלתי הולם ובלתי ראוי התדרדר בהמשך הדברים לחשש מפני ההשפעה על ההליך עצמו. התדרדרות נוספת ניתן לראות בהיקף התופעה. באחת התכתובות כתבה השופטת לעו״ד שחם-שביט ביחס לבב׳ נשיא בית משפט השלום בתל אביב אביחי דורון "אם זה מעודד הספקתי להרעיף עליך שבחים בפני אביחי נשיאנו". גם נשיא בית המשפט נגרר אפוא שלא בטובתו לאותה קלחת, בשהפך מבב׳ הנשיא ל״אביחי נשיאנו". דוגמא זו ממחישה יפה את עוצמת החשש מפני מדרון חלקלק. ראשיתם של דברים עשויה להיות עניינית, אך אחריתם פגיעה בשוויון בין בעלי הדין והטיית משפט. הפורמליות, המרחק והקמת מחיצות בין השופט ובין בעלי הדין – יהא זה סנגור יהא זה תובע – מהווים סדרי משפט חיוניים לשמירה על טוהר ההליך.

• 6. אך לא עסקינן בבשל שבנימוסין והליבות. לא זו הנקודה. מעצר בן יומיים קצר אמנם מתקופה של שלושה ימים, אך ההשתתפות בשיח שבו השתתפה השופטת שוללת אפשרויות מקלות יותר. מנקודת מבטם של החשודים – והם במוקד – התוצאה יבולה להיות מקלה אף יותר משני ימי מעצר. נדבך נוסף של קושי הוא בי אם בתיק מסוים התובע מגלה לשופטת המעצרים בי חרף בקשתו לשלושה ימי מעצר דעתו נוחה גם משני ימי מעצר, אך לא בך בתיק אחר, בו הוא מבקש, לדוגמא, חמישה ימים – עוצמת הבקשה מושפעת גם מהשיח. לעיתים ההשפעה היא במילים ולעיתים בשתיקה שבין הגורם המבקש, הוא התובע, לגורם המחליט, הוא השופט.

ונעמיד את הדברים על דיוק רב אפילו יותר, בגדר עיקר העיקרים. אינני סוטה מההסבמה לפיה לא הייתה הטיית משפט או השפעה בפועל. אך ההפרה מבוססת על בלל 12(א) לבללי האתיקה לשופטים, התשס״ז-2007: "שופט ינהל את הדיון שלפניו באופן מקצועי ועניני, תוך שהוא מקפיד לנהוג שוויון בבעלי-הדין ובעורבי-הדין המופיעים לפניו ונמנע מבל אמירה או מעשה שיש בהם בדי לפגום בחזותו האובייקטיבית והמקצועית". ההפרה בוצעה בזיקה ישירה לדיון. למעשה, השיחה אף הפבה לחלק מהדיון. זוהי נקודה חשובה. יתבן מצב שבו שופט עושה מעשה או אומר אמירה ללא זיקה לדיון, שפוגעת באמון הציבור בשופט. בהליך דנן ההתנהלות פוגעת באמון הציבור בהליך המשפטי. זהו הבדל בעל משקל רב. האחרון מאיים ומערער יותר על השיטה בולה. בנוסף, לא ניתן לומר בי השופטת הקפידה לנהוג בשוויון בבעלי הדין, בלשון הבלל, וזאת על רקע של דיון, או מעין-דיון שלא נקבע ולא היו צריבים לקבוע, במעמד צד אחד. בך לנובח תובן השיחה שהתנהלה. ויש לזבור בי ברקע הדיוני – מעצר במהלך חקירה. הדיון המלא אינו גלוי. חלק מהבקשות אינן בפני החשוד או סנגורו והחומר המלא אינו מוצג בפניהם. דווקא בהליך בזה על בית המשפט להקפיד יותר לשמור על השוויון – להיות מעין סנגור לצד שאינו נמצא, להיות לו לעיניים ולאוזניים. בך גם אם הוא נמצא אך המידע המועבר אליו מוגבל. לבך יש להוסיף רובד נוסף, והוא בי עסקינן במעצר לצרבי חקירה, קרי שלילת חירותו של אדם שטרם הורשע ואף טרם הוגש נגדו כתב אישום. הכללים חייבים לעמוד במלוא עוצמתם. פגיעה מעין זו שלפנינו קשה וברורה.

בוב דילן (Bob Dylan), הזמר והמשורר זוכה פרס נובל לספרות, כתב בשירו Couldn't help but make me feel ashamed to live in a land where " :Hurricane justice is a game ״. בפריזמה זו ניתן לומר על הפרשה שלפנינו: ״ Couldn't help but ."make me feel ashamed to live in a land where justice is a play

• 7. טרם סיום נצביע על שתי נקודות. האחת, מנסיון רב שנים ארשה לעצמי לומר כי התשתית העובדתית במקרה זה אינה תואמת את ההתנהלות של שופטי ישראל. התנהלות כזו זרה להם. הם מתייחסים למלאכתם ברצינות בכלל, ובפרט ביחס למשפט הפלילי, לרבות הליכי מעצר. הפגיעה באמון הציבור, על גרעינו הקשה, מעלה חשש שהמקרה אינו בודד. לכן חשוב כי הדברים יאמרו. אך יש ללמוד מכל מקרה, ולו על הדרך של ריענון כללים והשמת גדרים. יש בכך לחזק את ידי נשיאת בית משפט זה אי חיות, שמינתה צוות בכיר של שופטים לבדיקת נהלים – השופט י' אלרון, נשיאת בית המשפט המחוזי בבאר שבע ר׳ יפה כ״ץ ונשיאת בית משפט השלום – מרכז, ע' רון. זאת בעקבות המלצת נציב תלונות הציבור על שופטים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימי) א' ריבלין. בעקבות הבדיקה הוצא נוהל על ידי הנשיאה, וכמובן חיוני להקפיד על הוראותיו.

ונקודה אחרונה. חשוב לגלות את מלוא התמונה. עולה מהטיעונים לעונש, שהיטיב בא כוחה של השופטת להציג, כי עסקינן בשופטת מוכשרת, בקיאה ומנוסה בתחום הפלילי, שאף כיהנה כפרקליטה בפרקליטות מחוז. מן העדויות שהושמעו לפנינו התרשמתי כי במכלול כוונותיה טובות ורצונה להיות מקצועית. ברם, התוצאה נגזרת ממעשיה, על דרישות התפקיד השיפוטי. התוצאה קשה, אך לצערי נדרשת. עוני מגוון האמצעים המשמעתיים שבית הדין יכול להטיל על שופט נגזר מהקושי והמורכבות של ״שפוט השופטים״ (רות א, א), וממעמדו הרגיש של השופט במדינתנו. כדי להבין זאת ניתן להיעזר בתשובת חז״ל לשאלה מדוע לעיתים מנהיג של העם מקבל עונש חריף בגין מחדל, חרף תרומתו באפיקים אחרים. תשובתם של חכמינו ניתנה באמצעות משל. כתם נוסף על חולצה מוכתמת אינו מורגש. דווקא על גבי חולצה נקייה מרבב בולט כתם אחד, עושה רושם ודורש טיפול. כך הוא השופט בחברה הישראלית. כמוהו כחולצה חדשה ולבנה, שכתם ממשי הדבק בה, שהתווסף במהלך דיון ומושך את העין והלב ואינו נותן מנוח – דורש טיפול שלא היה נדרש על גבי חולצה אחרת.

• 8.     סוף דבר, הייתי מורה על העברת השופטת מכהונתה, כאמור בחוות דעתו של

חברי הנשיא (בדימ׳) גרוניס.

ש ו פ ט

השופטת א' הלמן:

• 1.     כהונתו של שופט מתחילה בעת שהוא מצהיר הצהרת אמונים, מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים ומסתיימת אך באחת מן הדרכים הבאות: בצאתו לקצבה, בהתפטרותו, בהיבחרו או במינויו לאחד התפקידים שנושאיהם מנועים מלהיות מועמדים לכנסת, על פי החלטה של הוועדה לבחירת שופטים (ברוב של שבעה חברים, לפחות), או בהחלטה של בית הדין המשמעתי (סעיפים 6 ו-7 לחוק יסוד: השפיטה).

• 2.     מרגע שהחל בכהונתו, חלים על השופט כללי האתיקה לשופטים, ועליו לנהוג באופן ההולם את מעמדו, הן בדרך כהונתו ובאופן מילוי תפקידו והן בדרכי התנהלותו מחוץ לכתלי בית המשפט, וזאת אף בהיותו בחופשה או בשבתון (סעיף 9 לכללי האתיקה לשופטים, תשס״ז – 2007 (להלן: "כללי האתיקה "). למעשה, התפיסה היא כי להיות שופט, משמעו דרך חיים, בה נוטל על עצמו המכהן בתפקיד זה סייגים ומגבלות ומציב לעצמו נורמות התנהגות הולמות את תפקידו, תוך שהוא נמנע מכל התנהגות העלולה להתפרש כפוגעת בדימוי השופטים ובמעמדם (ראה "אתיקה שיפוטית", יעקב מלץ, ספר לנדוי – מאמרים, כרך שני, 617, בעמי 628).

• 3.     תפקידה של האתיקה השיפוטית הוא לשמור, להצדיק ולשמר את אמון הציבור במערכת השיפוטית, קרי, אמון הציבור בכשירותם המקצועית של השופטים, ביושרם, בהגינותם ובהוגנות ההליך השיפוטי (ראה במאמרו של יעקב מלץ "אתיקה שיפוטית", שאוזכר לעיל, בעמי 617). כללי האתיקה של השופטים עיגנו עלי כתב ועיצבו את נורמות ההתנהגות, על פיהן אמור וצריך שופט להתנהל. יחד עם זאת, כללים אלה לא החליפו את הדין, המוסר, ההיגיון, השכל הישר, המסורת וניסיון החיים שהדריכו שופטים בעבר. והכל מתוך ראיה כי תנאי מוקדם ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו הוא זה, שהקהילה תרחוש אמון לרשות השופטת, תכיר בסמכותה הייחודית לשפוט ותקבל עליה את הכרעות הדין הניתנות על ידי השופטים (ראה המבוא לכללי האתיקה).

• 4.     כללי האתיקה משקפים ומבטאים תפישות עומק ערכיות ומוסריות המהוות תשתית למעשה השפיטה ולדרכי התנהגותו ואורחותיו של השופט ועל השופט לנהג דרכו על פי הדין ובהתאם לכללים אלה, כשהוא משווה נגד עיניו כל העת את הצורך לקיים את אמון הציבור ברשות השופטת (סעיף 2 לכללים), לפיכך, חלק מן הכללים מפרטים נורמות יסוד, שלאורן על השופט לכלכל את דרכיו ובחלקם הם מתווים דרכי התנהלות ספציפיות במעמדים מסוימים.

5.     הנקבלת, השופטת ר׳ פוזנסקי-כץ, הועמדה לדין משמעתי בשל התנהגות שאיננה הולמת מעמדו של שופט והפרת הכללים 7(א) ו – 12(א) לכללי האתיקה, כפי שפורט בהרחבה בחוות דעתם של חברי, כבי הנשיא (בדימוס) אי גרוניס וכבי השופט ני הנדל, בכך שנהגה באופן שאינו הולם מעמדו של שופט והעלול לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט ולא נמנעה מכל אמירה ומעשה שיש בהם כדי לפגום בחזותו האובייקטיבית והמקצועית של ההליך. הדברים באו לידי ביטוי בהתכתבויות, שהתנהלו בינה לבין אחד הפרקליטים, אשר תכנם חרג אל מעבר לתיאום טכני של מועדי הדיון (שאף ממנו מוטב להימנע), והתלווה אליהם מימד לא פורמלי, עד כדי התייחסות לתכני הדיון, הכל במעמד צד אחד, תוך פגיעה משמעותית בחזותו האובייקטיבית של ההליך.

6.     ההכרעה בשאלות המרכזיות שעמדו לפתחנו: האם מוסמך בית הדין להטיל על הנקבלת אמצעי משמעת בדמות השעיה, כפי שעתרו הצדדים לעשות במשותף, ומהו אמצעי המשמעת ההולם את מידת החומרה של מעשיה של הנקבלת, בנסיבותיהם, קשורה ומושפעת מתכליתם של כללי האתיקה ומהחשיבות שיש לשמירה עליהם, להבטחת אמון הציבור בשופטים ובמערכת השיפוטית בכללותה. בחינה כוללת של הדברים, מביאה למסקנה כי אין מנוס, בנסיבות העניין, מלנקוט את אמצעי המשמעת החמור, שמשמעו, העברתה של הנקבלת מכהונתה, מן הנימוקים שפורטו בחוות דעת חבריי, אליהן אני מצרפת את הסכמתי.

7.     האמור בחוות דעת חבריי מקובל ומוסכם עלי, אבקש להוסיף בקצרה מספר הערות באשר לסוגיות העיקריות להן אנו נזקקים להידרש, נוכח הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים, באשר לאמצעי המשמעת שיוטל על הנקבלת בעקבות הרשעתה.

• 8.     באי כוח הצדדים גורסים כי בית הדין המשמעתי מוסמך להטיל על הנקבלת אמצעי משמעת בדמות השעיה, להבדיל מאמצעי זמני עד למתן גזר הדין (סמכות הנתונה לנשיא בית המשפט העליון מכוח סעיף 14 לחוק יסוד: השפיטה). ראשית, יש לומר, שברי הוא, כי הסכמת הצדדים איננה יכולה להקים סמכות כזו, ולו בשל הוראת סעיף 13(ג) לחוק יסוד השפיטה, הקובעת כי אמצעי המשמעת שרשאי בית הדין להטיל יקבעו בחוק, וזאת מעבר לקושי לינוק סמכות מעין זו מכוח הסכמת הצדדים בלבד.

• 9.     לא שוכנעתי גם כי ניתן למצוא את מקור הסמכות לנקוט אמצעי משמעת של השעיה או "העברה מכהונה לתקופה קצובה" (כפי שהציע ב״כ הקובלת), בהוראת סעיף 19(5) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ״ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). פרשנות זו איננה נלמדת מלשון החוק, העוסק בהעברה מן הכהונה, בין בתשלום קצבה ובין בשלילתה, כולה או מקצתה, כאחת מדרכי סיום כהונתו של שופט, בהתאם לסעיף 7 לחוק יסוד השפיטה. לא ניתן לפרש את הוראת סעיף 19(5) לחוק בתי המשפט, אלא כ"הסדר ממצה", כפי שהדבר עולה גם מן ההיסטוריה החקיקתית של הוראות החוק הרלוונטיות, עליהן עמד בהרחבה, חברי, כבי הנשיא (בדימוס) א. גרוניס.

• 10.    לעניין זה, אזכיר כי חוק השופטים, התשי״ג-1953 תוקן במסגרת חוק השפיטה (הוראות מעבר), התשמ״ד-1984, כשלנגד עיני המחוקק עמדו חוקים אחרים, אשר כללו מדרג אמצעי משמעת דומה, אלא שנכללה בהם גם האפשרות להשעות לפרק זמן מסוים את הנקבל. למרות האמור, בחר המחוקק שלא לאמץ הסדרים דומים שכאלה בכללותם, על כל מדרגיהם, לתוך חוק השופטים.

בנוסף, מעבר לכך שבדיוני ועדת המשנה לחוקי יסוד של ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהתקיימה ביום 9.11.1982, צוינה מפורשות העובדה שאמצעי המשמעת אינם כוללים אפשרות להשעיה, (מפי ד״ר גי קלינג), הרי גם דברי ההסבר בהצעת חוק יסוד: בתי המשפט (ה״ח התשל״ח מסי 1348, עמי 237), תומכים במסקנה כי המחוקק בחר במודע שלא לכלול את ההשעיה, כאמצעי משמעת.

11.    הצעת החוק ביקשה לעגן ב״חוק יסוד" זכויות והוראות שיבטיחו את עצמאותו של השופט ויסדירו את דרך סיום כהונתו והעמדתו לדין משמעתי. בין היתר, הוצע כי לבית הדין תינתן האפשרות להטיל אמצעי משמעת של הערה והתראה, וזאת בנוסף על העברה מן הכהונה.

דברי ההסבר פרטו כי ההצעה היא לגוון את אמצעי המשמעת שיכול בית הדין להטיל – ונאמר בהם כי "היום מוסמך בית הדין למשמעת להביא את מסקנותיו, לזכות או לחובה, לפני שר המשפטים וכן למצוא שאין השופט ראוי להמשיך בתפקידו, ואז יועבר מן הכהונה. לפי המוצע יהיו אמצעי המשמעת שיוסמך בהם בית הדין למשמעת : הערה, התראה והעברה מן הכהונה". משמע, האפשרות להחליט על העברה מן הכהונה, היא פועל יוצא של המסקנה כי השופט איננו ראוי להמשיך בתפקידו. בכך יש לחזק את הקביעה כי מדובר בסוג סנקציה אחר, מזה אליו עותרים הצדדים, שמשמעותו היא הרחקה זמנית מן השיפוט. לא ניתן, אם כך, לקבל את עמדת הצדדים, כי בית הדין מוסמך להטיל אמצעי משמעת של השעיה או העברה זמנית מן הכהונה, מתוך כך שהוא מוסמך להטיל אמצעי משמעת חמור יותר, של העברת שופט מכהונתו, שכן הרציונל העומד מאחורי כל אחד מאמצעי משמעת אלה ממחיש את השוני וההבדל ביניהם.

• 12. מעל לכל, ישנם טעמים כבדי משקל, הנעוצים במהות התפקיד השיפוטי, שהצדיקו אי הכללתה של ההשעיה או העברה זמנית מכהונה, כאחד מאמצעי המשמעת, שרשאי בית הדין המשמעתי להטיל.

הטענה כי ניתן להשעות שופט לפרק זמן קצוב או להעבירו מכהונתו באופן זמני יוצאת מתוך הנחה כי שופט יכול להשיל מעליו, לא רק את גלימתו, אלא גם את חובותיו ומגבלותיו, לתקופת מה, ולשוב לכס השיפוט עם סיום ההשעיה. אפשרות זו טומנת בחובה קשיים רבים ושאלות שאין להן מענה בחוק, הגם שמתחייב כי תוסדרנה בחקיקה.

כללי האתיקה של השופטים, כאמור לעיל, חלים ומגבילים את התנהלותו של מי שמכהן בתפקיד זה, על כס השיפוט ואף מחוץ לשעות לעבודתו, גם בהיותו בחופשה או בשבתון . "השופט נושא כהונתו לכל אשר ילך, הדבר נובע מייחודה של הכהונה השיפוטית ומתפקידו הרגיש והאחראי של השופט. יש בחריגה נורמטיבית של שופט כדי להשפיע על הנורמות והערכים בחברה וכן על אמון הציבור, הנושא עיניו אל המערכת ואל שופטיה״ (ראה במאמר ״ביקורת שופטים במישור האתי – המשמעתי", טובה שטרסברג – כהן ומורן סבוראי, משפט וממשל, טי (2006) בעמי 379). להבדיל מבעלי מקצוע אחרים, אשר השעייתם מונעת מהם אך ורק לעסוק במקצועם לפרק זמן מוגבל, שופט מושעה עודנו במעמד של שופט, הן מבחינת המגבלות החלות עליו והן מבחינת הציבור, המתייחס אליו כחלק ממערכת השפיטה. לא בכדי, לא שיווה לנגד עיניו המחוקק אפשרות להשעות שופט לתקופה קצובה או להרחיקו לפרק זמן מכהונתו, תוך השבתו לכס השיפוט, מבלי שנבחנה שוב התאמתו לכהן בתפקיד זה ומהי מידת האמון שיכול לרחוש לו הציבור, בעקבות העמדתו לדין משמעתי והטלת אמצעי משמעת זה.

• 13.    לאור האמור, ועל סמך הנימוקים שהובאו בחוות דעתם של חבריי, אני סבורה כי בית הדין המשמעתי איננו מוסמך להשעות שופט או להעבירו מכהונתו לתקופה קצובה. נותר להכריע בשאלה מהו אמצעי המשמעת הראוי בנסיבות המקרה, בהינתן עובדה זו. מדרג אמצעי המשמעת הקבוע בחוק, כולל לצד העברת שופט מכהונתו, או העברתו למקום כהונה אחר, גם אפשרות להטיל: הערה, התראה ונזיפה, שהם אמצעים מתונים מאד בהשוואה לאפשרות להביא לסיום כהונתו של שופט.

עמדת הקובלת הינה כי אמצעים אלה (הערה, התראה ונזיפה), אינם מהווים תגובה הולמת, בנסיבות העניין, הגם שהעברת הנקבלת מכהונתה נראית כאמצעי מחמיר מידי. יחד עם זאת, ב״כ הקובלת טען לפנינו (בדיון מיום 15.4.18), כי תפקידו של בית הדין המשמעתי הוא כפול. עליו לגזור את הדין, לאור טיעוני הצדדים, אולם, חשוב מכך, עליו לעצב את הנורמות המקצועיות של הארגון, לפי סטנדרטים מקצועיים, ולאו דווקא על פי עמדות הצדדים.

אכן, במקרה שלפנינו, חומרת המעשים ונסיבות ביצועם אינם מאפשרים להסתפק באמצעי המשמעת של הערה, התראה או נזיפה. מעשי הנקבלת חורגים במידה משמעותית מן הנורמה והסבו נזק חמור לאמון הציבור במערכת השיפוט. אינני מתעלמת מטענות הנקבלת באשר לנופך החומרה שבה הוצגו הדברים מלכתחילה, מהתיקון שנעשה בכתב הקובלנה ומעמדת הקובלת. עדיין, גם בראיה מרוככת יותר של הדברים, המעשים בהם הודתה הנקבלת הינם חמורים במידה המצדיקה הטלת אמצעי משמעת ממשי.

לעניין זה אעיר, כי ההתכתבות עם הפרקליט החלה לצורך תיאום מועדי דיון וחתימה על צווים, שגם ממנה ראוי להימנע, וגלשה לשיח לא פורמלי, שכלל אף התייחסות לנושאי הדיון. אין טענה כי התנהלות זו הביאה, חלילה, להטיית משפט, אך אין צורך להכביר מילים אודות חומרת הדברים, הנזק והפגיעה שהם מסבים לחזותו התקינה של ההליך. בעידן בו דרכי התקשורת בין אנשים הם מגוונים ומתפתחים, קיימת חשיבות יתרה להקפיד על הכללים, שנועדו להבטיח כי ההליך יהא הוגן וכי לא תיפגם חזותו האובייקטיבית.

14.    הוסבר גם מדוע אין מקום לשקול העברת הנקבלת למקום כהונה אחר. נותר לבחון, אם כך, האם הטלת אמצעי המשמעת החמור ביותר הוא הולם בנסיבות העניין וראוי להטילו על הנקבלת.

15.    שמענו רבות אודות מעלותיה של הנקבלת, בתפקידה כשופטת ועוד קודם למינויה. הרושם הוא כי מדובר בשופטת נבונה, חרוצה ובעלת מוסר עבודה גבוה, ששאפה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. למרבה הצער, כשלה הנקבלת בהתנהלותה ונהגה באופן שאיננו הולם מעמדו של שופט, תוך פגיעה משמעותית במעמדם ובתדמיתם של השופטים בכלל, מקום בו היה עליה להבין את הפסול בהתנהגותה. בנסיבות אלה, העברתה מן הכהונה הינה אמנם אמצעי קשה וכואב, אך מהווה תגובה הולמת ומידתית.

16.    סוף דבר, אני מצטרפת למסקנה אליה הגיעו חבריי, כי יש להעביר את הנקבלת מכהונתה.

ש ו פ ט ת

אשר על כן, הוחלט כאמור בגזר דינו של הנשיא (בדימוס) אי גרוניס להעביר את השופטת רונית פוזננסקי-כץ מכהונתה. ההעברה מן הכהונה תיכנס לתוקף ביום 31.7.18.

ניתן היום, וי באב התשע״ח (18.7.2018).

נ ש י א (בדימוס)                    ש ו פ ט                          ש ו פ ט ת

 

PDF

גזר דין רונית פוזננסקי בדמ משמעתי 2081-18

 

והנה פסק הדין בבגץ שרונית פוזננסקי הגישה נגד בית הדין המשמעתי של השופטים

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ 6301/18

 

לפני:	כבוד השופט ע' פוגלמן
	כבוד השופט נ' סולברג
	כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

העותרת:

השופטת רונית פוזננסקי כץ

 

נ ג ד

 

המשיבים:	1. שרת המשפטים
	2. בית הדין המשמעתי לשופטים

 

התנגדות לצו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

כ"ב בחשון התשע"ט

(31.10.2018)

 

בשם העותרת:

עו"ד פנחס רובין; עו"ד רם כספי; עו"ד ירון קוכמן

 

בשם המשיבה 1:

עו"ד נחי בן אור

 

פסק-דין

 

השופט ע' פוגלמן:

 

עתירה לביטול גזר הדין של בית הדין המשמעתי לשופטים (כב' הנשיא (בדימ') א' גרוניס, וכב' השופטים נ' הנדל וא' הלמן) מיום 18.7.2018 שבו נקבע כי העותרת תועבר מכהונתה כשופטת.

 

רקע עובדתי

 

1. הרקע העובדתי הצריך לעניין פורט בהרחבה בגזר הדין של בית הדין המשמעתי לשופטים (להלן: גזר הדין). לפיכך יובאו אך עיקרי הדברים. העותרת מונתה לכהונת שופטת בבית משפט השלום בתל אביב–יפו בשנת 2014. בין החודשים יוני 2017 לפברואר 2018 דנה העותרת בהליכי המעצר בשתי פרשות פליליות רחבות היקף שנודעו בציבור כ"תיק בזק" ו"תיק 4000", כשבחלק מן התקופה שהתה העותרת בשבתון ולא נכחה דרך קבע בבית המשפט. על פי עובדות כתב הקובלנה המתוקן (להלן: כתב הקובלנה), במהלך התקופה האמורה התכתבה העותרת עם עו"ד ערן שחם-שביט, שייצג בהליכים הנזכרים את רשות ניירות ערך (להלן: הפרקליט), באמצעות יישומון המסרונים WhatsApp. תחילה עסקו ההתכתבויות בעניינים לוגיסטיים כגון תיאום מועדים שבהם תוכל השופטת לחתום על צווים שנדרשו לגוף החוקר. ככל שנקף הזמן החלו ההתכתבויות עוטות אופי אישי ובלתי פורמלי, הגם שמבחינת תוכנן הוסיפו לעסוק בהליכי המעצר. אלו הן חלק מהדוגמאות לחילופי הדברים, כפי שפורטו בכתב הקובלנה:

 

התכתבות מיום 16.2.2018 על רקע הגעת נציגת משטרה להחתמת העותרת על צו:

 

"הנקבלת [העותרת – ע' פ']: אנא בקש ממנה שתגיע בעשר וחצי כי בית המשפט עדיין לא חזר מרכיבה על אופניים. תודה.

עו"ד שחם-שביט [הפרקליט – ע' פ']: בסדר. שבית המשפט ישמור על עצמו ולא יפול.

הנקבלת: בהחלט.

עו"ד שחם-שביט: תודה רבה.

הנקבלת: בשמחה. שבת שלום. תנוח קצת.

עו"ד שחם-שביט: כאמרה הפולנית – אני אנוח רק בקבר. משגעים אותנו. לא כל כך קל בצחמ הזה [צוות חקירה מיוחד של רשות ניירות ערך ויחידת לה"ב 443 במשטרה – ע' פ']. נתראה.

הנקבלת: בטוחה שלא פשוט בצחמ… אם זה מעודד הספקתי להרעיף עליך שבחים בפני אביחי נשיאנו. הוא הסכים עם כל מילה… נתראה".

 

התכתבות מיום 19.2.2018 בעניין תיאום מועד לחתימה על צו חיפוש:

 

"עו"ד שחם-שביט: האם ניתן לחבור להוצאת צו חיפוש?

הנקבלת: איך אוכל לסרב…

עו"ד שחם-שביט: מתי ואיפה. את תאהבי את הצו הזה.

הנקבלת: אני כבר מתחילה לחשוש.

עו"ד שחם-שביט: מתקשר.

הנקבלת: לא יכולה כעת לשוחח. אודיע לך בהמשך היכן ומתי נחבור לצו".

 

2. ביום 25.2.2018 היה צפוי להתקיים דיון מעצר בעניינם של החשודים בפרשה. לקראת אותו דיון התכתבו העותרת והפרקליט כדי לתאם את המועד שבו יוצג לעותרת חומר חסוי בלשכתה במעמד צד אחד. אגב חילופי דברים אלה עדכן הפרקליט את העותרת בפרטי החקירה ובעמדת התביעה כפי שצפויה להישמע בדיון, כמפורט להלן:

 

"הנקבלת: אני בלשכה היכן אתם?

עו"ד שחם-שביט: אנחנו ליד הלשכה אבל אור והצוות שלה טרם הגיעו. אני מעדיף לא להסתכן במוות.

הנקבלת: ובצדק… נמתין.

עו"ד שחם-שביט: סבבה. לפחות הבשורות הנחמדות שאור [אלוביץ' – ע' פ'] ועמיקם [שורר – ע' פ'] ישוחררו מחר בתנאים. תיראי מופתעת.

הנקבלת: אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת.

עו"ד שחם-שביט: סטלה [הנדלר – ע' פ'] ואיריס (אלוביץ' – ע' פ') נבקש מחר ימים ספורים. יבקשו 3 את בהחלט אבל ממש בהחלט יכולה לתת יומיים…

הנקבלת: אתה ממשיך לגלות לי הכל ואני איאלץ להיראות ממש מופתעת […]

עו"ד שחם-שביט: זה עלה לי בדם כמעט הרביצו לי או עצרו אותי בלהב.

הנקבלת: נדמה לי שאין דבר מפחיד כמעצר בלהב…

עו"ד שחם-שביט: אני בטראומה מזה.

הנקבלת: אני מתארת לעצמי".

 

3. באותו היום נחשפה חלופת המסרונים בידיעה עיתונאית. הדברים זכו להד ציבורי רחב ונודעו בכינוי "פרשת המסרונים". מיד לאחר פרסום הפרשה פתח נציב תלונות הציבור על שופטים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימ') השופט א' ריבלין, בבדיקת האירוע. החלטתו ניתנה ביום 27.2.2018 ובעקבותיה החליטה שרת המשפטים, היא המשיבה 1 (להלן: המשיבה), להעמיד את העותרת לדין משמעתי. ביום 6.3.2018 הוגשה הקובלנה. ביום 22.3.2018 נשיאת בית המשפט העליון (להלן: הנשיאה) השעתה את העותרת מתפקידה עד לסיום ההליך המשמעתי נגדה מכוח סמכותה לפי סעיף 14 לחוק-יסוד: השפיטה.

 

להשלמת התמונה יצוין כי עקב החלטת הנציב הורתה הנשיאה על הקמת צוות בדיקה בכיר בראשות שופט בית המשפט העליון י' אלרון לבדיקת הכשלים המערכתיים שהתגלו בפרשה דנן. מסקנות הצוות הוגשו ביום 15.4.2018, ובהמשך להן פורסם נוהל נשיאת בית המשפט העליון 1-18 "ממשק העבודה בין שופטים ובין גורמי תביעה וחקירה בבקשות לפני הגשת כתב אישום" (1.7.2018).

 

 

 

ההליך לפני בית הדין

 

4. ביום 21.3.2018 נפתח ההליך בבית הדין המשמעתי בראשות הנשיא (בדימ') א' גרוניס והשופטים נ' הנדל וא' הלמן (להלן: בית הדין). ביום 15.4.2018 התקיים דיון נוסף שבו הודיעו הצדדים לבית הדין כי הגיעו להסכמה שלפיה העותרת תודה בעובדות הקובלנה שתוקנה בינתיים, והמשיבה תעתור לעונש מסוג השעיה (להלן: ההסדר המשמעתי המוסכם). בנתון להסכמה זו, הודתה העותרת בעובדות הקובלנה ובאשמה. העותרת הורשעה בהתנהגות שאינה הולמת את מעמדו של שופט בישראל לפי סעיף 18(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ובהפרת כלל מכללי האתיקה לשופטים לפי סעיף 18(א)(5) לחוק זה, בצירוף כלל 7(א) וכלל 12(א) לכללי האתיקה לשופטים, התשס"ז-2007 (להלן: כללי האתיקה). כלל 7(א) עוסק בהליכותיו של שופט וקובע כי שופט יתאפיין בתכונותיו ובאורחותיו ב"יושר לב, טוהר מידות ומסירות לתפקיד" וכי "שופט יימנע ממעשים שאינם הולמים מעמדו של שופט או העלולים לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט". כלל 12(א) קובע כי "שופט ינהל את הדיון שלפניו באופן מקצועי ועניני, תוך שהוא מקפיד לנהוג שוויון בבעלי הדין ובעורכי הדין המופיעים לפניו ונמנע מכל אמירה או מעשה שיש בהם כדי לפגום בחזותו האובייקטיבית והמקצועית".

 

5. עוד באותו היום טענו הצדדים לעניין העונש. המשיבה עתרה לעונש השעיה בן שנה ולכך שהעותרת לא תשובץ לדיון בהליכים פליליים במשך שנתיים מיום חזרתה לתפקיד. העותרת מצידה ביקשה להסתפק בהשעיה הזמנית שכבר הוטלה עליה ולחלופין להשית עליה השעיה לתקופה קצרה משנה.

 

6. ביום 7.5.2018 זימן בית הדין את הצדדים לדיון ובמהלכו ציין בפניהם את ספקותיו בדבר סמכותו להורות על עונש מסוג השעיה כפי שהתבקש במסגרת ההסדר המשמעתי המוסכם. לצדדים ניתנה שהות להשלים את טיעוניהם בעניין זה ואלה הוגשו בכתב. לאחר הדברים האלה התקיים ביום 6.6.2018 דיון נוסף בעניין העונש שבו השלימו הצדדים את טיעוניהם, לרבות בשאלת העונש הראוי אם בית הדין יקבע כי אינו מוסמך להורות על השעיה. בהתייחסותה לעניין אחרון זה טענה המשיבה כי העונש שעתרה לו לכתחילה הוא העונש הראוי בנסיבות העניין. לדידה, עונש קל יותר דוגמת נזיפה אינו תואם את חומרת מעשי העותרת ואת עוצמת הפגיעה שגרמו לאמון הציבור במערכת המשפט. מנגד, נטען כי עונש חמור יותר מחמיר עימה יתר על המידה. העותרת מצידה טענה כי במקרה שבית הדין אינו מוסמך להורות על השעיה יש להסתפק בעונש מסוג נזיפה ובתקופת ההשעיה שחלפה בינתיים (בצד הצעת העותרת להאריך מיוזמתה תקופה זו במתכונת של חופשה).

 

גזר הדין

 

7. ביום 18.7.2018 נגזר דינה של העותרת. בית הדין הורה על העברתה מכהונתה לפי סעיף 19(5) לחוק בתי המשפט (להלן גם: סעיף 19(5)) החל מיום 31.7.2018. נקבע כי העותרת התנהגה באופן שאינו הולם שופט, וכי את הפסול שבמעשיה ניתן למקד בשניים: (א) עצם קיומה של תקשורת עם צד אחד להליך שאין לה צידוק או הסבר ענייני; (ב) תוכנה של תקשורת זו. בנוגע לעניין הראשון צוין כי העותרת הפרה במעשיה את חובתה לנהוג בשוויון בין בעלי הדין ופגעה באופן קשה בחזות האובייקטיבית והמקצועית שלה ושל בית המשפט. הודגש כי בהיעדר הסדר בדין המתיר זאת, שופט אינו רשאי לנהל דיאלוג מתמשך עם צד אחד להליך בלבד. עוד צוין כי שמירת הריחוק בין השופט לבין בעלי הדין ובאי כוחם הכרחית לצורך הבטחת ניקיון ההליך ואמון הציבור בהגינותו של השופט ובחוסר פניותו. אשר לתוכן המסרונים שהוחלפו בין העותרת לבין הפרקליט, נקבע כי מידת הקרבה הנלמדת מהם אינה ראויה, ופוגעת אף היא בחזות האובייקטיבית והמקצועית של בית המשפט. חומרה מיוחדת נמצאה בחילופי הדברים מיום 25.2.2018 שפורטו לעיל, שבהם עודכנה העותרת על פרטי החקירה. בית הדין סבר כי נוכח הדברים שהשמיע הפרקליט בהזדמנות זו, היה על העותרת להגיב באופן נחרץ, וכי היעדר התגובה היא העולה כדי התנהגות בלתי הולמת (הגם שניתן משקל מסוים לעובדה כי הפרקליט הוא שיזם את ההתכתבות). צוין כי חילופי דברים אלה יצרו את הרושם כאילו העותרת הייתה מוטה לטובת הצד שמייצג הפרקליט, הגם שבדיעבד התברר כי לא כך הדבר. עוד הודגש כי מדובר בתיאום מראש של החלטה קונקרטית בבקשה קונקרטית, וסוכם גם כיצד להסתיר את אותו תיאום מראש מפני יתר הצדדים להליך. בסיכום הדברים נקבע כי התנהלותה של העותרת חרגה במידה משמעותית מן המצופה, הנדרש והמתחייב משופט מכהן.

 

8. לאחר הדברים האלה פנה בית הדין לגזור את עונשה של העותרת. בית הדין עמד בהרחבה על הנימוקים שהביאוהו למסקנה כי אינו מוסמך להורות על השעיית העותרת לתקופה קצובה. צוין כי נקודת המוצא מצויה בסעיף 13 לחוק-יסוד: השפיטה הקובע כי ההוראות בדבר אמצעי המשמעת שבית הדין מוסמך להטיל "ייקבעו בחוק", וכי אין חולק כי אמצעי ההשעיה אינו מנוי במפורש בסעיף 19 לחוק בתי המשפט (להלן גם: סעיף 19). בהמשך לכך דחה בית הדין את טענת הצדדים שלפיה למרות שהסעיף אינו כולל הוראה מפורשת בדבר השעיה, ניתן לקרוא סמכות זו אל תוך סעיף 19(5) שעניינו בהעברה מן הכהונה. לעניין זה טענו שני הצדדים – תוך שונות מסוימת בתימוכין שהציגו לכך – כי ניתן לפרש את הסעיף כמתייחס הן להעברה צמיתה מן הכהונה, הן להעברה זמנית מן הכהונה, זאת לפי העיקרון של "בכלל מאתיים מנה". לפי זה, אם הוסמך בית הדין להורות על סיום כהונת העותרת, הוסמך הוא – מקל וחומר – להורות גם על השעייתה. לפי טיעון זה, השעיה היא מידת ענישה פחותה הכלולה מאליה בסמכות להשית את העונש החמור יותר – העברה מן הכהונה. ולכן הסמכות החמורה יותר כוללת מאליה את הסמכות הקלה יותר. בית הדין קבע כי עמדה פרשנית זו אינה יכולה לעמוד שכן היא אינה נתמכת בהיסטוריה החקיקתית של ההסדר, בהינתן נימוקים טובים לסתור, ומשזו מעוררת קשיים מעשיים של ממש.

 

9. בית הדין עמד על כך שההסדר המשמעתי לגבי שופטים לא כלל מעולם אמצעי משמעת מסוג השעיה, ולא בכדי. בית הדין הדגים כי בהסדרים משמעתיים שנקבעו לגבי מקצועות מוסדרים קיימת הבחנה ברורה בין אמצעי משמעת שעניינו הגבלה זמנית מעיסוק במקצוע מסוים לבין אמצעי משמעת שעניינו שלילה מוחלטת של אפשרות זו. בית הדין הראה כי באותם הסדרים שני האמצעים מנויים במפורש בחוק, זה בצד זה, באופן המלמד כי המחוקק אינו רואה בהם כמקיימים יחס שבין שלם לבין חלקיו. מכאן, כי המחוקק אינו סבור כי האמצעי בדבר הגבלת העיסוק הזמנית כלול מאליו בשלילתו המוחלטת. על רקע זה נקבע כי העובדה שהמחוקק לא אימץ בחוק בתי המשפט הסדר דומה הכולל שני אמצעי משמעת נפרדים – השעיה והעברה צמיתה מכהונה – מלמדת כי מדובר בבחירה מושכלת. זאת ועוד, אימוצה של העמדה הפרשנית שהוצעה על ידי הצדדים מעורר קשיים מעשיים רבים, שכן אין בדין הקיים הסדרה כלשהי של קשת רחבה של נושאים המחייבים מענה במצב של השעיית שופט כאמצעי משמעתי. עם אלה נמנים, בין היתר, שכר השופט בתקופת ההשעיה, כפיפותו להוראות החוק ולכללי האתיקה של שופטים במהלכה, אפשרותו לעסוק בעיסוק בכלל ובעריכת דין בפרט, מנגנון החזרה לכהונה ודרך בדיקת הכשירות במועד זה. נוכח כל האמור נפסק כי סעיף 19 לחוק בתי המשפט קובע הסדר ממצה של אמצעי המשמעת וכי היעדר אמצעי משמעת של השעיה הוא בבחינת הסדר שלילי. הסדר זה אינו מאפשר לקרוא לתוכו בדרך פרשנית את אמצעי ההשעיה כך שבית הדין אינו מוסמך להורות על השעיית העותרת. עוד צוין כי קביעה בדבר קיומו של אמצעי משמעת מסוג השעיה נושאת בחובה פוטנציאל לפגיעה בעצמאות השיפוטית של שופטים ובזכויות שופטים הנובעות מן הכהונה. כמו כן, נקבע כי אף אם בית הדין היה מסיק כי שתיקת המחוקק ביחס לאמצעי משמעת מסוג השעיה אינה הסדר שלילי וממצה אלא חֶסֶר בחוק (לאקונה), ספק רב אם בנסיבות העניין ניתן וראוי להשלימו בדרך פרשנית נוכח הוראת סעיף 13 לחוק-יסוד: השפיטה הנזכר לעיל שלפיה על אמצעי המשמעת להיקבע בחוק. לבסוף נדחתה טענת הצדדים שלפיה בית הדין מוסמך להורות על השעיית העותרת מכוח הסכמת הצדדים, שכן בית הדין אינו מוסמך לפעול אלא על פי הסמכויות שהוקנו לו בחוק.

 

10. בהינתן מסקנתו זו, נדרש בית הדין לאמצעי המשמעת ההולם בנסיבות העניין. נמצא כי שלושת אמצעי המשמעת הקלים המנויים בסעיפים 19(1)–(3) בחוק – הערה, התראה ונזיפה – אינם חמורים דיים ביחס לנסיבות המקרה. אשר לאמצעי המשמעת הבא בחומרתו – העברה למקום כהונה אחר הקבוע בסעיף 19(4) לחוק בתי המשפט – בית הדין עמד על כך שעונש זה כלל לא התבקש על ידי המשיבה, וכי מכל מקום הוא רלוונטי בעיקר במקרים שבהם עבירת המשמעת קשורה למקום הכהונה, ולא כך בענייננו. עוד נקבע כי אמצעי משמעת זה מעורר קשיים שונים, כי לא הונחה התשתית העובדתית הנדרשת להפעלתו, וכי אין מקום שבית הדין יברר מיוזמתו ויקבע לאיזה בית משפט תועבר העותרת.

 

11. בית הדין הוסיף ובחן אם אמצעי המשמעת הנותר, העברת העותרת מכהונתה לצמיתות, הוא אמצעי המשמעת המתאים בנסיבות העניין. על כך השיב בית הדין בחיוב. צוין כי גם אם תחילה נראה אמצעי זה חמור יתר על המידה – בין היתר עקב חוות הדעת החיוביות על התנהלותה המקצועית של העותרת עד לפרשה דנן – אין מנוס מהטלתו. בית הדין הדגיש כי אין מדובר בהתכתבות חד-פעמית או בעניין טכני בלבד, וכי סגנונם של הדברים ותוכנם מעצימים את חומרת העניין. עוד ניתן משקל רב לפגיעה המשמעותית שגרמו המעשים לחזות הניטראלית והאובייקטיבית של בית המשפט. בית הדין עמד על כך שהתרחשות מעין זו מחייבת תגובה משמעתית חריפה, שגם נושאת בחובה מסר הרתעתי לשופטי ישראל. נקבע כי בצד הפגיעה האישית בעותרת, יש ליתן את הדעת לתפקידם המרכזי של שופטים בדמוקרטיה הישראלית ולהכרח לשמור על אמון הציבור במערכת המשפט ואף להגבירו. אלה מחייבים הצבת רף התנהגות גבוה עד מאוד לשופטים ועל פיו אין מנוס מהרחקת השופטת מכס השיפוט.

 

מכאן העתירה שלפנינו. ביום 2.9.2018 נתן כב' השופט ד' מינץ, בהסכמת הצדדים, צו ביניים לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן החלטה אחרת בעתירה.

 

 

טענות הצדדים

 

12. העותרת ייחדה חלק מטיעונה בעתירה לפגיעה שנגרמה לה עקב הסתמכותה על ההסדר המשמעתי המוסכם. לטענתה, היה על בית הדין לתת החלטה בעניין הסמכות טרם ניתנה הודאתה או לפחות לפני מתן גזר הדין. לו ידעה כי בית הדין יקבע שאינו מוסמך להורות על השעיה, יתכן שהייתה נמנעת מהודאתה במסגרת ההסדר המשמעתי המוסכם ועומדת על ניהול ההליך כסדרו, ובכלל זה מציגה ראיותיה וטענותיה לעניין העונש.

 

13. לגופם של דברים חזרה העותרת על טענתה כי סעיף 19(5) המדבר ב"העברה מן הכהונה" מסמיך את בית הדין להורות גם על העברה זמנית מכהונה, ולכל הפחות אינו שולל אפשרות זו. לעניין זה סבורה העותרת שיש ליתן משקל להבדל הלשוני בין סמכות בית הדין להורות על "העברה מן הכהונה" לבין סמכות הוועדה לבחירת שופטים להורות על סיום הכהונה לפי סעיף 14 לחוק בתי המשפט. אם התכוון המחוקק כי גם סעיף 19(5) יעסוק בסיום כהונה, היה נוקט את אותה הלשון. עוד סבורה העותרת כי המסקנה בדבר קיומה של סמכות השעיה מתחייבת גם מפרשנותו התכליתית של סעיף 19. טעם אחד לכך הוא ההכרח לשמר בידי בית הדין שיקול דעת רחב דיו שיאפשר לו לגזור את העונש המתאים ביותר לכל מקרה, בלי שיהיה "כבול" לעונש ההרחקה מן הכהונה במקרים שבהם סבור הוא כי לא די באחד מן העונשים המנויים בסעיף 19(1)–(4). הטעם השני הוא כי פרשנות שלפיה בית הדין מוסמך להורות על השעיה מאפשרת למתן את הפגיעה בזכויות היסוד של העותרת ובהן זכותה לחופש העיסוק. זאת ועוד, העותרת מפנה לכלל הפרשני בדבר "בכלל מאתיים מנה" או "מקל וחומר" ומציעה לתמוך גם בו את העמדה כי אמצעי המשמעת בדבר השעיה כלול מאליו בסעיף 19(5). מסקנה דומה ביקשה העותרת ללמוד מצירופו של סעיף 18(ג) לחוק בתי המשפט המקנה לבית הדין סמכויות של בית משפט מחוזי הדן בעניין פלילי, לסעיף 35(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע כי העונשים הקבועים בחוק העונשין הם העונשים המרביים.

 

14. לחלופין נטען כי גם אם בית הדין אינו מוסמך להורות על השעיית העותרת מכוח סעיף 19, הוא היה מוסמך לעשות כן מכוח סמכותו הטבועה או מכוח הסכמת הצדדים. העותרת סבורה כי אין מניעה שבית הדין ייתן תוקף של פסק דין להסדר המשמעתי המוסכם (שבמרכזו עונש ההשעיה), בלי לקבוע מסמרות בשאלת הסמכות. לעניין זה הפנתה העותרת לעש"ם 4193/06 כהן נ' נציבות שירות המדינה (5.10.2006) (להלן: עניין נציבות שירות המדינה) שבו נתן בית משפט זה (בדן יחיד) תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים להטיל על עובד מדינה עונש מסוג פיטורין על תנאי, הגם שזה לא נכלל במפורש בחוק.

 

15. לבסוף טוענת העותרת כי גם אם בכל אלה לא היה כדי לבסס את סמכות בית הדין להורות על השעייתה, לא היה הכרח כי בית הדין יורה על העברתה מן הכהונה. לדידה, לפני בית הדין עמדו כמה אמצעי משמעת קלים יותר לבחור מביניהם כגון נזיפה שבצידה "ירשום לפניו" בית הדין את כוונתה להשעות עצמה, בהסכמת המשיבה, לתקופה של שנה; העברה למקום כהונה אחר לפי סעיף 19(4) לחוק בתי המשפט (ואף נטען כי אי בחינת האפשרות לגופה עולה כדי טעות מהותית בגזר הדין); קביעת עונש העברה מן הכהונה לצמיתות "על תנאי" בתנאים שיקבע בית הדין. העותרת מוסיפה גם כי אמון הציבור במערכת בתי המשפט תומך דווקא בקבלת העתירה והשתת אחד מן העונשים המוצעים, שכן כך יראה הציבור כי גם בעניינה של העותרת הקפיד בית הדין על עונש מידתי וצודק.

 

16. המשיבה חזרה בתגובתה על עיקרי עמדתה לפני בית הדין שלפיה העונש המידתי וההולם את מעשי העותרת הוא העברתה מכהונתה לתקופה זמנית בת שנה, ללא תשלום שכר, והימנעות משיבוצה לדיון בתיקים פליליים למשך שנתיים מעת חזרתה לכס השיפוט. נטען כי עונש זה מגלם איזון ראוי בין חומרת מעשי העותרת לבין הפגיעה האישית הקשה בעותרת, המוכרת כשופטת טובה ומוערכת. עוד הודגש כי העונש המוצע מקובל על היועץ המשפטי לממשלה ועל פרקליט המדינה. בדומה לעותרת, גם המשיבה סבורה כי ניתן לפרש את סעיף 19(5) ככולל גם את סמכות ההשעיה לפי העיקרון של "מקל וחומר", וכי פרשנות זו מיטיבה להגשים את תכלית הסעיף, הן נוכח הגמישות שהיא מותירה בידי בית הדין, הן נוכח ההגנה המתאפשרת על זכויות היסוד של העותרת. המשיבה סבורה אף היא כי יש משקל להבדל הלשוני בין סעיף 14 לחוק-יסוד: השפיטה לבין סעיף 19(5) כמתואר לעיל, וכי ניתן לתת תוקף להסכמת הצדדים בדבר עונש ההשעיה, בלי לטעת מסמרות בסוגיית הסמכות. זאת, בדומה להחלטה בעניין נציבות שירות המדינה.

 

17. כתימוכין לעמדתה בדבר העונש הראוי הפנתה המשיבה לגזרי דין משמעתיים קודמים בעניינם של שופטים שבמרכזם מעשים חמורים מאלה שבהם הורשעה העותרת. המשיבה הראתה כי באותם מקרים השית בית הדין עונשים קלים מהעונש שהוטל על העותרת, הגם שציינה כי במקביל ננקטו צעדים לבר משמעתיים נוספים נגד אותו שופט. הדוגמה המרכזית שהוצגה היא גזר הדין בעניינה של השופטת הילה כהן, שהורשעה בכך שהכתיבה פרוטוקולים של דיונים שנערכו לכאורה לפניה בבית המשפט, בלי שהייתה לדבר אחיזה במציאות. באותו מקרה הטיל בית הדין המשמעתי על השופטת, בדעת רוב, עונש נזיפה בלבד והורה על העברתה למקום כהונה אחר (בד"ם 2461/05 שרת המשפטים נ' כהן, פ"ד ס(1) 457 (2005) (להלן: עניין כהן)). עם זאת, לאחר מתן פסק הדין הורתה הוועדה למינוי שופטים על סיום כהונת השופטת (עתירה נגד החלטת הוועדה נמחקה: בג"ץ 9100/05 כהן נ' יושב ראש הוועדה לבחירת שופטים (14.2.2013)).

 

18. מקרה נוסף שהוזכר הוא עניינו של הדיין ד' דומב מבית הדין הרבני האזורי בתל אביב­–יפו, שסייע לבן משפחתו לקבל גט מאשתו תוך שהוצגו לאישה מצגי שווא והיא הולכה שולל בידי בית הדין. ההליך המשמעתי בעניינו של הדיין הסתיים במסגרת הסדר טיעון בעונש התראה בלבד. עם זאת, למחרת הודיע נשיא בית הדין הרבני הגדול שהדיין לא יקודם לתפקיד אב בית דין לתקופה של 5 שנים לפחות, אף שקודם לכן היה מועמד לקידום. יש לציין כי לאחר הדברים הללו הוגשה עתירה לבית משפט זה בבקשה להורות לשר המשפטים לפעול לסיום כהונת הדיין בדרך של הבאת הנושא לוועדת המינויים, וזו נדחתה בהיעדר עילה להתערב בהחלטת השר (בג"ץ 6567/10 תנועת אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי נ' פלוני (8.5.2012)).

 

הדיון בעתירה

 

19. ביום 31.10.2018 קיימנו דיון בעתירה. הצענו לצדדים כי נדון בעתירה כאילו ניתן צו על תנאי, אך הסכמת המשיבה לא התקבלה במהלך הדיון והיא התבקשה לעדכן בעניין בהמשך. יצוין כי בפתח הדיון הציעה העותרת הסדר מוסכם (שלא זכה לאישור המשיבה) שלפיו חלף גזר הדין של בית הדין המשמעתי יושת עליה עונש מסוג נזיפה, ונוסף על כך, בית משפט זה ירשום לפניו את התחייבות העותרת לקיים מרצונה את כל מרכיבי ההסדר המשמעתי המוסכם. ההצעה נרשמה והדיון המשיך כסדרו. לאחר הדברים האלה חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם המפורטות לעיל. העותרת שבה והדגישה את מידת הסתמכותה על ההסדר המשמעתי המוסכם. העותרת ביקשה כי אם גם אנו נמצא כי בית הדין אינו מוסמך להורות על השעייתה, נחזיר את הדיון לבית הדין כדי שתוכל לטעון לעניין העונש המתאים ולהביא את ראיותיה. המשיבה מצידה חזרה פעם נוספת על עמדתה שלפיה העונש שאליו עתרה במסגרת ההסדר המשמעתי המוסכם – השעיה בת שנה ומניעה מדיון בתיקים פליליים למשך שנתיים – הוא העונש המידתי וההולם בנסיבות העניין. שאלנו את בא כוחה המלומד של המשיבה מה עמדתה, בתוקף תפקידה כקובלת בהליך המשמעתי, בדבר העונש הראוי אם נקבע כי בית הדין אינו מוסמך להורות על השעיה, והוא ביקש להתייחס לכך בכתובים לאחר הדיון.

 

20. בהמשך לכך הגישה המשיבה הודעה ביום 15.11.2018 שבה נתנה את הסכמתה לראות בדיון שהתקיים ביום 31.10.2018 כאילו ניתן צו על תנאי. ביחס לשאלת בית המשפט האמורה, השיבה המשיבה כי היא אוחזת בעמדתה כי העונש הראוי הוא זה שאליו עתרה במסגרת ההסדר המשמעתי המוסכם. עוד הוסיפה כי נזיפה או כל עונש חמור פחות אינו מתאים ואינו הולם את מעשי העותרת. ביקשנו מהמשיבה להשלים את דבריה בנקודה זו. בהודעה נוספת, מיום 23.11.2018, עדכנה המשיבה כי בעקבות החלטתנו הנזכרת נערכה בחינה נוספת של מכלול השיקולים הציבוריים והאישיים הרלוונטיים לשאלת העונש הראוי לעותרת. גם לאחר דברים אלה נותרה המשיבה בעמדתה שלפיה העברה מן הכהונה לצמיתות היא עונש חמור מדי, ואילו העברה למקום כהונה אחר בצד נזיפה היא עונש קל מדי. לפיכך, אם נקבע כי בית הדין אינו מוסמך להורות על השעיית העותרת, מותירה המשיבה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

 

21. לאחר הדברים האלה נעתרנו לבקשת העותרת להגיש הודעה משלימה קצרה וזו הוגשה ביום 29.11.2018. העותרת ביקשה להדגיש כי גם בנקודת הזמן הנוכחית לא חל שינוי בעמדת המשיבה בדבר העונש הראוי לה, וכי עמדה זו מקובלת גם על היועץ המשפטי לממשלה ועל פרקליט המדינה. נוסף על כך חזרה העותרת על הצעתה לתת תוקף להסכמת הצדדים על השעייתה לשנה, בלי לטעת מסמרות בסוגיית הסמכות. העותרת הוסיפה כי היא מושעית כבר למעלה מ-8 חודשים, כך שמבחינה מעשית המחלוקת שבמוקד הדיון בנוגע לשאלת הסמכות רלוונטית לתקופה קצרה בת פחות מ-4 חודשים. לפיכך, ובשים לב למכלול נסיבותיו החריגות של המקרה, מציעה העותרת לאמץ את הצעתה הבאה: (א) העותרת תשהה בחופשה ללא תשלום עד ליום 23.3.2019, שאז תחלוף שנה ממועד השעייתה; (ב) העותרת תחזיר את סכום השכר ששולם לה בפועל (50%) במהלך תקופת השעייתה; (ג) העותרת לא תשב לדין בתיקים פליליים במשך שנתיים ממועד חזרתה לכס השיפוט. לחלופין, ובשים לב להסתמכות העותרת על ההסדר המשמעתי המוסכם ועונש ההשעיה שביסודו, ביקשה העותרת פעם נוספת כי נחזיר את עניינה לבית הדין המשמעתי.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

למיטב הידיעה זוהי הפעם הראשונה שבה נדרש בית משפט זה לדון לגופה בעתירה המכוונת נגד פסק דין של בית הדין המשמעתי לשופטים. נפתח אפוא בהצגת המסגרת הדיונית הצריכה לענייננו.

 

22. נקודת המוצא היא כי פסק הדין של בית הדין המשמעתי לשופטים אינו נתון לערעור שכן זכות זו לא הוקנתה בדין, בין בחוק בתי המשפט המקים את בית הדין, בין בחוק אחר (ע"א 3977/07 מדינת ישראל נ' גרנות, אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ, פסקה 6 (18.5.2008); בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, 362-361 (1988); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 751 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). עוד נזכיר כי מכיוון שעסקינן בפסק דין של בית דין ולא של בית משפט, אין בזכות הערעור הכללית על פסק דין של "בית משפט בערכאה ראשונה" הקבועה בסעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה, כדי להקנות זכות ערעור בענייננו (ראו סעיף 1 לחוק היסוד האמור; בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 221, 232 (1995)).

 

23. אם כן, הביקורת על פסק הדין של בית הדין המשמעתי לשופטים מתאפשרת רק במסגרת עתירה לבג"ץ, בהתאם להוראות סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה:

 

בית המשפט העליון	15	(ג)	בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.
		(ד)	מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –
			(3)      לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין – למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים – לדון בענין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין.

 

לפיכך, איננו יושבים עתה כערכאת ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי לשופטים (על טיבה של הביקורת הערעורית ראו באופן כללי חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 502-469 (מהדורה שלישית, 2012)). בוחנים אנו את פסק הדין במשקפי הביקורת השיפוטית המינהלית, על פי אמות המידה המקובלות לגבי פסקי דין של בתי דין המוקמים בחוק:

 

"אכן, אין בית-משפט זה נוטל לעצמו סמכות של ערכאת ערעור, ואין הוא מרבה להתערב בשיקול-דעתם ובהחלטותיהם של ערכאות, בתי-דין וטריבונאלים לסוגיהם. ואולם, 'סמכותו של בית-משפט זה משתרעת על כל מקרה בו גוף, הפועל על-פי דין, חורג מסמכותו או נמנע מלהשתמש בסמכותו או עושה טעות משפטית העולה מתוך כל החומר שהיה לפניו, או פועל בניגוד לעיקרי הצדק הטבעי' […] גם במקרים אלה היקף ההתערבות הוא סלקטיבי לעניינים, אשר בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית, והצדק מחייב התערבותו של בית-משפט זה לאור מהותה של הטעות או עקב חשיבותו המשפטית או הציבורית של הנושא" (בג"ץ 144/86 הלוי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד מ(2) 309, 322 (1986); ראו גם בג"ץ 148/71 בתי הזיקוק לחיפה בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד כו(1) 18, 21 (1971); בג"ץ 403/71 אלכורדי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד כו(2) 66, 73-70 (1972)).

 

יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, גם הדברים הבאים שנפסקו ביחס לבית הדין לעבודה:

 

"היקף התערבותו של בית המשפט מוכתב על-ידי המגמה שלא לפעול בגדר ערכאת ערעור כפשוטה וכסדרה אלא לקבוע גדרות ותחומים […] בשינוי צורה ונוסח ניתן לומר, כי בית המשפט ער לכך, שאינו בא לתקן כל סטייה וטעות קלה כחמורה אלא פועל על בסיס סלקטיבי, כאשר המשקולות שבידיו אינן משקולותיו הזעירות של הרוקח ואף לא אלו הכבדות של משא ומטען […] אלא משקולות, הנותנות ביטוי לייעודו של בית המשפט הגבוה לצדק כמפקח וכמאזן, שתפקידו ליישר למען הצדק הדורים, הנובעים מתקלות מהותיות בהבנת החוק, בפרשנותו וביישומו" (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 687 (1986)).

 

להשלמת התמונה נזכיר גם את ההלכה המושרשת היטב ביחס לביקורת שיפוטית על פסקי הדין של בתי הדין הדתיים (ובכללם בתי הדין הרבניים), הנעשית מכוח סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה. לפי זו, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינם וביקורתו מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי או למקרים שבהם נדרש סעד מן הצדק כשזה אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין (ראו למשל, בין רבים, בג"ץ 970/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (6.6.2018); בג"ץ 409/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 7 (25.3.2018); לגבי בתי הדין השרעיים והכנסייתיים ראו למשל בג"ץ 8132/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה 4 (18.11.2018); בג"ץ 7631/16 סליבה נ' בית הדין הכנסייתי של העדה היוונית הקתולית, פסקה 4 (15.2.2017)).

24. משזוהי מסגרת הבחינה, אך מובן כי שאלת סמכות בית הדין להורות על אמצעי משמעת של השעיה נמנית עם סוג העניינים המצדיקים את בחינתו של בית משפט זה. גדר סמכותו החוקית של בית הדין והיקף אמצעי המשמעת שעליהם מוסמך הוא להורות הם שאלות יסוד חיוניות לפעילותו, שנודעות להן משמעות רוחבית וחשיבות ציבורית. לבחינתן של שאלות אלו נפנה עתה.

 

סמכות בית הדין להטיל אמצעי משמעת מסוג של השעיה

 

25. בעיקרם של דברים, הוצגו לפנינו שתי תזות מרכזיות לביסוס סמכות בית הדין להורות על השעיית העותרת. על פי הראשונה, פרשנות סעיף 19, ובפרט סעיף 19(5), מובילה למסקנה כי זה כולל בחובו גם את אמצעי ההשעיה. כך, בין לפי הכלל הפרשני בדבר "מקל וחומר" ודומיו, בין מנימוקים כלליים אחרים כגון היקף שיקול הדעת הרצוי לבית הדין ועוצמת הפגיעה בזכויות היסוד של העותרת. על פי התזה השנייה, יסודה של סמכות ההשעיה בהסכמת הצדדים לאמצעי משמעת זה. לפי זו האחרונה, אם הסכימו הצדדים על עונש מסוג השעיה – במתווה שהוצג לכתחילה לבית הדין או בשינויים שהוצעו בהמשך – אין מניעה שהסכמה זו תקבל תוקף של פסק דין. כך לכאורה גם אין הכרח לקבוע מסמרות בשאלת הסמכות.

 

הסכמת הצדדים

 

26. כבר בפתח הדברים יש להסיר מדרכנו את התזה השנייה שלפיה הסכמת הצדדים יכולה להסמיך את בית הדין להורות על אמצעי משמעת שלא נקבע בחוק. מושכלות יסוד הם כי לטריבונל שיפוטי שהוקם בחוק ישנן אך ורק הסמכויות שהקנה לו החוק, והן לבדן גודרות את תחומי פעילותו. מובן בסיסי זה של עקרון החוקיות אינו מאפשר להקנות לטריבונל שיפוטי סמכות מכוח הסכמת הצדדים כל עוד החוק לא קבע אפשרות זאת במפורש. הדברים ידועים היטב:

 

"מערכת השיפוט הממלכתית בישראל, וערכאות השיפוט לסוגיהן, יונקות את סמכויותיהן מן החוק. החוק הוא שמקים אותן, הוא שתוחם את גידרי פעולתן, והוא שמגדיר את תחום סמכויותיהם […] כך הוא לגבי ערכאות השיפוט האזרחיות; כך הוא לגבי מערכות השיפוט המיוחדות […] להגדרת סמכויות ערכאות השיפוט מימד כפול, חיובי ושלילי: היא מהווה מקור סמכות ואחריות מצד אחד, והיא שוללת, בה בעת, הפעלת סמכות וכח שלא הוקנו כאמור; אין בידי ערכאת השיפוט אלא מה שהחוק שהקימה היקנה לה […] כך חלה עליה חובה הנגזרת מן החוק ומתפיסת הממשל הדמוקרטי, שלא לדון ולא להכריע בענין המצוי מעבר לסמכותה על פי חוק […] פועל יוצא מדברים אלה הוא, כי סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה" (בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סא(1) 259, 286-285 (2006); ראו גם בג"ץ 7212/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 21 (3.7.2013)).

 

27. בענייננו, חוק בתי המשפט בחלקו הרלוונטי לא הסמיך את בית הדין להורות על אמצעי משמעת שיסודו בהסכמת הצדדים. לפיכך לא נפל כל פגם בקביעת בית הדין כי אין בהסכמת הצדדים כדי להסמיכו להורות על השעיה. בהמשך לכך, מובן גם כי אין באפשרותנו להיעתר לבקשת הצדדים "לרשום" לפנינו את הסכמת הצדדים להשית על העותרת אמצעי משמעתי של השעיה וליתן להסכמה זו תוקף של פסק דין, בלי לטעת מסמרות בשאלת הסמכות. כמוסבר לעיל, עסקינן בהליך ביקורת שיפוטית על פסק הדין שביסודו בחינת שאלת הסמכות. משהגענו למסקנה שלא נפל פגם בקביעתו האמורה של בית הדין כי אינו מוסמך ליתן תוקף להסכמת הצדדים בעניין זה, ממילא אין כל עילה להתערב בה, על המשתמע מכך לעניין הסעד.

 

28. בשולי דברים אלה אציין כי לא נעלמה מעיניי החלטתו של בית משפט זה בעניין נציבות שירות המדינה שאליו הפנו הצדדים. באותו מקרה, במסגרת ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת לעובדי מדינה, הקל בית משפט זה מן העונש שפסק בית הדין תוך שנתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ביחס לעונש משמעתי שלא נמנה במפורש בחוק. לפי אותה הסכמה "אם המערער יורשע בעבירת משמעת בעלת אופי דומה לזו שבגינה הורשע כאן, או יורשע בעבירת משמעת חמורה אחרת במהלך שלוש השנים הבאות, הוא מתחייב שלא לעורר טענה כלשהי כנגד בקשת המדינה לפטרו משירות המדינה, באם תוגש בקשה כזו". מדובר בהחלטה (שאינה כוללת אמירה נורמטיבית מפורשת מלבד מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים) שניתנה על ידי דן יחיד ואין לה תוקף של הלכה מחייבת. ממילא אין היא יכולה לבסס עילה להתערבות בגזר הדין משמצאנו כי הכרעת בית הדין בעניין הסמכות, בדין יסודה. למותר לציין בנוסף כי אין בכוחה של ההחלטה האמורה לשנות מן ההלכה בדבר סמכויותיהם של טריבונלים שיפוטיים שהובאה לעיל.

 

פרשנות סעיף 19 לחוק בתי המשפט

 

29. ועתה אל השאלה המרכזית המונחת לפתחנו, היא האפשרות לפרש את סעיף 19 כמסמיך את בית הדין להורות על השעית העותרת. לשם הנוחות, נביא את הסעיף כלשונו:

 

אמצעי משמעת	19.	אמצעי המשמעת שבית הדין מוסמך להטיל הם:
		(1)	הערה;
		(2)	התראה;
		(3)	נזיפה;
		(4)	העברה למקום כהונה אחר;
		(5)	העברה מן הכהונה, בין בתשלום קיצבה ובין בשלילתה, כולה או מקצתה.

 

נקודת המוצא שעליה אין חולק היא כי סעיף 19 אינו מונה במפורש אמצעי משמעת מסוג השעיה ועל כן אינו מסמיך במפורש את בית הדין להורות כן (אולם השוו לבג"ץ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (28.2.2017), שם קבעה דעת הרוב כי בית הדין הרבני מוסמך להמליץ על הרחקות "דרבנו תם" הגם שזו לא נקבעה בחוק). עוד נזכיר כי סעיף 13(ג) לחוק-יסוד: השפיטה מחייב כי אמצעי משמעת ייקבע בחוק:

 

שיפוט משמעתי

13.

(ג)

הוראות בדבר העילות לדין המשמעתי, דרכי הקבילה, הרכב המותב, הסמכויות של בית הדין המשמעתי ואמצעי המשמעת שהוא רשאי להטיל ייקבעו בחוק; סדרי הדין יהיו לפי חוק.

 

בהיעדר הוראה מפורשת בדבר השעיה בסעיף 19, מסקנה בדבר קיומה של סמכות כאמור חייבת להילמד מתוך פרשנותו הפנימית של סעיף זה.

 

שתיקת סעיף 19 ביחס לאפשרות ההשעיה – הסדר משתמע או חֶסֶר חקיקתי?

 

30. כאמור לעיל, סעיף 19 שותק ביחס לאפשרות ההשעיה ואינו מזכירהּ כלל. כפי שהוסבר בגזר הדין, במצב זה השאלה הפרשנית היא מה משמעותה של שתיקה זו. ככלל, לשתיקת המחוקק בעניין מסוים תיתכנה שתי משמעויות עיקריות. האחת, כי מדובר בשתיקה "מדעת" שלפיה המחוקק בחר ביודעין שלא לציין בלשון החוק את אותו עניין שהוא שותק לגביו. המחוקק הניח כי אין צורך לכלול הוראה מפורשת בעניין הנדון, משסבר כי עמדתו ביחס אליו נלמדת באופן משתמע מהטקסט החקיקתי הקיים. במצב זה שתיקת המחוקק אינה חֶסֶר בהסדרה, אלא הסדרה משתמעת:

 

"לגבי פירושו של חוק, יש ושתיקתו של המחוקק יפה מדיבורו, או לפחות יפה כדיבורו, ואם הוא נמנע מקבוע הלכה, מקום שהיה צריך או יכול לעשות כן, הרי שתיקתו זו מדברת בעדה, ואומרת לנו בפה מלא, מה היתה עמדתו כלפי השאלה הנדונה" (ע"א 167/47 מינקוביץ נ' פישצנר, פ"ד ב 39, 43-42 (1949)).

 

כפי שנראה להלן, הסדרה משתמעת זו יכולה להיות שלילית או חיובית.

 

31. המשמעות האפשרית השנייה היא כי שתיקת המחוקק אינה שתיקה מכוונת ו"מדעת" אלא תוצאה של "תקלה חקיקתית" כלשהי כגון שכחה או חוסר תשומת לב. כתוצאה מתקלה זו, התקבל הסדר חקיקתי בלתי שלם (לאקונה, חֶסֶר), אשר הותרתו במתכונתו הקיימת מונעת ממנו להגשים את תכליתו. מצב זה דורש את השלמת החסר בדרך שיפוטית (דנ"א 2308/15 פקיד השומה רחובות נ' דמארי, פסקאות 22-21 (12.9.2017) (להלן: עניין דמארי); ע"א 2281/06 אבן זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 56 לחוות הדעת של השופט י' דנציגר (28.4.2010) (להלן: עניין אבן זוהר); בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(1) 750, 760-758 (2003) (להלן: עניין חרות); אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 217-215 ((2004); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 109-107 (2003) (להלן: פרשנות תכליתית); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 115-112 (1993) (להלן: פרשנות החקיקה); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית 472-462, 485 (1992) (להלן: פרשנות כללית)).

 

32. הבחירה בין שתי האפשרויות האמורות – אם הסדרה משתמעת, אם חֶסֶר (לאקונה) – היא בחירה פרשנית הנעשית בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים (רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה, פסקאות 19-18 (7.10.2009); פרשנות כללית, בעמ' 470; פרשנות תכליתית, בעמ' 107-106). בענייננו, הצדדים לא טענו כי שתיקת המחוקק עשויה להתפרש כלאקונה, וכפי שיראה דיוננו להלן, מסקנה זו נסתרת מאליה מן ההיסטוריה החקיקתית המלמדת כי הנושא לא "חמק" מעיני המחוקק. לפיכך נתמקד רק באפשרות הראשונה שלפיה סעיף 19 הסדיר במשתמע את אפשרות ההשעיה. נפנה לבחון אם מדובר בהסדר משתמע שלילי, כפי מסקנת בית הדין, או בהסדר משתמע חיובי, כפי עמדת הצדדים.

 

הסדר משתמע שלילי לעומת הסדר משתמע חיובי

 

33. כאמור לעיל, הסדרה משתמעת – שמשמעה כי המחוקק הסדיר בחוק עניין מסוים מבלי לכלול לגביו הוראה מפורשת – יכולה ללבוש שני פנים. אפשרות אחת היא כי מדובר בהסדר משתמע שלילי. לפי זה, בחירת המחוקק שלא לציין עניין במפורש בלשון החוק נועדה לשלול את האפשרות כי אותו עניין יהיה חלק מן החוק (עניין דמארי, פסקה 22; פרשנות כללית, בעמ' 468-467; פרשנות תכליתית, בעמ' 108). בענייננו, משמעותו של הסדר שלילי היא כי המחוקק נמנע מלציין במפורש את אמצעי ההשעיה ברשימת אמצעי המשמעת, מכיוון שהתכוון לשלול את האפשרות שהחוק יסמיך את בית הדין להורות על אמצעי משמעת זה. אפשרות אחרת היא כי מדובר בהסדר משתמע חיובי. במצב זה המחוקק ביקש לחייב את האפשרות הנבחנת ולהכריע כי זו כן תיכלל בחוק המתגבש. בה בעת, המחוקק נמנע מקביעת הוראה מפורשת בעניין משום שסבר כי לשון החוק שנקט מסדירה מאליה את אותו עניין בבחינת קל וחומר, ולכן אין הכרח לייחד לו הוראה מפורשת (עניין אבן זוהר, פסקה 56; פרשנות כללית, בעמ' 467). בענייננו, משמעות הדבר תהיה כי המחוקק לא ייחד הוראה מפורשת לסמכות בית הדין להורות על השעיה, הגם שהכריע בחיוב ורצה להסמיך את בית הדין להורות כן, משסבר שאמצעי זה כלול מאליו בסעיף 19(5), בדרך של קל וחומר.

 

גם כאן, הבחירה בין שתי האפשרויות היא בחירה פרשנית שתיעשה על פי כללי הפרשנות התכליתית המקובלים עימנו. אומר כבר עתה, כי לדידי סעיף 19 משמיע הסדר שלילי בכל הנוגע לאמצעי המשמעת מסוג השעיה.

 

פרשנות תכליתית של סעיף 19

 

מרכיב הלשון

 

34. כידוע, הלשון היא נקודת המוצא לפרשנותו של כל דבר חקיקה, ומלאכת הפרשנות יכולה לפרוש כנפיה – רחבות ככל שתהיינה – עד גבול הלשון (בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, פסקה 29 (13.9.2017) (להלן: עניין אבו ערפה); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המיסים, פ"ד סד(2) 479, 504 (2010); בג"ץ 2257/04 סיעת חד"ש – תע"ל נ' יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17, פ"ד נח(6) 685, 701 (2004)). כמוזכר לעיל, העותרת והמשיבה שתיהן סבורות כי ניתן לפרש את סעיף 19(5), שלשונו "העברה מן הכהונה", כחל הן על העברה צמיתה מן הכהונה, הן על העברה זמנית מן הכהונה, היא ההשעיה. בעניין זה אציין כי להשקפתי, שאלה היא אם לשון סעיף 19(5) סובלת גם את הדיבור "העברה זמנית" מן הכהונה, בשים לב להמשך הסעיף: "בין בתשלום קצבה ובין בשלילתה, כולה או מקצתה". הקישור שנעשה בין העברה מן הכהונה לבין אפשרות שלילת הקצבה מרמזת כי המחוקק שיווה לנגד עיניו מצב של סיום כהונה, שכן רק אז הופכות סוגיות תשלום הקצבה ואפשרות שלילתה לרלוונטיות. על הקשר שבין המונח "קצבה" לבין סיום הכהונה ניתן ללמוד גם מסעיפים נוספים בחוק. כך, סעיף 13(א) עוסק ב"יציאה לקצבה" שהוא המונח שננקט לגבי סיום כהונת השופט. בסעיפים נוספים מופיע הביטוי "שופט בקצבה" בסמיכות ל"שופט שפרש", ללמדך כי בשני המצבים מדובר בשופט שאינו מכהן עוד. כך הדבר בסעיף 15(א) העוסק בסמכות שופט שהחל בדיון ו"יצא לקצבה או פרש" לסיים את הדיון; ובמיוחד בסעיף 16 שכותרתו "שופט לשעבר" ועניינו באפשרות למנות "שופט שיצא לקצבה או פרש" לראשות ועדה או גוף אחר (ראו גם סעיף 17(ד), אך השוו לסעיף 14(ג) המדבר ב"גמלה" שיקבל שופט שכהונתו הסתיימה מכוח החלטת הוועדה לבחירת שופטים). מסקנה זו עולה בבירור גם מן ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, ולעניין זה ראו הדיון בפסקה 45 להלן, ובעיקר את דברי ההסבר המצוטטים שם.

 

35. אף על פי כן, מוכן אני להניח לצורך הדיון כי בכוחה של הלשון הנקוטה בסעיף 19(5) לשאת גם את המשמעות של "העברה זמנית מן הכהונה", ולו בדוחק, באופן המאפשר לעבור את המשוכה הלשונית, שהיא המשוכה הראשונה במלאכת הפרשנות התכליתית (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ, פסקה 34 (14.5.2012) (להלן: עניין רוטמן); בג"ץ 6637/16 לוונשטיין-לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (18.4.2017) (להלן: עניין לווינשטיין-לוי)). לפיכך נוכל להמשיך בשלבים הנוספים של הניתוח הפרשני.

 

תכלית סעיף 19

 

36. כידוע, תכלית החוק מתגבשת מצירופן של התכלית הסובייקטיבית – היא כוונת המחוקק – והתכלית האובייקטיבית, היא "כוונת השיטה המשפטית". בעוד שעניינה של הראשונה בניסיון להתחקות אחר כוונתו הממשית של המחוקק בעת שחוקק את ההסדר הנבחן, עניינה של השנייה במטרות, בערכים ובעקרונות שדבר החקיקה שואף להגשים כחלק ממארג החקיקה במדינה דמוקרטית (עניין רוטמן, פסקה 34; עניין אבו ערפה, פסקה 30; פרשנות תכליתית, בעמ' 155; פרשנות החקיקה, בעמ' 204-201). תכליות אלו מקיימות ביניהן יחסי גומלין ומכוונות את הפרשן אל זיהוי תכליתו הכללית של דבר החקיקה (עניין אבו ערפה, פסקה 32). עוד נזכיר כי המקורות לאיתורן של התכליות הם מגוונים, וכוללים, בין היתר, את לשון החוק ואת היסטוריה החקיקתית, השוואה בין החוק לבין הסדרים קרובים על פי טיבם ומהותם, את הרקע הכללי ואת עקרונות היסוד של השיטה המשפטית (עניין רוטמן, פסקה 34; עניין אבו ערפה, פסקה 31; פרשנות החקיקה, בעמ' 294-292).

 

התכלית הסובייקטיבית

 

לשון החוק

 

37. נקודת הראשית לזיהוי רצון המחוקק היא בלשון החוק עצמה. הנחת היסוד היא כי המחוקק בחר באותה לשון אשר סבר כי היא מיטיבה לבטא את כוונתו. מכאן גם החזקה כי תכליתו הסובייקטיבית של החוק נלמדת מלשונו (עניין לווינשטיין-לוי, פסקה 18; בג"ץ 693/61 אפרת‎ ‎נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993); פרשנות תכליתית, בעמ' 181-180). בענייננו, קריאת סעיף 19 כפשוטו מלמדת על שיש בו ועל שאין בו. כך, ברור כי המחוקק התכוון להסמיך את בית הדין להטיל את אחד מחמשת העונשים המשמעתיים שנקבעו בו. לכאורה, ברור גם כי המחוקק לא התכוון להסמיך את בית הדין לקבוע אמצעי משמעת נוספים מלבדם. ואולם לטענת הצדדים, מסקנה זו נסתרת שכן אמצעי זה כלול מאליו בסעיף 19(5). נמשיך אפוא אל ההיסטוריה החקיקתית, שם תימצאנה לנו תשובות ברורות יותר.

 

 

 

 

ההיסטוריה החקיקתית

 

חוק השופטים, התשי"ג-1953

 

38. כדי להבין טוב יותר את הרקע לאי הכללתה של סמכות ההשעיה בסעיף 19, נפליג אחורה בדיוננו אל ההסדר המקורי שממנו צמח והתפתח ההסדר המשמעתי הנוכחי המעוגן בסעיף 19 לחוק בתי המשפט. כפי שצוין בגזר הדין, ההסדר המשמעתי הראשון בעניינם של שופטים הופיע בסעיפים 24-23 לחוק השופטים, התשי"ג-1953, ס"ח 149, 152 (שאינו בתוקף עוד) (להלן: חוק השופטים):

 

מסקנות בית הדין; העברת שופט מן הכהונה	23.	(א)	בית הדין יביא את מסקנותיו, לזכות או לחובה, לפני שר המשפטים.
		(ב)	מצא בית הדין שאין השופט ראוי להמשיך בתפקידו, יביא שר המשפטים את מסקנות בית הדין לפני נשיא המדינה, והנשיא יעביר את השופט מכהונתו.
השעיית שופט	24.	(א)	הוגשה על שופט קובלנה לפי פרק זה או הוגשה נגדו תביעה פלילית, רשאי נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט לתקופה כפי שימצא לנכון.
		(ב)	בית הדין רשאי, על פי בקשת השופט, לבטל את השעייתו.

 

39. לפי הסדר זה, בתום הדיון המשמעתי עמדו לפני בית הדין שתי אפשרויות בלבד. האחת, להעביר מסקנותיו – לזכות או לחובה – לשר המשפטים, בלי שתתלווה לכך סנקציה משמעתית כלשהי. כפי שנראה להלן, ההנחה הייתה שעצם קיומו של הליך משמעתי במתכונת זו היא בבחינת סנקציה לשופט. השנייה, לקבוע כי השופט אינו ראוי להמשיך בתפקידו, ולהעבירו מכהונתו. בשלב זה לא נקבע כל אמצעי משמעת נוסף, פחות בחומרתו. כמו כן, סמכות ההשעיה הוקנתה לנשיא בית המשפט העליון בתור אמצעי "מינהלי" זמני שנועד לאפשר את השעיית השופט מהרגע שבו הוגשה נגדו קובלנה משמעתית או "תביעה פלילית", ולא כאמצעי משמעתי שאותו מוסמך בית הדין להטיל בתום ההליך המשמעתי. לא זו אף זו, המחוקק הקנה לבית הדין סמכות בקשר להשעיה, אך זאת רק ביחס לאמצעי הביניים האמור, שעניינה רק באפשרות להורות על ביטול ההשעיה שהטיל נשיא בית המשפט העליון לבקשת הנילון.

 

40. מעיון בדברי ההסבר להצעת חוק השופטים עולה בבירור כי אין מדובר בתוצאה מקרית וכי המחוקק התכוון שלא להסמיך את בית הדין המשמעתי להורות על אמצעי משמעת מסוג השעיה:

 

"החוק המוצע קובע שאין להעביר שופט מכהונתו אלא על פי המלצת בית הדין המשמעתי [….] במקרים מיוחדים, רשאי בית הדין על פי בקשת שר המשפטים גם להפסיק באופן זמני את כהונתו של שופט. ואלה המקרים (סעיף 21):

 

(א) כשמתבררת בפני בית הדין קובלנה על השופט;

(ב) כשהוגש נגד השופט משפט פלילי.

 

[…]

 

פרט להעברה מכהונה כאמור לא תיפסק כהונתו של שופט אלא במותו, בהתפטרותו, במינויו בהסכמתו למשרה אחרת, בעברו לקצבה (פנסיה) או מטעמי בריאות" (הצעת חוק השופטים, התשי"ג-1952, ה"ח 90, 95 (להלן: הצעת החוק הממשלתית)).

 

הנה, גם כאשר נשקלה האפשרות להסמיך את בית הדין להורות על השעיה בעצמו, ולא רק לבטל השעיה שהוטלה על ידי נשיא בית המשפט העליון, דובר במצב של השעיה זמנית לתקופת בירור הקובלנה המשמעתית או ההליך הפלילי. זאת ותו לא. גם בשלב זה לא נשקלה האפשרות להסמיך את בית הדין להורות על השעיה שהיא בבחינת אמצעי משמעת.

 

41. על כוונת המחוקק ביחס לטיבה של סמכות ההשעיה כפי שנקבעה לכתחילה בחוק השופטים ניתן ללמוד גם מדיוני ועדת המשנה לחוקי יסוד (ועדת משנה של ועדת החוקה, חוק ומשפט שאליה הועבר הדיון בהצעת חוק השופטים) (להלן: ועדת המשנה)). כך למשל ציין יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת י' שפירא:

 

"יכול להיווצר מצב לא נוח, שעד אשר ישב בית-דין לדון בהאשמות, ימשיך השופט שנגדו ישנן האשמות לשבת בבית-הדין, ויש בכך פגיעה חמורה. צריך לאפשר למנוע זאת […] אנחנו רוצים להשיג מטרה פשוטה: שבזמן שמעמדו של השופט מתערער באופן רציני הוא לא ימשיך לשבת בבית הדין. זוהי הגנה על בית המשפט ועל מעמדו" (פרוטוקול ישיבה מס' 17/ב של ועדת המשנה לחוקי יסוד, הכנסת ה-2, 4 (26.5.1953) (להלן: פרוטוקול 17/ב של ועדת המשנה)).

 

יצוין כי במהלך הדיונים חברי הוועדה נחלקו בקשר לחלק מפרטי ההסדר כגון הגורם המוסמך להורות על השעיה בתקופת ההליך המשמעתי (וכפי שראינו, בעניין זה חל שינוי מהצעת החוק הממשלתית) או האפשרות להגביל את משכה. עם זאת, לא הייתה מחלוקת בדבר אופייה של הסמכות כאמור לעיל.

 

42. זאת ועוד. עיון בדיוני ועדת המשנה מלמד כי התקיים דיון מפורש בסוגיית היעדרו של מדרג משמעתי כלשהו בהסדר המשמעתי המתגבש. חברי ועדת המשנה הביעו עמדות שונות בדבר ההצדקה לקיומו של מדרג כאמור, כמו גם בשאלת אמצעי המשמעת הראויים הנוספים אם יוחלט על קביעת מדרג שכזה. נביא אך מעט מן הדיון – המרתק בהקשרנו אנו – שנערך בין חברי ועדת המשנה:

 

"ח"כ מ' בגין: באשר לסמכות, אני סבור כי הצעת החוק מרחיקה לכת מדי, בתיתה לבית-הדין המשמעתי סמכות אחת ויחידה; או לדחות את התביעה או להרחיק את השופט מכהונתו, בלי שום סנקציה אחרת. החוק חייב לאפשר להטיל סנקציות אחרות, למשל, התראה או נזיפה, הורדה מדרגה, העברה למקום אחר וכד'. אני מציע לוועדה לדון בהרחבת הסמכות השיפוטית של בית הדין המשמעתי.

 

[…]

 

ח"כ ד' בר-רב-האי: מה שנוגע להצעה [של חה"כ מ' בגין – ע' פ'] יש לי היסוסים. מה תהיה האוטוריטה של השופט שידעו עליו כי הועבר ממקום למקום, הורד מדרגתו וכד'?

 

ח"כ י. קליבנוב: צריך לפרט את העונשים. נזיפה, העברה ממקום למקום או הורדה בדרגה. כל אלה הם דברים המתקבלים על הדעת בתור עונשים […] יש לקבל כי צריכים להיות עונשים שונים, חוץ מהרחקה משירות.

 

ח"כ י. שפירא: יותר מ[…]עונש אחד יכול לחול רק ביחס לסעיף 19(א)(1) במקרה שהשופט לא היה בסדר באיזה עניין קונקרטי. אבל אין זה יכול להיות ששופט המתנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל […] במקרים שבהם מספיק עונש יותר קל, עצם העובדה שבית דין משמעתי דן בדבר והחליט בכל זאת שלא להעביר את השופט מכהונתו היא עונש גדול מאזהרה או התראה. מכל הנימוקים אני מגיע למסקנה שיש להסתפק בנוסח המוצע. אם המקרה חמור – יפטרו את השופט. אם המקרה איננו חמור, השופט מקבל את שלו על ידי עצם הבאתו לבית-דין משמעתי.

 

ח' כהן, היועץ המשפטי לממשלה: אני מסכים עם היו"ר [ח"כ י. שפירא – ע' פ'] כי בשביל שופט אינו יכול להיות דבר גרוע מאשר לקבל את ההרשעה בדין, והנזיפה אינה מוסיפה כלום. בדיון משמעתי נגד שופטים לא הערה ולא נזיפה יכולים למלא תפקיד כלשהוא.

 

[…]

 

ח"כ מ' בגין: על אף הנימוקים שנשמעו פה, אני סבור כי יש צורך לדרג את העונשים. אם נשאיר את הניסוח כפי שהוא אנחנו עלולים לגרום עיוות דין בין לקולא ובין לחומרא. יכולה להיות עבירה שזיכוי בדין יהיה עיוות דין, אבל יכולות להיות סיבות מספיקות שלא להעבירו מכהונתו […] הייתי מוותר על נזיפה. אני מקבל שהרשעה בדין בלי עונש כמוה כנזיפה.

 

ח"כ י' שפירא: אפשר לקבל שופט או לסלקו, אבל אין לפרוס זאת למעות קטנות. זוהי גם אינדיקציה לשר המשפטים. אם העונש יוכל להיות עונש של מה-בכך, יוכל שר המשפטים להגיש קובלנה על כל דבר, ולו הקטן ביותר […] בקביעת דירוג כמעט מזמינים קובלנות בדברים פחותי ערך. אני בעד שנשאיר את הסעיף כמו שהוא" (פרוטוקול 17/ב של ועדת המשנה, בעמ' 3-1).

 

43. בסופו של דיון זה החליטו חברי ועדת המשנה כך: "לקבל את ההצעה לקבוע דירוג בענישת השופטים"; "לקבל את הצעת ז. ורהפטיג שכאחד העונשים תהיה הקטנת הוותק, כולו או מקצתו"; "לא לקבל את הצעת מ. בגין שכאחד העונשים תהיה העברת השופט ממקום למקום"; "לא לקבל את ההצעה שכאחד העונשים תהיה התראה"; "לא לקבל את ההצעה שכאחד העונשים תהיה הנמכה בדרגה" (שם, בעמ' 4). הנה, גם בנקודת זמן זו בהליך הפרלמנטרי, שבה התקבל הרעיון (שנדחה בהמשך, כפי שנראה מיד) כי יש צורך בקביעת אמצעי משמעת נוספים, חמורים פחות, בצד האמצעי בדבר העברה מכהונה, לא עלתה הצעה כי אלה יכללו את אמצעי ההשעיה.

 

44. מכל מקום, בתום הדיון בוועדת המשנה הוחזר הדיון בהצעה למליאת ועדת החוקה, חוק ומשפט, ושם נדחתה התפיסה בדבר ריבוי אמצעי משמעת. מליאת הוועדה גיבשה לבסוף הצעת חוק הכוללת אמצעי משמעתי יחיד של העברה מן הכהונה (אמצעי נוסף הוצע במסגרת הסתייגות ונדחה בהצבעה במליאת הכנסת). זהו גם המודל שהתקבל בסופו של דבר בחוק השופטים. הנה כי כן, במהלך הליך החקיקה התמודדו זו מול זו שתי תפיסות – זו התומכת בגיוון אמצעי המשמעת וזו השוללת הרחבתם – וידה של האחרונה הייתה על העליונה.

 

תיקון מספר 1 לחוק השופטים

 

45. נקודת ציון מעניינת נוספת בהתפתחותו של ההסדר המשמעתי לשופטים חלה בשנת 1959, שאז תוקן לראשונה חוק השופטים, גם בהיבט המשמעתי. המחוקק ביקש להוסיף סנקציה של שלילת גמלה במקרה שנמצא כי שופט אינו ראוי להמשיך בתפקידו. בה בעת, הוא ביקש לשמר בידי בית הדין שיקול דעת להורות על המשך תשלום הגמלה, כולה או חלקה, מטעמים מיוחדים שיפרט (חוק השופטים (תיקון), התשי"ט-1959, ס"ח 134). בדברי ההסבר שליוו את הצעת החוק נמצא הנימוק לצורך בשמירת שיקול דעת בידי בית הדין:

 

"מוצע לקבוע בחוק שאם יועבר שופט מכהונתו לא יהיה זכאי בדרך כלל לגימלה. אולם במקרים שבהם יועבר שופט מכהונתו כיון ש'נהג שלא כהלכה במילוי תפקידו' (סעיף 22(א)(1)) או ש'התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל' (שם, פסקה (2)), והמקרים אינם חמורים עד כדי כך שמן הדין והצדק לשלול את גימלתו [ההדגשה הוספה – ע' פ'], ניתנה סמכות מיוחדת לבית הדין להמליץ על תשלום הגימלה ועל שיעורה" ((הצעת חוק השופטים (תיקון), התשי"ט-1959, ה"ח 138)).

 

הנה, רואים אנו כי המחוקק הבין היטב את האפשרות כי עבירות המשמעת יתאפיינו בדרגות חומרה שונות, ולפיכך ביקש להותיר בידי בית הדין שיקול דעת שיאפשר לו להתחשב בכך בקביעת העונש המשמעתי הסופי. עם זאת, המחוקק נתן לכך ביטוי רק בקשר לסנקציה הכלכלית של שלילת הגמלה, ולא בחר, בהזדמנות זו, לעשות כן גם ביחס לאמצעי המשמעת עצמם על ידי גיוונם (יצוין כי המונח "גמלה" שהופיע במסגרת תיקון זה הוחלף במונח "קצבה" במסגרת תיקון מספר 9 לחוק השופטים (ראו סעיף 4(5) לחוק השפיטה (הוראות מעבר), התשמ"ד-1984)).

 

הצעת חוק-יסוד: בתי המשפט וחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984

 

46. השינוי העיקרי בהסדר המשמעתי התרחש בשנת 1984, עם קבלת חוק-יסוד: השפיטה וקביעת הנוסח המשולב של חוק בתי המשפט (אשר החליף, בין היתר את חוק השופטים הנזכר ואת חוק בתי המשפט, התשי"ז-1957). במסגרת זו הסדיר המחוקק באופן כולל את עבודת הרשות השופטת, תוך עיגון עקרונות היסוד הנוגעים לעבודתה בחוק יסוד, וקביעת ההסדרים המפורטים יותר בחוק בתי המשפט עצמו. אגב כך, הוצגה ההצעה – שתחילה הוצעה במסגרת הצעת חוק-יסוד: בתי המשפט (שהתקבל בסופו של יום בשם חוק-יסוד: השפיטה) – להסדר משמעתי חדש אשר כלל לראשונה מנעד של ענישה משמעתית (ה"ח התשל"ח 236, 243):

 

שיפוט משמעתי של שופט	14.	(ג)	ואלה אמצעי המשמעת שבית דין משמעתי מוסמך להטיל: הערה, התראה, והעברה מן הכהונה.
		(ד)	[…]
השעיה	15	(א)	הוגשה על שופט קובלנה לפי פרק זה או הוגש נגדו אישום פלילי, רשאי נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט לתקופה שיקבע, ורשאי השופט לבקש מבית הדין למשמעת עיון מחודש בהשעיה.
		(ב)	הליכי ההשעיה והעיון המחודש בהשעיה יהיו כפי שנקבע בחוק.

 

גם כעת, לאחר שבא המחוקק לכלל מסקנה כי יש לגוון את אמצעי המשמעת הקיימים ביחס לשופטים, לא ראה להציע לכלול בהם את אמצעי ההשעיה, ושמר על ההבחנה שהייתה קיימת מאז ומתמיד בין אמצעי המשמעת לבין אמצעי ההשעיה שנועד לתקופת בירור ההליך המשמעתי (או הפלילי) בלבד. בדברי ההסבר לסעיף 14(ג) נכתב כך:

 

"גיוון אמצעי המשמעת שיכול בית הדין להטיל: היום מוסמך בית הדין למשמעת להביא את מסקנותיו, לזכות או לחובה, לפני שר המשפטים וכן למצוא שאין השופט ראוי להמשיך בתפקידו, ואז יועבר מן הכהונה; לפי המוצע יהיו אמצעי המשמעת שיוסמך בהם בית הדין למשמעת: הערה, התראה, והעברה מן הכהונה. כמו כן יוכל בית הדין למשמעת להחליט בדבר פרסום תוצאות הדיון שהתקיים לפניו" (הצעת חוק-יסוד: בתי המשפט, ה"ח התשל"ח 237, 243) .

 

 

ואשר להשעיה:

 

"כשם שהפסקת כהונתו של שופט מוגבלת בהוראות חוק היסוד לנסיבות האמורות בו, כך גם השעייתו של שופט – הפסקה זמנית של כהונתו מחמת קובלנה בהליך משמעתי או אישום פלילי – צריך שיהיו עיקריה מפורשים בחוק היסוד" (שם).

 

47. גם הפעם נדונה ההצעה בוועדת המשנה לחוקי יסוד, וגם הפעם ניכר כי המחוקק לא ביקש לכלול בהסדר המשמעתי אמצעי משמעת מסוג השעיה:

 

"ג. קלינג [נציג לשכת עורכי הדין – ע' פ']: האמת ניתנת להיאמר, שאחת הבעיות שעמדו לפני המחליטים נפתרה. מדובר בכך שהיה נהוג רק עונש אחד ועכשיו יש סולם של עונשים.

 

[…]

 

קיימת בעייה מכיוון שאין סולם מלא אלא חלקי. גם אי אפשר להשעות שופט לתקופה מסויימת" (פרוטוקול ישיבה מס' 13 של ועדת המשנה לחוקי יסוד, הכנסת ה-10, 12-10 (9.11.1982)).

 

דברים אלה לא זכו להתייחסות מצד חברי ועדת המשנה וזו המשיכה לדון ברכיב ההשעיה:

 

"היו"ר ש. אלוני: מה זו השעיה? עד תום ההליכים. זה איננו נאמר כאן. חייבים לומר: עד תום ההליכים.

 

ח"כ ש. וייס: מתקבל על הדעת. זה יהיה בחוק.

 

היו"ר ש. אלוני: נשאלת השאלה אם ההשעיה היא לצורך הדיון או היא יכולה להיות אחרי הדיון וזה איננו עולה בקנה אחד עם סעיף 14 [הסעיף הדן באמצעי המשמעת – ע' פ'].

 

נדמה לי שההשעיה צריכה להיות לאורך תקופת הדיון.

 

ח"כ מ. שחל: הפרטים ייקבעו בחוק" (שם, בעמ' 12- 13).

 

48. הנה, גם לאחר שחל שינוי בעמדה הבסיסית ביחס לסולם המשמעתי ואומצה התפיסה כי יש לכלול בו אמצעי משמעת נוספים, וגם לאחר שצוין במסגרת הליך החקיקה, ב"רחל בתך הקטנה", כי אמצעי ההשעיה אינו עומד על הפרק, בחר המחוקק לא לאמצו אל סולם העונשים המשמעתי. גם הפעם בחר המחוקק להותיר את אמצעי ההשעיה כאמצעי זמני לתקופת הבירור המשמעתי בלבד.

 

(יוער כי הצעת החוק נדונה בוועדת המשנה עוד קודם לכן בכנסת ה-9, אך בדיונים הקיימים לעיוננו לא נמצאה התייחסות רלוונטית לסוגיה).

 

להשלמת התמונה יצוין כי ההסדר המשמעתי האמור עוגן לבסוף בחוק השופטים ולא בחוק היסוד (סעיף 4(5) לחוק השפיטה (הוראות מעבר), התשמ"ד-1984 שתיקן באופן עקיף את חוק השופטים), אשר הוחלף לבסוף בחוק בתי המשפט.

 

הסדרים חקיקתיים בהליכי משמעת אחרים

 

49. אינדיקציה משמעותית נוספת לכוונת המחוקק לא לקבוע אמצעי משמעת מסוג השעיה, נלמדת מהשוואת ההסדר המשמעתי שאומץ בחוק בתי המשפט לגוף החקיקה הענף העוסק בהסדרי משמעת במקצועות מוסדרים, אשר עמד בתוקפו בעת שנחקק ההסדר המשמעתי החדש לשופטים. למען הבהירות, אתייחס להלן למושג "מקצוע מוסדר" כאל "מקצוע המוסדר לפי חיקוק מסדיר", כהגדרתו בחוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ז-2017 (להלן: חוק ההקלה) (שעניינו בסמכות נשיא המדינה להקל בעונש משמעתי שהוטל על בעל מקצוע מוסדר). כפי שהודגם בגזר הדין, סקירה יסודית של הסדרי המשמעת הנוהגים במקצועות מוסדרים מלמדת על מדיניות אחידה ועקבית של המחוקק הישראלי ולפיה הסולם המשמעתי "הסטנדרטי" כולל שני אמצעי משמעת מובחנים זה מזה: הפסקה זמנית של העיסוק במקצוע (השעיה או "התליה" כשמדובר בעיסוק לפי רישיון) ושלילה מלאה של אפשרות העיסוק במקצוע. שני אמצעים אלה מנויים בדברי החקיקה השונים במפורש ובמובחן זה מזה, ומצטרפים לאמצעי משמעת נוספים (כגון התראה, נזיפה או קנס). יצוין כי הבחנה ברורה זו עולה בבירור גם מהוראות חוק ההקלה עצמו (ראו סעיף 1 לעניין הגדרת "התליית רישיון" וסעיף 2(א) העוסק בסמכות הנשיא במקרה של התליה, לעומת סעיף 2(ב) העוסק בסמכותו במקרה של ביטול).

 

50. לעניינו חשובה במיוחד "תמונת המצב" ערב קבלת חוק בתי המשפט. ברשימת החיקוקים שתוצג להלן, שעמדו כולם בתוקפם עת נקבע ההסדר המשמעתי שעוגן לבסוף בחוק בתי המשפט, כולל ההסדר המשמעתי שני אמצעי משמעת מובחנים, נפרדים ומפורשים – התליית רישיון וביטולו. לשם הדיוק נציין כי בחלק מהחיקוקים שיימנו תוקן ההסדר המשמעתי הנזכר במרוצת השנים (למשל לצורך הוספת אמצעי משמעת חדשים כמו קנס), אך ההבחנה היסודית בין הפסקה זמנית של העיסוק לבין סיומו לצמיתות נשמרה. ואלה הם החיקוקים: סעיף 12(ב) לחוק רואי חשבון, התשט"ו-1955 (להלן: חוק רואי חשבון); סעיף 17(א) לחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח-1958; סעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; סעיף 148(א) לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967; סעיף 25(א) לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972; סעיף 39(א) לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976; סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976; סעיף 43(א) לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977; סעיף 45 לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979; סעיף 56טז לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981.

 

51. עוד נזכיר את חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 בנוסחו המקורי (חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, ס"ח 50, 54-53). אכן, "עובד מדינה" שבו עוסק חוק זה הוא אינו מקצוע מוסדר, וההסדר המשמעתי הנוגע אליו ייחודי בהיבטים שונים. אף על פי כן, גם הסדר זה, שעמד אף הוא בתוקף במועדים הרלוונטיים, כלל מראשיתו הבחנה ברורה בין אמצעי המשמעת המגבילים את האפשרות לשמש כעובד מדינה – בתפקיד מסוים או בכלל – לתקופה מסוימת, לבין פיטורים (ראו סעיף 34 לנוסח המקורי הנזכר. השוו לסעיפים 34(6)-(8) בנוסח הנוכחי).

 

52. לפיכך, אך סביר להניח כי עת עסק המחוקק בגיבוש ההסדר המשמעתי שיחול על שופטים, היה מודע היטב לקיומו של מודל משמעתי בסיסי הכולל אמצעי משמעתי מסוג השעיה, העומד בצידו של אמצעי משמעת שעניינו סיום מוחלט של אפשרות העיסוק במקצוע הנדון. אף על פי כן, נמנע המחוקק מלאמץ הסדר משמעתי הכולל את שני אמצעי המשמעת האמורים גם ביחס לשופטים. תחת זאת בחר המחוקק לאמץ הסדר משמעתי ייחודי שאינו כולל אמצעי משמעת מסוג השעיה. לדידי, ונוכח "המסה הקריטית" של החקיקה שכבר עמדה בתוקפה, אין מקום לספק כי היה מדובר בבחירה מודעת ומכוונת של המחוקק, אשר סבר כי אמצעי משמעת מסוג השעיה אינו אמצעי מתאים לשופטים (על התכליות העומדות בבסיס תפיסה זו נעמוד להלן).

 

53. מן האמור עולה מסקנה חשובה נוספת לענייננו והיא כי בניגוד להנחה העומדת בבסיס טיעוני העותרת והמשיבה, אין לייחס למחוקק כוונה לראות בשני סוגי אמצעי המשמעת – השעיה וסיום העיסוק – שני אמצעי משמעת המקיימים ביניהם יחס של שלם וחלקיו. ברור כי ביחס לכל אחד מהחיקוקים שנזכרו לעיל, המחוקק לא ראה באמצעי המשמעת של השעיה אמצעי הכלול מאליו באמצעי המשמעת המסיים את העיסוק כליל, שאם לא כן לא היה טורח להתייחס במפורש ובנפרד לכל אחד מהם. לפיכך, אין גם כל סיבה סבירה להניח כי זו הייתה כוונתו בעת שקבע אמצעי של העברה מן הכהונה ביחס לשופטים, ולא כלל במקביל אמצעי משמעת מסוג השעיה.

 

54. לא זו אף זו. ההסדר המשמעתי שנקבע לגבי שופטים אומץ גם ביחס לנושאי המשרה השיפוטית הנוספים בישראל – דיינים וקאדים. בשני החיקוקים הרלוונטיים קבוע הסדר משמעתי כמעט זהה לזה הנוגע לשופטים (כשההבדל העיקרי נוגע לסמכות בית הדין להורות על הפסקת השעיה שהוטלה לתקופת בירור ההליך המשמעתי). שניהם מונים רק את חמשת אמצעי המשמעת המנויים בסעיף 19 ואינם מונים אמצעי משמעתי מסוג השעיה (ראו סעיפים 21א-23 לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הדיינים) וסעיפים 18א-21 לחוק הקאדים, התשכ"א-1961 (להלן: חוק הקאדים), בהתאמה). חשוב להדגיש כי הסולם המשמעתי של סעיף 19 אומץ אל שני ההסדרים בתיקוני חקיקה בתקופה מאוחרת יחסית: חוק הקאדים תוקן לעניין זה בשנת 2002 וחוק הדיינים תוקן כאמור בשנת 2012 (חוק הקאדים (תיקון מס' 10), התשס"ב-2002, ס"ח 505, 508; חוק הדיינים (תיקון מס' 25), התשע"ג-2012, ס"ח 38, 40-39). קודם לתיקונים אלה כללו שני החוקים אמצעי משמעת יחיד של העברה מן הכהונה, בדומה להסדר המקורי שנקבע בחוק השופטים. והנה, גם במסגרת תיקונים אלה שנעשו שנים רבות לאחר כניסת חוק בתי המשפט לתוקף, ובשים לב לניסיון שנצבר במרוצת השנים בקשר ליישומם של הסדרי המשמעת האמורים, לא סבר המחוקק כי יש לסטות מעמדתו הבסיסית ולהוסיף אמצעי משמעת מסוג השעיה ביחס לנושאי משרה שיפוטית (השוו גם לסעיף 15(ה)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, שלפיו אמצעי המשמעת לגבי נציגי הציבור בבית הדין (שאינם שופטים לכל דבר ועניין) כוללים רק נזיפה והעברה מן הכהונה או אי חידושה. יש לציין כי כהונת נציג הציבור מוגבלת בזמן, להבדיל מכהונת שופט). להשקפתי, גם בדברים אלה יש כדי ללמד על תפיסתו של המחוקק את הסדר המשמעת הראוי לנושא משרה שיפוטית – להבדיל מבעל מקצוע מוסדר אחר – היא תפיסה מסורתית ומושרשת אשר סביר שאפיינה את הלך רוחו של המחוקק גם כשעסק בגיבוש ההסדר המשמעתי לשופטים.

 

55. להשלמת התמונה יצוין כי התפיסה החקיקתית את סולם המשמעת "הסטנדרטי" ביחס למקצועות מוסדרים לא השתנתה במרוצת השנים. כעולה מרשימת החיקוקים הבלתי ממצה הבאה, שנחקקו כולם במועד מאוחר לחוק בתי המשפט, ההבחנה הברורה בין אמצעי משמעת המגביל את העיסוק באופן זמני לבין כזה המפסיק אותו לצמיתות נותרת בעינה: סעיף 13 לחוק העיסוק באופטומטריה, התשנ"א-1991; סעיף 19(א) לחוק הרופאים הווטרינרים, התשנ"א-1991; סעיף 40 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996; סעיף 32(א) לחוק שמאי מקרקעין, התשס"א-2001; סעיף 29(א) לחוק הסדרת העיסוק בייצוג על ידי יועצי מס, התשס"ה-2005; סעיף 37 לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008; סעיף 32(א) לחוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים, התשע"ג-2012; סעיף 182(א) לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016; סעיף 43 לחוק תיירות מרפא, התשע"ח-2018. נזכיר גם את חוק רואי חשבון שלאחרונה התקבל תיקון מקיף לפרק המשמעת בו הצפוי להיכנס לתוקפו ביום 13.5.2019 (סעיף 29 לחוק רואי חשבון (תיקון מס' 9), התשע"ח-2018, ס"ח 640, 650-643).

 

היעדרם של הסדרים רלוונטיים לתקופת ההשעיה

 

56. עוגן נוסף לכוונת המחוקק שלא לקבוע אמצעי משמעת מסוג השעיה נמצא בהיעדרה של הסדרה כלשהי ביחס להסדרים שיחולו על שופט בתקופת ההשעיה המשמעתית. כפי שהסביר הנשיא (בדימ') א' גרוניס בפסקה 40 לגזר הדין, השעיית שופט לתקופה מוגבלת בתום ההליך המשמעתי מחייבת מענה לשורה ארוכה של שאלות ובהן כפיפות השופט להוראות החוק ולכללי האתיקה החלים על שופטים; תשלום שכר; מגבלות על עיסוק בכלל ועל עיסוק בעריכת דין בפרט; בדיקת כשירות בתום תקופת ההשעיה ודרך החזרה לכס השיפוט. לא סביר להניח כי המחוקק, מתוך שנתן דעתו לעניין, ביקש להסמיך את בית הדין להורות על אמצעי משמעת מסוג השעיה, אך התעלם כליל מהצורך ליתן מענה למכלול ההיבטים האמורים.

 

התכלית הסובייקטיבית – סיכום: כוונת המחוקק הייתה לקבוע הסדר שלילי

 

57. מכל שאמרנו עד כה עולה לדידי כי שתיקת המחוקק בקשר לאמצעי ההשעיה בסעיף 19 מלמדת על קיומו של הסדר שלילי השולל את אפשרות הכללת אמצעי משמעת זה בסעיף בדרך פרשנית. כפי שהראינו, המחוקק היה ער לאפשרות לקבוע אמצעי משמעת מסוג השעיה, אך בחר שלא לעשות כן. הראינו כי לאורך כל הליכי החקיקה, הן אלה של חוק השופטים, הן אלה של חוק בתי המשפט, נמנע המחוקק ביודעין מהכללתו של אמצעי משמעת מסוג השעיה. המחוקק שמר באופן עקבי על ההבחנה בין "אמצעי המשמעת" – הם הסנקציה שניתן להטיל בתום ההליך המשמעתי, לבין "השעיה", שלה יוחד תפקיד מוגבל בלבד של הרחקת השופט מכס השיפוט בזמן בירורם של קובלנה משמעתית או הליך פלילי. המחוקק הוסיף ודבק בגישתו זו גם בעת האחרונה יחסית, כשאימץ את ההסדר המשמעתי ביחס לשופטים לגבי דיינים ולגבי קאדים. כפי שראינו, הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח ההשוואה להסדרי המשמעת במקצועות מוסדרים שעמדו בתוקפם במועד הרלוונטי לענייננו.

 

נפנה עתה לבחון אם התכלית האובייקטיבית תומכת במסקנה זו, אם לאו.

 

התכלית האובייקטיבית

 

58. ככל מסגרת משמעתית, גם הדין המשמעתי לשופטים נועד להסדיר את דרך פעילותו של המקצוע השיפוטי ולשמור על רמתו המקצועית והמוסרית (טובה שטרסברג-כהן ומורן סבוראי "ביקורת שופטים במישור האתי-משמעתי" משפט וממשל ט 371, 377, וכן ההפניות המובאות בה"ש 23 (2006) (להלן: שטרסברג-כהן וסבוראי)). גם בענייננו, תפקידו של מנגנון המשמעת הוא ליצור אחריותיות (accountability) ולגרום להפנמת ההשלכות של מעשים בלתי ראויים, שכן "כגודל הסמכות כן גודל הביקורת שצריכה להיות על בעל הסמכות" (לימור זר-גוטמן "מישורי הביקורת על התנהלות שופטים בישראל" משפט וממשל ט 329, 332 (2006) (להלן: זר-גוטמן)). תכליתו של סעיף 19 בהקשר זה היא לקבוע את הסנקציות המשמעתיות שניתן להטיל על שופטים עקב הפרת כללי ההתנהגות המתחייבים במקצוע והרתעת ציבור השופטים מפני מעשים פסולים (שטרסברג-כהן וסבוראי, בעמ' 381-380; זר-גוטמן, בעמ' 339-337)).

 

59. בצד התכלית האמורה, להסדר המשמעתי בעניינם של שופטים נודעת תכלית מרכזית נוספת והיא הבטחת אמון הציבור במערכת המשפט. אמון זה אינו תלוי רק בסגולותיהם המקצועיות והאישיות של השופטים המכהנים בה, הנדרשות להיות ברף הגבוה ביותר על כס השיפוט ומחוץ לו (עניין כהן, בעמ' 461), אלא גם, ובמידה מכרעת, באמון הציבור במערכת המשפט. השניים קשורים בעבותות שכן "תנאי מוקדם ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו הוא זה, שהקהילה תרחוש אמון לרשות השופטת, כי תכיר בסמכותה הייחודית לשפוט, כי תקבל עליה הכרעות דין שנעשו" (המבוא לכללי האתיקה לשופטים, התשס"ז-2007, ק"ת 934, 936 (להלן: מבוא לכללי האתיקה)). מטעם זה כבר נאמר כי אמון הציבור הוא "הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו״ (בג"ץ 506/89 בארי נ' ראש מדור תביעות החקירה, פ"ד מד(1) 604, 610 (1990); והשוו לחיים כהן "הרהורי כפירה באמון הציבור" ספר שמגר מאמרים – חלק ב 365, 387 (אהרן ברק יושב ראש המערכת, 2003)).

 

60. מהו אם כן אותו אמון וכיצד על השופט לקיימו? כפי שהוסבר בגזר הדין, מושג אמון הציבור במערכת המשפט הוא מושג רב-גוני, חמקמק מעט. אף על פי כן, לא יכול להיות ספק כי במובנו הבסיסי ביותר, אמון הציבור הוא אמונו של כל פרט ופרט הנמנים על הציבור – מתדיין בפועל או בכוח – כי השופטים שהושמו עליו חפים מכל דופי ומבצעים תפקידם נאמנה, ללא משוא פנים, באופן הגון, ענייני ושוויוני, כשאין עליהם אלא את מרות הדין (אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 50-49 (2004); אהרן ברק "בית המשפט העליון ואמון הציבור" מבחר כתבים כרך א 970 (חיים כהן ויצחק זמיר עורכים, 2000)). על הציבור לתת אמון מוחלט בתקינותו של ההליך המשפטי ובהגינותו, ולדעת כי כל אחד משופטי ישראל היושב לדין צפוי לשפוט משפט צדק. אמון הציבור הוא תנאי להכרה בתוקף ההכרעה השיפוטית וסדקים בו מערערים את עצם הלגיטימציה של העשייה השיפוטית ואת יכולתה של מערכת המשפט למלא את תפקידה החיוני במדינה הדמוקרטית (עניין כהן, פסקאות 7-6; ראו גם מבוא לכללי האתיקה, בעמ' 936).

 

61. נדבך מרכזי לא פחות במושג אמון הציבור במערכת המשפט הוא תפיסתה בידי הציבור הרחב כמערכת המבצעת את תפקידה ללא רבב ושופטת את הציבור משפט צדק. על רקע זה מתייחסים כללי האתיקה במישרין גם להיבטים הנוגעים לנראותה של מערכת המשפט ודימויה בעיני הציבור הרחב. כך, כלל 2(א) לכללי האתיקה שכותרתו "מקור הכללים ותכליתם", קובע כי "שופט ינהֵג דרכו על פי הדין ובהתאם לכללים אלה וישווה נגד עיניו כל העת את הצורך לקיים את אמון הציבור ברשות השופטת". נוסף על כך, כלל 12(א) מבהיר כי על השופט להימנע מכל אמירה או מעשה שיש בהם כדי לפגום ב"חזותו האובייקטיבית והמקצועית", ללמדך כי לא די בכך שהשופט יפעל באופן אובייקטיבי ומקצועי אלא עליו להיתפס ככזה על ידי אחרים. בדומה, כלל 7(א) לכללי האתיקה קובע במפורש כי "שופט יימנע ממעשים שאינם הולמים מעמדו של שופט או העלולים לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט". מכאן, כי החובה להגן על אמון הציבור במערכת המשפט מטילה על כל שופט ושופט לא רק את האחריות לתקינות עשייתו השיפוטית בפועל, אלא גם לנראותה ולדימויה הכולל של מערכת המשפט. התפיסה היא אם כן כי יש קשר ישיר בין התנהגותו של השופט היחיד לבין צביונה של המערכת כולה.

 

62. ניתן לסכם ולומר כי אמון הציבור הוא עיקרון רחב בעל מובנים שונים, הגוזר על השופט חובות התנהגות רבות, על כס השיפוט ומחוץ לו. מעת מינויו פועל השופט כנאמן הציבור שדרכו היא "דרך הנאמן, שמשלו אין לו ולא כלום וכל אשר הוא עושה כשליח הציבור עושה הוא" (מבוא לכללי האתיקה, בעמ' 936; על התפיסה של שופטים כנאמנים ראו: Ethan J. Leib, David L. Ponet & Michael Serota, A Fiduciary Theory of Judging, 101 Cal L. Rev 699 (2013); השוו ליהושע (שוקי) שגב "השופט הנאמן: תאוריית הנאמנות של השפיטה" חובות אמון בדין הישראלי 279 (רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב עורכים, 2016)). נאמנות זו מייחדת את השפיטה ומבדילה אותה ממקצועות אחרים:

 

"ייעודה של מערכת השפיטה מקרין על מעמדם של השופטים הנימנים עליה. ייעוד זה מחייב כי השופטים יהיו לא רק בעלי כשרון, ידע, בקיאות ומיומנות משפטית. הוא מחייב כי השופטים יקיימו, ביושבם על כס השיפוט, ואף בחייהם הפרטיים, סטנדרט התנהגות ברמה נורמטיבית גבוהה במיוחד" (ע"פ 9893/06 אלון-לאופר נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה (31.12.2007)).

 

ועוד נאמר:

 

"מקצוע השפיטה אינו מקצוע מן השורה. מקצוע יחיד ומיוחד הוא, מקצוע ייעוד הוא המטיל כמו מעצמו על שופט מטלות מיוחדות ונורמות התנהגות ייחודיות. על כתפיו של שופט מוטלת מעמסה כבדה, כבדה ביותר, לשפוט ולהכריע בדין. בידיו מופקדים גורלות אדם – לא אך בצורה מטפורית – חירותו, כספו וזכויותיו של אדם, וכנדרש מכך חייב הוא שופט לנהוג ביושר, בשיקול דעת, במתינות, בזהירות, בקפדנות ולהוסיף ולהבטיח כי לא יקפח את זכויות בעלי הדין שלפניו. אכן, לא כל אדם ראוי כי יכהן בכהונת שפיטה, ואדם שאינו ניחן בתכונות ששופט נדרש להן אינו ראוי ואינו כשיר לשבת בדין ולשפוט" (עניין כהן, בעמ' 461).

 

63. על רקע מאפיינים ייחודיים אלה של מקצוע השפיטה ושל המסגרת המשמעתית המלווה אותו עלינו לגשת למלאכת פרשנותו של סעיף 19. עלינו להכריע אילו מבין שתי האפשרויות שהוצבו במרכז המחלוקת – זו המכירה בקיומו של אמצעי משמעת מסוג השעיה, זו שאינה רואה לעשות כן – מיטיבה להגשים את התכלית בדבר הגנה על אמון הציבור במערכת המשפט. נזכיר כי לעמדת העותרת, דווקא הכרה בקיומו של אמצעי ההשעיה תגביר את אמון הציבור במערכת המשפט שכן הציבור יווכח כי גם לגבי שופטים מקפידה המערכת לשפוט משפט צדק.

 

64. אקדים ואומר כי יוצא אני מנקודת הנחה שלפיה כל אחת מן התפיסות אפשרית מן הבחינה העקרונית. אין מדובר בסוגיה שתיתכן בה רק אמת אחת. כפי שראינו, כבר בדיוני ועדת המשנה בהצעת חוק השופטים נשמעו שתי עמדות מוצא שונות בשאלה אם ראוי לקבוע סולם משמעתי הכולל עונש יחיד של העברה מן הכהונה או סולם הכולל כמה עונשים. עיון קצר במשפט המשווה מלמד כי בדומה לכך, גם בשאלה הפרטנית אם ראוי לקבוע אמצעי משמעת מסוג השעיה ישנן תפיסות מתחרות. נדגים בקצרה.

 

משפט השוואתי

 

65. בגזר הדין התייחס הנשיא (בדימ') א' גרוניס לכך שישנן שיטות משפט המסדירות בחוק – ואף בחוקה – את האפשרות להשעיית שופטים כאמצעי משמעתי (ראו פסקה 43 לגזר הדין). חלק מן הדוגמאות מתייחסות לשיטות משפט אירופיות. חלק אחר מתייחס למדינות בארצות הברית (states) אשר ככלל נוהגת בהן שיטת מינוי שופטים שונה במהותה, שעשויה לכלול גם בחירת שופטים בבחירות כלליות לקדנציה קצובה. עוד הודגש כי בשיטות המסדירות אמצעי משמעת של השעיה, נכללות הוראות סטטוטוריות מפורשות בעניין, להבדיל מהחקיקה בענייננו. השופט נ' הנדל הדגיש בחוות דעתו את ההבדלים בדרכי מינוי שופטים בין שיטת המשפט הישראלית לבין שיטות משפט אחרות והבהיר כי יש לנקוט לפיכך משנה זהירות בבחינת ההסדרים ההשוואתיים. הבהרה זו בדין יסודה. במקום אחר עמדנו על כך כי "בחינה משווה היא בחינה מוגבלת. עליה להתבצע בזהירות, תוך התייחסות להקשר הספציפי ולמגבלות נורמטיביות, תרבותיות וחברתיות שעשויות להשפיע על טיב ההשוואה. אין לבודד הוראת חוק פלונית ולמדוד את טיבה במנותק מההסדר הכולל שבמסגרתו נוצרה ושבצלו צמחה" (בג"ץ 7385/13 איתן – מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פ"ד סז(2) 524, פסקה 72, וראו גם את האסמכתאות שם (22.9.2014)). בנתון להערה מקדימה זו, נפנה את מבטנו למדינות נוספות שבהן נהוגה שיטת המשפט המקובל.

 

הדין המשמעתי לשופטים בקנדה

 

66. החוק הפדרלי הקנדי כולל אמצעי משמעת יחיד של העברה מן הכהונה. סעיף 65 לחוק השופטים הקנדי (Judges Act, R.S.C. 1985, c J-1; להלן: חוק השופטים הקנדי)) מסמיך את המועצה השיפוטית הקנדית – המורכבת מבכירי מערכת המשפט ובראשם נשיא בית המשפט העליון הפדרלי (להלן: המועצה) – להמליץ, לאחר קיום הליך משמעתי, על העברת שופט מן הכהונה. העברת השופטים מן הכהונה נעשית בהחלטה של שני בתי הפרלמנט (Constitution Act, 1867, 30 & 31 Vict. 3, § 99 (U.K.); Supreme Court Act, R.S.C 1985, c S-26, § 9(1); סעיף 65(2) לחוק השופטים הקנדי; להרחבה על העילות להעברת שופט מן הכהונה ועל המבחן הפסיקתי הנוהג לעניין זה, ראוCanadian Judicial Council, Proposals for Reform to the Judicial Discipline Process for Federally-appointed Judges, para. 3.3 (Oct. 2016)) (להלן: נייר עמדה CJC (2016)). נוסף על כך, בתקופת הבירור המשמעתי בעניינו של שופט ניתן להוציאו לחופשה בתשלום (סעיף 66(2) לחוק השופטים הקנדי).

 

67. חסרונם של אמצעי משמעת נוספים הביא את המועצה לפתח פרקטיקות משמעתיות נוספות שאינן מנויות במפורש בחוק, על בסיס פרשנות סעיף 60(1) לחוק השופטים, שלפיו ייעוד המועצה הוא שיפור איכות השיפוט (Canadian Judicial Council, Review of the Judicial Conduct Process of the Canadian Judicial Council 38 (2014)) (להלן: נייר עמדה CJC (2014)). כך למשל, במקרים שבהם ממליצה המועצה לסגור את התלונה נגד השופט היא עשויה לנקוט אמצעי הצהרתי נוסף כמו הבעת חשש (Concern) לגבי מעשי השופט (נייר עמדה CJC (2014), בעמ' 39;Complaints Procedures of the Canadian Judicial Council § 5.2). אפשרויות אחרות, הנסמכות על הסכמת השופט (שם, בסעיף 5.3) הן התחייבות להשתתף בהשתלמויות בעניינים הרלוונטיים למעשים שביצע או להתנצל בפני הנפגעים (נייר עמדה CJC (2014), בעמ' 42-39).

 

68. לאחרונה מתחה המועצה ביקורת על ההסדר הפדרלי הנוהג (נייר עמדה CJC (2014); נייר עמדה CJC (2016)), ומשרד המשפטים החל תהליך חשיבה בנושא (Dep't of Justice Can., Possibilities for Further Reform of the Federal Judicial Discipline Process 34-36 (2016)). המועצה הביעה דעתה כי לא די בסנקציה היחידה העומדת לרשותה בדבר העברה מן הכהונה (נייר עמדה CJC (2014), בעמ' 38; נייר עמדה CJC (2016), פסקה 3.6.1) או בפרקטיקות ההסכמיות שהוזכרו. לדידה, כדי להגשים את מטרות הדין המשמעתי נדרש לקבוע בחוק אמצעי משמעת חריפים יותר (שם, פסקה 3.6.5) ובהם הבעת חשש מהתנהלות השופט; נזיפה פרטית או פומבית; אזהרה; הנחייה לשופט להתנצל; נקיטת אמצעים כגון ייעוץ, אימון, טיפול או הדרכה; השעיה ללא תשלום למשך 30 ימים (נייר עמדה CJC (2016), פסקה 3.8).

 

69. יצוין כי המועצה סבורה כי תיקון חוק כאמור עלול לעורר שאלות חוקתיות בדבר עצמאותם של שופטים (נייר עמדה CJC (2014), בעמ' 38, 42; לעמדה כזו ראו Martin L. Friedland, A Place Apart: Judicial Independence and Accountability in Canada 140 (1995)). זאת משום שהטלת סנקציה משמעתית חמורה על שופט עלולה להכתים את תדמיתו הציבורית ולהביא לכך שייתפס כעצמאי פחות בהמשך כהונתו (Mackeigan v. Hickman, [1989] 2 S.C.R. 796 (Can.)). אף על פי כן, סבורה המועצה כי תיקון מעין זה נדרש. לדידה, ציפייתו הבסיסית של הציבור היא כי השופטים יישאו בהשלכות של מעשיהם. ציפייה זו אינה מתממשת במצב הנוכחי שכן כל מעשה שחומרתו אינה מצדיקה העברה מכהונה נותר ללא מענה משמעתי הולם. לפיכך, אימוץ הסדר משמעתי מגוון יותר צפוי דווקא להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט שכן שופטים שעד כה לא נענשו כלל – ייענשו, ומנגד, שופטים לא ייענשו בעונש חמור מזה ההולם את מעשיהם (נייר עמדה CJC (2016), פסקאות 4-3.6.3). עוד סבורה המועצה כי הרחבת ההסדר הקיים תתרום למיסוד נורמות התנהגות ברורות ותרתיע שופטים מלבצע מעשים פסולים שאינם מצדיקים העברה מן הכהונה. כפי שראינו, על רקע דיון נורמטיבי זה סבורה המועצה כי יש לקבוע בחוק גם אמצעי משמעת מסוג השעיה ל-30 ימים.

 

70. להשלמת התמונה יצוין כי בפרובינציות הקנדיות, שלהן מערכות משפט נפרדות, ניתן למצוא הסדרים משמעתיים שונים לגמרי. כך למשל, באונטאריו המועצה השיפוטית של הפרובינציה מוסמכת להמליץ על מגוון עונשים משמעתיים ובהם אזהרה, נזיפה, הוראה להתנצל, נקיטת אמצעים כגון הדרכה או טיפול, העברה מן הכהונה, וכן השעיה לכל תקופה בתשלום, או לתקופה של 30 ימים ללא תשלום (Courts of Justice Act, R.S.O. 1990, c. C.43, s. 51.6(11); למקרה שבו שופט הושעה למשך 30 ימים ללא תשלום בשל החלפת מסרונים לגבי עניין פרטי קרוב במהותו לתיק אחר שנדון לפניו, ראו Re Keast (Ont. Judicial Council Dec. 15, 2017) (זמין כאן)). הסדר דומה קיים גם במניטובה (The Provincial Court Act, C.C.S.M. 1988, c C.275, § 39.1(1)). לעומת זאת, בפרובינציות אחרות ההסדרים המשמעתיים אינם כוללים אמצעי משמעת מסוג השעיה. בקוויבק למשל אמצעי המשמעת היחידים הנתונים למועצה השיפוטית בפרובינציה הם המלצה על נזיפה או על העברה מתפקיד (Courts of Justice Act, R.S.Q. c T-16, § 279). זהו ההסדר הנוהג גם בניו ברנזוויק (Provincial Court Act, R.S.N.B. 1973, c P-21).

 

 

 

הדין המשמעתי לשופטים באנגליה

 

71. באנגליה, מאז הרפורמה שהונהגה בשנת 2005 (Constitutional Reform Act, 2005, c. 4; להלן: חוק הרפורמה), הסמכות להורות על אמצעי משמעת נתונה במשותף ל-Lord Chancellor (חבר ממשלה בבריטניה האחראי על עבודות בתי המשפט ועצמאותם, שבעבר היו לו סמכויות נוספות, לרבות סמכות שיפוט) ול-Lord Chief Justice (השופט הבכיר, העומד בראש מערכת בתי המשפט באנגליה וויילס) (להלן ביחד: בעלי התפקידים) ( Shimon Shetreet & Sophie Turenne Judges on Trial: The Independence and Accountability of the English Judiciary 272 (2d ed. 2013) (להלן: Shetreet & Turenne)). המשרד לחקירת התנהלות שיפוטית (Judicial Conduct Investigations Office) מייעץ לבעלי התפקידים בקשר להפעלת הסמכות.

 

72. אמצעי המשמעת של העברה מן הכהונה מופעל באופן שונה לגבי שופטים בערכאות השונות. לגבי שופטים בערכאות הגבוהות – High Court ומעלה – העברה מן הכהונה מחייבת החלטה של הפרלמנט (Senior Courts Act 1981, c. 54, 11(3) (Eng.); סעיף 33 לחוק הרפורמה, לגבי שופטי בית המשפט העליון; ראו Shetreet & Turenne, בעמ' 286, 355-354). לעומת זאת, בעלי התפקידים מוסמכים להורות על העברתם מן הכהונה של שופטים בערכאות נמוכות (שם, בעמ' 287; בהתאם לתקנות המשמעת לשופטים –The Judicial Discipline (Prescribed Procedures) Regulations 2014, SI 2014/1919).

 

73. ההסדר המשמעתי כולל גם אמצעי משמעת פחותים בחומרתם שעליהם מוסמכים בעלי התפקידים להורות, אשר ככלל ניתן להטילם על כל בעלי המשרות השיפוטיות (סעיף 109(4)­­–(5) לחוק הרפורמה). עם אמצעים אלה מנויים הערה (Formal Advice), התראה (Formal Warning), או נזיפה (Reprimand), כמו גם אמצעים בלתי פורמליים (סעיף 108(3) לחוק הרפורמה). בנוסף, יש סמכות מפורשת להורות על השעיה בהתקיים התנאים הבאים: השופט הורשע בעבירה פלילית, התקיים נגדו הליך משמעתי שבסופו לא הומלץ להעבירו מכהונתו, וההשעיה נדרשת לצורך שימור אמון הציבור במערכת המשפט (סעיף 108(5) לחוק הרפורמה). נוסף על כך, בתקופה שבה מתנהל בעניינו של שופט הליך משמעתי או פלילי, או בתקופה שבה הוא נושא בעונש שנגזר עליו בהליך פלילי, ניתן להורות על השעייתו מתפקיד (סעיף 108(4)–(7)).

 

התכלית האובייקטיבית וסיכום המהלך הפרשני

 

74. מן מהסקירה התמציתית של המשפט המשווה בגזר הדין ומהערותינו הנוספות לעיל עולות שתי תובנות מרכזיות. האחת, כפי שאמרנו בפתח הדברים, כי תיתכנה תפיסות מתחרות בשאלות אם ראוי לכלול בהסדר המשמעתי ביחס לשופטים אמצעי משמעת מסוג השעיה ואם הכללתו של זה תורמת לאמון הציבור במערכת המשפט, אם לאו. בדיוננו לגבי קנדה ראינו כי תפיסות מתחרות כאמור יכולות לדור בכפיפה אחת – גם אם במערכות שונות (פדרלית ומדינתית) – תחת כנפיה של אותה שיטת משפט במובנו הרחב של ביטוי זה. כל אחת מהגישות מבקשת לקבוע נקודת איזון שונה בין השיקולים האינדיבידואליים הנוגעים לשופט לבין השיקולים המערכתיים. ההכרעה בהקשר זה תלויה במידה רבה ב"תנאי הארץ ויושביה", בתרבות הפוליטית, במאפייני שיטת המשפט ובמסורת המשפטית, והיא עניין למחוקק (או לרשות המכוננת) לענות בו. השנייה, גם כאשר קיים אמצעי משמעת מסוג השעיה המאפשר להשעות שופט מתפקידו לתקופה מוגבלת, הוא נקבע במפורש, למצער בחקיקה ראשית, תוך הסדרה של התנאים הכרוכים בו.

 

75. בין כך, בין אחרת, השאלה המונחת לפתחנו במסגרת התכלית האובייקטיבית אינה איזו מהתפיסות נכונה יותר, אלא מהי הפרשנות המיטיבה להגשים את תכליתו של סעיף 19 במתכונתו הנוכחית, בשים לב לעקרונות ולערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל. כאמור לעיל, עלינו לקבוע איזו מבין שתי התפיסות – זו התומכת בהכללת אמצעי משמעת מסוג השעיה בסעיף 19 או זו השוללת זאת – תיטיב להגשים את התכלית בדבר אמון הציבור במערכת המשפט. לדעתי, בהינתן הדין במתכונתו הנוכחית, יש לבכר את האפשרות השנייה. ארחיב.

 

76. אין ספק כי הגנה על אמון הציבור במערכת המשפט אינה מחייבת לסיים את כהונתו של שופט בגין כל טעות באשר היא. ככל אדם בשר ודם, גם שופט עלול לטעות. אין למהר לקטוע את דרכו שבדרך כלל נבנתה בעמל רב, ובמקרים המתאימים יש לאפשר הזדמנות שנייה. ואכן, סעיף 19(1)-(4) קובע 4 אמצעים משמעתיים קלים יותר שאינם כרוכים בהעברה מן הכהונה ומבטא רעיון זה. ואולם, השקפתי היא כי הגנה על אמון הציבור מחייבת כי נקבע שישנן טעויות שביצע שופט שעוצמתן מחייבת הפסקת הכהונה לצמיתות.

 

77. אמצעי משמעת מסוג השעיה מניח כי מחד גיסא מעשי השופט חמורים במידה המחייבת את הרחקתו המיידית מכס השיפוט, אך מאידך גיסא, כי חלוף הזמן ירפא את הפגם שנפל במעשיו ויאפשר את חידוש כהונתו. לדידי, הקושי נעוץ בחלקה השני של תפיסה זו. אם מצא בית הדין כי מעשי השופט מונעים את חזרתו המיידית אל כס השיפוט, משמעות הדבר היא שסבר שבעת הזו השופט אינו ראוי לאמון הציבור. מסקנה מסוג זה צפויה רק כאשר מעשי השופט משמיעים הפרה משמעותית של כללי ההתנהגות המחייבים ופגיעה חמורה באמון הציבור. במצב זה הפגם במעשי השופט מציב סימן שאלה על יכולתו לכהן כשופט. משאלה הם פני הדברים, שאלה היא אם הרחקתו הזמנית מכס השיפוט יכולה לתקן את הדופי שנפל בו. גם לאחר תום תקופת ההשעיה קיים החשש שחטאי העבר והמציאות שנוצרה עם הפסקת כהונת השופט יקרינו על יכולתו של הציבור ליתן אמון ביושרו של השופט ובהגינותו, כמו גם בהגינותה של המערכת שהתירה את חזרתו וביושרה. ויודגש, החשש אינו כי השופט עצמו לא יתקן דרכיו. החשש שנובע מחזרתו האפשרית לכהונה של שופט שכהונתו הופסקה לאחר שהורשע בדין משמעתי, הוא כי אותו שופט אינו יכול עוד להוסיף לגלם בדמותו את ערכי ההגינות, האובייקטיביות והניטרליות המתחייבים:

 

"השופט מצווה על שמירת כבודה ואמינותה של מערכת השיפוט, שהוא נמנה עם חבריה. לא די שנקי הוא בעיני עצמו, אלא עליו להיות נקי בעיני זולתו" (בד"ם 3/88 שר המשפטים נ' חריפאי, פ"ד מב(3) 69, 72 (1988)).

 

78. אין לכחד כי מדובר בתפיסה משמעתית קפדנית. שיקולי ההלימה והמידתיות, הרלוונטיים גם להליך המשמעתי בעניינם של שופטים (גזר הדין, פסקה 49 לפסק הדין של הנשיא (בדימ') א' גרוניס ופסקה 3 לפסק הדין של השופט נ' הנדל; ראו גם עניין נציבות שירות המדינה, פסקה 4), מקבלים בגדרה משקל מתאים, אך הם אינם השיקולים הבלעדיים. באותם מקרים שבהם בא בית הדין למסקנה כי נסיבות המקרה מחייבות הרחקה של השופט מכס השיפוט, יקבלו השיקולים המערכתיים – ובראש ובראשונה אמון הציבור – משקל ממשי אף הם כדי למנוע פגיעה באמון הציבור בשפיטה כולה:

 

"אמון הציבור במערכת המשפטית כולה תלוי בכם ובהתנהגותכם (באולם המשפט ומחוץ לכותלי בית המשפט) […] אמון הציבור יתקיים רק אם הציבור ידע כי אתם פועלים באובייקטיביות, מתוך הפעלה ניטרלית של הדינים ושל ערכי היסוד […] הצורך לקיים את הכללים המחייבים אותנו כשופטים הוא בנפש השפיטה; בהם תלוי אמון הציבור בנו. זהו צורך נמשך. טעות חמורה אחת עשויה להשחית מאמץ של שנים. הפרת כללים אלה על ידי שופט אחד עשוי לפגוע באמון הציבור בשפיטה כולה" (אהרן ברק "כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה" מבחר כתבים כרך ד – על המשפט ושופטיו 231, 233 (2017)).

 

79. סיכומם של דברים. הגענו לסוף מסענו הפרשני. גם אם נניח כי התכלית האובייקטיבית של החוק מאפשרת לשתי הגישות המתמודדות לחסות תחת כנפיה, המכלול שעליו עמדנו מוביל לבחירה בגישה השוללת הכרה באמצעי משמעתי של השעיה. כפי שהראינו בהרחבה, לשון החוק על רקע תכליתו הסובייקטיבית שוללת את הפרופוזיציה שאותה העלו העותרת והמשיבה. כשמצרפים לכך את התכלית האובייקטיבית שעליה עמדנו, בשים לב למרכזיותו של עקרון אמון הציבור במערכת השפיטה, אין מנוס מן המסקנה כי במתכונתו הנוכחית סעיף 19 לחוק בתי המשפט קובע הסדר שלילי שלפיו בית הדין לא הוסמך להורות על עונש משמעתי מסוג השעיה. מסקנה זו מבטאת את גישת המחוקק כפי שעולה ממכלול דיוננו עד כה. כאמור לעיל, מדובר בשאלה שתיתכנה בה גישות מתחרות. אם ירצה המחוקק לשנות מגישתו ולהסמיך את בית הדין לקבוע אמצעי משמעת נוסף של השעיית שופט שהורשע בדין משמעתי, פתוחה לפניו הדרך לקבוע כן. ברם, בנתון להסדר הקיים, לא ראיתי עילה להתערב במסקנת בית הדין שלפיה אינו מוסמך להורות על השעיית העותרת.

 

העונש הראוי בנסיבות העניין

 

80. עתה למסקנתו הנוספת של בית הדין שלפיה העונש ההולם את מעשי העותרת הוא העברתה מן הכהונה. גם בהקשר זה לא ראיתי עילה להתערב בקביעת בית הדין ובניתוח המפורט שערכו כל אחד מחברי המותב: הנשיא (בדימ') א' גרוניס, השופט נ' הנדל והשופטת א' הלמן.

 

81. כנקודת מוצא לדיוננו בחלק זה עלינו לשוב ולהזכיר את עוצמת הפגם שנפל בהתנהלות העותרת. כפי שתיארו חברי המותב, אין מדובר אך בהפרה גרידא של הקוד האתי החל על שופטים בנוגע להתנהלותה האישית של העותרת או להתנהלותה מול בעלי הדין. ויובהר. גם בהיבט זה נפל פגם במעשי העותרת. התקשרות חוזרת עם בעל דין במעמד צד אחד אינה יכולה לסכון. כפי שהדגיש הנשיא (בדימ') א' גרוניס, טכנולוגיה עכשווית אינה יכולה להצדיק – בשום היבט – התכתבות ישירה בין שופט לבין בעל דין. המקרה דנן מדגים כיצד באצטלה של תיאום לוגיסטי גולש השיח למחוזות אחרים שאינם הולמים תקשורת בין שופט לבין צד להליך שמופיע לפניו. ואולם, אילו לכך בלבד היו מוגבלים הדברים, מוכן הייתי להניח כי ניתן היה לגזור על השופטת אמצעי משמעת מתון יותר בחומרתו.

 

82. הפגם המרכזי בהתנהלות העותרת הוא שיח במעמד צד אחד עם צד להליך פלילי בנוגע לנושא מהותי העומד להתברר בדיון, ללא כל הרשאה בדין ובלי שהצד השני מודע לכך. כל זאת, כשמדובר בהליכי מעצר שאין צריך לומר שהם בבחינת "דיני נפשות". ונזכיר. הפרקליט הודיע לבית המשפט – מחוץ לגדר הדיון ובלא נוכחות הצד השני – כמה ימי מעצר יבקש ובכמה ימי מעצר ניתן להסתפק הלכה למעשה. העותרת מצידה הביעה את כוונתה לעטות על פניו ארשת של הפתעה. מדובר בהתנהלות פסולה של העותרת, העומדת בזיקה ישירה ללב תפקידה בהליך השיפוטי, ויש בה משום פגיעה מהותית בטוהר ההליך השיפוטי. ודוקו: אין בכוונתי לרמוז כהוא זה כי הדברים נעשו מתוך מניע פסול או מתוך כוונה שאינה טובה. דא עקא, ש"העיוורון הנורמטיבי" שבו לקתה העותרת בהקשר זה, והפגיעה בטוהר ההליך כפועל יוצא מכך, מחייבים תגובה משמעתית הולמת שגם נושאת בחובה מסר ברור לכל שופטי ישראל.

 

83. בהינתן האמור, מקובל אף עליי כי אמצעי המשמעת הקלים המנויים בסעיף 19(3)-(1) בחוק בתי המשפט – הערה, התראה ונזיפה – אינם הולמים את חומרת מעשי העותרת. זוהי גם עמדתה העדכנית של המשיבה כעולה מהודעתה מיום 23.11.2018. אף לא ראיתי עילה להתערב בקביעת בית הדין שלא להשית על העותרת העברה למקום כהונה אחר לפי סעיף 19(4) לחוק בתי המשפט. כמוסבר בגזר הדין, עונש זה לא התבקש על ידי המשיבה לכתחילה, וגם כעת, לאחר שביקשנו אף אנו את התייחסותה המפורשת לעונש ההולם במקרה שנקבע שבית הדין אינו מוסמך להורות על השעיה, לא ביקשה המשיבה כי נשית עונש זה על העותרת. יתרה מכך, כמוסבר בגזר הדין, דומה כי עונש זה מתאים כשישנה זיקה בין נסיבות ביצוע עבירת המשמעת לבין מקום כהונת השופט. לא כך הדבר בענייננו.

 

84. ועתה אל העיקר לענייננו. לא מצאתי עילה להתערב בקביעת בית הדין, כי בהינתן אמצעי המשמעת שעליהם מוסמך הוא להורות, העברת העותרת מכהונתה היא העונש הראוי בנסיבות העניין. אני סבור כי עונש זה מגלם איזון סביר בין השיקולים האישיים הנוגעים לעותרת לבין השיקולים המערכתיים – שבמרכזם הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט – ולכן הוא אינו מגלה עילה להתערבותנו. אכן, הפגיעה בעותרת מצויה ברף גבוה ביותר. העותרת מוכרת כשופטת טובה ומוערכת. היא הקדישה את דרכה המקצועית לשירות הציבור, תחילה בפרקליטות ובהמשך כשופטת בית משפט השלום בתל אביב–יפו. הפרשה גבתה מהעותרת וממשפחתה מחיר אישי כבד. היא מושעית מתפקידה כבר למעלה מ-8 חודשים, וגזר הדין גודע את דרכה השיפוטית בשלביה הראשונים. כל זאת, כאשר אין כל חולק כי העותרת לא הטתה משפט. אף אין ספק בליבי כי חרטת העותרת כנה ושלמה וכי היא הפנימה את הלקחים המתחייבים. ואולם, במכלול נסיבות העניין, דינו של האינטרס האישי של העותרת לסגת מפני האינטרסים הציבוריים כבדי המשקל הניצבים מן העבר השני. כפי שציין בית הדין, מעשי העותרת חמורים ומעידים על פגם יסודי בשיקול הדעת. אין מדובר באירוע חד-פעמי, אלא בשיחות חוזרות ונשנות שקיימה העותרת עם צד אחד בלבד להליך ללא כל היתר בדין לעשות כן, ובלי שהדברים הובאו לידיעת הצד השני. כאמור לעיל, מוקד החומרה הוא בשיח בינה לבין הפרקליט על פרטי ההליך העתידי ועל תוכנה האפשרי של החלטה שיפוטית קונקרטית שטרם התקבלה ושדרשה דיון במעמד הצדדים.

 

85. לא ניתן להפריז בחומרת ההתנהלות המתוארת ובעוצמת פגיעתה בערכי היסוד השיפוטיים. מעשי העותרת מעידים על כך שלא הפנימה את דרך ההתנהגות המצופה משופטת, שבשלב זה הייתה צריכה להיות לה לטבע שני. כפי שצוין בגזר הדין, מצופה משופטת אשר צד להליך מרהיב עוז ומדבר עימה באופן שבו דיבר עימה הפרקליט, תוך הצגת עמדת התביעה ("יבקשו שלושה") והשקפתו בדבר פרק הזמן למעצר שהעותרת יכולה לקבוע ("את בהחלט אבל ממש בהחלט יכולה לתת יומיים"), לקטוע את השיחה על אתר, להבהיר כי לא תסכים להתנהלות זו, ולהביא בהמשך את הדברים לידיעת הצדדים האחרים להליך. העותרת לא עשתה כן אלא המשיכה בשיחה והגיבה בשוויון נפש ל"הנחיית" הפרקליט "תיראי מופתעת" ואף ציינה כי "אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת", ובהמשך "אאלץ להראות ממש מופתעת". במעשים אלה פגעה העותרת פגיעה אנושה בעקרונות האובייקטיביות, הניטרליות והשוויון שבהם היא מחויבת. התנהלות זו פגעה קשות באמון הציבור במערכת המשפט ובדימויה בעיניו. מכאן מסקנתי בדבר היעדר עילה להתערבות בתוצאות האיזון בין השיקולים השונים שעמדו להכרעת בית הדין.

 

הטענה לפגיעה בעותרת עקב הסתמכותה על ההסדר המשמעתי המוסכם

 

86. לבסוף אתייחס לטענת העותרת, כפי שהועלתה בעתירה, שלפיה הסתמכה על עמדת המשיבה בדבר העונש ההולם. לו ידעה כי בית הדין אינו מוסמך להורות על אמצעי משמעת מסוג השעיה, יתכן שלא הייתה מודה במעשיה במסגרת ההסדר המשמעתי המוסכם, אלא מנהלת את ההליך כסדרו ומביאה ראיותיה, גם לעניין העונש. לפיכך מבקשת העותרת בהודעתה המעדכנת האחרונה כי נורה על החזרת הדיון לבית הדין "בכל הקשור לגזר הדין ולאפשר לעותרת לפרוס בפניו את כל ראיותיה וטענותיה מחדש". איני סבור כי יש עילה להיעתר לבקשה זו. כעולה מהשתלשלות האירועים שתוארה לעיל, בשלב מוקדם יחסית של ההליך המשמעתי הבהיר בית הדין לצדדים כי לדידו קיים ספק בדבר סמכותו להורות על אמצעי משמעת מסוג השעיה, וכי לכן קיים ספק אם יוכל לתת תוקף להסדר המשמעתי המוסכם שהציגו הצדדים. בשל כך אף התקיים דיון נוסף בעניין העונש שבו השלימו הצדדים את טיעוניהם, לרבות בשאלת העונש הראוי אם יקבע כי בית הדין אינו מוסמך להורות על השעיה. העותרת קיבלה אפוא הזדמנות מלאה לשטוח טענות בעניין העונש בחלופה שבה ימצא בית הדין כי אינו מוסמך להורות על השעיה. לכך ניתן להוסיף כי באותה נקודת זמן יכולה הייתה העותרת – לו רצתה בכך – לבקש לחזור בה מהודאתה ומהסכמתה להסדר המשמעתי המוסכם. דא עקא, שגם באותו שלב ועד למתן גזר הדין לא ביקשה העותרת לחזור בה מהודאתה ומהסכמתה להסדר המשמעתי המוסכם. ונזכיר, העותרת היא שופטת בעצמה, פרקליטה לשעבר, שהייתה מיוצגת בהליך המשמעתי. ספק רב אם היא – או באי כוחה המלומדים – לא הבינו את המשמעות האפשרית של הספקות שהביע בית הדין מזה, ואת קיומה של אפשרות לבקש לחזור בה מן ההסדר המוסכם. דומה כי העותרת העדיפה ליטול סיכון מתוך תקווה כי בית הדין יקבל את עמדתה ואת עמדת המשיבה שלפיה הוא מוסמך להורות על השעיה בהתאם לפרשנות שהוצגה לו, אך תקוותה נכזבה. נוכח האמור, לא מצאתי ממש בטענות העותרת בהקשר זה ואיני סבור כי הן מצביעות על פגם המצדיק התערבות בגזר הדין.

 

אחרית דבר

 

87. לו תישמע דעתי, נדחה את העתירה בהיעדר עילה להתערב בהחלטת בית הדין שלפיה אין הוא מוסמך להורות על השעיית העותרת, ונותיר על כנו את עונש ההעברה מן הכהונה. נוכח חומרת הפגיעה שהסבו מעשי העותרת לאמון הציבור במערכת המשפט, לא ראיתי עילה להתערב במסקנת בית הדין כי העברת העותרת מכהונתה לצמיתות היא העונש המתאים בנסיבות העניין. כאמור לעיל, לא נעלמה מעיניי הפגיעה הקשה בעותרת. ואולם העותרת קיבלה עליה את עול השיפוט – ועול כבד הוא. סמכותנו לשפוט את האחר, בין את הפרט, בין את הרשות השלטונית, מחייבת כי נגזור על עצמנו אמות מידה מחמירות של יושרה, מקצועיות, הגינות והיעדר משוא פנים. אלה לא רק חייבים להתקיים בשופט פנימה, אלא להיראות היטב כלפי כולי עלמא ולהאיר כמגדלור את דרכם של המתדיינים הבאים בשערינו מדי יום ביומו. אלמלא כן, לא יאמין הציבור בשופטיו ובמערכת המשפט האמונה עליו, וזו לא תוכל למלא את תפקידה החיוני במדינה יהודית ודמוקרטית.

 

 

ש ו פ ט

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

 

1. האם "סולם הענישה" המשמעתי בעניינם של שופטים כולל גם עונש של השעיה מכהונה שיפוטית, בהתאם לחקיקה שחלה בנושא? זוהי השאלה המשפטית שבה נדרשנו להכריע במסגרת זו של ביקורת שיפוטית על גזר דינו של בית הדין המשמעתי. כל שאר השאלות שעלו בהליך דנן נגזרות מן התשובה שיש לתת לשאלה זו. אקדים ואומר כי אף אני סבורה כי לא נוכל להסתפק בהסכמת הצדדים כמקור לסמכותנו. אמקד אפוא את דברי בשאלה הפרשנית.

 

2. קראתי את חוות דעתו המעמיקה של חברי השופט ע' פוגלמן, ולצערי אינני מסכימה עמו בסוגיה האמורה. אני סבורה כי יש מקום לפרשנות משפטית המכירה בכך שעונש ההשעיה מכהונה הוא אחת החלופות האפשריות גם במקרה של הרשעת שופט או שופטת בעבירה משמעתית. ההכרעה בעניינה של העותרת נגזרת מכך, אך סדר הדברים צריך להיות שראשון ראשון ואחרון אחרון. אפשר – ואף חובה – לסבור כי העותרת נכשלה כישלון גדול בהתנהלותה במילוי תפקידה, ועדיין לקבוע כי כעניין של פרשנות משפטית, ואף של מדיניות שיפוטית ראויה, עונש ההשעיה הוא חלופה חוקית אפשרית.

 

השאלה המשפטית: סולם הענישה של האמצעים המשמעתיים

 

3. הוראת הדין הנדרשת לפרשנותנו היא סעיף 19 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) המונה חמישה אמצעי משמעת שמוסמך להטיל בית הדין המשמעתי המרשיע שופט: "הערה"; "התראה"; "נזיפה"; "העברה למקום כהונה אחר"; "העברה מן הכהונה". לשונו של הסעיף אינה מזכירה במפורש את המונח "השעיה" (כאמצעי משמעת, להבדיל מאמצעי זמני שננקט כל עוד מתנהל ההליך המשמעתי, המעוגן בסעיף 14 לחוק-יסוד: השפיטה ולפיו הייתה העותרת מושעית עד למתן פסק הדין המשמעתי בעניינה). על רקע זה, בית הדין המשמעתי סבר כי ללא אזכור מפורש של השעיה, אין הוא רשאי לבחור בה כאמצעי משמעת בגזר הדין. כך סבור גם חברי. עמדתי שונה.

 

4. מספר טעמים ניתנו לשלילת ההכרה בעונש ההשעיה על-ידי בית הדין המשמעתי, כמו גם על-ידי חברי. טעם אחד היה לשוני: המונח "השעיה" הוא מונח מובחן מזה של "העברה מתפקיד". בהקשר זה נקבע כי אין לבחון את היחס בין שני המונחים כיחס שבין "שלם" ל"חלקו". טעם שני היה ניסוחי-השוואתי: בהשוואה לאזכורו המפורש של אמצעי המשמעת של השעיה לתקופה מוגבלת בדברי חקיקה שונים שכוללים הסדרים משמעתיים ביחס לבעלי מקצוע אחרים, כגון רופאים ועורכי דין. טעם שלישי נדרש להליך החקיקה, ובאופן יותר ספציפי להערה שהושמעה על-ידי נציג לשכת עורכי הדין בדיוניה של ועדת המשנה לחוקי יסוד בהליך החקיקה לפיה "גם אי אפשר להשעות שופט לתקופה מסוימת" (ובהקשר זה הרחיב חברי את היריעה, כפי שיצוין בהמשך). טעם רביעי נסמך על ספרות מקצועית בנושא של משמעת שופטים. טעם חמישי נדרש להשוואה למשפטן של מדינות אחרות, שבהן, כך צוין, אמצעי משמעת של השעיה זכה לאזכור מפורש במקרים שבהם הוא קיים. לבסוף, טעם ששי נסב על קשיים מעשיים שעניינם העדרה של התייחסות חקיקתית לנורמות החלות על השופט המושעה בתקופת ההשעיה (אפשרויות לתעסוקה אחרת ועוד).

 

5. על בסיס מסקנה משפטית זו – נדרשה בחירה בין האמצעי של "נזיפה" לבין "העברה מכהונה" במובן של העברה לצמיתות. בשים לב למהותה של עבירת המשמעת שבה נכשלה העותרת ולחשיבות הנודעת לשמירה על אמון הציבור במערכת השפיטה, קבע בית הדין המשמעתי פה אחד כי עונש של נזיפה אינו משקף בצורה מספקת את חומרת התנהגותה של העותרת, ועל כן לא ראה מוצא מהטלת אמצעי המשמעת של העברת העותרת מתפקידה לצמיתות.

 

6. להשלמת התמונה יצוין, כפי שאף ציין חברי בחוות דעתו, כי בטרם השלים את הכרעתו זימן בית הדין המשמעתי את הצדדים על מנת לשקף להם את לבטיו בשאלת קיומה של סמכות להטיל על העותרת אמצעי משמעת של השעיה, וביקש מהם להגיש השלמת טיעון בנושא. הן העותרת והן המשיבה 1 (להלן: המשיבה) סברו כי יש לבית הדין המשמעתי סמכות להטיל אמצעי משמעת של השעיה, וכי זו אף החלופה הראויה בנסיבות העניין. זו גם העמדה שהובעה בפנינו במסגרת הדיונים בעתירה. מטבע הדברים, העותרת הדגישה את החומרה היתרה, כך לשיטתה, שכרוכה בהעברתה מתפקיד השיפוט, ואילו המשיבה – שהסכימה לכך שהעברה מתפקיד היא סנקציה חמורה מדי – הדגישה את העובדה שנזיפה היא אמצעי מקל מדי בנסיבות העניין.

 

7. אני חולקת על המסקנות שאליהן הגיע בית הדין המשמעתי בראש ובראשונה במישור המשפטי הטהור של פרשנות החוק. מכאן נגזרת גם מסקנתי ביחס למקרה דנן. אולם, חשוב להקדים ולומר: אני שותפה מכל בחינה שהיא לעמדה הנחרצת ביחס לפסלות התנהגותה של העותרת, ולחשיבות הנודעת לנקיטת אמצעי משמעת חמור בעניינה כדי לבטא עמדה זו, שהיא בעלת חשיבות משפטית וציבורית. אין כל ספק שהתנהלותה של העותרת הייתה לקויה ופגומה, ולא הלמה את הסטנדרטים המצופים משופטים. זאת יש לומר בקול חד וברור. אולם, אין להקדים את המאוחר. בראש ובראשונה יש לבחון מהם גבולות הגזרה המשפטיים של הדיון בשאלת האמצעי המשמעתי ההולם במקרה זה, דהיינו האם יש לפרש את חוק בתי המשפט כמאפשר את הטלתו של אמצעי משמעת של "השעיה" כאחת הנגזרות הפרשניות של "העברה מכהונה".

 

8. אבקש לפתוח בהסבר מדוע נכון, לשיטתי, לפרש את המונח "העברה מכהונה" ככולל בתוכו גם עונש של השעיה, דהיינו – העברה מכהונה לתקופה קצובה. בהמשך לכך, אוסיף ואדרש לטעמי הנגד שהוצגו על-ידי בית הדין המשמעתי, כמו גם על-ידי חברי, ואבהיר מדוע אני סבורה כי אין בהם כדי להכריע את הכף, ובמידה לא מבוטלת ניתן לתת להם מענה, גם אם – אין לכחד – היה רצוי אילו לשון החוק בעניין זה הייתה מפורשת ובהירה יותר.

 

פרשנות לשונית

 

9. אני סבורה כי המונח "העברה מכהונה", כשלעצמו, אוצר בחובו, מבחינה לשונית, יותר מפרשנות אחת. בהתעלם משיקולים אחרים, "העברה מכהונה" עשויה להיות העברה לצמיתות או העברה לתקופה. הלשון עצמה אינה כופה משמעות חד-ערכית. לשם השוואה, במקביל למונח "העברה מכהונה" מופיע בחקיקה הרלוונטית גם המונח "סיום כהונה". כך, סעיף 7 לחוק יסוד: השפיטה מונה את הדרכים שבה כהונת שופט עשויה "להסתיים" – ובכלל זה על-פי החלטה של הועדה לבחירת שופטים או של בית דין משמעתי. בנוסף, סעיף 14 לחוק בתי המשפט, שכותרתו "סיום כהונה לפי החלטת הועדה", מתייחס למצב שבו הוועדה למינוי שופטים מחליטה על סיום כהונתו של שופט, ומרחיב באשר להליך הרלוונטי לכך. ניתן אפוא לומר כי כאשר המחוקק רצה להתייחס לאפשרות של סיום כהונה לצמיתות – הוא נקט בלשון מפורשת בעניין זה. לא אלה הם פני הדברים בסעיף 19(5) לחוק בתי המשפט.

 

10. אני נכונה אף להוסיף ולהניח, לצורך הדיון, כי אפשר שהפרשנות הלשונית ה"טבעית" או האינטואיטיבית יותר, בקריאה ראשונה של הלשון "העברה מכהונה", היא שמדובר בהעברה מלאה. אולם, אין בכך כדי לומר שהאפשרות להכיל במונח "העברה" גם העברה לתקופה אינה מתיישבת עם לשון החוק. בנסיבות אלה, חזקה עלינו השיטה הפרשנית המחייבת להוסיף ולבחון איזו מבין החלופות הפרשניות המתיישבות עם לשון החוק היא הפרשנות הראויה יותר, בשים לב לתכליות החקיקה ולהקשר החקיקתי הרחב. למעשה, זוהי אף העמדה הבסיסית שבה החזיקו חברי בית הדין המשמעתי, ובה מחזיק גם חברי. אולם, דומה שהם סוברים כי הפרשנות הדוחה את האפשרות של הכלת ההעברה החלקית מכהונה, דהיינו השעיה, בגדר "העברה" היא הפרשנות הרצויה יותר. דעתי שונה.

 

11. אוסיף ואציין כי אינני סבורה שההשוואה לדברי חקיקה אחרים, שבהם נזכר במפורש האמצעי המשמעתי של השעיה (כדוגמת החוקים העוסקים בהליכי המשמעת של עובדי מדינה, רופאים, עורכי דין ועוד), היא בעלת משקל מכריע. אכן, כשמשווים דברי חקיקה אלה לחוק בתי המשפט, העדר האזכור המפורש של חלופת ההשעיה יש בו כדי להטריד. אולם, אני סבורה שאין לבחון את הדברים בחלל ריק. בהקשרים מקצועיים אחרים אמצעי משמעת של השעיה הוא מקובל ביותר. לכן, אך סביר הוא שאפשרות שכיחה זו זכתה לאזכור מפורש. נקיטת עונש של השעיה כלפי שופט היא מטבע הדברים אירוע מיוחד וחריג. היעדרה של התייחסות מפורשת לעניין כזה אינו אמור להכריע את הכף כשלעצמו, אם כי אין לכחד שיש לו משקל פרשני מסוים.

 

מידתיות כעיקרון פרשני מרכזי

 

12. בעיקרו של דבר, אני סבורה, כעניין עקרוני היפה לעניינם של שופטים כפי שהוא יפה לעניינם של בעלי תפקידים אחרים, כי נכון שסולם הענישה יהיה מדורג ומידתי. עקרון המידתיות, שהתקבל בחוקי היסוד, הוא כיום עקרון יסוד חוקתי בשיטתנו (ראו: סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק). הוא הוחל בתחומי המשפט השונים, ואף נוהג בעולם הענישה בהקשרים שונים, ובפרט בהקשר של שמירה על יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת העונש.

 

13. למעשה, עניין זה נחשב לעיקרון בסיסי בענישה בכל שיטות המשפט המערביות (ראו: רות קנאי "שמירה על מידתיות בענישה: סוגיה חוקתית או פלילית" משפטים לה 147 (2005)). בהתאם לכך, עיקרון זה הנחה את בתי המשפט הן בגזירת דינם של נאשמים שהורשעו (ראו למשל: ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקאות 217-215 לפסק דינו של חברי השופט פוגלמן (29.12.2015) (להלן: עניין קלנר)) והן בפרשנותן של הוראות חוק פליליות שונות (ראו למשל: דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 23 (2011) ורע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל (2.11.2017); ע"פ 6026/11 טמטאווי נ' מדינת ישראל, פסקה 79 לפסק דיני (24.8.2015); רע"פ 1553/15 דיב עיסא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "השומרון", פסקה 36 (31.10.2017)). ככלל לערכאה הגוזרת את הדין ניתן מרחב שיקול דעת ליתן עונש קל מעונש המקסימום שנקבע בדין, בהתאם לעיקרון המידתיות (ראו: סעיף 35(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). בהקשר זה ציין חברי השופט פוגלמן, בפרשה אחרת, כי "ככלל, הסדרים 'סגורים' שאינם מותירים כל פתח לחריגה אינם רצויים, והם עשויים להיחשב ללא מידתיים… כך במיוחד עת מדובר בהבנייה של גזירת הדין, שאינה – וטוב שאינה – מלאכה מתמטית" (ראו: עניין קלנר, בפסקה 217 לחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן. כן השוו: עע"ם 6192/13 אברהם נ' עיריית טבריה, פסקה 20 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר (26.2.2017). ראו גם: אורן גזל-אייל "מתחמים לא הולמים: על עקרון ההלימה בקביעת מתחם העונש ההולם" משפטים על אתר ו 1, 32 (2013)).

 

14. עיקרון זה יפה גם לעולם השיפוט המשמעתי, ולא רק להליך הפלילי. ראשית, יש לזכור כי עקרון המידתיות הוא כאמור חלק חשוב בתפיסת העולם החוקתית שלנו (ראו: אהרון ברק מידתיות במשפט 30-28 (2010)). שנית, חרף השוני ביניהם, ובכלל זה השוני בתכליות הניצבות בבסיסם, גם לשיפוט המשמעתי יש מאפיינים מעין-פליליים, הן מבחינת אופי ההליך והן בשל כך שהוא עשוי להסתיים בהטלת סנקציה בעלת אופי עונשי (ראו והשוו: בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית-הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856 (1957); על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' יהודה, פסקה י' (31.8.2006); רע"א 8074/06 זיידאן נ' שר הבריאות (1.2.2007); בג"ץ 3233/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (28.4.2013)). לא למותר להוסיף גם כי סעיף 18(ג) לחוק בתי המשפט קובע כי "בבירור הקובלנה יהיו לבית הדין כל הסמכויות שיש לבית משפט מחוזי בענין פלילי". בהקשרם של כללי הפרשנות, אפוא, יש מקום ליישם את העקרונות האמורים גם בענייננו, בשינויים המחויבים. פרשנות החוק לפיה נוצרת "קפיצה" עונשית מדרגה של נזיפה הישר לדרגה של העברה מוחלטת מתפקיד, שאין חמורה ממנה בהקשר המקצועי, היא פרשנות המובילה לתוצאות עונשיות שהן על פניהן בלתי מידתיות בפוטנציה. אני סבורה שעלינו לעשות מאמץ להימנע מתוצאה קשה כזו. ויודגש: הדברים נאמרים קודם כול במישור העקרוני, וכלל מבלי להתייחס בשלב זה לתוצאה הראויה במקרה דנן. שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את עניינה של העותרת, אלא את השאלה האם מצב שבו לא ניתן יהיה לעשות שימוש באמצעי המשמעת המידתי יותר של השעיה מכהונה, לפחות במקרים מסוימים הוא רצוי. אני סבורה כי התשובה על שאלה זו היא שלילית. זוהי תוצאה בלתי רצויה בעליל.

 

הפרשנות התכליתית ואמון הציבור

 

15. דומה כי ביסוד גישתו של בית הדין המשמעתי, כמו גם בבסיס גישתו של חברי, מצויה ההנחה שפתיחת הדלת להכרה באפשרות של השעיה בלבד כאמצעי משמעת בעניינם של השופטים אף אינה רצויה לגופה. הטיעון העיקרי שהועלה בעניין זה נוגע לאמון הציבור. ובתמצית: כיצד יוכלו המתדיינים לתת אמון במי שהם יודעים כי כשל במידה המצדיקה השעיה מתפקידו השיפוטי. אני סבורה שיש לתת משקל לטיעון זה, אך לא במישור הפרשני של הסמכות, אלא במישור של שיקול הדעת. אמון הציבור בשפיטה בכלל, ובשופט הקונקרטי שהמתדיינים חייבים לבוא בפניו, הוא קריטי. אולם, צריך להוסיף ולבחון את משמעותו המלאה של טיעון זה. אם ניתן לו את מלוא התוקף, בהתעלם משיקולים אחרים, הרי אפשר לכאורה לטעון כי מתדיין עשוי לחוש אי-נוחות גם ביודעו כי השופט שעתיד להכריע בעניינו נכשל בעבירת משמעת, ולכן ננזף. ולא כל שכן כאשר אמצעי המשמעת שננקט בעניינו היה זה של "העברה למקום כהונה אחר". האם על-פי אותו היגיון לא ניתן יהיה לטעון, כי כביכול העברה למקום כהונה אחר תגרום למתדיינים לחוש כי הם "פחות טובים" מן המתדיינים במקום הכהונה המקורי של השופט שכנגדו ננקטו אמצעי משמעת? גישה זו אינה משקפת את עמדת המחוקק. אין להשלים עם הטענה שעצם נקיטתו של אמצעי משמעת כנגד שופט פוגעת באמון הציבור בו. אילו אלה היו פני הדברים הרי כל הרשעה של שופט בעבירת משמעת הייתה מחייבת את הפסקת כהונתו. ולא היא.

 

16. אין צריך לומר שבמישור שיקול הדעת – להבדיל מאשר במישור הסמכות – יש להביא בחשבון גם את האפקט האפשרי של ההרשעה המשמעתית על אמון הציבור בשופט. מאחר שעונש של השעיה הוא עונש כבד יחסית, והוא ודאי משמיע רמת הסתייגות גבוהה יותר מנזיפה, צריך יהיה לבחון, בעת הטלתו, האם מדובר בבעל תפקיד שיכול להוסיף ולשמש בתפקיד שפיטה בהתחשב במעשים שהובילו להרשעה המשמעתית במקרה הנדון. אפשר גם להעלות על הדעת מצבים שבהם ההרשעה המשמעתית אינה מלמדת דבר על כישוריו המקצועיים של השופט, ובכל זאת נכון לנקוט כלפיו באמצעי משמעת חמור יותר מנזיפה.

 

17. מן ההיבט של אמון הציבור ניתן אף לחשוש ממצב שבו ידוע לכול כי התוצאה של העמדה לדין משמעתי היא, במקרים שבהם נמצא בסיס להרשעה, בחירה בין נזיפה לסיום כהונה. משמעות הדברים עלולה להיות יצירת "אפקט מצנן" מפני העמדה לדין משמעתי – מאחר שסיום כהונה יהפוך להיות מעין "עונש חובה" בכל מקרה שחומרתו אינה מאפשרת להסתפק בנזיפה (ראו: Michael Tonry, The Mostly Unintended Effects of Mandatory Penalties: Two Centuries of Consistent Findings, 38(1) Crime and Justice 65, 68-67 (2009). כן ראו והשוו: אורן גזל-אייל ורותי לזר "ההשלכות הצפויות לעונשי מוצא" חוקים ג 41, 81-80 (2011)).

 

ההיסטוריה החקיקתית

 

18. ומה באשר להיסטוריה החקיקתית? גזר דינו של בית הדין המשמעתי לא נדרש בפירוט להיסטוריה זו והתמקד בעיקר בהערה קצרה שהושמעה בעניין בדיוניה של ועדת המשנה לחוקי יסוד של ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת (היא הוועדה שעמלה על הרפורמה החקיקתית שהולידה את חוק יסוד: השפיטה, ובסופו של דבר גם את חוק בתי המשפט בנוסחו דהיום). מלכתחילה, לא סברתי שהיה נכון לסמוך על כך כשיקול מרכזי במלאכת הפרשנות כאשר אלה הם פני הדברים. עיון בהיסטוריה של חוקים מלמדת כי במסגרת הליכי חקיקה מושמעות עמדות שונות באשר להבנתו של ההסדר החקיקתי ולתכניו האפשריים מפיהם של דוברים שונים. לדברים אלה יש משקל מסוים, אך לא יותר מכך. ככל שהדיון היה צדדי ואגבי יותר להליך החקיקה כך הולך ונחלש המשקל שיש לתת לדברים. אם לא כן – אנה אנו באים.

 

19. בשלב הנוכחי, לאחר שחברי השופט פוגלמן פרס יריעה מקיפה יותר של ההיסטוריה החקיקתית, כזו שהרחיקה אחור עד לדיונים שקדמו לחקיקתו של חוק השופטים, התשי"ג-1953 (להלן: חוק השופטים), נדרשת אכן בחינה מדוקדקת יותר של הפרספקטיבה ההיסטורית. הדיונים שהתקיימו בשנת 1953 – להבדיל מאלה שקדמו לחקיקתו של חוק בתי המשפט בשנת 1984 – מצביעים על מודעות לאי-קבלת החלופה של השעיה כאמצעי משמעת לשופטים.

 

20. אולם, לאחר שבחנתי את הדברים פעם נוספת לא השתכנעתי כי זהו שיקול מכריע. טעמי לכך הם בשני מישורים. ראשית, אני מייחסת משקל להבחנה בין חוק השופטים משנת 1953 לבין חוק בתי המשפט משנת 1984, שבו חלו שינויים מהותיים בהשוואה לנוסח המקורי של ההסדר. אני חושבת שדי בכך כדי להימנע ממתן משקל מכריע לעמדות שעיצבו את ההסדר בחוק השופטים בשנת 1953. שנית, ואף למעלה מן הנדרש במקרה זה, אני מתחזקת במסקנתי לנוכח השקפתי הכללית יותר באשר למקומה של ההיסטוריה החקיקתית במלאכת הפרשנות.

 

21. אפתח בהתייחסות להבחנה בין חוק השופטים משנת 1953 לחוק בתי המשפט משנת 1984. אכן, בשנת 1953 נדונה האפשרות של הכרה באמצעי משמעת של השעיה וזו נדחתה. אולם, מעניין לשים לב לכך שיחד עם ההכרה באפשרות של השעיה נדחו בשנת 1953 חלופות נוספות כדוגמת העברה ממקום כהונה. למעשה, בהתאם להסדר שהיה מעוגן בחוק השופטים, בית הדין המשמעתי היה מוסמך רק להציג את מסקנותיו בפני שר המשפטים, ולמצוא שהשופט אינו מתאים להמשיך במשרת השיפוט (ראו: סעיף 23 לחוק השופטים). אולם, בשנת 1984 השתנה נוסח החוק והוספו אמצעי משמעת שנדחו במפורש במסגרת הדיונים שהתקיימו בשנת 1953. במובן זה, חוק בתי המשפט הרחיב בצורה משמעותית את סמכויותיו של בית הדין המשמעתי (ראו: שמעון שטרית על השפיטה – מערכת הצדק במשפט 351 (2004)), וביטא גישה מאוזנת ומידתית יותר, המכירה ומקבלת את הרעיון של "סולם ענישה", להבדיל מהגישה הברורה שביטא חוק השופטים – לפיה עבירה משמעתית מחייבת הדחה של השופט הנוגע לעניין. הדבר נעשה לצד שינויים נוספים בכל הנוגע להסדרים החלים על סיום מכהונה של שופטים. כך, לפי החוק משנת 1953 הוועדה לבחירת שופטים הייתה מוסמכת להעביר שופט מכהונתו רק בשל מצב בריאותו, ואילו בשנת 1984 נוספה לוועדה עצמה סמכות כללית להעביר שופט מכהונתו ברוב של שבעה שופטים (למצב המשפטי הקודם, ראו: אמנון רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 227 (מהדורה שלישית, 1980), ולהצגת השינויים שחלו בו בסמיכות לאחר מכן, ראו: אמנון רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל כרך א 345 (מהדורה רביעית, 1991). ראו גם: אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל כרך א 136-135 (מהדורה שישית, 2005)). סמכויותיה של הוועדה לבחירת שופטים הורחבו אפוא, וכך גם הורחבו סמכויותיו של בית הדין המשמעתי. על רקע זה, לא ניתן אפוא לסמוך על השיקולים והעמדות שנדחו בשנת 1953 בבחינת "כזה ראה וקדש". אדרבה: שינוי הגישה האמור דווקא תומך, במובן מסוים, בפרשנות המכירה בסמכותו של בית הדין המשמעתי לבחור באמצעי המשמעת המידתי וההולם לנסיבות המקרה הקונקרטי שבפניו.

 

22. על כך יש להוסיף כי עיון נוסף בהיסטוריה החקיקתית שבפנינו משנת 1984 מלמד כי השאלה של השעיה לא זכתה להתייחסות עקרונית, בשונה מאשר בעבר. אכן, חברי מצביע על הערות של שניים מן המשתתפים בדיוניה של ועדת המשנה לחוקי היסוד בעת הליכי החקיקה – אשר מהן ניתן ללמוד כי הם מניחים שסולם הענישה בדין המשמעתי של השופטים אינו כולל השעיה. אולם, הנושא לא זכה לליבון ולדיון כמו נושאים אחרים שנדונו באותה מסגרת. לשיטתי, אין די בהערות אלה כדי להכריע את הכף בשאלה הפרשנית, ובפרט כאשר ניתן להצביע כאמור דווקא על שינוי מגמה בחקיקה לעבר הכרה באמצעי משמעת נוספים וב"סולם ענישה".

 

23. מעבר לכך, וכפי שציינתי לעיל, אני סבורה כי יש להתייחס בזהירות להערות כאלה ואחרות הנשמעות במהלך הליכי חקיקה (ראו למשל: דנג"ץ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים, פסקה 11 לחוות דעתי (26.10.2017); רע"א 6898/16 אהרוני נ' עופר מרכזים בע"מ, פסקה 57 (28.12.2017)). אני סבורה, כי כעניין של השקפת עולם פרשנית, תפקידנו הוא לתת לדברי חקיקה את הפרשנות המתיישבת בצורה הטובה ביותר עם התכלית החקיקתית האובייקטיבית והעקרונות הכלליים המעצבים את החוק הרלוונטי. שיקולים אלה, מן הטעמים שהסברתי קודם לכן, תומכים בהכרה ב"סולם" מידתי של אמצעי משמעת.

 

עיון השוואתי

 

24. בשלב זה אני מבקשת להתייחס להשוואה למשפטן של מדינות אחרות. אכן, העיון ההשוואתי לא עמד במרכז הדיון – לא בבית הדין המשמעתי ואף לא אצל חברי. עם זאת, ולאחר שאף חברי התייחס לדברים, דומה שיש מקום לחידוד נוסף של המסקנות העולות מן העיון ההשוואתי. אני מייחסת לכך חשיבות מאחר שתרבות שיפוטית והבטחת אמון הציבור במערכת השפיטה הן אכן סוגיות "חוצות גבולות". להסתייגות של שיטות משפט אחרות – בעיקר כאלה שיש להן קרבה למשפט הישראלי – מן האפשרות של השעיית שופטים, עשוי להיות משקל סגולי לא מבוטל. כמו כן, כאשר סוגיה מתעוררת באופן ראשוני וללא רקע קודם במשפטנו – כבענייננו – יש ערך מיוחד ללימוד מניסיונן של שיטות אחרות.

 

25. גזר דינו של בית הדין המשמעתי הצביע על כך שבשיטות משפט שבהן מוכרת האפשרות של השעיית שופטים הדבר מבוסס על הוראות חוק מפורשות המתייחסות למינוח "השעיה". אינני סבורה שזהו העיקר. אני חושבת שכאשר פונים לבחינת עמדתן של שיטות משפט אחרות הקרובות לנו העיקר אינו בניסוח, אשר נעוץ בכל הקשר והקשר בהיסטוריה הפרטיקולרית של השיטה, אלא בעמדה הערכית שלה היא נותנת ביטוי. על רקע זה, אני מוצאת לנכון להדגיש כי גם שיטות משפט שבהן התפיסה הבסיסית של תפקיד השופט דומה לזו הנוהגת בישראל (עולם המשפט האנגלו-אמריקני) מכירות באפשרות של שימוש בהשעיה כאמצעי משמעת בעניינם של שופטים, במקרים המתאימים כמובן, מבלי שהדבר נתפס כפגיעה קשה באמון הציבור במערכת המשפט, כמפורט להלן.

 

26. אנגליה – כפי שציין חברי השופט פוגלמן, ההסדרים החלים על אמצעי משמעת בעניינם של שופטים קבועים כיום במשפט האנגלי בחוק הרפורמה החוקתית משנת 2005 (Constitutional Reform Act, 2005) ובתקנות שהותקנו מכוחו (Judicial Discipline (Prescribed Procedures) Regulations 2014). סעיף 108 לחוק האמור מסמיך את ה-Lord Chief Justice העומד בראשה של המערכת השיפוטית להורות על השעיית שופט מכהונתו. הוא יכול לעשות כן, בין היתר, במקרה שבו השופט הורשע בעבירה פלילית, אך הוחלט שאין מקום להעבירו מכהונתו במישור המשמעתי, ויחד עם זאת ה-Lord Chief Justice סבור, בהסכמת ה-Lord Chancellor כי אמון הציבור במערכת השפיטה מחייב השעיה כזו. על דבריו של חברי אני מבקשת להוסיף כי ההחלטה על העברה זמנית מכהונה באנגליה נועדה גם להגנה על אמון הציבור במערכת השפיטה – מתוך הכרה בכך שיש מצבים שבהם אין מקום להעביר שופט מכהונתו, ועם זאת נכון לבטא את ההסתייגות מהתנהגותו בכך שלא יחזור מיד לעבודת השפיטה. זאת ועוד: יש לציין כי החוק האנגלי מאפשר השעיה במקרים חמורים יחסית שבהם מתקיים חשש לפגיעה באמון הציבור – כאשר השופט לא רק עבר עבירה משמעתית, אלא אף עבירה פלילית.

 

27. 27. סקוטלנד – ראוי להזכיר בקצרה גם את ההסדרים החלים בסקוטלנד, שאמנם אף היא חלק מבריטניה, אך חלים בה הסדרים מובחנים מאלה שנוהגים ביחס לדין המשמעתי לשופטים באנגליה. החוק הרלוונטי בעניין זה (Judiciary and Courts (Scotland) Act 2008) מקנה ל-Lord President (בסעיף 34(1) לו) סמכות להשעות שופט כאשר הדבר "נחוץ למטרה של שמירה על אמון הציבור במערכת המשפט" ("necessary for the purpose of maintaining public confidence in the judiciary"), וזאת לצד סמכות ההדחה (הקבועה בסעיף 35 לאותו חוק).

 

28. ארצות הברית – בארצות הברית יש כמובן מגוון של הסדרים, בהתחשב בהפרדה בין מערכות המשפט המדינתיות למערכת המשפט הפדראלית. אתמקד אפוא במערכת הפדראלית, שבה השופטים מתמנים לכהונתם, ולא נבחרים אליה (כפי שנהוג לפחות בחלק מן המדינות). והנה, גם במערכת הפדראלית, לצד האפשרות של נקיטת הליך של Impeachment המכוון להדחה של שופט על-ידי המוסדות הנבחרים ומעוגן בחוקה, יש עיגון בחקיקה לאפשרות של השעייתו (ראו: The Judicial Conduct and Disability Act of 1980, 28 U.S.C. sec. 354 (2006)). הסמכות לנקוט אמצעי משמעת על פי החוק האמריקאי נתונה למועצה שיפוטית (Judicial Council), אשר אליה מוגש דו"ח בעניינו של השופט שעל פי הנטען עבר עבירת משמעת (ראו: 28 U.S.C. sec. 351-353). המועצה השיפוטית רשאית לנקוט אמצעים שונים כנגד שופט, ובין השאר להורות על כך שלא יועברו לטיפולו תיקים למשך תקופה (ראו גם: Peter M. Shane, Who May Discipline or Remove Federal Judges? A Constitutional Analysis, 142 U. Penn. L. Rev. 209 (1993); Saikrishna Prakash, How to Remove a Federal Judge, 116 Yale L.J. 72, 132-133 (2006); Donald E. Campbell, Should the Rooster Guard the Henhouse: A Critical Analysis of the Judicial Conduct and Disability Act of 1980, 28 Miss. C. L. Rev. 381 (2009)).

 

29. אוסטרליה – גם החוק הפדרלי של אוסטרליה בעניין זה, שנחקק בשנת 2012, מקנה לראש המערכת השיפוטית הרלוונטית סמכות לנקוט בכל אמצעי משמעת אשר נחוץ באופן סביר על מנת לשמור על אמון הציבור בבית המשפט ("any measures that the Chief Judge believes are reasonably necessary to maintain public confidence in the Court"), לרבות – אך לא רק – השעיה (ראו: Courts Legislation Amendment (Judicial Complaints) Act 2012, סעיפים 5, 18 ו-28). מעניין לראות כי גם כאן, בדומה לחוק האנגלי, החקיקה מציינת בפירוש שאמצעי המשמעת נדרש לצורך שמירה על אמון הציבור במערכת. במילים אחרות, הנחת היסוד של החוק היא כי אין סתירה הכרחית בין השעיה של שופט לבין שמירה על אמון הציבור במערכת המשפט. ההכרעה בכך היא תלוית נסיבות, ולגורמים המקצועיים קיימת הסמכות להחליט על כך ולבחור באמצעי המידתי והמתאים לכל מקרה.

 

30. קנדה – כפי שציין חברי, בקנדה קיימת כיום הבחנה בין ההסדרים החלים על שופטים המכהנים בפרובינציות השונות לבין ההסדרים החלים במערכת הפדראלית בכל הנוגע לענייננו. החקיקה הנוהגת בפרובינציות נוטה להכיר באפשרות להטיל על שופט אמצעי משמעתי של השעיה. ליתר דיוק אלה הם פני הדברים ברוב המכריע של הפרובינציות, שמקורן במסורת המשפט המקובל (ראו למשל: באונטריו – Courts of Justice Act, R.S.O. 1990 c. C. 43, sec. 51.6(11); בבריטיש קולומביה – Provincial Court Act [RSBC 1996] Chapter 379, sec. 28; באלברטה – Judicature Act , RSA 2000, c J-2, sec. 37(2); בססקצ'ואן – The Provincial Court Act, 1998, c.P-30.11, s.62; במניטובה – Provincial Court Act , C.C.S.M. c.C. 275, sec. 39.1(1); בנובה סקוטיה – Provincial Court Act, 2000, c. 28, s. 91, Sch.; בניו-פאונדלנד – Act to Revise the Law Respecting the Provincial Court, 2008 c45 s4, sec. 25.1-25.2). לעומת זאת, במסגרת המערכת הפדרלית, החוק הרלוונטי לעניין דין משמעתי של שופטים אינו כולל באופן מפורש אופציה של השעיה, אלא רק של "Removal from office" (ראו: Judges Act, R.S.C., 1985, c. J-1).

 

31. חברי גם ציין, בצדק, את ההמלצות משנת 2016 לרפורמה בדין המשמעתי של שופטים פדרליים בקנדה, כך שיעוגנו בו גם אמצעי משמעת נוספים, ובכלל זה השעיה, להבדיל מסנקציה אחת חריפה בלבד (בדומה לשינוי המגמה שעליו עמדתי לעיל בחקיקה הישראלית, במעבר מחוק השופטים לחוק בתי המשפט). על כך אני מבקשת להוסיף כי ההמלצה האמורה התבססה על העמדה לפיה מגוון של אמצעים משמעתיים שונים, ובכלל זה האפשרות של השעיה זמנית, תאפשר להתאים את הסנקציה הראויה לכל מקרה בהתאם לחומרתו ונסיבותיו. כמו כן, בהמלצות צוינה ההערכה שהדבר דווקא צפוי לתרום לחיזוק של אמון הציבור במערכת המשפט, להבדיל מפגיעה בו:

"Indeed, a judge who engages in misconduct and is sanctioned for that misconduct cannot be said to lose his authority or the public confidence to act. This is because the very act of imposing a sanction is a result of a decision, by the judge’s peers (and lay persons) that no further action needs to be taken and that the judge can continue to hold office. This public vote of confidence is a critical part of the remedial process and is infinitely preferable to removal of a judge where the gravity of the misconduct does not so warrant. Such action restores confidence not only in the judge but in the judiciary as a whole" (Canadian Judicial Council, Proposals for Reform to the Judicial Discipline Process for Federally-appointed Judges, sec. 3.6.4 (October 2016)).

 

32. העולה מן המקובץ – אם כן, כפי שהדגיש בית הדין המשמעתי, רוב המדינות מעגנות באופן מפורש את חלופת ההשעיה כאמצעי משמעתי שניתן לנקוט נגד שופט העומד לדין משמעתי. עם זאת, העיון ההשוואתי תומך במסקנה נוספת, ברורה לא פחות – שיטות משפט שיש לנו קרבה לתפיסתן את התפקיד השיפוטי אינן רואות באמצעי של השעיית שופט צעד שעומד בסתירה לאינטרס של שמירה על אמון הציבור במערכת המשפט. למעשה, הן רואות בו אמצעי לגיטימי שמשמש כמעין "מסלול ביניים" בין הדחה, שהיא האמצעי החמור ביותר, לבין האמצעים הקלים יחסית של אזהרה או נזיפה. האמת ניתנת להיאמר – רבים מן ההסדרים שהובאו בסקירה זו משקפים דברי חקיקה מאוחרים לחוק בתי המשפט. אולם, החשוב הוא התפיסה העולה מהם באשר לכך שהשעיה אינה אמצעי משמעת הפוגע בהכרח באמון הציבור, ולמעשה אף מאפשר לשקף החמרה ראויה במקרים שאינם מצדיקים הפסקת כהונה.

 

היבטים מעשיים

 

33. ואם הגענו עד הלום אני סבורה כי ניתן לתת מענה גם לשאלות המעשיות שעלו במסגרת הדיון הפרשני. אכן, סעיף 19(5) לחוק בתי המשפט אינו כולל פרטים לגבי הנורמות שיחולו על שופט בתקופת ההשעיה, אך לשיטתי, ניתן להתמודד עם שאלה זו תוך שימוש בכללי פרשנות. דומה שבשלב זה ניתן להסתפק בהבהרה כי שופט שהושעה הוא עדיין שופט. על כן, הוא חייב בכללי האתיקה השיפוטית ואף אינו יכול לעסוק בפעילות שאינה הולמת שופט. ודאי שאין הוא יכול לעסוק בעריכת דין. עוד יוער כי מן ההיסטוריה של התיק הנוכחי למדנו כי נמצא מענה לסוגיה של שכר בתקופת ההשעיה (הזמנית) הגם שעניין זה לא הוסדר באופן מפורש בחוק, וזאת על דרך הפרשנות. אלה הן, אם כן, סוגיות פתירות. לא למותר לציין כי יש לקוות שהמחוקק עוד יידרש לסוגיה ויוכל להבהיר פרטים נוספים הנוגעים לעניין. ממילא חלוף הזמן מחייב לחזור ולהידרש לחלק מפרטיו של ההסדר החקיקתי. כך למשל, התייחסותו של החוק להעברה מכהונה תוך שלילת קצבה "כולה או מקצתה" הולכת ומתייתרת. זוהי הוראה שהותאמה לעולם שבו חלו בעניינם של השופטים הסדרי פנסיה תקציבית, מציאות שהולכת ונעלמת (ראו והשוו: בד"ם 2/88 שר המשפטים נ' ארבל, פ"ד מב(3) 63 (1988); בד"ם 3/88 שר המשפטים נ' חריפאי, פ"ד מב(3) 69 (1988)).

 

מן הכלל אל הפרט

 

34. ובחזרה לענייננו. כאמור, אני סבורה כי התשובה לשאלה הפרשנית שעמדה בפני בית הדין המשמעתי הייתה שונה מזו שניתנה בגזר דינו של בית הדין. כעת, עליי להידרש לשאלה כיצד תשובה זו משפיעה על עניינה הקונקרטי של העותרת. כפי שציינתי לעיל, וכפי שהודגש גם בחוות הדעת של חברי – המעשים שבגינם הורשעה העותרת בהליך הדין המשמעתי הם חמורים וקשים כאשר מדובר במי שממלא תפקיד שיפוטי. דבריו של בית הדין המשמעתי בהקשר זה היו נכוחים:

"נאמר בקול רם וצלול, כי אסור על שופטי ישראל להתנהל בדרך בה התנהלה השופטת. התפתחויות טכנולוגיות שונות עשויות, כמובן, להשפיע על דרכי התנהלותה של הרשות השופטת והשופטים המכהנים בה. לא נוכל להסכים שטכנולוגיה מודרנית תצדיק, מבחינת אתיקה שיפוטית, התכתבויות ישירות בין עורך דין או עורכת דין לבין שופט או שופטת, דוגמת אלה להן נחשפנו במקרה דנא" (פסקה 56 לחוות דעתו של הנשיא (בדימוס) א' גרוניס).

 

אני, כאמור, מצטרפת לדברים אלה ומבקשת להדגיש את חשיבותם.

 

35. על בסיס זה יש אפוא לבחון מהו האמצעי המשמעתי ההולם בנסיבות העניין. אני סבורה שנקודת המוצא חייבת להיות הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים, וזאת בהתאם לגישה הנוהגת באשר לכיבודם של הסדרי טיעון, להוציא מצבים שבהם פגיעתם באינטרס הציבורי היא ברורה (ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002); ע"פ 4886/02 גלישקו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 875 (2003); ע"פ 3193/07 טבאגה נ' מדינת ישראל (2.4.2009); ע"פ 2021/17 מצגר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 וההפניות שם (30.4.2017)). גישה זו יפה גם לדין המשמעתי, בשינויים המחויבים (ראו: עש"ם 4542/97 סבג נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נא(5) 593 (1997); ער"ם 1826/02 סולמי נ' עיריית תל-אביב-יפו, המחלקה המשפטית, פ"ד נו(6) 433 (2002); ער"ם 4172/02 פלוני נ' התובעת בבית-הדין למשמעת של עובדי עיריית ירושלים, פ"ד נו(5) 673 (2002). ראו והשוו גם: על"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נח(5) 695 (2004)). חשוב להטעים כי אני מצדדת באימוצו של הסדר הטיעון במקרה דנן מאחר שהשתכנעתי כי הגם שמעשיה של העותרת פגעו באינטרס הציבורי, הרי שהסדר הטיעון עצמו אינו פוגע בו. הסדר הטיעון מבטא את ההסתייגות ממעשיה של העותרת, ולא הונח בסיס לסבור כי היא לא תוכל למלא את תפקידה השיפוטי אם תחזור לכהן בו.

 

36. ככלל, שני הצדדים טענו כי ראוי להטיל במקרה זה עונש של השעיה, אם כי לא הייתה ביניהם הסכמה מלאה לעניין תקופת ההשעיה. לשיטתי, במכלול נסיבות העניין, יש מקום לקבל את עמדת המשיבה כי העותרת תושעה לתקופה של שנה, ועם חזרתה לכס השיפוט תימנע מעיסוק בעניינים פליליים למשך שנתיים נוספות.

 

סיכום

 

37. אני סבורה כי בסופו של דבר השאלה שעומדת לפתחנו היא לא שאלה של ניסוח גרידא, אלא שאלה של מהות. האם אנו סבורים – בגדרו של חוק הנתון ליותר מפרשנות אחת – כי שיטת המשפט שלנו, ולא פחות מכך המערכת הציבורית, פתוחה לאפשרות של נקיטת אמצעי של השעיה בעניינו של שופט שכשל בעבירת משמעת שהיא משמעותית, אך לא כזאת שיש בה כדי לפסול אותו באופן "טרמינלי" מלכהן כשופט. אני סבורה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. אמון הציבור במערכת המשפט אמור להיות מבוסס על ההבנה שהדרישות משופטים הן גבוהות מאד, אך גם שופטים הם בני אדם. ההכרה בכך אמורה להתבטא בסולם ענישה מחמיר, אך גם מידתי. גישה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה הכללית של המשפט הישראלי ובפרט בתחום הפלילי והמשמעתי, והיא מבטאת את המעמד החוקתי של עקרון המידתיות במשפטנו.

 

38. יהיו מי שיאמרו כי המחלוקת בפנינו אינה בעלת חשיבות רבה, מעבר למקרה דנן. הרי, בין שנפסוק כך ובין שנפסוק אחרת, רשאית הכנסת כגוף המחוקק להבהיר את כוונתה. אם נפסוק ש"העברה מתפקיד" כוללת גם השעיה, ניתן יהיה להבהיר שלא כך הוא, ואם נפסוק כי "העברה מתפקיד" אינה כוללת השעיה, ניתן יהיה לעגן במפורש את ההשעיה כאמצעי משמעת נוסף. אולם, לאמיתו של דבר, לא כך הוא. ראשית, אין ספק שלעניינה של העותרת חשיבות רבה כשלעצמו. שנית, אני סבורה שהמחלוקת שבפנינו היא בעלת משמעות מעבר להיבטים המעשיים שלה. האם אמון הציבור בשפיטה מבוסס על הנחה בדבר היותם של השופטים נעלים מכל חולשות אנוש? אינני סבורה כך. אמון זה אמור להיות מבוסס על הכרה בדרישה של סטנדרטים גבוהים ונכונות אף לדרוש דין, חשבון ועונש בגין הפרתם.

 

39. אשר על כן, אציע לחבריי כי נקבל את העתירה במובן זה שנורה כי אמצעי המשמעת שיושת על העותרת יהיה בהתאם לאמור בסעיף 36 לעיל, וכי תוצאה זו תבוא חלף גזר דינו של בית הדין המשמעתי.

 

40. אחר הדברים האלה, עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג. במכלול הנסיבות ומשחבריי הגיעו למסקנה שונה מזו שאליה הגעתי אני במישור הסמכות, אני מצטרפת – במישור המעשי – לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט סולברג, לפיה נסתפק בתקופת השעייתה של העותרת בפועל, נטיל עליה אמצעי משמעת נוסף של נזיפה, ונרשום לפנינו את התחייבויותיה (ובכלל זה בעניין הימנעות מישיבה בתיקים פליליים במהלך השנתיים שלאחר חזרתה לתפקיד). כפי שנכתב, בשינויים המחויבים, בעניינה של מרים: "הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף" (במדבר י"ב 14).

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופט נ' סולברג:

 

1. שתי שאלות הונחו לפתחנו: במישור העקרוני נדרשנו לשאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 19(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). במישור הפרטני נתבקשנו להכריע בשאלת אמצעִי-המשמעת ההולם את מעשיה של העותרת. התשובות לשאלות אלו אינן תלויות בהכרח זו בזו, אך הן משליכות זו על זו. כפי שאפרט להלן, בדומה לחברי השופט פוגלמן, אף אני סבור כי אין בידינו סמכות להטיל אמצעִי-משמעת מסוג השעיה. אף על-פי כן, אינני שותף למסקנתו, כי בנסיבות אלו שומה להעביר את העותרת מכהונתה. בנסיבות העניין ניתן, ולטעמי מתחייב, לבוֹר דרך שלישית. אבאר את דברַי.

 

2. סעיף 19 לחוק בתי המשפט מורה כדלקמן:

 

"אמצעי המשמעת שבית הדין מוסמך להטיל הם:

(1) הערה;

(2) התראה;

(3) נזיפה;

(4) העברה למקום כהונה אחר;

(5) העברה מן הכהונה, בין בתשלום קיצבה ובין בשלילתה, כולה או מקצתה".

 

3. כפי שציין השופט הנדל בגזר הדין שניתן על-ידי בית הדין המשמעתי (פסקה 4 לחוות דעתו), אמצעֵי-המשמעת שמוסמך בית הדין להטיל יוצרים סולם א-סימטרי, מן הקל אל הכבד; המרחקים בין שלביו אינם זהים. בעוד שהטיפוס במעלה ארבעת אמצעֵי-המשמעת הראשונים משקף על פני הדברים עלייה הדרגתית ומדודה בחומרת העונש, הרי שהפער המהותי בין אמצעִי-המשמעת הרביעי ('העברה למקום כהונה אחר') לבין האמצעי החמישי ('העברה מן הכהונה') – מבטא קפיצת מדרגה משמעותית. העותרת מזה, ושרת המשפטים (על דעת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה) מזה, מבקשות לגשר על הפער, על דרך הפרשנות, ולקרוא אל תוך החוק אמצעִי-משמעת נוסף – מעין 'סעיף-קטן 4.5' – שעניינו העברה זמנית מן הכהונה. לשיטתן, פרשנות זו מתיישבת עם הלשון, ומתחייבת מן התכלית. חברתי השופטת ברק-ארז מאמצת עמדה פרשנית זו. עמדתי-שלי שונה. אכן, יש הסבורים כי זהו דין ראוי – לאפשר הטלת סנקציה של השעיה – אך מכל מקום אין זה הדין המצוי.

 

4. למדנו ושנינו: "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, (פ"ד נג(2) 817, 827 (1999)). אין להלום פרשנות אשר נעדרת עיגון בלשון החוק. לא נחרוץ אפוא לשון במלאכתנו כפרשני-החוק, ולא נסיג את גבולו של המחוקק. במסגרת שלב הפרשנות הלשוני, "יש לאתר את כל האפשרויות הפרשניות שיש להן ולוּ 'נקודת אחיזה ארכימדית' בלשון החוק" (ע"א 74/15 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ' גזית גלוב ישראל (פיתוח) בע"מ, פסקה 14 (14.12.2017)). אכן, זהו מבחן רחב, אך אין להרחיבו עד בלי די. לשון החוק בענייננו – 'העברה מן הכהונה' – אינה יכולה לשאת משמעות של העברה לתקופה, קרי – השעיה. הפרשנות הלשונית שלפיה בהעברה לצמיתות עסקינן, איננה רק הפרשנות "הטבעית או האינטואיטיבית יותר" כדברי חברתי; בנסיבות העניין, זו הפרשנות האפשרית היחידה מבחינה לשונית. כך עולה מהוראת סעיף 19(5) הנ"ל גופה, היוצרת זיקה בין העברה מן הכהונה לבין תשלום קצבה, סוגיה שאינה רלבנטית, אלא בעת סיום מוחלט של הכהונה (כאמור בפסקה 34 לחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן); כך מתחייב גם מעיון בשורה ארוכה של חיקוקים, שלשונם מבחינה הבחן היטב בין לשון 'העברה מכהונה' לבין לשון 'השעיה מכהונה' (ראו, למשל, סעיף 20 לחוק יסוד: הכנסת; סעיף 3ד לחוק החשמל, התשי"ד-1954; סעיף 15א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969; סעיף 23ד לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988; סעיף 10 לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990; סעיף 5 לחוק הסדרת העיסוק בייצוג על ידי יועצי מס, התשס"ה-2005; סעיף 15 לחוק המועצה לגיל הרך, התשע"ז-2017).

 

5. ודוק: כפי שפורט בהרחבה, הן בחוות דעתו של הנשיא (בדימוס) א' גרוניס בגזר הדין, הן בחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן, המחוקק נתן דעתו על הסוגיה, ושנה בה. לוּ רצה להבחין בין 'העברה מכהונה' לבין 'השעיה מכהונה', היה לאל-ידו לעשות כן, כשם שעשה בדברי חקיקה אחרים. לא מחמת שִכחה ולא בעטיה של שגגה, נקט המחוקק דווקא בלשון זו, אלא בכוונת מכוון, ואין אנו בני-חורין להוציא מקרא מידי פשוטו. גבי דידי, הפרשנות המוצעת על-ידי העותרת ושרת המשפטים, ומקובלת על דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז, אינה צולחת את 'משׂוּכת הלשון'.

 

6. מעתה יש לשאול: מהו אמצעִי-המשמעת ההולם את חומרת מעשיה של העותרת בנסיבות העניין? חברי השופט פוגלמן הלך בעקבי בית הדין המשמעתי. על-פי עמדתו, באין סמכות להורות על השעיית העותרת, לא די באמצעֵי-המשמעת הקלים יותר – הערה, התראה או נזיפה – ואין מנוס אלא להעבירהּ מכהונתה לצמיתות. אינני שותף למסקנתו-זו; היא אינה מוּכרחת. בדומה לחברתי השופטת ברק-ארז, גם אני סבור כי נקודת המוצא חייבת להיות הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים, ולפיו העברה זמנית של העותרת מכהונתה, בצירוף התחייבותה להימנע משפיטה בתיקים פליליים למשך שנתיים מיום חזרתה לכס השיפוט ושאר תנאים נלווים, "נותנת ביטוי הולם, מידתי ומאוזן למכלול השיקולים הרלבנטיים לפרשה דנן" (הודעת שרת המשפטים מיום 23.11.2018). מן ההיבט המהותי, גם אם ניתן להצדיק עמדה עונשית מחמירה יותר, הרי שהסדר הטיעון אינו מגלם פגיעה באינטרס הציבורי, כזו המצדיקה להתעלם ממנו ולדחותו. ביטוי מסוים לכך ניתן גם בגזר הדין, בחוות דעתו של השופט הנדל: "אין לשלול את העמדה שלו היה מצוי שלב בסולם הסנקציות שהיה נמוך מעט יותר מן השלב של העברה מכהונה, היה גם שלב זה הולם את מידותיו של המקרה" (פסקה 4 לחוות דעתו; ההדגשה הוּספה). המשיבה, שרת המשפטים, היא אשר מוסמכת על-פי חוק להגיש קובלנה על שופט (סעיף 18 לחוק בתי המשפט). משנתנה דעתה על 'מכלול השיקולים הרלבנטיים לפרשה', ובאה לכלל מסקנה כי השעיה היא אמצעִי-המשמעת שאותו ראוי להטיל בנסיבות העניין, יש לייחס משקל רב לעמדתה, כאמור, בהיותה הקובלת.

 

7. דא עקא, כיצד ניישב בין העדר הסמכות מזה, לבין הסדר הטיעון מזה? לא בנקל, אבל נוכל. סוף סוף, מזה למעלה מתשעה חודשים שהעותרת מושעית מתפקידה, בהתאם להחלטת הנשיאה א' חיות, מכוח סמכותה שלפי סעיף 14 לחוק יסוד: השפיטה ("הוגשה על שופט קובלנה… רשאי נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט לתקופה שיקבע"). להלכה – הרי זו השעיה מנהלית; למעשה – הרי זה "עונש", במרכאות כפולות ומכופלות; כך במציאות, בפועל ממש, גם אם לא בספר החוקים. משבאה העותרת על עונשהּ, טעמה את טעמהּ המר כלענה של השעיה בפועל, ובהתחשב עם ההתחייבויות שלקחה על עצמה (הארכת ההשעיה על דרך חופשה ללא תשלום, עד לכדי תקופה כוללת של שנה; החזר השכר ששולם לה בפועל (50%) בתקופת ההשעיה; הימנעות מלשבת בדין בפלילים במשך שנתיים ממועד חזרתה לכס השיפוט), בהצטבר כל אלה – ניתן, גם אם בדוחק, להסתפק בנזיפה. על דרך האנלוגיה, אזכיר כי מעצר איננו עונש, ולא מקדמה על חשבון העונש. אף על-פי-כן, מעת לעת, נאשם שהיה נתון במעצר למשך מספר חודשים, ומעיקר הדין נמצא ראוי לעונש של מאסר, אך ישנן נסיבות מיוחדות שבעטיין סבור בית המשפט כי מוטב שלא לשוב ולשלחו אל מאחורי סורג ובריח, מתחשב בית המשפט לשם כך בתקופת המעצר, שפעלה את פּוֹעלה על הנאשם כהרתעה וכגמול הולם, גם אם לא נועדה, כאמור, להיות עונש. כך גם בענייננו. ההשעיה שהושעתה העותרת על-פי החלטת נשיאת בית המשפט העליון, יצרה מצב שניתן להסתפק בו, בדיעבד, בנזיפה. אדגיש: נזיפה, כשלעצמה, אינה הולמת את חומרת מעשיה של העותרת. תמימי-דעים אנחנו, חברי, חברתי ואנוכי, כי צדקו שופטי בית הדין המשמעתי בכל אשר אמרו על אודות החומרה ועל הפגיעה הקשה באמון הציבור בשפיטה. לכתחילה, לוּ היתה בידינו הסמכות, ראוי היה לנקוט אמצעִי-משמעת חמור יותר של השעיה מן התפקיד. אלא שסמכות אַיִן, ובמצב דברים זה יש לחתור לתוצאה המשקפת, עד כמה שניתן, את עמדתה העקרונית של הקובלת, שרת המשפטים, לגבי העונש ההולם, המידתי והמאוזן בנסיבות העניין. על דרך ההיקש, הרי זה מעין 'ביצוע בקירוב' של הסדר הטיעון: "הרעיון העיקרי שביסוד דוקטרינה זו הוא כי יש לחתור, ככל הניתן, לקיום החוזה ולהגשמת המטרה העומדת ביסודו, גם אם מתברר בהגיע שעת ביצועו כי אין אפשרות לקיימו ככתבו וכלשונו" (ע"א 11965/05 עזבון המנוח מרדכי קליין נ' פרופסור דוד שרון, פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת (כתארה אז) א' חיות (27.8.2009)). כך לא 'נחטא' במישור הסמכות מחד גיסא, ובד בבד נישאר כמטחוֵי קשת מנקודת המוצא – הסדר הטיעון – מאידך גיסא.

 

8. ואמון הציבור בשפיטה מה יהא עליו? הפגיעה באֵמון זה היא חמורה, והתיקון קשה ומורכב. ברם, נוכחנו לראות בסעיף 19 הנ"ל אמצעֵי-ענישה נוספים, ללמדנו על גישת המחוקק, כפי שציינה חברתי, שלא כל הרשעה של שופט בדין משמעתי מחייבת את הפסקת כהונתו. הציבור ער ללבטים, להלך-המחשבה, למידתיות בענישה; ומבין את המורכבות. נקיה תהיה אפוא העותרת לביתה שנה אחת. השעייתה בפועל (מזה תשעה חודשים ויותר); התחייבויות שלקחה על עצמה (פסקה 7 לעיל); ותיקון מערכתי שנעשה בנוהל שפרסמה נשיאת בית המשפט העליון על סמך המלצת צוות שהקימה בראשותו של שופט בית המשפט העליון י' אלרון, לבדיקת הכשלים המערכתיים שנתגלו בפרשה דנן; הצטברותם של כל אלה מאפשרת בשלב זה להסתפק בנזיפה. הלקחים, כמדומני, הופקו; לבטח על-ידי העותרת, גם על-ידי עמיתיה השופטים – ששמעו את הקולות, ראו ויִראו. הפתרון אינו מושלם, אך בנסיבות העניין טוב מאחרים.

 

9. סוף דבר: לוּ תישמע דעתי, נדחה את העתירה ככל שהיא מתייחסת לשאלת סמכותו של בית הדין המשמעתי להטיל אמצעִי-משמעת של השעיה, כמו גם לשאלת סמכותו לאשר את הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים. לצד זאת, נקבל את העתירה במובן זה שנקבע כי אין להעביר את העותרת מכהונתה, נתחשב בהשעייתה בפועל, נטיל עליה נזיפה, ונרשום לפנינו את שאר התחייבויותיה (כמפורט בפסקה 7 לעיל).

 

 

ש ו פ ט

 

 

הוחלט ברוב דעות השופטים ע' פוגלמן ונ' סולברג, נגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז,  כי בית הדין אינו מוסמך להורות על עונש מסוג השעיה.

 

הוחלט ברוב דעות השופטים נ' סולברג וד' ברק-ארז, נגד דעתו החולקת של השופט ע' פוגלמן לבטל את גזר הדין ולקבוע כי אין להעביר את העותרת מכהונתה. על העותרת יוטל עונש מסוג נזיפה, בשים לב לתקופת השעייתה הזמנית על ידי הנשיאה לפי סעיף 14 לחוק-יסוד: השפיטה. כמו כן, בית המשפט רשם לפניו את התחייבויות העותרת כמפורט בפסקה 7 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג.

 

ניתן היום, ‏י"ט בטבת התשע"ט (‏27.12.2018).

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

 

 

PDF

 

רונית פוזננסקי בגץ עתירה פסד הפיטורין בוטלו 27-12-2018

 

להלן הנזיפה שננזפה אצל נציב טיוח התלונות על השופטים

 

הנציב אליעזר ריבלין כתב שבסך הכל היתה לה אפיזודה של יוהרה רגעית, וזה לגמרי זוטר ונסלח….

PDF

נתלש רונית פוזננסקי יוהרה אלוביץ החלטה 27-2-2018