בעלה של שקמה ברסלר “אורי מהשב”כ” הגיש חוו”ד מומחה בתיק הוצלפ נגד הרשות הפלסטינית: “אם לא ישלמו לחמאס יהיה חיכוך צבאי” ב 2022

לפנינו הליכים בהוצל”פ מטעם הרשות הפלסטינית לביטול עיקול שהטילו עליה רשמי ההוצל”פ אביעד איגרא ודניאל מרדכי דמביץ בגין חובות של החמאס לנפגעי טרור ישראלים. תיק 03-25153-11-9.  בתיק זה הוגשה חוות דעת מומחה מטעם אורי מהשב”כ.  הוא אומר שאם יפגעו לחמאס כספים שמגיעים לו, יהיה “חיכוך צבאי”.

הכוונה להטלת עיקול בישראל על הרשות הפלסטינית בגובה החוב של החמאס לקורבנות טרור חמאס (קרן 90 מיליון ש”ח וב 2022 500,000,000 ש”ח.  כיום זה בטח 700-800,000,000 ש”ח.

קראו טוב טוב את חוות הדעת הזו ואימרו לעצמכם האם השם “אורי מהשב”כ” מזכיר משהו או מישהו או מישהי??????

מסתבר שבעלה של שקמה ברסלר חשף עצמו בחוות דעת שהגיש מטעם השב”כ בה הזדהה כ”אחראי על המחקר הכלכלי בשב”כ”, וזאת כאשר מי שמקבלים את המסמך בהוצל”פ הם הנתבעים:  החמאס והרשות הפלסטינית.  נ… ואחרי זה משאימים את עדנה קרנבל בחשיפה של זהות שב”כניק חסוי?

 

העו”ד של הרשות הפלסטינית ירון לביא טוען שהרשם אביעד איגרא ביצע פעולות אסורות ולא חוקיות מאחורי גבה של הרשות הפלסטינית, גם כשהכשיר המצאה של מסמכים למוקטעה בזמן הקורונה כשהמוקטעה היתה סגורה, וגם כי קיים דיון במעמד צד אחד לביסוס העובדה שהרשות הפלסטינית מחזיקה כספים עבור החמאס, וזה עובדתית לא נכון.

העו”ד הפרטי של אבו מאזן בישראל, ירון לביא מתל אביב (בתמונה), טען שהרשות הפלסטינית לא מחזיקה כספים עבור החמאס, ובכלל יש חוות דעת מומחה בשם אורי מהשב”כ “עובדתית וביטחונית” הקובעת שמבדיקה של שב”כ אין ברשות הפלסטינית כספים של החמאס.

מדובר בתביעה שהגישו קורבנות טרור החמאס נגד החמאס.  באי הכוח שלהם הגישו את פסק הדין להוצל”פ נגד החמאס.  כשהבינו שאין דרך לבצע מסירה משפטית על החמאס, החליטו ללכת בדרך עקומה ולבקש לצרף את הרשות הפלסטינית (שהיא לא נתבעה בבית המשפט) בטענה שהם צד ג’ שמחזיק כספי חמאס.

עו”ד ירון לוי טוען שבספטמבר 2022 קיבלו ברשות הפלסטינית מכתב מההוצל”פ על עיקול בגין חוב של 407,000,000 ש”ח, ובאוקטובר החוב תפח ל 475,000,000 ש”ח, וכבר הגיע לחצי מיליארד ש”ח.  הקרן היא רק 90,000,000 ש”ח.

 

המדינה הגישה את חוות הדעת של אורי מהשב”כ באופן פומבי

 

עו”ד ירון לביא טוען שחודש לפני העיקול ב 29/8/2022 כשהרשות הפלסטינית עוד לא ידעה שצורפה לתיק ההוצל”פ מדינת ישראל עצמה (באמצעות עו”ד איתי אפטר) הגישה דו”ח מומחה של אורי מהשב”כ.

 

 

עו”ד ניצנה דרשן לייטנר סיפרה לעיתונות שהשב”כ שלח נציגים להוצל”פ

 

שימו לב:  הפעם אורי לא יכול לטעון שחשיפת דו”ח המומחה שלו פוגע בביטחון המדינה, כי ההליך בהוצל”פ לא חסוי, על הדו”ח שלו לא כתוב חסוי (כתוב “שמור” אבל זה תויק בתיק פומבי), והמדינה עצמה (עו”ד אפטר) ידעה שהיא מכניסה את הדו”ח בתיק שבו החמאס הוא הצד שכנגד, והרשות הפלסטינית היא צד ג’ (מחזיק בכספי עיקול), כלומר שאין ספק שידעו שזה יגיע לידיעת החמאס ואנשי אבו מאזן – ובאי כוחם.

יכול להיות שהגרסה הזו היא הפומבית ושלתיק תויקה גרסה חסויה מפורטת יותר.  אי אפשר לדעת.  מה שבטוח זה שחוות דעת זו שלפניכם היא פומבית לגמרי. מי שכן יודעת מה הוגש בתיק זו עוה”ד של התובעים ניצנה דרשן לייטנר שגם דאגה לעשות כתבה על הנושא.  ניצנה אומרת במפרש שנציגי שב”כ היו בדיון, כלומר אורי היה שם להיחקר על חוות דעתו.

ראו כתבה בערוץ 7 של עידן בן פורת 20/10/2022:

“משרד האוצר חשף: בכל חודש מועברים בין 600-700 מיליון ש”ח מישראל לרשות הפלסטינית. משרד האוצר הודה בפני ארגון שורת הדין: 2 מיליארד ש״ח ממשכורות המחבלים מוחזקים בקופת המדינה.  היום (ה׳) התקיים דיון בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים בתיק התביעה של משפחת גביש – שאיבדה 4 מבניה בפיגוע הירי הרצחני בביתה בשנת 2002 – נגד חמאס והרשות הפלסטינית.  בדיון נכחו כעשרה נציגים מטעם המדינה, לרבות משרד החוץ, משרד הביטחון, השב”כ והמל”ל. כמו כן, נכחו עורכי דינה של הרשות הפלסטינית.  במהלך הדיון נחשף כי מדינת ישראל אכן מחזיקה בכספים השייכים לרש”פ, והיא גובה כמיליארד שקלים בחודש, ומהסכום הזה מורידה כספים שהרש”פ חייבת לרשויות במדינת ישראל. כך שבפועל מועברים בין 600 ל-700 מיליון ש”ח בחודש.

בדיון שנערך חקרו עורכי הדין של המשפחה מטעם ארגון שורת הדין את נציגת משרד האוצר, ערבה אלפסי, היועצת למנכ”ל משרד האוצר, אודות כספי הרשות הפלסטינית שמחזיקה המדינה.

https://www.inn.co.il/news/580497

 

בתמונה:   העו”ד של אבו מאזן – ירון לביא.

 

עוד מלין עו”ד ירון לביא שהתיק בבית המשפט הסתיים בפסק דין ב 2006.  התיק הזה בהוצל”פ נגד החמאס נפתח ב 2011 ונסגר ב 2018.  אבל ב 2019 באי כוח הזוכים ביקשו להפעיל אותו מחדש בטענה שנכנסו לתוך ישראל 2 ספינות של החמאס שאפשר לעקל, ולא כתבו כלום על עיקולים אצל הרשות הפלסטינית.

הנה חוות הדעת של אורי מחטיבת המחקר של השב”כ  31/7/2022

 

אורי כותב שהוא עובד בחטיבת המחקר של השב”כ מ 2013.  השכלתו תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בלימודי מזרח תיכון.

אורי נתבקש לחוות דעתו כמומחה האם הרשות הפלסטינית מעבירה כספים לחמאס, ומה ההשלכות הביטחוניות מהחלטה לחייב את מדינת ישראל לקזז לרשות הפלסטינית את סכומי פסק הדין שבהם חויב החמאס.

לדבריו מיוני 2007 החמאס מבודל מהרשות הפלסטינית. פוליטית, בירוקרטית, כלכלית, אזרחית ואפילו בידולים זהותיים-תפיסתיים כגון רמת הדתיות ותמיכה באלימות.

אבו מאזן מתכחש לחמאס ולא ביקר ברצועה מאז 2007. הוא נקט סנקציות ורדף אחרי פעילי חמאס ברצועה. הוא הדיר את חמאס מהמועצה המחוקקת. אבו מאזן הפחית לחמאס 25% מהמימון שהרצועה משלמת עבור צרכי החמאס לחיי היום יום.

הרשות משלמת כל חודש 400,000,000 ש”ח עבור צרכי היום יום של החמאס (חשמל, מים, משכורות), אבל זה לא מגיע ישירות למוסדות חמאס, אלא ישר לעובדים או בקיזוזים מול מדינת ישראל שמספקת את השירותים האלה.

חמאס לא מעורב בהעברת כספים אלה.

מטבע הדברים חמאס בוודאי מעונין בהמשך תשלום הצרכים האזרחיים (שלא מועברים לו ישירות).

אם ישראל תממש את העיקולים יש 3 תרחישים ריאליים:

א. חידוש החיכוך האלים בידי חמאס על ישראל בדגש על לחץ עממי, שעלול להתפתח לחיכוך צבאי.

ב. פגיעה במציאות האזרחית ברצועה שעלולה להתפתח למשבר הומניטרי.

ג. הרשות עלולה לקדם צעדי תגובה ולהפסיק או לצמצם  שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל.

 

 

PDF

 

חוות דעת מומחה שבכ אורי בתיק נפגעי טרור נגד הרשות הפלסטינית לחמאס יש אינטרס לקבל כסף 31-7-2022

 

להלן הבקשה של הרשות הפלסטינית בהוצל”פ לביטול החלטת עיקול במעמד צד אחד שהיא מחזיקה כספי חמאס

 

 

הבקשה לביטול העיקולים בהוצלפ על הרשות הפלסטינית בגין חובות חמאס - Copy

להלן נספחים קובץ 1 של אישורים כוזבים של משרד המשפטים לביצוע המצאה מחוץ למדינה (ברמאללה)

 

 

הנספחים בהוצלפ של הבלגן שעשה רשם הוצלפ אביעד איגרא לרשות הפלסטינית - Copy

 

להלן נספחים קובץ ב’ של הליך במעמד צד אחד אצל רשם הוצלפ דניאל מרדכי דמביץ

הזוכה:  מנחם גביש.  התיק:  03-25153-11-9.  תאריך 20/1/2015

3 נספחים הליכים רשם הוצלפ דניאל מרדכי דמביץ לקבוע שהרשות הפלסטינית מחזיקה כסף לחמאס 03-25153-11-9 - Copy

 

להלן נספחים קובץ ג’ מסירות כוזבות של הזמנה לדין ברמאללה שאושרו בדיעבד ע”י משרד המשפטים

 

2 מסירות כוזבות של הליכי הוצלפ לרשות הפלסטינית באישור איתי אפטר - Copy

 

וראו בקשה שהוגשה ב 2006 בישראל לפירוק החמאס כ”תאגיד” בהעדר החמאס

 

התובעים בתיק ש”זכו” במעמד צד אחד ב 90,000,000 ש”ח נגד החמאס לא ישבו בחיבוק ידיים.  הם גם הגישו בקשה לפרק את החמאס לפי חוק התאגידים, ולמנות לו כונס נכסים.

האמת היא שקראנו את זה וזו אחת ההחלטות הכי מטומטמות שראינו לאחרונה.  קודם כל, למה זה במעמד צד אחד?  איפה ההוכחות שמישהו ביצע מסירה לצד שכנגד – לחמאס, שאותו רוצים לפרק בישראל????

שנית, מה פתאום לפרק את החמאס בישראל?  הרי אם הוא תאגיד אז שיפרקו אותו במדינה בה הוא רשום כתאגיד. כלומר שיתבעו פירוק בעזה.

שלישית, בשביל מה לפרק את החמאס בישראל?  איך זה מביא כסף לקורבנות?  אם יש כסף אז מעקלים, אבל מה יוצא מפירוק “תאגיד” במדינה שהוא לא רשום בה? זה אומר שבישראל אין כלום, אין רכוש שאפשר לפרק, אז בשביל מה לפרק כלום ונאדה?

רביעית, צודק השופט שלא הביאו ראיה להתאגדות כלשהי.  די בכך כדי לסלק את התביעה הזו בשתי שורות.  במקום זה קיבלנו דיון פילוסופי ששווה לתחת, במעמד צד אחד, וללא ניתוח עמדת הצד שכנגד.

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים		פש”ר 3158/06
לפני:	כב’ השופט יוסף שפירא		22/06/2008

 

בעניין:	1. מנשה גביש 2. ישורון גביש 3. אביגדור גביש 4. צופיה גביש 5. ל’. ג’, קטינה 6. א’. ג’, קטין 7. נעמה גביש 8. ד’. ג’,קטינה באמצעות אמה נעמה גביש 9. משה קנר
	כולם ע”י ב”כ עו”ד ניצנה דרשן לייטנר	המבקשים
	נ  ג  ד
	1. ארגון החמאס 2. כונס הנכסים הרשמי	המשיבים
	3. היועץ המשפטי לממשלה                                            ע”י עו”ד אורלי אהרוני	המתייצב

 

לפסק-דין במחוזי (2006-01-22): תא 4421/02 מנשה גביש נ’ ארגון החמאס שופטים: אהרן פרקש עו”ד: ניצנה דרשן לייטנר

פסק דין

 

לפני בקשה להורות על פירוק ארגון החמאס בהיותו, כנטען על ידי המבקשים, חדל פירעון. ביסוד הבקשה פסק דין (ת”א (מחוזי, ירו’) 4421/02 מנשה גביש נ’ ארגון החמאס, [פורסם בנבו] (כב’ השופט א’ פרקש)) שניתן לזכות המבקשים לפיו חויב ארגון החמאס בתשלום סכומים המגיעים ליום הגשת הבקשה (18/9/06) לסך של 92,079,000 ₪, (להלן:“החוב”).

 

מהו מעמדו של ארגון החמאס מן הפן המשפטי? האם ניתן להורות על פרוק ארגון שהוכרז כארגון טרור במסגרת הדין בישראל? האם יוכל המפרק לבקש לממש כספים שהוחרמו מהארגון או גופים הקשורים עימו במסגרת הליך הפירוק? אלה השאלות העיקריות נשוא הליך זה.

 

רקע כללי

1. ביום 28 במרץ 2002, רצח המשיב, באמצעות אחד משלוחיו, ארבעה מבני משפחתם של המבקשים: דוד ורחל גביש ז”ל, הוריהם של המבקשים 1-6; אברהם גביש ז”ל, אחיהם הבכור של המבקשים 1-6, שהוא גם בעלה של המבקשת מס’ 7 ואביה של המבקשת מס’ 8; ויצחק קנר ז”ל, סבם של המבקשים מס’ 1-6 ואביו של המבקש מס’ 9; כל הארבעה נרצחו בביתם שבאלון מורה במצאי ליל הפסח תשס”ב.

המבקשים הגישו תביעה כנגד ארגון החמאס (להלן: “המשיב“), למתן פיצויים בגין הנזקים הכבדים שנגרמו להם כתוצאה מאירוע הטרור.

 

ביום 26 בינואר 2006 נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט א’ פרקש) לתביעתם של המבקשים כנגד המשיב (בהעדר הגנה), והורה למשיב לפצות את כל אחד מן המבקשים בסך של 10,000,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. כמו כן הורה בית המשפט הנכבד למשיב לשלם למבקשים הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסכום כולל של 1,800,000 ₪ בצירוף מע”מ כחוק.

המשיב טרם שילם את החוב הפסוק או כל חלק ממנו, למרות שנדרש לעשות כן בכתב.

 

הצדדים הגישו טענותיהם בכתב, יחד עם זאת אפשרתי להם להוסיף טיעונים אף בעל פה (דיון מיום 11/6/08). יצוין כי הפרוטוקול וההחלטה מיום 11.6.08 בנושא הבקשה נשלחו למשיב באמצעות מחמוד אבו טיר, הנמצא במתקן כליאה (באמצעות שב”ס), אולם לא הגיע כל תשובה בכתב מן המשיב. להלן אביא את עמדות המבקשים ועמדת היועץ המשפטי לממשלה, בקליפת אגוז, ואוסיף מדבריהם וטענותיהם בפרק הדיון וההכרעה.

 

עמדת המבקשים

2. 2. המבקשים עותרים להחיל על בקשתם את הוראת סעיף 380(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ”ג – 1983 (להלן: “פקודת החברות”) הנוגעות לפירוק חברה בידי בית משפט החלות גם על חברת חוץ, בין שהיא רשומה בישראל ובין שאינה רשומה בה, ובלבד שיש לה נכסים בישראל.

המשיב, לדידם של המבקשים, עונה להגדרת “חברת חוץ” כפי שמונח זה מוגדר בסעיף 1 לפקודת החברות, היות והינו “חבר-בני אדם… שנרשם או הואגד מחוץ לישראל”. כמו כן, למשיב נכסים בישראל.

הבקשה דנן לפירוק המשיב נסמכת על סעיפים 258-257 ו-380(א) לפקודת החברות. לדברי המבקשים, הואיל והמשיב לא שילם את חובו, רואים אותו המבקשים כחדל פירעון כמשמעותו בסעיף 258(2) לפקודת החברות, הקובע כי, חברה שלא פרעה את חובה על פי פסק דין נחשבת חדלת פירעון. כן מבוקש על ידי המבקשים לראות במשיב כחדל פירעון גם על פי סעיף 258(1) לפקודת החברות, לאור העובדה שהמשיב נדרש לשלם חובו ולא עשה כן.

לשיטתם של המבקשים, המשיב נחשב חדל פירעון אף לפי סעיף 258(3) לפקודת החברות, הואיל ונגד המשיב תלויי ועומדים שני פסקי דין חלוטים שניתנו בארה”ב, אשר לא שולמו על ידו, ואשר שווים הכולל עולה על 330 מיליון דולר ארה”ב. כך למשל מציינים הם את פסק דינו של בית המשפט הפדרלי של ארה”ב במחוז רוד איילנד בעניין:UNGAR v. HAMAS (בסכום של כ- 116,000,000$) וכן ופסק דינו של בית המשפט הפדרלי במחוז קולומביה בעניין RUBIN ET AL. v. HAMAS (בסכום של 214,000,000$). מכאן לדעת המבקשים חובותיו הפסוקים של המשיב מסתכמים בכ- 1.4 מיליארד ₪! ברי, אם כן כי אין ביכולתו של המשיב לפרוע את חובותיו, ולמבקשים קמה עילה כדין לבקש את פירוקו, על פי הוראות סעיפים 257(4) ו-258 לפקודת החברות.

 

המבקשים טוענים כי פסק הדין שניתן לזכות המבקשים נמסר למשיב ביום 28 בפברואר 2006 באמצעות אחד ממנהיגיו, מוחמד אבו-טיר, אך המשיב לא שילם את חובו לפי פסק הדין ואף לא ביקש את ביטול פסק הדין. כן לא נתן המשיב ערובה ולא הגיע לידי סידור להנחת דעתם הסבירה של המבקשים.

 

המבקשים טוענים כי לצד פעילות הטרור שלו, למשיב תשתית פעילות “אזרחית” ענפה (המכונה “דעווה”), וכי הוא מממן את הפעילות שלו (הן החבלנית והן האזרחית) באמצעות כספים שהוא מגייס או מקבל בחו”ל. כספים אלו מועברים ליהודה, שומרון וחבל עזה באמצעות מערכת מסועפת של חברות ועמותות קש בשליטת המשיב, לרבות חברות ועמותות הרשומות בישראל והמחזיקות חשבונות בנק בישראל.

מעת לעת, מודיעה רשות זו או אחרת בישראל על חשיפת חברת קש או חשבון של המשיב בישראל ועל נקיטת צעדים כנגדו.

הרשויות בישראל מצליחות לנקוט צעדים רק כנגד חלק מכלל מקורות המימון של המשיב בישראל, וזאת בשל מידת ההוכחה הגבוהה הדרושה במשפט הפלילי.

מכאן, כי למשיב נכסים בישראל מהם יוכלו המבקשים (ויתר נושי המשיב) לפרוע את החובות המגיעים להם ממנו.

 

לעניין הסמכות המקומית מסכימים המבקשים כי לאור סעיף 1 וסעיף 3 לתקנות החברות (פירוק), תשמ”ז – 1987 (להלן: “תקנות החברות”), בקשת פירוק תוגש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מצוי משרדה הרשום של החברה או מקום עסקיה העיקרי. למשיב אין משרד רשום, ולכן תיקבע הסמכות המקומית על פי מקום העסקים העיקרי שלו.

 

עסקיו של המשיב, כאמור, כוללים פעילות חבלנית ואזרחית גם יחד, ופעילות זו נעשית בכל רחבי הארץ, עובדה זו הינה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. לפיכך, לכל בית משפט מחוזי סמכות לדון בבקשה לפירוק המשיב.

 

לחילופין, אם ייקבע כי לא ניתן לקבוע מהו מקום עסקיו העיקרי של המשיב, הרי שלבית המשפט המחוזי בירושלים הסמכות המקומית לדון בבקשה לאור תקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984 (להלן: “תקנות סדר הדין”).

 

 עמדת היועץ המשפטי לממשלה (המתייצב)

3. בסמוך לאחר הגשת הבקשה ביקשה פרקליטות מחוז ירושלים ארכה לצורך קבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה, ובית המשפט נענה לבקשה.

 

ביום 2.7.07 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מר מני מזוז (להלן: “היועץ”), כי מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפט לממשלה) [נוסח חדש], לאחר שמצא, לדבריו, כי זכות של מדינת ישראל או עניין ציבורי עלולים להיות מושפעים או כרוכים בהליך זה, הוא מתייצב להליך זה.

 

ראשית טוען היועץ כי לא מדובר בגוף מאוגד, והדבר לא הוכח על ידי המבקשים. על פי פס”ד אונגר (ראו להלן), החמאס הינו גוף בלתי מאוגד, והגדרת חברת חוץ שונה בארה”ב מאשר בארץ.

 

עמדתו הבסיסית של היועץ הינה כי פרוק ארגון טרור אינו בר מימוש במסגרת הליכים בבית משפט ככלל, ובמסגרת הליכי פרוק בפרט. כמו כן, ישנם נפגעי טרור רבים שעניינם טרם הוכרע.

 

החקיקה המיוחדת לתפיסת רכושו של ארגון טרור והחרמתו, איננה מתיישבת עם תכליתם של הליכי הפרוק, מהותם והרציונאל העומד בבסיסם. לא ניתן לכנס כספים שהמדינה החליטה במסגרת אותה חקיקה ולהעבירם לקופת הפירוק. כן לא הוכח על ידי המבקשים כי למשיב נכסים בישראל.

 

דיון

החקיקה המיוחדת למאבק בארגוני טרור

4. טרם נבחן אם לפנינו ארגון רשום או מאוגד, והאם עונה הוא על הגדרת “חברת חוץ“, נשקיף על הסוגיה ממעוף ציפור על רקע החקיקה המיוחדת שמטרתה להיאבק בארגוני הטרור אף מן הפן הכלכלי – כספי, ובהיבט הציבורי.

 

5. במסגרת המאבק בטרור נקבעו הוראות חוק שתכליתן לספק כלים נאותים לבלימת הטרור, בין היתר תוך פגיעה בתשתיותיו הכלכליות. כך, בתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: “תקנות ההגנה”) בפקודת מניעת טרור, התש”ח – 1948 (להלן “פקודת מניעת טרור“), בחוק איסור מימון טרור, התשס”ה – 2005, (להלן: חוק איסור מימון טרור”) וכן בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס”ג – 2003 (להלן: “חוק המאבק”), החלים גם על ארגוני טרור (להלן: “החקיקה המיוחדת“).

 

בהתייחס לרכוש הארגון, קובעת הפקודה למניעת טרור הוראת בדבר החרמה לטובת המדינה. סעיף 5 קובע כדלהלן:

 

“5. החרמת רכוש

 (א) כל רכוש של ארגון טרוריסטי, גם אם נרכש לפני פרסום פקודה זו בעתון הרשמי, יוחרם לטובת המדינה בפקודת בית משפט מחוזי.

(ב) כל רכוש הנמצא במקום המשמש לארגון טרוריסטי או לחבריו,    בקביעות או בהזדמנות מסויימת, מקום של כל פעולה, פגישה, תעמולה או מחסן, וכן כל רכוש הנמצא בחזקתו או ברשותו של חבר בארגון טרוריסטי, ייחשב לרכושו של ארגון טרוריסטי, אלא אם יוכח ההיפך.”

 

הוראת זו מנוסחת, כהוראה מנדטורית, ומורה על החרמת רכושו של “ארגון טרוריסטי” לטובת המדינה, החרמה המבוצעת באמצעות צו שיפוטי. הוראה זו מהווה אפוא אחד הכלים השלטוניים להתמודדות עם ארגוני טרור, באמצעות החרמת רכושם, במטרה לפגוע במקורות המימון של הארגון, ובעצם יכולתו להתקיים ולהמשיך­­­ בפעולותיו הפוגעניות.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­

תקנה 84(2) לתקנות ההגנה מתייחסת במפורש לתוצאות הנובעות מהכרזה על החמאס כ”התאחדות בלתי מותרת”, ולעניין זה קובעת התקנה כדלקמן:

 

“…עם כניסתה לתוקפה של הכרזה מאת שר הביטחון, לפי פסקה (ב) של תקנת משנה (1), כי חבר בני אדם כלשהוא הוא התאחדות בלתי מותרת, תהיינה נובעות התוצאות הבאות, דהיינו:

(א) כל אדם שבאחיזתו, משמרו או שליטתו נמצא רכוש כלשהוא (וביטוי זה מובנו נכסי מיטלטלים ונכסי דלא ניידי מכל מהמינים) של ההתאחדות, וכן כל אדם שבידו חשבון או פקדון כלשהם של ההתאחדות, או שהוא עשוי או יהיה עשוי לשם האוצר, במשך 48 שעות, הודעה בכתב על העובדה ההיא (במסירת פרטים נכונים ומלאים על כך);

. . .

(ג) שום אדם לא יסלק את האחיזה בכל רכוש, חשבון, פקדון או סכום משתלם, הנזכרים בפסקה (א), או את המשמר או השליטה עליהם, ולא יטפל באלה ולא יפרוש מאלה, שלא בהתאם להוראות שניתנו לפי פסקה (ב), ללא רשות שניתנה בידי שר האוצר או מטעמו;

. . .

 

            (ד) כל שופט ואדם, שאותם הרשה על כך שר האוצר בדרך כלל או במיוחד, רשאים להיכנס לכל מקום, שבגינם עשוי להיות להם נימוק להאמין כי בהם נמצא רכוש כלשהוא או תעודה כלשהיא המתייחסת לכל רכוש או חשבון או פקדון או סכום משתלם, הנזכרים בפסקה (א), והם רשאים לחפש במקום האמור, וכן רשאים הם לבדוק כל רכוש כזה או תעודה כזאת ולקנות מהם אחיזה ולעכבם בידיהם, עד שיתן שר האוצר את ההוראות לפי פסקה (ב);

            (ה) כל אדם ימסור באמיתות כל ידיעות שברשותו, שאותן יתבע שר האוצר, או כל אדם הפועל לפי פקודותיו הכלליות או המיוחדות, בדבר כל רכוש, חשבון, פקדון או סכום משתלם, הנזכרים בתקנת משנה (א);

(ו) כל אדם, המפר קביעה כלשהיא של תקנת המשנה הזאת, או של כל הוראה או דרישה לפיה, יאשם בעבירה על התקנות האלה.”

 

על פי התקנה, ההכרזה על החמאס כ”התאחדות בלתי מותרת”, מקימה חובת דיווח לשר האוצר על כל רכוש של החמאס, כאשר לשר האוצר סמכות ליתן הוראות לגבי הרכוש של ארגון זה, ובכלל זה סמכות להורות על העברת הרכוש למדינה.

 

כאמור החמאס הוא “ארגון טרור” גם במובן של חוק איסור מימון טרור, התשס”ה -2005 (ראה סעיף ההגדרות), וכפועל יוצא מכך אסורה על פי החוק הנ”ל כל פעולה ברכוש טרור ללא היתר, ובכלל זה עשיית פעולה ברכוש. אף בחוק זה קבועה חובת דיווח על רכוש טרור.

 

מכאן שעל פי הוראות פקודת מניעת טרור, הוראות תקנות ההגנה (שעת חירום) וחוק איסור מימון טרור, רכוש החמאס יוחרם לטובת המדינה, וכי כל אדם המגיע לידיו נכס או נכס פוטנציאלי השייך לחמאס, או שעשוי להיות נכס שיהפוך להיות של החמאס או של התאחדות בלתי מותרת אחרת, חייב ליידע את המדינה בדבר נכס זה. בהתאם לכך, יינקטו מכלול הפעולות בהתאם לפקודה לתקנות וחוק, לתפיסת הרכוש ע”י המדינה והחרמת הנכסים. בנוסף אסורה כל פעולה ברכוש ארגון טרוריסטי.

 

כן טוען היועץ כי מדובר בסמכויות שנועדו לאפשר לממשלה לממש את חובתה החוקתית להגן על חייהם, שלומם וכבודם של אזרחי המדינה ותושביה, בהתאם לסעיף 4 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

לטענת היועץ, הוראות אלה הן הוראות דין מיוחדות (Lex Specialis), אשר על פי כללי פרשנות מקובלים הגוברות על ההוראות שבדין הכללי, ככל שקיימת התנגשות בין הדינים השונים.

 

לפיכך, לדעת היועץ, מינוי מפרק עשוי לשבש ובמקרים חמורים אף לסכל את פעילותן של הרשויות נגד ארגון הטרור, פעילות שנועדה להציל חיי אדם, וזאת אף כאשר המפרק פועל בתום לב. מן המפורסמות, כי המלחמה בטרור כרוכה גם בפעילות סמויה לרבות פעילות מודיעינית ומטבע העניין כרוכים בכך מצבים שאינם יכולים להיות בידיעת הציבור. האינטרס הציבורי הברור הוא, לאפשר את המשך המלחמה בטרור בכלים הנתונים לרשויות המדינה מבלי שתהיה התערבות מן הסוג המבוקש בבקשה זו. מינוי מפרק כמבוקש עלול לסכל אינטרס ציבורי מובהק זה.

 

חקיקה זו, לטענת היועץ, באה ליתן מענה לפנים המשתנים והמשתכללים של הטרור ולהכרח הקיומי להלחם בו. מלשון סעיפי החקיקה עולה, שתכליתם של הליכי ההחרמה מצביעים על כך שסמכויות אלה הנן סמכויות שבחובה. ועל כן, לשון הוראות החקיקה קובעת באופן חד וברור, כי נכסים אלה יוקנו למדינה.

 

כן טוען היועץ כי שיקול הדעת ביחס לאופייה והיקפה של המלחמה בארגוני טרור ובכללם החמאס, והאמצעים הננקטים על ידי המדינה במסגרת זו, נתון לגורמים המוסמכים לכך, הכפופה לביקורת שיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק.

 

הנה כי כן המדינה לא הפקירה את נפגעי הטרור, והסוגיה הוסדרה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש”ל – 1970 הקובע את גובה הפיצוי לכלל נפגעי פעולות האיבה. לא ניתן לפצות במיליוני שקלים את כלל נפגעי הטרור, לרבות נפגעים של ארגוני טרור נוספים, מ”קופת פירוק דמיונית שאינה קיימת” כדברי היועץ. (ראו והשוו ע”א 1162/96 הילה וייס נ’ אביעד יוסף מאק, פ”ד נג(2), 79).

 

בין אם נתפסו או הוחרמו נכסים, ובין אם קיימים נכסים נוספים – עליהם לא הצביעו המבקשים, כוונת החוק הינה להקנות את כלל נכסיו של ארגון טרור למדינה, באופן שהדבר אינו עולה בקנה אחד בנקיטת הליך של פירוק כנגד ארגון מסוג זה, בין אם הוא מאוגד, ובין אם אינו מאוגד. אף דיני החברות כמו גם דיני הפרוק הבסיסיים, מלמדים כי מטרותיו של הליך הפרוק זרות לחלוטין להליך שלפנינו, אם כי לא בלתי אפשרית, מצב שיבחן בפרוט להלן.

מהותם של דיני הלוחמה בטרור מחייב אבחנה ברורה בינם לבין המשפט האזרחי ככלל, ודיני הפרוק בפרט. הניסיון לערב בין התחומים עלול ליצור תוצאות בלתי סבירות, הסותרות במידה רבה את הכוונה שבבסיס חקיקה מיוחדת זו.

מנגד, הליך הפירוק משמש לשיקום החברה, או פרוקה תוך מקסום שוויים הכלכלי של נכסי החברה, לטובת כלל הנושים, ושמירה על סדר העדיפות הקיים ועקרון השוויון.

 

כמו כן, דיני הפרוק נועדו לחיסול אישיות משפטית הפועלת כדין, וכן להפסקת פעילות לא חוקית מטעמים של צדק ויושר. במקרה דנן, החלטת בית משפט לפרק ארגון טרור לא תביא את הקץ על קיומו.

מכאן, לדעת היועץ, מתן צו פירוק מעכב או מקפיא את הליכי הגביה האינדיבידואליים ומחייב את הנושים לפעול באופן משותף לשם גביית חובותיהם.

 

6. סעיפים 266 ,267 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999 (להלן: “חוק החברות”), קובעים כדלקמן:

 

“סימן ב’: צו פירוק ותוצאותיו

266. צו פירוק יפעל לטובת כל הנושים וכל המשתתפים של החברה כאילו ניתן על יסוד בקשה של נושה ומשתתף כאחד.

 

267. משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע”.

 

לשיטתם של המבקשים, ובהתאם לפרשנותם את החקיקה המיוחדת למלחמה בטרור, לכשמתמנה מפרק עליו לזמן את כלל הנושים של ארגון החמאס, לרבות עובדים (לכאורה בעלי זכות קדימה), נותני שירותים, ובעלי חוב דוגמת ספקים ונושים “עסקיים” למיניהם, ולדון בתביעות החוב שיוגשו, משל היה מדובר בפעילות לגיטימית לכל דבר ועניין.

 

משיב היועץ כי המדינה אינה עומדת בשורה אחת עם כלל נושי החמאס, לצורך “גביית חובותיה” – באמצעות בית משפט לפרוק (ראו בבש”פ 6817/07 מ”י נ’ יוסף סיטבון, [פורסם בנבו] (2007)) (להלן גם: “פרשת סיטבון”).

 

בפרשת סיטבון שעניינה תפיסת רכוש לצורך חילוטו מציינת כב’ השופטת ע’ ארבל כדלקמן:

 

“‘התחרות’ בין המדינה כמחלטת לבין צד שלישי שהינו ‘טוען לזכות ברכוש’ נמצאת על קו התפר שבין המשפט הפלילי והמשפט האזרחי. מורכבותו של מפגש זה נובעת מכך שהוא מערב מערכות דינים שונות המושתתות על תפישות ואינטרסים שונים…

אין מדובר בהתדיינות אזרחית בין נושים ובעלי זכויות בנכס אלא בשאלה זכותו של מי תגבור – זכותו של בעל זכות קניינית ברכוש, או זכותה של המדינה בתפקידה כריבון, כשלטון. שיקול הדעת השיפוטי המופעל בסוגיית החילוט בהליך הפלילי, שונה על כן מזה המופעל בהליך אזרחי שעניינו סוגיית הקדימות בין נושים.” (שם, פיסקה 46).

 

ובהמשך:

 

“מקום שהחייב הינו נאשם שהורשע בפלילים ובין נכסיו מצויים גם נכסים שהושגו בעבירה, ואשר על כן מתבקש חילוטם, אין לראות להשקפתי באותם נכסים כחלק בלתי נפרד ממסת נכסיו במישור האזרחי. במילים אחרות, אין באפשרותם של הנושים להיפרע מנכסים אלה, שכן אין באפשרותו של הנאשם-החייב לפרוע חובותיו מרכוש שאינו שלו אלא נתפש רעיונית כשייך לציבור מעצם זיקתו למעשה  העבירה. בנקודה זו באה לידי ביטוי העדפת המחוקק את האינטרס הציבורי שבמאבק בהלבנת ההון על אינטרסים המוגנים במשפט הפרטי: המדינה כמחלטת אינה עומדת בשורה אחת עם הנושים ומתחרה עימם על חלקה ברכוש“.

[ההדגשה אינה במקור – י.ש.] (שם, פיסקה 47).

 

 

(כן ראו פש”ר (ת”א) 2408/04 עו”ד חורש נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (להלן: “פרשת חורש”)).

 

לשאלה האם מוצדק כי המדינה “תעניש” באמצעות הוראות החילוט גם נושי חברה בפירוק, כאשר אין הם שותפים להלבנת ההון הנטענת, מציינת כב’ ס”נ ו’ אלשיך בפרשת חורש, כדלקמן:

 

“מרגע בו הוברר, כי רכוש מסוים הושג תוך כדי עבירה על חוק הלבנת הון, הרי שהמדינה מתערבת, ולמעשה מוציאה את הרכוש ממסת נכסי החברה. במילים אחרות, ניתן אכן לתאר את המצב כהכרזה, כי קניינה של החברה בנכסים המחולטים הינו קניין פגום, אשר נמצא והוכרז כבטל, על כל המשתמע מכך.” (שם, פיסקה 9).

                                                                                                         

(כן ראו בג”ץ 1656/00, חברת אלמנאר לפיתוח והשקעות בע”מ נ’ שר אוצר, מר אברהם שוחט, [פורסם בנבו]).

 

נראה בעיני כי שילוב האמור בדברי בית המשפט בשתי הפרשיות הנ”ל, בהקשר לחילוט מכוח חוק איסור הלבנת הון, יפים אף לעניין התכלית אותה משרתת החקיקה המיוחדת ללוחמה בטרור, אלה לא יכללו כספי נשייה, אולם זאת בשלב מתקדם יותר, אם וכאשר ניתן צו לפירוק הארגון.

 

חברת חוץ

7. לטענת המבקשים ארגון החמאס נכלל בהגדרת “חברת חוץ”, שכן הינו “חבר בני אדם שהואגד מחוץ לישראל” (סעיף 1 לפקודת החברות). על התאגדות הארגון הם מבקשים ללמוד, בין היתר, מעצם הגדרתו כארגון טרור והוצאתו אל מחוץ לחוק, טענה עליה היועץ חולק ומשיב כי זו משוללת כל יסוד.

 

טרם נדון במרכיבי הגדרת חברת חוץ נעיר כי אין מחלוקת שהחמאס לא התאגד בארץ באופן כלשהו, ובוודאי שלא נרשם כחברת חוץ אצל רשם החברות בישראל.

בחינת הוראות החקיקה המיוחדת למלחמה בטרור, לרבות פקודת מניעת טרור, ותקנות ההגנה מלמדות, כי לצורך תחולתן, אין דרישה לכך שחבר בני אדם יהיה “גוף מאוגד”. די בכך שחברי ארגון יהיו מאורגנים ביניהם כחברים לצורך השגת המטרות של ארגון הטרור, ועל כן נקט המחוקק במונח “התאחדות” חלף המונח “התאגדות”.

 

סעיף 346 לחוק החברות קובע שחברת חוץ אינה יכולה לפעול בישראל למעשה, אלא אם כן נרשמה ככזו ושילמה את האגרות בהתאם (ראו: ע”פ 11/58 מנקס נ’ היועמ”ש, פד”י יב (3) 1905 (1958); א. אברבוך “המאבק במימון הטרור בישראל – היבטים משפטיים” משפט וצבא 17, 183, 220 (התשס”ד)).

 

מסכים אני לפיכך, כי עצם הוצאתו של ארגון טרור אל מחוץ לחוק, או הכרזה על קבוצת אנשים כעל התאחדות בלתי מותרות, אינה מלמדת על היותם “תאגיד”.

 

כאמור טוען היועץ כי המבקשים לא הוכיחו כי ארגון החמאס הינו “חברת חוץ” או כי הארגון התאגד על פי דין זר כלשהו. נהפוך הוא, בעניין אונגר, נקבע במפורש כי החמאס הינו “ארגון לא מאוגד”, וכך נאמר בפסק הדין:

 

“An unincorporated association is defined as a body of persons acting together and using certain methods for prosecuting a special purpose or common enterprise.”

Motta v. Samuel Weiser, Inc., 768 F.2d 481, 485 (1st Cir. 1985) (citing Black’s Law Dictionary 111 (5th ed. 1979)); see also Estates of Ungar v. Palestinian Authority, 153 F. Supp. 2d 76, 89 (D.R.I.2001) (quoting Motta). This court is satisfied that Hamas “qualifies as an unincorporated association because ‘it is composed of individuals, without a legal identity apart from its membership, formed for specific objectives.'” Estates of Ungar ex. Rel. Strachman v. Palestinian Authority, 304 F. Supp. 2d )232, 258 (D.R.I. 2004). (ראו להלן).

מטרות ההתאגדות

7. לטענת היועץ תכלית דיני החברות אינה מתיישבת כלל עם ההליך שבפני בית משפט זה, באשר יסודה של חברה בהתאם לסעיף 2 לחוק החברות, הינה:

 

“כל אדם רשאי לייסד חברה, ובלבד שמטרה ממטרות החברה אינה נוגדת את החוק, אינה בלתי מוסרית או אינה נוגדת את תקנת הציבור.”

 

פשיטא שארגון טרור, אינו עומד בתנאי מקדמי זה. כך אף עולה מלשון סעיף 11 לחוק החברות הקובע:

 

“(א) תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור; כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון.

(ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על חברה לתועלת הציבור”.

 

בהתאם ללשון החוק, חברות (להוציא חברה לתועלת הציבור), מתקיימות לתכלית עסקית בלבד לקידומה ולמימושה של תשואה כלכלית על השקעה. (ראו: אירית חביב סגל, “דיני חברות” כרך ב’, עמ’ 7; אוריאל פרוקצ’ה “דיני חברות חדשים לישראל” (1989), עמ’ 102).

 

כן טוען היועץ כי אף הוראות נוספות בחוק החברות אינן מתיישבות עם התאגדות של ארגון טרור, כגון סעיף 15 הקובע: “לכל חברה יהיה תקנון כמפורט בסימן זה”. כן ישנן הוראות רבות ונוספות בדבר הפרטים שחובה לכלול במסגרת התקנון, שם החברה, מטרותיה, פרטים בדבר הון המניות הרשום, ופרטים בדבר הגבלת אחריות, וכן דרישות מהותיות, לקיומה של חברה או לתיפקודה. מכאן שאין לראות באמנת החמאס כ”מסמך יסוד” לצורך התאגדות, שכן זו מהווה מסמך פוליטי בלבד שאינו עומד בדרישת הדין ביחס לתקנון.

 

ראוי לציין, כי קיים מצב לפיו ניתן לפרק תאגיד אף אם לא נרשם. סעיף 381 לפקודת החברות, שכותרתו “פירוק חברה לא רשומה”, קובע:

 

“חברה, תאגיד אחר או חבר-בני-אדם החייבים רישום לפי פקודה זו ולא נרשמו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לפרק אותם”.

 

משמע, יתכנו מקרים שבהם ישנה התארגנות של פרטים שיתכן והם עונים על כל או על חלק מהגדרת חברת חוץ או חברה מקומית, אשר החלו לפעול בשטח כחברה לכל דבר ועניין, טרם שהספיקו להתאגד, ואולי נאספו כספים, או נוצרו חובות והדבר עלול לגרום נזק לציבור. במטרה כי חוטא לא יצא נשכר, באה הוראת חוק זו למנוע מצב של “תוהו ובוהו”. ודוק, במקרה כזה מוסמך בית המשפט להורות על פירוק אך ורק על פי פניית היועץ המשפטי לממשלה.

8. יוצא אפוא, כי אכן הרעיון היסודי בדיני החברות הינו ניהול חיי מסחר תקינים תוך קיום כללים המסדירים פעילות זו.

 

עמדה על כך צפורה כהן בספרה, פירוק חברות (2000), בציינה:                        

                                                                                                                              

“החברה היא אישיות משפטית ערטילאית, היונקת את חיותה מהחוק ומסיימת את קיומה בדרך של פירוק הקבועה בחוק. הפירוק הוא אפוא ההליך, שמביא לסיום חייה של החברה ולפירוק הקשר החוזי בינה לבין חבריה ובינם לבין עצמם”. (שם, 8).

 

דיני הפירוק, בשילוב דיני החברות אמורים להסדיר את סיום התקיימותו של תאגיד, או לנסות להביא להבראתו. כך למשל, ניתן לעשות שימוש בהליך “הקפאת הליכים” על פי סעיף 350 לחוק החברות.

 

הליך של פירוק יכול אף להינקט לצורך מטרות נוספות, כגון מצב בו תאגיד אינו יכול לפעול חרף שאינו במצב של חדלות פירעון, אלא בשל שיתוק הנובע מאי הסכמה בין בעלי המניות או המנהלים על אופן התפקוד, או מצבים בהם יש חשש שנושאי משרה בתאגיד גורמים לו נזק, או ישנם גורמים המועלים בקופתו.

יתכן אף מצב בו לתאגיד נכסים רבים, אולם אין לו תזרים מזומנים מתאים לכיסוי הוצאותיו, וקיים סיכוי גבוה להבראתו בדרך של הקפאת הליכים, כאמור לעיל.

על רקע זה נבחן בהמשך את התאמת ההליך המבוקש לאופיו של הגוף – ארגון החמאס שאותו מבוקש לפרק, לא לפני שנדון במהותו ובמעמדו המשפטי.

 

נדגיש שוב כי בבחינת הוראות חוק החברות ופקודת החברות, נמצא כי ישנם סעיפים רבים העוסקים במצבים שאינם מתאימים לחלוטין לפרוק ארגון כגון זה המבוקש.

מבחינת מטרות של ארגון שכזה, השוואה נוחה יותר היה ניתן לערוך על מול עמותה או מלכ”ר, על פי החוקים הרלוונטיים, אך קצרה היריעה לעשות כן.

 

מעמדו של ארגון החמאס

9. בהינתן שארגון החמאס אינו חברה או עמותה הרשומה בישראל, ואינו עונה על הגדרת “חברה” בחוק החברות, נפנה לתיקון מס’ 3 לחוק משנת 2005, בו נקבעה הגדרת “חברת חוץ” כדלקמן:

 

“תאגיד, למעט שותפות, שהתאגד מחוץ לישראל”

 

ואילו בפקודת החברות מוגדרת חברת חוץ בסעיף ההגדרות, כדלקמן:

 

“בפקודה זו –

“חברת חוץ” – חברה הרשומה מחוץ לישראל וכל חבר בני-אדם, למעט שותפות, שנרשם או הואגד מחוץ לישראל”.

 

האם החמאס “חבר בני אדם”?

10. המבקשים טוענים כי העובדה שארגון החמאס הינו “חבר בני אדם“, מצויה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. לדבריהם זוהי עובדה שהיא “נחלת הכלל” (ראו ע”א 759/76 פז נ’ נוימן, פ”ד לא(2) 125, 169; אליהו ארנון, דיני ראיות חלק שני, 45 (תשל”ז)).

 

נוסף לכך, כב’ השופט ת’ אור (כתוארו אז) מציין בע”א 4868/90 אברהם אנגל, עו”ד נ’ קוליה בודסקי, פ”ד מו(4), 434 (1992), בזו הלשון:

 

“ומהי ידיעה שיפוטית הנזכרת לעיל?

אומר על כך השופט אשר בע”א 759/76 פז נ’ נוימן פ”ד לא(2) בעמ’ 169:

…”מספיק אם נאמר באופן כללי כי מדובר בעובדות שהן נחלת הכלל, כגון: עובדות היסטוריות, עובדות שבפיסיקה בסיסית, גיאוגרפיה, תוצאות מחקרים ידועים או סטטיסטיקה ממשלתית…” (ראה שם בעמ’ 175).

 

נראה בעיני כי אכן ארגון החמאס מהווה חבר בני אדם ולפיכך אין אף צורך להיזקק לשאלה אם יש להסיק זאת מכח הידיעה השיפוטית.

 

11. אשר להגדרתו של ארגון טרור, זו מצויה בפקודת מניעת טרור תש”ח 1948, הקובעת:

 

“פירושים:

“ארגון טרוריסטי” פירושו חבר אנשים המשתמש בפעולותיו במעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או באיומים במעשי אלימות כאלה;

“חבר בארגון טרוריסטי” – פירושו אדם הנמנה עליו, וכולל אדם המשתתף בפעולותיו, המפרסם דברי תעמולה לטובת ארגון טרוריסטי או פעולותיו”.

 

בסעיף 7 לפקודה זו שכותרתו: “הוכחה על קיום ארגון טרוריסטי” נקבעה אף דרך ההוכחה על קיום ארגון שכזה, כדלקמן:

 

“כדי להוכיח, בכל דיון משפטי, שחבר אנשים מסויים הוא ארגון טרוריסטי, יספיק להוכיח כי:

(א) מטעם אותו חבר אנשים או בפקודתו ביצוע אחד או יותר מחבריו בכל זמן שהוא לאחר ה’ באייר תש”ח (14 במאי 1948) מעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או איומים במעשה אלימות כאלה; או

(ב) חבר האנשים, או אחד או יותר מחבריו מטעמו או בפקודתו. הכריז שאותו חבר אנשים אחראי למעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או לאיומים במעשי אלימות כאלה, או שהכריז שחבר האנשים היה מעורב במעשי אלימות או איומים כאלה, בתנאי שמעשי האלימות או האיומים נעשו אחרי ה’ באייר תש”ח (14 במאי 1948)”.

 

וכן:

 

“‘הכרזת הממשלה על ארגון כארגון טרוריסטי’

אם תכריז הממשלה, בהודעה ברשומות, שחבר אנשים מסוים הינו ארגון טרוריסטי, תשמש ההודעה הוכחה בכל דיון משפטי, כי אותו חבר אנשים הוא ארגון טרוריסטי, אלא אם יוכח ההיפך”.

 

כן ראו הגדרת “ארגון טרור” בחוק איסור מימון טרור, התשס”ה – 2005 , הקובע:

 

“‘ארגון טרור’ – חבר בני אדם שפועל לביצוע מעשה טרור או במטרה לאפשר או לקדם ביצוע מעשה טרור; לעניין זה אין נפקא מינה –

(1) אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו;

(2) אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה;

(3) אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות;

‘ארגון טרור מוכרז’ – כל אחד מאלה:

(1) חבר בני אדם שוועדת השרים הכריזה עליו שהוא ארגון טרור לפי סעיף 2;

(2) חבר בני אדם שהממשלה הכריזה עליו שהוא ארגון טרוריסטי לפי סעיף 8 לפקודת מניעת טרור, לרבות חבר בני אדם שהממשלה הכריזה עליו כאמור לפני תחילתו של חוק זה;

(3)חבר בני אדם ששר הביטחון הכריז עליו שהוא התאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 84(1)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום), לרבות חבר בני אדם ששר הביטחון הכריז עליו כאמור לפני תחילתו של חוק זה;

‘ועדת שרים’ – ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי כמשמעותה בסעיף 6 לחוק הממשלה, התשס”א – 2001;

‘חבר בני אדם’ – בין שהוא מאוגד ובין שאינו מאוגד.”

 

מכח חיקוקים אלה יצאו מלפני הממשלה הכרזות אף בקשר עם ארגון החמאס. מכל מקום, אין למעשה מחלוקת כי ביום 22.6.89 הוכרז ארגון החמאס על ידי ממשלת ישראל כ”ארגון טרוריסטי” (י”פ התשמ”ו – 1436). על פי סעיף 8 לפקודה הנ”ל, ובסמוך לכך, ביום 15.9.89 הכריז שר הביטחון על המשיב כעל “התאחדות בלתי מותרת”, מכח סמכותו על פי תקנה 84 (1) לתקנות ההגנה, הקובע:

 

“מובן ביטוי “התאחדות בלתי מותרת”

 

בחלק זה מובנו של הביטוי “התאחדות בלתי-מותרת” הוא כל חבר בני אדם, בין שהוא מאוגד ובין שאינו מאוגד, ויהי נודע בכל שם שהוא (אם נודע לו שם) מזמן לזמן, אשר –

(א) ממליץ, מסית, או מעודד בחוקתו או בתעמולתו אחת מן הפעולות בלתי-המותרות הבאות, היינו –

• מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח-הזרוע או באלימות;
• גרימת שואה או בוז, או הסתה לאיבה, כלפי ממשלת ישראל או שר משריה בתפקידו הרשמי;
• השמדת רכושה של ממשלת ישראל, או פגיעה בו;
• פעלי אימתנות המכוונים כנגד ממשלת ישראל או כנגד משמשי ממשלת ישראל; או שעשה אותם פעלים כל-שהם שנזכרו בפסקת משנה (II),(III) או (VI) של הפסקה הזאת, או התיימר שהיה אחראי להם, או מעורב בהם; או

הכריז עליו שר הבטחון שהוא התאחדות בלתי מותרת; וכולל, כל סניף, מרכז, ועד קבוצה, סיעה או מוסד של כל חבר כזה”.

 

מן המורם ניתן להסיק כי ארגון החמאס עונה על המונח “חבר בני אדם” שבהגדרת “חברת חוץ” בפקודת החברות, כמצוטט לעיל.

 

האם החמאס “נרשם”?

יש לבחון האם הארגון “נרשם” או “הואגד” מחוץ לישראל.

 

המבקשים טוענים כי יש להבחין בין שתי דרישות אלה, באשר אין זהות ביניהן, שכן לגבי המונח “נרשם” ישנה התייחסות במספר חיקוקים. כך לדוגמא, בסעיף 2 לפקודת החברות 1929, הוגדרה “חברת נכרית“:

 

“כל חברה הרשומה מחוץ לישראל, וכן כל התאגדות או שותפות שיש בה יותר מעשרה חברים ואשר נרשמה או נתאגדה מחוץ לישראל”.

 

סעיף 3(ב)(3) לצו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בעשות אשקלון תעשיות בע”מ), תשס”ה- 2005, וסעיף 3(ד)(6) לצו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיונים למדינה בחברת בית הזיקוק לנפט – אשדוד בע”מ), תשס”ו-2006, דנים בתאגיד ש”נרשם, התאגד או שמרכז עסקיו במדינה עוינת”.

 

כן מוסיפים המבקשים וטוענים כי בניגוד למדינת ישראל, בה חברה ישראלית חייבת ברישום על מנת שתחשב תאגיד חוקי (סעיפים 10-8 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999), ישנן מדינות בהן הרישום אינו סטטוטורי, כמו גם מדינות בהן הרישום אינו קונסטיטוטיבי. כיוון שכך, רצה המחוקק להכפיף להוראות חוק מסוימות כמו גם גופים המהווים תאגיד, או הפועלים ומתנהלים כתאגיד לכל דבר ועניין, אפילו לא נרשמו הללו כתאגיד במדינת מוצאם. כזה הוא המצב בעניין פירוק החברה.

 

יחד עם זאת, משלא הוכח על ידי המבקשים כי החמאס נרשם במקום כלשהו, הרי שדין טענה זו להדחות.

 

אמנם בין יתר מטרות ההליך של פירוק חברה על ידי בית משפט מצויה המטרה למנוע מחברה כושלת לגרום לנזקים נוספים, להכביר נושים ולערום חובות, וכן להביא לצמצום הנזקים שהחברה גרמה להם עד כה, באופן שיאפשר לנושי החברה להיפרע מנכסי החברה שנותרו בידיה, כדברי המבקשים, ואולם אין זה השיקול שיש לשקול במקרה הנדון שהרי המבקשים עצמם ציינו כמפורט לעיל, כנגד ארגון החמאס ישנם פסקי דין בסכום מצטבר של כ- 1.4 מיליארד ₪ (נכון לשנת 2000).

 

מכל מקום, כאמור, אין למעשה מחלוקת כי אין לפני ראיה כלשהי שהחמאס נרשם כחברה או תאגיד אחר במקום כלשהו בעולם.

 

האם ארגון החמאס “הואגד”?

12. המבקשים טוענים כי החמאס הואגד, וכי יש לו מסמך מכונן, מסמך יסוד אשר הגדיר את מטרותיו, והוא בעל אורגנים הפועלים כבר כ- 18 שנה, ואולם מסמכים אלה לא הוצגו לפני, ואף לא צוין תאריך התאגדותו. מה גם שלא הוכח הדין הזר שלפיו “הואגד” החמאס בעזה.

הלכה פסוקה היא כי הדין הזר הינו בבחינת עובדה, ולפיכך מוטל הנטל להוכיחו על התובע, או המבקשים במקרה דנן.

 

בדנ”א 1558/94 נפיסי נ’ נפיסי, פ”ד נ(3), 573, נקבע כדלקמן:

 

“כידוע, נתפס הדין הזר כעובדה, המצריכה ראיות להוכחתה, ואי הרמת נטל ההוכחה עומד לרועץ למי שלפתחו רובץ נטל זה. מכאן שהשאלה הראשונה היא באילו נסיבות ראוי להטיל את נטל הוכחת תוכן הדין הזר על שכם בעל הדין המבקש להסתמך עליו, ובאילו נסיבות ראוי להטיל את הנטל על שכם בעל הדין שכנגד“. (שם, 585).

 

אפילו אם ייאמר כי אין צורך בהוכחות הדין הזר, ויש להחיל את חזקת שוויון הדינים ואת דין הפורום (ראו בג”צ 243/88 קונסלס נ’ תורג’מן פ”ד מה(2), 626 ,635; ת”א (ירושלים) 8433/06 שושה סהאם נ’ נתשה מרשד, [פורסם בנבו]), הרי שכאמור לעיל לא ניתן בישראל להתאגד לצורך מטרה בלתי חוקית כלשון סעיף 2 לחוק החברות, הקובע:

 

“כל אדם רשאי לייסד חברה, ולבד שמטרה ממטרות החברה אינה נוגדת את החוק, אינה בלתי מוסרית או אינה נוגדת את תקנת הציבור”.

 

לפיכך, אף מטעם זה בלבד ניתן לקבוע כי החמאס אינו גוף מאוגד כדין, שלא הואגד מחוץ לישראל.

 

לסיכום, את המילה “הואגד” לא ניתן להפריד מההגדרה בשלמותה והיא אינה עומדת בפני עצמה, אלא שלצורך הכרה בגוף כלשהו כ”חברת חוץ”, הוא אמור להיות רשום או מאוגד כדין מחוץ לישראל, ולפיכך נושא זה אמור להיבחן על פי דיני המקום בו הוא התאגד, דהיינו: אם הוא מהווה שם אישיות משפטית לכל דבר ועניין, בדומה לאבחנה בארץ בין שותפות רשומה לבין שותפות בלתי רשומה, שלגביה אין צורך בהכרח במסמך בכתב לצורך קיומה. זאת כאמור לא הוכח על ידי המבקשים.

 

האם החמאס הינו “תאגיד”?

לטענת המבקשים ארגון החמאס הינו “תאגיד” כהגדרת מונח זה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ”א – 1981. על פי הגדרה זו תאגיד הינו:

 

“גוף משפטי, כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות”.

 

אחת הדרכים לקבוע אם גוף פלוני הינו תאגיד, דהיינו אם אותו גוף כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות, לרבות יכולתו לתבוע או להיתבע בשמו בשל זכויותיו או חיוביו, היא הכרת הדין בו, כמפורט בפסיקה אליה מפנים המבקשים. (ע”א 254/74 פולקסוואגנורק א.ג. נ’ מוסך טנוס את נג’אר, פ”ד כח(2) 701, 703; ע”א 98/80 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ’ קדמת לוד בע”מ, פ”ד לו(2) 21; ע”א 272/81 הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ’ עיריית רמלה, פ”ד לו(3) 670 (להלן: “פרשת הפטריארכיה”)).

 

כך לטענתם, הכרת הדין אינה חייבת להיות מפורשת, ודי בכך שתהיה משתמעת בלבד.

 

בפרשת הפטריארכיה ובפסק הדין בעניין ע”א 46/94 אילה זקס אברמוב נ’ הממונה על מרשם המקרקעין, פ”ד נ(2) 202, נקבע כי הכרה “מפורשת” פירושה קיום הוראת חיקוק הקובעת כי תופעה פלונית היא אישיות משפטית. הכרה “משתמעת” קיימת כאשר פירוש הוראות חוק מוביל למסקנה כי תופעה פלונית מוכרת מכללא או במשתמע כבעלת אישיות משפטית.

 

טיעון זה אינו נראה בעיני באשר הינו מנותק מן ההגדרה של “חברת חוץ”, שהרי הדרישה הינה כי הגוף “הואגד” מחוץ לישראל! זאת גם אם מדינת ישראל רואה בארגונים מסוימים כארגונים טרוריסטיים שנעשה לצרכים אחרים לגמרי (כגון לצורך פיצוי נפגעי טרור). אותו רציונאל חל על הטענה כי בתי המשפט האמריקאים הכירו בחמאס כבאישיות משפטית במשפטים שהתנהלו שם, וכמובא על ידי המבקשים :

 

פסק דין של בית המשפט הפדרלי של ארה”ב במחוז רוד איילנד מיום 13 ביולי 2004:

 

YARON UNGAR ET AL v. CIVIL PALESTINIAN AUTHORITY ET AL ACTION 00-105L.

 

וכן בפסק דין של בית המשפט הפדרלי בוושינגטון מיום 27 בספטמבר 2004:

 

JENNY RUBIN AT AL V. HAMAS – Islamic, CIVIL resistance Movement. ACTION 02-0975.

 

יחד עם זאת יוער כי פסק הדין הראשון עליו סומכים המבקשים, ניתן נגד אש”ף ולא נגד החמאס, ואילו פסק הדין השני ניתן נגד החמאס בהעדר הגנה, ומכאן שנושא היותו אישיות משפטית או תאגיד לא עלה לדיון, וכפי שראינו לעיל בית המשפט בארה”ב ציין כי מדובר בארגון שאינו מאוגד. (ראו ע’ 12 לעיל)

 

פירוק חברת חוץ שיש לה נכסים בישראל

13. לשיטת המבקשים יש להחיל על המקרה דנן את הוראת סעיף 380(א) לפקודת החברות, שכותרתו: “תחולת דיני הפירוק”, הקובע:

 

“הוראת פרקים י”א עד י”ז וסעיף 233 יחולו בשינויים המחויבים לפי הנסיבות גם בפירוק, בידי בית המשפט או בפיקוחו, של כל חברת חוץ שיש לה נכסים בישראל, בין שהיא רשומה בישראל ובין שאינה רשומה בה, ושל כל תאגיד אחר או חבר-בני אדם שהשר החיל עליהם, בצו הוראות פקודה זו”.

 

ב”כ המבקשים מפנים בענין זה לפש”ר (ים) 163/96 משה כהנא נ’ מורשת בנימין למסחר ולבניה קרני שומרון בע”מ, [פורסם בנבו], ואולם דווקא מהחלטה זו ניתן ללמוד לעניין נכסי חברת חוץ, על הצורך והנטל שעל המבקש להוכיח שאכן לחברת החוץ נכסים בישראל. באותו מקרה היה מדובר למעשה בשתי חברות שאחת מהן רשומה במינהל האזרחי באיו”ש, אולם פועלת בפועל בישראל לרבות מערכת הכספים שלה, ולמעשה חוסה במובנים רבים תחת כנפי הדין הישראלי.

כן מפנה ב”כ המבקשים לעניין יישום סעיף 380(א) הנ”ל להחלטת בית המשפט בפש”ר (ת”א) 1225/01 (בש”א 7397/01) עזרא ברמן נ’ T.W.A, [פורסם בנבו] (מספיחי הרשת T.W.A) שם מתייחסת כב’ השופטת (כתוארה אז) ו’ אלשיך לנושא מינוי “מפרק משני”, כאשר מתקיים הליך פירוק במדינה זרה.

 

בין היתר מציין בית המשפט:

 

“מחובתו של בית משפט זה להבטיח, כי חברה שקיימה מפעל כלכלי בישראל גם תפעל לפי דיני הקדימה הישראליים בכל הנוגע לנכסיה המצויים בישראל. על בית המשפט להבטיח כי בכל הנוגע לנכסים בישראל מעמדם של רשויות המס הישראליות, עובדים ושאר בעלי זכויות קדימה, לא יפגע רק כיוון שההליך העיקרי נגד החברה מתנהל בארה”ב.

הפתרון שמאפשר הכרה בהליך פירוק בינלאומי כוללני והכרה בסמכות בית המשפט הזר, יחד עם הגנה על אינטרסים ישראליים חיוניים הוא, מתן אפשרות לנושים הישראליים לנהל, אך ורק לגבי נכסים ופעילויות בשטח ישראל, הליך שיכונה להלן “פירוק משני מקומי”.

המדובר בהליך פירוק שיתנהל על פי הוראות החקיקה הישראלית בתחום דיני החברות ושיתפוס את נכסיה ופעילותיה המקומיים של החברה כדי להבטיח ייצוג הולם לאינטרסים הישראליים”. (שם, 29454).

 

ובהמשך:

 

“סוף דבר לעניינו; איזון נכון של כל השיקולים שהובאו עד לכאן מביאים למסקנה, דומני, שאין ממנה מנוס, והיא כי יש מקום למנות במקרה הזה מפרק משני מקומי. כנגד השיקולים “הרגילים” של הנימוס הבינלאומי והעקרון הכלכלי תועלתי התומך אולי באי התערבות בהליך פירוק מרכזי (ושוב לזכור במקרה TWA אין הליך פירוק מרכזי) עומדים בפני שיקולים רבי עוצמה אחרים.” (שם, 29455).

 

14. הנה כי כן בשונה מן המקרה שלפנינו מדובר בפרשת T.W.A בחברה מסחרית שניהלה עסקים בישראל והעסיקה עובדים ישראלים רבים, ולנגד עיני בית המשפט עמד אחד השיקולים המרכזיים בתחום זה, דהיינו העקרון הכלכלי תועלתי.

כן מציינים המבקשים כי בשנת 2004 הוציא מפקד כוחות צה”ל באיו”ש “צו תפיסה” לגבי חשבונות בנק, אותו צירפו לתגובתם. צו זה מתייחס לחשבונות בנק באזור, ואף אם כוחות צה”ל הגיעו לבנקים באזור רמאללה – אל בירה, נראה בעיני כי אין בכך כדי להועיל למבקשים. לא זו בלבד שאין לפני פרטים לגבי בעלי אותם חשבונות ומורשי החתימה בהם, אלא אף מן הפן שהפירוק המבוקש כאן אמור להתבצע על ידי מפרק בתחום שליטת מדינת ישראל על ידי המערכת האזרחית ולא המערערת הצבאית. אולם, אין מקום להרחיב היריעה בסוגיה סבוכה זו כאן, ואתייחס לכך בהמשך לעניין פעולות המדינה בהחרמת רכוש ארגוני טרור על פי הסמכויות המוקנות לה בחיקוקים הנוגעים לכך, הן לעניין כספים, והן לעניין הטענה כי נתפסו בנמלי הארץ סחורות שתעודתן הינה לארגוני טרור לרבות החמאס.

 

פירוק מחמת חדלות פרעון

15. העילה הקלאסית לפירוק חברה הינה היות החברה במצב של חדלות פירעון. סעיף 258 לפקודת החברות שכותרתו: “חודל פירעון מהו”, קובע:

 

“רואים חברה כחדלת-פירעון בהתקיים אחת מאלה:

נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פירעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה;

צו הוצאה לפועל או כתב בי-דין אחר שניתן על פי פסק דין או צו של בית משפט לטובת נושה של החברה לא קוים כולו או מקצתו;

הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכלתה של החברה לשלם את חובותיה”.

 

הנה כי כן ס”ק(1) מעורר את הקושי בכך שהוא מציב תנאי מוקדם לפיו על הנושה למסור לחברה במשרדה הרשום דרישה חתמה לתשלום החוב. תנאי זה מחזירנו אמנם לנקודת המוצא ולשאלה האם המשיב “נרשם” (ראו לעיל).

 

לשאלת בית המשפט מדוע לא נקטו המבקשים בהליך של הוצאה לפועל של פסק הדין, השיבה ב”כ המבקשים:

 

“לא פנינו, בשלב זה, להליך של הוצאה לפועל של פסק הדין, כי הליך הפירוק הוא ההליך היעיל ביותר לטעמנו, ומשום שבהליך הפירוק כל נושי החמאס מוזמנים לבוא ולטעון לנשייתם” (פרו’, 27).

 

נראה בעיני כי הסבר זה אינו מספק. נקיטת הליכי גביה באמצעות ההוצאה לפועל, במקרה דנן נראה מתאים וראוי ואינו מצריך הפעלת מערכת מורכבת של פירוק. ניתן לעקל כספים באשר הם, לשיטת המבקשים, לרבות כספים שבידי המדינה, אם יוכרע כי הם ברי עיקול.

משקיים סעד חלופי נוטה בית המשפט שלא להיעתר לעתירות המבוקשות. כך למשל בבג”צ 1443/08 בנק יהב לעובדי מדינה בע”מ נ’ שר האוצר, [פורסם בנבו], קובע בית המשפט כדלקמן:

 

“לבסוף, באשר לטענותיו של בנק יהב בנוגע לתחולתו של סעיף 1 לחוק המחאת חיובים על המקרה נשוא העתירה; סבורני כי צודקים המשיבים 2-1 בטענתם לפיה משעה שקיים סעד חילופי בדמות בקשה מתאימה לבית המשפט האזרחי המוסמך, דינה של טענה זו להידחות על הסף. כידוע, במקום בו יש בידי העותר סעד חילופי, לרבות סעד במסגרת הליך אזרחי או פלילי בבתי המשפט המוסמכים, אין בית משפט זה נזקק, דרך כלל, לעתירה [ראו למשל: בג”צ 5016/06 קורקין נ’ בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ([פורסם בנבו], 24.8.06) והאסמכתאות הכלולות בו].

לא שוכנעתי כי המקרה שבפניי נופל בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים מתן סעד למרות קיומו של סעד חילופי ולפיכך דין הטענה להידחות, ללא צורך לדון בתחולתו של חוק המחאת חיובים על העניין נשוא העתירה”. (שם, 2374).

 

אמנם מדובר בפסיקה בתחום שונה, אולם הדברים יפים אף לענייננו שכן במקרה שלפנינו מדובר בהליך לא פשוט בנסיבות העניין.

 

16. בבש”א 6369/07 פש”ר (ים) 4194/07 LTD(HK) PORRADE נ’ דקסגון חברה לסחר בינלאומי בע”מ [פורסם בנבו], דחיתי בקשה לפירוק זמני של חברה, בצייני:

 

“סעד של פירוק זמני הינו סעד דרסטי שלא יינקט בנקל. בדעה זו אוחזת ב”כ הכנ”ר אף בדיון זה, תוך הפניה לפש”ר 2624/99 (ת”א) רשם העמותות נ’ ארגון השוטרים הבינלאומי, [פורסם בנבו].

 

כב’ השופטת אלשיך עמדה על סוגיה זו, גם לאחרונה, בבש”א (ת”א) 25618/06 גשר תנועה חברתית לאומית נ’ רפי חליוה, [פורסם בנבו] “(שם, 6995)

 

הקשיים במקרה דנן בעבודת המפרק רבים הם, לרבות חוסר האפשרות להגיע לחצריו של הארגון, לחקור את העומדים בראשו, לבדוק את מסמכיו ולסנן את הידיעות בדבר מקומות (בנקים, עמותות, וכו’) לגביהם יש מידע כי הכספים שייכים לארגון, במיוחד שעה שאין מקור למימון פעולות מורכבות אלה המצריכות לא אחת סיוע לוגיסטי מטעם המשטרה או הצבא, אותן מפעילה המדינה בצעדיה נגד הארגון על פי החקיקה המיוחדת דלעיל.

המסקנה היא שלבית המשפט יש שיקול דעת אם להיעתר לבקשה למתן צו פירוק אם לאו.

 

הפן המעשי

17. קושי רב קיים בביצוע צו פירוק במקרה דנן, שכן הוא עלול לגרום לתוצאות או מצבים שאינם עולים בקנה אחר עם פירוק חברה מסחרית או עמותה או גוף “צו מהותי”.

 

כך, משניתן צו, תוצאותיו הן אלה על פי סימן ב’ לפקודה שכותרתו: “צו פירוק ותוצאותיו” והקובע בסעיפים הכלולים בו, כדלקמן:

 

“266. תוצאותיו של צו פירוק

צו פירוק יפעל לטובת כל הנושים וכל המשתתפים של החברה כאילו ניתן על יסוד בקשה של נושה ומשתתף כאחד.

 

267. צו פירוק מעכב הליכים

משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע.

 

268. תחילת הפירוק מבטלת כל עסקה או העברה

כל עסקה בנכסי החברה וכל העברת מניות או שינוי במעמדם של חברי החברה, שנעשו לאחר תחילת הפירוק – בטלים, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת.

 

269. ביטול פעולות נגד חברה שבפירוק

כל עיקול, הוצאה לפועל וכל הליך אחר שהוחל בהם לגבי נכסי החברה לאחר תחילת הפירוק יהיו בטלים לכל דבר וענין.

 

270. העתק של צו פירוק יישלח לרשם

ניתן צו פירוק, חייבת החברה, או מי שנקבע לכך, לשלוח מיד העתק ממנו לרשם והרשם ירשום הערה על כך בספריו הנוגעים לחברה”.

 

כך אף ברור כי לא ניתן ליישם את ההליך של “חיסול החברה” על פי הוראות הפקודה, נקיטת צעדי אכיפה כלפי בעלי משרה בה, מתן צווי עיכוב יציאה מן הארץ ועוד ועוד.

 

הפן העיוני

18. בשולי הדברים אציין כי אמנם זכותו של אדם במדינתו, לא כל שכן אדם שנפגע כתוצאה מפיגוע, לבקש סעד במסגרת הדין, אולם אף זכות זו אינה מוחלטת.

יחד עם זאת הדברים לא הוצגו על ידי המבקשים כטענה בפני עצמה אלא טענתם היינה כי רשאים הם לממש את הזכות שמעניקה להם פקודת החברות לעתור לקבלת הסעד של פירוק החמאס בעילת חדלות פירעון, ולא כביטוי לזכות הקניין שלהם על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אף היועץ נוגע בנושא זה בשולי הדברים, בציינו בנייר העמדה שהוגש ביום 2.7.07, כדלקמן:

 

”הכרזה כי חבר אנשים הוא “ארגון טרוריסטי” מחייבת זהירות רבה, וזאת בשים לב להשלכות, לאיסורים ולגזירות שמחילה פקודת מניעת טרור והחקיקה הרלבנטית על ארגון טרוריסטי. הכרזה כאמור מחייבת תשתית נתונים ברורה ומשכנעת, עליה להיות מכוונת לתכלית ראויה ונדרשת לפי מבחן המידתיות.” (שם, פסקה 15).

 

(לעניין התפיסה שביסוד הפקודה למניעת טרור ראו, לדוגמא: בג”ץ 6897/95 בנימין זאב כהנא נגד משטרת ישראל, פ”ד מט(4), 853).

 

ניתן להשיב על כך בדברי הנשיא א’ ברק, בע”א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ מגדל כפר שיתופי, פ”ד מט(4), 221 (להלן:“פרשת המזרחי”), בדונו בפסקת ההגבלה, כדלקמן:

 

“פסקת ההגבלה היא נקודת האחיזה עליה מונח האיזון החוקתי בין הפרט לכלל, בין היחיד לחברה. היא משקפת את התפיסה, כי בצד זכויות אדם קיימות גם חובות אדם; כי העולם הנורמטיבי אינו רק של זכויות אלא גם של חובות; כי בצד זכותו של האדם עומדת חובתו כלפי רעהו וחובתו כלפי הכלל” (שם, 458).

 

ועוד יפים דבריו בפרשת המזרחי באשר לבחינת מידת הפגיעה בזכות המוגנת, באלה המילים:

 

“לשם בחינת השאלה אם דבר החקיקה פוגע בזכות האדם המוגנת במידה שאינה עולה על הנדרש, יש לבחון לעיתים חלופות אפשריות. אכן, כשם שמבחן המידתיות מחייב את בית המשפט לבחון את החלופות השונות שעמדו לרשות המינהלית, כן מחייב אותו מבחן עצמו את בית המשפט לבחון את החלופות השונות שעמדו לרשות המחוקקת. אין זו משימה שבית המשפט אינו יכול לה.” (שם, 462).

 

למעשה פטור אז מלהכריע בסוגיה זו, הן לאור התוצאה אליה הגעתי, והן מן הטעם שהצדדים לא טענו טענה זו במפורש.

 

סיכום

19.

א.          המשיב הינו בגדר “חבר בני אדם“, אולם הוא לא “נרשם” בארץ כחברה או תאגיד אחר ואף לא במקום אחר בעולם.

ב.         המשיב לא “הואגד” לא בארץ ולא במקום אחר בעולם, ולא הובאה כל ראיה להוכחת התאגדותו.

ג.          המשיב אינו נכנס לגדרה של הגדרת “חברת חוץ” שבסעיף 1 לפקודת החברות.

ד.         המבקשים לא הוכיחו כי למשיב נכסים בישראל. תפיסת נכסים על ידי המדינה במסגרת החקיקה המיוחדת אינה מסייעת בידי המבקשים.

ה.         ההליך של פירוק אינו מתאים למקרה שלפני מן הפן המעשי, וכעולה מכלל הוראות דיני הפירוק שאינם ישימים לפירוק כגון זה שלפנינו.

ו.          לבית המשפט של פירוק יש שיקול דעת אם להיעתר לבקשה למתן צו פירוק, אף כאשר מדובר בגוף שמאוגד כדין בישראל, לא כן שכן גוף שאינו מאוגד בה או בכל מקור אחר בעולם.

ז.          ניתן לפרק גוף שלא התאגד כדין, אולם רק לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, ואילו במקרה זה לא זו בלבד שאין בקשה מטעמו, אלא שהוא בחר להתייצב בהליך ולהתנגד לו.

ח.         אין בעובדה שהמדינה נוקטת בהליכי החרמה וחילוט לגבי מקורות כספיים המיועדים לארגון עוין כגון זה, כדי למנוע, בעקרון, ליתן צו פירוק, באשר מדובר במערכת שונה הפועלת על פי סמכויות שונות שהוקנו לרשויות לצורך זה בחקיקה מיוחדת, כפי שאין הדבר סותר חילוט כספים עפ”י החוק לאיסור הלבנת הון לגבי חברה מאוגדת כדין, ובמקביל כאשר אדם אחר מבקש את פירוקה מטעמי חדלות פירעון. יחד עם זאת, בוודאי שהעובדה שננקטים הליכים שכאלה על פי החקיקה המיוחדת, ובהינתן שמדובר בארגון עוין, יש בה כדי להוות שיקול בין יתר השיקולים שלא להיעתר לבקשת פירוק.

 

 

5467831320. 54678313 לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה.

 

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

 

ניתנה היום, י”ט בסיון תשס”ח (22 ביוני 2008), בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים בדואר.

יוסף שפירא 54678313-3158/06

יוסף שפירא – שופט

 

PDF

 

פסד מטומטם בישראל בקשה לפירוק החמאס כתאגיד לגביית חוב לקורבנות הטרור פשר ים 3158-06

 

פסק הדין המקורי – טמטום שיפוטי בהתגלמותו “חיוב החמאס במעמד צד אחד”

 

שנבין…… הוגשה תביעה נגד החמאס בישראל, אבל מי נסע לעזה לבצע בה מסירה של ההזמה לדין כדין?  הרי אין פה אמנת האג.  צריך קודם כל לבקש מבית המשפט אישור להמצאה מחוץ למדינה כדי להתגבר על סמכות בינלאומית.  זה נעשה????

ולמי מגישים כזה דבר?  הרי התביעה היא לא נגד הרוצחים (הם כנראה חוסלו).  התביעה היא נגד השולח באחריות שילוחית, אבל החמאס הוא גוף שלטוני וככזה הוא זכאי לחסינות ריבונית.

שנבין… איך השופט דילג פה על כל המשוכות המקדמיות (ריבונות, סמכות בינלאומית, המצאה כדין) ופשוט הוציא פסק דין במעמד צד אחד?  איך זה מתאפשר????

ומאיפה השופט יודע שהשולחים הם חמאס, ולא ג’יהאד ולא אחים מוסלמים או כל גוף אחר של בני הבליעל יימח שמם????

פסק הדין הזה לא שווה שום דבר.  לא היתה מסירה. היתה הפרה של ריבונות. החמאס הוא גוף שלטוני.  לכל הפחות השופט היה צריך לפרט את כל הדברים האלה לפני שהוא מזדרז להוציא פס”ד של 90,000,00 ש”ח.

הנה זה מה שקורה ששופט מטומטם עושה מה שבא לו ואחר כך גורר כדור שלג של בלגנים, פדיחות ותקריות דיפלומטיות מיותרות.

 

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בירושלים		ת.א. 4421/02
לפני:	כב’ השופט אהרן פרקש		22/01/2006

 

בעניין:	1. מנשה גביש 2. ישורון גביש 3. אביגדור גביש 4. צופיה גביש 5. לאה גביש 6. אסף גביש, קטין באמצעות אחיה ואפטרופוסיה החוקיים מנשה גביש וישורון גביש 7. נעמה גביש 8. דריה גביש, קטינה באמצעות אמה ואפוטרופסתה הטבעית נעמה גביש 9. משה קנר כולם ע”י ב”כ עו”ד ניצנה דרשן-לייטנר
		התובעים
	נ  ג  ד
	1. ארגון החמאס 2. יאסר ערפאת 3. הרשות הפלשתינאית
		הנתבעים

 

 

פסק דין כנגד ארגון החמאס – נתבע מס’ 1

 

 

התובענה וההליכים

1. פסק דין זה ניתן לבקשת התובעים על יסוד המפורט בכתב התביעה ועדותם של מרבית התובעים לפניי, בלא שהוגש כתב הגנה מטעם הנתבע 1.
2. במוצאי חג הפסח תשס”ב, 28.3.02, בשעה 20:30 לערך, פרץ אל בית משפחת גביש, בישוב אלון מורה, אחמד חאפט’ עבד אלג’ואד סעדאת, מחבל הנמנה על ארגון החמאס, כשהוא יורה לכל עבר. כתוצאה מהיריות נהרגו דוד גביש, רחל גביש, אברהם גביש ויצחק קנר ז”ל (להלן: “המנוחים”).
3. התובעים 1 – 6 הם ילדיהם ויורשיהם על פי דין של דוד ורחל גביש ז”ל (להלן: “דוד” ו”רחל”).

התובעת 7 – נעמה גביש – הינה אלמנתו של אברהם גביש ז”ל (להלן: “אברהם”).

התובעת 8 – דריה גביש – היא בתם היחידה של אברהם ז”ל ונעמה תבל”א.

התובע 9 – משה קנר, הינו בנו ויורשו על פי דין של יצחק קנר ז”ל (להלן: “יצחק”). יצחק היה אביה של רחל וסבם של התובעים 1 – 6.

4. על פי כתב התביעה (סעיף 4), הנתבע 1, ארגון החמאס, הינו ארגון טרור אשר הוקם בשנת 1988 ומטרתו חיסול מדינת ישראל (להלן: “הנתבע” או “ארגון החמאס”).

על פי האמור בסעיף 20 לכתב התביעה, תחקיר שערך צה”ל לאחר האירוע העלה, כי המחבל שייך לארגון החמאס, אשר נטל אחריות למעשה הרצח.

5. כתב התביעה הוגש כנגד ארגון החמאס וכנגד יאסר ערפאת והרשות הפלשתינאית. בשמם של השניים האחרונים הוגש כתב הגנה ביום 3.5.2004.
6. משהומצא כתב התביעה לנתבע ולא הוגש כתב הגנה מטעמו, עתרה ב”כ התובעים לבית המשפט ליתן פסק דין על יסוד כתב התביעה. רשם בית משפט זה, כב’ השופט י. שפירא, הורה ביום 4.12.03 להעביר את הבקשה לתגובתו של היועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיודיע אם יש בדעתו להתערב בהליך זה.

ביום 8.2.2004 הודיעה עו”ד ליאורה חביליו, מפרקליטות מחוז ירושלים, כב”כ היועץ המשפטי לממשלה, כי “לעת הזאת, אין בכוונת היועץ המשפטי לממשלה להתייצב להליך הנדון או להביע עמדתו“.

7. ביום 17.12.2004 הגישה ב”כ התובעים בקשה נוספת למתן פסק דין כנגד הנתבע בהעדר כתב הגנה מטעמו.

ביום 22.2.04 הורה בית המשפט (כב’ השופט י. שפירא) לתובעים “להגיש תצהירים על מסכת האירוע, חוות דעת רפואית וכן תחשיב נזק מפורט” בטרם יחליט בבקשה.     משלא עשו כן הורה בית המשפט, ביום 18.2.05, על מחיקת התובענה כנגד הנתבע, לאחר שניתנה התראה על כך.

8. ביום 24.5.2005 הגישה ב”כ התובעים בקשה לקביעת מועד לדיון לשמיעת ראיות לנזק וביקשה לפטור התובעים מלהגיש תצהירים ולזמנם למתן עדות.

במסגרת הדיון בבקשה זו, ביום 21.6.05, הודיעה ב”כ התובעים, כי לא קיבלה את ההחלטה על מחיקת התובענה כנגד הנתבע ומבקשת היא לבטלה ולהותיר על כנה את ההחלטה מיום 22.2.04 בדבר הגשת ראיות לנזקיהם של התובעים.

עוד הודיעה ב”כ התובעים “שאין בכוונתה להגיש חוות דעת רפואיות” וכי “התביעה מבוססת על נזק לא ממוני בלבד על פי שיקול דעתו של בית המשפט“.

בו ביום בוטלה ההחלטה בדבר מחיקת התובענה כנגד הנתבע ונקבע מועד לשמיעת עדויות מי מהתובעים.

9. בישיבה ביום 26.9.05 העידו התובעים 1 – 6. התובעים לאה ואסף היו עדיין קטינים במועד הרצח. מנשה גביש – התובע מס’ 1 – לא נכח בבית בעת הרצח.

כן העידה גב’ דניאלה וייס, אמה של התובעת 7 – נעמה גביש – וסבתה של התובעת 8. יצוין, כי נעמה, שנישאה ועמדה לפני לידה, לא העידה, אולם מאוחר יותר הגישה תצהיר. כן הוגש תצהיר של הפרמדיק חזי צוריאל, שטיפל באברהם טרם מותו. כן העיד משה קנר – התובע מס’ 9 – שלא שהה בבית משפחת גביש בעת הרצח.

בעדותם הנרגשת ביותר תיארו כל אחד מהעדים – אלה שנכחו בעת מעשה הרצח ואלו שלא נכחו במקום באותה עת – את האירוע והסיוט שחוו בליל הרצח ואת הקורות אותם לאחר מכן.

10. ב”כ התובעים הגישה סיכומים בכתב, לבקשתה, וכן הגישה חוות דעת כלכליות שהכין הכלכלן ד”ר אבי וייס בגין אובדן הכנסותיהם של אברהם, רחל ודוד.

 

עיקרי טענות התובעים

11. בכותרת כתב התביעה עתרו התובעים לפצותם בסכום כולל של 176 מיליון ₪. בכתב התביעה (סעיפים 36 – 39) פורט כיצד נחלק סכום זה לראשי נזק שונים בהתאם לתובעים השונים: פיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים של המנוחים, פיצוי עבור הפסד השתכרות ופנסיה של המנוחים, פיצוי עבור עזרת צד ג’ ופיצויים עונשיים.
12. בסיפא לסיכומיה ביקשה ב”כ התובעים כך (סעיף 61):

 

“לאור העדויות קורעות הלב שהועלו בפני בית המשפט, ולאור ההלכות שהובאו לעיל, מתבקש בת המשפט לפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 10,000,000 ₪ לכל אחד ואחד מן התובעים. פיצוי זה יתחשב בקיצור תוחלת החיים של המנוחים, באובדן הכנסותיהם לשנים האבודות, בכאב והסבל שעבר ועובר על התובעים, ובאלמנט העונשי שיש בו כדי להביע את סלידת בית המשפט ממעשי הנתבע”.

 

בסיכומיה היפנתה ב”כ התובעים לפסק דינו של הרשם – השופט ד”ר עדי אזר ז”ל בת.א. (מחוזי תל-אביב-יפו) 2276/03  נתן פלד ואח’ נ’ הרשות הפלשתינאית ואח’ (צורף לסיכומים), שם נפסק לכל אחד מששת התובעים – בני המשפחה מדרגה ראשונה של שני הנרצחים, רותי פלד ז”ל ונכדתה סיני קינן ז”ל – פיצוי בסך של 12 מיליון ₪ לכל אחד מהם. יצויין, כי פסק דין זה בוטל על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב’ הרשם – השופט ש. ברוך) ביום 30.1.05 בבש”א 9505/04.

כן היפנתה לפסק דין נוסף של הרשם – השופט ד”ר עדי אזר ז”ל בבש”א 11072/04  (ת.א. מחוזי תל-אביב-יפו 1321/03) עזבון המנוח גלעד זר ז”ל ואח’ נ’ מחמוד אלעול ואח’ (צורף לסיכומים), שם נפסק לכל אחד מתשעת התובעים – אלמנתו ושמונת ילדיו של גלעד זר ז”ל – פיצוי בסך של 10 מיליון ₪ לכל אחד מהם כפיצויים עונשיים. יצוין, כי פסק דין זה בוטל בבית המשפט המחוזי ביום 7.11.05 (ע”א 1675/05) ובקשת רשות הערעור על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון – כב’ השופט א. רובינשטיין – ביום 4.1.06 (רע”א 11135/05).

ב”כ התובעים היפנתה גם לפסקי דין שונים שניתנו בארצות הברית, שם נפסקו לנפגעי טרור שנפגעו בארץ והגישו תביעתם נגד הרשות הפלשתינאית ואחרים, פיצויים בסדרי גודל של מאות מיליוני דולרים.

 

המסגרת הנורמטיבית

13. כאשר נפטר אדם, שניזוק בעוולה, עשויה לקום זכות תביעה הן לעזבונו והן לתלויים בו. אשר לתביעת העזבון, קובע סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה”), כי בעת פטירתו של אדם, כל עילות התביעה שהיו עומדות לנפטר כנגד המזיק יוסיפו לעמוד בעינן, לטובת עזבונו, הן בגין נזקים ממוניים והן בגין נזקים בלתי ממוניים. עילות התביעה עוברות ליורשיו של הנפטר במידה ולא מוצו (ראה: ע”א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח’ נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע”מ, פ”ד נח(4) 486, 523; ע”א 148/53 פנץ ו”אגד” קבוצה אופרטיבית בע”מ נ’ פלדמן, פ”ד ט(3) 1711, 1716-1717). בענייננו לא הוצג צו ירושה המוכיח כי התובעים הינם יורשי המנוחים על פי דין, אולם די בכך כי כתב התביעה מפרש עניין זה (ע”א 566/71 מנחם פייג נ’ לאה שפיצקופף, פ”ד כז(1) 355, 357-358; ע”א 4396/90 חנה רוזנמן ואח’ נ’ ד”ר ג’ורג’ קריגר ואח’, פ”ד מו(3) 254, 257-264; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית – 1995), בעריכת ש. לוין, עמ’ 117 ה”ש 81). כן יש להוסיף, כי על פי סעיף 19(ד) לפקודה, הזכויות הנתונות לפי פקודת הנזיקין לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן (ראה גם ס’ 78 לפקודה).
14. בנוסף, יש לציין, כי כאשר היורשים והתלויים זהים, והתביעה הוגשה כיורשים וכתלויים זכאים התובעים לתבוע את סכום הפיצוי הגבוה מבין השניים – היינו הסכום הגבוה מבין זה שנפסק לטובת העזבון וזכותם כיורשים לבין זה שנפסק לטובתם כתלויים (ע”א 206/87 קופת חולים נ’ עזבון אדיסון, פ”ד מה(3) 72, 80; ע”א 125/57 רובין ואח’ נ’ מנהל רכבת ישראל, פ”ד יב 1836; ע”א 1503/94 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ עזבון ברמן, פ”ד נא(3) 502, 506-507).

 

דיון וסיכום

15. אשר לאחריות הנתבע – יש לסמוך על אשר פורט בכתב התביעה בהרחבה ויש מקום לחייב הנתבע בפיצוי התובעים.
16. אשר לנזקיהם של התובעים. כאמור, בטרם שמיעת העדויות מטעם התובעים הודיעה באת כוחם, כי התביעה הינה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בלבד. לכך יש להיעתר וכך יש לפסוק. אכן, הוגשו חוות דעת כלכליות לנזקים הכספיים שנגרמו עקב הרצחם של דוד, רחל ואברהם גביש, אך לא הוגשו ראיות כלשהן לגבי הכנסתם של הנרצחים קודם למותם ואף לא הוגשו תצהירים בנושא זה. לכך יש להוסיף, כי מכתב התביעה ומהסיכומים, לא ברור, ואף לא נעשתה כל אבחנה לכך, האם תביעת התובעים מבוססת על זכותם כיורשים, או חלקם כתלויים, או עקב נזקיהם הישירים כמי שנכחו בעת המעשה, ויש להניח כי חוות הדעת הכלכליות הובאו לתמיכה בבקשה לפסיקת הפיצויים הגבוהים המבוקשים.

לפיכך נדון בתמצית בזכותם לפיצויים עונשיים.

 

פיצויים עונשיים

17. בנושא זה דן בהרחבה בית המשפט העליון בע”א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז”ל ואח’ נ’ החברה לשיקום בתי המשפט בישראל, פ”ד נח(4) 486, 562. בתי המשפט בישראל הכירו באפשרות לחייב מזיק בפיצויים עונשיים (ע”א 140/00 הנ”ל בע”מ 565-566).

בלא צורך להרחיב, סבורני, כי המקרה הנוכחי מתאים לפסיקת פיצויים עונשיים כנגד הנתבע. מעשה הרצח הנפשע מצדיק פסיקה שכזו. המדובר במעשה טרור, שנעשה מתוך כוונה ומודעות מלאה לגרום למותם של הנרצחים ולנזק למשפחותיהם, שהרי אין כל הסבר אחר למעשה זה. מאחורי המעשה עומדת שנאה צרופה, שהביאה למותם של המנוחים ולחוויה טראומתית קשה מאוד לתובעים – שאריהם.

18. גובה הפיצויים העונשיים ייפסק בכל מקרה לגופו. במקרה דנן נראה לי, כי הסכום הכולל המבוקש הינו ראוי, אף כי גם בו אין כדי להקהות את כאבם הקשה של התובעים ששרדו ונאלצים להמשיך בחייהם כאשר הטראומה הקשה תמשיך ללוותם עד סוף ימיהם. אין גם מקום לעשות אבחנה בין אלו שנכחו במקום לבין אלה שלא היו שם (תובעים 1 ו-9) או לגילה הצעיר – כבת שנתיים – של התובעת 8.
19. לפיכך הנני מחייב את הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 10 מליון ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
20. בנוסף אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסכום כולל של 1.8 מליון ₪ בצירוף מע”מ כחוק.
21. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, כ”ב בטבת תשס”ו (22 בינואר 2006), בהעדר הצדדים.

 

אהרן פרקש         

אהרן פרקש, שופט

 PDF

 

פסד מנשה גביש נגד החמאס פיצוי מעשי טרור באחריות שילוחית במעמד צד אחד