המיילים הפנימיים בפרקליטות מגלים איזה שמחה גדולה היתה כיצחק עמית פסק כעמדתם.  מה שמוזר זה למה התכוונה הפרקליטה נעמי זמרת ש”נקווה שזה יעזור לנו גם בהליכים בחו”ל?  

נושא דומה עלה גם בתיק ת.א. 39197-10-15 שמואל משה נ’ הרשות הפלשתינית שבו הפרקליטות נתנה חוות דעת האם אפשר לאשר “מתן תעודות עובד ציבור או זימונם לעדות של נושאי תפקידים בכירים בממשלה בעבר ובהווה אגב תביעות נפגעי טרור נ’ הרשות הפלשתינית”.

הפרקליטה מאיה פרוינד כתבה ש”לעדויות אלה, אם יימסרו על ידי גורמים שמילאו תפקידים בכירים במדינה, עשויות להיות השלכה ביחס לתיקים המנוהלים או אשר יתנהלו בחו”ל בעניין. תופעה של גביית עדויות של בכירים (מכהנים או לשעבר) בבתי משפט בישראל תחליש את יכולתנו להגן על המידע ו/או על הגורם הבכיר (מכהן או לשעבר) שיתבקש להעיד במסגרת הליך משפטי בפני פורום זר”.

וזו הנוחבה מהפרקליטות שערערה כדי למנוע חשיפת מידע מהשב”כ על מימון הטרור של הרשות הפלסטינית.  נעמי זמרת.

חוות דעת של הפרקליטות “מתן תעודות עובד ציבור או זימונם לעדות של נושאי תפקידים בכירים בממשלה בעבר ובהווה אגב תביעות נפגעי טרור נ’ הרשות הפלשתינית”

 

מדינת ישראל  משרד המשפטים

State of Israel  Ministry of Justice 

המחלקה למשפט בין-לאומי בייעוץ וחקיקה

Office of the Deputy Attorney General (International Law)

תאריך:   19 פברואר, 2020

‏כ”ד שבט, תש”פ

לכבוד

עו”ד כוכבית נצח-דולב, פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי)

פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

 

הנדון: ת.א. 39197-10-15 שמואל משה נ’ הרשות הפלשתינית ואח’ – מתן תעודות עובד ציבור או זימונם לעדות של נושאי תפקידים בכירים בממשלה בעבר ובהווה אגב תביעות נפגעי טרור נ’ הרשות הפלשתינית

בהמשך לישיבה שקיימנו בנושא ביום 6.2.2020, נבקש להעלות על הכתב את עמדתנו ולהתייחס להשלכות הרוחב שעשויות להיות למתן תעודות עובד ציבור וגביית עדויות מפי נושאי תפקידים בכירים בממשלה, כפי שמבוקש על ידי התובע בעניין ת.א. 39197-10-15 שמואל משה נ’ הרשות הפלשתינית ואח’ מראש הממשלה מר בנימין נתניהו (שר הביטחון במועד הרלוונטי), ח”כ איילת שקד (שרת המשפטים במועד הרלוונטי) ומר יובל רותם (מנכ”ל משרד החוץ). לטענת התובעים, תעודות עובד ציבור (או זימון לעדות) נועדו לקשר בין פעולת האיבה בגינה הוגשה התביעה ובין הרשות הפלשתינית באופן שיוביל לחיובה בנזיקין ולפסיקת פיצוי לתובעים.

• לעמדתנו, המתייחסת להשלכות על ההליכים בחו”ל בלבד, קיים אינטרס ציבורי החורג מגדר המקרה הספציפי שלעיל – תביעת נפגעי טרור את הרשות הפלשתינית. לעדויות אלה, אם יימסרו על ידי גורמים שמילאו תפקידים בכירים במדינה, עשויות להיות השלכה ביחס לתיקים המנוהלים או אשר יתנהלו בחו”ל בעניין. תופעה של גביית עדויות של בכירים (מכהנים או לשעבר) בבתי משפט בישראל תחליש את יכולתנו להגן על המידע ו/או על הגורם הבכיר (מכהן או לשעבר) שיתבקש להעיד במסגרת הליך משפטי בפני פורום זר.
• עמדתנו זו רלוונטית ככל שהעדויות המבוקשות נשענות הן על ניסיונם והידע של הגורמים הבכירים והן על חומרים סודיים שאליהם נחשפו בעת מילוי תפקידם. זאת, מכיוון שלא ניתן יהיה להפריד את העדות שתינתן בבית המשפט מן ההערכות שערכו אותם נושאי תפקידים בזמן כהונתם, וכן מן החומרים המסווגים שאליהם נחשפו. יצוין בהקשר דומה כי ניסיון בהליך בחו”ל שבו נדרשה עדות של בכיר ישראלי בעבר מלמד כי לפי הפסיקה בארצות הברית מידע רגיש או מסווג שהועבר לגורמים בכירים לאחר פרישתם מתפקיד (כגון מידע שנמסר בהכנה לעדות) לא יהיה חסוי (מצ”ב ההחלטה).
• כמו כן, ככל שאכן מדובר במקורות המהווים מידע מסווג, גילויים במסגרת הליך משפטי בישראל עלול במידה רבה להחליש את יכולתנו לטעון כנגד העברת המקורות בנושא וחשיפת המסמכים או נגד הזימון לעדות של גורם בכיר (מכהן או לשעבר) בהליך משפטי או הליך דומה שיתנהל בחו”ל. לגילויים של מקורות אלו בחו”ל עלולות כמובן להיות השלכות רוחב חמורות, כגון פגיעה בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, פגיעה באינטרסים לאומיים חיוניים, כדוגמת מאמצים בין-לאומיים משותפים למיגור טרור, ופגיעה במישור יחסי החוץ של המדינה.
• סכנה נוספת לפגיעה באינטרס הציבורי, כרוכה בחשש שייווצר הרושם כי קיימת זהות בין העמדה שהביעו אנשים שנשאו תפקיד רשמי כזה או אחר, בהליך משפטי, ובין עמדת המדינה, אף שכמובן לא כך הם פני הדברים. לעדויות כאלה, אם תגבנה בבתי משפט בישראל וישמשו בהליכים בחו”ל או תגבנה בבתי משפט בחו”ל, עשויות להיות השלכות במישורים שונים כמפורט לעיל.

לאור כל האמור לעיל, עמדתנו היא כי קיים אינטרס ציבורי למנוע גביית עדויות מנושאי תפקידים בכירים בעבר ובהווה בהליכים אזרחיים, ללא שהדבר נעשה באישור הגורמים הממשלתיים הרלוונטיים, כולל גורמי משרד המשפטים, וככל שיינתן אישור, יובהר בו באילו תנאים תינתן העדות.

עמדה זו נכתבה על דעתו של ד”ר רועי שיינדורף, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (בין-לאומי).

בברכה,

מאיה פרוינד, עו”ד

 

PDF

נייר עמדה מאיה פרוינד פרקליטות זימון בכירים לעדות בתיקי נזיקין של קורבנות טרור 19-2-2020

 

לפנינו מיילים מהפרקליטות בנושא בהובלתה של הפרקליטה נעמי זמרת ZIMRAT

 

From: Naomi Zimrat
Sent: Thursday, January 21, 2021 10:59 AM
To: Einat Gideoni‏ [email protected]; Itai Apter‏ [email protected]; Mika Wenkert‏ [email protected]; Nehama Bruk‏ [email protected]; Idit Nachmann‏ [email protected]; Nili Finkelstein‏ [email protected]; Ran Rozenberg‏ [email protected]

Cc: Eitan Siani‏ [email protected]; ‘[email protected]‏ [email protected]; moz naim‏ [email protected]; Gal Cohen‏ [email protected]; Israel Blum‏ [email protected]

Subject: דיון בתיק ע”א 1604/19 מדינת ישראל נ’ פלונים

שלום לכולם,

אתמול התקיים דיון בתיק שבנדון בפני הרכב השופטים: עמית, מינץ וגרוסקופף. חשוב לציין כי מדובר בהליך בדלתיים סגורות.

כב’ השו’ עמית פתח והבהיר כי יש “לשים בצד” את קביעות של בית המשפט המחוזי בענין חוק יסוד: הלאום, ופנה ושאל אותנו האם אנו ממקדים טיעוננו לעניין חוק השב”כ, או שאנו טוענים לעניין הסוגיה הכללית של גילוי מידע בהליך אזרחי שנדרש ממי שאינו צד להליך, בהתייחס לסעיף 1 לפקודת הראיות. השבנו שככלל, ככל שיש מידע רלבנטי והוא מהווה רשומה, המדינה מוציאה תעודת עובד ציבור מטעם עובד הציבור הרלבנטי במקום העדתו בבית המשפט.

 

בענייננו, נוכח מהותו של המידע המצוי בידי שירות הביטחון הכללי אין המדובר ברשומה או במסמך רשמי ומכאן עמדתנו בערעור. הבהרנו שאנו מתייחסים למסירת חומרים מסווגים משירות הביטחון הכללי וזאת נוכח תכליותיו והוראות הסודיות שמופיעות בו. כן הבהרנו כי לעמדתנו, בעת שבית המשפט המחוזי דן בבקשה להורות לשירות הביטחון הכללי ליתן תעודת עובד ציבור בתיק שלפנינו, הוא לא ערך את האיזונים הנדרשים בשים לב לכך שמתבקש חומר מסווג שגילויו עשוי לפגוע בביטחון המדינה, ועל כן ערערנו על ההחלטה.

בית המשפט הבהיר שהדיון אינו עוסק בהוצאת תעודת החיסיון אלא בשלב מקדים, והוא הוצאת תעודת עובד ציבור בבקשה למסירת מידע על ידי המדינה כאשר היא אינה צד להליך.

 

כן העיר, שההליך בעניינו קשור להליך מקביל שמתנהל ובו התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה – ע”א 2362/19. עמדת היועץ נתבקשה בשאלה האם תשלום תגמולים ע”י הרש”פ מהווה ‘אשרור’, כמשמעו לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. בית המשפט ציין, כי יתכן שההחלטה בתיק זה תינתן לאחר הכרעה בשאלה זו, זאת נוכח שאלת הרלבנטיות של המידע המבוקש.

עוד הבהרנו שהשב”כ מגלה מידע כאשר מדובר במידע שניתן לגלותו וככלל המדינה עושה כל מאמץ לסייע לנפגעי טרור בכל המישורים, הן במישור התגמולים והן בסיוע במתן חומרים שניתן למסרם, וכי אנו משתתפים בצערם ובכאבם הגדול של בני המשפחה. במקרה דנן, בדק שירות הביטחון הכללי את הבקשה ומצא שמדובר בחומר מסווג שלא ניתן לגלותו, ולא ניתן להשיב האם המידע מצוי ברשותו או אם לאו משיקולים של בטחון המדינה. המידע המבוקש עשוי להצביע על מקורות מידע שאין באפשרות השב”כ לחשוף אותם.

ב”כ המשיבים הציגה מידע מתוך אתר האינטרנט של המט”ל (המטה ללוחמה בטרור) שבו מפורטים סכומי כסף שנתפסו בצווי תפיסה מנהליים של שר הביטחון, בין היתר של סכומים ששילמה הרש”פ כתגמול למחבלים/אסירים ביטחוניים. המט”ל, כך נאמר, מקבל חלק מהמידע שלו מהשב”כ, ועל כן לא ברור מדוע כאן השב”כ מתנגד לגילוי.

 

לעמדתה, לשב”כ קיים המידע המבוקש, כמו לדוגמא ‘מסמכי העברת כספים בבנק’ (כב’ השופט עמית העיר כי דוגמא זו משמשת שלא לטובת המשיבים שכן מלמדת על קיום מקורות שראויים לחסיון). לעמדת המשיבים המידע המבוקש הוא ספציפי, ממוקד ויש לגלותו. כן הוסיפה המשיבה עצמה שהינה עו”ד, כי היא בת לנפגעי הטרור, ותיארה תחושות קשות של התנהלות המדינה כלפיה מאז הפיגוע, וטענה כי במקרה דנן המדינה ‘מסייעת לפלסטינים ולא נפגעי הטרור’.

כב’ השופט עמית ציין כי לאור העובדה שקיימת ידיעה ‘כמעט שיפוטית’ שהרש”פ משלמת תגמולים למחבלים, ניתן לטעון זאת בבית המשפט ולכאורה אין כלל צורך בתעודת עובד הציבור מטעם השירות. כב’ השופט מינץ הוסיף שגם אם ינצחו המשיבים ב’קרב’ בדיון, הרי שיפסידו ב’מלחמה’ בהליך מול הרש”פ לאור אי הקבילות של עמדת השב”כ שתינתן, שכן מדובר בעדות שמועה. השופטים עמדו אף על הקושי שעשוי להיגרם לאחר שהמדינה תשיב ב’כן’ ו’לא’, וב”כ הרש”פ יבקשו לעמוד על המקורות שהובילו למידע זה.

ב”כ עמותת מגן למשפט, שביקשו להצטרף להליך כידיד בית משפט הציג את פעילות העמותה שרואה חשיבות גדולה במניעת טרור באמצעים כלכליים, וטען כי לא רואה הבדל בין המידע שגולה על ידי השב”כ באמצעים אחרים, לבין המידע שנדרש כאן. כב’ השופט עמית הבהיר שזה ‘המשחק המודיעיני’.

 

השב”כ – ברצותו מגלה, וברצותו אינו מגלה. השו’ גרוסקופף ציין כי המדינה אינה רוצה להיות חלק מ’מהמשחק של גילוי מסמכים’, ומעוניינת לשמור לעצמה את האפשרות לגלות כשרואה לנכון.

ב”כ המשיבים הסכימו לקיום דיון במעמד צד אחד. במסגרת הדיון הצגנו את הטעמים העומדים בבסיס העמדה בעניין חסיון המידע המבוקש, וכן את המהות והרקע לפרסומים שהציגה ב”כ המשיבים מתוך אתר האינטרנט של המט”ל ואת ההבחנה בינם לבין המידע המבוקש.

תודה לדניאלה, תום וגל על הסיוע בהכנת התיק וההסברים שנתנו לבית המשפט במעמד צד אחד שהיו חשובים להבנת הסוגיה, וכן לעינת ולענת על הערותיהן הטובות.

נעדכן כמובן לגבי המשך ההתפתחויות.

בברכה,

נעמי

 

Date : 1/27/2021 12:17:35 PM
From : “Marlene Mazel”<[email protected]></[email protected]>
To : “Vered Shpilman”<[email protected]></[email protected]>
Subject : FW: פסק דין -ע”א 1604/19 מדינת ישראל נ’ פלונים – העליון ביטל את החלטת המחוזי לחייב את השב”כ להוציא תעודת עובד ציבור
Attachment : פסק דין- מדינת ישראל נ פלונים.pdf;

 

 

From: Itai Apter <[email protected]>
Sent: Tuesday, January 26, 2021 3:56 PM
To: Tal Werner kling‏ <[email protected]>; Marlene Mazel‏ <[email protected]>; Yael Weiner‏ <[email protected]>; Roy Schondorf‏ <[email protected]>; Amihai Gotlieb‏ <[email protected]>
Subject: פסק דין -ע”א 1604/19 מדינת ישראל נ’ פלונים – העליון ביטל את החלטת המחוזי לחייב את השב”כ להוציא תעודת עובד ציבור

 

ראו לידיעתכם התוצאה של פסק הדין לפיו בוטלה החובה שהוטלה על-ידי המחוזי (כולל מכח חוק יסוד: לאום…) על השב”כ להוציא תעודות עובד ציבור בהליכים אזרחיים של נפגעי טרור (נקווה שזה יעזור לנו גם בהליכים בחו”ל…).

 

בתמונה:  אחת המכותבות הזונה הפמיניסטית הפרקליטה נילי פינקלשטיין.

אחד המכותבים הפרקליט הסאדו-קוקסינלי איתי אפטר

 

המכותב איל זנדברג (מחזור 25 של קרן ווקסנר) הוא ראש תחום משפט ציבורי במחלקת ייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים. הוא התפרסם כשהופיע בכנסת והתנגד לחסימת אל ג’זירה:  “”לכאורה ניתנת פה סמכות רחבה ולא מוגבלת בלי להפנות לאיזה סמכויות ולאיזה חוקים”, “”אחת אחת ההצעות של ח”כ הלוי מפרקות את האיזונים האלה ויוצרות חוק שבו הכוח השלטוני לפגוע בערוצי שידור הוא למעשה לא מוגבל ולא מאוזן”.

 

 

 

וגם מכותבת עינת גדעוני פרקליטה יעוץ וחקיקה פלילי מחלקת זכויות נוחבה

 

From: Naomi Zimrat
Sent: Tuesday, January 26, 2021 3:23 PM
To: Einat Gideoni; Itai Apter; Mika Wenkert; Nehama Bruk; Idit Nachmann; Nili Finkelstein; Ran Rozenberg; ‘[email protected]’; moz naim; ‘[email protected]’; Roy Cohen; Cohavit Nezah Dolev; Anat Assif; Eyal Zandberg
Cc: Eitan Siani; Israel Blum; Orit Cotev
Subject: פסק דין -ע”א 1604/19 מדינת ישראל נ’ פלונים

שלום לכולם,

היום התקבל פסק דינו של בית המשפט העליון במסגרתו בית המשפט קיבל את ערעור המדינה, וקבע כי לא ניתן לחייב את שירות הביטחון הכללי למסור מידע שנמצא ברשותו בהליך אזרחי שהמדינה אינה צד לו.

כב’ השופט עמית פתח את פסק דינו בקביעה כי התקשה להבין מדוע נדרש בית המשפט המחוזי להתבסס על חוק יסוד: הלאום, כאשר ניתן היה להגיע לתוצאה אליה הגיע גם ללא שימוש בחוק יסוד.

בהקשר זה קבע, כי ההגנה על החיים מעוגנת במפורש הן בהיבט השלילי והן בהיבט החיובי בסעיפים 2 ו- 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כך שמלכתחילה לא היה צורך “לרעות בשדות אחרים” כדי למצוא עוגן חוקתי לזכות לחיים, וחוק יסוד: הלאום לא נועד לשמש אדם בריבו עם חברו. כן קבע כי “קשה להלום כי מקום שבו אזרח המדינה או בן לעם היהודי נפל קרבן למרה וצוקה בשל יהדותו או בשל אזרחותו.. הדבר יתפרש כחוסר הצלחה של המדינה, המקימה לו זכות שכנגדה עומדת חובה של המדינה” (פסקה 5).

כב’ השופט עמית קבע, כי על בית המשפט המחוזי היה להידרש לשאלת רלוונטיות המסמך שהתבקש, אך לא קיים דיון בשאלה זו. בית המשפט ציין כי השאלה האם העובדה שהרש”פ משלמת קצבה או תגמול למשפחתו של מחבל יוצרת חבות ישירה של הרש”פ למעשה טרור קונקרטי תלויה ועומדת כיום לדיון בבית המשפט העליון (אזכיר כי בעניין זה התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה).

בית המשפט ציין, כי מעשה של יום ביומו שהרשות נדרשת לספק מידע מסוים והיא עושה כן בדרך של תעודת עובד ציבור, אך האפשרות לבקש מצד שלישי מסמך שנמצא ברשותו כפופה כמובן לטענות חיסיון ואינטרסים מוגנים. נקבע, כי העובדה שעל עובדי השירות חלה חובת סודיות אינה מקימה כשלעצמה מחסום מפני מסירת עדות או מסמכים, אולם לעיתים יש קשר בין חובת הסודיות לבין חיסיון, באותם מקרים שבהם מצאה הפסיקה לגזור חיסיון מחובת סודיות. כן נקבע כי סעיף 19 לחוק השב”כ קובע הוראת סודיות ולא הוראת חיסיון והשאיר בצריך עיון את שאלת גזירת החיסיון מהוראת הסודיות שבחוק השב”כ. יחד עם זאת, בית המשפט קבע שהשב”כ רשאי היה לעורר טענת חיסיון מכח תקנות השב”כ, אף ללא צורך בהוצאת תעודת חיסיון, ובית המשפט יכול וצריך היה להידרש לטענת החיסיון.

בית המשפט העיר כי ניתן להבין את עמדת השב”כ שראוי היה מלכתחילה שלא להגיע למצב של הוצאת תעודת חיסיון זאת נוכח היותו של השב”כ גוף מודיעיני וככזה מצא המחוקק להוציאו לחלוטין מתחולתו של חוק חופש המידע, וכי הרציונל של הרשות כנאמן הציבור על המידע שברשותה, אינו ישים לגבי השב”כ בשל המאפיינים הייחודיים שלו כגוף מודיעיני, וכי “גוף מודיעיני אינו אמור לחשוף את יכולותיו ואת פעילותו, אלא על פי שיקוליו שלו” ו”תעודת עובד ציבור מגוף מודיעיני היא בבחינת תרתי דסתרי” (פסקה 15).

בית המשפט ציין, כי בחן את המידע במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות והשתכנע כי אין מקום לחייב את השב”כ להשיב האם המידע המבוקש נמצא ברשותו אם לאו.

כב’ השופט מינץ הסכים לפסק דינו של כב’ השופט עמית.

כב’ השופט גרוסקופף הסכים לתוצאה אליה הגיע כב’ השופט עמית אך הדרך בה הגיע לאותה תוצאה היתה שונה. כב’ השופט גרוסקופף קבע, כי מדובר באחד מאותם מקרים בהם היה על בית המשפט לקבוע כי במכלול הנסיבות המדובר בהזמנת עד שאין מקום להיענות לה וזאת ממספר טעמים מצטברים: ראשית, המדינה איננה צד לסכסוך ואינה מעורבת במישרין באירוע לגביו התבקשה התייחסותה; שנית, קיים עדיין ספק האם המדובר במידע הרלוונטי להליך המשפטי, נושא העומד לדיון בפני בית המשפט; שלישית, המדינה הבהירה כי ככל שתחויב למסור מידע היא תאלץ להוציא תעודת חיסיון ומהתרשמות בית המשפט יש הצדקה לעמדה זו; רביעית, באיזון שבין הנזק שיגרם למדינה לבין התועלת שתופק מזימון העדות השתכנע כי לא היה מקום להורות למדינה לגלות את המידע שברשותה.

תודה לכולם על שיתוף הפעולה.

בברכה,

נעמי

PDF

 

מיילים בפרקליטות על פסד יצחק עמית למנוע מהשבכ לגלות בתיק אזרחי אם הרשות הפלסטינית מממנת אסירים

להלן פסק הדין של בית משפט עליון

 

 

	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א  1604/19

לפני:	כבוד השופט י’ עמית
	כבוד השופט ד’ מינץ
	כבוד השופט ע’ גרוסקופף

המערערת:

מדינת ישראל

נ  ג  ד

המשיבים:	1. פלונית
	2. פלוני
	3. פלוני
	4. פלונית
	5. פלוני
	6. הרשות הפלסטינית
	7. גיבריל רג’וב
	8. מרואן ברגותי
	9. ג’יבריל רג’וב
	10. מרואן ברגותי
	11. מחמוד עלאן אנס מוצטפא
	12. רדא אבו רוב מוראד מוחמד
	13. דאוד קאטוני עזבונו ויורשיו
	14. אחמד מחמוד משארקה, עזבונו ויורשיו

 

המבקשת להצטרף להליך:

עמותת “מגן לנפגעי טרור”

 

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים בת”א 036844-03-13 שניתנה ביום 16.01.2019 על ידי כבוד השופט מ’ דרורי, ס.נ.

 

תאריך הישיבה:

ז’ בשבט התשפ”א

(20.01.2021)

 

בשם המערערת:	עו”ד נעמי זמרת
בשם המשיבים 5-1:	עו”ד חוה קלמפרר-מרצקי, עו”ד נעמה (הלוי) צורף
בשם המבקשת להצטרף:	עו”ד עומרי דהן

 

 

פסק-דין

 

השופט י’ עמית:

 

האם ניתן לחייב את שירות הביטחון הכללי למסור מידע שנמצא ברשותו בהליך אזרחי שהמדינה אינה צד לו? זו השאלה מושא דיוננו.

 

רקע עובדתי והחלטת בית משפט קמא

 

1. בבית המשפט המחוזי בירושלים מתנהלת תביעה אזרחית-נזיקית שהגישו המשיבים 6-1 (להלן: המשיבים) כנגד המשיבים 14-7, בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מפיגוע טרור שהתרחש ביום 31.3.2006, שבו נרצחו בני הזוג הלוי ז”ל (להלן: המנוחים) שהמשיבים הם ילדיהם ועיזבונותיהם.

 

בא כוח המשיבים פנה אל שירות הביטחון הכללי (להלן: השב”כ) בבקשה לקבל תעודת עובד ציבור בשאלה אם המחבלים שנזכרים בכתב התביעה או בני משפחותיהם של המחבלים, קיבלו או מקבלים מענק או קצבה מהרשות הפלסטינית (להלן: הרש”פ) כגמול על השתתפותם בפעילות טרור. השב”כ השיב למשיבים כי “איננו מאשרים או מכחישים את קיומו של המידע המבוקש בפנייתכם. ככל שקיים מידע מן הסוג המבוקש, הרי שמדובר במידע חסוי, ולפיכך גם מטעם זה לא ניתן יהיה, לצערנו, להיעתר לבקשותיכם”.

 

משכך, פנו המשיבים לבית משפט קמא בבקשה להורות לשב”כ למסור את המידע שהתבקש. לאחר קבלת תגובת השב”כ, הורה בית המשפט לשב”כ למסור את המידע המבוקש, אלא אם כן תוצא תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה).

 

2. וזו היתה דרך הילוכו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו. סעיף 6(א) לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק יסוד: הלאום), קובע כלהלן:

 

הקשר עם העם היהודי

6. (א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.

 

 

מכאן הסיק בית המשפט כי קיימת חובה על המדינה להבטיח את שלומם של בני העם היהודי, ומשבוצע פיגוע שבו נרצחו המנוחים “משמעות הדבר היא כי המדינה על כל זרועותיה לא הצליחה במשימתה הראשונית […] מכאן, שרובצת חובה חוקתית על המדינה לסייע לתובעים, כאשר הם מבקשים מהמדינה בקשות הנובעות מאותו פיגוע”.

 

מכאן המשיך בית המשפט וקבע כי כמו שכל פקיד קבלת קהל אמור לשרת את הציבור שפונה אליו, לא כל שכן שחובה זו חלה על “פקידי ממשלה, שכל משכורתם באה להם מן האזרחים והתושבים המשלמים את מיסיהם” אלא אם חלה מניעה משפטית “חוקית, ברורה ונחרצת”. על אחת כמה וכמה שחובת המדינה לעזור ולסייע לאדם או למשפחה שנהרגו בפיגוע שהמדינה לא הצליחה למנוע. נקבע כי על המדינה מוטלת החובה הראשונית לסייע למשיבים, היתומים שהוריהם נרצחו, ורק אם תהייה מניעה משפטית מוחלטת, תוכל לעמוד למדינה טענת הגנה מדוע אינה מסייעת להם. בית המשפט דחה את טענת המדינה שהתבססה על חוק שירות הביטחון הכללי, התשס”ב-2001 (להלן: חוק השב”כ). נקבע, כי במדרג הנורמטיבי, כשבראש ניצב חוק יסוד: הלאום, והדוקטרינות הבסיסיות של חובת הממשלה להיענות לבקשת כל אזרח, ואזרח שהוריו נרצחו בפיגוע בפרט, “יש להתבונן בחוק השב”כ ובתקנות הללו כמי שנמצאות מתחת לאותן נורמות חוקתיות”, ולכן יש לפרש את חוק השב”כ ויישומו על פי המבנה הנורמטיבי הנ”ל. עוד נקבע, כי במקרה דנן המדובר בשאלה נקודתית אשר נוגעת למי שנתפס כאחד ממבצעי הפיגוע ואשר נדון על ידי בית המשפט הצבאי ביהודה ושומרון לארבעה מאסרי עולם מצטברים. על רקע זה הגיע בית המשפט למסקנה שלא מדובר בכל סוד צבאי שהוא, שהרי “ברור לכל כי השב”כ ממשיך במעקב אחר מי שביצע פיגועים ונידון למאסרי עולם מצטברים”, וכי השב”כ יודע מה מצבו של כל אסיר ביטחוני, ועל פני הדברים אין כל סוד או ערך ביטחוני סיכולי כלשהו המונע מן השב”כ למסור את המידע המבוקש. נקבע כי מבחינה זו, ובמיוחד ביחס לחומר שהתבקש, יש לראות את השב”כ כנאמן הציבור המחזיק את המידע בנאמנות ולכן חייב הוא למוסרו לאזרח הזקוק לאותו מידע.

 

בשורה התחתונה הורה בית משפט קמא לשב”כ להיענות לבקשת המשיבים,  אלא אם ימצא השב”כ לנכון להוציא תעודת חיסיון, שאז תחול הפרוצדורה של עתירה לגילוי ראיה שתידון בפני שופט בית המשפט העליון.

 

טענות הצדדים

 

3. על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו. הערעור הוגש על ידי המדינה בהתאם להלכה לפיה קיימים מצבים שבהם לצד ההליך העיקרי בין בעלי דין, התנהל ‘הליך נספח’ עם צד שלישי זר להליך, והליך זה מאפשר בנסיבות מסוימות הגשת ערעור בזכות על החלטות שנתקבלו ואשר נוגעות לאותו צד שלישי (בש”א 2369/06 כהן נ’ בנק דיסקונט בע”מ, פסקה 3 והאסמכתאות שם (7.5.2006)).

 

בתמצית, המדינה טענה כי החלטת בית משפט קמא המחייבת את השב”כ למסור תעודת עובד ציבור בדבר מידע חסוי המצוי בחזקתו, אינה מתיישבת עם הוראות הדין, לרבות חוק השב”כ והתקנות שהותקנו מכוחו. מנגד טענו המשיבים-התובעים, כי ענייננו במידע רלוונטי, כי המדינה לא יכולה לטעון לחיסיון כל עוד לא הוציאה תעודת חיסיון, וכי זכותם לבקש ולקבל מידע מצד שלישי בהתאם להוראה הכללית הקבועה בסעיף 1 לפקודת הראיות.

 

לטענות המשיבים ביקשה להצטרף עמותת “מגן לנפגעי טרור”, כידיד בית המשפט.

 

דיון והכרעה

 

4. הנדבך הראשון בהחלטתו של בית משפט קמא הוא חוק יסוד: הלאום. כשלעצמי, התקשיתי להבין מדוע נדרש בית המשפט להתבסס על חוק יסוד זה, באשר לשיטתו-שלו ניתן היה להגיע לתוצאה אליה הגיע גם ללא שימוש בחוק יסוד. ובכלל, מדוע להידרש לעקרונות כלליים ומופשטים ולהעיר מרבצם נפילי ארץ כמו זכויות חוקתיות כאשר כלים רגילים של משפט עומדים לרשותנו. הסוגיה שלפנינו עניינה גילוי ועיון במסמכים, נושא שבתי המשפט נדרשים לו תדיר מעשה של יום ביומו (יצחק עמית חסיונות, ערכים ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי במשפט האזרחי והפלילי (עתיד להתפרסם, 2021) (להלן: עמית חסיונות וערכים). “חוקי-היסוד החדשים אינם חוקים-של-יומיום; חוקים של חג ומועד הם” (דברי השופט (כתוארו אז) חשין בבש”פ 537/95 גנימאת נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(3) 355, 388 (1995)). וכפי שנזדמן לי לומר במקום אחר:

 

“את הטיעון המשפטי יש להעמיד, ככל האפשר, על בסיס צנוע של דוקטרינה מקומית כמו הפרה של הסכם או עוולה נזיקית, מבלי להידרש לכלים כלליים ועמומים כמו זכויות חוקתיות. עבודת היום-יום של המשפט היא ברובה אפורה, עבודה של חול, ובפרפרזה על דברי השופט חשין שצוטטו לעיל, במרבית המקרים אין צורך להידרש לכלים של חג ומועד” (יצחק עמית “על טשטוש תחומים, טשטוש גבולות ואי-ודאות במשפט” דין ודברים ו 17, 40  (2011)).

 

 

5. משבחר בית משפט קמא להשתמש בכלי של קודש על מנת לטפל בנושא של חולין, אני סבור כי שגגה יצאה תחת ידיו גם לעיצומם של דברים.

 

ראשית, ההגנה על החיים מעוגנת במפורש הן בהיבט השלילי והן בהיבט החיובי בסעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כך שמלכתחילה לא היה צורך לרעות בשדות אחרים כדי למצוא עוגן חוקתי לזכות לחיים.

 

שנית, ועיקרו של דבר. חוק יסוד: הלאום, שעניינו במאפיינים הזהותיים של המדינה, לא נועד לשמש את ראובן בריבו עם שמעון. צא ולמד כי אפילו הזכויות החוקתיות “הקלאסיות” המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו הזכות לחירות או הזכות לפרטיות, אינן מהוות מקור ישיר לעוולות נזיקיות במשפט הפרטי. כך גם כאשר מדובר בזכות לקניין:

 

“סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מהווה חובה חקוקה במובנו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין. זוהי חובה כללית ועקרונית המקנה לאזרח זכות יסוד, אך אין עסקינן בחובה ספציפית על פי דין” (ע”א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע”מ נ’ הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ת”א, פסקה 54  (4.2.2010)).

 

 

אם כך הם פני הדברים בנוגע לזכות הקניין בריבו של הפרט אל מול הרשות הציבורית (והשוו גם לע”א 2281/06 אבן זוהר נ’ מדינת ישראל (28.4.2010)), קל וחומר בתביעה שאינה כנגד הרשות הציבורית. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר בסעיף 6(א) לחוק יסוד: הלאום, סעיף שעל פניו לא התיימר להקנות זכות במובן ההופלדיאני של המילה. אף קשה להלום כי מקום שבו אזרח המדינה או בן לעם היהודי נפל קרבן לצָרָה וְצוּקָה בשל יהדותו או בשל אזרחותו, בכל מקום על פני כדור הארץ, הדבר יתפרש כחוסר הצלחה של המדינה, המקימה לו זכות שכנגדה עומדת חובה של המדינה. פרשנות מעין זו אף עלולה להצמיח דרישה לפיצוי בשל “כשלונה” של המדינה להגן על אזרחיה או על בן לעם היהודי, או טענה כי בן לעם היהודי שנפגע זכאי לפיצוי עונשי מוגדל עקב יהדותו (כפי שאכן נקבע על ידי בית משפט קמא בפרשיה אחרת שאליה הפנה בהחלטתו – ת”א (מחוזי י-ם) 9135/07 משיח נ’ הרשות הפלשתינאית, בפסקאות 265, 276 (17.9.2018)). קשה להלום פרשנות מעין זו, וכאמור, הסוגיה שלפנינו לא הצריכה, מלכתחילה, פנייה לחוק יסוד: הלאום.

 

6. חוק יסוד: הלאום הסיט אותנו מדרכנו, ונחזור כעת לדרך הראשית.

 

ענייננו בסוגיה של גילוי ועיון במסמכים. התנאי הראשון והמקדמי שבלעדיו אין מקום לדון כלל בשאלה אם להורות על גילוי ועיון במסמך זה או אחר, הוא תנאי הרלוונטיות. ככלל, מסמך רלוונטי הוא מסמך שיכול, במישרין או בעקיפין, לקדם עניינו של בעל דין, כך שבלעדיו יימנע מבעל הדין או יקשה עליו להוכיח טענת הגנה או תביעה (רע”א 6649/07 המועצה המקומית שלומי נ’ שכטמן ושות’ חברה לבנין ופיתוח בע”מ (25.12.2007)). זו אפוא השאלה הראשונה שהיה על בית משפט קמא להידרש לה, אך דיון בשאלה זו נעדר מהחלטתו.

 

בהנחה שהרש”פ אכן משלמת קצבה או תגמול למשפחתו של המחבל – האם עובדה זו, כשלעצמה, יוצרת חבות ישירה של הרש”פ למעשה טרור קונקרטי שאירע בתאריך מסוים ובדרך מסוימת? אם התשובה לשאלה עקרונית זו היא שלילית, אזי ספק אם יש בכלל רלוונטיות למסמך שהמשיבים ביקשו לקבל מהשב”כ. שאלה זו אינה קלה בעיני, אך לא אכריע בה, מאחר שהיא תלויה ועומדת כיום לדיון בבית משפט זה בתיק אחר (ע”א 2362/19 מעוז נ’ הרשות הפלסטינית), לאור הטענה כי תשלום קצבאות ומענקים למחבלים ולמשפחותיהם כמוהו כאשרור מעשה הטרור על פי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

 

הרלוונטיות של מסמך אינה בהכרח עניין בינארי, ומידת הרלוונטיות נעה במשרעת שבין מידע חיוני לבין תועלת שולית. לעוצמת הרלוונטיות יש השלכה על מידת נכונותו של בית המשפט להיעתר לבקשה לגילוי ועיון במסמך מקום שבו עומד חיסיון או אינטרס נוגד, בבחינת “מקבילית כוחות” (רע”א 9153/12 מנהל מס ערך מוסף אשדוד נ’ הקורנס מפעלי עופרת בע”מ, פסקה 7 (25.2.2013); רע”א 2376/13 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע”מ נ’ דהן (8.7.2013); ‏רע”א 3860/16 וויספרס לאנז’רה בע”מ נ’ אלרוב אזור מסחרי ממילא (1993) בע”מ, פסקה 8 (22.6.2016); רע”א 8571/16 מעברות נכסים-אגודה שיתופית חקלאית בע”מ נ’ מוטיבן בע”מ, פסקה 8 (19.1.2017)). לכן, גם אם היינו מגיעים למסקנה כי מדובר במסמך רלוונטי, היה מקום לשקול את התועלת של המסמך על רקע השאלות השנויות במחלוקת. ובכלל, העובדה שהרש”פ משלמת קצבאות ומענקים למחבלים ולבני משפחותיהם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, ועובדה זו אף מעוגנת כיום בדין, בחוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל, התשע”ח-2018 (להלן: החוק להקפאת כספים). על רקע זה, ייתכן כי בקשתם של המשיבים להורות לשב”כ להמציא את המידע דינה היה להידחות כבר בשלב זה. כאמור, איני רואה להידרש לשאלה העקרונית בדבר השלכות התמיכה של הרש”פ במחבלים ובני משפחותיהם, אך היעדר דיון וטיעון בשאלת הרלוונטיות, לא בהחלטתו של בית משפט קמא ולא בסיכומי המשיבים, פוגע בעמדתם של המשיבים כבר בתחילת הילוכנו.

 

7. ענייננו בתביעת נזקי גוף שמתנהלת בין שני צדדים, שאחד מהם מבקש גילוי ועיון במסמך שלטענתו נמצא ברשותו של צד שלישי. דרישה מעין זו שכיחה במקומותינו, לדוגמה, בקשה למתן צו המורה לחברת טלפון סלולרית להמציא פלט שיחות בין בעלי הדין (השוו בר”ע (ארצי) 44473-06-15 MEBBERHATUM נ’ פסגות פ.ס חברת בניה קבלנית (7.9.2015); סע”ש (אזורי ת”א) 45330-11-17 פייסל נ’ מ.ש. אלומיניום בע”מ (30.5.2018)). החובה המהותית של צד שלישי למסור מידע מעוגנת בחובה הכללית להעיד ולהציג מסמכים כאמור בסעיף 1(א) לפקודת הראיות. הדרך הדיונית לגרום לצד שלישי למסור עדות או מסמכים שנמצאים ברשותו מעוגנת בתקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: תקסד”א) ותקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: התקנות החדשות) (לזימון עד לצורך הצגת מסמכים ראו, לדוגמה, רע”א 4028/97 הלסקו נ’ גלאון (29.9.1997); רע”א 4256/98 ה.ל.ס. בע”מ נ’ כור מתכת בע”מ, פ”ד נג(1) 621 (1999); רע”א 2124/13 רבינוביץ נ’ הפטריארך היווני האורתודוקסי (21.7.2013); רע”א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ’ נחמני צפריר בע”מ, פסקאות 24-20 (12.6.2018)). כאשר הצד השלישי הוא רשות ציבורית, דרך המלך לגביית עדותו והמצאת מסמכים על ידו היא באמצעות תעודת עובד ציבור, כאמור בתקנה 178(א1) לתקסד”א ותקנה 83(ד) לתקנות החדשות: “עובד ציבור לא יידרש לתת עדות בעל פה, אם ניתן לגבות את עדותו באמצעות תעודת עובד ציבור או תעודה ציבורית, זולת אם בית המשפט הורה אחרת”. ואכן, מעשה של יום ביומו שהרשות נדרשת לספק מידע מסוים והיא עושה כן בדרך של תעודת עובד ציבור. כך, לדוגמה, בתביעות נזיקין, מתבקש המוסד לביטוח לאומי לספק נתונים על אודות העבר התעסוקתי של הניזוק-התובע או על תגמולים וקצבאות ששולמו או ישולמו לתובע.

 

האפשרות לבקש מצד שלישי מסמך שנמצא ברשותו, כפופה כמובן לטענות חיסיון ואינטרסים מוגנים. כך, לדוגמה, כאשר בסכסוך בין ראובן לשמעון מבקש ראובן כי המשטרה תמציא לו את הרישום הפלילי של שמעון, תתעורר השאלה של חיסיון המרשם הפלילי, חיסיון סטטוטורי שהוא יחסי, שיש לאזן אותו מול האינטרס של חקר האמת (ת”א (מחוזי חי’) 688/02 החסוי בן הרואה נ’ בדיר (10.12.2002)).

 

8. השב”כ טען כי המידע שברשותו הוא סודי, אך כידוע יש להבחין בין סודיות לבין חיסיון. חובת הסודיות חלה על אנשי מקצוע רבים שאינם נהנים מחיסיון. רואה חשבון, עובד של רשם מאגרי המידע, עובד בבנק ישראל, אחות וטכנאי רנטגן בבית חולים – כל אלה כפופים לחובת סודיות אשר נובעת מעצם תפקידם. אך חובת הסודיות רחבה מהחיסיון, ותחולתה היא מחוץ לכותלי בית המשפט. הסודיות אינה מקימה מחסום בפני דרישה חוקית למסור עדות או מסמכים. לכן, העובדה שעל עובדי השב”כ חלה חובת סודיות, אינה מקימה, כשלעצמה, מחסום בפני מסירת עדות או מסמכים, באשר הזכות או החובה לשמור על סודיות עומדת עד לנקודת הזמן שבה נדרשת ראיה על פי דין, והיא נעצרת בפתח אולם בית המשפט (רע”א 8943/06 יוחנן נ’ סלקום ישראל בע”מ, פ”ד סג(3) 88, 108 (2009); אלכס שטיין “חסיון בנק-לקוח בדיני הראיות” משפטים כה 45 (התשנ”ה)). עם זאת, לעיתים יש קשר בין חובת הסודיות לבין חיסיון, באותם מקרים שבהם מצאה הפסיקה לגזור חיסיון מחובת הסודיות (כפי שנעשה, לדוגמה, בחיסיון בנק-פיקוח על הבנקים (רע”א 6546/94 בנק איגוד בע”מ נ’ אזולאי, פ”ד מט(4) 54 (1995); עע”מ 5089/16 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ’ בנק ישראל (30.5.2018)).

 

9. בית המשפט המחוזי השתית את החלטתו על כך שהשב”כ הוא רשות ציבורית, וכנאמן של הציבור הוא מחזיק את המידע בנאמנות ועל כן עליו להעמידו לטובת הציבור. רציונל זה, שהוא רציונל הבעלות במידע (עע”ם 3300/11 מדינת ישראל–משרד הבטחון נ’ “גישה” מרכז לשמירה על הזכות לנוע, פסקה 6 (5.9.2012)), הוא אחד משני הרציונלים העיקריים שעומדים בבסיס חוק חופש המידע, התשנ”ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע). אלא שחוק חופש המידע אינו מאפשר לפרט לממש את זכות העיון הציבורית כלפי השב”כ, לאור הוראת סעיף 14(א)(2) לחוק, הוראה שמחריגה מתחולת החוק “מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק” על ידי השב”כ.

 

התכליות והרציונלים שבבסיס חוק חופש המידע אינם זהים לתכליות ולרציונלים שבבסיס הליכי הגילוי והעיון במשפט האזרחי, שהעיקרי שבהם הוא חקר האמת. לכן, “העובדה שלא ניתן לקבל מידע מסוים מכוח הוראות חוק חופש המידע אין משמעותה בהכרח שלא ניתן לקבלו במסגרת הליכי גילוי בתביעה אזרחית” (רע”א 8224/15 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע”מ נ’ זליכה, פסקה 18 (29.3.2016)). עם זאת, חוק חופש המידע יכול לעיתים לשמש כמקור להשוואה ולהשראה במצב של התנגשות בין התכלית של חקר האמת לחסיונות או אינטרסים מוגנים אחרים.

 

10. סעיף 19(א)(2) לחוק השב”כ קובע כי “עובד השירות וכן הפועל מטעם השירות, בעבר או בהווה, לא ימסור מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו או במסגרת פעילותו בשירות, למי שאינו מוסמך לקבלו, אלא אם כן נדרש לכך כדין או קיבל היתר לכך בכתב בהתאם להוראות השירות”. בהוראת סודיות מעין זו, שכמותה אנו מוצאים בעשרות חיקוקים, אין כל רבותא ועמדנו על כך שסודיות לחוד וחיסיון לחוד. אכן, יכול בית המשפט לגזור חיסיון מהוראת הסודיות שבחוק השב”כ, אך לאור התוצאה אליה הגעתי, אותיר אפשרות זו בצריך עיון. בהקשר זה אציין כי להבדיל מחוק השב”כ, בנושאים ביטחוניים אחרים טרח המחוקק וקבע הוראת חיסיון: סעיפים 14 ו-23 לחוק המאבק בתכנית הגרעין של איראן, התשע”ב-2012 בנוגע למידע שהוצג בפני הוועדה המייעצת ודיוני ועדת השרים כמשמעותם של אלה בחוק זה; סעיף 9 לחוק המאבק בטרור, התשע”ו-2016 בנוגע למידע שהוצג בפני הוועדה המייעצת כמשמעה בחוק זה; וסעיף 12 לחוק למניעת הפצה ומימון של נשק להשמדה המונית, התשע”ח-2018 בנוגע למידע שהעביר מטה הסנקציות כמשמעו בחוק זה.

 

11. ככלל, בדין המינהלי, רשות מינהלית רשאית להתבסס על מידע מודיעיני חסוי לצורך החלטתה, והדברים נעשים כעניין שבשגרה מעשה של יום ביומו. סעיף 13(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס”א-2000, מעגן פרקטיקה זו: “הועלתה טענה בדבר סייג או חיסיון כאמור לגבי גילוי מידע או מסמך, רשאי בית המשפט לקיים את הדיון לפי תקנה 11 או 12 בדלתיים סגורות, וכן רשאי בית המשפט לקבל את המידע או המסמך המבוקשים, לעיין בהם, ולקבל הסברים מנציג היועץ המשפטי לממשלה או מנציג הרשות הנוגעת בדבר, אף בהעדר יתר בעלי הדין”. מקום שבו בעל דין מסרב שבית המשפט יעיין במידע הסודי, הדבר עלול להיזקף לחובתו ולעמוד לו לרועץ בשל חזקת התקינות המנהלית שעומדת לרשות (עמית חסיונות וערכים, שער שלישי בפרק כ”ה: מידע סודי וחיסיון לטובת המדינה ולטובת הציבור).

 

לא כך בהליכי משפט פלילי או אזרחי. במצב הדברים הרגיל, ככל שהמדינה מבקשת לחסות מידע בשל טעמים של ביטחון הציבור ויחסי החוץ של המדינה, עליה לעשות כן בדרך של הוצאת תעודת חיסיון לטובת המדינה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. ככל שמוגשת עתירה להסרת החיסיון, הדיון בעתירה נערך בפני שופט דן יחיד של בית המשפט העליון מכוח סעיף 46 לפקודה, ובחינת החיסיון נעשית על פי נוסחאות האיזון בפקודה (מסמך חיוני או מועיל) כפי שפורשו ויושמו בפסיקה העניפה בסוגיה של תעודות חיסיון.

 

12. רוב הפסיקה בנוגע לתעודת חיסיון נסבה על גילוי ועיון בהליך הפלילי, אך תעודת חיסיון יכולה להיות מוגשת גם במסגרת הליכים אזרחיים, הן הליכים שהמדינה היא בעל דין (בש”א 9054/12 פלוני נ’ מדינת ישראל (24.3.2013); בש”א 6763/06 פלוני נ’ רשות שדות התעופה (28.11.2006); בש”א 605/12 קובירקיאן נ’ רשות שדות התעופה (25.7.2012)), והן הליכים שהמדינה אינה צד להם (בש”א 723/97 בנזימן נ’ שר הביטחון, פ”ד נא(1) 364 (1997); בש”א 7231/15 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ שר הביטחון (25.11.2015). כן ראו ע”א 2629/98 השר לביטחון פנים נ’ וולפא, פ”ד נו(1) 786 (2001) (להלן: עניין וולפא), שם היה מדובר בתעודת חיסיון לטובת הציבור).

 

הנה כי כן, לכאורה, דרך המלך שהיה על השב”כ לילך בה גם בתיק זה היא להוציא תעודת חיסיון, כפי שנעשה במקרים שנדונו בפסיקה שנזכרה לעיל. לא כך נעשה, ולכן, לכאורה צדק בית המשפט המחוזי בשורה התחתונה של החלטתו, הגם שלא מטעמיו, בכך שהעמיד בפני השב”כ את האפשרות להוציא תעודת חיסיון על מנת למנוע את חשיפה המידע.

 

13. בנקודה זו נחזור על עקבותינו ונבחן את השאלה אם כל אימת שהשב”כ מעלה טענה לחיסיון של מידע, עליו להוציא תעודת חיסיון.

 

סעיף 19(א)(1) לחוק השב”כ קובע כלהלן:

 

“כללים, הוראות השירות, נוהלי השירות וזהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, וכן פרטים אחרים בנוגע לשירות שייקבעו בתקנות, הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור”;

 

 

המחוקק הסמיך אפוא את מחוקק המשנה לקבוע את פרטי המידע החסויים. ואכן, תקנה 2 לתקנות שירות הביטחון הכללי (פרטים אחרים בנוגע לשירות אשר הם חסויים והיתר לפרסום מידע האסור לפרסום), התשס”ד-2004 (להלן: תקנות השב”כ) קובעת כלהלן:

 

פרטים אחרים שפרסומם או גילוים אסור

2. פרטים בנושאים המפורטים להלן הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור, אלא אם כן ניתן היתר לגילוי או לפרסום בהתאם לחוק או לתקנות אלה:

(1) פרטיו האישיים של עובד השירות, וכן של הפועל מטעם השירות בעבר או בהווה, מקום מגוריו וכל פרט אחר שיש בו כדי לזהותו כעובד השירות או כמי שפעל או שפועל מטעמו;

(2) זיהוים של מיתקני השירות, לרבות מיקומם, כתובתם ותכניותיהם הפנימיות;

(3) פרטים שיש בהם כדי לחשוף משימות, יכולות, דרכי פעולה ותכניות פעולה חשאיות, כשירות מבצעית ואמצעים מסווגים של יחידות השירות;

(4) מקורות מידע של השירות וכל פרט שעלול להביא לזיהוים;

(5) מידע אחר שמקורו בשירות ואשר נקבע לגביו סיווג ביטחוני.

 

 

מכאן, שהשב”כ רשאי היה לעורר טענת חיסיון מכוח תקנות השב”כ, אף ללא צורך בהוצאת תעודת חיסיון, ובית המשפט יכול וצריך היה להידרש לטענת החיסיון.

 

14. אך למקרה שטעיתי במסקנתי, והיה על השב”כ להוציא תעודת חיסיון, אמשיך בדרכנו.

 

אם הייתה מוצאת תעודת חיסיון, בית המשפט המחוזי לא יכול היה לבחון את התעודה, מאחר שבחינת תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות מסורה לשופט בית המשפט העליון בלבד. מאחר שבמסגרת הערעור דנן התכנס ממילא הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון, הסכימו המשיבים להצעתנו כי נעיין במידע הסודי במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, מה שחסך את הפרוצדורה של הוצאת תעודת חיסיון ודיון בפני שופט דן יחיד.

 

15. בנקודה זו, ועודנו באים לשורה התחתונה של החלטתנו, אקדים ואעיר שתי הערות:

 

א.      בין אם השב”כ יכול היה להעלות טענת חיסיון מכוח תקנות השב”כ ובין אם היה עליו להוציא תעודת חיסיון, הרי שניתן להבין את עמדתו של השב”כ שראוי היה, מלכתחילה, שלא להגיע למצב זה.

 

השב”כ אינו גוף כמו המוסד לביטוח לאומי או רשות מקומית ואף אינו דומה במאפייניו למשטרה. נקודת המוצא היא שהשב”כ הוא גוף מודיעיני, וככזה, מצא המחוקק להוציאו לחלוטין מתחולתו של חוק חופש המידע. על דרך ההיקש לחוק חופש המידע, זו צריכה להיות נקודת המוצא של בית משפט שדן בהליך אזרחי שהמדינה אינה צד לו. השב”כ אמנם פועל למען ביטחונם של אזרחי ישראל, אך הרציונל של הרשות כנאמן הציבור על המידע שברשותה, אינו ישים לגבי השב”כ בשל המאפיינים הייחודים שלו כגוף מודיעיני. סעיף 8(2) לחוק השב”כ מסמיך אותו “להעביר מידע לגופים אחרים בהתאם לכללים שייקבעו ובכפוף להוראות כל דין”. בית המשפט אינו אחד מאותם גופים, להבדיל מסעיף 5 וסעיף י’ לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ”א-1981, שעל פיו בית המשפט הוא אחד הגופים שרשאי לקבל מידע מהמרשם.

 

תעודת עובד ציבור של רשם המקרקעין היא חיזיון נפרץ בהליך אזרחי, אך לא כן תעודת עובד ציבור של השב”כ. גוף מודיעיני אינו אמור לחשוף את יכולותיו ואת פעילותו, אלא על פי שיקוליו שלו. לעניין זה גם אין נפקא מינה אם המידע שברשותו של הגוף המודיעיני מקורו במידע גלוי. כך, לדוגמה, תחומי העיסוק של המודיעין הצבאי בישראל כוללים גם מודיעין גלוי (אוסינט – Open Source Intelligence) ושמה של “חצב”, היחידה שעסקה במודיעין הגלוי, הוא בבחינת סוד גלוי (אפרים לפיד לוחמי הסתר המודיעין הישראלי – מבט מבפנים, 98-96 (2017)). אך קשה להלום כי בית המשפט, במסגרת הליך אזרחי שהמדינה אינה צד לו, ייעתר לדרישת בעל דין שאמ”ן ימציא תעודת עובד ציבור המפרטת את המידע שנאסף על ידו מאמצעי התקשורת הגלויים ברש”פ או במדינה פלונית, ואשר יש לו נגיעה כלשהי להליך. אין צורך בהיכרות מעמיקה עם נסתרות עולם הצללים המודיעיני כדי להבין שעצם השאלה אם מידע מסוים נמצא ברשות גוף מודיעיני כזה או אחר, עלולה לחשוף יכולת או היעדר יכולת של הגוף המודיעיני, את תחומי העניין של הגוף המודיעיני וכיו”ב. ובקיצור, תעודת עובד ציבור מגוף מודיעיני היא בבחינת תרתי דסתרי, וכפי ש”אין שואלים ג’נטלמן היכן בילה את הלילה” כך אין לשאול גוף מודיעיני אם יש באמתחתו מידע מסוים. הנימוס המודיעיני מחייב.

 

ב.      בהליך הפלילי מוטלת על הכף חירותו של הנאשם. לא כך בהליך האזרחי, וכפי שנאמר בעניין בעניין וולפא “במשפט האזרחי, שאין עוסקים בו בדיני נפשות, עשויה להתמעט הנכונות לחשוף ראיה אשר יש בה משום פגיעה בטובת הציבור”.

 

16. על רקע האמור לעיל, בחנו את המידע שהובא בפנינו במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות. השתכנענו כי אין מקום לחייב את השב”כ להשיב אם המידע המבוקש נמצא ברשותו אם לאו, לאור השיקולים האמורים לעיל, ומבלי שישתמע כי מידע כאמור נאסף או מוחזק על ידי השב”כ.

 

ודוק: לא נעלמה מעיננו טענת המשיבים כי המטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור (מט”ל), שהוא גוף במשרד הביטחון האחראי, בין היתר, למסור לשר הביטחון את הנתונים הדרושים על פי סעיף 3 לחוק להקפאת כספים, מפרסם מעת לעת באתר האינטרנט שלו צווי תפיסה מינהליים של כספים שהועברו למחבלים או למשפחותיהם (https://nbctf.mod.gov.il/he/PropertyPerceptions/Pages/seizures.aspx).

לא למותר להזכיר את סעיף 3(ד) לחוק זה הקובע כי “השר יפרסם את הדוח לאחר אישורו על ידי ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, ואולם רשאי הוא שלא לפרסם מידע מתוכו שיש בגילויו חשש לפגיעה בביטחון המדינה”. מכל מקום, צווי התפיסה שמתפרסמים על ידי המט”ל הם פומביים, ופרסומם אך מחזק את נקודת המוצא שלגוף המודיעיני-בטחוני נתונה הפריווילגיה להחליט מה, כמה איך ומתי לחשוף, אם בכלל. פריווילגיה = privilege = חיסיון, ובנקודה זו אנו חוזרים במסלול המעגלי לנקודת ההתחלה.

 

המידע שהתבקש הוא מידע סודי שהוא גם חסוי, אם מכוח תקנה 2 לתקנות השב”כ, אם מכוח היותו מידע סודי שעבר ביקורת של בית משפט זה כאילו הוצאה תעודת חיסיון.

 

17. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת בית משפט קמא. בהינתן נסיבותיהם האישיות של המשיבים והשאלות העקרוניות שהתעוררו, אין צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

 

 

השופט ד’ מינץ:

אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

השופט ע’ גרוסקופף:

 

אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט יצחק עמית, אך דרכי להגיע לתוצאה זו שונה במידת מה מדרכו.

 

את הדיון בשאלת חובות המדינה במסירת המידע שהתבקש על ידי המשיבים 1- 6 (להלן: המשיבים) יש לחלק לשני שלבים: ראשית, האם מוטלת על המדינה חובה לספק את המידע המבוקש על ידי המשיבים; שנית, בהנחה שקיימת חובה, האם עומדת למדינה טענת חיסיון כנגד חובה זו. ודוק, “”חיסיון” היא טענה לפיה עומדת לאדם חסינות מגילוי מידע מסוים לצד שכנגד ולבית המשפט במסגרת הליך המשפטי (דהיינו, בעל החיסיון אינו כפוף לכוח היכול לחייבו לגלות את המידע לבית המשפט ולצד שכנגד)” (רע”א 6624/20 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ גולובינסקי, פסקה 25 (19.1.2021), והאסמכתאות הנזכרות שם). בהעדר חובה לגלות מידע שברשותו בהליך משפטי, ממילא אין אדם נדרש לטעון לחיסיון על מנת לבסס חסינות מגילוי המידע בהליך המשפטי.

 

בית המשפט קמא קבע כי יש להטיל על המדינה חובה לספק את המידע המבוקש על ידי המשיבים, ומכאן קצרה הדרך למסקנתו כי ככל שהמדינה מעוניינת לפטור עצמה מחובה זו עליה להוציא תעודת חיסיון (והשוו לפסקי הדין הנזכרים בפסקה 12 בחוות דעתו של חברי, אשר כולם עסקו בהוצאת תעודת חיסיון לאחר שאושר זימונו של עד). ואולם, לדידי, הבסיס להתערבות בניתוח שערך בית המשפט קמא טמון כבר בשלב הראשון, דהיינו בהחלטתו כי הייתה הצדקה להטיל חובה על המדינה לספק תשובה לשאלת המשיבים בנסיבות המקרה בו עסקינן. משנמצא כי קביעה זו שגויה, ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלת החיסיון. אבהיר בקצרה את עמדתי.

 

אין חולק כי לבית המשפט סמכות לזמן לעדות בהליך אזרחי גם מי שאינו צד להליך (סעיף 1(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971), ובמסגרת סמכות זו באפשרותו אף להורות למוזמן להעיד להציג מסמכים שברשותו (תקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: תקסד”א הישנות), ותקנה 83(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: תקסד”א החדשות)). סמכות זו חלה גם על המדינה, ובכלל זה על גורמי הביטחון למיניהם, והשב”כ בכללם, וזאת בכפוף להוראות הדין בדבר אופן מסירת העדות (כגון סעיפים 23 – 28 לפקודת הראיות, תקנה 178(א1) לתקסד”א הישנות ותקנה 83(ד) לתקסד”א החדשות), ובדבר החסיונות שעשויים לעמוד למדינה (לדוגמא, סעיפים 44 – 46 לפקודת הראיות). ואולם, סמכות בית המשפט לזמן עד לעדות היא סמכות שבשיקול דעת, אשר הפעלתה איננה מחייבת התייחסות אך ורק לרלוונטיות של המידע בו מדובר להליך המשפטי, אלא יכולה להביא בחשבון גם שיקולים נוספים (השוו לדעות השונות שהובעו בע”א 4810/15 מדינת ישראל – משרד הפנים נ’ י.י.ח.מ. השקעות ונכסים (11.8.2015): פסקה 6 לחוות דעת השופט עמית; ופסקה 5 לחוות דעתו של השופט מני מזוז). עניין זה נקבע במפורש בסעיף 1(ב) לפקודת הראיות, המבהיר כי “בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת”. ויובהר, כאשר עסקינן בעדות שאינה רלוונטית כלל, הרי שהיא לא עומדת בתנאי סעיף 1(א) לפקודת הראיות לזימון עד (הדורשים כי העדות תהיה “קבילה ושייכת לעניין”). מכאן מתבקש שהסמכות שבשיקול דעת המסורה לבית המשפט לסרב להוציא הזמנה ש”אין בה צורך” או ש”נתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת”, משמיעה שניתן, ולעיתים נדרש, להביא בחשבון שיקולים אשר אינם מוגבלים לרלוונטיות ולקבילות של העדות (הניסוח האנגלי ששימש בסיס לסעיף זה קובע כי עד יזומן “subject to the discretion of the Court to refuse to issue a summons which may be unnecessary or which may appear to be demanded for some other purpose than the elucidation of the truth” (Sec. 12 of An Ordinance to Declare and Amend Some Points in the Law of Evidence (15/1/1924) (emphasis added))).

 

בהינתן האמור, סבורני כי החלטת בית המשפט קמא לחייב את המדינה לספק את המידע המבוקש במקרה זה אינה יכולה לעמוד, שכן המדובר באחד מאותם מקרים בהם היה על בית המשפט לקבוע כי במכלול הנסיבות המדובר בהזמנת עדות שאין מקום להיענות לה (בלשון סעיף 1(ב) לפקודת הראיות ש”אין בה צורך”). לכך מספר טעמים מצטברים:

 

ראשית, המדינה איננה צד לסכסוך המשפטי, ואף אינה מעורבת במישרין באירוע לגביו מתבקשת התייחסותה (השאלה האם הועברו כספים מהרשות הפלסטינית לבני משפחות המחבלים שביצעו את הפיגוע). לכך שתי השלכות חשובות לעניין הטלת חובה עליה למסור את המידע שברשותה: האחת היא, שאף אם מידע מסוג זה מצוי ברשות המדינה, רבים הסיכויים כי המדובר במידע שאינו קביל כראיה, באופן המעלה ספקות ביחס לעמידתה בדרישות המקדמיות שבסעיף 1(א) לפקודת הראיות; השנייה היא שההצדקה לכך שדווקא המדינה תספק מידע מסוג זה מוטלת בספק, וזאת בהשוואה למצבים בהם מדובר במידע המתייחס לפעולות שלמדינה מעורבות בביצוען.

 

שנית, קיים עדיין ספק בשאלה אם המדובר במידע הרלוונטי להליך המשפטי, וזאת בשים לב לכך שטרם הוכרעה השאלה האם העברת כספים לבני משפחות מחבלים מהווה אשרור מעשה הטרור על פי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. נושא זה מצוי בדיון בהליך משפטי אחר (ע”א 2362/19 מעוז נ’ הרשות הפלסטינית), ולעת הזו אין הוא מבורר.

 

שלישית, המדינה הבהירה כי ככל שתחויב למסור את המידע, היא תאלץ להוציא תעודת חיסיון מטעמי ביטחון המדינה, ואף הציגה בפנינו במסגרת הדיון במעמד צד אחד את טעמיה לכך. משהתרשמנו כי יש הצדקה לעמדה זו, קשה לראות מה הטעם בהוצאת זימון עקר מסוג זה מלכתחילה. להמחשת עניין זה ניתן להשוות למקרה בו צד מבקש זימון עד המודיע מראש כי אם יזומן יעלה טענת חיסיון (לדוגמא עורך דין או מגשר המבהיר כי העדות שלשמה זומן חוסה תחת חיסיון). בנסיבות אלה סבורני כי ניתן להימנע מהזימון ככל שבית המשפט השתכנע כי אכן הוא חסר תוחלת.

 

רביעית, לשיטתי, העדר הצורך בהיענות לבקשה לזימון לעדות גורם שאינו צד להליך (להלן: צד שלישי) יכול להתברר גם מהאיזון שבין הנזק שיגרם לצד השלישי (בענייננו, המדינה) לבין התועלת שתופק מזימון העדות. בענייננו, המדובר באיזון בין הפגיעות בביטחון המדינה עליהן הצביעו גורמי המדינה מכך שידרשו לתת התייחסות לשאלות מסוג זה במסגרת הליכים משפטיים בכלל, ולשאלה הספציפית עליה התבקשה התייחסותם בפרט, לבין התועלת שעשויה לצמוח מקבלת המידע שברשות המדינה לקידום ההליך. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בעניין זה, ובכלל זה שמיעת גורמי הביטחון במעמד צד אחד, השתכנעתי כי גם איזון זה מצדיק את המסקנה שלא היה מקום להורות על המדינה לגלות את המידע שברשותה במקרה דנן.

 

ויובהר, קיימות אמירות בפסיקה ובספרות המשפטית לפיהן השימוש בשיקול הדעת שלא להיענות לבקשת צד לזמן עדות רלוונטית יעשה רק לעיתים נדירות (ראו, למשל, רע”א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ’ נאצר, פסקה 5 (22.11.2007); רע”א 5642/15 פלוני נ’ חיימי, פסקאות 8-7 (17.9.2015); רע”א 4868/15 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ גלזר, פסקה 7 (29.7.2015); אליהו הרנון דיני ראיות 63 (1970); יניב ואקי 651 – 652 דיני ראיות (2020)). ואולם, וכאן מתחבר אני לדברים שכותב חברי בפסקה 15 לחוות דעתו, תדירות השימוש בסמכות שבשיקול דעת המסורה לבית המשפט לדחות בקשה לזמן לעדות היא, מטבע הדברים, פונקציה של טיב הבקשות הבאות מלפני בית המשפט. ככל שבקשות להפעלת הסמכות לזמן לעדות שומרות על קווים מקובלים וידועים, אכן השימוש בסמכות שלא להיענות להן יעשה בצמצום רב; ככל שיפליגו המתדיינים למחוזות רחוקים, ויבקשו לזמן לעדות כפויה גורמים שאין זה נהוג וראוי להעיד אותם בהליכים כגון דא, ירבו המקרים בהם יאלצו בתי המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתם, ולסרב לבקשות שאין להן מקום. והמקרה שלפנינו יעיד.

 

משנמצא כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שחייב את המדינה להשיב על שאלת המשיבים, יש מקום להורות על ביטול החלטתו זו. אכן, ככלל, בית משפט של ערעור ימעט להתערב בהחלטות הערכאה המבררת בעניינים מסוג זה, “שכן מלאכת ניהול המשפט מופקדת בידי שופט הערכאה הדיונית” (רע”א 1688/15 החברה המרכזית להפצת משקאות בע”מ נ’ בן לולו, פסקה 8 (4.5.2015)). ואולם לכלל זה ישנם חריגים, שהמקרה שלפנינו הוא אחד מהם. זאת, במיוחד בשים לב לכך שהמדינה אינה צד להליך העיקרי. משהוברר כי לא היה מקום להטיל על המדינה חובה להשיב על שאלת המשיבים, פשיטא כי אין המדינה נדרשת להוציא לעת הזו תעודת חיסיון, שכן כל תכליתה של תעודה שכזו היא לפטור מפני חובה לספק מידע בהליך משפטי – ובהעדר חובה אין צורך בתעודה.

 

 

ש ו פ ט

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ עמית.

 

 

ניתן היום, ‏י”ג בשבט התשפ”א (‏26.1.2021).

 

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

PDF

פסד יצחק עמית בתביעת נזיקין נגד רשות פלסטינית השבכ לא ייתן מידע שייסע לקורבנות עא 1604-19

 

להלן הודעת הערעור שהגישה הפרקליטה נעמי זמרת יחד עם ישראל בלום

 

בדלתיים סגורות

בבית המשפט העליון בירושלים

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים                                       ע”א    1604/19

בעניין:              מדינת ישראל- שירות הביטחון הכללי

                         ע”י פרקליטות המדינה

מרח’ קריית המדע 5 בניין B3 קומה 5

הר חוצבים, ירושלים 91451, ת.ד 45217

טלפון: 02-6362006, פקס: 02-6362050                 המערערת

                                     –   נ  ג  ד   –

1. נעמה צורף (הלוי)
2. עודד עזראל הלוי
3. משה גלעד הלוי
4. נטע צביליחובסקי הלוי
5. עזבון המנוח רפאל הלוי
6. עזבון המנוחה הלנה הלוי

על ידי ב”כ עוה”ד ד”ר שמואל ילינק ו/או צבי ילינק

ו/או אליעד מרקוביץ’ ו/או תהילה כהנא ו/או יעל אוסטרובסקי שחר

ממגדל ב.ס.ר 4, מצדה 7 בני ברק

טל’: 03-6911919, פקס: 03-6911717

7. הרשות הפלסטינית
8. הארגון לשחרור פלסטין
9. ג’יבריל רג’וב

על ידי ב”כ עוה”ד יוסף ארנון ו/או אריה כרמלי

מרח’ שלומציון המלכה 18, ירושלים

טל’: 02-6245245, פקס: 02-6250777

10. מרואן ברגותי- אסיר
11. אנס מוצטפא מחמוד עלאן- אסיר
12. מוראד מוחמד רדא אבו רוב- אסיר

שלושתם באמצעות נציבות שירות בתי הסוהר רחוב יפו 224, ירושלים

13. דאוד קאטוני עזבונו ויורשיו
14. אחמד מחמוד משארקה עזבונו ויורשיו המשיבים

 

 הודעת ערעור

המערערת מדינת ישראל- שירות הביטחון הכללי (להלן: המערערת או המדינה) מתכבדת בזאת להגיש ערעור מטעמה על החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה בהעדר הצדדים ביום 16.1.2019.

העתק ההחלטה מצ”ב ומהווה חלק בלתי נפרד מהערעור.

יצוין כי בכתב התביעה לא מופיעה כתובתם של משיבים 13 ו- 14.

 

יצוין כי בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המערערת ועיכב את ביצוע ההחלטה עד להגשת הערעור. על כן מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה יחד עם הערעור.

 

החלטת בית המשפט קמא ניתנה בעניינה של בקשת המשיבים 1-6 ליתן צו המורה לשירות הביטחון הכללי למסור מידע בשאלה האם המחבלים (ובפרט משיבים 7 ו- 8), בני משפחותיהם, או מי מהם ומבני משפחותיהם קיבלו או מקבלים מענק או קצבה או סכומי כסף כלשהם מאת הרשות הפלסטינית כגמול על השתתפותם בפעילות טרור. המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי המענה לשאלה, האם קיים או לא קיים מידע כמבוקש על ידי המשיבים 1-6, מהווה מידע חסוי שאין למסור אותו. בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המדינה, והורה לשירות הביטחון הכללי להגיש תעודת עובד ציבור שבה תינתן התשובה לשאלה שהתבקשה, אלא אם כן תוגש עד למועד זה תעודת חסיון כדין. על החלטה זו מוגש הערעור דנא.

 

יובהר, כי הערעור מוגש בהתאם להלכה, לפיה לצד אשר אינו בעל דין ואשר התקיים בעניינו הליך אשר הכריע באשר לזכות הופלדיאנית שלו, זכות ערעור על ההחלטה שניתנה בעניינו. [ר’ בבש”פ 658/88 חסן נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(1) 670 (1991); ע”א 2240/90 מוריס בן עטר נ’ אהרון מלצר, פ”ד מז(4) 47 (1993); בש”א 2369/06 אברהם כהן נ’ בנק דיסקונט בע”מ (פורסם בנבו, 7.5.2006)]. גם בענייננו ניתנה החלטה נגד המדינה, שאינה צד להליך האזרחי בין הצדדים. ההחלטה ניתנה ב”הליך נספח” ומשמעה צו אופרטיבי המורה לשירות הביטחון הכללי ליתן תעודת עובד ציבור בדבר מידע שלעמדתו הינו חסוי על פי דין. המדינה מבקשת להשיג על החלטה זו במסגרת הערעור דנא.

 

בית המשפט הנכבד מתבקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על ביטול הצו שניתן נגד שירות הביטחון הכללי. כמפורט להלן.

 

א. הרקע העובדתי

1. המשיבים 1-6 (להלן: התובעים) הגישו בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה אזרחית- נזיקית נגד המשיבים 7- 12. התובעים תבעו בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מפיגוע טרור שהיה ביום 31.3.2006 בו נרצחו בני הזוג המנוחים. התובעים הינם ילדיהם של המנוחים ועיזבונותיהם. המדינה איננה צד לתיק.
2. ביום 30.10.2017 פנה ב”כ התובעים אל שירות הביטחון הכללי בבקשה לקבל תעודת עובד ציבור, בשאלה האם המחבלים המוזכרים בכתב התביעה, הם עצמם, בני משפחותיהם או מי מהם ומבני משפחותיהם קיבלו או מקבלים מענק ו/או קצבה ו/או סכומי כסף כלשהם מהרשות הפלסטינית כגמול על השתתפותם בפעילות טרור.
3. ביום 11.12.2017 השיבה יועצת משפטית בשירות הביטחון הכללי לתובעים כי “איננו מאשרים או מכחישים את קיומו של המידע המבוקש בפנייתכם” וכי “ככל שקיים מידע מן הסוג המבוקש, הרי שמדובר במידע חסוי, ולפיכך גם מטעם זה לא ניתן יהיה, לצערנו, להיעתר לבקשותיכם”.
4. ב”כ התובעים פנה לבית המשפט במסגרת ההליך דנן וביקש, כי ייתן צו שיורה לשירות הביטחון הכללי למסור המידע שהתבקש, ולחילופין לנמק כדבעי את התנגדותו למסירת המידע.
5. בית המשפט המחוזי הנכבד הורה למדינה להגיש תגובתה לבקשה. המדינה טענה, כי בהתאם לחוק שירות הביטחון הכללי התשס”ב- 2002 (להלן: חוק שירות הביטחון הכללי) ולתקנות שירות הביטחון הכללי (פרטים אחרים בנוגע לשירות אשר הם חסויים והיתר לפרסום מידע האסור לפרסום), התשנ”ד- 2004 (להלן: התקנות), אין מקום לעשות שימוש במידע שהגיע לשירות הביטחון הכללי, שלא לצרכים שלשמם התאפשר איסופו לכתחילה. כן טענה כי לא ברור מהו המקור החוקי המאפשר הגשת בקשה בכתב לקבלת מידע מסוג זה בהליך אזרחי, בו המדינה אינה צד.
6. כן צוין בתגובה כי בחוק חופש המידע, התשנ”ח- 1998 (להלן: חוק חופש המידע) במסגרתו הכיר המחוקק בחשיבות של גילוי מידע לציבור, נקבע כי הוראות החוק לא יחולו על שירות הביטחון הכללי ועל המידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק בידיו.
7. המדינה הבהירה כי מידע המצוי בידי שירות הביטחון הכללי, הוא מידע בעל אופי ייחודי אשר נאסף בנסיבות מיוחדות, וחוק השירות הביטחון הכללי והתקנות שהוצאו מכוחו קבעו לגבי המידע הסדרים ספציפיים. כמו כן מסירת מידע כאמור פוגעת באינטרס הציבורי ואף טומנת בחובה השלכות רוחב החורגות מעניינו של ההליך דנן.
8. המדינה הוסיפה וטענה כי ככל שקיימות ידיעות המתייחסות לשאלה שמעלים התובעים (וכאמור אין המדינה מאשרת או מכחישה קיומן של ידיעות כאמור), מטבע הדברים יהא מדובר בראיות שאינן קבילות. המדינה ביקשה כי ככל שבית המשפט יסבור שאין מקום לדחות הבקשה יתבקש בית המשפט לאפשר למדינה להוציא תעודת חסיון.
9. התובעים הגישו תגובתם לבקשה ובית המשפט המחוזי הנכבד החליט לקבל את הבקשה מהנימוקים המפורטים להלן.

 

ב. החלטת בית המשפט המחוזי

10. בית המשפט המחוזי קבע כי מכח הוראות חוק יסוד: ישראל-מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק הלאום), חלה חובה על המדינה לשקוד “על הבטחת שלומם של בני העם היהודי” ומשאירע הפיגוע בו נרצחו המנוחים “משמעות הדבר היא כי המדינה על כל זרועותיה לא הצליחה במשימתה הראשונית” (פסקאות 152-154) וכי כפועל יוצא מכך “רובצת חובה חוקתית על המדינה לסייע לתובעים, כאשר הם מבקשים מהמדינה בקשות הנובעות מאותו פיגוע”(פסקה 159).
11. כן קבע בית המשפט המחוזי כי ביחס לפקידי הממשלה קיים הכלל המשפטי לפיו “כל אימת שאזרח או תושב פונה לפקיד ציבור, העובד בממשלה או באחת מרשויותיה, עליו לעשות את כל הניתן כדי לסייע לאותו פונה, ורק אם יש מניעה משפטית חוקית ברורה ונחרצת, אז, ורק אז לא יסייע בעדו. בכל מקרה אחר, רובצת חובה על פקיד הציבור לעזור ולסייע לאותו אדם” (פסקה 166).
12. בית המשפט המחוזי קבע כי “על המדינה מוטלת החובה הראשונית לסייע לתובעים, היתומים, שהוריהם נרצחו. רק אם תהיה מניעה משפטית מוחלטת, תוכל לעמוד למדינה טענת הגנה, מדוע אינה מסייעת להם”(פסקה 168).
13. בית המשפט קבע, כי אינו רואה על פני הדברים “כל סוד או ערך ביטחוני סיכולי כלשהו המונע מן השב”כ למסור את המידע המבוקש. מבחינה זו, ולבטח ביחס לחומר זה, יש לראות את השב”כ כנאמן הציבור המחזיק את המידע בנאמנות, ולכן, חייב הוא למוסרו לאזרח הזקוק לאותו מידע” (פסקה 186).
14. בית המשפט קבע כי “לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי התקיימו התנאים המשפטיים הדרושים לכך שבאיזון שבין זכות התובעים לבקש את המידע האמור לבין טענות ההגנה של השב”כ, תתקבל טענת ההגנה של השב”כ” (פסקה 187).

 

על החלטה זו מוגש הערעור דנן.

 

ג. עמדת המדינה

15. כאמור, עניינו של הערעור הוא בהחלטת בית משפט קמא שניתנה במסגרת תביעה נזיקית בין צדדים, אשר המדינה אינה צד לה, לפיה על שירות הביטחון הכללי ליתן מידע חסוי המצוי בידו במסגרת הליך אזרחי.
16. עמדת המדינה, בתמצית, היא כי מתן הצו נגד שירות הביטחון הכללי לאחר שבקשת התובעים נדחתה בדרך המקובלת, וחיוב שירות הביטחון הכללי במתן תעודת עובד ציבור בדבר מידע חסוי, אינו מתיישב עם הוראות הדין; לרבות חוק שירות הביטחון הכללי והתקנות שהותקנו מכוחו, בכל הנוגע לחיסיון המידע, הוראות פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א- 1971 (להלן: פקודת הראיות), בכל הנוגע לעדות ולמתן תעודת עובד ציבור ואינו מתיישב עם כללי המשפט המקובלים בדבר תקיפת החלטה מנהלית.
17. זאת ועוד, חיוב שירות הביטחון הכללי במתן תעודת עובד ציבור בדבר מידע חסוי המצוי בידיו מהווה, הלכה למעשה, עקיפת הוראות חוק שירות הביטחון הכללי והתקנות שהוצאו מכוחו, ועומד בניגוד לרציונאליים העומדים בבסיסם, של שמירה על ביטחון המדינה ושלום הציבור.
18. יובהר, כי המדינה על רשויותיה השונות משתתפת בצערם ובכאבם העמוק של התובעים ובני משפחותיהם ועושה רבות על מנת לסייע לנפגעי הטרור בשיקום חייהם, בין היתר, במסגרת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש”ל- 1970. כמו כן המדינה עושה כל מאמץ על מנת למסור לנפגעי הטרור ולבני משפחותיהם, את החומרים המצויים ברשותה ואשר מסירתם אפשרית במגבלות השמירה על ביטחון המדינה ועל שלום הציבור. בענייננו, פניית התובעים לשירות הביטחון הכללי מיום 10.2017 נבחנה, ונמצא כי אין אפשרות למסור המידע המבוקש, ואף לא מענה לשאלה האם קיים מידע כאמור, מאחר שמדובר במידע חסוי.
19. כפי שיפורט להלן המדינה סבורה כי שגה בית המשפט המחוזי, בחייבו את שירות הביטחון הכללי במתן מידע חסוי על פי דין ומכאן הערעור דנן.

ד. נימוקי הערעור

20. שגה בית המשפט קמא בדחותו את עמדת המדינה לפיה צדדים להליך אזרחי אינם יכולים לחייב, ובית המשפט אינו יכול לכפות במסגרת הליך אזרחי- שהמדינה אינה צד לו- מתן מידע מודיעיני חסוי המצוי בידי המדינה.
21. שגה בית משפט קמא, משהתעלם מטיעון המדינה, כי התובעים לא הצביעו על המקור החוקי, לפיו ניתן להוציא צו בהליך אזרחי נגד המדינה שאינה צד או עד בהליך, בדבר גילוי מידע חסוי המצוי בידה מתוקף תפקידה.
22. המדינה תטען כי בנסיבות המקרה שלפנינו מתן הצו על ידי בית המשפט המחוזי בהליך האזרחי משמעה, הלכה למעשה, עקיפת ההליך המנהלי. נזכיר, כי התובעים פנו לשירות הביטחון הכללי בבקשה לקבל מידע, ונמסר להם כי מדובר במידע חסוי שלא ניתן למוסרו. התובעים לא השיגו על החלטה זו בהליך המנהלי המתאים. במקום זאת פנו לבית המשפט האזרחי בבקשה ליתן צו נגד שירות הביטחון הכללי, זאת מבלי שביססו בקשתם על המקור החוקי המאפשר הוצאת צו כזה נגד מי שאינו צד או עד בהליך האזרחי.
23. שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא קיבל את עמדת המדינה לפיה דין הבקשה להידחות נוכח הוראות סעיפים 8 ו-19 לחוק שירות הביטחון הכללי, ותקנות 2 ו-3 לתקנות שירות הביטחון הכללי, הקובעות הסדרים מיוחדים לעניין השימוש במידע שנאסף על ידי השירות ולעניין סודיות המידע וחסיונו. יודגש כי הסדרים חריגים אלה, נועדו למטרות המוגדרות בחקיקה ייחודית זו, והעברת מידע חסוי לצרכי הליך אזרחי אינן בגדרי אלה. בענייננו המידע שביקשו התובעים הינו מסוג המידע החסוי אשר גילויו או פרסומו אסור כאמור בתקנה 2 לתקנות שירות הביטחון הכללי ואשר יש בו כדי “לחשוף פרטים שיש בהם כדי לחשוף משימות , יכולות, דרכי פעולה…”.

בהתאם לדין, כאמור, חל איסור לחשוף מידע חסוי ומטבע הדברים לא ניתן לפרט ולהסביר במסגרת מסמך גלוי זה את מלוא הטעמים העומדים בבסיס החיסיון. כמובן, שככל שהדבר יידרש ניתן יהיה להציג בפני בית משפט נכבד זה במעמד צד אחד את הטעמים העומדים בבסיס החיסיון.

24. שגה בית המשפט קמא שלא נתן דעתו לסמכויות הנתונות לגופי המודיעין באיסוף חומר מודיעיני לצורך מילוי תפקידם, ולמתבקש מכך שלא יעשה שימוש בסמכויות אלו לצרכים החורגים מהפעלת סמכותם בהתאם לדין. שירות הביטחון הכללי, הינו גוף מקצועי המופקד על שמירת ביטחון המדינה מפני איומים ביטחוניים שונים, וזאת באמצעות הסמכויות הייחודיות שהוענקו לו בחוק שירות הביטחון הכללי.

יודגש, כי המידע שנאסף ע”י שירות הביטחון הכללי, נועד למימוש תפקידו בשמירה על ביטחון המדינה, וכי למטרות אלו בלבד ניתנו סמכויות ייחודיות, על כל המשתמע מכך. על כן, אין מקום לכך שבמסגרת תביעה אזרחית בין שני בעלי דין פרטיים יוכלו צדדים לעשות שימוש במידע חסוי שנאסף למטרות אחרות ובכלי איסוף ייחודיים.

25. שגה בית משפט קמא, בכך שלא הביא בחשבון במסגרת החלטתו, כי מתן מידע חסוי על פי דין, פוגעת באינטרס הציבורי במובנו הרחב, ויש לה השלכה החורגת מנסיבות התיק דנן.
26. שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהוראות החוק ומכך שמתן המידע המבוקש משמעו עקיפת הוראות חוק שירות הביטחון הכללי והתקנות שהוצאו מכוחו.
27. ככלל, המידע המודיעיני המצוי בידי גופי המודיעין, לרבות השאלה האם הוא מצוי, מורכב מרבדים רבים מבחינת טיב המידע, מקור המידע, מהימנותו, עדכניותו כמו גם השאלות האם הוא מידע מכלי ראשון אם לאו, וכן האם מדובר בפרשנות, בתובנה מקצועית או בעובדות. להערכת הגורמים המקצועיים, כל מידע שייחשף בהקשר זה, ככל שהוא קיים, יחייב דיון בשאלת מקור המידע ומהימנותו של המידע, דיון אשר אף הוא עלול לחשוף מקורות מידע ולפגוע בביטחון המדינה.
28. שגה בית המשפט המחוזי שלא נתן דעתו במסגרת שיקוליו גם להוראות חוק חופש המידע ולתכלית העומדת בבסיסו, זאת במיוחד נוכח העובדה כי הצו התבקש נגד המדינה אשר איננה צד להליך האזרחי. במסגרת חוק חופש המידע הכיר המחוקק בערכו ובחשיבותו של גילוי מידע לציבור, אולם נקבע כי החובה ליתן מידע לא תחול על גופים האמונים על ביטחון המדינה וביטחון הציבור. בכך איזן המחוקק בין האינטרסים השונים, והכיר בעובדה שמידע המגיע לגופי הביטחון אינו מסוג המידע שיש חובה לגלותו ולמסרו.

בהתייחס להוראת דין זו קבע בית המשפט הנכבד כי “כאשר ענייננו במידע “שנוצר, שנאסף או שמוחזק” בידי מי מהגופים הרשומים בסעיף, אין לערוך איזון לגופו של מקרה ולגופו של המידע המבוקש, אלא – בהוראת המחוקק- תיטה המטוטלת של אי חיוב המדינה למסור את המידע המבוקש” [דנ”מ 8020/15 האגודה לזכויות האזרח נ’ משרד ראש הממשלה, פסקה ט (פורסם בנבו, 8.6.2016)].

29. בענייננו, ככל שקיים המידע המבוקש (וכאמור איננו מאשרים או מכחישים קיומו), ודאי שמדובר במידע “שנוצר, שנאסף או שמוחזק” בידי שירות הביטחון הכללי ואשר אין לגלותו ולמסרו. זאת ועוד, חשיפת המידע המודיעיני שתתלווה למענה לשאלה שנתבקשה לגביה תעודת עובד ציבור עלולה לחשוף מקורות, שיטות חקירה ומידע, ולמנוע סיכולם של פיגועים בעתיד. על כן שגה בית המשפט המחוזי, בערכו איזון בין “זכות התובעים לבקש את המידע האמור לבין טענות ההגנה של השב”כ” ובהכרעתו כי אין לקבל את טענות שירות הביטחון הכללי (פסקה 187 להחלטה).
30. שגה בית משפט קמא בכך שלא עשה הבחנה בין תעודת עובד ציבור שעניינה עדות בדבר קיומו של מסמך רשמי המצוי בידי רשויות המדינה, לבין מתן תעודת עובד ציבור בעניין מידע חסוי שהגיע ממקורות מודיעיניים ואחרים, כמבוקש בענייננו. בהתאם לסעיף 23 לפקודת הראיות, תעודת עובד ציבור היא ראיה “על דבר שנרשם במסמך רשמי”. במקרה שלנו אין המדובר ברישום במסמך רשמי, שכן ככל שקיימות ידיעות המתייחסות לשאלות שהעלו התובעים בבקשתם, הרי שמדובר בידיעות שהינן בגדר עדות שמועה אשר אינן קבילות, וממילא לא ניתן להביאן באמצעות תעודת עובד ציבור.
31. שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעתו כי הבסיס הנורמטיבי לבקשת התובעים לקבלת מידע חסוי משירות הביטחון הכללי הינו חוק הלאום. המדינה סבורה כי חוק הלאום אינו גורע מהוראות החוק המפורשות הקבועות בחוק שירות הביטחון הכללי והתקנות שהותקנו מכוחו בדבר מידע שנאסף ומצוי בידי שירות הביטחון הכללי.
32. שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי משאירע הפיגוע בו נרצחו המנוחים “משמעות הדבר היא כי המדינה על כל זרועותיה לא הצליחה במשימתה הראשונית” (פסקאות 152-154 להחלטה). וכי כפועל יוצא מכך “רובצת חובה חוקתית על המדינה לסייע לתובעים, כאשר הם מבקשים מהמדינה בקשות הנובעות מאותו פיגוע” (פסקה 159). כידוע, כוחות הביטחון עושים כל שביכולתם על מנת לשמור על שלום כל תושבי מדינת ישראל, ורשויות מדינת ישראל עושות כל שביכולתן בכדי לסייע לנפגעי הטרור, אולם הכל במסגרת הוראות הדין ותוך התחשבות באינטרסים החשובים של שמירה על ביטחון המדינה ושלום הציבור.
33. יצוין, כי במסגרת התגובה בבית המשפט המחוזי ביקשה המדינה, מבלי לפגוע בעמדתה כי דין בקשת התובעים להידחות, כי ככל שבית המשפט יחליט לדחות את עמדת המדינה יאפשר לה להוציא תעודת חיסיון אודות המידע המבוקש. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי ככל שתוגש תעודת חיסיון תוך 30 ימים לא תוגש תעודת עובד ציבור.

המדינה סבורה כי ההשלכה שעשויה להיות להחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה כל אימת שמופנית בקשה לקבלת מידע חסוי לשירות הביטחון הכללי, יהיה צורך בהוצאת תעודת חיסיון, מעקרת מתוכן את הוראות חוק שירות הביטחון הכללי והתקנות שהוצאו מכוחו, וחותרת תחת התכלית לשמן נקבעו ותחת הנחת המוצא העומדת בבסיסן, לפיה המידע בענייננו הינו חסוי. לכך יש להוסיף, כי השלכות ההחלטה עלולות אף להביא להכבדה בלתי סבירה על שירות הביטחון הכללי. מטעם זה מבקשת המדינה מבית המשפט הנכבד לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי כולה.

 

 

אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי.   

 

 

 

ישראל בלום, עו”ד                                              נעמי זמרת, עו”ד

מנהל המחלקה האזרחית                                      ממונה במחלקה האזרחית

פרקליטות המדינה                                    פרקליטות המדינה

 

 

היום:  ‏‏כ”ו אדר א, תשע”ט

‏3 מרץ, 2019

 

PDF – למעוניינים בטיוטות של המסמך עם הערות יעוץ וחקיקה, פנו לעדנה קרנבל.

 

הודעת ערעור של הפרקליטה נעמי זמרת על החלטה של דרורי להוציא מידע מהשבכ על מימון מחבלים בשבס

 

להלן בקשה לעיכוב ביצוע

 

בדלתיים סגורות

בבית המשפט העליון בירושלים                                                                          ע”א

בעניין:              מדינת ישראל- שירות הביטחון הכללי

                         ע”י פרקליטות המדינה

מרח’ קריית המדע 5 בניין B3 קומה 5

הר חוצבים, ירושלים 91451, ת.ד 45217

טלפון: 02-6362006, פקס: 02-6362050                             המערערת

                                     –   נ  ג  ד   –

1. נעמה צורף (הלוי)
2. עודד עזראל הלוי
3. משה גלעד הלוי
4. נטע צביליחובסקי הלוי
5. עזבון המנוח רפאל הלוי
6. עזבון המנוחה הלנה הלוי

על ידי ב”כ עוה”ד ד”ר שמואל ילינק ו/או צבי ילינק

ו/או אליעד מרקוביץ’ ו/או תהילה כהנא ו/או יעל אוסטרובסקי שחר

ממגדל ב.ס.ר 4, מצדה 7 בני ברק

טל’: 03-6911919, פקס: 03-6911717

7. הרשות הפלסטינית
8. הארגון לשחרור פלסטין
9. ג’יבריל רג’וב

ע”י ב”כ עוה”ד יוסף ארנון ו/או אריה כרמלי

מרח’ שלומציון המלכה 18, ירושלים

טל’: 02-6245245, פקס: 02-6250777

10. מרואן ברגותי- אסיר
11. אנס מוצטפא מחמוד עלאן- אסיר
12. מוראד מוחמד רדא אבו רוב- אסיר

שלושתם באמצעות נציבות שירות בתי הסוהר רחוב יפו 224, ירושלים

13. דאוד קאטוני עזבונו ויורשיו
14. אחמד מחמוד משארקה עזבונו ויורשיו המשיבים

                                                                                                                       

בקשה לעיכוב ביצוע החלטה

בית משפט נכבד זה מתבקש לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי (כב’ השופט דרורי) מיום 16.1.2019 ב-ת.א 36844-03-13, וזאת עד להכרעה בערעור, המוגש במקביל לבקשה זו.

כן מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו ארעי לעיכוב ביצוע וזאת עד להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע דנן.

 

 

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבים 1-6 והורה לשירות הביטחון הכללי, אשר אינו צד בהליך האזרחי, להגיש תעודת עובד ציבור במסגרתה יימסר מידע בשאלה האם המחבלים (ובפרט משיבים 7 ו- 8), בני משפחותיהם, או מי מהם ומבני משפחותיהם קיבלו או מקבלים מענק או קצבה או סכומי כסף כלשהם מאת הרשות הפלסטינית כגמול על השתתפותם בפעילות טרור. בית המשפט המחוזי קבע כי אם  תוגש עד למועד זה תעודת חסיון כדין לא יהיה צורך בהגשת תעודת עובד ציבור. על החלטה זו הוגש הערעור.  העתק הודעת הערעור, אליה מצורפת החלטת בית המשפט המחוזי מצ”ב ומסומן א.

 

יצוין כי ביום 19.2.2019 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה על עיכוב ביצוע זמני של ההחלטה, עד להגשת הערעור. העתק ההחלטה מצ”ב ומסומן ב.

 

בית המשפט הנכבד מתבקש  להורות על עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד. כן מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו ארעי לעיכוב ביצוע וזאת עד להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע דנן.

 

ואלה נימוקי הבקשה

א. רקע עובדתי

1. המשיבים 1-6 (להלן: התובעים) הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה אזרחית- נזיקית נגד המשיבים 7- 12. התובעים תבעו בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מפיגוע טרור שהיה ביום 31.3.2006 בו נרצחו בני הזוג המנוחים. התובעים הינם ילדיהם של המנוחים ועיזבונותיהם. המדינה איננה צד לתיק.
2. ביום 30.10.2017 פנה ב”כ התובעים אל שירות הביטחון הכללי בבקשה לקבל תעודת עובד ציבור בשאלה האם המחבלים המוזכרים בכתב התביעה, הם עצמם, בני משפחותיהם או מי מהם ומבני משפחותיהם קיבלו או מקבלים מענק ו/או קצבה ו/או סכומי כסף כלשהם מהרשות הפלסטינית כגמול על השתתפותם בפעילות טרור.
3. ביום 11.12.2017 השיבה יועצת משפטית בשירות הביטחון הכללי לתובעים כי “איננו מאשרים או מכחישים את קיומו של המידע המבוקש בפנייתכם” וכי “ככל שקיים מידע מן הסוג המבוקש, הרי שמדובר במידע חסוי, ולפיכך גם מטעם זה לא ניתן יהיה, לצערנו, להיעתר לבקשותיכם”.
4. ב”כ התובעים פנה לבית המשפט המחוזי במסגרת ההליך דנן וביקש, כי ייתן צו שיורה לשירות הביטחון הכללי למסור המידע שהתבקש, ולחילופין לנמק כדבעי את התנגדותו למסירת המידע.
5. בית המשפט המחוזי הנכבד הורה למדינה להגיש תגובתה לבקשה. המדינה טענה, בין היתר, כי בהתאם לחוק שירות הביטחון הכללי התשס”ב- 2002 (להלן: חוק שירות הביטחון הכללי) ולתקנות שירות הביטחון הכללי (פרטים אחרים בנוגע לשירות אשר הם חסויים והיתר לפרסום מידע האסור לפרסום), התשנ”ד- 2004 (להלן: התקנות), אין מקום לעשות שימוש במידע שהגיע לשירות הביטחון הכללי, שלא לצרכים שלשמם התאפשר איסופו לכתחילה. כן טענה כי לא ברור מהו המקור החוקי המאפשר הגשת בקשה בכתב לקבלת מידע מסוג זה בהליך אזרחי, בו המדינה אינה צד.
6. התובעים הגישו תגובתם לבקשה ובית המשפט המחוזי הנכבד החליט לקבל את הבקשה.
7. ביום 16.1.2019 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה הורה בית המשפט, כי על המדינה להגיש תעודת עובד ציבור של שירות הביטחון הכללי שבה תינתן תשובה לשאלה: האם המחבלים המוזכרים בכתב התביעה, הם עצמם, בני משפחותיהם או מי מהם ומבני משפחותיהם קיבלו ו/או מקבלים מענק ו/או קצבה ו/או סכומי כסף כלשהם מאת הרשות הפלסטינית, כגמול על השתתפותם בפעילות טרור. בית המשפט הורה על הגשת תעודת עובד הציבור בתוך 30 ימים, אלא אם כן תוגש עד למועד זה תעודת חיסיון כדין.
8. המדינה סבורה, כי בכל הכבוד, בהחלטת בית המשפט המחוזי נפלו טעויות היורדות לשורשו של ענין, כפי שפורט בהרחבה בהודעת הערעור המצורפת לבקשה זו, ועל כן מתבקש בית המשפט הנכבד לעכב את ביצוע ההחלטה וזאת למתן פסק דין בערעור, ועל מנת לשמור על המצב הקיים.
9. עמדת המדינה היא כי בענייננו מתקיימים התנאים לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט, וזאת הן מהטעם שסיכויי הערעור להתקבל הינם טובים, והן מהטעם שמאזן הנוחות נוטה לטובת המדינה וכי אם לא תעוכב ההחלטה, הדיון בערעור עשוי להתייתר.

 

סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים

10. כפי שעולה מהודעת הערעור המצורפת לבקשה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה (נספח א’), המדינה סבורה כי שגה בית המשפט הנכבד בהחלטתו להורות לשירות הביטחון הכללי למסור תעודת עובד ציבור בדבר מידע חסוי על פי חוק שירות הביטחון והתקנות שהותקנו מכוחו.
11. כפי שפורט בהודעת הערעור, המדינה סבורה ששגה בית המשפט הנכבד בהחלטתו, כאשר לא יישם נכונה את הוראות חוק שירות הביטחון הכללי והתקנות על פיו.
12. כן שגה בית משפט המחוזי שלא נתן משקל לעובדה, שככל שקיימות ידיעות המתייחסות לשאלות שהעלו התובעים בבקשתם (וכאמור איננו מאשרים או מכחישים קיומן של ידיעות כאמור), תעודת עובד ציבור אינה הדרך הנאותה להביאם בפני בית המשפט, ומטבע הדברים יהא מדובר בראיות שאינן קבילות בבית המשפט. גם נימוקים אלה מצטרפים לנימוקים שהיה מקום שיובילו לדחיית בקשת התובעים.
13. יצוין, כי בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה החלופית של המדינה, והורה כי ככל שתוגש בתוך 30 ימים תעודת חיסיון, לא תוגש תעודת עובד ציבור. אולם, אין באפשרות להוציא תעודת חיסיון כדי לשנות מהמסקנה שטעה בית המשפט בהחלטתו. ההשלכה שעשויה להיות להחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה כל אימת שמופנית אל שירות הביטחון הכללי בקשה לקבלת מידע שלא ניתן למסור, יהיה צורך בהוצאת תעודת חיסיון, מעקרת מתוכן את הוראות חוק שירות הביטחון הכללי והתקנות, וחותרת תחת התכלית לשמן נקבעו ותחת הנחת המוצא בבסיסן, לפיה המידע בענייננו הינו חסוי, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה ושלום הציבור. לכך יש להוסיף, כי השלכות ההחלטה עלולות להביא להכבדה בלתי סבירה על שירות הביטחון הכללי.
14. על כן לעמדתנו, קיים סיכוי טוב לקבלת הערעור ולביטול החלטת בית המשפט המחוזי. נוסיף, כי בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר קיים קושי להחזיר המצב לקדמותו, כי אז די גם בסיכוי כלשהו לערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע ההחלטה נושא הערעור [(ע”א 8935/01 פרידמן נ’ כונס נכסים זמני של מוביילקום תקשורת בע”מ, פ”ד נו(2) 769, 772 (2002)]. בענייננו ודאי שקיים סיכוי לקבלת הערעור ולעמדת המדינה מדובר בסיכוי טוב.

 

מאזן הנוחות

15. בהתאם להלכה הפסוקה על המבקש עיכוב ביצוע “מוטל הנטל להראות כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו במובן זה שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק שאינו בר תיקון או כי יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל..” ע”א 1981/13 בהה אלדין אסעיד נ’ עבדאללה חליל, פסקה 6 (פורסם בנבו, 4.6.2013) והאסמכתאות המוזכרות בו.
16. כן נקבע כי קיימים מקרים בהם קבלת בקשה לעיכוב ביצוע “כמעט מתבקשת מאליה”, כגון בסיטואציה שבה קיום פסק הדין יהפוך את הערעור לתיאורטי [עע”מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ’ העמותה למדע מוסרי, פסקה 7 (פורסם בנבו, 9.10.03)] המדינה סבורה כי המקרה שלפנינו הוא מסוג מקרים אלה.
17. המדינה סבורה כי בענייננו, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע, שהרי ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי ייתר את הצורך בדיון בערעור.
18. למותר לציין את האינטרס החשוב העומד בבסיס עמדת המדינה של שמירה על בטחון המדינה ועל שלום הציבור. לעמדת המבקשת בבוא בית המשפט לשקול את מאזן הנוחות ואת מכלול האינטרסים, יש לתת חשיבות גם לאינטרסים הציבוריים והביטחוניים המובהקים של מדינת ישראל, העומדים בבסיס עמדת המדינה בהליך דנן.
19. נציין, כי לבקשה לא מצורף תצהיר מאחר שהיא מבוססת על טענות משפטיות ועל מסמכים המצורפים לה.

 

על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את הבקשה ולעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור.

 

היום:  ‏כו  אדר א’ , תשע”ט

‏3 מרץ, 2019

 

נעמי זמרת, עו”ד

ממונה במחלקה האזרחית

פרקליטות המדינה

 

PDF

 

בקשה של נעמי זמרת לעיכוב ביצוע החלטה של דרורי שהשבכ יגלה אם הרשות הפלסטינית מממנת אסירים בשבכ

להלן החלטה של אלכס שטיין (מינוי של איילת שקד) בעיכוב הביצוע

 

 

	בבית המשפט העליון
ע”א  1604/19

 

לפני:

כבוד השופט א’ שטיין

 

המבקשת:

מדינת ישראל

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. פלונית
	2. פלוני
	3. פלוני
	4. פלונית
	5. פלוני
	6. פלוני
	7. הרשות הפלסטינית
	8. הארגון לשחרור פלסטין
	9. ג’יבריל רג’וב
	10. מרואן ברגותי – אסיר
	11. אנס מוצפא מחמוד עלאן – אסיר
	12. מוראד מוחמד רדא אבו רוב – אסיר
	13. דאוד קאטוני עזבונו ויורשיו
	14. אחמד מחמוד משארקה עזבונו ויורשיו

 

בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 36844-03-13 שניתנה ביום 16.1.2019 על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט מ’ דרורי

 

בשם המבקשת:	עו”ד נעמי זמרת
בשם המשיבים:	עו”ד צבי ילינק ועו”ד אליעד מרקוביץ

 

 

החלטה

 

 

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצועה של החלטה אשר ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט מ’ דרורי) ביום 16.1.2019 בגדרו של ת”א 36844-03-13, בה חויבה המבקשת – המערערת לפנינו על ההחלטה (להלן: המדינה) – להגיש תעודת עובד ציבור במסגרתה יימסר מידע בשאלה האם המשיבים 14-9 ובני משפחותיהם קיבלו מענק או קצבה מהרשות הפלסטינית (המשיבים 8-7) כגמול על השתתפות בפעילות טרור.

 

2. החלטתו של בית משפט קמא, מושא הערעור שבגדרו מבוקש עיכוב הביצוע, ניתנה במסגרתה של תביעת נזיקין אשר הוגשה על ידי המשיבים 6-1 (להלן: התובעים) נגד המשיבים 14-7 (להלן: הנתבעים) בת”א 36844-03-13 הנ”ל (להלן: התביעה).

 

3. עניינה של התביעה הוא נזקים אשר נגרמו לתובעים כתוצאה מפיגוע טרור שאירע ביום 31.3.2006 ובו נרצחו הוריהם של המשיבים 4-1. המדינה איננה צד לתביעה זו.

 

4. במסגרת התביעה, פנה ב”כ התובעים לשירות הביטחון הכללי (להלן: השב”כ) בבקשה לקבל תעודת עובד ציבור שתתייחס לשאלה האם הנתבעים או מי מבני משפחותיהם קיבלו מענק או קצבה מהרשות הפלסטינית כגמול על השתתפותם בפיגוע. השב”כ השיב כי אינו יכול להיעתר לבקשה, וכי ככל שקיים מידע מהסוג המבוקש מדובר במידע חסוי. התובעים פנו לבית המשפט המחוזי במסגרת התביעה בבקשה למתן צו שיורה לשב”כ למסור את המידע שהתבקש. השב”כ התנגד לבקשה וטען כי חוק שירות הביטחון הכללי, התשס”ב-2002 (להלן: החוק) ותקנות שירות הביטחון הכללי (פרטים אחרים בנוגע לשירות אשר הם חסויים והיתר לפרסום מידע אסור לפרסום), התשנ”ד-2004 (להלן: התקנות), אינם מתירים שימוש במידע אשר הגיע לשב”כ שלא למטרה שלשמה נאסף; וממילא לא ברור המקור החוקי אשר מאפשר הגשת בקשה בהליך אזרחי אשר השב”כ אינו צד לו ואינו מערב את המדינה.

 

5. בית משפט קמא קיבל את הבקשה, וקבע ביום 16.1.2019 כי על המדינה להגיש תעודת עובד ציבור תוך 30 יום, זולת אם תוגש עד למועד זה תעודת חיסיון שתתייחס לשאלה “האם המחבלים המוזכרים בכתב התביעה, הם עצמם, בני משפחותיהם או מי מהם ומבני משפחותיהם קיבלו ו/או מקבלים מענק ו/או קצבה ו/או סכומי כסף כלשהם מאת הרשות הפלסטינית, כגמול על השתתפותם בפעילות טרור?”.

 

6. מכאן הערעור שבמסגרתו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי. בשולי הדברים אציין, כי על אף שמדובר בערעור על “החלטה אחרת”, החלטה זו כמוה כפסק דין לחובת המדינה. ערעור זה הוגש אפוא בהתאם להלכה המקנה זכות ערעור לצד שאינו בעל דין ושהתקיים בעניינו הליך שהכריע בזכותו שלו, נגדו (בש”פ 658/88 חסן נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(1) 670 (1990); בש”א 2369/06 כהן נ’ בנק דיסקונט בע”מ (7.5.2006)).

 

7. המדינה סבורה כי בהחלטתו של בית משפט קמא נפלה טעות היורדת לשורשו של עניין ולפיכך סיכויי הערעור שהגישה גבוהים. לשיטתה, בית משפט קמא לא יישם באופן נכון את הוראות החוק והתקנות. המדינה סבורה כי אם השב”כ יידרש להוציא תעודת חיסיון כל אימת שמוגשת בקשה למסירת מידע שלא ניתן למסרו, הדבר ירוקן את הוראות החוק והתקנות מתוכנם. זאת ועוד: לשיטת המדינה, גם מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת עיכוב הביצוע, שהרי אם הבקשה תידחה, הדבר ייתר את הערעור גופו.

 

8. התובעים מצידם מתנגדים לבקשה וסבורים כי מן הדין לדחותה. לדידם, סיכויי הערעור דנן הינם קלושים, שכן אין בבקשה ובערעור שום נימוק חדש אשר לא נשקל על ידי בית משפט קמא; וממילא לא הוצגה כל ראיה לכך שהמידע המבוקש הוא חסוי או רגיש מבחינה בטחונית. התובעים מוסיפים וטוענים שמאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת דחיית הבקשה, שכן אי קיום ההחלטה מושא הערעור יעכב בלא הצדקה את בירור תביעתם ואת הטלת העיקולים על סכומי כסף שמשולמים על ידי הרשות הפלסטינית למחבלים ובני משפחותיהם. זאת ועוד: לשיטת התובעים, למדינה לא ייגרם כל נזק אם המידע המבוקש יימסר, וזאת בניגוד לנזק ממשי שייגרם לתובעים אם המידע לא יגיע לידיהם.

 

9. דין הבקשה להתקבל.

 

10. שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף במובהק לטובת המדינה, שכן אם ביצועה של ההחלטה קמא לא יעוכב והמדינה תחויב למסור לתובעים את המידע שביקשו לקבל, הדיון בערעור המדינה יתייתר. כך יהיה גם אם המדינה תחויב להוציא תעודת חיסיון ולהעמידה לביקורתו של בית משפט קמא, בשעה שהיא טוענת שהחוק והתקנות פוטרים אותה מן החובה להוציא תעודת חיסיון במקרים כגון זה שלפניי. סבורני אפוא כי בנסיבות המקרה דנן, עיכוב הביצוע הינו מתבקש מאליו, שכן ביצוע ההחלטה יביא לכך שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, במידה שערעור המדינה יתקבל (ראו והשוו: עע”מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ’ העמותה למדע, פסקה 7 (9.10.2003); ע”א 5150/17 פלוני נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה (13.7.2017)). מסיבה זו ראיתי לנכון להיעתר לבקשה מבלי לאמוד את סיכויי הערעור.

 

11. הבקשה מתקבלת אפוא, והמדינה לא תידרש להגיש תעודת עובד ציבור או תעודת חיסיון כלשהי עד להכרעה בערעור.

 

 

ניתנה היום, ‏ז’ באייר התשע”ט (‏12.5.2019).

 

ש ו פ ט

 

PDF

 

אלכס שטיין עיכוב ביצוע על החלטת דרורי להורות לשבכ לגלות מידע על מימון טרור 1604-19