יפתח שילוני הוא מורה לאזרחות והיסטוריה המתגורר בקרית אונו שלמד מגדר ואירוטיקה באונ’ בר אילן.  שילוני החליט לגשת לבית כנסת ניגוני החיים איפה שמנדלבליט מתפלל, ולהפיץ מכתבים שבם הוא מציע לחברים של מנדלבליט ולדוסים שמתפללים איתו להידבר איתו (עם שילוני) על התנהגותו של מנדלבליט בתקופה לפני שהוגש כתב האישום נגד ביבי.

שוטרי פ”ת באו אליו, אמרו לו שהוא מבצע מחאה בניגוד ל”צו ממ”ז” (צו מפקד מחוז) שקבע איך מותר להפגין ולבצע מחאה נגד מנדלבליט, והם אמרו לו לגזגז.  לעוף.

שילוני לא הסכים ולכן עוכב, הטלפון שלו נלקח והוא גם נעצר.  שילוני טען שהוא בא להידבר ולא להפגין.   זה חזר על עצמו עוד פעם.

 

השופטת זהבית אלדר (פ”ת) קיבלה את טענתיו בתביעות קטנות ופיצתה אותו ב 10,000 ש”ח.  ת”ק 67312-08-21.

הלית סילש בערעור דחתה את מרכיב הפיצוי על המעצר

 

אבל אז המדינה ערערה לבית משפט מחוזי והשופטת הלית סילש קבעה ש”השוטרים לא ביקשו לעכב את המשיב באופן מיידי וכצעד ראשון, אלא תחילה דרשו מהמשיב לעזוב את המקום. היה זה העדר הציות של המשיב להוראות השוטרים כמפורט לעיל, אשר הביא לבסוף להחלטה לעכבו.  לעניין זה, ועת בחר המשיב שלא לעזוב את המקום, הגם דרישת השוטרים – בדין עוכב. למעלה מכך, אני מוצאת כי החלטתו המודעת של המשיב בעניין זה שומטת את הקרקע תחת טענותיו בדבר קיומה של הצדקה לחייב את המבקשת בפיצוי בגין נזקו”.

במילים אחרות לפי סילש אם שוטר אומר לך לעוף מהמקום מותר לשוטר גם לעכב אותך וגם לעצור אותך, כי שוטרים לא עובדים בתנאים “סטיריליים”.

 

 

לקיחת טלפון ממפגין מצדיקה פיצוי של 3,000 ש”ח

אבל השופטת סילש כן הסכימה כי לקיחת הטלפון ממנו והחזקתו 7 ימים מצדיקה פיצוי והעמידה את הפיצוי על 3,000 ש”ח.

לדבריה: “הנקודה היחידה אשר ביחס אליה מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הינה זו אשר עניינה תפיסת מכשיר הטלפון הסלולארי של המשיב, והשבתו לידיו רק בעבור מספר ימים.  הגם כל טיעוני המבקשת בעניין זה, לא הוצג כל טעם, ולו בסיסי, להתנהלותה זו של המבקשת, או קיומו של ממשק כלשהו בין האירועים נשוא בקשת רשות הערעור ובין התנהלותה זו של המבקשת (וודאי שלא לשבוע ימים).

התנהלות זו של המבקשת חורגת, באופן ברור מתוך תחומי אותו מנעד של שיקול דעת אשר נזכר לעיל, ולמעשה, גם בדיעבד, לא יכולה הייתה המבקשת ליתן טעם או להציג תכלית כלשהי, להתנהלותה זו”.

כתבה באתר שקוף של גלית הראלי 20/7/2023

להלן פסק הדין של הלית סילש בערעור במחוזי

זה מה שיפתח שילוני אמר על הלית סילש:

באיחור אופנתי של יותר מחצי שנה פסקה שופטת ביהמ”ש המחוזי בלוד, הלית סילש בערעור המדינה לגבי זכייתי בתביעה בגין שני מעצרי-השווא שלי על ידי המשטרה בעת שחילקתי באופן חוקי לחלוטין מכתבי שלום והדברות בסמוך לבית הכנסת בו התפלל היועמ”ש דאז אביחי מנדלבליט בפתח תקוה.

השופטת סילש אמנם לא חלקה על כך שמעשיי במקום היו חוקיים לחלוטין, אך אמרה כי למרות זאת הייתי צריך לציית לשוטרים שהורו לי לעזוב את המקום, וכי משום שלא צייתתי – מעצריי היו חוקיים.

במלים אחרות – בית המשפט המחוזי פוסק כי כל שוטר, מתוך גחמה אישית או פרשנות עצמית של החוק יכול למנוע פעילות של שלום ושל הידברות (שממילא מותרת בעולם בכל זמן ובכל מקום), ולעצור פעילי שלום באשר הם.

 

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
רע”א 65087-05-22 משטרת פתח תקווה – תביעות פלילי נ’ שילוני

 

בפני	כבוד השופטת הלית סילש
מבקשת		מדינת ישראל – משטרת פתח תקווה
נגד
משיב		יפתח שילוני
פסק דין

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, כבוד השופטת אלדר, מיום 12.5.2022 בת”ק 67312-08-21 במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב לחיוב המבקשת בפיצוי בשל עיכוב ומעצר כמו גם חדירה לטלפון סלולארי.

 

1. בכתב התביעה טען המשיב, מורה במקצועו, כי החל מסוף שנת 2017, נטל חלק במחאות שונות תחת הכותרת של התנגדות לשחיתות שלטונית, לרבות הפגנות באזור כיכר גורן בפתח תקווה.

 

בעקבות מתחים אשר התגלו בשכונת כפר גנים בפתח תקווה בין המפגינים לבין דיירי אותה שכונה כמו גם מתפללי בתי הכנסת באזור, ביקש המבקש לנסות ולקיים דיאלוג עם המתפללים.

 

לצורך כך, הגיע המבקש ביום 16.8.2019 לבית הכנסת “ניגוני חיים”, כאשר הוא נושא מכתבים בהם נאמר כי הוא מודע לאי הנוחות הנגרמת בשל ההפגנות, וישמח לקיום דיאלוג עם מתפללי בית הכנסת. המכתבים חולקו לבאי בית הכנסת, אלא שזמן מה לאחר הגעתו, הגיעו למקום שוטרים, הודיעו למבקש כי הוא מפר את צו מפקד המחוז במשטרת ישראל במסגרתו הוגדרו תנאי ומגבלות המחאה בשכונת כפר גנים בפתח תקווה, לרבות איסור לקיים מחאות ברחובות הסמוכים לביתו של היועץ המשפטי לממשלה (דאז), זמני המחאות, היקף השימוש באמצעים והנחיות כלליות נוספות (צו זה ייקרא להלן: “צו הממ”ז“).

המשיב התבקש על ידי השוטרים לעזוב את המקום אך סירב, עת כי לשיטתו הגיע למקום לצורך הידברות, ולא מחאה, ומשכך – אין לראות בהתנהלותו כזו המפרה את צו הממ”ז, ואין כל הצדקה לחייב אותו לעזוב את המקום.

כפועל יוצא המשיב עוכב לחקירה למשך מספר שעות, הטלפון הסלולארי שלו נלקח ממנו וזאת ללא כל אישור תפיסה.

המבקש שוחרר כנגד חתימתו על מסמכי שחרור בערבות, כמו גם הסכמה להרחקה מפתח תקווה למשך 15 יום. תנאי זה בוטל בהמשך על ידי בית המשפט. מכשיר הטלפון לא הושב לידיו אלא לאחר כשבעה ימים. אירוע זה ייקרא להלן: “האירוע הראשון”.

 

ביום 6.9.2019 הגיעו המשיב בשנית לבית הכנסת ניגוני חיים, ושוב נעמד במקום מבלי שהוא נושא סממני מחאה כלשהם, אלא מתוך מטרה לחלק העתקו של מכתב לבאי בית הכנסת במסגרתו ביקש לקדם הידברות.

פעם נוספת הגיעו למקום שוטרים, אשר ביקשו כי יעזוב את המקום.

המשיב מצדו טען, בשנית, כי צו הממ”ז אינו חל במקרה בו פעל להידברות ולא כאקט של מחאה.

שעה שהמשיב לא עזב, הוא עוכב, נעצר, נחקר, ושוחרר בתנאים. אירוע זה ייקרא להלן: “האירוע השני”.

 

בסוף חודש אוגוסט 2000 הודיעה המדינה על גניזת התיק כנגד המשיב.

 

לשיטת המשיב פעלה המבקשת בחוסר סבירות, ואף עשתה דין לעצמה וכל זאת מקום בו הוחלט על ידי המשטרה כי אדם אשר אינו נושא סממני מחאה, מצהיר כי אינו מתכוון למחות, הוא אזרח שיש לראות כמסוכן לביטחונו של אדם או לציבור ועל כן יש לפעול כנגדו על דרך של אלימות קיצונית אשר כללה שלילת חירותו והחרמת רכוש במשך למעלה משבוע.

 

עוד טען המבקש בכתב תביעתו כי המשטרה נטלה לעצמה חירות לבחון כליות ולב ולעצרו, וזאת על סמך עבירה עתידית שהיא סברה כי הוא עלול לבצע ולא על פי מעשיו בשטח. התנהלות זו של המשטרה, אופיינית למשטרים טוטליטריים ולא למשטרה בחברה דמוקרטית אשר תפקידה לאפשר התנהלות חופשית. כפועל יוצא של כל אלו, עתר המשיב לפיצוי בהיקף של 31,000 ₪.

 

2. בכתב ההגנה טענה המשיבה כי דין התביעה להידחות עת לא ניתן להורות כי המבקשת פעלה בחוסר סבירות או בניגוד להוראות הדין.

למעשה, לטענת המבקשת, פעלו השוטרים באיפוק, בסבירות, במידתיות ובמקצועיות. כל זאת, על רקע קיומן של מחאות אינטנסיביות ובוטות באזור מגוריו של היועץ המשפטי לממשלה, פגיעה קשה בפרטיותו, והפרת הסדר הציבורי.

 

בהתייחס לאירוע הראשון טענה המבקשת כי המשיב אשר מודע היטב לקיומו של צו הממ”ז, זוהה על ידי המשטרה בקרבת בית הכנסת בו מתפלל היועץ המשפטי לממשלה, יחד עם מפגינים נוספים המוכרים למשטרה, וכל זאת כאשר הוא מחלק פליירים בפתח בית הכנסת, בעוד אדם אחר אשר רכבו “מקושט” בכרזות החנה את רכבו בסמוך.

המשיב התבקש לעזוב שעה שהוא עמד במסלול הליכתו של היועץ המשפטי לממשלה לבית הכנסת. נוכח סירובו לעשות כן, הוא עוכב בחשד להפרת הוראה חוקית.

 

באשר לאירוע השני נטען כי המשיב זוהה גם הפעם על ידי שוטרים שעה שהוא מחלק פליירים בפתח בית הכנסת, ובציר ההליכה של היועץ המשפטי לממשלה לבית הכנסת.  גם במקרה זה סירב התובע להילוות לשוטרים ולעזוב את המקום וטען כי אינו מקיים מחאה. נוכח סירובו לעזוב את המקום המשיב עוכב לצורך חקירה, ומקום בו סירב להילוות לשוטרים, הוא נעצר.

 

לשיטת המבקשת צו הממ”ז אשר הגביל את האזורים המותרים למחאה בסביבת מגוריו של היועץ המשפטי לממשלה בשכונת כפר גנים בפתח תקווה, ביטא איזון ראוי בין זכות המחאה, ההפגנה וחופש הביטוי לבין הצורך בשמירת הסדר הציבורי, זכות תושבי השכונה לשעת מנוחה ואי הפרעה כמו גם זכותו של היועץ המשפטי לממשלה לפרטיות בד’ אמותיו.

 

בגוף כתב ההגנה פורטו אירועים רבים, אשר התרחשו בסביבת מגוריו של היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, הטעמים בגינם הוצאו צווים שונים הנוגעים לאופן ומגבלות המחאה, וההליכים המשפטיים השונים אשר נפתחו באותה עת ביחס לאותם אירועים. לשיטת המבקשת, הוראות הדין כמו גם פסיקתו של כב’ בית המשפט העליון, מכוונים כולם למסקנה על פיה דין תביעתו של המשיב לדחייה.

 

3. במסגרת פסק דינו של בית המשפט קמא הובהר כי לא נמצאה מחלוקת עובדתית באשר לנוכחותו של המשיב בכניסה לבית הכנסת בו מתפלל היועץ המשפטי לממשלה (דאז), כאשר הוא אינו נושא סממני מחאה על גופו, אלא מחלק פליירים/מכתבים לבאי בית הכנסת.

 

4. לשיטת בית המשפט קמא הסוגיה המרכזית אשר ביחס אליה נדרשה הכרעה הייתה האם יש הצדקה לראות בפעולותיו של המשיב, באיזה משני האירועים אשר נמנו לעיל, כאלו המפרות את צו הממ”ז, ומקימות – בשל כך, את העילה לעיכוב/מעצר המשיב, כמו גם תפיסת מכשיר הטלפון הסלולארי.

תוך מתן הדעת לנקודת מוצא זו הוסיף בית המשפט קמא ובחן כל אחד מהאירועים לפרטיהם, לרבות חלוקת הפליירים/מכתב על ידי המשיב, נוסחו של המכתב שנמסר בידי מתפללי בית הכנסת, תוכנו של צו הממ”ז, היות המשיב לבדו במסגרת חלק הארי של האירוע הראשון, זיהוי המשיב על ידי השוטרים כ-“אחד המפגינים”, הראיות המלמדות על הליך וטעמי תפיסת מכשיר הטלפון הסלולארי, העדר אינדיקציה לכל אלימות מצד של המשיב וכיוצא באלה.

 

על בסיס כל אלה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה, על פיה, המבקשת מצאה לנכון לראות במשיב כמי שהפר את צו הממ”ז וזאת מעצם נוכחותו ברחבת בית הכנסת, והיותו מוכר כחלק מקבוצת המפגינים נגד היועמ”ש, וללא קשר לשאלה אם ביצע פעולת מחאה, אם לאו.

 

על בסיס אותן ראיות הוסיף בית המשפט קמא ופסק כי בניגוד לעמדת המבקשת, לא ניתן לראות בפעולותיו של המשיב, באיזה משני האירועים המתוארים בכתב התביעה, כפעולות מחאה אשר יש בהן כדי הפרה של צו הממ”ז, וזה אשר על בסיסו עוכב המשיב, נעצר, ונתפס רכושו.

כל זאת מקום בו נמצא להורות כי מחאה, מעצם טיבה, מגלמת בחובה הבעת התנגדות נמרצת, ומשכך ועת שלא אותרה זו בהתנהלות המשיב, לא היה מקום לראות בו כמי שקיים מחאה.

 

5. על כך הוסיף בית המשפט קמא והדגיש כי צו הממ”ז אסר על קיום מחאות, ולא אסר נוכחותו של אדם פרטי באותו אזור. משכך, לא היה די בעצם נוכחותו של המשיב באזור בית הכנסת, כמו גם היותו מי שזוהה כמי ששויך לקבוצת המפגינים של אותה עת, על מנת שתקום ההצדקה לראות בו כמי שמקיים פעולת מחאה בניגוד להוראות הצו.

 

6. בהינתן קביעה זו, נמצא להורות כי לא קמה למשטרה עילה שבדין, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ”ו 1996 (להלן: “חוק המעצרים“), לעכב את המשיב וליטול את הטלפון הנייד, ולפיכך יש לראות במבקשת כמי שעוולה כלפי המשיב, ואת זה האחרון כזכאי לפיצוי בגין נזקיו.

 

7. בית המשפט קמא היה ער לעובדה כי שוטרי המבקשת אינם פועלים בתנאי מעבדה, כמו גם לאווירת המחאה אשר שררה באותה עת. עם זאת הוסיף ונקבע כי שומה היה על המבקשת להקפיד ולוודא כי פעולותיה נעשות בהתאם להוראות הדין, תוך הפעלת איזונים נדרשים, על מנת שלא לפגוע בזכויות החוקתיות של אזרחים, לרבות חופש התנועה.

שיעור הפיצוי שנפסק למשיב הועמד על סך של 10,000 ₪ בצירוף הוצאות.

 

8. במסגרת בקשת רשות הערעור נטען על ידי המבקשת כי שגה בית המשפט קמא עת פסק כי לא היה מקום לראות בפעולות המשיב, בנסיבותיהם של האירועים נשוא התביעה, כמחאה, וזאת תוך התעלמות מהאירועים אשר קדמו לאלו נשוא התביעה, כמו גם לנתונים בדבר עמידתו של המשיב בדרך של היועץ המשפטי לממשלה לבית הכנסת, לעצם חלוקת הפליירים במסווה של “מכתבים”, והזהרתו של המשיב קודם לעיכובו כמו גם התנהלותו לאחר שעוכב ותוך שנאמר לו כי הוא פועל בניגוד להוראות הדין.

 

כל אלו, מחייבים, לשיטת המבקשת, הגעה למסקנה על פיה, עסקינן בפעולות מחאה של המשיב, וממילא אלו  אשר יש להותיר את סיווגן לשיקול הדעת של השוטרים המופקדים על קיום ההוראות.

 

עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא שעה שמצא לחייבה בפיצוי המשיב, וזאת מקום בו לא נפל פגם בפעולותיהם או בהחלטותיהם של נציגי המשטרה במקרים דנן, ואף אם יימצא כי נפלו טעויות בשיקול הדעת, אין להסכים עם הקביעה על פיה טעויות אלו מגיעות לכדי רשלנות או שרירותיות המזכה את המשיב בפיצויים וזאת אף מבלי להביא בחשבון את תרומתו של המשיב לאירועים, המהווה אשם תורם בשיעור המגיע כדי 100%.

 

לעניין זה הוסיפה המבקשת והפנתה, בין היתר, להבחנה המתבקשת בין פעולות רשלניות לאלו אשר המקום לבררן הוא בתחום המנהלי, כמו גם לצורך בבחינת התנהלות הצדדים בזמן אמת, ולא בדיעבד.

 

הוסיפה המבקשת וטענה כי שגה בית המשפט קמא עת לא הביא במניין שיקוליו את החשיבות של ההגנה על עובדי הציבור וזכותם לפרטיות (תוך מתן דגש להבחנה בין עובד ציבור לנבחר ציבור), כמו גם הצורך לאזן בין חופש הביטוי לזכות הפרט שלא יחדרו לרשות היחיד.

 

בגוף בקשת רשות הערעור נמצא תיאור ארוך של האירועים אשר קדמו לשני מקרי הגעתו של המשיב לבית הכנסת בו התפלל היועץ המשפטי לממשלה, לאווירה הציבורית ששררה באותם זמנים, לשנים בהן התקיימו מחאות בסמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה, לטעמים בגינו הוצא צו הממ”ז, להליכים המשפטיים אותם הניב אותו צו לרבות בג”צ 1983/17 מני נפלתי ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח‘ , כמו גם בג”צ 2364/17 יאיר סדקה נ’ מפקד מחוז מרכז המשטרה (24.4.2017), לטענות בדבר התנהלות חריגה של חלק מהמוחים לרבות הפרות של הוראות הדין בכלל, ואלו אשר כללו הטרדתו של היועץ המשפטי לממשלה שעה שזה הולך לבית הכנסת בפרט.

 

9. במסגרת תשובתו לבקשת רשות הערעור טען המשיב, אשר לא היה מיוצג, כי אין להידרש לטענות המבקשת, ככל ועניינן קביעות עובדתיות, עת לא מתקיימים תנאי הוראות הדין לעשות כן. בהתייחס לסוגיות המשפטיות נטען על ידי המשיב כי לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט קמא.

 

המשיב ביקש להבהיר כי במשך שנים רבות הוא מבקש לקיים שיח ולגשר בין חלקים שונים של החברה הישראלית, ומשמש במשך שנים כמורה ומחנך. לדבריו, הוא פעל במשך שנים במאבק למיגור השחיתות השלטונית וקידום פעולות שלום והידברות, ואף פעולותיו נשוא ההליך שבפני, היו מיועדות למטרה זו בדיוק.

הוסיף המשיב וטען כי גם השתתפותו בפעולות מחאה שונות נעשתה תוך הצבת השלט “אהב” אשר מיועד להזכיר את המקור הראוי לפעולות הנעשות בעולמנו.

לטענת המשיב, המשטרה כלל לא עיינה במכתבים אותם ביקש לחלק בפתח בית הכנסת קודם שפעלה להרחקתו מהמקום ולמעשה  ביקשה לסמוך את כל טענותיה על עצם היכרותה את המשיב כזה אשר השתתף באותה עת במחאות בשכונה. חוסר סבירות זו של המבקשת, שומט, לשיטת המשיב, את הקרקע תחת טענותיה.

עוד הדגיש המשיב כי פעל באותם אירועים לבדו, באופן עצמאי, לא אלים, ושלא על דרך מחאה.

 

המשיב ביקש לסמוך ידיו על קביעת בית המשפט קמא על פיה אין לראות במעשיו בשני האירועים נשוא התביעה כ-“מחאה”, וזאת מקום בו פעל להידברות, וממילא פעולות של שלום והידברות הן לעולם מותרות בכל מקום.

 

המשיב הפנה לפסקי דין שונים אשר ניתנו על ידי כב’ בית המשפט העליון וזאת בתמיכה לטענותיו. לסיום טען המשיב כי הוא מתקשה להבין מדוע מתעקשת המבקשת להמשיך ולהיטפל לאזרח שומר חוק, אשר כל פעולותיו מכוונות לשלום, חלף הקדשת התשומות למקומות אחרים בהם נדרשת התערבותה.

 

לטענת המשיב, יהא בקבלת בקשת רשות הערעור, על מנת לייצר את הצורך בקבלת אישורו של “האח הגדול” לפני כל פעולה, ולהביא לריסוק  הבסיס המוסרי והחינוכי של פעולות שלום, הידברות וקבלת “האחר”.

 

10. ביום 17.11.2022 התקיים דיון במסגרתו שנו הצדדים טענותיהם.

במהלך הדיון אף נעשה ניסיון להביא את הצדדים לכלל הסדר אשר ייתר את הצורך בהכרעה בבקשת רשות הערעור לגופה. מקום בו ניסיון זה לא צלח, יש להידרש לטענות לגופן.

 

לאחר שחזרתי ונתתי דעתי לנימוקי בקשת רשות הערעור ולתשובה, לטיעוני הצדדים במסגרת הדיון ולפסק דינו של בית המשפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום ליתן למבקשת רשות ערעור, וכי דין בקשת רשות הערעור להתקבל באופן חלקי, טעמיי להלן;

 

11. אקדים ואציין כי בהתאם להלכתו של כב’ בית המשפט העליון, מידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין אשר ניתנו על ידי בית המשפט לתביעות קטנות, מצומצמת ותעשה אך מקום בו הטעות או הכשל , ברורים ועולים מתוך הפסק.

על אלו יש להוסיף את ההלכה המנחה על פיה, לא בנקל תמצא ההצדקה להתערבות בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את הראיות והתרשמה מעדים באופן בלתי אמצעי. (ראה המלומד א. גורן , סוגיות בסדר דין אזרחי, רע”א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע”מ נ’ משיח (פורסם; 20.5.2015); רע”א 4570/16 “אורון אסולין” תיירות , נופש, אירועים נ’ בן חיים ( 05.9.2016))

 

12. בתיק זה, איני מוצאת כי מתקיימים תנאי הוראות הדין, בשלם או מכוחם תמצא ההצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בהכרעות העובדתיות אליהן הגיעה בית המשפט קמא, לרבות אופן הגעתו של המשיב לחצר בית הכנסת, לבושו, האופן בו התנהל אל מול באי בית הכנסת ואל מול השוטרים (בשני האירועים נשוא התביעה), ידיעתו את דבר קיומו ותוכנו של צו הממ”ז, שהותו בחלק הארי של האירועים נשוא התביעה לבדו, והעדר ההצדקה לראות בהגעתו המאוחרת של צד שלישי, זה או אחר, כזו המלמדת על התארגנות או התנהלות משותפת של המשיב ושל אותו אדם.

 

עוד שותפה אני לקביעותיו של בית המשפט קמא על פיהן הוא לא נדרש, לצורך ההכרעה בהליך שבפניו, לטענות לעניין תוקפו החוקי של צו הממ”ז.

 

13. לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא כי השאלה הראשונה, המקדמית, אליה היה מקום להידרש הייתה – האם נכון היה לראות בפעולותיו של המשיב באיזה משני האירועים, כפעולת מחאה, אם לאו.

 

14. כאמור, בית המשפט קמא מצא לנכון לפסוק כי לא הייתה הצדקה לראות במשיב כזה אשר ביצע פעולת מחאה באיזה מהאירועים נשוא התביעה, וכפועל יוצא, כי לא פעל בניגוד לנקוב בצו הממ”ז.

 

עיון בפסק הדין מלמד כי קביעתו זו של בית המשפט קמא התבססה על הראיות אשר הוצגו בפניו, כמו גם על נקודת המוצא על פיה מחאה, מעצם טיבה, הינה פעולה אשר מגלמת בחובה הבעת התנגדות נחרצת, אלא כי זו לא ננקטה על ידי המשיב.

 

15. הגם מורכבות הסוגיה, עת עסקינן בבקשת רשות ערעור, ומקום בו הייתה זו הערכאה הדיונית אשר שמעה והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים, ביקשתי לצאת מתוך הנחה, כי אכן, כפי קביעתו של בית המשפט קמא, לא נכון היה לראות, במקרה הפרטני, את רצונו של המשיב לחלק מכתבים/פליירים, בפתח בית הכנסת כפעולה שהיא בגדר הבעת מחאה, וכזו העומדת בניגוד לנקוב בצו הממ”ז.

 

16. כאמור, על בסיס אותה קביעה, הוסיף בית המשפט קמא ופסק כי מקום בו פעולותיו של המשיב, לא עלו כדי הפרה של צו הממ”ז, לא קמה למשטרה עילה בדין, בהתאם להוראות חוק המעצרים לעכב ולעצור אותו, יש לראות את עיכובו ומעצרו כאלו אשר בוצעו שלא כדין, ובכל אלו כדי ביצוע עוולת רשלנות אשר בגינה זכאי המשיב לפיצוי.

 

17. בנקודה זו בפסק דינו של בית המשפט קמא, אני מוצאת כי נפלה שגגה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור, וביטולו החלקי של פסק הדין, ואפרט;

 

18. העובדה כי נמצא כי השוטרים אשר היו במקום טעו בהחלטה בדבר היות מעשה או מחדל של המשיב משום מחאה – אינה מלמדת בהכרח על כי המדובר ברשלנות, או על ביצועה של עוולה נזיקית אחרת של השוטרים כלפי המשיב.

לא כל טעות בשיקול דעת מהווה רשלנות, ולא ניתן להתעלם לעניין זה מהמקום, והאופן בו התנהלו האירועים במסגרתם התקבלה אותה החלטה של השוטרים.

 

אין המדובר באירוע המתנהל ב-“תנאי מעבדה”, ואין המדובר בהחלטה אשר התקבלה על ידי בעל השכלה משפטית, בחדרי הלימוד, אלא בהחלטה המתקבלת במהלך אירוע מורכב, כזה אשר במסגרתו מגיעים שוטרים הפועלים בשטח, ומתבקשים בפרק זמן קצר מאוד, לקבל החלטות אשר יכול ויהא בהן כדי להשליך על שלומם וביטחונם של מספר לא מבוטל של אנשים.

בחינת אופן קבלת ההחלטות על ידי השוטרים במקום אינה נעשית בהשוואה לזו של האדם המושלם, ואף לא זו של השוטר המושלם, אלא זו של השוטר המיומן, אך הסביר בנסיבותיו של האירוע הפרטני.

 

לעניין זה יש לזכור, הגם קביעתו של בית המשפט קמא כי המשיב לא הגיע למקום על מנת למחות או להתעמת עם אדם כלשהו, כי היו מונחים בפני השוטרים באותה עת נתונים עובדתיים נוספים, אשר יכול והשפיעו על ההחלטה לראות במשיב כמי שמפר את צו הממ”ז, וזאת מעבר לעובדה כי המשיב זוהה על ידי השוטרים כאחד מאלו אשר מצאו לנכון למחות באותו אזור.

 

כך לדוגמא יודגש כי המשיב לא נעמד בצומת רנדומלית בפתח תקווה וביקש לחלק מכתב למי מדיירי השכונה, אלא במי שבחר לעמוד בפתח בית הכנסת המצוי בסביבת מגוריו של היועץ המשפטי לממשלה, דהיינו אותו אדם אשר שכנגדו הוא עצמו אכן מחה, לא אחת.

עוד יש לזכור כי אין המדובר בפנייה של המשיב אשר נעשתה בבוקרו של יום סתמי, אלא בערב שבת, ובמסלול הליכתו של היועץ המשפטי לממשלה לבית הכנסת בו ידע המשיב כי היועץ המשפטי לממשלה מתפלל.

כל זאת, מקום בו עיון בצו הממ”ז מלמד כי מטרתו הייתה לנסות ולייצר איזון בין זכות המחאה וחופש הביטוי – שהן זכויות בעלות ערך רב, לבין הצורך והחובה להגן על היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם לאפשר לדיירי שכונת גנים לקיים שגרת חיים סבירה, ולו לצד המחאה.

בעובדה כי גם כב’ בית המשפט העליון, בשבתו כבג”צ, נדרש לעתירות שונות אשר מטרתן איתור נקודות האיזון בין האינטרסים השונים הנוגעים למחאות בסמיכות לביתו של היועץ המשפטי לממשלה, וכי גם היועץ המשפטי לממשלה מצא לנכון להוציא הנחיות ובמסגרתן התייחסות לממשק שבין הזכות והחופש בהפגנה, לצורך בשמירה על הסדר הציבורי וזכויותיו של הפרט, יש כדי ליתן משנה תוקף להבנה בדבר מורכבות האירועים נשוא התביעה.

 

19. אין די בעובדה כי בחינה בדיעבד של כלל הנתונים, היא זו אשר הביאה את בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי לא היה מקום לראות במשיב כמי שקיים מחאה באיזה מאותם אירועים, על מנת שייקבע כי יש לראות בשוטרים כמי שהתרשלו בשל העובדה כי דרשו מהמשיב לעזוב את המקום, תוך שיכול כי ניתן על ידם משקל יתר לזיהויו כמי שהינו חלק מקבוצת המפגינים.

חלף זאת, לא מן הנמנע כי ניתן היה לראות את החלטת השוטרים באותן נקודות זמן ותחת אותם נתונים עובדתיים לא פשוטים, ככזו המצויה בתוך מנעד שיקול הדעת הנתון להם, וזאת אף ככל ונמצא על ידי בית המשפט קמא כי המשקל אשר השוטרים נתנו לכך שמשיב מוכר להם כחלק מקבוצת המפגינים, גבוה יותר מזה שניתן היה לצפות כי יינתן.

 

לעניין זה יפה פסיקתו של כב’ בית המשפט העליון במסגרת רע”א 5277/08 עזבון אליקשווילי נ’ מדינת ישראל (27.7.2009) במסגרתו נפסק, בין היתר, כדלהלן:

 

“החלטות המשטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת…. איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המינהלי המסור למשטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים בהם נמנעה המשטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור”. (סעיף 27 לפסק הדין).

 

וכן במסגרת בע”א 5604/94 אוסמה חמד נ’ מדינת ישראל (12.01.2004) שם פסק כב’ בית המשפט העליון כדלהלן:

“כאשר שוטרים או חיילים פועלים בתנאי לחץ וחירום שלא הם גרמו, המונעים מהם שקילה ובחינה רגילים שלה חלופות ומחייבים החלטה מהירה שלא ניתן להתכונן לאיה מראש, יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים אלה. אין לנתק את ההתנהגות מהתנאים שסבבו אותה. אין להעתיק את ההתנהגות ל”תנאי מעבדה”…. כן יש להתחשב בטעויות בשיקול דעת, שאינן מגיעות כדי התרשלות”.

 

20. עוד יוסף כי עיקר שימת הלב בפסק דינו של בית המשפט קמא, ניתנה לשאלת ההצדקה לראות בנוכחותו והתנהלותו של המשיב באיזה משני האירועים, כאלו העומדות בניגוד לצו הממ”ז.

ואולם, עיון בדוחות השוטרים ביחס לאירוע השני, כמו גם חקירת המשיב, מלמדים כי החשד אשר יוחס לו, לא יוחד אך לשאלת הפרת צו הממ”ז אלא גם בשאלה האם יש לראות בהתנהלותו כדי יצירת מטרד, פגיעה בפרטיות והטרדה של היועץ המשפטי.

משכך, היה מקום לבחון את שיקול הדעת אשר הופעל על ידי השוטרים, בזמן אמת, אף בהתייחס להחלטתם לייחס למשיב חשד נוסף זה.

 

21. חשוב מכך – בהכרעתו של בית המשפט קמא בדבר התרשלות השוטרים, לא נעשתה הבחנה בין השלבים השונים בכל אחד משני האירועים, דהיינו בין השלב של קבלת ההחלטה כי חלוקת המכתב/פליירים בפתח בית הכנסת מהווה מחאה אסורה או הטרדה של היועץ המשפטי לממשלה, לבין השלבים הנוספים של האירועים, דהיינו – ההנחיה לעזוב את המקום, עמדתו של המשיב ביחס לכך, החלטת העיכוב, ולבסוף והמעצר.

 

אלא כי לצד ההצדקה בבחינת התנהלות השוטרים כמכלול, בכל אחד מהאירועים, נותר גם הצורך להקדים ולבחון, כל אחד מאותם שלבים באופן עצמאי, וממילא היה גם מקום לתת את הדעת להתנהלותו של המשיב עצמו באותם אירועים, והשלכות אותה התנהלות על עיכובו ומעצרו של המשיב, והכל כמפורט להלן;

 

22. מתיק בית המשפט קמא עולה, כי גם לאחר שהתקבלה החלטת השוטרים, על פיה יש לראות במשיב כמי שהפר את צו הממ”ז, הוא לא עוכב מיידית, אלא כי תחילה פנו השוטרים למשיב ודרשו ממנו לעזוב את המקום, תוך העתקת מקום חלוקת המכתבים למקום אחר.

 

רק לאחר שהמשיב בחר שלא לעזוב, וסירב לקיים אחר הנחיות השוטרים, הוא עוכב ובהמשך גם נעצר.

לעניין זה אקדים סוף לתחילה ואציין כי אף מקום בו נפסק, כי השוטרים שגו בקביעה על פיה חלוקת המכתב מהווה הפרה של צו הממ”ז, ואף ככל והיה מקום לאמץ את המסקנה על פיה החלטתם זו של השוטרים מהווה התרשלות (וכאמור קביעה זו אינה נטולת סימני שאלה);  גם אז – בנקודת הזמן בו מצוי שוטר במשטרת ישראל באירוע במסגרתו הוא מנחה אזרח לפעול בדרך מסוימת, או להימנע מלפעול בדרך מסוימת, ניתן וראוי לצפות כי האזרח יפעל בהתאם לאותה הנחייה, אלא אם מתקיימים אותם מקרים חריגים, עד מאוד, של הצגת דרישה שהיא בלתי חוקית בעליל.

 

כך עת מגיע שוטר לבית מגורים ומבקש מאלו המתגוררים במקום להנמיך את עוצמת הקול של המוסיקה המפריעה לשכנים וזאת אף אם יתברר בדיעבד כי הדציבלים הם בטווח המותר; וכך מקום בו מבקש שוטר מנהג שלא להציב את רכבו במקום מסוים בשל חשש למפגע להולכי הרגל, וזאת אף אם יתברר בדיעבד כי מותר היה להותיר את הרכב באותו מקום ללא חשש.

 

המשמעות המעשית של מתן אפשרות לכל אזרח במדינה, לסרב להוראה הניתנת לו על ידי שוטר בשטח, אך בשל האמונה הנקודתית של אותו אדם (תמת לב ככל שתהא) כי יכול והשוטר שוגה בהנחייתו (או כי ניתן היה ליתן הנחייה שונה מזו שניתנה בפועל על ידי אותו שוטר) –  היא בהכרח מסוכנת, והשלכותיה יכול ותהיינה הרסניות.

העובדה כי המשיב האמין כי לא נפל רבב בעצם הגעתו לפתח בית הכנסת וחלוקת המכתבים, אין בה כדי לאיין את הקביעה על פיה מקום בו דרש ממנו השוטר לעזוב את המקום, היה עליו, בפשטות, לעשות כן.

 

ויודגש, שמורות היו למשיב כל טענותיו, ועמדה למשיב הזכות להשיג על החלטה זו של השוטרים או לפעול בדרכים רבות אחרות המוקנות לו בהתאם להוראות הדין, לרבות הגשתה של תביעה בגין נזק שנגרם לו לשיטתו עקב רשלנות של השוטרים בגין אותה הנחייה לעזוב את המקום. ואולם, כל אלו, ראוי היה שייעשו ויועלו, כנגד ולאחר שהמשיב פועל בהתאם להנחיית השוטר במקום.

 

עוד יובהר כי אכן, ייתכנו אותם מקרי קיצון בהם כללי הצדק הטבעי, או המוסר הבסיסי, יצדיקו ואולי אף יחייבו סירוב לקיים את אחר הנחייה זו או אחרת של שוטר, בהיותה של זו בלתי חוקית בעליל.

 

ואולם, האירועים  נשוא בקשת ערעור זו, רחוקים מאוד ממקרה קיצור מסוג זה.

בעניינם של בעלי הדין שבפני, לא מדובר היה באירוע במסגרתו נקט השוטר באלימות כלשהי כלפי המשיב או נצפתה התנהלות שהיא בלתי חוקית בעליל של השוטרים, אלא כי חלף כל אלה, הפעילו השוטרים בשטח שיקול דעת נקודתי, קיבלו החלטה, ועל בסיסה נדרש מאזרח לעזוב את המקום הציבורי בו שהה. דרישה אותה היה עליו למלא.

 

כל טענותיו של המשיב בדבר החובה להגן על זכויות אשר עניינן חופש התנועה, חופש הביטוי והזכות למחות – ראויות עד מאוד כשלעצמן, אך אין אלו נדונות ונבחנות בחלל הריק, ובמנותק מעקרונות, זכויות, ואינטרסים חברתיים נוספים, לרבות הרצון והתקווה שלא להתנהל בחברה במסגרתה, איש הטוב בעיניו יעשה.

 

עיכובו של המשיב

 

 

23. כאמור, גם מפסק דינו של בית המשפט קמא עלה כי השוטרים לא ביקשו לעכב את המשיב באופן מיידי וכצעד ראשון, אלא תחילה דרשו מהמשיב לעזוב את המקום.

היה זה העדר הציות של המשיב להוראות השוטרים כמפורט לעיל, אשר הביא לבסוף להחלטה לעכבו (סעיף כד’ לפסק דינו של בית המשפט קמא).

 

לעניין זה, ועת בחר המשיב שלא לעזוב את המקום, הגם דרישת השוטרים – בדין עוכב.

 

למעלה מכך, אני מוצאת כי החלטתו המודעת של המשיב בעניין זה שומטת את הקרקע תחת טענותיו בדבר קיומה של הצדקה לחייב את המבקשת בפיצוי בגין נזקו, וזאת אף ככל והיה נכון לראות את השוטרים, כמי שהתרשלו בהחלטתם המקורית, ואף ככל והיה נמצא כי החלטתם זו גרמה למשיב לנזק בר פיצוי.

 

24. למעלה מכך, המסקנה, בדיעבד, על פיה לא הייתה הצדקה לראות בהגעתו של המשיב לפתח בית הכנסת לצורך חלוקת העתקי מכתבו, כמחאה, אינה מאיינת את הצורך לבחון את פעולת השוטרים בנקודת הזמן בו הוחלט על עיכובו, וזאת תוך מתן הדעת, בין היתר, להוראת סעיף 67 לחוק המעצרים, והנתונים העובדתיים הרלוונטיים.

 

בסעיף 67 לחוק המעצרים, הורה המחוקק כדלהלן:

“67.      (א)   היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.

(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה[1]:

(1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);

(2) הזהירות היה בלתי מספיק או לא ניתןל לחקור אותו במקום הימצאו.”

    

 

25. בהינתן הוראת החוק ופסיקתו של כב’ בית המשפט העליון, ואף ככל ולא היה נמצא כי השוטרים ביקשו את המשיב לעזוב את פתח בית הכנסת קודם ההחלטה על עיכובו, עדיין היה מקום לנהוג משנה זהירות טרם ההחלטה בדבר הטלת חבות על המשטרה, וזאת גם ככל ונמצא, בדיעבד, כי אותה עבירה בה נחשד המעוכב לא בוצעה, או לא בוצעה על ידו.

 

כל זאת עת כי רבים הם המקרים בהם נדרשת המשטרה לעיכובו או תשאולו של אדם בשל חשד לביצועה של עבירה זו או אחרת.

למעשה, דומה כי קיימת צפייה של החברה כי שוטרים יפעילו שיקול דעת ואף יפעלו, באופן אקטיבי, על מנת לשמור על הסדר הציבורי, להגן על האזרחים מפני פעילות העומדת בניגוד להוראות הדין, תוך שהם מאפשרים לכלל התושבים לנהל שגרת חיים.

 

משכך, ולצד נקודת המוצא לפיה משטרת ישראל אינה חסינה מביקורת, ואף יכול ובחיובה בפיצוי במקרה של התרשלות יהא כדי לשרת מטרות ציבוריות החורגות מזכאותו של הנפגע להשבת מצבו לקדמותו – יש להוסיף ולתת את הדעת גם לעובדה כי בקביעתו של רף אחריות וחובת זהירות רחבים, וזאת על בסיס חוות דעת משפטית המתקבלת בדיעבד, בהתייחס להחלטות אשר התקבלו בשטח ולעיתים במצבים לא פשוטים, יכול ותניב אפקט מצנן לפעילותה של המשטרה, והנזק הנובע מכך לציבור בכללותו, יכול ויהא משמעותי.

 

מעצרו של המשיב

 

 

26. אף בהתייחס לשלב השלישי של שני האירועים נשוא בקשת רשות הערעור, וזה אשר במסגרתו התקבלה ההחלטה למעצרו של המשיב, היה מקום להוסיף ולתת את הדעת לנתון על-פיו ההחלטה בדבר המעצר לא התקבלה באופן מיידי, או מובנה אך בשל הגעתו של המשיב לבית הכנסת, אלא כי תחילה נאמר למשיב (לאחר שסירב לעזוב את המקום) כי הוא מעוכב, וכי הוא נדרש להילוות לשוטרים לחקירה בתחנת המשטרה, ורק מקום בו סירב המשיב לעשות כן, אלא אם ייעצר – הוא נעצר בפועל.

 

לא ניתן לראות בנסיבות אלו את התנהלות משטרת ישראל כהתנהלות רשלנית, ומקום בו אזרח, כל אזרח, יהיו מטרותיו טובות ככל שיהיו, מסרב להילוות לשוטר לצורך חקירה בשל חשד לביצוע עבירה, עומדת למשטרת ישראל הסמכות לפעול בהתאם להוראות הדין, לרבות על דרך של הפעלת שיקול דעת לעניין  מעצרו.

 

במסגרת רע”א 5277/08 עזבון אליקשווילי נ’ מדינת ישראל (28.7.2009), פסק כב’ בית המשפט העליון, בין היתר, כדלהלן:

 

“אכן, ייתכן ושימוש נרחב יותר בסמכויות המעצר יכול להביא לצמצום הפגיעה באנשים חפים מפשע, אך מתלווה אליו סכנה חריפה לא פחות לחירות הפרט ולצביונה של החברה הישראלית. על השימוש בסמכויות אלו להיעשות על פי שיקול דעתה של המשטרה ושל השוטרים בזמן אמת, ועל פי נסיבותיו הפרטניות של כל אירוע ואירוע, ואל לנו להקל בהתערבות בשיקול דעת זה מתוך ראייה בדיעבד של תוצאות הפעלתו.” (ס’ 36 לפסה”ד)

 

27. תוך מתן הדעת לכל אלו, אני מוצאת כי שגה בית המשפט קמא עת פסק כי ניתן היה לייחס למבקשת, במקרה דנן, חובה בפיצוי המשיב בשל נזק שנגרם לו עקב התנהלות מעוולת כלפיו, תוך כריכת כלל שלבי האירועים לכלל מקשה אחת, ומבלי שיינתן משקל לחלקו של המשיב באותם אירועים.

 

לעניין זה, ואף ככל והיה נמצא כי קיימת הצדקה בדין לראות את השוטרים כמי שהתרשלו בכך שהורו למשיב לעזוב את חצר בית הכנסת, ואף ככל וניתן היה לראות במשיב שמי שניזוק עקב אותה החלטה, לא ניתן לראות את השוטרים כמי שהתרשלו בשלבים שלאחר מכן, עת ביקשו לעכבו ובהמשך לעצור אותו, תוך מתן הדעת להתנהלותו שלו.

למעלה מכך, עת בחר המשיב לנהוג כפי שנהג, אין עוד מקום לראותו כמי שזכאי לפיצוי אף בגין אותה החלטה מקורית של השוטרים במקום.

 

28. זה המקום לציין כי מתשובתו של המשיב לתיק בית המשפט כמו גם מדבריו בדיון בפני, ניתן היה להתרשם, כי המדובר באדם חדור אמונה, מחנך בכל רמ”ח איבריו, המאמין בכל ליבו בצדקת התנהלותו וברצון לשנות את שהוא רואה סביבו, וכל זאת מתוך מקום של אהבת הזולת.

אין בכל אלו, כדי לאיין את נקודת המוצא על פיה, גם המשיב הפרטני, שגה עת בחר שלא לקיים אחר הנחיית השוטרים במקום, קודם לעיכובו וקודם למעצרו, ואין באלו כדי לאיין את המסקנה על פיה, בהינתן התנהלותו זו, דין תביעתו בכל הנוגע לנזקיו מכוח אותם אירועים, להידחות.

 

29. הנקודה היחידה אשר ביחס אליה מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הינה זו אשר עניינה תפיסת מכשיר הטלפון הסלולארי של המשיב, והשבתו לידיו רק בעבור מספר ימים.

 

הגם כל טיעוני המבקשת בעניין זה, לא הוצג כל טעם, ולו בסיסי, להתנהלותה זו של המבקשת, או קיומו של ממשק כלשהו בין האירועים נשוא בקשת רשות הערעור ובין התנהלותה זו של המבקשת (וודאי שלא לשבוע ימים).

 

התנהלות זו של המבקשת חורגת, באופן ברור מתוך תחומי אותו מנעד של שיקול דעת אשר נזכר לעיל, ולמעשה, גם בדיעבד, לא יכולה הייתה המבקשת ליתן טעם או להציג תכלית כלשהי, להתנהלותה זו.

עוד יוסף לעניין זה כי להבדיל מהשלבים הראשונים של האירועים, החלטה זו לא ניתנה “בשטח” אלא בתנאים סטריליים ונוחים הרבה יותר, נתון המחייב גם בדיקה קפדנית יותר של התנהלות המבקשת.

 

30. בפסק דינו של כב’ בית המשפט העליון בע”א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז”ל נ’ מדינת ישראל (21.3.2011) נקבע, בין היתר, כדלהלן:

“גבולות האחריות האזרחית של גורמי המשטרה בתחום החקירות וההליך הפלילי נמתחים כנגזרת משיקולי מדיניות משפטית. מן הצד האחד, המשטרה מופקדת על אכיפת החוק הפלילי, לצורך הגנה על ביטחון החיים ושלמות הגוף והרכוש.

לשם השגה יעילה של יעדי המשטרה, הוקנו בידיה סמכויות וכוחות אותם היא נדרשת להפעיל. בצד חובתה של המשטרה להגשים את משימותיה למען האינטרס הציבורי, היא נדרשת לנקוט זהירות רבה בהפעלת סמכויותיה בהליך הפלילי, כדי למנוע פגיעה לא ראויה בזכויות היסוד של הפרט לחירות, לכבוד ולאוטונומיה אישית. נדרש איזון עדין ומורכב בין האינטרס הציבורי החיוני במלחמה בפשיעה, לבין ההגנה על זכויות היסוד של הפרט, מושא ההליך הפלילי (ענין וייס, בעמ’ 181-182; ישראל גלעד “על ‘הנחות עבודה’, אינטואיציה    שיפוטית ורציונליות” משפטים כו 295, 313 (תשנ”ו); ראו גם: גלעד (חלק ראשון), בעמ’ 394).”

 

סוף דבר,

בקשת רשות הערעור מתקבלת ופסק דינו של בית המשפט קמא מבוטל וזאת בכל הנוגע לחיוב המבקשת בפיצוי המשיב בגין נזקיו בשני האירועים נשוא ההליך. כל זאת, למעט חיובה של המבקשת בפיצוי המשיב בגין נזקיו אשר מקורם בנטילת המכשיר הטלפון הנייד, והשבתו לידיו בעבור שבעה ימים.

 

חלף שיעור הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט קמא, תשלם המבקשת למשיב את הסך של 3,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

 

 

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ההוצאות אשר נפסקו על ידי בית המשפט קמא מבוטלות.

בנסיבותיו של הליך זה, לא מצאתי לחייב בהוצאות ההליך שבפני.

 

המזכירות תתבקש להמציא לצדדים העתק פסק הדין.

ניתן היום, כ”ב סיוון תשפ”ג, 11 יוני 2023, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

PDF

 

ערעור הלית סילש משטרת פת נ יפתח שילוני שהפגין נגד מנדלבליט 3000 שח פיצוי לקיחת טלפון

 

להלן פסק הדין בתביעות קטנות של זהבית אלדר שבוטל

ת”ק 67312-08-21 יפתח שילוני נ’ משטרת פתח תקווה – תביעות פלילי.  סכום התביעה 31,000 ש”ח.  התובע זכה ב 10,000 ש”ח.  + 400 ש”ח הוצאות.

בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה
ת”ק 67312-08-21 שילוני נ’ משטרת פתח תקווה – תביעות פלילי

 

בפני	כבוד השופטת זהבית אלדר
תובע		יפתח שילוני
נגד
נתבעת		משטרת פתח תקווה

 

פסק דין

 

התביעה שלפניי היא תביעת נזיקין המופנית נגד פעולות משטרת ישראל ושוטריה, במסגרתה עותר התובע לפיצוי כספי בסך של 31,000 ₪.

 

השאלה העומדת במרכזו של תיק זה הינה האם פעולותיו של התובע במועדים 16.8.19 ו-6.9.19, מהוות הפרה של צו מפקד מחוז מרכז מיום 14.8.19, באופן שהקים עילה שבדין לעיכובו ,למעצרו, להבאתו לחקירה בתחנת המשטרה ולתפיסת הטלפון הנייד השייך לו למשך כשבוע ימים על ידי שוטרי הנתבעת.

 

א.         הרקע וטענות הצדדים:

 

1. כתב התביעה אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת, כולל בחובו התייחסות לשני אירועים;

 

אירוע ראשון, שאירע ביום שישי 16.8.19, במסגרתו הגיע התובע, לקראת שעת התפילה לרחבת בית הכנסת “ניגוני חיים” בפתח תקווה (להלן: “בית הכנסת“), לבוש בחולצה לבנה וללא כל סממן של הפגנה או מחאה, עם מכתבים החתומים בחתימת ידו ,בהם כתב כי הוא מודע לאי הנוחות שגורמות ההפגנות כנגד היועץ המשפטי לממשלה (להלן: “היועמ”ש“), בשכונת כפר גנים בפתח תקווה לתושבי השכונה ולבאי בית הכנסת וכי ישמח לקיים עימם דיאלוג. המכתבים חולקו על ידי התובע לבאי בית הכנסת.

 

כפי טענת התובע, זמן קצר לאחר שהחל בחלוקת המכתבים, הגיעו למקום שוטרי משטרת תחנת פתח תקווה והודיעו לו כי הוא מפר את צו מפקד מחוז מרכז מיום 14.8.19 (להלן: “צו הממ”ז”), וביקשו אותו לעזוב את המקום. התובע מצידו טען בפניי השוטרים כי צו הממ”ז אוסר על קיום מחאות, אלא שהוא הגיע במטרה לשלום והידברות עם המתפללים ואינו מקיים כל מחאה ואין במעשיו כדי הפרה של צו הממ”ז. משסירב התובע לעזוב את המקום, עוכב לצורך חקירה שארכה מספר שעות בתחנת משטרת פ”ת כאשר במהלך העיכוב במקום, נלקח מידו הטלפון הנייד.

בתום חקירתו בגין האירוע הראשון, שוחרר התובע בתנאים לאחר שחתם על כתב ערובה.

לטענת התובע, עם שחרורו מהעיכוב, ביקש לקבל את הטלפון הנייד לידו אולם נענה בשלילה, מאחר ונמסר לו כי זה נחוץ להמשך החקירה. בהמשך, ורק לאחר שהתובע פנה למשטרת פתח תקווה, הוחזר לידו הטלפון בחלוף כשבוע ביום 25.8.19. (להלן: “האירוע הראשון”).

 

אירוע נוסף, כמתואר בכתב התביעה ארע ביום 6.9.19, במסגרתו הגיע התובע בשנית לרחבת בית הכנסת, לבוש בחולצה לבנה ,ללא סימני מחאה, וחילק מכתבים לבאי בית הכנסת, במסגרתם הזמין את המתפללים לבוא עמו בדברים. כפי הנטען ע”י התובע, גם במועד זה, הגיעו שוטרי פתח תקווה וביקשו אותו לעזוב את המקום ולא קיבלו את טענותיו כי צו הממ”ז אינו חל על מעשיו מאחר ואינם מהווים פעולות מחאה. לאחר שסירב לעזוב את המקום ולהתלוות לשוטרים נעצר ונלקח לתחנת המשטרה, שם כעבור מספר שעות שוחרר וקיבל זימון לחקירה אליה הגיע ביום 11.9.19. בתום החקירה הוחתם התובע על ערבות עצמית ושוחרר בתנאים. (להלן: “האירוע השני”).

 

2. לכתב התביעה צורף מכתב פרקליטות מחוז מרכז מיום 31.8.20, לפיו הודע לתובע על גניזת תיק החקירה כנגדו.

 

3. במסגרת כתב ההגנה פירטה הנתבעת את האווירה הציבורית ששררה עובר לקרות האירועים נשוא התביעה, כאשר הימים הינם “ימי מחאה” בסביבת בית מגוריו של היועץ המשפטי לממשלה בשכונת כפר גנים שבעיר פתח תקווה. כן פורטו ההליכים המשפטיים

שהתנהלו בעניין קביעת מתווה ההפגנות כנגד היועמ”ש, לרבות הרקע לקביעת תנאי המחאה בשכונת כפר גנים כפי שאלה נקבעו בצו הממ”ז.

 

כפי הנטען, חרף צו הממ”ז שהיה בידיעתו, הגיע התובע ביום 16.8.19 יחד עם מפגינים נוספים המוכרים למשטרה, למסלול הליכתו של היועמ”ש לבית הכנסת וניסו לתרץ את נוכחותם במקום. התובע נצפה כשהוא מחלק פליירים בפתח בית הכנסת ואילו מוחה אחר נראה מחנה את רכבו מול בית הכנסת כשהוא “מקושט” בכרזות מחאה כנגד היועמ”ש. לאחר שהתובע התבקש לעזוב את המקום וסירב, עוכב, ולאחר שסירב לעיכוב, נעצר בחשד להפרת הוראה חוקית. (דוח פעולה ומזכר המתעד את האירוע הראשון צורפו כנספחים ד’ ו-ה’ לכתב ההגנה). התובע נחקר בתחנת המשטרה ובתום החקירה חתם על כתב ערובה ושוחרר בתנאים. (חקירת התובע וכתב הערובה שנחתם על ידו צורפו כנספחים ו’-ז’ לכתב ההגנה).

 

באשר לאירוע השני מיום 6.9.19 , נטען כי התובע סירב להתלוות לשוטרים, כאשר נצפה במסגרת סריקות המשטרה שנעשו בציר ההליכה של היועמ”ש כשהוא מחלק פליירים ברחבת הכניסה של בית כנסת ולפיכך, נעצר בשל אי ציות לסמכות העיכוב לאחר שטען בפניי השוטרים כי הוא לא מבצע פעילות מחאה. התובע הובא לתחנת המשטרה שם נמסרה לו הזמנה לחקירה ליום 11.9.19 והוא שוחרר. ביום 11.9.19 התובע נחקר במשטרה והוחתם על ערבות עצמית בסך של 5,000 ₪. (דוח הפעולה; מזכר וחקירת התובע מיום 6.9.19 צורפו כנספחים ח’ –י’ לכתב ההגנה).

 

 

ב.         דיון והכרעה:

 

4. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 3.5.22, שמעתי את עדותו של התובע וכן את עדותם של עדי הנתבעת, קצין המשטרה סנ”צ שי גז אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה שימש כסגן מפקד תחנת פתח תקווה; השוטר אסף בנו אשר נכח באירוע הראשון וכן השוטר אביחי עלאני אשר נכח באירוע השני.

 

5. יודגש כי התובע אינו מעלה במסגרת תביעה זו טענות כנגד תוקפו החוקי של צו הממ”ז ואף מאשר כי דבר הצו היה בידיעתו (ולפיכך אינני נדרשת לדון ולהכריע באמור), אלא שכל טענתו הינה, כי פעולותיו בשני האירועים המתוארים בכתב התביעה אינם עולים כדי מחאה ולפיכך אינם מהווים הפרה של צו הממ”ז באופן שהקים עילה לעיכובו, למעצרו ולתפיסת הטלפון הנייד שלו.

 

6. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, שמעתי עדויות הצדדים כפי שהובאו בפניי ובראי הדין והפסיקה הרלבנטיים, מצאתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי כפי שיפורט להלן:

 

• הלכה למעשה, אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לפעולתו של התובע בשני האירועים המתוארים בכתב התביעה. עדי הנתבעת שהעידו בפניי, תיארו את מעשיו של התובע במקום במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, כפי שאלה תוארו על ידי התובע בעצמו ולפיהם, חילק התובע מכתבים אשר אף הוצגו לשוטרים במקום, ברחבת בית הכנסת, כאשר אינו נושא על גופו סממני מחאה כלשהם.

 

• על מנת שלא ימצא הקורא חסר, יובא בתמצית נוסח המכתב שצורף כנספח ב’ לכתב התביעה במסגרתו פונה התובע לחברות וחברי קהילת “ניגוני חיים”. התובע מציג את עצמו כמי שמעורב בשנתיים האחרונות במחאות המתקיימות בשכונה ומודע לאי הנוחות שגורמת המחאה לרבים מתושבי השכונה ומצר על כך. כפי הכתוב: “היום אני בא אליכם כאדם אל אחיו. אני פונה אליכם באופן אישי ולא משמש במכתב זה פה לאף אדם אחר…. כאמור יש בי כאב גדול, נדמה לי כי אם העם היהודי הוא עם חפץ חיים עלינו להקשיב זה לכאבו של זה ולנסות להעניק לו מזור. לכן- אעריך אם מי מכם ירצה לשמוע את הכאב אשר על ליבי, אשמח אם תזמינו אותי לבית הכנסת שלכם כדי לדבר בפני הקהל… נדמה לי כי מעשה שכזה יוכל להוות דוגמא לאהבת חינם”.

 

• במסגרת צו הממ”ז מיום 14.8.19, אשר כותרתו “תנאים למחאות בשכונת כפר גנים בפתח תקוה”, נכתב כי לאור ריבוי אירועי הפרת הסדר הציבורי בהמשך לאירועי המחאות בשכונת כפר גנים בפתח תקווה נקבעו התנאים למחאות בשכונת כפר גנים בפתח תקווה. בכל הנוגע למיקום לקיום המחאה נקבע כדלקמן:

“1. תנאי המחאה

• מיקום:
• חל איסור לקיים מחאות ברחובות הסמוכים לביתו של היועמ”ש לממשלה, המחאות תתקיימנה בכיכר גורן.
• על אף האמור, ניתן לקיים מחאה שקטה של עד חמישה אנשים ברחוב מייזנר פינת בן גוריון”.

 

• התובע העיד כי במועד האירוע הראשון הגיע למקום ללא התארגנות ותיאום מראש עם אחרים אלא על דעת עצמו וחילק את המכתבים אשר נכתבו על ידו , כאשר שמו מופיע בשולי כל מכתב (עמ’ 3 לפרוטו’ שורות 31-32). עדותו זו של התובע נתמכת בעדות השוטר אסף בנו שהגיע למקום באירוע הראשון והעיד כי הבחין בתובע קרוב לבית הכנסת: “הוא היה לבד וחילק פליירים” (עמ’ 6 לפרוטוקול, שורה 30). גם מדוח הפעולה של השוטר בנו (נספח ד’ לכתב ההגנה), עולה כי הבחין בתובע, המוכר לו מהפגנות סוף השבוע אצל היועמ”ש, כשהוא לבדו מחלק פליירים וביקש אותו לעזוב את המקום, ורק משסירב התובע לעשות כן ובחלוף 10 דקות הודיע לו כי הוא עצור , או אז הבחין באדם נוסף המוכר לו כחלק מקבוצת המפגינים מגיע למקום ברכבו: “בזמן מעצרו של יפתח הגיע אדם נוסף שמוכר לי גם מהפגנות סופש אצל היועמ”ש, הנ”ל הגיע ברכבו שמכוסה בשלטים המדברים על שחיתות שלטונית ומופנות ליועמ”ש הנ”ל חנה את רכבו מול בית הכנסת..”.

 

• כשנשאל השוטר אסף בנו ע”י התובע במהלך חקירתו האם הבחין כי התובע נושא על גופו סממן של מחאה, השיב כי כפי שרשם בדו”ח הפעולה: “רשמתי פליירים” (נספח ו’ לכתב התביעה, עמ’ 7 לפרוטוקול, שורה 21).

העד חזר בעדותו על הדברים שנרשמו בדו”ח הפעולה ולפיהם, ביקש מהתובע לעזוב את המקום לאחר שהציג בפניו את צו הממ”ז ומאחר והתובע סירב לעזוב את המקום וכן סירב לעיכוב, הודיע לו כי הוא חשוד בהפרת הוראה חוקית ונלקח על ידו לתחנה לאחר שנחבל באזיקי יד. באשר לנטילת הטלפון הנייד מידי התובע העיד כי אינו זוכר האם לקח את הטלפון הנייד מידי התובע. לדבריו: “יכול להיות שלקחתי לו ולא רשמתי. ברגע שהטלפון נתפס או שהוא נתפס כראיה שיש חשד שנעברה עבירה עם הטלפון אבל אני לא זוכר. אני לא מכיר את ההתנהלות סביב הטלפון”.(עמ’ 7 לפרוטו’ שורות 1-3).

 

• הקצין שי גז, אישר בעדותו כי הוא מכיר את התובע ככזה המשתייך לקבוצת המפגינים במחאות שהתנהלו כנגד היועמ”ש. בכל הנוגע לאירוע הראשון העיד: “ההנחיות היו שמי שמאתר את האנשים האלה להרחיק אותם מבית הכנסת. הראשונים שפגשנו בכניסה לבית הכנסת היה את התובע שעמד שם וחילק פליירים. היה בחור נוסף שנמצא באולם בשם שי הראל שהעמיד את האוטו שלו כמיצג מחוץ לבית הכנסת עם שלטים בגנותו של היועמ”ש. אני ניגשתי לשניהם העברתי להם את הנחיית מפקד הממ”ז, הם אמרו שהם מכירים אותה….התובע סיב לעבור לכיכר מייזל בן גוריון. לא הסתכלתי על המכתבים שהוא חילק, זה לא היה רלבנטי. אנחנו מכירים אותו אנחנו יודעים שהוא אחד מהמפגינים.(הדגשה שלי ז.א.) ביקשנו ממנו להגיע לצומת הרחובות מייזל בן גוריון , הוא סירב, עוכב וסורב לעיכוב והובל לתחנה לחקירה”. (עמ’ 4 לפרוטו’ שורות 24-33).

 

• בהמשך העיד כי : “באירוע הזה התובע הוא חלק מקבוצת מפגינים. האירוע הזה נמשך כי היו עוד מפגינים. הוא ועוד שניים הגיעו לאזור בית הכנסת…….הוא אמר שהוא לא קשור למחאה ושהוא רוצה להידבר עם המתפללים……הוא לא יכול להגיד שלא עשה מחאה הוא חלק מהמפגינים אבל כל אחד עם הדרך שלו“.(הדגשה שלי ז.א.); עמ’ 5 לפרוטו’ שורות 8-14).

 

• הקצין גז אישר בעדותו כי התובע לא זכור לו כאדם אלים במסגרת ההפגנות בהם נטל חלק.

 

• באשר לטענותיו של התובע כי הטלפון הנייד נלקח ממנו במהלך האירוע הראשון והושב לידו רק לאחר שבוע ימים, העיד הקצין גז כי אינו יודע לומר אם התובע צילם את השוטרים באמצעות הטלפון הנייד שלו , אולם כאשר מעלים חשוד לניידת עושים חיפוש ראשוני , נוטלים את הטלפון הנייד ומשיבים אותו בתחנה בסיום ההליך הפלילי. לדבריו: “זו היתה החלטה של קצין החקירות ולא שלי“. כן הוסיף: “גם אם אין חשד שתתבצע עבירה או שהחפץ שימש לביצוע העבירה אנו נוטלים את הטלפון. מה שקרה לאחר מכן עם הטלפון זה באחריות קצין החקירות”. (עמ’ 5 לפרוטו’ שורות 1-7).

 

• במסגרת עדותו של השוטר אביחי עלאני, העיד כי הגיע למקום במסגרת האירוע השני, לאחר שנתבקש ע”י סגן מפקד התחנה לסייע לו בעיכוב של התובע החשוד בהטרדת היועמ”ש בקרבת בית הכנסת, שם הוא אמור להתפלל. לדבריו, כשהגיע למקום, הבחין בתובע עומד על יד הקצין בחזית בית הכנסת ולאחר שסירב לעיכוב בחשד להטרדה, הוא נאלץ לעוצרו בשל אי ציות לסמכות העיכוב. במהלך עדותו, הוצג סרטון ממצלמת הגוף שנשא, ממנו עולה מהלך העיכוב והכנסת התובע לניידת במהלך האירוע השני. (דו”ח הפעולה של השוטר אביחי עלאני צורף כנספח ח’ לכתב ההגנה). במהלך חקירתו, השיב השוטר עלאני כי העבירה בגינה נעצר התובע, הינה חשד להטרדת היועמ”ש. לדבריו, עצם העובדה שהתובע נמצא במקום “זה כבר הטרדה“. (עמ’ 8 לפרוטוקול, שו’ 13).

 

• מעדויות השוטרים שנשמעו בפניי , אשר עיקרן הובא לעיל, כמו גם מחקירות התובע במשטרה ומזכרי הנתבעת אשר צורפו כנספחים לכתב ההגנה, עלה כי לשיטת עדי הנתבעת, התובע הפר את צו הממ”ז , אך מעצם נוכחותו ברחבת בית הכנסת בהיותו מוכר כחלק מקבוצת המפגינים נגד היועמ”ש, ללא קשר לשאלה האם ביצע מחאה ואם לאו .

 

• כך אישר השוטר עלאני בעדותו, כי די בנוכחות התובע במקום על מנת לראות בפעולותיו “הטרדה” המהווה עילה לעיכובו או למעצרו (ככל שהוא מסרב לעיכוב); כך גם אישר הקצין גז, כי אין רלבנטיות לתוכן המכתבים שחילק התובע מאחר והוא מוכר כחלק מהמפגינים והוא לא יכול לטעון כי לא עשה מחאה.

 

• כאמור, מראיות הנתבעת עולה כי מעשיו של התובע במקום במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה הסתכמו בחלוקת פליירים, כאשר התברר עוד במקום וכן במהלך חקירתו של התובע בתחנה כי מדובר במכתבים, כפי הנטען על ידו. השוטר אסף בנו אישר כי באירוע הראשון הבחין בתובע מחלק את הפליירים כשהוא לבדו. בנוסף מדוח הפעולה שנכתב על ידו כאמור לעיל, עולה כי רק בעת מעצרו של התובע ובחלוף 10 דקות מהרגע שהבחין בו, הגיע למקום ברכבו אדם נוסף המוכר לו מההפגנות נגד היועמ”ש. כך גם העיד השוטר עלאני כי כאשר הגיע למקום באירוע השני הבחין בתובע עומד עם הקצין. אף מסרטון מצלמת הגוף של השוטר עלאני המתעד את מעצרו של התובע, נראה התובע לבדו במקום, כאשר לא ניתן להבחין בסממן מחאה הנראה לעין הקשור בו.

 

• יצוין כי הנתבעת לא ביקשה לסתור טענת התובע לפיה היועמ”ש לא נכח בבית הכנסת במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה וכן כי לא נמסר לתובע כי הוא צפוי להגיע למקום.

 

• כלל הראיות שהובאו בפניי, הביאוני לכלל מסקנה לפיה , בנסיבות העניין, לא ניתן לראות בפעולותיו של התובע בשני האירועים המתוארים בכתב התביעה כפעולות מחאה המפרות את צו הממ”ז, על בסיסו עוכב התובע, נעצר וניטל מידו רכושו למספר ימים.

 

• מחאה מעצם טבעה, הינה פעולה הגלומה בחובה הבעת התנגדות נמרצת, ואולם לא מצאתי בהתאם לראיות שהובאו בפניי, כי פעולה כאמור נעשתה על ידי התובע במסגרת האירועים נשוא התביעה.

 

• ניכר מעדויות שוטרי הנתבעת והראיות שהובאו מטעמה, כי צו הממ”ז לא נאכף על ידם ככתבו וכלשונו , שכן בעוד זה אסר על קיום מחאות ברחובות הסמוכים לביתו של היועמ”ש לממשלה, העידו עדי הנתבעת כי בהתאם לצו הממ”ז חל איסור על התובע להימצא ברחבת בית הכנסת אך בשל היותו מזוהה עם קבוצת המפגינים.(ראה גם חקירתו של התובע במשטרה נספח ו לכתב ההגנה שורה 21 שם נאמר לתובע: “אתה יודע שעצם זה שאתה היית ברחוב בבית הכנסת שבו מתפלל היועמ”ש בכך הפרת את תנאי המחאה“).

 

• אין בידי לקבל טענות עדי הנתבעת בכל הנוגע לאופן אכיפת צו הממ”ז על ידם. אין חולק כי לא הוצא צו הרחקה פרסונלי כנגד התובע. צו הממ”ז מופנה לציבור הכללי וקובע איסור ביצוע פעולות מחאה במקומות ובזמנים שפורטו בו.

 

• יצוין כי טענותיו של התובע, כי הגיע למקום באופן עצמאי ולא במסגרת התארגנות עם מפגינים נוספים לצורך ביצוע מחאה לא נסתרה, מה גם שהימצאותו ברחבת בית הכנסת לבדו נתמכה בעדותם של השוטרים עלאני ובנו. לא נעלם מעיניי המזכר שצורף כנספח ה’ לכתב ההגנה, אליו הפנה הקצין גז במהלך עדותו. עם זאת, לא מצאתי כי יש במתואר במזכר כדי לסתור טענות התובע והראיות הנוספות התומכות בפעולתו העצמאית.

 

• נוכח כל האמור לעיל, משפעולותיו של התובע לא עלו כדי הפרת צו הממ”ז, הרי שלא מצאתי כי קמה למשטרה עילה שבדין, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ”ו-1996 (להלן: “חוק המעצרים“), לעכב ולעצור את התובע וליטול את הטלפון הנייד מידו למשך כשבוע ימים. יצוין כאמור כי תיק החקירה כנגד התובע נגנז , כאשר באירוע השני שוחרר התובע עם מעצרו והגעתו לתחנה וזומן לחקירה במועד מאוחר יותר.

 

• בנסיבות אלה, הרי שעיכובו ומעצרו של התובע היו שלא כדין ויש בכך משום ביצוע עוולה נזיקית כלפיו, ומדובר, לכל הפחות, בביצוע עוולת הרשלנות. לפיכך זכאי התובע לפיצוי כספי עבור נזקיו.

 

• בהתייחס לטענות הנתבעת בסיכומיה יוטעם כי, אכן לא כל טעות בשיקול דעת מהווה רשלנות , אלא שבנסיבות המקרה שלפניי מצאתי כי שוטרי הנתבעת אכפו את צו הממ”ז שלא בהתאם לתנאים שנקבעו בו, עיכבו ועצרו את התובע אך בשל העובדה שהוא מוכר להם כחלק מקבוצת המפגינים כנגד היועמ”ש ובשל האמור פעלו באופן רשלני המזכה את התובע בפיצוי כספי עבור נזקיו.

 

• אוסיף לציין, כי בית המשפט הקשיב בקשב רב להסבריו של הקצין גז במהלך עדותו, באשר לאווירת המחאה ששררה בסביבת מגוריו של היועמ”ש בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה, לרבות היערכות המשטרה ופעולותיה נוכח דרגת האיום בה סווג היועמ”ש באותם ימים. עם זאת, לא מצאתי כי בנסיבות העניין קמה עילה חוקית לפעולות המשטרה כלפיי התובע במסגרת האירועים נשוא התביעה.

 

• עדותם של שוטרי הנתבעת לפיה, התובע נעצר לאחר שסירב לעזוב את המקום כפי שנצטווה על ידם , אך בשל העובדה שהוא “מוכר” להם כחלק מקבוצת המפגינים כנגד היועמ”ש, מעלה ניחוח של מעצר מניעתי או ענישה הרתעתית במטרה ללמד את התובע לקח על כך שאינו מקבל את מרות המשטרה, תוך הפעלת כח אכיפה בלתי מידתי, מבלי שנתמלאו התנאים הקבועים בדין לביצוע פעולות האכיפה כפי שבוצעו.

 

• בית המשפט ער לעובדה ששוטרי הנתבעת אינם פועלים בתנאי מעבדה ולא פעם הם נדרשים לקבל החלטות במהלך פעולות אכיפה תוך כדי תנועה. עם זאת ומבלי לגרוע מתפקידה החשוב של הנתבעת, האמונה על שמירה על הסדר הציבורי, בטחון הציבור ושלומו – שומה על הנתבעת להקפיד ולוודא כי פעולותיה נעשות בהתאם להוראות הדין תוך הפעלת האיזונים הנדרשים, כך שאין באלה כדי לפגוע בזכויות חוקתיות של אזרחים, לרבות חופש התנועה.

 

• גובה הפיצוי

 

1. מטרת הפיצויים בדיני הנזיקין היא, בדרך כלל, לפצות את הניזוק על נזק שנגרם לו בפועל, ולא להעניש את המזיק או ללמדו לקח. מכאן, שהשאלה שיש לשאול היא, מהו הנזק שנגרם לתובע כתוצאה ממעצרו בשני האירועים וכן נטילת הטלפון הנייד מידו למשך שבוע ימים. התשובה לכך היא, שהנזק שנגרם לתובע מתבטא לא רק במעשה העיכוב והמעצר עצמם והובלתו לניידת המשטרה ולחקירתו בתחנת המשטרה, אלא בפגיעה שחש התובע כתוצאה מכך שהמשטרה נהגה בו שלא כדין ושללה ממנו את חירותו ורכושו.

 

 

2. אכן, לא תמיד קל לתרגם לערכים כספיים תחושות ופגיעות רגשיות. כפי שציין לעניין זה

המשנה לנשיא מנחם אלון, “אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות אדם“. (בג”ץ 5304/92 פר”ח נ’ שר המשפטים , פ”ד מז(4) 715, 765 (1993), ולכן לעצם המעצר או העיכוב כאמור יש ליתן משקל בקביעת גובה הפיצוי.

 

 

3. כבר נפסק כי: “גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות“. (רע”א 4672/14 יהודה גליק נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 6.1.15 ,שם בפסקה יא, להלן: “עניין גליק“)

 

4. התובע העיד כי במסגרת האירוע הראשון במסגרתו נעצר (לשיטת התובע בכתב התביעה עוכב באירוע הראשון), נחקר בתחנת המשטרה שם שהה בין שעתיים לארבע שעות. במסגרת האירוע השני במהלכו נעצר , שהה לדבריו בתחנת המשטרה ארבע שעות ובמועד מאוחר יותר בו הגיע לחקירה שהה בתחנה עוד כשש שעות. כן העיד כאמור כי הטלפון הנייד הושב לידו לבקשתו רק בחלוף כשבוע.

 

5. לאחר ששקלתי בדבר, בהתחשב בפרמטרים שהתוו בפסיקה לעניין גובה הסכום הראוי (ראה לעניין זה פסקה יג’ לפסה”ד בעניין גליק ולאסמכתאות המובאות שם), ולאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות העניין, מצאתי לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 10,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 400 ₪.

התשלום בתוך 30 ימים מהיום.

 

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י”א אייר תשפ”ב, 12 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

זהבית אלדר

 

 

PDF

פסד של זהבית אלדר פיצוי למפגין נגד מנדלבליט 10000 שח על מעצר ולקיחת טלפון יפתח שילוני