גור פינקלשטיין הוא הנושא החם היום, לאחר שהתבררה זהותו בתור עד המדינה בפרשת המסים של המועמד למפכ״לות המשטרה בעבר, גל הירש.

פינקלשטיין מוצג כעו״ד מושחת, עבריין, מי שאל לה לפרקליטות להסתמך על דבריו (כאילו עדי מדינה אחרים מגיעים היישר מרשימת ל״ו הצדיקים).

זכיתי להכיר גור פינקלשטיין אחר, וגם לייצג אותו בתביעת דיבה (ת.א. (שלום ת”א) 38238-05-18) שהסתיימה לפני חודשים אחדים בזכייתו ובפיצוי שהגיע לו (לדעתי, ולשמחתי גם לדעת כבוד השופטת בוסני).

גור היה עורך דין מצליח, מוכשר ונבון, והקים בעשר אצבעותיו משרד משגשג. הוא נפל קורבן להינדוס של תיק פלילי נגדו, על ידי אנשים כפויי טובה שהעסיק. ה״ראיות״ שאלה העמידו נגדו נראו אמינות במיוחד, גררו את מעצרו, בהמשך את העמדתו לדין בכתב אישום חמור, בטענות כאילו ביקש להרוג את בן זוגה של גרושתו ולפוצץ במכוון את בניין הסיינטולוגיה (מלקוחותיו) ולפגוע בבכיר בעיריית תל אביב.

הוא זוכה לבסוף מכל ההאשמות השווא הללו, אלא שהן הרסו את חייו וגררו אותו, ברגעי ייאוש, בראותו כי הוא מופלל בתיק פלילי חמור ושקרי נגדו, לבקש להרעיל את העד השקרי שהעיד נגדו ולפעול לשיבוש העדויות (השקריות) תוך פגיעה בעדים. לבסוף, באופן אירוני, הגם שזוכה מההאשמות המקוריות, הוא הורשע בניסיון לפגוע בעד ועבירות נלוות, ועל כך הורשע.

כלומר, המערכת הכניסה אותו לכלא למצב בלתי אפשרי. בראותו כי הוא מופלל לשווא, יצא לדרך רעה לפגוע במפליליו, ולבסוף הורשע דווקא על ניסיונו זה. מכאן כבר קצרה הייתה הדרך למפולת כללית – זמן ממושך בכלא, שלילת רישיון עורך הדין ופגיעה בשמו ובמשלח ידו.

ראשית, עברו והתנהלותו נלקחו בחשבון בהפחתת גובה הפיצוי. שנית, היה זה מקרה שבו נכתבו עליו דברים נוספים, מוגזמים, מעבר לאלה שבגינם באמת הואשם. בכתבה בעיתון ״מעריב״ הופיעה ידיעה על כך שפינקלשטיין – שהוא, אגב, איש נעים הליכות ושקט, שלא היית מאמין עליו כלל כי הוא קשור לכל הסיפור הזה – ביקש לפוצץ את מסגד חסן בק בכניסה ליפו.

לידיעה זו לא היה כל בסיס. כלומר, לא זו בלבד שהוא לא ביקש לפוצץ את המסגד, הוא גם לא הואשם בכך בכתב האישום, וגם לא נחשד בכך בשום שלב וגם לא נחקר על כך. הפרסום סיכן אותו בבית המעצר, שכן הוא לא היה מופרד אז מאסירים מוסלמיים, ולפחות חלקם ודאי לא היו מתייחסים בשיוויון נפש לאסיר היושב עימם וביקש לפוצץ מסגד על יושביו. זו הייתה תוספת פיקנטית לכתב האישום שכן הוגש, אבל לא עמד מאחוריה דבר. ובית המשפט בתל אביב, למרות פסיקות אחרות (כמו דחיית תביעתו של האנס בני סלע, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בתואנה שאין לו שם טוב לתבוע), השתכנע כי גם אדם עם שם לא נקי, שהורשע, זכאי שלא יאשימו אותו או יפרסמו נגדו כאילו עשה עוד דברים פליליים, מעבר לאלה בהם הואשם או הורשע.

ושיובן – על דברים שכן הופיעו בכתב האישום, אך הוא לא הורשע בהם לבסוף, יש לכלי התקשורת הגנה כשהם מסקרים אותם. הגנה מוחלטת לפי סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע. אך הסיקור צריך להיות נאמן ומהימן, ועל מה שלא מופיע בשום מקור, ולא ניתן להוכיח, אין הגנה כלל. גם הגנת אמת לא הייתה כאן, ולא הגנת תום לב (הנדרשת בבדיקה מוקדמת מינימלית, שלא הוכחה כלל בהליך ההוכחות).

וכך זכה גור פינקלשטיין בפיצוי בתביעת לשון הרע. נקבע כי שמו נפגע דיו, על ידי מה שכן עשה, כך שלא נדרש היה להוסיף לו עוד תוספת של דיבה, בגין דברים שלא עשה.

שני הנתבעים, אשכנזי והללי, עברו בשנים האחרונות מהעיתונות לענף יחסי-הציבור. אשכנזי הוא כיום דובר החברה לביטחון של עיריית ראשון-לציון, והללי פתח משרד לייעוץ תקשורת, ובמקביל משתתף בתוכנית ספורט ברדיו 103FM.

התביעה של פינקלשטיין הוגשה במאי 2018, כמעט שבע שנים לאחר פרסום הכתבות ויום או יומיים לפני שהיה מאבד את זכותו לתבוע עקב התיישנות. באותו חודש תבע גם את חדשות 12 וחדשות 10 (כיום חדשות 13) עקב דיווחיהן על הסתבכותו הפלילית. התביעה שהוגשה נגד חדשות 12, שבה הוא דורש פיצויים בסך 300 אלף שקל, עודה מתנהלת. התביעה נגד חדשות 10, שבה דרש פינקלשטיין 200 אלף שקל, הסתיימה כעבור שנה בהסכם גישור שפרטיו לא נמסרו לבית-המשפט.

התביעה השלישית, זאת שדנה בכתבות שפורסמו ב”מעריב”, הוגשה רק נגד הכתבים החתומים על הסיקור. החברה שהוציאה לאור את “מעריב” ב-2011 נסגרה ופורקה עוד לפני הגשת התביעה; לקבוצת התקשורת של אלי עזור, המו”ל הנוכחי של “מעריב”, אין קשר או אחריות משפטית לפרסומים ההם.

אבי אשכנזי, שהיה אז כתב הפלילים הבכיר של “מעריב”, הוא המחבר הראשי של שתי הכתבות שבגינן הוגשה התביעה. שמו של יונתן הללי, הנתבע השני, הופיע רק באחת מהן, בקרדיט משני שבו צוין כי השתתף בהכנתה.

יוני הללי, שיוצג בידי עו”ד אריה אבריאל, טען להגנתו שלא תרם דבר לכתבה, ולפיכך אין להטיל עליו אחריות. “לדבריו, הוא נשלח על-ידי רכז הכתבים של העיתון לחיפה לצורך קבלת תגובות משכנים ואנשים ברחוב ובבניין שבו התגוררה גרושתו של התובע, שאותה ניסה התובע, על-פי החשד, לרצוח, אך לא השיג דבר”, כתבה השופטת, וסיכמה במילותיה את ההסבר של הללי: “לפי הנוהל בעיתון ‘מעריב’ והנוהג הקיים עד היום בעיתונות כולה, כתב המקבל משימת השלמה מסוג זה מקבל קרדיט, ושמו מוסף כ’משתתף’ בכתבה, אפילו אם לא הביא ערך מוסף”.

אשכנזי, שיוצג בידי עורכי-הדין שלומי וינברג וניצן גורן, טען להגנתו כי פעל באחריות ובתום לב, והסתמך על תדרוך משטרתי שנערך לכתבים (הדלפה).

 

אבי אשכנזי תמונה יותר עדכנית של השומנים והסנטר המשולש

אבי אשכנזי הדגיש שהוא לא היה העיתונאי היחיד שייחס לפינקלשטיין את החשדות למעורבות בתוכנית לפיצוץ המסגד ורצח איש הדת – וגרס שהכתבות שלו היו הוגנות ברוחן.

גור פינקלשטיין, התובע, טען שהפרסומים של “מעריב” סיכנו את חייו משום שבזמן פרסומם הוא היה כלוא לצד אסירים מוסלמים מיפו. “לטענת התובע, הפרסום הפך אותו לאסיר טעון הגנה, הביא להעברתו לתא מתאים ולהרחקתו מציבור האסירים והיווה איום של ממש על חייו”, ציינה השופטת.

אף שבשורה התחתונה הורתה השופטת לאשכנזי והללי לפצות את פינקלשטיין, בפסק הדין היא מבהירה שלא נתנה אמון מלא באף אחת מהגרסאות שהוצגו לה – אלו של התובע, ואלו של הנתבעים. במקרה של התובע פינקלשטיין, השופטת בוסני מתחה ביקורת על השיהוי בהגשת התביעה ופקפקה בהסברים שנתן לכך. “התובע המתין שנה מאז שחרורו ממאסר עד למועד [משלוח] מכתב התראה, ושנה נוספת עד להגשת התביעה. הסבר משכנע לכך לא ניתן”, כתבה.

בפסק הדין צוין כי גור פינקלשטיין טען שסעד את אביו החולה ורק אחרי מותו התפנה להגשת התביעה – אך בדיון שהתקיים בינואר 2020, שנה וחצי לאחר הגשת התביעה, טען עורך-דינו, רון לוינטל, שפינקלשטיין לא התייצב בבית-המשפט משום שהוא “סועד את אביו שמאושפז בבית-החולים”.

 

הנתבעים אשכנזי והללי טענו שהגשת התביעה שבע שנים אחרי הפרסומים, ולאחר שהעיתון פורק, מנעה מהם לנהל את הגנתם כראוי שכן המחשבים, מכשירי הטלפון שלהם ואפילו החומרים הכתובים שעליהם הסתמכו נמסרו למפרק, וכעת אין להם גישה אליהם. “אין בידי לקבל את הטענה”, פסקה השופטת בהקשר זה. לדבריה, אשכנזי והללי “לא הציגו בדל של ראיה” לנסיונות לאיתור החומרים, ואפילו לא זימנו עדים שיתמכו בגרסאותיהם. “על עדותם של הנתבעים, בעלי דין שלהם עניין ברור בתוצאות ההליך, לא ניתן להסתמך”, פסקה.

היבט אחר נגע לחומרת המעשים שיוחסו לפינקלשטיין בכתבות. “התובע מסר בתצהירו וחזר בעדותו בבית-המשפט על כך שהוא לא נחקר, לא נחשד ולא הואשם בפרשת ניסיון רצח האימאם ופיצוץ המסגד. כתב האישום החמור שהוגש נגד התובע אינו כולל אישום בפרשה זו”, כתבה השופטת בפסק הדין. “הפרסומים מייחסים לתובע ביצוע עבירה פלילית מהרף הגבוה של החומרה”, הוסיפה. “הנטל להוכחת אמיתות הפרסום הוא נטל מוגבר”, ציינה, וחרצה: “בנטל זה אין הנתבעים עומדים”.

“הנתבעים לא הציגו תשתית ראייתית ולו מינימלית המלמדת על אמיתות הפרסום, ועל כך שהתובע נחשד או נחקר בפרשה”, כתבה השופטת בהמשך פסק הדין. לדבריה, אשכנזי והללי “לא צלחו את משוכת הוכחת ביצוע עבודה עיתונאית אחראית”.

השופטת ציינה כי אשכנזי נחקר בבית-המשפט ואמר שאינו זוכר מי נכח בתדרוך שעליו התבסס – אך בהמשך, בחקירה חוזרת, ניסה לשפר עמדות וגרס שלא זימן לעדות את הגורם המשטרתי שלטענתו תדרך אותו משום ש”הוא לא בין החיים”.

למרות הביקורת, השופטת בוסני מצאה כמה טעמים למנוע מפינקלשטיין את הפיצויים הגבוהים שדרש. “בנסיבות העניין יש להפחית את רף הפיצוי באופן משמעותי, אשר ייתן ביטוי לשם הרע של התובע במועד הפרסום, לעבירות החמורות שבהן התובע הואשם ולעבירות שבהן הורשע, לשיהוי הניכר בהגשת התביעה ולבחירת התובע שלא לתבוע גופים אחרים שפרסמו אותו פרסום”, כתבה בפסק הדין. “שיקול נוסף להפחתת רף הפיצוי יש בכך שהתובע, בשום שלב, לא פעל לתיקון הפרסום ולא עשה דבר להקטנת נזקיו”.

“שיעור הפגיעה בגין פרסום לשון הרע על אדם שהורשע בפלילים בעבירות חמורות, כמו התובע, ואשר במועד הפרסום היה עצור בגין עבירות אלה והוגש נגדו כתב אישום, אינו כשיעור הפיצוי שיש לפסוק לאדם ששמו ללא רבב”, הדגישה השופטת.

“הכתבות מושא התביעה, אשר הציגו את התובע כמי שנחשד במעורבות בניסיון לרצח אימאם מסגד חסן בק ופיצוץ המסגד, לא פורסמו בחלל ריק”, הוסיפה. “במועד הפרסומים הוגש נגד התובע כתב אישום חמור בשורה של אישומים קשים, שכללו ניסיון לרצח של אחרים, תקיפה חמורה, הנחת מטען חבלה לכלי רכב, ניסיון להצית מבנה ועוד. בכתבות פורסמו הפרשות שבהן נחשד התובע, ואשר בגינן הוגש נגדו כתב אישום, ולצדן מעורבותו בתכנון נסיון רצח האימאם ופיצוץ המסגד.

“שמו של התובע במועד פרסום הכתבות שבמחלוקת כבר נקשר בפרסומים שליליים חמורים אחרים, קשים, אשר בגינם הוגש נגדו כתב אישום. התובע לא הוכיח את קיומו של נזק מיוחד בגין פרסום חשד למעורבותו בתכנון נסיון רצח האימאם ופיצוץ המסגד”.

בפסק הדין קבעה השופטת שאשכנזי ישלם לפינקלשטיין פיצויים בסך 15 אלף שקל, והללי יוסיף עוד 5,000. לסכומים הללו יתווספו עוד כ-6,000 שקל שישלמו השניים לתובע לכיסוי חלק מהוצאותיו ושכר טרחת עורך-דינו.

38238-05-18
41182-05-18
38227-05-18

https://www.the7eye.org.il/436845