איזה נוכל רוסי בשם גרגורי לרנר ישב בכלא על פרשת הונאה ומתוך הכלא הפעיל רשת שלמה של עוקצים שהבטיחו למשקיעים 24% בשנה.
היו לו סייענים מחוץ לכלא (עורכי דין, רואי חשבון, אנשי פרסום) והם רשמו את בית ההשקעות הפיקטיבי ברשות ניירות הערך.
הוגשה תביעה נגד השב”ס, המשטרה ורשות ניירות ערך שלא הזהירו את הציבור ולא פתחו חקירות. היתה תביעה נוספת נגד עיתון ברוסית “ספוטניק” שפרסם סדרת כתבות ממומנות המעודדות את העולים הרוסים להשקיע. את התביעה הזו השופטת נועה גרוסמן זרקה לפח כי “לא כל מידע עיתונאי מקיים את עיקרון ההסתמכות ואת חובת האחריות” של עיתון. “גם אם מדובר בסדרת כתבות, עדיין מוטלת על הקורא הסביר החובה לשקול את המידע ולבחון אותו בכלים נוספים”. תיק ת”א 09-163368.
בנוסף המדינה תפסה כספים של לרנר ובבימ”ש מחוזי הוחלט שרק המדינה תחלט את הכסף והמשקעים לא יקבלו כלום. בערעור זה בוטל. שופט העליון, אליעזר ריבלין, בהסכמת השופטים איילה פרוקצ’יה ויורם דנציגר קבע בערעור כי במקרה זה קיימים “נימוקים מיוחדים” המצדיקים את ביטול החילוט…. ניתן לבטל את החילוט לטובת מי שטוען “לזכות ברכוש”. יש לפרש את החוק באופן רחב יותר, כך שלא יכלול רק את בעלי זכויות הקניין ברכוש התפוס אלא יקיף את כל בעלי הזכויות במסכת הניכסית הכללית של הנידון”.
תביעה נגד המדינה שלא הזהירה משקיעים מפני נוכל
בערעור זה 2 משקיעים תובעים את המדינה (את המשטרה, השב”ס והרשות לניירות ערך) מדוע לא חקרו את ההונאה (המשטרה סגרה את התלונה ביום שנפתחה), ומדוע לא הזהירו את הציבור (הרשות לניירות ערף אישרה את ההצעה לציבור).
מי שנתן את ההחלטה בערעור הוא השופט אלכסנדר שטיין, רוסי שבולע חלדס בעצמו. תוכלו לראות כאן איך הוא יוצא מגדרו להסביר מדוע המשקיעים טיפשים, ומדוע למדינת ישראל אין כל אחריות.
כשהשופטים רוצים לתרץ מדוע מבזבזים הון תועפות על חקירות חרטא כמו חקירות ביבי, הם יכתבו כמה חשוב חקר האמת. אבל כשהמשטרה מתרשלת אז פתאום… יש שיקולי עלות מול תועלת. תירוצים מוכנים לכל דבר.
למשטרה יש שיקולי עלות מול תועלת. האומנם?
מה שצד את עייננו הוא הטענה השקרית שמשאבי המשטרה מצומצמים וזכותה של המשטרה לשקול שיקולים של עלות מול תועלת בשאלה האם לפתוח בחקירה פלילית.
ןמה הבדיחה? שזה ממש לא נכון. המשטרה הישראלית מעולם לא שקלה שיקולי עלות מול תועלת.
בתיקי ביבי המשטרה יצאה מגדרה והעמידה צוות חוקרים שיכול למלא אולם חתונות. בכל הזדמנות שיש להם מוציאים שוטרים לחו”ל, כאילו לבצע פעולות להבאת עבריינים לארץ, ובתיקי נשים בגירושין על כל פוסטמה שממציאה סיפור שהיא חשה מאויימת שולחים 5 ניידות לגבר לעצור אותו.
כשלמשטרה ולפרקליטות יש שיקולים של השגת כותרת יפה, או קידום אג’נדה כלשהי, אין למשטרה שום גבולות. הם ישקיעו בלי חשבון ואף אחד מעולם לא יבדוק האם לא ניסו להרוג נמלה עם תותחים בליסטיים.
הנה דבריו של שטינה שטיין:
“כוח אדם ושאר המשאבים אשר עומדים לרשות המשטרה הם מוגבלים מטבעם. מבחינת המשטרה, לא הייתה הצדקה להשקיע משאבים מוגבלים אלו בחקירת המקרה שלא העלה חשד ממשי לביצוע עבירה. השקעת משאבים במקרה זה ובמקרים דומים היא בגדר בזבוז
בגלל הסיכוי הנמוך לגלות ולמנוע עבירה. סיכוי זה משמעו תוחלת נמוכה יחסית של הנזק הצפוי, שאינה מצדיקה נקיטת אמצעי מנע משמעותיים. העובדה שנקיטתם נראית כדאית לאחר המעשה – לאחר שידענו כי לרנר אכן ביצע מעשה הונאה חמור ביותר והשאיר אחריו קורבנות רבים – אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.
קיומה של התרשלות אינו נקבע על בסיס החוכמה שלאחר המעשה, אלא על פי העובדות שעמדו לנגד עיני הנתבע לפני שהחליט לפעול כפי שפעל ולפני קרות הנזק (ראו עניין חמד, פסקה לפסק דינו של הנשיא א’ ברק; ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך א -544 543.(2012) ברי הוא אפוא, כי בנסיבות אלה לא ניתן להדביק תווית של רשלנות להחלטת המשטרה שלא לפעול (ראו עניין וייס, פסקאות 15-14 לפסק דינה של השופטת ד’ דורנר).
…מבחינה חברתית, אכן רצוי למנוע מעבריינים לבצע את זממם מוקדם ככל האפשר, אולם בחברה מתוקנת כמו שלנו, שחירות האדם היא נר לרגליה, המשטרה אינה רשאית לפגוע בחירות זו ולצמצמה ללא ראיות שעל בסיסן יהא זה סביר לחשוד כי אותו אדם מעורב בפלילים ופוגע באחרים. עבריין שפועל באין מפריע בזמן שחולף עד לגילוי הראיות המחשידות אשר מצדיקות חקירה, עיכוב או מעצר אכן גורם נזק לחברה, אך דומני כי לחברה שמכבדת את חירות האדם אין ברירה אלא לחיות עם נזק זה”.
אחלה בדיחה ברוסית.
פסד תביעת רשלנות המדינה שלא הזהירה מפני נוכל גרגורי לרנר עא 2394-18
One Comment
הכל מתחיל ונגמר בבית המשםט כאשר הענישה לא מרתיעה אז למה שהמשטרה תחקור בכלל