אהוד ברק עושה חיל כבעלים של חברת הקנביס אינטרקיור. ב 29/2/2024 פורסם שהמניה זינקה תוך חודש ב 56%.  כעת אינטרקיור נסחרת בשווי 1.2 מיליארד ש”ח.

אבל פעם היתה לאיטרקיור מתחרה בשם בטר BETTER שאהוד ברק רצה לקנות אותה או לחסל אותה.  הוא הצליח לחסל אותה ועל הדרך גם “לחסל” את הבעלים שלה, יוחאי גילד שאהוד תפר לו הפללת שווא בתאילנד. השם הרשמי של בטר הוא קאן פרמצבטיקה בע”מ.

קשרים של אהוד ברק בתאילנד עם מיליארדר תאילנדי נארין נירוטיאנון גרמו לכך שבפשיטה למלון של יוחאי “מצאו” כמה שורות של קוקאין.  יוחאי כמובן מכחיש.  הוא היה בחדר עם הילדים הקטינים שלו ללא שום סיבה לעשות קוקאין מול הילדים.  הוא נעצר בפברואר 2020 והוא חטף 5 שנים בכלא.

 

 המאבק על הפגר המדמם של חברת BETTER

 

 

כשאדם נמצא בכלא בחו”ל, קל מאוד לתבוע אותו בישראל, למוטט עליו מטר של תביעות, והוא לא יכול להתגונן כי הוא לא יכול להמציא תצהיר כל שני וחמישי ואי אפשר אפילו לסדר לו היוועדות חזותית.

המקרה הגיע למשרד המשפטים כאשר השופטת רות רונן באחת התביעות הורתה למשרד המשפטים הישראלי לפנות לתאילנד בהתאם לאמנה לעזרה משפטית בינלאומית ולבקש שיסדרו ליוחאי גילד היוועדות חזותית מהכלא בתאילנד.  אלא מאי?  האמנה היא לשיתוף פעולה בתיקים פליליים, והתיק הוא תיק אזרחי.  מי שתובע הוא הגרוש של המסעדנית רותי ברודו.

אז מה קורה כאשר ישראלי נמצא בכלא בחו”ל והוא צריך לתבוע בישראל או להתגונן מתביעות בישראל?

 

שאלה זו עלתה בתביעה של הבעל לשעבר של רותי ברודו שתבע את יוחאי גילד שנשפט בתאילנד ל 5 שנים בכלא, ותבע את אמא של יוחאי גליה גולן (בעלת 30%) שהייתה סוכנת מוסד (מהסוג שפיתה פלסטינים למשגל ובתום השירות קיבלה בוכטה של כסף כפיצוי על הניצול המיני שהמוסד ניצל את גופה….יכול להיות אפילו שהאבא של יוחאי הוא מחבל פלסטיני…..חחחח).

אותו יוחאי גילד שיושב בכלא התאילנדי היה הבעלים של “בטר”, חברה לקנביס רפואי מאוד מוצלחת, יחד עם אמא שלו.  המתחרה הכי גדול שלו היה אהוד ברק וחברת הקנביס שלו אינטרקיור.

ואז משרד הבריאות של מדינת ישראל עשה “רפורמה” בשוק הקנביס ב 2019, והחברה של יוחאי גילד התרסקה.  אהוד ברק זמם לרכוש את החברה, ולכן הזמין מחבר תאילנדי מיליארדר (שגם הוא בעסקי הקנביס) הפללת יוחאי גילד בהסנפת שורה וחתי של קוקאין בחדר מלון שלו בתאילנד.  גילד נכנס לכלא התאילנדי, ואהוד ברק פנה לאמא של יוחאי, גליה, פעילה ידועה בשלום עכשיו, שתמכור לו את בטר.  גליה לקחה דמי רצינות של 8 מיליון ש”ח והסכימה למכור.

התוצאה של כל המהלכים הללו היא אין ספור תביעות.  בין השאר יוחאי תבע את אמא שלו שלא תמכור את החברה שלו לאהוד ברק.

זה התחיל מצו מניעה זמני שבעלי מניות מיעוט בחברה בבימ”ש מחוזי ת”א.  בעלי מניות המיעוט טענו כי מייסד החברה יוחאי גילד גולן, סיכל עסקת המיזוג של בטר עם שלד הבורסאי “ווייטסמוק”, שהוא מנסה למכור את החברה באופן חד־צדדי, ושהוא מבריח כספים מקופתה לטובת פעילות באוסטרליה.

בדה מרקר פורסם ב 16/12/2019 שיו”ר כלל ביטוח דני נוה, שבעברו כיהן גם כשר הבריאות של מדינת ישראל, בעלים של 4.25% מניות, החליט למכור את אחזקותיו בחברה לפי שווי של 20 מיליון דולר למיליארדר התאילנדי. זאת למרות שהוא קיבל את המניות בלי שהשקיע שקל אחד.  התאילנדי הבטיח לו $1,000,000 עבור ה 4 ורבע אחוז.

עוד פורסם שבעל מניות מיעוט נוסף מרדכי ברודו, הבעלים של הוטל מונטיפיורי וקופי בר שקנה 4.25% מהמניות עבור 2,000,000 ש”ח, גם הוא רוצה לצאת.  בפברואר 2020 מרדכי ברודו תבע את יוחאי ואת אמא שלו גליה בתיק 52164-02-20.

במקביל אהוד ברק בכובעו כמנכ”ל אינטרקיור עשה עסקה עם אמא של יוחאי והילווה לחברה 8,000,000 ש”ח שהיו אמורים להיות מקדמה עבור רכישת בטר תמורת 35,000,000 ש”ח, עסקה שהייתה אמורה להיסגר עד 31/1/2022.  ביום 14/2/2023 הגישה אינטרקיור (אהרון ברק) באמצעות משרד עו”ד גורניצקי ושו”ת תביעה כנגד בטר בבית המשפט המחוזי בת”א להשבת הסכום של ה 8 מיליון ש”ח.

בסוף, מי שקנה את השליטה בבטר (קאן פרמצבטיקה בע”מ) עבור 3,500,000 ש”ח בלבד (כלומר לפי שווי של 11,00,000 ש”ח) היו עו”ד משה זנו והבן שלו שניר זנו  באמצעות חברת איי איי די קאן יל בע”מ שבבעלות (75%) Aid Cann IL LTD.

https://www.themarker.com/markets/2019-12-16/ty-article/0000017f-f263-d8a1-a5ff-f2eb757f0000

https://www.funder.co.il/article/144848

להלן הפסיקתא של השופטת רות רונן לגביית עדות מבית כלא בתאילנד

 

איך הצליח ברודו לבצע מסירה כדין על אדם שנמצא בכלא בתאילנד ל 5 שנים? לא ברור.  אבל השופטת רות רונן יכלה לקבוע שאם ברודו לא מגיע לדיון, ברודו זוכה על אוטומט בהעדר התייצבות.  אולם היא בחרה להורות למדינת ישראל להפעיל את האמנה (שהיא אמנה לא אזרחית לחקירות פליליות), בתיק אזרחי.

במשרד המשפטים לא ידעו איך לאכול את זה.  הרי האמנה לא רלבנטית ולכן מירב ולרשטין ניסחה מכתב שהוא “בקשה” סתמית שלא על דרך האמנה.

מאז התיק נתקע, וכבר שנתיים שהפרקליטות לא מצליחה לעדכן את בית המשפט אם התאילנדים יסדרו ליוחאי ישיבת זום עם בית המשפט הישראלי…..

פסיקתא מרדכי ברודו נ גליה גולן ויוחאי גילד לבקש מתאילנד לאשר עדות מהכלא 52164-02-20

להלן הבקשה שניסחה עו”ד מירב קניג וולרשטיין ממשרד המשפטים הישראלי למשרד המשפטים התאילנדי 10/5/2022

החל מינואר 2023 משמשת מירב קניג וולרשטיין פרקליטת מחוז תל אביב (אזרחי) בפרקליטות המדינה.  הגברת ידועה כמי שהופקדה על ניסוח הפורמולות לפיצוי מפוני “ההתנתקות”.

 

 

Letter of Request

The following letter is a request for the taking of evidence in the Kingdom of Thailand in civil proceedings taking place in the economic department of the Israeli District Court. As part of the proceedings, the Israeli Court requested the testimony by video-conference of the defendant, an Israeli citizen serving a prison sentence in a detention facility in the Kingdom of Thailand, subject to the approval of the Kingdom of Thailand and in cooperation with the appropriate authorities.

The following are parties to the case:

Mr. Mordechai Broudo, Plaintiff

Mr. Asaf Bram, Adv., Representative of the Plaintiff

Mr. Yohai Gild Golan, Defendant

Ms. Galia Golan, Third Party

Mr. Israel Shalev, Adv., Representative of the Defendant and Third Party

The defendant, Yohai Gild Golan, ID number 033295916, is an Israeli citizen serving a prison sentence in Ko Samui after being convicted of a crime by the a court in Thailand.

The proceedings in question consist of a civil case regarding an alleged breach of contract. The plaintiff had filed a lawsuit against the defendant to receive 5,575 shares of Cann Pharmaceutical Ltd, an Israeli corporation, or the equivalent value of shares for the sum of NIS 9,450,350 (approx. 2.8 Million USD). The plaintiff claims that he and the defendant had a verbal agreement under which they would split the shares between themselves, as the shares were purchased by the defendant from a third party. The defendant claims that no such agreement was ever made, verbal or otherwise. On the contrary, the defense submits that the agreement was for the defendant to pay the plaintiff a loan, and that the shares were given only as collateral for the loan payment.

The defendant is a party to the proceeding and the Court has agreed to the defendants’ request to appear before it and to be cross-examined.

Given his current situation, the Israeli Ministry of Justice/Israel Attorney General respectfully requests the Kingdom of Thailand that his appearance before the Court for cross-examination via video conference be approved and accommodated. The date and time of the testimony and cross-examination have yet to be determined, pursuant to this procedure; however, it would be preferable to be as soon as possible as the defendant is the last witness left to be heard in the framework of the proceeding. Should the appropriate authorities of the Kingdom of Thailand approve this request in principle, Israel’s ]Courts Administration Authority] will coordinate the timing and modalities of the videoconferencing with such authorities.

Any fees and costs incurred will be borne by the defendant and the third party, who is also the mother of the defendant.

We hope that this request will be favorably considering and thank you in advance for your cooperation. We remain available for any addition questions you may have.

Date

Signature

Telephone/Email

PDF

Letter of Request from Israel to Thailand to take testimony in Thai Jail 10-5-2022

 

ראו מכתב של הפרקליטה אילת לוי על הקומבינה של האצלת סמכויות 19/9/2022

 

הפרקליטה מאיה פרוינד קבעה שהיועמ”שית לא מעוניינת להתערב בסכסוך סין שני אזרחים ולכן המציאו קומבינה שהיועמשחת גלי בהרה מיאה תאציל סמכויות למנהל בתי המשפט.  הפרקליטה איילת לוי כותבת לה שזה לא בסדר.  19/9/2022.

“אצילת הסמכות היחידה שנעשתה עד כה על ידי היועץ המשפטי לממשלה מכוח סעיף 45 לחוק, היא למחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, העוסקת בעזרה משפטית בעניינים פליליים. לא מוכרת לי בקשה לעזרה משפטית שהוגשה על ידי
המחלקה הבינלאומית מכוח אצילת סמכות זו, במסגרת הליך אזרחי בין צדדים פרטיים שהמדינה לא היתה צד להם.

החלטה כי היועצת המשפטית לממשלה היא הרשות המוסמכת להגיש בקשות לעזרה משפטית בהליכים אזרחיים מכוח סעיף 45 לחוק, היא באופן מעשי החלטה תקדימית אפוא.

על פי האמור במזכרכם (פיסקה 25 ), הנכם מסכימים כי לא יהיה נכון לערב את היועצת המשפטית לממשלה בהליכים אזרחיים בין שני צדדים פרטיים כשהמדינה אינה צד להליך. בנוסף, מקובל עליכם כי סעיפים 45 ו- 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ח – 1998 (להלן:”החוק”) נחקקו בהקשר פלילי.

להבנתי, הסיבה בגינה הנכם סבורים שיש לקבוע )בהסתמך על סעיף 45 לחוק(, שהיועצת המשפטית לממשלה תהא הגורם המוסמך להגיש בקשות לעזרה משפטית גם בהליכים אזרחיים בין צדדים פרטיים, היא על מנת שלא להותיר את הלאקונה הקיימת בדין כאשר
אמנת האג לגביית ראיות בהליכים אזרחיים ) 1970 ( אינה חלה. על מנת להתגבר על העובדה כי סמכות זו אינה מתיישבת עם תפקידיה של היועצת המשפטית לממשלה, הנכם מציעים שהיועצת המשפטית לממשלה תאצול את הסמכות למנהל בתי המשפט.

אני סבורה כי מאחר שהצעתכם עוסקת בנטילת סמכות חדשה על ידי היועצת המשפטית לממשלה, ראוי להביא בפניה את הדברים במלואם להכרעתה”.

 

 

מכתב הפרקליטה איילת לוי על שימוש באמנת עזרה משפטית בינלאומית בהאצלת סמכויות 19-9-2022

 

מכתבו של הפרקליט גיל-עד עם ליומשית גלי בהרב מיארה 21/1/2023

 

לדבריו “סעיף 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות שעניינו “גביית ראיות מטעם מדינת ישראל” קובע כי “הרשות רשאית להגיש למדינה אחרת בקשה לגביית ראיות, לרבות העברת חפץ לצורך הצגתו בישראל, אם בית המשפט אישר שהראיות דרושות לצורך הליך משפטי בישראל; לעניין סעיף זה, ואם הבקשה היא בשל הליך תלוי ועומד, “בית משפט” – בית המשפט הדן בהליך הקשור לבקשה.”

סעיף 45 לחוק מגדיר את המונח “רשות” וקובע כדלקמן: “(א) הרשות המוסמכת להגיש בקשה לעזרה משפטית מטעם מדינת ישראל הוא היועץ המשפטי לממשלה (להלן – הרשות). (ב) היועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול את סמכותו לפי סעיף זה לעובד ציבור שהואצלה לו סמכות לפי סעיף 3(ג).”

יצוין כי הסדר זה אינו חל לגבי 63 המדינות החברות באמנה בדבר גביית ראיות בחו”ל בעניינים אזרחיים ומסחריים (1970), לגביה נקבעו תקנות המקנות את הסמכות למנהל בתי המשפט.

בעוד שסמכות היועץ המשפטי לממשלה להגשת בקשות לעזרה משפטית בעניינים פליליים הואצלה, כפי הנראה, למנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, הרי שהסמכות להגשת בקשות דומות בעניינים אזרחיים טרם הואצלה לגורם כלשהו.

כפי שיובהר להלן, המלצתנו היא כי סמכותה של היועצת המשפטית לממשלה תואצל במקרה הנדון בעניין גולן- גילד למנהל בתי המשפט וכי במקביל נפעל לקידום האצלה קבועה למנהל בתי המשפט ביחס לכלל הבקשות היוצאות לעזרה משפטית בעניינים אזרחיים.

חוק עזרה משפטית בין מדינות:

חוק עזרה משפטית חל על מגוון פעולות של עזרה משפטית בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת, בעניינים אזרחיים ופליליים. סעיף 2(א) לחוק קובע כי “עזרה משפטית בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת (בחוק זה – עזרה משפטית), היא כל אחד מאלה: המצאת מסמכים, גביית ראיות, פעולות חיפוש ותפיסה, העברת ראיות ומסמכים אחרים, העברת אדם להעיד בהליך פלילי או לקחת חלק בפעולת חקירה, פעולת חקירה, העברת מידע, חילוט רכוש, מתן סעד משפטי, אימות מסמך ואישורו או ביצוע פעולה משפטית אחרת, הכל בקשר לעניין אזרחי או לעניין פלילי”.

בנוסף, החוק קובע הסדרים נפרדים לטיפול בבקשות נכנסות ויוצאות לעזרה משפטית.

בעניין בקשות נכנסות קובע סעיף 3 לחוק, שכותרתו “הרשות המוסמכת לקבל בקשה לעזרה משפטית וסמכויותיה” כי הרשות המוסמכת לקבל בקשה לעזרה משפטית ממדינה אחרת ולהחליט בה, היא שר המשפטים (סעיף 3(א) לחוק) וכן כי שר המשפטים רשאי לאצול את סמכותו לפי סעיף זה, למעט הסמכות לסרב לבקשה, לעובד ציבור, בהסכמתו של השר הממונה על אותו עובד ציבור וכי הודעה על אצילת סמכות תפורסם ברשומות (סעיף 3 (ג) לחוק). שר המשפטים האציל את סמכותו למנהל בתי המשפט, ממלא מקומו וסגנו ולמנהל המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, וכן למפקח הכללי של משטרת ישראל, לראש חטיבת המודיעין באגף לחקירות ומודיעין של משטרת ישראל, ולראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בחטיבת המודיעין שבאגף לחקירות ומודיעין של משטרת ישראל.

עניינן של בקשות יוצאות מוסדר בפרק “ד” לחוק שכותרתו “בקשות לעזרה משפטית מטעם מדינת ישראל”.

כאמור לעיל, סעיף 45 לחוק, הפותח את הפרק, קובע כי הרשות המוסמכת להגיש בקשה לעזרה משפטית מטעם ישראל הוא היועץ המשפטי לממשלה (להלן – הרשות) סעיף 45 (א) לחוק) וכי היועץ רשאי לאצול את סמכותו זו לעובד ציבור שהואצלה לו סמכות לפי סעיף 3(ג)סעיף 45 (ב) לחוק). המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה מבצעת את תפקידי היועצ/ת המשפטי/ת לממשלה על פי פרק זה בכל הנוגע לבקשות יוצאות בעניינים פליליים, 5 אך להבנתנו סמכות היועצת בכל הנוגע לעניינים אזרחיים לא הואצלה.

הליך גביית ראיות מטעם מדינת ישראל מוסדר בסעיף 47 לחוק הקובע כי “הרשות רשאית להגיש למדינה אחרת בקשה לגביית ראיות, לרבות העברת חפץ לצורך הצגתו בישראל, אם בית המשפט אישר שהראיות דרושות לצורך הליך משפטי בישראל; לעניין סעיף זה, ואם הבקשה היא בשל הליך תלוי ועומד, “בית משפט” – בית המשפט הדן בהליך הקשור לבקשה.” לצד זאת,
החוק מסדיר מסלול ייעודי לטיפול בעזרה משפטית ביחס למדינות שהן צד להסכם בין-לאומי עם ישראל. לפי סעיף 13 לחוק, הוראות שנקבעו בהסכם בין-לאומי שישראל צד לו, בין היתר בנוגע להמצאת מסמכים וגביית עדות, והותקנו תקנות לביצוען – יקבלו תוקף של דין “על אף האמור בחוק זה או בכל חוק אחר”.

ישראל חברה באמנה בדבר גביית ראיות בחו”ל בעניינים אזרחיים ומסחריים (1970) (להלן – “אמנת הראיות”) לצד 63 מדינות נוספות.

ביחס לאמנה, הותקנו התקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות), תשל”ז- 1977, הקובעות כי מנהל בתי המשפט ישמש כרשות המרכזית לקבלת בקשות לעזרה משפטית (סעיף 3(א) לתקנות) ולהעברת בקשות לעזרה משפטית לרשויות מרכזיות זרות (סעיף 12 (א) לתקנות). מכאן, שיש לראות בהסדר בסעיף 47 לחוק כהסדר שיורי, אשר אינו חל ביחס לגבי מדינות שהן צד לאמנת הראיות.

בהתאם, הגורם המטפל בבקשות נכנסות ויוצאות לעזרה משפטית בהליכים אזרחיים ביחס למדינות שהן צד לאמנת הראיות הוא מנהל בתי המשפט והטיפול בבקשות נכנסות לעזרה משפטית בהליכים אזרחיים ממדינות שאינן חברות באמנת הראיות נתונה בחוק לשר המשפטים, אשר האציל אותה למנהל בתי המשפט מתוקף סמכותו לפי סעיף 3 (ג) לחוק.

בהליכים פליליים, מועברות בשגרה בקשות יוצאות לעזרה משפטית לפי חוק עזרה משפטית ובקשות אלה מטופלות על ידי המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה. החלטות בית משפט לגבי בקשות יוצאות למדינות זרות מכוח חוק עזרה משפטית בהליכים אזרחיים ומסחריים אינן מתקבלות כדבר שבשגרה. מרבית הבקשות שאיתרנו התייחסות לגביהן נגעו לעזרה משפטית ממדינות שהן צד לאמנת הראיות.

בענייננו, תאילנד, בה מצוי מר גולן-גילד שעדותו נדרשת, אינה חברה באמנת הראיות. בעקבות הפסיקתא בעניין גילד התעורר להבנתנו לראשונה הצורך לבחון את אופן הגשת בקשה לעזרה משפטית בעניינים אזרחיים למדינות שאינן צד לאמנת הראיות.

תחולת סעיפים 45 ו- 47 לחוק על הליכים אזרחיים:

מחלקתי אחראית על ההיבטים האזרחיים של חוק עזרה משפטית בין מדינות. עמדתנו היא כי סעיפים 45 ו- 47 לחוק חלים על עניינים פליליים ואזרחיים כאחד, כנתמך בלשון החוק ובפסיקה וכפי שיפורט להלן.

עו”ד אפרת גרינבוים, מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, המפעילה את סמכות היועצת לטפל בבקשות יוצאות לעזרה משפטית בהליכים פליליים, מסכימה עם עמדה זו. עם זאת, בקרב מחלקתה נרשמה גם עמדה חולקת (של עו”ד איילת לוי), שהתבקשנו להביא גם כן לידיעתך. אציין כי פנינו למחלקה למשפט פלילי בייעוץ וחקיקה, והם מסרו לנו שאין להם עמדה בנושא.

לפי עמדתה של עו”ד לוי, תכלית סעיפים 45 ו- 47 לחוק וההיסטוריה החקיקתית של החוק, בין היתר, מצביעים על כך שסעיפים אלה חלים על הליכים פליליים בלבד, וכי הפרשנות לפיה על היועצת המשפטית לממשלה להידרש לבקשות לעזרה משפטית בהליך אזרחי בין שני צדדים פרטיים אינה מתיישבת עם תפקידי היועצת המשפטית לממשלה. לכן, לעמדתה, הסמכות להגשת בקשות לעזרה משפטית בהליכים אזרחיים אינה נתונה ליועצת המשפטית לממשלה.

חוות הדעת של עו”ד לוי, ועמדת מנהלת המחלקה המסכימה עם עמדתנו, מצורפות למזכר זה.

להלן תובא בפירוט עמדתנו ביחס לתחולת סעיפים 45 ו- 47 לחוק עזרה משפטית בהליכים אזרחיים, תוך בחינת לשון החוק, תכלית החקיקה, ופסיקה שהתייחסה לנושא, והמלצתנו ביחס לאופן בו רצוי להסדיר את הסוגייה.

לשון החוק מתייחסת להליכים אזרחיים

“הליך משפטי” מוגדר בסעיף 1 לחוק כ”הליך בעניין אזרחי או בעניין פלילי”. סעיף 2 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, שכותרתו “עזרה משפטית – מהותה” קובע בתת סעיף א’: “עזרה משפטית בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת (בחוק זה – עזרה משפטית), היא כל אחד מאלה:

המצאת מסמכים, גביית ראיות, פעולות חיפוש ותפיסה, העברת ראיות ומסמכים אחרים, העברת אדם להעיד בהליך פלילי או לקחת חלק בפעולת חקירה, פעולת חקירה, העברת מידע, חילוט רכוש, מתן סעד משפטי, אימות מסמך ואישורו או ביצוע פעולה משפטית אחרת, הכל בקשר לעניין אזרחי או לעניין פלילי” (ההדגשות לא במקור).

תכלית החוק וההיסטוריה החקיקתית שלו תומכות בתחולתו על הליכים אזרחיים

בחוות הדעת של עו”ד לוי, היא פורשת את ההיסטוריה החקיקתית של סעיפים 45 ו- 47 לחוק עזרה משפטית. בתמצית, עו”ד לוי מציינת כי עד לחקיקת החוק, רשויות השיפוט של המדינות השונות טיפלו בעזרה משפטית יוצאת ונכנסת ביחס להליכים בישראל ובחו”ל. התיקון לחוק בשנת 1998 נבע מהצורך בעזרה משפטית גם בשלבי החקירה הפלילית, ולשם כך נקבע כי היועץ המשפטי לממשלה יהיה הרשות המוסמכת, בהיותו ראש התביעה הכללית. זאת, בהתבסס על דברי ההסבר והדיונים בוועדת חוקה של הכנסת.

ההקשר הפלילי שעמד ברקע סעיפים 45 ו- 47 לחוק ברור. עם זאת, ספק אם כוונת המחוקק הייתה לשלול את תחולת הסעיפים בהליכים אזרחיים. מעבר ללשון החוק, ניתן למצוא גם בהיסטוריה החקיקתית תימוכין לכוונת המחוקק להחיל את הסעיפים גם על הליכים אזרחיים.

בהצעת החוק (הצעת חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ז- 1997 (, הוראות סעיפים 45 ו- 47 הנ”ל הופיעו כסעיפים 41 ו- 44 , תחת פרק ג’ שכותרתו “בקשות לעזרה משפטית מטעם מדינת ישראל”. סעיף 40 להצעת החוק הגדיר “הליך משפטי” כ”הליך בעניין אזרחי או פלילי”. הגדרה זו נכללה בסופו של דבר בנוסח החוק הסופי תחת סעיף 1 , סעיף ההגדרות בחוק. בנוסף, מנוסח
פרק ג’ להצעת החוק, עולה שכאשר המחוקק ראה לנכון להחיל הוראה מסוימת ביחס להליך פלילי בלבד, הדבר צוין במפורש )ראי סעיפים 42 )ב( לעומת סעיף 42 )א(, סעיפים 43 ו- 45 להצעת החוק(. סעיף 44 להצעה )סעיף 47 בנוסח החוק הסופי(, אינו כולל בתוכו כל אזכור שכזה.

יתר על כן, פרשנות לפיה הסעיפים אינם חלים בהליכים אזרחיים מובילה להיעדר כל הסמכה בחקיקה לגורם כלשהו להעברת בקשות למדינות זרות בהליכים אזרחיים, שכן התקנות המסמיכות את מנהל בתי המשפט לעשות זאת חלות במפורש רק כשמדובר במדינות שהן צד לאמנת הראיות. תוצאה זו אינה סבירה ואינה רצויה.

החלטות בתי המשפט מעלות כי החוק חל על הליכים אזרחיים

בית המשפט העליון נדרש לסעיפים 45 ו- 47 לחוק בארבעה מקרים שונים, ומקביעותיו עולה שהסעיף חל בהליכים אזרחיים. הגם שהליכים אלו נגעו לבקשות לעזרה משפטית ממדינות שהן צד לאמנה ראיות (ארה”ב, אוקראינה, וגרמניה), ומכאן שלא היה נדרש כי בתי המשפט יתייחסו לסעיפים האמורים, ניתן בכל זאת ללמוד מהם לעניינו.

ברע”א 3810/06 י. דורי את צ’יקובסקי בניה והשקעות בע”מ נ’ שמאי גולדשטיין (24.9.2007),) מדובר היה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה נדחתה בקשה לאפשר גביית עדות מרחוק באמצעות וידאו עבור עד שנמצא בארה”ב.

השופטת חיות (כתוארה אז) ציינה בדעת יחיד שספק בעיניה האם תקנה 15 לתקנות עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ט- 1999 , מסמיכה גביית עדות מעד שנמצא בחו”ל באמצעות וידאו, כאמור להלן:

“טרם שנפנה אל הוראת תקנה 15 לתקנות הנ”ל יש לבחון את הוראות החוק עצמן ולתור בהן אחר מקור סמכות לגביית ראיות במדינה אחרת לצורך הליך משפטי המתנהל בישראל )בין בדרך של היוועדות חזותית ובין בכל דרך אחרת(.

נראה כי הוראה זו קבועה בסעיף 47 לחוק עזרה משפטית שכותרתו “גביית ראיות מטעם מדינת ישראל” ]…[ הנה כי כן, ככל שחוק עזרה משפטית הוא מקור הסמכות לגביית ראיות במדינה אחרת יש לקיים את הוראות סעיף 47 לחוק עזרה משפטית טרם שניתן יהיה לבחור על פי תקנה 15 לתקנות הנ”ל בהיוועדות חזותית כאמצעי המתאים לצורך כך. ובמילים אחרות, על הרשות המוסמכת )היועץ המשפטי או מי שהוסמך על ידו כהוראת סעיף 45 לחוק עזרה משפטית( להגיש למדינה האחרת בקשה מתאימה לגביית ראיות
בתחומה, לאחר שבית המשפט הדן בהליך אישר כי אלה אכן דרושות לצורך אותו הליך. רק אז יוכלו הרשות המוסמכת, הרשות המוסמכת הזרה או בעל דין לבקש כי גביית הראיות כאמור תתבצע “באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה בינלאומית”, כאמור בתקנה 15 לתקנות עזרה משפטית, ובית המשפט רשאי לאשר את הדבר אם נעשו הסידורים המתאימים לכך, כמפורט בתקנה”
(הדגשות לא במקור).

מהאמור עולה שסעיף 47 חל, לעמדת חיות, בכל הליך משפטי, כולל בהליכים אזרחיים.

ברע”א 8692/09 בנק דיסקונט לישראל נ’ מסאלחה מחמוד חסן ) 13.10.2010 (, בית המשפט קיבל בקשה לאפשר עדות של עדה שנמצאה באוקראינה וסירבה להגיע לישראל לצורך עדות.

בפסק הדין, שנכתב על ידי השופט גרוניס )כתוארו אז(, בהסכמת השופטות נאור וחיות, נסקרו דברי החקיקה והאמנות הרלוונטיים:
“הסדר מרכזי אחד מצוי בפרק ד’ לחוק עזרה משפטית. סעיף 45 )א( לחוק עזרה משפטית קובע, כי הרשות המוסמכת להגיש בקשה לעזרה משפטית מטעם מדינת ישראל היא היועץ המשפטי לממשלה.

היועץ רשאי לאצול סמכות זו לעובד ציבור שהואצלה לו סמכות על ידי שר המשפטים לפי סעיף 3 )ג( לחוק עזרה משפטית לקבל בקשה לעזרה משפטית ממדינה אחרת )סעיף 45 (ב) לחוק).

סעיף 1 לחוק עזרה משפטית מגדיר “גביית ראיות” באופן הבא: “גביית עדות או הצגת חפץ בבית משפט”. סעיף 2 לחוק עזרה משפטית מבהיר, כי החוק עוסק גם בהליך אזרחי. סעיף 47 לחוק, שכותרתו “גביית ראיות מטעם מדינת ישראל”, קובע כך: ]…[ מחוק עזרה משפטית עולה אפוא המתווה הבא:

בעל דין המעוניין לקיים הליך גביית ראיות בחוץ לארץ לצורך הליך משפטי אזרחי המתקיים בארץ, נדרש לפנות תחילה לבית המשפט על מנת שזה יקבע כי הראיות דרושות לצורך ההליך. קבע בית המשפט כאמור, רשאית הרשות, שהיא היועץ המשפטי לממשלה או מי שהואצלה לו סמכותו, לפנות למדינה הזרה בבקשה לגביית ראיות. תקנות עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ט- 1999 (להלן – תקנות עזרה משפטית(, המסדירות היבטים שונים הקשורים לבקשה לעזרה משפטית, עוסקות בעיקר בבקשה המוגשת למדינת ישראל על ידי מדינה זרה”)פסקה 5 ; הדגשות נוספו).

מכאן שבית המשפט סבר שסעיפים 45 ו- 47 לחוק חלים גם בהליכים אזרחיים.

ברע”א 522/11 מוסא גולסז נ’ עטולה קאלצ’י ) 08.12.2011 ( נדחתה בקשת רשות ערעור, שבמסגרתה טען המבקש שעדותו נגבתה בניגוד להוראות חוק עזרה משפטית ובניגוד לתקנות, משום שלא הוגשה בקשה לרשות בגרמניה. בית המשפט )השופט הנדל כדן יחיד( קבע שהבקשה אינה עומדת באמות המידה לערעור בגלגול שלישי ודחה גם את טענת המבקש לגופה, כדלהלן:

“יושם אל לב, כי בכל הנוגע לדרך קבלתה של החלטה לפנות בבקשה לחיקור בעל דין, יש הבדל בין המנגנון שנקבע בחוק עזרה משפטית לבין זה שנקבע בתקנות אמנת האג. על פי חוק עזרה משפטית, בית המשפט מחליט לכאורה רק בשאלה אם הראיות דרושות לצורך ההליך המתקיים בישראל. אם קבע שהראיות דרושות לצורך ההליך המשפטי, “רשאי” היועץ המשפטי לממשלה
או מי שהוסמך על ידו להגיש למדינה אחרת בקשה לגביית ראיות. לעומת זאת, לפי תקנות אמנת האג, בית המשפט לבדו הוא המחליט אם להגיש בקשה לביצוע חיקור דין. במצב של סתירה בין הוראות חוק עזרה משפטית לבין הוראות אמנת האג ותקנותיה, יגברו ההוראות שבאמנה ובתקנות )ראו רע”א 8692/09 בנק דיסקונט לישראל נ’ חסן ]פורסם בנבו[ ) 13.10.10 ((” )פסקה 5 .)
מדברים אלה שוב עולה כי לתפיסת בית המשפט סעיף 47 חל גם בהליכים אזרחיים.

ברע”א 7998/18 דן כהן נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ ) 05.03.2019 (להלן: “עניין דן כהן”) נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בנוגע לזימון עדים וגביית ראיות.

בין היתר, דחה בית המשפט המחוזי בקשה שיקבע כי עדויות של תושבי גרמניה נחוצות לצורך הדיון, לצורך הגשת בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לגביית עדותם בגרמניה לפי סעיף 47 לחוק. השופטת וילנר דחתה את הבקשה וציינה כי סעיף 47 אינו רלוונטי, כיוון שגרמניה צד לאמנת הראיות:

“אמצעי נוסף לגביית עדות בדרך של חיקור דין נקבע בסעיף 47 לחוק עזרה משפטית, אשר לפיו רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה אחרת בבקשה שזו תגבה עדות מאדם המצוי בתחומיה, לצורך הליך משפטי המתנהל בישראל, וזאת אם אישר בית המשפט הדן באותו הליך כי העדות דרושה לצורך בירורו (ראו גם: סעיף 45 )א( לחוק עזרה משפטית; עניין דיסקונט, בפסקה 5”)
(פסקה 18).
]…[

“טרם שאדרש לגוף העניין אקדים ואציין כי המבקש הגיש את בקשתו לחיקור דין מכוח הוראת סעיף 47 לחוק עזרה משפטית, ודומה כי שגה הוא בעשותו כן, שכן העדים הזרים הם תושבי גרמניה, וזו חתומה על אמנת האג )ראו: התוספת לתקנות אמנת האג(. משכך, אני סבורה כי על פני הדברים, היה על המבקש לבסס את בקשתו על הוראות אמנת האג והתקנות אשר נתקנו לשם ביצועה )וראו לעיל פסקה 18 (. על כל פנים, השיקולים הרלוונטיים לבחינת כלל הבקשות לחיקור דין – חד הם, ומשכך, אין לשגגה האמורה נפקות בענייננו (באשר להבחנה מסוימת בין ההסדרים האמורים ראו: עניין דיסקונט, בפסקה 8 ; רע”א 522/11 גולסז נ’ קלאצ’י, ]פורסם בנבו[ פסקה 5 ( 8.12.2011 (, ואולם, הבחנה זו רלוונטית אך למקרים שבהם נעתר בית המשפט לבקשה לחיקור דין,
מה שאין כן בענייננו(” )פסקה 22 .)

גם מכאן ניתן להסיק שסעיף 47 חל בהליכים אזרחיים. בהתאם, בהליך אזרחי, ככל שהמדינה בה מצוי העד אינה חברה באמנת הראיות, ההסדר בסעיף 47 רלוונטי.

בשני הליכים אזרחיים נוספים, קיבל בית המשפט המחוזי בקשה לפי סעיף 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות: בהחלטה שניתנה בת”א )מחוזי ת”א( 2349/04 נינה אוחנה נ’ Merck Sharp & Dohme (Israel 1996) Ltd )החלטה מיום 22.06.2010( קבע בית המשפט כי “היועץ המשפטי לממשלה יגיש בקשה לרשויות בארצות-הברית לגביית עדויותיהם של העדים, באמצעות כינוס וידאו”.

ההחלטה ניתנה בבקשה שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 47 , ויאשר ששתי עדויות דרושות לצורך ההליך. בהחלטה נוספת שניתנה בת”א 35884-05-14 Otkritie International Investment Management Ltd נ’ אברבוך ואח’ )החלטה מיום 19.9.2015 ( התקבלה בקשה לפי סעיף 47 לחוק באופן חלקי. באותו עניין התבקשה גביית עדות מרחוק עבור שלושה עדים, במסגרת בקשה לאכיפת פסק חוץ. בית המשפט קבע שעדותם של שניים מהעדים היא נחוצה – אחד מהם היה באותו זמן באנגליה, והשני ברוסיה. בית המשפט הסתמך על עניין דורי, וקבע כי “כאשר עד נמצא מחוץ למדינה ואין הוא מסכים ליתן עדות, הדרך הרלוונטית הינה הקבועה בחוק עזרה משפטית ובתקנות הרלוונטיות” )פסקה 24 .)

כמו כן, בית המשפט הסתמך על עניין דיסקונט ביחס למתווה הדו-שלבי בסעיף 47 )קביעת בית המשפט כי הראיות דרושות והוצאת הבקשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או מי שהואצלה לו סמכותו(. המבקשים התבקשו לפנות ישירות לאחד העדים, על מנת שלא יהיה צורך להגיש בקשה בהתאם לחוק או לאמנת הראיות. ביחס לעד השני, שנמצא ברוסיה, הורה בית המשפט למבקשים לפנות ל”רשות” ולעדכן בהתאם.

 

ביחס לשתי ההחלטות לעיל, לא מצאנו כיצד היועץ המשפטי לממשלה ביצע את האמור בהן, אם בכלל. גם במקרים האלו היה מדובר במדינות שהן צד לאמנת הראיות )ארה”ב, רוסיה ואנגליה(, וההסדר הקבוע בסעיף 47 אינו אמור לחול, כאמור, ביחס למדינות כאלה.

סעיף 47 לחוק עזרה משפטית נדון גם בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – בסע”ש 59377-11-19 סודרי נ’ וקטיס קליימס סרביס בע”מ ) 27.5.2021 (, שבו ציטט בית הדין את עניין דן כהן וקבע כי “לפי סעיף 47 לחוק עזרה משפטית רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה אחרת בבקשה שזו תגבה עדות מאדם המצוי בתחומיה, לצורך הליך משפטי המתנהל בישראל, וזאת אם אישר בית המשפט הדן באותו הליך כי העדות דרושה לצורך בירורו )כאמור בפסקה 18 לפסק דין דן כהן( ]…[ נראה כי חוק עזרה משפטית מהווה הסדר שיורי, במובן זה שתחולתו מוגבלת לגביית עדויותיהם של עדים השוהים במדינות אשר אינן חתומות על אמנת האג (כאמור בפסקה 18 לפסק הדין דן כהן)”.

בית הדין דחה את הבקשה מכיוון שלא הוכחו התנאים לחיקור דין. גם כאן היה מדובר על בקשה ממדינה שהיא צד לאמנת הראיות (שוויץ).

הניתוח לעיל מלמד כי בתי המשפט מתייחסים לסעיפים 45 ו- 47 לחוק עזרה משפטית כחלים בהליכים אזרחיים. למרות שהפסיקות לא עסקו במקרים בהם מדובר במדינות שאין צד לאמנת הראיות, ניתן להסיק כי ההסדר בסעיפים האמורים מהווה הסדר שיורי שיחול במקרים אלו.

המלצה לאופן הסדרת הסוגייה:

ניתוח ההיבטים השונים, כפי שמפורטים במזכר זה, מביא למסקנה כי סעיפים 45 ו- 47 לחוק עזרה משפטית חלים גם על הליכים אזרחיים. לפיכך עולה כי הסמכות להגשת בקשות לעזרה משפטית למדינות זרות בהליכים אזרחיים מצויה בידי היועצת המשפטית לממשלה.

אולם, נראה כי הותרת המצב המשפטי כפי שהוא אינה רצויה, הן מבחינה עניינית והן מבחינה פרוצדורלית, בראי הנושאים המונחים על שולחן היועצת, העומסים הנלווים והקושי המעשי שנלווה לטיפול בבקשות יוצאות לגביית ראיות ועזרה משפטית שמצריכים גם תיאומים שונים מול רשויות ובתי משפט זרים )במקרה שלפנינו, למשל, יידרש תיאום בין בית המשפט בארץ לבין רשויות בית הסוהר בתאילנד בו שוהה העד(. לפיכך, ההסדר המתאים ביותר יהיה האצלת סמכות היועצת המשפטית לממשלה על פי החוק לגורם מתאים אחר. כאמור, סעיף 45 )ב( לחוק מאפשר האצלת הסמכות לבקשות יוצאות עזרה משפטית לעובד ציבור שהואצלה לו סמכות על
ידי שר המשפטים לפי סעיף 3 )ג) לחוק. אחד מהגורמים הללו הוא מנהל בתי המשפט.

כפי שפורט לעיל, מנהל בתי המשפט מטפל בשגרה בבקשות יוצאות ונכנסות לעזרה משפטית בהליכים אזרחיים מול מדינות שהן צד לאמנת הראיות, מתוקף סמכותו לפי התקנות, וכן בבקשות נכנסות ממדינות שאינן צד לאמנת הראיות, בהתאם לסמכות שהואצלה לו על ידי שר המשפטים. בשל כך, הנהלת בתי המשפט היא הגורם בעל המומחיות, הניסיון והמשאבים הדרושים לצורך העניין. על כן, מוצע כי סמכות היועצת המשפטית לממשלה בכל הנוגע לבקשות יוצאות, על פי פרק ד’ לחוק עזרה משפטית, תואצל למנהל בתי המשפט.

מבדיקה מול הנהלת בתי המשפט עולה כי אין מניעה מבחינתם בהאצלה כאמור לכב’ השופט . מיכאל שפיצר )מנהל בתי המשפט( בהתייחס להגשת הבקשה לתאילנד בעניין גילד, אך כי לצורך האצלה עקרונית של הסמכות הם יבקשו לבחון את הדברים בהתאם לפניה רשמית נפרדת חתומה על-ידך למנהל בתי המשפט.

במקביל אציין שפנינו לאחרונה למשרד המשפטים בתאילנד כדי לבחון את האפשרות לקיים את העדות בהליך לא פורמלי (מבלי להיזקק לשימוש בחוק עזרה משפטית), אולם נענינו כי מדובר בהליך ביורוקרטי מורכב הדורש פנייה רשמית דרך משרד החוץ בישראל לשגרירות התאילנדית בישראל ומשם לרשויות הרלוונטיות בתאילנד. אנו עוד מנסים לבדוק את האפשרות להתקדם בהליך לא פורמלי, אך בשלב זה לא קיבלנו מענים לפניות הנוספות שלנו בעניין.

סיכום:

בהתאם למפורט לעיל, הסמכות להגיש בקשות יוצאות לעזרה משפטית בהליכים אזרחיים, למדינות שאינן צד לאמנת הראיות, מצויה בידי היועצת המשפטית לממשלה, בהתאם לחוק עזרה משפטית בין מדינות. נראה שראוי שסמכות זו תואצל למנהל בתי המשפט.
35 מכיוון שיש צורך בהגשת הבקשה לתאילנד בהקדם, ובהתאם להסכמת הנהלת בתי המשפט, אני ממליץ שבשלב זה תאצילי את סמכותך לשופט שפיצר לעניין גילד, לפי נוסח ההאצלה המוצע המצורף למזכר זה. מבדיקתנו מול המחלקה להבניית החקיקה עלה כי האצלת הסמכות להגיש בקשות לעזרה משפטית אזרחית לפי סעיף 45 לחוק איננה מחייבת פרסום ברשומות.

כמו כן, לעמדתי יש מקום שתאצילי גם את סמכותך למנהל בתי המשפט למקרים עתידיים דומים. ככל שעמדתי זו תהיה מקובל עליך, נציע טיוטת פניה למנהל בתי המשפט בנושא.

מכתב גיל-עד נעם ליועמשית האצלת סמכות לבקשה עזרה משפטית עניין גולן גילד 2-1-2023

 

ההחלטה הראשונה של השופטת רות רונן בבקשת ברודו לצו מניעה

 

תא 52164-02-20 מרדכי ברודו נ’ גליה גולן גילד, יוחאי גילד

המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת”א 52164-02-20 ברודו נ’ גולן גילד ואח’

 

			מספר בקשה:1
לפני	כבוד השופטת  רות רונן
המבקש:		מרדכי ברודו ע”י ב”כ עוה”ד ברם, ארז ובן-גל
נגד
המשיבים:		1. גליה גולן גילד 2. יוחאי גילד ע”י ב”כ עוה”ד שלו וטיטמן

 

החלטה

 

הבקשה לצווי מניעה זמניים

1. המבקש הגיש נגד המשיבים בקשה לסעדים זמנים, בה התבקש בית המשפט לאסור על המשיבים לבצע כל פעולה ב-5,122 מניות רגילות (להלן: “המניות“) בחברת פארמאצבטיקה בע”מ (להלן: “החברה“) ובכלל זה לא לבצע שינוי בעלות מלאה או חלקית, שותפות או מתן זכויות לאחרים במניות  עד להחלטה אחרת.

 

כפי שיפורט גם להלן, במקביל לבקשה לצווי מניעה זמניים עתר המבקש גם לסעד של עיקול זמני, לאור העובדה שהוא תבע, כסעד חלופי, סכום של 9,415,350 ₪ מהמשיבים – סכום שמשקף לגישתו את שווי המניות במועד הגשת התביעה.

 

2. כעולה מטענות המבקש, החברה, שהוקמה בשנת 2009 ופועלת באמצעות מספר חברות בנות ברחבי העולם, היא מחלוצות תחום הקנאביס הרפואי והיא  מוכרת כ-2.5 טונות קנאביס בשנה. המבקש טען כי הוא היה אחד המשקיעים הראשונים בחברה אולם הוא עזב אותה בשנת 2012 לאור סכסוך בינו לבין בעלי המניות האחרים. המבקש הגיש תביעה במסגרת ת”א (שלום ת”א) 33121-02-11, ולאחר הליך גישור שקיבל תוקף של פסק דין, נמכרו מניותיו כנגד החזר השקעתו.
3. המשיב 2 (להלן: “יוחאי”) הוא ממייסדי החברה ולגישת המבקש, הוא מי ששולט בה בפועל ומכוון את ענייניה.

 

עוד נטען כי גם בין יוחאי לבין המייסד השני של החברה, מר יעקב רוזנבוים ז”ל (להלן: “רוזנבוים“) התגלע סכסוך. ביום 31.3.2014 נחתם הסכם בין רוזנבוים לבין החברה לרכישת מניותיו של רוזנבוים ממנו (הסכם שיכונה להלן: “עסקת בטר – רוזנבוים“). במסגרת זו רכשה החברה מרוזנבוים הן מניות רגילות והן מניות הנהלה שהוחזקו על ידיו. לגישת המבקש, עסקה זו פגעה בחברה שהיה עליה לשלם לרוזנבוים סכום חודשי של כ-70,000 ₪.

 

4. כתוצאה מהפגיעה האמורה, הציע יוחאי למבקש ששניהם ייכנסו בנעלי החברה בעסקת בטר- רוזנבוים ויקנו את המניות שהוחזקו על ידי רוזנבוים או מי מטעמו וטרם נרכשו על ידי החברה. המבקש ציין כי ברקע ההצעה האמורה עמדה אפשרות של מכירת המניות האמורות לצד שלישי שהצדדים העריכו את התממשותה בסבירות גבוהה. לכן הוסכם כי המבקש ירכוש 4.25% מניות החברה, יוחאי ירכוש באמצעות אמו המשיבה 1 (שתכונה להלן: “גליה“) את מניות ההנהלה, ויתר המניות יימכרו לצד השלישי. התמורה תתחלק בין יוחאי לבין המבקש שווה בשווה.

 

5. המבקש הבהיר כי ליוחאי יש מניעה רגולטורית להיות  בעל מניות בחברה מאחר שהיק”ר (הוא הגוף המפקח על פעילות הקנאביס בישראל), קבע שהוא מנוע מלכהן כדירקטור או כבעל עניין בחברה. המבקש אף ציין כי בהתאם לפרסומים באמצעי התקשורת, יוחאי נעצר ביום 15.2.2020 בתאילנד בחשד לעבירה של סחר בסמים. מטעם זה, גליה היא זו ששמה רשום בכל מערכת ההסכמים. יחד עם זאת, לגישת המבקש גליה היא עושת דברו של יוחאי ונמצאת בחברה מטעמים רישומיים בלבד.

 

6. ביום 4.4.2017 נחתם ההסכם למכירת מניות רוזנבוים, בין רוזנבוים מצד אחד ולבין גליה (עבור יוחאי) והמבקש מהצד השני (הסכם זה יכונה להלן: “הסכם מכירת המניות“). במסגרת זו נרכשו מרוזנבוים כלל מניותיו בחברה. עוד הוסכם כי כלל המניות שנרכשו יירשמו על-שם גליה. המבקש טען כי הוסכם כי בסיום העברת המניות על שמה של גליה, היא תעביר לו את חלקה בהן או לחלופין את התמורה שתתקבל מכוח מכירתן. כן נקבע בהסכם אופן התשלום עבור המניות (תשלום ראשון של 550,000 ₪ ולאחר מכן תשלומים חודשיים של 50,000 ₪ בחודש), מנגנון שעוצב לאור ההנחה של המבקש ושל יוחאי כי הם יוכלו למכור את המניות לצד שלישי במהלך החודשים עד לסיום התשלומים עבור המניות.

 

7. עוד טען המבקש כי יוחאי ביקש ממנו להתקשר עם גליה בהסכם הלוואה עקב חשיפת המס שנוצרה לה, וכי יוסכם ביניהם שהבטוחה בהסכם ההלוואה תהיה אותם 4.25% ממניות החברה שהוסכם שייוותרו בידי המבקש אף לאחר מכירת מרבית המניות שנרכשו מרוזנבוים לצד השלישי. המבקש הדגיש ההסכם האמור לא היה למעשה הסכם הלוואה כלל. למרות זאת, המבקש נעתר לבקשת המשיבים והסכים לחתום על הסכם ההלוואה (נוסח ההסכם צורף כנספח 9 לבקשה, והוא יכונה להלן: “הסכם ההלוואה“).

 

המבקש הבהיר כי הסכם זה לא תוארך ולא קוים מעולם על-ידי הצדדים, וכי עד לאחרונה לא עלתה כל דרישה לקיומו. עוד הוסיף המבקש כי אף לו היה מדובר בהסכם “כדת וכדין”, הסכם ההלוואה לא השתכלל מאחר שלא התקיים תנאי מתלה לקיומו.

 

8. המבקש ציין כי כאשר הגיע מועד פירעון התשלומים על חשבון המניות שנרכשו מכוח הסכם מכירת המניות, שילמו הצדדים את התשלומים החודשיים לסירוגין. מאחר שבסופו של דבר לא מכרו הצדדים את המניות לצד שלישי, הם הסכימו כי כל המניות שנרכשו במסגרת הסכם מכירת המניות מרוזנבוים יתחלקו ביניהם (קרי בין יוחאי לבין המבקש) בחלקים שווים. בהתאם להסכמה זו עמדו המגעים שניהלה החברה באותה תקופה ביחס לאפשרות הכנסת פעילותה לשלד בורסאי כזה או אחר.

 

9. במהלך הזמן העבירו המשיבים חלק מהמניות שהמבקש היה זכאי להן – על שמו. המבקש טוען כי הוא מחזיק ב-604 מניות בחברה, וכי הוא זכאי להחזיק ב-5,152 מניות נוספות בה. מבין המניות האמורות מוחזקות 1,700 מניות בנאמנות על-ידי עו”ד גינו וינס, והיתרה מוחזקת בנאמנות על-ידי יוחאי באמצעות גליה. לגישת המבקש, זכותו הייתה ועודנה לקבל מניות בהתאם לסכומים שהוא שילם בגין העסקה. הוא  נשא ביותר מ-70% מהתשלומים לרכישת המניות והיה אמור לזכות ב-61% מהמניות כנגד התשלום האמור. לגישתו, למרות ההסכמה בין הצדדים, המשיבים מסרבים להעביר לו את חלקו במניות שנרכשו מרוזנבוים.

 

10. המבקש תיאר את המשך התנהלות העניינים בחברה, כאשר לגישתו הוא היה סבור כל העת שהוא אכן יזכה לקבל מחצית מהמניות שנרכשו מרוזנבוים כפי שהוסכם בין הצדדים. הוא הוסיף כי הוא נשא לבדו בתשלומים החודשיים ליורשי רוזנבוים החל מחודש מאי 2019 כאשר יוחאי הבהיר לו כי הוא אינו מעוניין לקיים את חלקו בהסכם בין הצדדים.

 

11. עוד נטען כי לאחר שעסקה עם שלד בורסאי בשם ויטסמוק תוכנה בע”מ (להלן: “ויטסמוק“) לא יצאה אל הפועל (לגישת המבקש – שכן יוחאי סיכל אותה), חשש המבקש כי ההסכמות בינו לבין המשיבים לא יקבלו ביטוי בספרי החברה. בשלב זה – בחודש אוגוסט 2019, כפר יוחאי בהתחייבויותיו כלפי המבקש, והכין – כך טוען המבקש – את גרסתו לקראת גזל אפשרי של מניות המבקש. יחד עם זאת, בתכתובת שהתקיימה בין הצדדים בהמשך, בחודש ספטמבר 2019, התחייב יוחאי כי המבקש יקבל 4.25% ממניות החברה. עמדה זו הפיסה את דעתו של המבקש, שהיה סבור אז כי אותם 4.25% שיוחאי התחייב שיועברו לו, הן מחצית מכלל המניות שנרכשו.

 

12. במקביל להליך הנוכחי, הוגשה בת.א. 24570-11-19 תביעה בעילה של קיפוח על-ידי בעלי מניות מיעוט בחברה – 12 תובעים (שהמבקש הוא אחד מהם) נגד המשיבים (תביעה זו תכונה להלן: “ההליך המקביל“). ההליך המקביל מתייחס לסיכול העסקה עם ויטסמוק.

 

לאחר הגשת ההליך המקביל טענו המשיבים כי הם זכאים לחלט את מניות המבקש בחברה מכוח הסכם ההלוואה, בין היתר מאחר שהוא לא שילם להם את מלוא הסכום שהוא התחייב לשלם מכוחו של הסכם ההלוואה. לגישת המבקש, המשיבים התעלמו מכך שהסכם ההלוואה כלל אינו בתוקף ומהסכמות הצדדים המאוחרות לו. כן טענו המשיבים כי הם עומדים על זכותם לפרוע את ההלוואה עד יום 1.3.2020.

 

13. במסגרת דיון שהתקיים בהליך המקביל ביום 16.12.2019, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה משקיע תאילנדי ירכוש את מניות החברה ובכלל זה 1,704 מניות ממניותיו של המבקש לפי שווי חברה של 20 מיליון דולר.

 

14. ביום 21.1.2002 הודיע עו”ד יוסף רוזנבוים, הנאמן לביצוע עסקת מכירת המניות מרוזנבוים, על העברת מלוא המניות הרגילות לגליה. מכאן, כך לגישת המבקש, שהחל מיום 22.1.2020 הפרו המשיבים את ההסכם ביניהם לבין המבקש כאשר הם מסרבים להעביר לו את חלקו במניות שנרכשו מרוזנבוים חרף העובדה שרוב התמורה בגינן שולמה מכיסו.

 

15. לאור מכלול האמור, טען המבקש כי יש לקבל את בקשתו ולהוציא צווי מניעה זמניים כמבוקש על-ידיו. לגישתו, הוא עותר לשימור המצב הקיים, באופן שיאפשר לבית המשפט לאכוף את ההתחייבויות החוזיות של המשיבים כלפיו בתום בירור ההליך העיקרי. הוא הוסיף כי ההסכמות בין הצדדים הן שרירות וקיימות ואף הוכחו בראיות, למרות שהן לא קיבלו עיגון כתוב. שימור המצב הקיים משמעו שימור המצב שהיה מיד לאחר שהועברו מניות רוזנבוים מעסקת מכירת המניות לידי המשיבים.

 

16. המבקש הדגיש כי עילת התביעה שלו מבוססת על דיני החוזים, הנזיקין ועל חוק עשיית עושר ולא במשפט. ההסכמה בין הצדדים הייתה כי המבקש יזכה במחצית מהמניות הנרכשות ביחס ישיר לחלוקה של התשלומים השוטפים בינו לבין יוחאי. אף אם בית המשפט יהיה סבור כי לא ניתן לאכוף את הסכמת הצדדים מכוח ס’ 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל”א – 1970, ודאי שניתן לאכוף אותן מכוח ס’ 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל”ג – 1973.

 

מעבר לכך קמה למבקש עילת תביעה לפיצוי מכוח ס’ 10 לחוק התרופות ומכוח ס’ 12 ו-39 לחוק החוזים, וכן מכוח עוולות הגזל והרשלנות ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

 

17. בהתייחס לסכום הפיצוי שנתבע על-ידיו, טען המבקש כי גזר את שווי המניות מהעסקה המתרקמת עם המשקיע התאילנדי במסגרת ההליך המקביל, בה אמור המשקיע להשקיע בחברה סכומי כסף לפי שווי חברה של 20 מיליון דולר לפני דילול. כאמור, המשקיע התאילנדי התחייב במסגרת הסדר זה לרכוש 1,704 מניות רגילות של החברה שהן 4.25% מהון מניות החברה, וכן הוא התחייב לרכוש מבעל מניות נוסף 4.6% מניות בחברה.

 

18. לטענת המבקש, גם שיקולי מאזן הנוחות נוטים לזכותו. זאת מאחר ששימור המצב הקיים לא יגרום למשיבים לכל נזק, בעוד שאם בית-המשפט לא ייעתר לבקשה, עלולים להיגרם לו נזקים בלתי-הפיכים. המבקש אף ציין כי הוא נאות לקיים מגעים עם המשיבים בניסיון להגיע להסכמה, ורק משהדבר לא עלה יפה – הוא הגיש את הבקשה.

 

19. המבקש הגיש את בקשתו במעמד צד אחד. ביום 20.2.2020 ניתנה על-ידי החלטה הדוחה את הבקשה במעמד צד אחד. בהחלטה זו נקבע בין היתר כי המבקש הסכים למכור את מניותיו במסגרת העסקה שנדונה בהליך המקביל (מכירה למשקיע התאילנדי).

 

לאחר החלטה זו הגיש המבקש הודעת הבהרה ובקשה לעיון מחדש בהחלטה האמורה. בהודעה זו הוא ציין כי הסעד העיקרי שהוא עתר לו הוא סעד של אכיפה, והעברת המניות המוחזקות אצל אחרים, לידיו. עוד הוא הבהיר כי במסגרת ההליך המקביל התחייב המבקש למכור רק 1,704 מניות מתוך 5,756 מניות שהוא זכאי להן, ולא את כל מניותיו בחברה. הוא ציין כי העסקה עם המשקיע התאילנדי תתממש לכל המוקדם תוך 4 שבועות (קרי לקראת מחצית חודש מרץ 2020).

 

 

תשובת המשיבים לבקשה

20. המשיבים השיבו לבקשת המבקש וטענו כי יש לדחות אותה. לשיטתם, המבקש השתהה בהעלאת טענותיו והוא מעלה אותן רק כדי לסכל את העסקה במסגרתה מבקשת גליה למכור חלק מאחזקותיה למשקיע התאילנדי בעסקה שהיא קרדינלית לחברה. המשיבים הוסיפו כי עמדתו של המבקש מנוגדת להסדר שהתקבל בהליך המקביל, בו המבקש התחייב למכור למשקיע את כל מניותיו בחברה ולנתק עמה כל קשר. בקשתו הנוכחית – למכור חלק ממניותיו ולהחזיק במניות נוספות, היא לכן “לעג לרש”.

 

21. המשיבים הבהירו כי בהתאם להסכמים עם המבקש, הוא היה אמור להיות רק הגוף המממן לעסקת מכירת המניות בה נרכשו מניות רוזנבוים. לצורך כך הוא התחייב להעמיד הלוואה בסכום 1,760,000 ₪. כנגד ההלוואה התחייבה גליה להעמיד לו בטוחה – 1,800 מניות. המשיבים ציינו כי מניות החברה נמכרו תמורת סכומים העולים באופן משמעותי על הערך שצדדים ייחסו לאותן 1,800 מניות, ודרישתו של המבקש לקבל מניות שהן כמעט 12% ממניות החברה היא לכן מופרכת.

 

המשיבים הדגישו עוד כי תביעת המבקש מנוגדת למסמכים חד משמעיים – הסכם מכירת המניות ממנו עולה כי מלוא המניות יועברו לגליה, והסכם ההלוואה ממנו עולה כי המניות יהוו בטוחה להשבת ההלוואה וכי לגליה ניתנה אפשרות לפרוע את ההלוואה בכל עת ולקבל לידיה את המניות שניתנו למבקש כבטוחה.

 

22. עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לזכות המשיבים. תביעתו של המבקש היא תביעה כספית. הוא הגיש בקשה לעיקולים זמניים במקביל לבקשה לצווים זמניים, והוא אף התחייב למכור את מלוא מניותיו למשקיע התאילנדי, שכן הסיכום בין הצדדים היה כי הוא ייצא מהחברה.

 

המשיבים הדגישו כי בימים אלה מתקדמת העסקה לפיה יושקע בחברה סכום של כמעט 20 מיליון דולר. בקשת המבקש עלולה למנוע את העסקה הזו שכן יתכן שבמסגרת העסקה יהיה צורך למכור למשקיע חלק מהמניות נושא הבקשה. לכן קבלת הבקשה עלולה להסב נזק למשיבים ולבעלי מניות אחרים בחברה, ולהעמיד את עסקת הענק בסיכון לא מבוטל. כן צוין כי המשיבים הם אנשים אמידים שלא יהיה למבקש קושי להיפרע מהם אם תביעתו תתקבל.

 

המשיבים הוסיפו והבהירו כי גליה הודיעה שהיא תפרע את ההלוואה בהתאם לזכותה בהסכם ההלוואה, וכי אם המבקש לא ישתף פעולה, היא תקזז כל סכום לו הוא יהיה זכאי מהנזקים שהוא גורם בשל הפרת ההסכם האמור.

 

23. גם המשיבים תיארו בתשובתם את מהלך העניינים מאז הקמת החברה, ובכלל זה את העובדה שהמבקש ניסה לטענתם בשנים 2009- 2010 להשתלט על החברה. המבקש הגיש תביעה בשנת 2011 נגד החברה ויוחאי והצדדים הגיעו להסכמה במסגרת הליך גישור לפיה מניות המבקש נרכשו ממנו תמורת סכום של 237,951 ₪.

 

24. כן צוין כי רוזנבוים ביקש למכור את מניותיו בחברה בשנת 2014 וכי המשיבים חיפשו גורמים שיממנו את העסקה. מאחר שלשיטת המשיבים, המבקש ניסה בעבר – כאמור – להשתלט על החברה, הוסכם כי הוא יממן את העסקה אך לגליה תהיה זכות לפדות את ההלוואה ולקבל בחזרה את מניות החברה בכל שלב. לכן נחתמו שני הסכמים – הסכם מכירת המניות והסכם ההלוואה. בהתאם להסכם מכירת המניות, היה המבקש אמור להיות היחיד שיממן את רכישתן מרוזנבוים. כן הוסכם בהסכם זה כי כל המניות שנרכשו יועברו לידיה של גליה.

 

המשיבים ציינו עוד כי בהתאם להסכם ההלוואה, שועבדו רק 1,800 מניות (שהיוו 4.5% ממניות החברה) כביטחון לפירעון ההלוואה, ואף זאת לשיקול דעתה הבלעדי של גליה (שרשאית הייתה גם לפרוע את ההלוואה למבקש ולקבל לידיה את המניות).

 

המשיבים הדגישו כי הם שמרו על זכותם לפרוע את ההלוואה, מאחר שביקשו לאפשר לעצמם להחליט האם הם מעוניינים להכניס שוב את המבקש ל”מפעל חייהם” לאור התנהגותו הפוגענית בשנים קודמות. לגישת המשיבים, לא היה מעולם סיכום בין הצדדים לפיו המבקש רוכש למעשה מחצית ממניות רוזנבוים, אלא הוא היה זכאי כאמור לכל היותר ל-1,800 מניות בהתאם לשיקול דעתה של גליה.

 

25. המשיבים התייחסו למסמכים אליהם הפנה המבקש בבקשתו בניסיון להוכיח את גרסתו העובדתית. לשיטתם – המסמכים אינם מנביעים את המסקנה לה טוען המבקש. הם מפנים מצדם לנספח 17 לבקשה ממנו עולה כי הסיכום היה כי המבקש יקבל 1,800 מניות בלבד כנגד חובתו לשאת בתשלומים הנדרשים לרכישת המניות. זאת למרות שהמבקש הפר את התחייבותו וביקש מיוחאי להשתתף בשניים מהתשלומים.

 

26. לשיטתם של המשיבים, גישתו של המבקש היא מופרכת גם לאור העובדה שחרף טענתו, הוא ידע היטב את היקף המניות שנרכשו מכוח הסכם מכירת המניות (9,436 מניות) וכן היה מודע לכך שניתנו לו 1,800 מניות כבטוחה. עוד צוין כי המבקש קיבל לחזקתו חלק מהמניות שניתנו לו כבטוחה, מאחר שהמבקש הציע לסייע לחברה לקבל מימון בנקאי. מאחר שהבנק ביקש הוכחה כי המבקש הוא בעל מניות בחברה, הוסכם כי יועבר לו חלק מהמניות שניתנו לו כבטוחה.

 

עוד הודגש כי בתצהיר שמסר המבקש בהליך המקביל, הוא לא טען כי הוא זכאי למחצית ממניות רוזנבוים אלא ל-1,700 מניות בלבד. המשיבים הוסיפו וטענו בהקשר זה שלאחר שהצדדים הגיעו לבנק לקדם את קבלת ההלוואה, המבקש דרש באופן סחטני לקבל 5% ממניות החברה בתמורה לסיוע שהוא העניק לה בקבלת המימון הבנקאי.

 

27. המשיבים טענו כי הגשת התביעה בהליך המקביל על-ידי המבקש יחד עם אחרים נועדה כדי לתקוף אותם ולהשתלט על החברה. הם הוסיפו כי הם בחרו לפרוע את ההלוואה בקיזוז הנזקים שהמבקש גרם להם לרבות אלה הקשורים להפרתו את הסכם ההלוואה.

 

הם הוסיפו כי לאחר שהכול נוכחו שהעסקה עם המשקיע התאילנדי היא אמיתית ואיכותית, קרסה למעשה תביעת המבקש בהליך המקביל. כן הוסכם – כדי להסיר כל מכשול – כי המשקיע ירכוש גם את מניות התובעים בהליך המקביל (שהמבקש הוא אחד מהם). בהתאם לכך הגיעו הצדדים בהליך המקביל להסדר הדיוני שתואר לעיל.

 

28. המשיבים חזרו והדגישו כי בהליך המקביל לא טען המבקש כי הוא זכאי ליותר מ-1,700 מניות ולא בכדי – שכן דרישתו הנוכחית היא סחטנית בלבד. המסקנה לפיה המבקש דורש לקבל 4.25% ממניות החברה עולה לגישת המשיבים גם מנספח 19 לבקשה. המשיבים ציינו את גרסת המבקש לפיה נודע לו רק לאחרונה כי כלל המניות שנרכשו מרוזנבוים הוא 23% ולא 8.5% ממניות החברה. המשיבים טענו כי אין ממש בגרסה זו, שכן המבקש ידע היטב את היקף המניות שנרכש לעומת היקף המניות שהוא קיבל כבטוחה.

 

29. המשיבים הבהירו כי אין להם התנגדות שהתמורה בגין 1,700 מניות שהמבקש טוען לזכות בהן, תופקד בנאמנות עד להכרעה בסוגיית הבעלות בהן. מדובר בסכום של כמעט מיליון דולר. מעבר לכך נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לזכות המשיבים, שכן הסעד הזמני עלול לסכל את עסקת ההשקעה. המשיבים טענו כי המבקש מעלה טענות בעל-פה נגד מסמכים בכתב, וכי הוא לא צירף אף לא מסמך אחד שיש בו כדי לתמוך בתביעתו, ודאי שלא מסמך שנערך על-ידי המשיבים או בחתימתם. משכך, תביעתו היא תביעת סרק חסרת סיכוי.

 

30. עוד נטען כי דין הבקשה להידחות גם בשל שיהוי משמעותי בהגשתה וחוסר ניקיון כפיים של המבקש. כך, אין למבקש הסבר ביחס למועד הגשת הבקשה, הגם שהוא היה מודע לעמדת המשיבים זה מכבר ולפחות כאשר נוהל ההליך המקביל בחודש נובמבר 2019. הגשת הבקשה בחלוף חודשים רבים לאחר שהמשיבים הודיעו למבקש כי הם אינם מתכוונים לתת לו את מניותיו בהתאם למנגנון החוזי שבהסכם ההלוואה, ואף חודש ימים לאחר קבלת מלוא מניותיו של רוזנבוים, מעידה על כך כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר המצדיק כשלעצמו את דחייתה.

 

עוד נטען לחוסר ניקיון כפיים של המבקש אשר לא פירט בבקשתו את הסיבה להסדר הדיוני בהליך המקביל לפיו הוא ימכור את מניותיו וייצא מהחברה. הוא אף לא ציין כי הוא ביקש לרכוש את כל מניות החברה בעצמו בתמורה לסכום של 10 מיליון דולר בלבד. כלומר כל מטרת הבקשה היא לסכן את עסקת ההשקעה ולהשתלט על החברה תמורת נזיד עדשים.

 

התגובה לתשובה

31. המבקש הגיב לתשובת המשיבים. הוא הקדים וציין כי העסקה עם המשקיע התאילנדי טרם יצאה לפועל ואין זה ברור אם היא תצא לפועל בסופו של דבר. בנוסף הוא הבהיר כי הוא זכאי לגישתו לכמות מניות העולה משמעותית על הכמות שאותה הוא הסכים למכור במסגרת ההליך המקביל. לכן הבקשה דנן היא נחוצה גם אם העסקה תצא לפועל בסופו של דבר.

 

32. המבקש טען כי יש לדחות את עמדת המשיבים. זאת מאחר ש”הסכם ההלוואה” כלל אינו הסכם, הוא נעדר היגיון כלכלי, הוא לא השתכלל מאחר שהתנאי המתלה בו לא התקיים, והמשיבים בכל מקרה לא השיבו למבקש את ההלוואה עד המועד שנקבע בו. מעבר לכל אלה, לגישת המבקש המניות שהוקצו לו מכוח הסכם ההלוואה הן רק חלק מהמניות להן הוא זכאי.

 

המבקש הפנה לטענת המשיבים ביחס לתנאי המתלה לתוקפו של הסכם ההלוואה. הוא ציין כי בהסכם ההלוואה (שנוסח על ידי ב”כ המשיבים) נקבע כי תנאי מתלה לתוקפו הוא חתימת “נספח א'”. מכאן שבהעדר חתימה על נספח א’, אין להסכם ההלוואה תוקף. אלא שנספח א’ להסכם ההלוואה אינו ההסכם למכירת המניות אלא הסכם לרכישת מניות בין המבקש לבין המשיבים. לכן עמדת המשיבים נסמכת כולה על גרסה שאינה אמת.

 

33. המבקש הדגיש כי הסכם ההלוואה נועד לתכליות מסוימות הקשורות במשיבים ובשיקוליהם. הוא לא נועד למצות את מכלול מערכת היחסים בין הצדדים. כך עולה בין היתר מתכתובת בין ב”כ המבקש לבין מי שהיו באותה עת ב”כ המשיבים (נספח 4 לתשובה). כן ציין המבקש שאין ממש בטענת המשיבים לפיה הסכם ההלוואה נחתם במקביל להסכם מכירת המניות עם רוזנבוים, שכן בפועל הסכם ההלוואה נחתם כחודשיים מאוחר יותר.

 

34. המבקש כפר כאמור בטענת המשיבים לפיה במסגרת ההסדר הדיוני בהליך המקביל, הוא התחייב למכור את כל מניותיו בחברה, לצאת מהחברה ולנתק כל קשר עמה. הוא הבהיר כי ההסדר קובע מפורשות כי המבקש שומר על זכויותיו ובכלל זה בעניין כמות המניות לה הוא זכאי וכל טענה אחרת. המבקש הדגיש כי בדיון בהליך המקביל הוא ציין כי לטענתו הוא זכאי לפחות למחצית מהמניות שנרכשו בעסקת מכירת המניות מרוזנבוים, וכי בהסדר אין כל התייחסות לכך שהמבקש מתחייב למכור את כל מניותיו.

 

35. המבקש חזר והבהיר כי מאזן הנוחות נוטה לשיטתו לזכותו. המשיבים אינם מצביעים על נזק קונקרטי שעלול להיגרם להם אם יינתן הצו המבוקש. הם לא הציגו כל אינטרס ראוי להגנה בהקשר זה. טענתם היא כי הצו עלול לסכל את העסקה עם המשקיע התאילנדי. אולם המשיבים לא צירפו מסמכים להוכחת טענתם האמורה. המשיבים לא צירפו את מזכר ההבנות עם המשקיע התאילנדי. לגישת המבקש, ממזכר זה עולה כי אף לו הייתה עסקת ההשקעה כזו בה היה המשקיע התאילנדי רוכש את מלוא מניותיו ישירות מהמשיבים, מתן צו המניעה לא היה חוסם זאת, מאחר שהיו למשיבים די והותר מניות כדי להוציא את העסקה לפועל.

 

מעבר לכך, בהליך המקביל טענו המשיבים כי המשקיע התאילנדי אמור להשקיע בחברה. לכן לא ברור איך העסקה תוכל להתממש אם יימכרו מניות המשיבים למשקיע. בהתייחס לטענת המשיבים אודות היותם אנשים אמידים, נטען כי הטענה מבוססת על שווי האחזקות של המשיבים בחברה. אולם עסקת ההשקעה בחברה עתידה להתממש רק בסוף החודש ולכן יתכן ששווי המניות יהיה אפסי אם העסקה לא תתממש. על-כל-פנים, הסעד המבוקש על-ידי המבקש הוא סעד של אכיפה ולכן גם אם מדובר באנשים אמידים, לא יהיה בכך כדי להגשים את הסעד המבוקש בתביעה.

 

36. בהתייחס לסיכויי התביעה טען המבקש כי המסמכים תומכים בגרסתו. הוא הפנה לנספח 11 לבקשה ולהודעת דוא”ל של רוזנבוים מיום 22.11.2018 (נספח 6 לתגובה). כן הוא ציין כי המשיבים שילמו החל ממועד תחילת ביצוע התשלומים החודשיים מחצית מהתשלומים האלה עד לחודש מאי 2019. העובדה שהצדדים היו אמורים לשאת שווה בשווה בתשלומים עולה גם מהודעת דוא”ל מיום 14.3.2017 מיוחאי לרוזנבוים.

 

37. המבקש הוסיף כי הוא אינו מבקש לחבל בעסקה עם המשקיע התאילנדי – כפי שהמשיבים טענו, שכן ההליך דנן כלל אינו אמור להזיק לעסקה זו או להפריע למימושה. בהתייחס לטענות שהעלה המבקש בהליך המקביל, טען המבקש כי הוא ציין שם שחלק ממניותיו מוחזקות בנאמנות וחלק הועבר לו. אולם הוא לא התייחס בהליך המקביל לכך שמדובר בהעברה מתוך מניות שניתנו כבטוחה.

 

38. בהתייחס לטענה לפיה המבקש השתהה בהגשת התביעה, השיב המבקש כי טענה זו נסתרת ממכתבו מיום 5.12.2019 (נספח 22 לבקשה). הסיבה היחידה בשלה המבקש לא ניהל את הסכסוך דנן יחד עם ההליך המקביל היא שמדובר היה באכסניה שלא התאימה לכך. יחד עם זאת, כאשר הועברו למשיבים מלוא מניותיו של רוזנבוים, הגיע מועד השלמת העסקה עם המבקש.

 

לגישתו, דווקא המשיבים הם שהשתהו כאשר המבקש שילם לשלם את תמורת המניות עוד בספטמבר 2019. יוחאי כתב לאחר מכן למבקש והבהיר לו כי יש לסיים את העברת המניות לאמו גליה, לאור העובדה שמלוא התמורה עבורן שולמה, ואז להעביר למבקש את חלקו במניות (נספח 9 לתשובה).

 

39. המבקש הפנה למספר חילופי דברים נוספים מהם ניתן להסיק – כך לטענתו – כי נמסר לו מיוחאי או מי מטעמו כי כלל המניות שנרכשו מרוזנבוים היו 8.5% מהון המניות, כי הוא זכאי למחצית מן המניות הללו וכי שני הצדדים נושאים בתשלומים השוטפים באופן שווה. בהתייחס לטענות אודות ניקיון כפיו של המבקש, הוא השיב וטען כי אין בהן ממש, וכי לא זו בלבד שעמדתו היא אמיתית אלא שדווקא תגובת המשיבים היא המבוססת על טענות שאינן אמת.

 

הסכמת הצדדים ביחס להחלטה בבקשה ללא חקירות

40. בתגובה להחלטת בית המשפט הודיעו שני הצדדים כי הם מוכנים שבית-המשפט ייתן את ההחלטה בבקשה לצווי מניעה זמניים ללא קיום דיון וחקירות, אלא על סמך המסמכים שבתיק בית-המשפט על נספחיהם. לכן, החלטה זו ניתנת בהתאם לחומר שהוגש על-ידי הצדדים. עוד יוער כי במסגרת הודעותיהם לפיהן הם מסכימים כי בית-המשפט יפסוק בהתאם לחומר שבתיק, הוסיפו הצדדים הערות נוספות.

 

41. כך, המשיבים בהודעתם ציינו כי העסקה עם המשקיע התאילנדי טרם יצאה לפועל, אולם היא מתנהלת כסדרה, תוך שהחברה והמשקיע משקיעים מאמצים וממון רבים כדי להשלימה.

 

עוד הם הוסיפו כי המבקש בחר לראשונה לצרף מסמך עלום ולא חתום שהוא לגישתו נספח א’ של הסכם ההלוואה (ולא הסכם מכירת המניות שנחתם מול רוזנבוים). המבקש טען כי לאחר שמסמך זה לא נחתם על-ידיו – הסכם ההלוואה לא נכנס לתוקף.

 

לגישת המשיבים טענה זו אינה אמת, כאשר כבר מקריאה ראשונה של הסכם ההלוואה ניתן לראות בבירור כי נספח א’ הוא הסכם מכירת המניות שנחתם בין הצדדים. כך, בהסכם ההלוואה ישנה הפניה לס’ 6.6 לנספח א’ (כאשר במסמך אליו הפנה המבקש יש 5 סעיפים בלבד); ובס’ 3.1 להסכם ההלוואה מפנים הצדדים למניות שנרכשו “כאמור בנספח א'”.

 

42. מנגד, המבקש בהודעה מטעמו ציין בהקשר זה כי נספח א’ האמור נוסח על ידי ב”כ המשיבים ואף הועבר למבקש על-ידיהם. משכך, טענות המשיבים בהקשר זה אינן אמת. בנוסף הבהיר המבקש כי חרף טענת המשיבים לפיה הם מבקשים לפרוע את ההלוואה עד יום 1.3.2020 – הרי שההלוואה לא נפרעה על ידיהם עד מועד הגשת ההודעה על ידיו, ביום 3.3.2020.

 

דיון

43. כידוע, במסגרת דיון בבקשה לצו מניעה זמני, על בית המשפט לבחון שני נושאים – הראיות לכאורה שמציג המבקש וסיכוייה לכאורה של תביעתו מצד אחד; ושיקולים של מאזן הנוחות מהצד השני. שיקולים אלה משליכים זה על זה במקבילית כוחות, באופן שככל שסיכויי התביעה הם משמעותיים יותר, קטֵן משקלם של שיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך – ככל שסיכויי התביעה נמוכים יותר, גובר משקלם של שיקולי מאזן הנוחות (ר’ רע”א 3237/13 גילי ויואל עזריה בע”מ נ’ החברה הכלכלית אשקלון בע”מ  (12.05.2013); רע”א 191/14 GREEN PARK INTERNATIONAL INC נ’ ALLEYNE PROPERTIES LIMITED (31.03.2014)).

 

44. בהתייחס לשאלת הראיות לכאורה, נפסק לא אחת כי “בדונו במתן סעד זמני, אין בית המשפט דן בניתוח מלא של הראיות, כאילו עמד להכריע בעניין סופית” (ר’ ע”א 342/83 גלוזמן נ’ גלוזמן, פ”ד לח(4) 105, 108). בית-המשפט נדרש רק לבחון את יש “הסתברות גבוהה שהתובע זכאי לתרופה הסופית, או שיש להצביע על קיום ראיות לכאורה, חזקות ומשכנעות לפיהן הזכות לה הוא טוען אכן קיימת…” (שם).

 

בית-המשפט אינו נדרש אם כן, ואף אינו יכול, להגיע למסקנות עובדתיות נחרצות ביחס למחלוקות בין הצדדים. די בבחינת החומר שהוצג, בהערכתו ובקביעת הסיכויים לכאורה שטענות המבקש אכן יתקבלו. בית-המשפט יכול להעריך את עוצמת הטענות והראיות התומכות בהן, ולקבוע האם מדובר בטענות שהסיכוי שהן יתקבלו הוא גבוה מאוד או שמדובר בתביעה שנראית כתביעת סרק.

 

45. לכן, בבחינת שאלת הראיות לכאורה להלן, נסתפק בשלב זה (בטרם דיון בתביעה לגופה, וכאשר בפני בית המשפט מונחים רק התצהירים על נספחיהם), במיקוד המחלוקות העיקריות בין הצדדים, בהתייחסות לטענות הצדדים ביחס לכל אחת מהן, ובבחינת הקשיים שבפניהם עתידים הצדדים לעמוד כאשר המחלוקות הללו יידונו לגופן. המסקנות ביחס לעוצמת הטענות, יילקחו כאמור בחשבון במסגרת “מקבילית הכוחות” יחד עם שיקולי מאזן הנוחות כדי להגיע למסקנה האם יש לקבל את הבקשה או לדחותה.

 

האם המבקש הוכיח לכאורה את זכותו?

46. בין הצדדים ישנן מספר מחלוקות עובדתיות עיקריות שיש לבחון אותן בהתייחס לשאלה האם המבקש הוכיח לכאורה את זכותו ובנוגע להערכת סיכויי התביעה. ההכרעה במחלוקות אלה תשליך בבוא העת על השאלה האם עמדת המבקש בתביעה תתקבל. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם הסכומים שהמבקש העביר לחברה בקשר עם רכישת מניותיו של רוזנבוים, נעשו כהשקעה שלו בחברה (זו גישת המבקש); או שמא מדובר בהלוואה בלבד שהמבקש העמיד למימון עסקת מכירת המניות (זו עמדת המשיבים).

 

47. המשיבים סומכים את גרסתם בעיקר על הסכם ההלוואה (נספח 9 לבקשה). כעולה מהסכם זה, הלווה המבקש לגליה סכום של 1,760,000 ₪. סכום ההלוואה – כך הוסכם – יועבר על-ידיו לשיעורין, כאשר הסכום הראשון בסך 550,000 ₪ יועבר במעמד חתימת ההסכם ואילו יתרת הסכום תועבר בתשלומים חודשיים של 50,000 ₪ (ס’ 2 להסכם ההלוואה).

 

עוד הוסכם בהסכם ההלוואה כי הלווה – גליה – תעמיד למלווה כבטוחה 1,800 מניות המהוות 4.5% מהון המניות של החברה. אם סכום ההלוואה לא יושב, יעביר הנאמן שהמניות הוחזקו על-ידיו – את שטר העברת המניות לידי המלווה, הוא המבקש. לגישת המשיבים, המבקש לא שילם את מלוא הסכום שהוא התחייב לו מכוח הסכם ההלוואה, ולכן עומדת להם הזכות לחלט את מניותיו בחברה.

 

48. מנגד, עמדת המבקש ביחס להסכם ההלוואה הייתה כזכור כי מדובר בהסכם פיקטיבי. הוא טען כי יוחאי ביקש ממנו להתקשר בהסכם זה עקב חשיפת המס שנוצרה לגליה, וכי הוא הסכים לכך למרות שלגישתו לא היה מדובר בהסכם הלוואה כלל. לגישתו ההסכם לא תוארך ולא עלתה “עד לאחרונה” דרישה לקיימו.

 

49. אני סבורה כי יש קושי לקבל טענה כמו זו שמעלה המבקש, ודאי בשלב הראשוני הזה של הדיון בבקשה לצו מניעה זמני. כאשר מאן דהוא משתף פעולה ומתקשר בהסכם שהוא לגישתו שלו הסכם למראית עין, עליו להיות מודע להשלכות שיהיו להתקשרות כזו בהמשך, בין היתר במסגרת דיון בבית-המשפט.

 

אחת ההשלכות היא שבית-המשפט יטה לתת תוקף לכוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת במסמך שאין חולק שהוא חתום על-ידי שני הצדדים, וידרוש ראיות משמעותיות ביותר לצורך קביעה לפיה הצדדים התקשרו בהסכם מטעמים זרים, בלא שהייתה להם כוונה לקיימו. במילים אחרות – צדדים המתקשרים בהסכם למראית עין ועושים בו שימוש לצרכים זרים, צריכים להיות מודעים לחשש כי התקשרות כזו והשימוש שנעשה בה, “יילקחו ברצינות” גם על ידי בית-המשפט כל עוד לא הוכח על ידיהם אחרת. מובן כי האמור לעיל יכביד על המבקש,ויש בו כדי להשליך על הסיכויים לכאורה של תביעתו.

 

50. עוד טען המבקש כי להסכם ההלוואה ממילא אין תוקף אף לו היה מדובר בהסכם “אמיתי”, מאחר שתנאי מתלה שנכלל בו לא התקיים. לטענתו, תנאי מתלה לתוקפו הוא חתימה על “נספח א'” להסכם ההלוואה. לגישתו מסמך זה הוא נספח 2 לתגובתו לתשובת המשיבים, שהוא הסכם לרכישת מניות בין המבקש למשיבים (ולא – כפי שטוענים המשיבים – ההסכם למכירת המניות).

 

אינני סבורה כי יש מקום להתייחס בהרחבה למחלוקת בין הצדדים בהקשר זה. זאת מאחר שגם בהנחה שהסכם ההלוואה לא נכנס לתוקף מאחר שתנאי מתלה לקיומו לא התקיים (כפי שטוען המבקש), המשמעות של האמור איננה בהכרח כי יש לקבל את כל טענות המבקש ביחס למערכת היחסים בין הצדדים. אם המבקש הלווה כספים לגליה מכוח הסכם ההלוואה, ואם תנאי מתלה לקיומו של הסכם זה אכן לא התקיים, התוצאה היא כי המבקש יהיה זכאי להשבה של הכספים שהוא העביר מכוח הסכם זה (ולא בהכרח כי בין הצדדים היה הסכם אחר לפיו המבקש השקיע כספים בחברה כפי שהמבקש טוען).

 

51. זאת ועוד, המבקש טען כזכור כי בין הצדדים התגבשה הסכמה (לאחר שהתוכנית שלהם למכור את המניות שנרכשו מרוזנבוים לצד שלישי לא עלתה יפה) לפיה המניות שנרכשו בעסקת רוזנבוים יתחלקו ביניהם שווה בשווה. חלק מהמניות להן היה המבקש זכאי הוחזקו על-ידי הנאמן, והיתרה – כך הוסכם לגישת המבקש – תחולק ביניהם שווה בשווה לאחר השלמת עסקת רוזנבוים. המשיבים כופרים כאמור בגרסתו זו של המבקש.

 

אין מחלוקת כי להסכמה הנטענת הזו אין ביטוי במסמך כתוב. המבקש הדגיש בהקשר זה כי צדדים יכולים להתקשר ביניהם בהסכם גם בעל-פה או בדרך של התנהגות. אכן, בהתאם להוראות חוק החוזים ניתן בדרך כלל להתקשר בהסכם שאיננו כתוב – נראה שעל כך לא יכולה להיות מחלוקת. יחד עם זאת, מובן כי הוכחת קיומו של הסכם כזה היא קשה יותר מאשר הוכחת קיומו של הסכם בכתב. גם כאשר מוכח קיומו של הסכם שהצדדים התקשרו בו בעל-פה, יש כמובן קושי ראייתי בבחינת השאלה מהו בדיוק תוכנן של ההסכמות בין הצדדים.

 

52. הצדדים במקרה דנן התקשרו במספר הסכמים כתובים. העובדה שביחס להסכם הנטען על-ידי המבקש אין מסמך כתוב היא לכן בעייתית, ותכביד על המבקש בשלבים הבאים של הדיון. המבקש יצטרך גם להוכיח את התוכן המדויק של ההסכמות הנטענות בינו לבין יוחאי וגליה, ולהוכיח כי בהתאם להסכמות אלה, הוא נשא בתשלומים של מחצית מהסכומים לרוזנבוים וכי הוסכם כי הוא יהיה זכאי כנגד התשלומים הללו למחצית מכל המניות שנרכשו מרוזנבוים במסגרת עסקת מכירת המניות.

 

53. המבקש מסתמך בהקשר זה על התנהגות הצדדים במועדים הרלוונטיים ועל תכתובות שונות שהוא צירף לבקשה. לגישתו, במסמכים אלה מצוין לא אחת כי המבקש ויוחאי צריכים לקבל מחצית ממניותיו של רוזנבוים. כך למשל, בהודעת דוא”ל מיום 1.7.2019 (חלק מנספח 10 לתגובה לתשובה), מציין עו”ד שלומי אזולאי כי “להבנתי עד כה ממתי (הוא המבקש, ר.ר.) כלל המניות של רוזנבוים לפי ההסכם היוו 8.5% ממניות החברה. כל אחד מהם צריך לקבל חצי קרי 4.25% ולשאת בחצי מהתשלומים החודשיים בפועל, כאשר גליה זכאית לקבל גם את מניות ההנהלה“. לגישת המבקש, אם כן, מכלול המסמכים מעלה כי ההסכמה בינו לבין יוחאי התייחסה לזכותו לקבל מחצית מהמניות שנרכשו מרוזנבוים.

 

54. גם בהקשר זה אינני סבורה כי יש מקום לקבוע מסמרות במסגרת הבקשה הנוכחית שהיא בקשה לצו מניעה זמני. די בכך שבית-המשפט יהיה מודע לקשיים הראייתיים הלא פשוטים שהמבקש חשוף אליהם מצד אחד; ומהצד השני, אין להתעלם מהמסמכים השונים שאליהם הפנה המבקש, התומכים בגישתו. במסגרת הדיון לגופו יהיה מקום לבחון גם את ההיגיון העסקי הנטען מאחורי מערך ההסכמים בין הצדדים כפי שהמשיבים טוענים לו, ולבחון בין היתר מה עמד מאחורי הסכמתו של המבקש בהתאם לגישת המשיבים.

 

55. מחלוקת עובדתית נוספת בין הצדדים בהקשר זה נוגעת לשאלה האם המבקש היה סבור בטעות כי במסגרת הסכם מכירת המניות נרכשו מרוזנבוים 8.5% ממניות החברה (וכי לכן מחצית משיעור זה הוא 4.25% מהמניות). המבקש ציין למשל כי בחודש ספטמבר 2019, התחייב יוחאי כי הוא יקבל 4.25% ממניות החברה. לגישתו, עמדה זו הפיסה את דעתו, שכן הוא היה סבור כי אותם 4.25% הם מחצית מהמניות הנרכשות. בתגובה לתשובה הפנה המבקש כאמור לחילופי דברים נוספים מהם ניתן להסיק – כך לטענתו – כי יוחאי או מי מטעמו מסרו לו כי כלל המניות שנרכשו מרוזנבוים היו 8.5% מהון המניות, וכי הוא זכאי למחצית מן המניות הללו.

 

56. עמדת המשיבים היא מנגד, כי המבקש ידע היטב את היקף המניות שנרכש מרוזנבוים, וכי הוא ידע כי היקף זה עולה בהרבה על היקף המניות שהוא קיבל כבטוחה. גם בהקשר זה אין צורך בשלב הנוכחי של הדיון לקבוע מסמרות. דין בכך שאציין כי גם מחלוקת זו מעמידה קושי בפני המבקש שיצטרך להוכיח את גרסתו בשלבים הבאים של הדיון; ומאידך גיסא – כי לאור חלק מהמסמכים שהמבקש הפנה אליהם, עמדה זו איננה בלתי-אפשרית.

 

57. סיכום ביניים – בהתייחס לשאלה האם המבקש הוכיח את גרסתו לפיה הוא התקשר עם המשיבים בהסכם השקעה וכי הוסכם ביניהם שהוא יהיה זכאי למחצית מהמניות שנרכשו מרוזנבוים; כי הוא היה סבור במשך תקופה ארוכה כי מדובר ב-4.25% ממניות החברה; וכי להסכם ההלוואה אין כל תוקף – יהיה על המבקש להתגבר על מספר לא קטן של קשיים ראייתיים.

 

58. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לשאלת ההסכמה במסגרת ההסדר בהליך המקביל והאם המבקש הסכים במסגרת הסדר זה למכור את כל מניותיו למשקיע התאילנדי; או שמא – כגישתו – הוא הסכים למכור חלק מהן בלבד (תוך שייוותרו בבעלותו מניות גם לאחר השלמת העסקה עם המשקיע התאילנדי).

 

בהקשר זה הפנה המבקש להסדר בהליך המקביל, בו נקבע לגישתו כי הוא שומר על כל זכויותיו ובכלל זה בעניין כמות המניות לה הוא זכאי. לטענת המבקש, הוא ציין במסגרת ההליך המקביל כי הוא זכאי לפחות למחצית מהמניות שנרכשו מרוזנבוים, והוסיף כי אין בהסדר כל התייחסות לכך שהוא מתחייב למכור למשקיע התאילנדי את כל מניותיו.

 

59. מנגד, עמדת המשיבים היא כי המבקש הסכים במסגרת ההסדר בהליך המקביל למכור למשקיע התאילנדי את כל מניותיו. עמדה זו עולה בין היתר מהודעת עדכון שהגישו המשיבים בהליך המקביל (נספח 2 לתגובה לתשובה), בה הם ציינו כי בהליך המקביל הגיעו הצדדים להסדר דיוני “שעיקרו המשך קידומה של עסקת ההשקעה של המשקיע אשר בד בבד עם השלמתה ירכוש הוא את כל מניותיהם של התובעים 1 ו-2 וזאת לפי שווי חברה של 20 מיליון דולר” (ס’ 2 להודעת העדכון, ההדגשה היא שלי, ר.ר.). התובע 2 בהליך המקביל הוא המבקש בהליך דנן.

 

60. גם בהקשר זה יהיה מקום לבחון את טענות הצדדים במסגרת ההליך לגופו, כדי להכריע בשאלה מה הייתה כוונת הצדדים בהסדר שהושג בהליך המקביל לגבי מכירת מניותיו של המבקש, והאם הכוונה הייתה כי המבקש יחדל לאחר ההסדר עם המשקיע התאילנדי להיות בעל מניות בחברה וייצא מהחברה אם לאו. בהקשר זה לא ניתן לקבוע כי עמדתו של המבקש היא חסרת בסיס.

 

61. כן קיימת בין הצדדים מחלוקת אודות השאלה האם הבקשה הוגשה בשיהוי. לגישת המשיבים, המבקש השתהה בהגשת בקשתו, לאחר שעמדת המשיבים ביחס לטענותיו הייתה ידועה לו לפחות מאז שהתנהל ההליך המקביל בחודש נובמבר 2019. מנגד, עמדת המבקש היא כי הוא לא השתהה בהגשת הבקשה, שכן התביעה והבקשה דנן הוגשו על-ידיו רק לאחר שהועברו למשיבים מלוא מניותיו של רוזנבוים. במועד זה הגיע מועד השלמת העסקה עם המבקש.

 

62. גם בהקשר זה אין מקום לקבוע מסמרות, ודי בכך שאציין את הקושי האפשרי שהמבקש חשוף אליו לאור העובדה שעמדת המשיבים הייתה ידועה לו לפני שהגיש את הבקשה דנן (לפחות מאז הדיון בהליך המקביל), וחרף זאת הוא לא פעל (עוד בטרם השלמת העסקה והעברת מניות רוזנבוים) כדי לוודא שזכויותיו יישמרו. יתרה מכך – גם מאז השלמת עסקת מכירת המניות והעברת מניות רוזנבוים למשיבים ועד הגשת הבקשה חלף פרק זמן של כחודש, שאף הוא מכביד על המבקש, ודאי במסגרת דיון בבקשה לצו מניעה זמני.

 

63. סיכומו של דבר – מחד גיסא, לא ניתן לקבוע כי עמדת המבקש היא נעדרת סיכוי, שכן טענותיו נסמכות ברובן על ראיות שצורפו על-ידיו לבקשה ולתגובה. מאידך גיסא יש להדגיש כי מדובר בטענות שהנטל להוכיח אותן יוטל על המבקש, טענות שבחלקן מנוגדות למסמכים כתובים (כמו הסכם ההלוואה עליו המבקש חתום), ובחלקן האחר – אינן מעוגנות בהסכם כתוב. כל אלה יכבידו על המבקש בשלב הבא של הדיון, ומצמצמים את הסיכוי כי תביעתו של המבקש אכן תתקבל.

 

המבקש יצטרך להתמודד גם עם טענת השיהוי ולהבהיר מדוע הוא הגיש את בקשתו דווקא במועד בו היא הוגשה, ומדוע הוא לא העלה את טענותיו קודם לכן. משכך, לא ניתן לקבוע כי התביעה היא בעלת סיכויים גבוהים להתקבל.

לאור האמור, נידרש להלן לשאלת מאזן הנוחות.

 

שיקולי מאזן הנוחות

64. בבחינת שיקולי מאזן הנוחות, על בית-המשפט לבחון את הנזק האפשרי שייגרם למבקש אם הבקשה תידחה ובסופו של דבר תביעתו תתקבל, מול הנזק למשיבים – אם הבקשה תתקבל ובסופו של דבר התביעה תידחה. מאחר שהמבקש הוא שהגיש את הבקשה הנוכחית, הרי אם יסתבר כי לא צפוי להיגרם לו נזק משמעותי אם בקשתו תידחה, וכאשר מדובר כאמור בתביעה שסיכוייה אינם גבוהים מאוד – לא יהיה מקום לקבל את הבקשה.

 

65. כדי לבחון את הנזק האפשרי שעלול להיגרם למבקש אם התביעה תתקבל והבקשה דנן תידחה, אני סבורה כי יש להביא בחשבון את העובדה שהמבקש עתר בתביעתו לסעד ראשוני של אכיפה ובמקביל לסעד חלופי של פיצויים.

 

עתירת המבקש לסעד חלופי של פיצויים, מעידה על כך שהמבקש לשיטתו שלו אינו עומד בהכרח על קבלת המניות עצמן. עובדה זו עולה בקנה אחד עם האמור בבקשת המבקש עצמו, ממנה עולה כי המבקש לקח חלק בעסקת מכירת המניות לא כדי להיות בעל מניות בחברה אלא כדי למכור אותן בסמוך לאחר מכן. המבקש לגישתו הניח במועד ההתקשרת בהסכם מכירת המניות, כי המניות שנרכשו מרוזנבוים יימכרו בהקדם לצד שלישי. היינו האינטרס של המבקש בעסקה לא היה להיוותר כבעל מניות אלא למכור אותן ולהפיק רווח מהעסקה. משכך, אם יקבל המבקש פיצוי בהתאם לדרישתו, לא עתיד להיגרם לו נזק משמעותי.

 

66. יתרה מכך, כפי שעולה מתיאור הדברים שלעיל, המבקש אף הסכים לאחרונה למכור לפחות חלק ממניותיו (לגישת המשיבים – את כל המניות) למשקיע התאילנדי. אם המניות נושא ההסדר בהליך המקביל אכן יימכרו, יצומצם הנזק שנגרם למבקש לשיטתו, ויהיה מקום לבחון את השאלה האם נגרם לו נזק נוסף לאור גישתו ביחס לזכותו לקבל לידיו מניות נוספות.

 

67. זאת ועוד – העובדה שהמבקש העריך בפועל את הנזק שנגרם לו לטענתו, במסגרת הסעד החליפי שהוא עתר לו, מהווה אף היא שיקול שיש להביא בחשבון בנוגע לבקשת המבקש לצו מניעה זמני. האפשרות לפצות תובע בכסף, היא אחד השיקולים (אם כי לא השיקול היחידי) במסגרת החלטה האם להיעתר לבקשה לצו מניעה זמני (ר’ למשל א’ גורן, “סוגיות בסדר דין אזרחי”, מהד’ 8, עמ’ 503 וי’ פרייליך, “סעדים זמניים ומיידים במשפט העסקי” (הוצאת רונן, 2013), בעמ’ 59).

 

זאת ועוד, אחד המקרים בהם האפשרות לקבל פיצוי כספי לא תמנע את נכונות בית-המשפט לתת סעד זמני היא “כאשר קיים קושי לכמת את ערכו הכספי של הנזק שייגרם אם לא יינתן הסעד הזמני” (ר’ פרייליך, שם בעמ’ 60 והפסיקה המובאת שם וכן). כאמור, במקרה דנן – אין כל קושי להעריך את הנזק שייגרם למבקש, שכן הוא עצמו עשה כן במסגרת תביעתו החלופית לפיצויים.

 

68. יתרה מכך, מאחר שהמבקש עתר גם לסעד של פיצויים, הוא הגיש – במקביל לבקשה לצו מניעה זמני, גם בקשה לעיקול זמני. בקשה זו נדונה על ידי השופטת ח’ וינבאום-וולצקי, שקיבלה אותה בהחלטה ביום 20.2.2020. מכוח ההחלטה האמורה הוטל עיקול זמני על זכות הבעלות של גליה במקרקעין בנכס הידוע כחלקה 729 בגוש 6579 ברחוב הטללים 8 ברעננה.

 

69. בין הסעד של צו מניעה זמני לבין הסעד של צו עיקול זמני קיים דמיון – המטרה של שניהם (ושל יתר הסעדים הזמניים) היא להבטיח “את קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק-הדין” (ההגדרה של סעד זמני בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ”ד – 1984). ואכן, שני הסעדים הללו נועדו לשמור על המצב הקיים ולהבטיח את ביצוע פסק-הדין אם זה יינתן לזכות התובע. משהמבקש בחר להבטיח את הביצוע היעיל של פסק-הדין באמצעות בקשת עיקול זמני שאף ניתן לו, הצטמצם הצורך להבטיח את ביצוע פסק-הדין גם באמצעות צו מניעה זמני.

 

70. במילים אחרות, המבקש עצמו העריך את הנזקים הכספיים שעלולים להיגרם לו לגישתו אם עמדתו תתקבל והמניות לא יימסרו לו. הוא אף דאג להבטיח את האפשרות להיפרע את הנזקים הללו באמצעות עיקול שהוטל על נכס מקרקעין של גליה. בנסיבות כאלה, אני סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשתו ולהורות גם על צו מניעה זמני.

 

די בסעד העיקול כדי להבטיח את הזכויות הכספיות של המבקש כפי שהוא עצמו העריך אותן (ועל-כל-פנים לא נטען אחרת). לאור האמור לעיל, יש לדחות אם כן את עמדת המבקש ביחס למאזן הנוחות וביחס לנזקים שייגרמו לו אם בקשתו תידחה והתביעה תתקבל בסופו של דבר.

 

71. בשולי הדברים אציין כי לגישת המשיבים, אם בית-המשפט ייעתר לבקשת המבקש, הדבר עלול לפגוע בעסקה עם המשקיע התאילנדי. עסקה זו אמנם טרם הסתיימה, אולם לגישת המשיבים, הצדדים שוקדים על האפשרות לסיימה. מבלי לקבוע מסמרות אודות טיבה של העסקה, מי מוכר את המניות מכוחה והאם אכן היעתרות לבקשה תסכל אותה, אני סבורה כי יש בטענת המשיבים האמורה כדי לחזק את האמור לעיל ביחס למאזן הנוחות. יהיה טיבה של העסקה אשר יהיה, המשקיע התאילנדי זכאי לדעת מי יהיו בעלי המניות בחברה שהוא משקיע בה, ואם אכן הוא הניח שהמבקש לא יהיה בעל מניות בה משום שהוא ימכור את כלל מניותיו במסגרת ההסדר – הרי מסקנה אחרת עלולה להקשות על מימוש העסקה.

 

72. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה.

הבקשה לצו מניעה זמני נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים בגין הבקשה בסכום של 7,000 ₪.

 

73. התיק יועבר לתז”פ לקביעת מועד לישיבת קדם משפט ראשונה ביום 21.3.2020.

 

ניתנה היום, ח’ אדר תש”פ, 04 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

 

PDF

רות רונן החלטה דוחה צו מניעה של מרדכי ברודו נ גליה גולן גילד ויוחאי גילד 52164-02-20

 

בתביעה של יוחאי נגד אמא שלו השופטת יהודית שבח סירבה למנות בורר

גם ההחלטה הזו היא פוליטית.  השופטת סירבה למנות בורר כדי שלא לקלקל לאהוד ברק את העברת המניות מאמא של יוחאי לאהוד ברק.

השופטת אומרת שאפילו אם יש עסקה לא חוקית, זה עדיין לא פוסל מינוי בורר אבל כאן יש עסקה לא חוקית מובהקת לכן היא מסרבת למנות בורר.  אבל לא ברור על איזה אי חוקיות היא מקשקשת.  שופטת שקרנית ונאלחת.

הרי יוחאי היה בעלים כדין של בטר לפני הרפורמה, ולא היתה שום בעיה.  רק אחרי שהופלל ונכנס לכלא בתאילנד, נאסר עליו להחזיק מניות בחברת קנביס בגלל ההרשעה הפלילית.  הוא מצהיר שהוא לא פעיל בחברה ושהוא רוצה למכור, כפי שהוא מחויב על פי חוק, ולכן מה פלילי בחוזה הזה עם אמא שלו????

ראו מה כותבת השופטת:  “בין לבין, ביום 16.02.2022 דווח לבורסה לניירות ערך על מימוש העסקה לרכישת מניותיה של קאן ע”י אינטרקיור, וביום 01.03.2022 מונו כונסי נכסים על מניותיה של גליה בהסכמה שניתן לה תוקף של החלטה שיפוטית ע”י כבוד סגה”נ השופט כבוב (ת”א 46866-02-22)”.

הבנתם את זה?  גליה פעלה בהסכמה עם אהוד ברק….  וזו הסיבה למה השופטת לא רצתה לקלקל לאהוד ברק את העסקה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת”א 38169-02-22 גילד ואח’ נ’ גולן גילד תיק חיצוני:                                                                   24 מרץ 2022

 

 

לפני	כב’ השופטת  י. שבח, סג”נ
מבקשים		1. יוחאי גילד 2. ישראל שלו ע”י ב”כ עוה”ד ישראל שלו וסתו גרינברג
נגד
משיבה		גליה גולן גילד ע”י ב”כ עו”ד גינו וינס
החלטה

בקשה למינוי בורר

 

1. המבקשים, מר יוחאי גילד (להלן- יוחאי), לעת הזו אסיר בתאילנד, ועו”ד ישראל שלו (להלן- עו”ד שלו) עותרים למינוי בורר בסכסוך שבינם לבין המשיבה, פרופ’ גליה גולן גילד (להלן- גליה) אמו של יוחאי, שעניינו במניות חברת הקנאביס הרפואי קאן פארמצבטיקה בע”מ (להלן – קאן) המוחזקות על ידה ובטענות יוחאי לפיהן גליה, אליה העביר את מניות קאן שהיו בבעלותו בשנים 2011-2012, מפרה את הוראת סעיף 4 להסכם שנכרת ביניהם ביום 17.05.2020 “אשר מסדיר את מערכת היחסים וההתחייבויות שביניהם בקשר עם מניות החברה אשר מוחזקות על ידי גליה עבור יוחאי” (להלן – ההסכם), ואשר לצורך מימושו מונה עו”ד ישראל שלו “כמי שאמון על ביצוע כל פעולה במניות החברה“. נטען כי אף שההסכם קובע כי “ליוחאי תהיה הזכות להחליט על שיעבוד המניות, משכונן ומכירתן…“, הרי “גליה חדלה מלשתף פעולה עם יוחאי תוך שהיא מתכחשת לזכויותיו ומונעת ממנו באופן מוחלט כל מידע בקשר עם החברה“, ובכלל זה “מידע הקשור בעסקה למכירת מניות החברה” לחברה הציבורית אינטרקיור (להלן – אינטרקיור), אשר ערכה ביום 05.04.2021 פרסום לבורסה בדבר “מזכר הבנות” לרכישת מלוא מניותיה של קאן.

עו”ד שלו טוען כי יוחאי התחייב להעביר לידיו 1% ממניות קאן כשכר טרחה.

 

המבקשים מפנים לסעיף 6 להסכם הקובע כי “…ייעשה בו [בהסכם] שימוש רק במקרה של מחלוקת בין הצדדים אשר תועבר להכרעת בורר מוסכם“, וטוענים כי על אף היותו של יוחאי אסיר בתאילנד, אין מניעה מעשית לנהל את הבוררות על דרך של ועידת וידאו.

 

2. גליה אינה מכחישה את קיומו של ההסכם, אך טוענת לפגמים בכריתתו, לאי חוקיות במימושו, לאי קיומו של סכסוך ממשי בהינתן שטרם בוצעה מכירה בפועל וטרם נתקבלו כספים בגינה, ולקשיים לקיים בוררות – הן נוכח היות יוחאי אסיר בתאילנד, הן נוכח החשש כי אינטראקציה ישירה בין יוחאי לגליה לצורך התדיינות משפטית תגבש עבירת שיבוש הליכי חקירה, והן נוכח הצורך בהשתתפות קאן, שאינה צד להסכם, כבעלת דין בבוררות, בהינתן הנסיבות שנוצרו עם הזמן.

 

גליה סומכת עמדתה על הצורך באישור היחידה לקנאביס רפואי במשרד הבריאות (להלן – יק”ר) בהקשר לזהות בעל השליטה בתאגיד בעל רישיון, ועל סירובה של היק”ר להיות יוחאי, המצוי במאסר בתאילנד, בעל שליטה בקאן. גליה מפנה להודעת היק”ר מיום 11.08.2021 לפיה “…לכאורה התוצאה המיידית של הדברים המפורטים בדיווח האמור – פקיעה אוטומטית של הרישיונות ולכל הפחות המפורט בדיווח מטיל צל כבד על האפשרות להמשך קיום רישיונות כל עוד לא יחול שינוי מהותי במצב הקיים בו הגב’ גולן מחזיקת מניות, בכל דרך בחברה, שלא לאמור משמשת דירקטורית… בשלב זה הריני מורה על הקפאת רישיונות העיסוק חלף ביטולם ומאשר המשך פעילות…” תחת מגבלות, תוך דרישה להקפאת רישיונות, ביטול מעמדה של גליה כדירקטורית, ומידע נוסף.

גליה גם מפנה למכתב נוסף של היק”ר מיום 22.08.2021 בו נאמר כי “עצם קיומו של ההסכם מטיל צל כבד, בלשון המעטה, על האפשרות של גב’ גולן להיות חלק כלשהו מהחברה. לעמדתנו לא ניתן להסתפק בהקפאת המניות, תהיה ההגדרה של הקפאה זו אשר תהיה, אלא על גב’ גולן (או מר גילד) לצאת לגמרי מהחברה, כלומר למכור את מניותיה… הריני מתיר מצב זה באופן מיוחד וזאת עד להחלטה אחרת או עד לפגות תוקף רישיון החברה או עד ל-31.12.2021, או עד למכירת גב’ גולן או עד למכירת החברה – המוקדם מביניהם“. המועד לעיל הוארך בהודעות מאוחרות יותר ועומד כעת על 24.04.2022.

בין לבין, ביום 16.02.2022 דווח לבורסה לניירות ערך על מימוש העסקה לרכישת מניותיה של קאן ע”י אינטרקיור, וביום 01.03.2022 מונו כונסי נכסים על מניותיה של גליה בהסכמה שניתן לה תוקף של החלטה שיפוטית ע”י כבוד סגה”נ השופט כבוב (ת”א 46866-02-22).

 

3. לאחר מתן הדעת לטענות הצדדים ולנספחי כתבי טענותיהם, החלטתי לדחות את הבקשה למינוי בורר.

 

4. המבקשים, שנוכח חומרת הנטען בתשובת גליה, קבלו היתר להגיש תגובה לתשובה, לא חולקים על כי היק”ר הטילה, כפי הנראה במועד קודם בלתי ידוע, איסור על יכולתו של יוחאי להיות בעל מניות בקאן, לא כל שכן בעל שליטה בה; וכי איסור זה בר תוקף, בשים לב להוראות פרק ג’1 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל”ג-1973.

 

5. אומד דעתם של הצדדים והכרתם בבעייתיות שבהסכם עוד במועד כריתתו, עולה הן מהוראת סעיף 6 רישא להסכם לפיה “מסמך זה הינו סודי ונחתם בהעתק אחד בלבד אשר יופקד בידיו הנאמנות של עו”ד ישראל שלו…“, הן מהתצהיר שנחתם ע”י יוחאי ביום כריתת ההסכם, 17.05.2020, מול הנהלת קאן, בו הצהיר כי: “I confirm that as of the date of this Letter, I am not employed by the Company, I do not provide any services to the Company and I am not engaged in any manner by or with the company”. (סעיף 3).

 

עמדתו כיום והסעד שיוחאי מתעתד לעתור לו מהבורר, לו ימונה, שמשמעותם זכות המוקנית לו לבצע עסקאות במניות החברה, להתירן או לאסור על עריכתן, אף לסכל עסקאות בהן המבוצעות ע”י אחרים – עומדים בסתירה להצהרה זו, ולא ברור מהו היסוד, העובדתי והחוקי, לטענה לפיה מעמדו הנטען הנסתר בחברה היה בגדר “סיכומים אשר היו ידועים לכל (למנהלי החברה, נושאי המשרה ויועציה)“.

 

6. מכל מקום – בהינתן האיסור האמור והניסיון לעקפו, בין קודם להטלתו ובין לאחר מכן, הרי עסקינן לכאורה בהסכם בלתי חוקי, בין שהיה כזה כבר בעת כריתתו ובין שהפך בלתי חוקי בשלב מאוחר יותר, והציפיה כי בית המשפט, או הבורר, יתנו יד לדבר – מוקשית בעיני.

אף שאין די בעצם טענת אי חוקיות על מנת לשלול מינויו של בורר מקום בו זה מתבקש, בית המשפט לא ימנה בורר בהינתן “הסכמי בוררות בלתי חוקיים שאי–החוקיות ברורה וגלויה על פניהם, בבחינת ‘mala per se’  (רע מעצם טיבו)” או “מקום ששאלת אי–החוקיות נהירה על פניה ואינה מחייבת בירור וליבון” (רע”א 6233/02 אקסטל בע”מ נ’ קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום, זכוכית ופרזול בע”מ, פ”ד נח(2) 634, 669) – כפי המצב בענייננו.

 

 

ממילא, מתן הסעד הנטען במסגרת בוררות, לו ניתן, בעין או בכסף, תוך הנחה כי מדובר בהסכם תקף “יפגע בתקנת הציבור בהכרח או ברמת ודאות גבוהה” (רע”א 2561/15 בראון נ’ גונשיורובסקי, פסקה 14, ניתן ב-26.10.2015) – ויהא צפוי לביטול מכוח עילת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ”ח-1968.

לא נותר לי אלא לתמוה על חבירתו  של עו”ד שלו לבקשת המינוי כאחד העותרים.

 

7. הבקשה למינוי בורר נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבה שכ”ט עו”ד 10,000 ₪.

 

ניתנה היום, כ”א אדר ב’ תשפ”ב, 24 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

י.שבח

יהודית שבח, שופטת, סג”נ

PDF

החלטה יהודית שבח סירוב למנות בורר בגלל פליליות חוזה יוחאי גילד נ אמא שלו 38169-02-22