הרשמת טלי להב: “לא אפסול עצמי כי גם אם אני פסולה הודאה בעילת פסילה פוגעת בהגינות המשפט ואימון הציבור”

יש בירושלים רשמת בשם טלי להב עם רקע כמפקחת על מקרקעין, וכיום עושה תיקים פליליים.  באינטרנט כתוב עליה שהיא “שפחה חרוכה” של המשטרה, לא נותנת לחקור עדים, ושהיא רק מרפרפת על הניירות….

הוגשה נגדה בקשת פסילה בתיק ששוויו 6,000 ש”ח.  ראו איך היא נימקה מדוע אינה פוסלת עצמה.  לטענתה גם אם היא פסולה, וגם אם היא חרצה דין, וגם אם היא לא נייטרלית, וגם היא מטה דין, הרי שעצם הודאתה בכך שהיא עשתה את כל הדברים האלה יגרום לפגיעה באימון הציבור בה, ועל כן על מנת שלא להודות שהיא אכן חרצה דין והיטתה דין, היא לא פוסלת עצמה…..

עוד היא טוענת שבעליון, הנשיאה הקודמת אסתר חיות המציאה עוד קומבינה להכשיר שרצים והיא הקומבינה שגם שופט פסול שיש לו ניגוד עניינים ושהיטה משפטי יש לו “חובה לשבת בדין”.

כלומר המציאו איזה שטות שיש “חובה לשבת בדין” שהיא גוברת על כל עילות הפסילה (ניגוד עניינים, חריצת דין) וכך גם שופט פסול יכול להמשיך לשפוט בניגוד עניינים ובחריצת דין, כי המציאו “חובה לשבת בדין”.

הבנתם את הקומבינות האלה?

ראו שאולוף נ מוטהדה, בקשה לפסילת הרשמת טלי להב, כשלטענת הרשמת אם היא תודה באשמה הרי ש”פסילה לא מוצדקת פוגעת בהגינות המשפט ואימון הציבור”.  50184-10-21.

מדובר בתיק התנגדות לביצוע שטר בסך 6,000 ש”ח מההוצל”פ. נגד הרשמת הזו הוגשה בקשת פסילה ע”י הנתבע ללא עורך דין.

לטענתה של הרשמת טלי להב “כבר נפסק כי מקום שבו פוסל עצמו שופט מלדון בתיק בלא עילה מספקת, נפגעים הגינות המשפט ואמון הציבור בו (ע”פ 9189/11 כהן נ’ מדינת ישראל, פסקה 4 (25.12.2011); ע”א 4160/96 שחר נ’ מושונוב, פסקה 8 (27.9.1996)).”

להלן פסק הדין

בפני פניית הנתבע ל”פסלותה לאלתר של הרשמת כליל מלדון בתביעותי”, בין היתר בטענה, כי התובעת הינה “עולם תחתון “שבאיומים” הוציאו ממני כסף” (ר’ בקשה מיום 7/7/22) ובהתאם לבקשה נוספת מטעמו, מיום 30/8/22, לפיה- “ישנה הבחנה ברורה ברידוד משפטי מובהק לומר הטיית האיזון המשפטי” ומכאן הבקשה ל”פסלותה של הנ”ל”.

ברקע הבקשה מצוי פסק דין שניתן בתביעת הנתבע (כתובע), ואשר התבררה בשבתי כמותב בבית המשפט לתביעות קטנות וכן תלונה בעטיו של אותו פסק דין, שניתן ביום 28/4/22, אשר שהוגשה ע”י המבקש לנציבות תלונות הציבור על השופטים ונדחתה על כל חלקיה, לרבות העדר היעתרות “לבקשתו של המתלונן בכל הנוגע לפסילתה של הרשמת מלדון בענייניו בעתיד…”.

ככלל, בסעיף 77(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ”ד – 1984 , נקבע, כי-

“בעל דין רשאי לבקש ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט”.

בפסק דין שניתן אך לאחרונה ע”י כב’ נשיאת בית המשפט העליון, הגב’ אסתר חיות, ב ע”א 4686/22 דניאל בילק נ’ חוף דולפינריום בע”מ (נבו 09.08.2022)‏‏ נקבע, כי –

“בעבר נפסק כי “הדרך להשיג על החלטות בית המשפט שאינן לרוחו של [הטוען לפסלות], היא בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא בהליכי פסלות” (ע”א 5218/18 פלוני נ’ פלונית, פסקה 3 [פורסם בנבו] (5.8.2018)). עוד נקבע בפסיקה כי החלטות שניתנות במסגרת ההליך – לרבות החלטות בעניין סעד זמני – אינן מקימות כשלעצמן עילת פסלות, ויש ליישם בכל מקרה לגופו את המבחן המהותי שעניינו חשש ממשי למשוא פנים (ראו, למשל: ע”א 4494/22 פלוני נ’ פלונית, פסקה 13 [פורסם בנבו] (3.8.2022)).”

כב’ הנשיאה מתייחסת אף ללשון הבקשה שם, ולהבנתי אף כאן-

“לא שוכנעתי כי עלה בידי המערערים להצביע על חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך על ידי המותב, אף לא בקירוב…לבסוף אדגיש כי הלשון הבוטה שבה ניסחו המערערים את טענותיהם, אכן אין לה מקום וראוי היה להימנע מכך.”

גם במקרה שבפני, מייחס הנתבע בלשון בוטה טענות קשות כנגד התובעת ואף כנגד המותב.

חרף נטיית הלב לאפשר הקצאת הבקשה לדיון בפני מותב אחר, ולו בשל לשונה הבוטה כאמור של הבקשה ותוכנה, נבצר ממני לעשות כן, לפי שהזכות והחובה לשבת בדין מוכרת וידועה בהיותה מעוגנת בפסיקת בית המשפט.  בהקשר זה כב’ הנשיאה חיות ב ע”א 3168/18 שרון שפורר נ’ לשכת עורכי הדין בישראל (נבו 11.06.2018)‏‏ בהלכה מחייבת, כי-

“ואולם, עניין של מה בכך אינו יכול להקים עילת פסלות בהינתן העקרון הבסיסי שעליו אנו אמונים כשופטים ולפיו הזכות לשבת בדין משמיעה לנו גם את החובה לעשות כן (ע”פ 1683/09 ניר נ’ ועד מחוז ת”א – לשכת עוה”ד (22.6.2009). כן ראו: מאיר שמגר “על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע” גבורות לשמעון אגרנט 87, 109 (1987)). וכבר נפסק כי מקום שבו פוסל עצמו שופט מלדון בתיק בלא עילה מספקת, נפגעים הגינות המשפט ואמון הציבור בו (ע”פ 9189/11 כהן נ’ מדינת ישראל, פסקה 4 (25.12.2011); ע”א 4160/96 שחר נ’ מושונוב, פסקה 8 (27.9.1996)).”

במקרה זה, עצם מתן פסק דין כמתחייב הדוחה את תביעת הנתבע, כתובע שם, אין בה כשלעצמה כדי לגרום לצד להליך או למותב חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. דבר יום ביומו מתקבלות ונדחות תביעות וצדדים מוסיפים להתדיין בפני אותו מותב. גם תחושתו של הנתבע, כי חש בהטיית “האיזון המשפטי”, מצערת אך אינה נסמכת על מבחן אובייקטיבי ומכל מקום רשאי היה המבקש להשיג על תוצאת פסק הדין בפני בית המשפט המוסמך, המהווה על פי חוק אבן הבוחן לתוצאת הליך שיפוטי בפני הערכאה הדיונית.

מנגד, תגובת ב”כ התובע מדברת בעדה ותומכת בתוצאת החלטה זו. ולכן, איני מוצאת לפטור עצמי מן החובה (והזכות) לדון בבקשה שהוקצתה לדיון בפני.

הבקשה דנן נדחית איפוא.  בהתאם לסעיף 77א’ לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984  ” רשאי בעל דין לערער עליה לפני בית המשפט העליון”.

ניתנה היום, י’ אלול תשפ”ב, 06 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

בכירה טלי להב

PDF