לפנינו סיפור על המוסד וכיצד הוא מתנער מאחריות מהסוכנים שהוא מפעיל. ויש כאלה הרבה. הסוכן ציון שושני הופעל כסמוי בתוך קבוצת מחבלים פלסטינית בגרמניה, נעצר יחד עם החולייה הפלסטינית שהסגיר, והגרמנים שמו אותו באותו תא עם המחבלים כשהם יודעים שהוא הסוכן הישראלי שהסגיר אותם. המחבלים התעללו בו במשך 14 הימים שהוא שהה איתם במעצר, שברו לו את העצמות, ובסופו של דבר כשהגיש תביעה בארץ, הביטוח הלאומי הכיר ב 50% נכות אחרי 7 שנות מרורים בבתי משפט, ללא תשלום רטרואקטיבי.
גלי בהרב מיארה שטיפלה בתיק (אחרי שעבר מחיפה לת"א) התעקשה שפיצוי של $1,000 הוא מעל ומעבר לתגמל אותו על חשיפת חוליית הטרור לפני פיגוע, ועל השבועיים שישיב בכלא הגרמני עם אותה חוליה שהוא חשף. גלי בהרב מיארה טענה שהוא לא היה סוכן אלא "מתנדב".
מי שטיפלה בתיק היתה גלי בהרב מיארה, אשר מרחה את התיק בכל מיני טענות שטותיות, ששושני לא היה עובד מוסד אלא רק מתנדב, ושלא היה איתו הסכם חתום, ושהוא נכנס לכלא הגרמני על עבירות פליליות "שלא קשורות לפעולות המוסד", (מה שהיה שקר מפגיע), והיא הצליחה למרוח אותו 7 שנים!!!! כלומר היה לגלי בהרב מיארה החוצפה להאשים אותו שהוא עבריין פלילי….
אם הסיפור לא היה מתפרסם בעיתונים הגרמניים (דה צייט) השופטים בישראל היו מאמינים לה שהוא נכנס לכלא הגרמני וישב עם חוליית מחבלים (שהוא עצמו הסגיר) כי הוא עבריין פלילי….
המוסד שילם לבחור $1,000 מענק על חשיפת החוליה ומניעת הפיגוע שתכננה החוליה…. המוסד התלונן שהוא פיתח תיאבון והיציו ל $400 לחודש ל 5 שנים פיצוי על הישיבה בכלא הגרמני.
לאחר שהתחיל לקבל את ההכרה בזכויות שלו, הוא ביקש הכרה רטרואקטיבית של 7 שנים למועד שבו גלי בהרב מיארה התחילה להתעלל בו, וכמובן שהכלבה התנגדה.
ומה אמר השופט אליהו בכר? שגלי בהרב מיארה התנהגה למופת, לא נפל פגם בהתנהלות שלה, והיא לא גרמה לדחיות של 7 שנים…… ההכרה הרטרואקטיבית למועד הגשת התביעה נשללה.
ככה גלי בהרב מיארה מודה ללוחמים בטרור הפלסטיני: 7 שנים של יריקה בפרצוף
מדובר באחד בשם ציון שושני אשר המוסד הפעיל אותו כשתול בתוך קבוצת מחבלים פלסטינית שפעלה על אדמת גרמניה, והמדובר בתקופה שאחרי הטבח באולימפיאדה במינכן. המוסד קיבל הוראה לרדוף אחרי כל המחבלים ולחסל אותם, והצליחו לשתול את אילן שושני בתוך קבוצת מחבלים שכזו.
בזכות אילן שושני משטרת גרמניה הצליחה לעצור את החולייה הפלסטינית של 13 איש, אבל נעצרו 14 איש והאיש ה 14 הוא אילן שושני בעצמו, ואת כולם שמו בתא אחד. למחבלים נודע שאילו שושני הוא המסתערב המתחזה שהסגיר אותם, והם פירקו לו את הצורה.
הנה מה שכתב השופט אליהו בכר על הנסיבות "בנסיבות המקרה דנא טען העותר, כי שרת את המדינה במסגרת המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים בין השנים 75' ל- 79'. באותה העת הוא הוצב בקבוצת מחבלים שהיתה קשורה לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. חוליה זו נעצרה בגרמניה יחד עם העותר שישב עימם בכלא הגרמני במעצר משך 14 ימים. במהלך חקירת החוליה התברר לחבריה כי העותר היה זה שהעביר את המידע אודותיה והוא עבר מסכת עינויים והתעללות קשה מצד חברי החוליה בתא המשותף בו שהו בכלא.
ציון שושני תבע את קצין התגמולים בחיפה, והמדינה הוציאה עליו צו איסור פרסום. בא כוחו ברי רוזנטל ביקש לבטל את צו איסור הפרסום בטענה שהכל כבר פורסם בעיתון הארץ ובעיתון הגרמני די צייט. השופטים בחיפה זרקו אותו לכל הרוחות, והוא לא אמר נואש והגיש בתל אביב עתירה מנהלית נגד קצין התגמולים.
קצין התגמולים משלם מיליונים לחיילות המוחפצות ודופק את כל החיילים הלוחמים
אנחנו אמרנו את זה אין ספור פעמים. קצין התגמולים של צה"ל הפך למכשיר סחיטת כסף מהמדינה עבור כל מיני חיילות שמציפות את הקצין בתביעות של הטרדה מינית, וכל אחת מקבלת על חיזור, נגיעה או ליטוף מיליוני שקלים, והכנסה יפה של אלפי שקלים כל חודש.
אבל כשאר הגברים שהסכנו בחירוף נפש בגופם מגישים תביעה, מוציאים להם את המיץ.. שולחים אותם לרופאים, לוועדות, וטוענים שהם התרשלו או הסתכנו מרצון….
להלן סיכום הצעות הפיצוי של המוסד לסוכן ציון שושני
תראו איך מכפישים אותו שהוא עצלן, לא רוצה לעבוד, לא רוצה להשתקם, ושהוא חושב שמגיע לו יותר מההצעה הנדיבה שהציעו לו. מעבר ל $1,000 שהמוסד נתן "בונוס חשיפת חוליית טרור), ממשלת גרמניה פיצתה אותו על מעצר השווא 20,000 מארק גרמני שזה $12,000.
כמו כן שילמו לו על הריהוט בדירה בגרמניה שנהרסה, 29,000 מארק, $17,500. כנראה שהריהוט נהרס כאשר המשטרה הגרמנית עצרה את החוליה, שכנראה פותתה להגיע אליו הביתה.
כמו כן הפקידו עבורו במשמורת המוסד 12,000 מארק $7,250) על 4 שנות עבודה . כלומר שנת עבודה 3,000 מארק או 1,800 דולר לשנה. $150 לחודש!!!!!!!!! וואוווווווו!!!!!!!!!
שימו לב שאיש מוסד ביקר אצלו בבית, ודיווח שהוא היה גר בפלורידה, אבל קיבל ביקור של איש מוסד שאמר שהוא חיב לחזור לישראל. בישראל הוא ואשתו הגיעו לפת לחם. עובדת סוציאלית בשם ליאורה כץ מעירית טבריה ניסתה לשכנע את אשתו להגיש תלונות שווא על אלימות, כדי להגיש תביעת מזונות נגדו, ולבקש שהביטוח הלאומי ישלם את המזונות. אבל האישה סירבה לשקר ולא הסכימה.
PDG
רישומי המוסד פיצוי $1000 לסוכן מוסד שחשף חוליית טרור
להלן הבקשה בחיפה להסיר את איסור הפרסום (הליך נמרח שנתיים)
שימו לב שבתוך הבקשה הזו יש כתבה בהארץ שסוקרת את פעולות המוסד באירופה לחיסול מחבלים בימים של גרמניה המערבית. אלה מבצעים הירואים ביותר של שתילת סוכני מוסד בתור מתורגמים בכלא הגרמני כדי לדובב מחבלים, חיסול חוליות של סוכנים סובייטים בקפריסין שאימנו מחבלים של אש"ף, וכו'. כתבה של מיכאל יפה ואסף נאמן "המשולש האפל".
את המדינה ייצג הפרקליט הנאלח יעקב טורס, שבהזדמנות נספר גם עליו כמה סיפורים. טורס הצליח למרוח את ההליך שנתיים. במאי 2024 יריב לוין מינה אותו לשופט שלום!!!! יריב לוין יקיר החונטה שהכניס עשרות פרקליטים נאלחים לשפיטה!!!!!
להלן הכתבה בהארץ על פעילות המוסד בגרמניה
כתבה בהארץ על פעילות המוסד בגרמניה שלילת סוכנים סמוים בחוליות מחבלים
להלן תגובתו של הפרקליט טורס לביטול איסור פרסום
שימו לב מה כותב יעקב טורס בהיותו פרקליט….. שלמרות שהדיון היה בדלתיים סגורות, התובע נכח בדיון, כך שהנוכחות של התובע בדיון של עצמו מהווה איזון בין זכות הציבור לדעת לבין ביטחון המדינה…..
ולכזה אידיוט נותנים להיות שופט????? ברי כל תובע חייב להיות נוכח בתביעה של עצמו. איך זה מאזן את הזכוות של הציבור לדעת כשהדלתיים סגורות?
הנה
להלן התצהיר לאישור הצא"פ חתום ע"י ערן דובניקוב
תצהיר עובד שבכ על פדיחה של המוסד בחתימת ערן דובניקוב
להלן החלטה של השופטת איילת דגן לדלתיים סגורות
להלן החלטה בעתירה המנהלית שהוגשה בתל אביב (נמרח 3 שנים)
שימו לב שאת פסק הדן כתב אליהו בכר שביטאון הנהלת בתי המשפט סוגד לו שהוא שופט אנושי…..
| בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים | |
| בפני | כב' השופט אליהו בכר | |
| עותר | ציון שושני ע"י ב"כ עוה"ד סיגל יער ואח' |
|
| נגד | ||
|
משיב |
משרד הביטחון-קצין התגמולים- אגף השיקום ע"י ב"כ פרקליטות מחוז ת"א-אזרחי |
|
| פסק דין |
רקע וטענות העותר
- עתירה זו עניינה דרישת העותר לקבלת הטבות וזכויות מכוח הוראות אגף השיקום 80.23 (להלן: "הוראות האגף") רטרואקטיבית ממועד תחילת נכותו.
לטענת העותר, סעיף 6 להוראות האגף השיקום קובע כי: "… ההטבות תשולמנה מיום הוועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הנכה, ובה נקבעה דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות לתשלום ההטבה", יחד עם זאת, להוראה זו קיים חריג בדמות התנהלות לא תקינה של המשיב כשאז הנכה יהא זכאי לתשלום ההטבות גם באופן רטרואקטיבי (ר' למשל עת"מ 1034/06 פלוני נ' משרד הביטחון (3.12.06), (להלן: "פרשת פלוני")בו קבע בית המשפט, כב' הש' פלפל, כי בשל התנהלות מחדלית של הרשות במשך 7 שנים, לא טופל עניינו של הנכה ולכן נקבעה תחולה רטרואקטיבית להטבות).
- בנסיבות המקרה דנא טען העותר, כי שרת את המדינה במסגרת המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים בין השנים 75' ל- 79'. באותה העת הוא הוצב בקבוצת מחבלים שהיתה קשורה לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. חוליה זו נעצרה בגרמניה יחד עם העותר שישב עימם בכלא הגרמני במעצר משך 14 ימים. במהלך חקירת החוליה התברר לחבריה כי העותר היה זה שהעביר את המידע אודותיה והוא עבר מסכת עינויים והתעללות קשה מצד חברי החוליה בתא המשותף בו שהו בכלא.
לאחר שובו של העותר לישראל הוא טופל על ידי רשויות השיקום של המוסד. שלב מסוים הופסק השיקום ללא הסבר. פניות העותר לרשויות המדינה לא הועילו. כך גם פניה למוסד לביטוח לאומי ככתובת לטיפול בענייניו לא הועילה. רק ב- 21.11.02 נודע לעותר כי הוטעה וכי היה עליו להגיש בקשה להכרה בנכות למשיב. בתחילה, דחה המשיב את הבקשה להכרה בטענה, כי ישיבתו בכלא הגרמני אינה קשורה לעבודתו במוסד. רק בתאריך 31.12.06 אישר המשיב כי העותר נקלע להסתבכות עם הרשויות במדינה בה שהה, ככל הנראה בגין פעולות שעשה במסגרת סיועו למוסד.
הדיון בעניינו של העותר התמשך. המשיב טען כי היה "מתנדב" או "שלא הוחתם על חוזה העסקה", ורק בתאריך 30.12.09, היינו כ- 6 שנים לאחר הגשת בקשת ההכרה כנכה, הורה בית המשפט המחוזי בחיפה למשיב במסגרת ע"ו 3668-01-09 שושני ציון נ' קצין התגמולים להכיר בו כנכה.
בית המשפט המחוזי תמה באותו הליך מדוע המשיב לא ראה לנכון להעלות את אותן טענות מקדמיות בתשובה לערר, אלא רק לאחר שחלפו 3 שנות התדיינות וכך גם הבהיר ביחס להטעיית העותר על ידי המוסד והפנייתו למוסד לביטוח לאומי ככתובת הלא מתאימה לטיפול בעניינו.
למרות פס"ד זה, התמשכה התנהלות המשיב בעניינו של העותר בעצלתיים ורק כשנה ממועד מתן פסה"ד הועבר התיק למומחה מטעם המשיב, וועדה רפואית מתאימה כונסה רק כחודשיים לאחר מכן ורק בתאריך 12.5.11, היינו כמעט 5 חודשים ממועד כינוס הועדה הרפואית, הוציא המשיב החלטה לפיה הוכרה נכותו של העותר בשיעור 50% לצמיתות מיום הגשת בקשת ההכרה.
- במצב דברים זה טען העותר, כי התנהלות המשיב לא היתה תקינה לאורך השנים, אחרת היה זוכה להטבות מכוח הוראות האגף שנים קודם למועד בו ניתנו לו בפועל. פניות שנעשו בעניין זה למשיב בתאריכים 14.6.11 ו- 22.9.11 לא זכו למענה למרות החובה לכך בסעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט – 1958, (להלן:" חוק ההנמקות"). אי מתן תשובה תוך 3 חודשים מהווה החלטת סירוב לא מנומקת (סעיף 6(ב) לחוק ההנמקות), כאשר אז על עובד הציבור הראיה כי ההחלטה או הפעולה שלא ניתנה לגביהם תשובה או הודעה, נעשו כדין (סעיף 6 (א) לחוק ההנמקות).
לפיכך, התבקש ביהמ"ש לקבוע, כי מאחר והמשיב לא השיב לפניות העותר בעניין זה, כי אז עסקינן בהחלטת סירוב לא מנומקת ולפיכך על המשיב הנטל להוכיח כי הסירוב היה בדין ובמקביל לקבוע, כי בנסיבות עניינו של העותר עסקינן בחריג לכלל, להלכה ולהוראת סעיף 6 להוראת אגף השיקום 80.23, לפיה אין לשלם את ההטבות באופן רטרואקטיבי ולהורות על המועד ממנו יש להתחיל ולשלם הטבות אלה.
טענות המשיב
- המשיב מצדו טען בתגובת מקדמית, כי בענייננו זה תלוי ועומד ערעור מנהלי בביהמ"ש העליון, במסגרת עע"מ 7335/10 קצין התגמולים נ' משה לופו (להלן: "פרשת לופו") שהוגש על פסק דינה של כב' השופט אגמון במסגרת עת"מ 1860/07 לופו נ' קצין התגמולים ובו בוטלה הוראת אגף השיקום 80.23, בדבר המועד ממנו יש לתן ההטבות והעמידה אותו על מועד קביעת הנכות (בין התגובה המקדמית לתגובה לעתירה עצמה שהוגשה לאחר מיכן ובתאריך 29.12.13 הוכרעה פרשת לופו בביהמ"ש העליון בו נקבע כי יש להשוות את מועד תחילת ההטבות המוענקות לנכי צה"ל מכוח הוראות פנימיות של משרד הביטחון, להטבות המוענקות עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום)[נוסח משולב], התשי"ט-1959 אם כי אין להחיל את ההלכה באופן רטרואקטיבי אלא החל ממועד מתן פסה"ד בפרשת לופו ואילך. כלפי פסה"ד הוגשה בקשה לדיון נוסף דנ"מ 302/14 הנדונה בפני כב' הש' ג'ובראן וזו טרם הוכרעה).
- המשיב הדגיש, כי פנייתו של העותר להכיר בתשלום ההטבות רטרואקטיבית מתאריך 14.6.11, לא נענתה בשל תקלה טכנית. יחד עם זאת, הסביר, כי הטבות אלה אינן ניתנות רטרואקטיבית אלא ממועד קביעת דרגת הנכות המזכה בהטבה. עמדה זו זכתה כאמור לגיבוי בפסה"ד שניתן בפרשת לופו, בו ביהמ"ש העליון לא בהתייחס לכל אותם מקרים שנדונו ערב מתן פסה"ד בביהמ"ש העליון.
המשיב אף סבר, כי יש למנוע דיון אקדמי בעניינו של העותר וכן כי קיימת חזקת תקינותו של ההליך המנהלי גם ביחס לעותר זה.
- בכתב התשובה המלא שהגישה המשיבה נטען, כי העותר הגיש תביעתו למשיב במקור תאריך 26.11.2002, וזו נדחתה ע"י משיב ב- 31.3.03. בשנת 2004 הוגש ערר לוועדת הערעורים שליד בימ"ש השלום בחיפה. הערר נדחה בתאריך 26.11.08 ובחודש ינואר 2009 הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה שהכריע בו בתאריך 30.12.09 וקבע כי על קצין התגמולים לבדוק תביעת העותר לגופה, כאשר חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט – 1959, חל בעניינו של העותר. בתאריך 23.1.11 נקבעו לעותר 50% נכות נפשית מיום הגשת תביעתו לקצין התגמולים ובתאריך 12.5.11 ניתנה החלטת קצין התגמולים המכירה בתביעתו של העותר בגין PTSD והודע לעותר על דרגת נכותו. העתירה דנן הוגשה ב- 14.6.11, על מנת לקבל תשלום ההטבות באופן רטרואקטיבי, וזו אינה במקומה לאור פסה"ד בפרשת לופו. המשיב הדגיש, כי הוראה 80.23 בוטלה במסגרת פסה"ד, אך הביטול חל על החלטות שניתנו ממועד פסה"ד בביהמ"ש העליון ואילך, באופן המחייב דחיית עתירת העותר, שכן עניינו הובא בפני ועדה רפואית קודם למועד מתן פסה"ד. מכל מקום, סבר המשיב, כי יש להמתין עד להכרעת ביהמ"ש העליון בדנ"מ 302/14 שהוגש בפרשת לופו.
- מעבר לאמור טען המשיב, כי אי רצונו של העותר להמתין עד להכרעת ביהמ"ש העליון בדיון הנוסף מתמיהה וכל דיון עתה הינו כאמור אקדמי. מעבר לאלה, קיימת למשיב חזקת תקינות ההליך המנהלי ולפיכך עתר המשיב לדחיית העתירה.
דיון
- תחילה יצוין, כי אין חולק שהמשיב לא הגיב לדרישת העותר קודם לעתירה להחלה רטרואקטיבית של זכויותיו על פי הוראת האגף 80.23. הוראת חוק ההנמקות סעיף 2(א) קובעת:
"2. (א) נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה".
בעת"מ (ת"א) 44786-05-12 אופיר דוד נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום(10.8.2014) (להלן:"פרשת אופיר דוד") קבעתי כי:
"הסנקציה הקבוע ככל שעובד הציבור (ובענייננו הועדה הרפואית העליונה) נמנעה ממענה כאמור הינה היפוך נטל הראיה היינו כי הפעולה, בנסיבות דיון על המשיב 1 להוכיח כי ההחלטה שלא להכריע בעניינו של העותר בוועדה הרפואית העליונה, לאורך 7 שנים היתה כדין (ר' אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המנהלי (כרך 3)354-355; וכן בג"צ 2159/97 מועצה מקומית אשקלון נ' שר הפנים, פ"ד נב(1) 89 (1998))"
במילים אחרות על המשיב הנטל להוכיח כי העותר אינו זכאי להטבות רטרואקטיביות.
- בנסיבות טען המשיב כטענה מרכזית, כי פסה"ד בפרשת לופו מחייב גם את בימ"ש זה. אלא שלא ההלכה נשוא פרשת לופו עומדת על המדוכה, בהיותה חיה ונושמת, אלא החריגים לה, היינו השאלה האם התנהל המשיב כלפי העותר באופן שיצדיק חריגה מההלכה הנוהגת. כפי שיובהר להלן, הפסיקה הכירה במקרים ובהם חלה תחולה רטרואקטיבית של הוראות אגף השיקום לנוכח התנהלות לא ראויה של המשיב (ר' פרשת פלוני ופרשת אופיר דוד).
אפשרות חריגה מהוראות אגף השיקום הוכרה כבר בבג"צ 292/84 בודיק נ' אגף השיקום (לא פורסם, צוטט בעת"מ (ת"א) 1034/06 פלוני נ' שר הביטחון (3.12.2006)), קבע ביהמ"ש העליון, כי יש ללכת עם הוראות הדין, היינו יש לשלם את ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום, אך עדיין סבר כי יתכנו מקרים ובהם ההחלטה תהא אחרת וכלשונו:
" יתכן שהדין היה אחר לו הוכח שהרשות השיבה תחילה פני נכה ריקם מטעמים שרירותיים או זדוניים או גרמה במחדליה היא להימשכות ההליכים יתר על המידה".
בבג"ץ 3901/94 נוי נ' משרד הביטחון (20.12.94), נדחתה אמנם עתירת העותר אך ביהמ"ש ציין, כי:
"עיקרו של דבר, אך מובן שבית המשפט לא יתערב בשיקולי אגף השיקום בקביעת נוהליו אם לא נתגלו פגמים, מעשי הפליה או מעשים הנוגדים סדרי מינהל תקינים".
בעת"מ (ת"א) 1034/06 פלוני נ' שר הביטחון ( 3.12.2006) קובע ביהמ"ש, כי מקום בו:
"כתוצאה ממחדליה של הרשות במשך 7 שנים, כשהיא מודעת או אמורה להיות מודעת למקרהו של העותר, כשהיא מודעת או אמורה להיות מודעת לכך שהוא אינו מסוג לטפל בענייניו עקב מצבו הנפשי, – הנושא פשוט לא טופל. במקרה מעין זה, מנועה הרשות לטעון כי אין תחולה רטרואקטיבית להטבות. טענות מעין אלה יהיו היעדר תום לב ודרך מקובלת, לאור התנהלותה היא . התנהלות מעין זו יוצרת אפליה פסולה בין נכים שטופלו, לבין נכה שלא טופל באשמת הרשות, למרות ששני דוחות המתייחסים אליו, הובאו בשנים 1991 ו – 1993 לידיעתה.".
כך גם בפרשת אופיר דוד הוריתי לשלם ההטבות רטרואקטיבית לאחר שסברתי כי:
"במקרה דנא, הוגש ערעור לוועדה העליונה ב- 28.2.03, אלא שרק בתאריך 8.4.10 ו- 27.6.10, ובעקבות החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ישבה הועדה הרפואית העליונה על המדוכה וקיבלה את עררו של העותר על קביעות של הועדה המחוזית 7 שנים קודם לכן"
- המסקנה הינה, כי ביהמ"ש יחרוג מהוראות אגף השיקום רק במקרים חריגים בהם המשיב הפעיל טעמים שרירותיים או זדוניים או גרם במחדליו התמשכות ההליכים יתר על המידה. בנסיבות המקרה לא דרש העותר לדרוש קבלת ההטבות קודם למועד הכרתו כנכה, היינו שנת 2002. בבחינת התנהלות המשיב משנה זו ואילך לא מצאתי כי הופעלו כלפיו טעמים שרירותיים או זדוניים באופן חריג. תהיתי אם אין מקום בנסיבות לראות במשיב מי שמשך ההליכים להכרה בנכות העותר יתר על המידה, אלא שעיקר התקופה התנהל ההליך בביהמ"ש (ועדת הערעורים בשלום בחיפה ובערעור במחוזי בחיפה) היינו במסגרת משפטית מחייבת וקשה להניח כי במסגרת שכזו התמשך ההליך באופן שאינו נשלט ע"י ביהמ"ש למרות הנטען כלפי התנהלות המשיבה בהליך עצמו. בעקרון הנני בדעה ולפיה, בירור ההליך במסגרת משפטית ראויה אינו מהווה מחדל של הרשות, כזה המצדיק תחולה רטרואקטיבית של הוראה 80.23. כך גם פרק הזמן שחלף ממועד מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי בחיפה ועד לקביעת שיעור נכותו של העותר, היינו פרק זמן של כשנה וחודשיים, אינה בלתי סבירה בנסיבות.
לפיכך, בהתעלם מהתקופה שקדמה לשנת 2002, שכן ההטבות המתבקשות בעתירה מתבקשות ממועד ההכרה בנכותו, היינו 26.11.2002 (ר' נספח ו' לעתירה), לא סברתי כי המשיב התנהל באופן זדוני או שרירותי וכי מחדליו הם שהביאו להתמשכות ההליך להכרה בנכותו באופן בלתי סביר באופן שהיה ממצופה ממנו בנסיבות כגון דא. לפיכך אין מקום להכיר בהתנהלות המשיב ככזו שיש לראות בה חריג להוראות אגף השיקום כפי בקשת העותר בעתירתו.
סוף דבר
- דין העתירה להידחות.
בנסיבות המאוד מיוחדות של העותר, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.
המזכירות תשלח עותר פסה"ד לצדדים.
+
ניתן היום, ד' חשוון תשע"ה, 28 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.
פסד ציון שושני נ קצין התגמולים סוכן מוסד שתול בגרמניה 2245-11-11
כאשר פרש השופט הנבלה אליהו בכר פירגנו לו שהיה שופט אנושי…….
הכתבה הזו התפרסמה במגזין הפירגון לשופטים "בית המשפט" בהוצאה לאור של הקוקסינל שלמה בוצ'צ'ו עם הלשון הכי ארוכה שמשתלחת במעלה משעול התחת של כל שופט ושופטת. פורסם 15/9/2025.
באולם מלא עד אפס מקום: השופט אלי בכר פורש, מותיר מורשת אנושית
באירוע מרגש ורב משתתפים, נפרדה מערכת המשפט מהשופט אלי בכר, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, שפורש לגמלאות לאחר למעלה משני עשורים על כס השיפוט. השאיר אחריו פסיקה עקרונית, רוח משפטית יציבה ובעיקר דוגמה אנושית יוצאת דופן.
האודיטוריום בקומה מינוס אחת של היכל המשפט בתל אביב היה מלא עד אפס מקום. שופטים מכל הדרגות, עורכי דין, עובדי מערכת המשפט, בני משפחה, חברים ומוקירי דרך מילאו את האולם כדי להוקיר את דרכו המקצועית והאישית של אחד השופטים הבולטים של דורו. האולם שהכיר תיקים רגישים וקשים לבש באותו יום פנים אחרות של הוקרה והתרגשות.
השופט אלי בכר נולד בשנת 1959 בישראל. את לימודיו סיים בתיכון אחד העם בפתח תקווה, שירת בצה"ל כבקר טיסה והחל בלימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא הוסמך כעורך דין בשנת 1990 וניהל במשך כמעט עשור משרד עצמאי. במרץ 1999 מונה לשופט בית משפט השלום בתל אביב, התקדם לבית המשפט המחוזי בשנת 2010 ובשנת 2020 מונה לתפקיד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב.
האירוע נפתח בדבריה של השופטת נועה גרוסמן שהנחתה את הטקס בהתרגשות ניכרת. אחריה עלו בזה אחר זה דוברים שנגעו כולם בדרך זו או אחרת במסלול חייו של בכר. בין הדוברים היו השופטות שלומית יעקובוביץ, חדוה וינבאום וולצקי, אירית קלמן ברום, וכן השופטת לימור ביבי בשם נציגות השופטים והעניקה את שי הפרידה. כל אחד מהם הביא עמו היבט אחר, מקצועי, אישי או מוסדי, באישיותו ובתרומתו של בכר למערכת.
רגעים עזים של רגש ליוו את דבריה של העוזרת המשפטית שלו, עורכת הדין אפרת שפילמן כספי, שפרצה בבכי באמצע נאומה וריגשה את הנוכחים. גם הקלדנית הוותיקה גב' שרית אברהם נשאה דברים לבקשתו האישית של בכר, מחווה נדירה המלמדת רבות על יחסו האנושי לכל איש ואשת צוות בבית המשפט.
בהמשך עלו ילדיו של השופט בכר, טל גרינברג ואילון בכר, שנשאו דברים יחד עם בני המשפחה והנכדים. דבריהם היו מלאי אהבה, הומור וגעגוע מוקדם והוסיפו נדבך משפחתי חם לאירוע. את דברי הברכה חתם נשיא בית המשפט המחוזי השופט גלעד נויטל, שהדגיש את תרומתו המקצועית של בכר אך בעיקר את אופיו האנושי. לדבריו, אלי היה שופט מצוין אך קודם כל בן אדם, חבר למערכת ומנהיג שקט. נויטל הוסיף כי הדלת בבית המשפט תישאר תמיד פתוחה בפניו גם לאחר פרישתו.
מעבר לרגעי ההוקרה האישיים, השאיר בכר חותם עמוק גם בפסיקה מהותית שעיצבה את גבולות השיח הציבורי והמסחרי בישראל. בפסק דין תקדימי קבע כי אין בסאטירה משום חסינות אוטומטית מפני אחריות משפטית. העיתונאית כרמלה מנשה, שתבעה שישה מיליון שקלים בגין חיקוי מבזה שביצעו שדרני הרדיו הראל סלוצקי ועופר דומינגז, זכתה לפיצוי בסך 600 אלף שקלים. פסק הדין קבע גבולות ברורים בין חופש הביטוי לבין הגנה על כבוד האדם והיווה אבן דרך בתחום זה.
דבריו של בכר עצמו נישאו בקול שקט ויציב, אופייני. הוא הודה לכל מי שליווה אותו לאורך הדרך וציין כי בעבורו השיפוט לא היה תפקיד אלא שליחות. לדבריו, זה הזמן להקשיב מחדש, ללמוד מחדש ולהישאר עם הלב פתוח. המשפט איננו מסתיים בפרישה, הוא אמר, אלא ממשיך להדהד בין בני האדם, במילים ובמעשים.
הפרידה מהשופט אלי בכר לא סימנה רק את סיומו של פרק שיפוטי מרשים אלא גם את לכתו של אדם שהביא עמו רוח אחרת למערכת. כזו שאינה מתפשרת על איכות מקצועית אך גם אינה מרפה מהצורך האנושי לראות את האדם שמולך.
האודיטוריום התרוקן לאטו עם תום האירוע אך התחושה שנותרה הייתה ברורה. מערכת המשפט נפרדת היום מאיש של אות ומופת שמילות הפרידה ממנו אולי נאמרו אך נוכחותו תישאר חיה עוד שנים רבות במסדרונות ובפסיקות שהוא הותיר אחריו.
בין האורחים נכחו שופטי המחוזי, בהם יעל בלכר, חנה פלינר, מיכל רוזן עוזר, עודד מאור, נפתלי שילה, לימור ביבי, עידית ברקוביץ, טלי לוי מיכאלי, שלומית יעקובוביץ, אירית קלמן, חדוה וולצקי והמזכיר הראשי אלירן עזרא. נוכחותם הדגישה את ההערכה וההוקרה הרבה להן זכה השופט בכר כעמית וכאדם, והוסיפה נדבך נוסף לאירוע פרידה שהותיר רושם עמוק בלב כל המשתתפים.
https://www.beithamishpat.co.il/post/court-1967