שלוה פוטשניק עו”ד נוכלת שבמשך למעלה מ 15 שנים גונבת מהלקוחות שלה, מועלת בכספי נאמנות, לוקחת שכר טרחה ולא מתייצבת לדיונים, סוף סוף הסאגה הגיעה לקיצה בפסק דין של השופט נמרוד פלקס, אשר דחה את כל טענותיה מול לשכת עורכי הדין והיא הוצאה מהלשכה לצמיתות.

פסק הדין הוא מ 14/5/2023 ושלילת הרישיון נכנסה לתוקף ב 1/6/2023.  עב”י 65685-02-23 שלוה פוטשניק נ’ לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב.  את פוטשניק ייצג רן זינגר.       

בין שלל הלקוחות שפוטשניק עקצה נמצאת גם מארי פיזם….  לפחות במקרה הזה העקיצה מוצדקת…..

תקציר התלונה נגדה שהובילה לשלילת הרישיון:

שלוה פוטשניק “ייצגה את אילנה סויונוב בנוגע לסכסוך ירושה… פתחה חשבון נאמנות, בו הופקדו סכומי כסף על ידי המתלוננת ובני משפחתה בסך מצטבר של כ – 630,000 ₪…  לימים הודיעה אילנה לפוטשניק כי ברצונה לקבל בהקדם את כספי הנאמנות נוכח סיום הסכסוך.

פוטשניק דחתה את פניות אילנה בתואנות שונות, ואף לא נענתה לבקשותיה לקבל דין וחשבון אודות כספי הנאמנות. מספר חודשים לאחר מכן העבירה פוטשניק לחשבון המתלוננת סך 252,600 ₪, אך לא השיבה לה את יתרת כספי הנאמנות….. פוטשניק נטלה שלא כדין מכספי הנאמנות סך 377,400 ₪, וכן עיכבה שלא כדין משך 4 חודשים את יתרתם. כמו כן לא המציאה המערערת למתלוננת תוך זמן סביר וחרף דרישותיה דין וחשבון אודות חשבון הנאמנות”.

בתמונה:  אילנה סויונוב הלקוחה שהצליחה לרסק לפוטשניק את הקריירה

הפסד צורב לעו”ד של פוטשניק:  עו”ד רן זינגר (חיפה)

שלווה פוטשניק נסעה עד חיפה למשרדו של עו”ד רן זינגר והתחננה שייצג אותה.

רן זינגר שימש ראש ועדת אתיקה בחיפה 10 שנים מ 2010-2020 והיום מוכר שירותיו לעורכי דין מול ועדת האתיקה.

הנה פה הוא נכשל כישלון חרוץ.  לא עזר לפוטשניק להביא אחד שהיה “בפנים”…  פשוט לא עזר לה.

איך הצליחה הנוכלת להחזיק רישיון 15 שנים בלי חקירה משטרתית?

המעיין בגוגל יראה שורה של תביעות בהן היא נתבעת ע”י לקוחות בסכומים עצומים, פה מאות אלפי שקלים, שם מאות אלפי שקלים, וזאת לפחות ב 15 שנים האחרונות,  אבל המעיין לא יוכל לקבל תמונה מלאה על איכותה של פוטשניק כעורכת דין, כי אף עיתונאי לא העז לפרסם עליה כתבה מקיפה.

אלא שצדיקה אחת בסדום כן פרסמה עליה, לורי שם טוב, ש”על גבול הפלילי: עו”ד שלוה פוטשניק אליאס חוייבה להשיב 150 אלף ש”ח ללקוח שלה על כספים אותם גבתה עבורו וסירבה להעבירם אליו ת”א 64504-06-17, וזהו למעשה תמרור האזהרה היחיד בגוגל נגד עורכת דין נוכלת זו.   ראו  על גבול הפלילי: עו”ד שלוה פוטשניק אליאס חוייבה להשיב 150 אלף ש”ח ללקוח שלה על כספים אותם גבתה עבורו וסירבה להעבירם אליו ת”א 64504-06-17 – פשעי משרד הרווחה (welfarelies.com).

ומה האירוניה במדינת ישראל?  העורכת דין הנוכלת שלוה פוטשניק שגם לשכת עורכי הדין וגם השופט נמרוד פלקס אומרים עליה שהיא “סכנה לציבור” ופלקס נתן לה רק שבועיים להתארגן לשלילת הרישיון, מעולם לא הועמדה לדין ומעולם לא נכנסה לכלא.

לעומת זאת, לורי שם טוב, עיתונאית ששמה לעצמה מטרה לשרת את הציבור ולהזהיר מפני עורכי דין נוכלים שעושקים את הציבור (ושופטים שעוזרים להם לעשוק את הציבור) חטפה גם כתב אישום על פרסומי העלבות ולשון הרע, וגם מעצר לפני משפט בלי ראיות של שנתיים וחצי.

סדרה של עקיצות בצרורות עוברת מתחת לראדאר

עו”ד סגלית סימון זיו תבעה את עו”ד שלוה פוטשניק שסירבה להעביר לעו”ד סגלית סימון זיו את שכר טרחתה המוסכם בגין הפניית לקוחות.

בתיק ת”א 2642-01-10 מאור בן ארי ואח’ נ’ שלוה פוטשניק אליאס, מאור תבע אותה על 150,000 ש”ח. שלוה חטפה פסק דין בהעדר הגנה על זה שלא החזירה פיקדון בסך 150,000 ש”ח ללקוח.  היא הגישה בקשה לבטל את פסק הדין בטענה שהפיקדון שלא החזירה עמד רק על 80,000 ש”ח, והשופטת יפעת ביטון אונגר התירה לה לבטל את פסה”ד כדי שישקף את הסכום שהיא מודה בו שגנבה.

תא”מ 7005-08-13 רבקה גולן וגבריאל גולן נ’ שלוה פוטשניק אליאס, הפושטקית פוטשניק חויבה לשלם 29,000 ש”כ כפשרה לפי סע’ 79א.

תא”ק 45188-04-13 מנחם רובינשטין ושלוה פוטשניק נ’ אורלי כהן, פוטשניק והשותף שלה לתיק מנחם רובינשטיין תבעו לקוחה על שכר טרחה בסך 20,000 ש”ח והפסידו.

בתיק ת”א 10414-11-14 ניקולה ג’קס נ’ פוטשניק אליאס.  הגברת ניקולה תבעה את פוטשניק על סך 626,525 ש”ח. פוטשניק לקחה ממנה 20,000 ש”ח ולא הגישה כתב הגנה חרף 4 התראות וניקולה חטפה פסק דין על סך 390,000 ש”ח.

בתיק ת”א 64504-06-17 אדיבי נ’ פוטשניק אליאס גבתה כספים והעלימה מהלקוח 128,000 ש”ח. חויבה לשלם הסכום במלואו.

בתיק ת”א 55674-12-17 אילנה סויונוב נ’ פוטשניק אליאס, הלקוחה שלה תבעה אותה בבית משפט מחוזי תל אביב אצל השופט עודד מאור, לא ברור מה התוצאה.

בתיק ת”א 5621-08-18, אברהם כהן נ’ שלוה פוטשניק, תביעה על סך 820,000 ש”ח, הלקוח טוען ש”הנתבעת הסתירה מהתובע פרטים מהותיים בקשר עם ההליכים שניהלה עבורו, נמנעה מלעדכן אותו בהתקדמותם, התעלמה מהחלטות בית המשפט והתייחסה לסדרי הדין ולהחלטות בית המשפט כהמלצה בלבד. היא לא הגישה תצהירים ומסמכים שהייתה אמורה להגיש בתיקים השונים, עד כדי מחיקת אחת משלוש התביעות, לא זימנה עדות עדים חיוניים, ולא יעצה לו כיצד לפעול בענייניו בדרך הנכונה.  בתביעה נטען שמדובר בתיק שהסתבך ונפרס ללא צורך על פני 12 שנים, בשל ייצוג לקוי ורשלני. התביעה הוגשה באמצעות עו”ד אילן לוי.

בתיק תאח 18693-05-18 גיזילה וולדמן נ’ שלווה פוטשניק אליאס ובעלה יוסף אליאס.  בתיק זה בעלת הבית של פוטשניק ובעלה הגישה תבעת פינוי מושכר.

השופטת מרב בן ארי כתבה “בשולי הדברים, בית המשפט עצמו מוטרד מכך שעורכת דין אינה מגיבה להחלטות בית המשפט, וכי יכול (לפי הנטען) שדמי שכירות לא שולמו על אף שעו”ד פוטשניק התחייבה לפעול כי ישולמו, ועל כן, המזכירות תמציא עותק החלטה זו לעו”ד פוטשניק, וטוב תעשה עו”ד פוטשניק אם תתייחס לאמור בבקשה ובהחלטה זו”.

בתיק א 2220-07-18 מארי רנו שרלוט ( פיזם) נ’ שלווה פוטשניק.  הרוצחת מארי פיזם תבעה את פוטשניק שעקצה אותה.  מארי פיזן יוצגה ע”י אושרי פרי, אבל בסוף פיזאם התייאשה וויתרה על התביעה, כי השופט לא אישר לוותר על ההתייצבויות שלה מהכלא בקדם המשפט, ופיזאם לא רצתה לעלות על פוסטה.  התביעה הוגשה בראשל”צ וטופלה ע”י השופט מוטי פירר שסגר את התיק.

ת”ט 28936-07-19 דבורה ג’יהן פני כהן נ’ פוטשניק אליאס, פוטשניק פתחה הליך גביה נגד לקוחה על 5,000 ש”ח ודבורה התנגדה בטענה שהכסף לא מגיע לה.

ת”ת 7539-11-21 עיריית רעננה נ’ שלוה פוטשניק אליאס. העיריה באמצעות ליאור שפירא תבעה אותה על 31,000 ש”ח.

בתיק תאדמ 29564-04/22 לימור רושה נ’ דוד יפתח ושלווה פוטשניק.  התובעת תבעה את פוטשניק והשותף שלה דוד יפתח על 70 מסירות משפטיות שהבן זוג שלה, אסף ברדה ביצע והנתבעים לא שילמו.  התובעת ואסף ברדה זכו ב 7,000 ש”ח ועוד 2,500 ש”ח הוצאות.  פוטשניק ודוד יפתח טענו שהלקוחות שילמו, ופירטו את שמות הלקוחות שלהם.

מי יודע מה עוד יש בתיבת פנדורה הזו.

את ועדת האתיקה תל אביב ייצגה אליענה גרובמן שסוף סוף מצאה תיק שבו היה ראוי להשקיע מאמצים להעיף את הנוכלת שלוה פוטשניק  מהלשכה.

להלן פסק הדין של נמרוד פלקס 14/5/2023

1. ערעור על פסק דין בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (בד”א 35/22 מיום 15.2.22, אב”ד עוה”ד ע’ גבע, חב”ד עוה”ד א’ דסאו ועוה”ד א’ ויינברג) (להלן – “בית הדין הארצי”), שבגדרו נדחה ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (להלן – “בית הדין המחוזי”), בד”מ 122/20 (אב”ד עוה”ד י’ בן דוד, חב”ד עוה”ד ל’ יניר ועוה”ד י’ הרשקוביץ).

2. לפי כתב הקובלנה שהוגש כנגדה, ייצגה המערערת את הגב’ אילנה סיונוב (להלן – “המתלוננת”) בנוגע לסכסוך ירושה. במסגרת ייצוג המתלוננת, פתחה המערערת עבור המתלוננת חשבון נאמנות, בו הופקדו סכומי כסף על ידי המתלוננת ובני משפחתה, בסך מצטבר של כ – 630,000 ₪ (להלן – “כספי הנאמנות”).

3. לימים הודיעה המתלוננת למערערת, כי ברצונה לקבל בהקדם את כספי הנאמנות נוכח סיום הסכסוך. המערערת דחתה את פניות המתלוננת בתואנות שונות, ואף לא נענתה לבקשותיה לקבל דין וחשבון אודות כספי הנאמנות. מספר חודשים לאחר מכן העבירה המערערת לחשבון המתלוננת סך 252,600 ₪, אך לא השיבה לה את יתרת כספי הנאמנות.

4. נוכח דברים אלו נטען בכתב הקובלנה, כי המערערת נטלה שלא כדין מכספי הנאמנות סך 377,400 ₪, וכן עיכבה שלא כדין משך כארבעה חודשים את יתרתם. כמו כן לא המציאה המערערת למתלוננת תוך זמן סביר וחרף דרישותיה דין וחשבון אודות חשבון הנאמנות. המערערת אף לא השיבה לפניות המשיבה באשר לתלונת המתלוננת, בניגוד להוראת סעיף 5 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), התשע”ה – 2015.

5. לאור האמור הואשמה המערערת בכתב הקובלנה בעבירות של הפרת חובות נאמנות ומסירות ללקוח, אי המצאת דין וחשבון כספי לפי דרישת הלקוח והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. קרי – עבירות על כלל 42(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו – 1986 ועל סעיפים 54, 61(1), 61(2), 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ”א – 1961 (להלן – “החוק”).

6. בתום ההליך בבית הדין המחוזי, הורשעה המערערת בעבירות האמורות, בגין המעשים המפורטים בכתב הקובלנה. ודוק, בית הדין המחוזי קבע בהכרעת הדין, כי מהראיות שהובאו לפניו עולה, שסכומם המצטבר של כספי הנאמנות הגיע לכדי 702,950 ₪. המערערת השיבה למתלוננת סך 352,600 ₪, מתוך כספי הנאמנות. יתרת סכום כספי הנאמנות, בסך של כ – 350,000 ₪, לא הושב למתלוננת מעולם. אף סך של כ – 260,000 ₪ מתוך סכום הכסף שהושב על ידי המערערת למתלוננת, הושב אך בחלוף מספר חודשים מדרישת המתלוננת. בעקבות כך נגזרו על המערערת אמצעי המשמעת כדלקמן: הוצאה משורות לשכת עורכי הדין, פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪ ותשלום קנס למשיבה בסך 10,000 ₪.

7. המערערת ערערה אל בית הדין הארצי, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. הערעור על הכרעת הדין – נדחה, תוך שנקבע, בין היתר, כי “המשיבה הוכיחה מעבר לכל ספק ולטעמינו אפילו מעבר לספק סביר כי המערערת שלחה יד בסכום של 350,350 ₪. אפילו אם נקבל את טענתה כי הסכום פחות לאור העובדה שהמשיבה נקבה בקובלנה בסך של 630,000 ₪ הרי היא מעלה בסכום של 277,400 ₪ ואפילו אם נקבל את טענתה כי אין לה מושג מי זו הגב’ שיבר הרי היא מעלה מעבר לכל ספק ב – 184,900 ₪ … היינו מצפים מנקבל שהוא עו”ד ובפרט מעו”ד מיוצג כי לא יעז להעלות טענה כי יש לו אישורים על העברות למתלוננת מבלי שיש לו אותם אישורים … הטענה מהווה ניסיון נואל להציג את המתלוננת כשקרנית מבלי שיש למערערת הוכחה בעניין”.

8. הערעור על גזר הדין – נדחה אף הוא. בהקשר זה ציין בית הדין הארצי, כי: “העונש נועד להגן על הערך החברתי והמשפטי שעל הדין המשמעתי להגן … ריבוי הרשעות קודמות … מדיניות הענישה במקרים דומים … אין שום נסיבה אישית של המערערת המהווה הצדקה להקלה בעונש. מדובר בדמעות תנין של עורכת דין שהפרה את הכללים החמורים ביותר בתקנות האתיקה. כל הטענות לגבי פגיעה בפרנסה או במשפחה אינן רלבנטיות. לכן היא אינה ראויה לשמש כעורכת דין. המשך עבודתה כעורכת דין מהווה סכנה לציבור ואנו מצווים לעשות כל מעשה על מנת להרחיקה”. הוסיף וציין בית הדין הארצי, כי: “לולא היה הדבר תלוי בנו היינו מגדילים את סכום הפיצוי למתלוננת ואת סכום הקנס וכן מחייבים בהוצאות לגבי הערכאה דלמטה”. בית הדין הארצי השית על המערערת חיוב בהוצאות ושכ”ט עו”ד בסך של 20,000 ₪.

9. המערערת אינה משלימה עם פסיקת הערכאות דלמטה, ומכאן ערעורה. לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים, שמעתי את השלמת טיעוניהם בעל פה, ואף קראתי את “בקשת המערערת לצירוף מסמך”, אשר הוגשה לאחר הדיון שהתקיים במעמד הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. אבאר.

10. בערעורה בכתב ובהשלמת טיעוניה בעל פה העלתה המערערת מספר טענות כדלקמן: ייחוס מעשה של שליחת יד למערערת, עת מעשה זה לא יוחס לה במפורש בכתב הקובלנה; דחיית בקשתה לעיכוב הדיון בבית הדין המחוזי עד לאחר ההכרעה בהליך האזרחי, שנקטה המתלוננת כנגד המערערת והבנק בו נוהל חשבון הנאמנות; סירוב בית הדין המחוזי לדחיית אחת מישיבות ההוכחות, אשר נועדה לשם השלמת חקירתה הנגדית של המערערת, וזקיפת אי התייצבות המערערת לדיון הוכחות זה לחובתה; הבאת מסמכים שאינם קבילים בגדר הראיות שהוגשו לבית הדין המחוזי, תוך ביסוס הכרעת הדין המרשיעה על מסמכים אלו; חשש שבתי הדין המשמעתיים לא שמעו את טיעוני המערערת בנפש חפצה; טעויות שנפלו בקביעותיהם העובדתיות של בתי הדין המשמעתיים, עת העדיפו את גרסת המתלוננת ועדת התביעה האחרת על פני גרסת המערערת; אי הוכחת אשמת המערערת מעבר לספק סביר, כנדרש לטעמה בהליך משמעתי; השתת גזר דין חמור יתר על המידה, אשר חורג בחומרתו מרף הענישה המקובל במקרים כגון דא, ואף אינו מביא בחשבון כדבעי את נסיבותיה האישיות של המערערת, חלוף הזמן, עבר משמעתי והעדר הלימה בין הענישה הפלילית לענישה המשמעתית. המערערת אף משיגה על חיובה בהוצאות משפט, ועל הביקורת שמתח בית הדין הארצי על אופן ייצוגה.

11. המשיבה סבורה, כי יש לדחות את הערעור על כל חלקיו. המשיבה מצביעה על האבחנה שבין הדין הפלילי לדין המשמעתי, עת תכליתו העיקרית של הדין המשמעתי היא הגנה על הציבור, תוך שמירה על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין. המשיבה הצביעה על כך שבית הדין המחוזי לא היה מוסמך כלל לעכב את ההליך שבפניו עד שיוכרע ההליך האזרחי. ממילא אף לא היה טעם ממשי לעשות כן, עת קביעות בפסק דין אזרחי עשויות אולי לשמש כראיה לכאורה לחובת המערערת – להבדיל מלחובת המשיבה, אשר אינה צד להליך האזרחי. אי דחיית מועד דיון ההוכחות לא פגעה בזכות מזכויות המערערת. למערערת ניתנה האפשרות להעיד בהיוועדות קולית חזותית והיא בחרה שלא לעשות כן. ניתנה לה אף אפשרות להוכיח את גרסתה באמצעות מסמכים, אשר נועדו להיות מוגשים לאחר מועד הדיון אליו לא התייצבה, אך המערערת נמנעה מלהגישם. אין יסוד אף לטענה בדבר אי קבילות מסמכים, עת המסמכים אליהם מכוונת המערערת טענתה נערכו על ידה, או הוגשו באמצעותה במסגרת ההליך האזרחי. ממילא ניתנה למערערת הזדמנות להסתייג ולהשלים טיעוניה נוכח המסמכים האמורים, אך היא נמנעה מלעשות כן. אין לקבל אף את טענת המערערת בדבר אי שמיעתה בנפש חפצה, ולו מן הטעם שעדותה נפרשת על 126 עמודי פרוטוקול. מידת ההוכחה הנדרשת בהליך משמעתי אינה כבהליך פלילי, אך היא עולה על זו הנדרשת בהליך אזרחי. לא זו אף זו, שבמקרה דנן הוכחה אשמת המערערת מעבר לספק סביר. אין מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית הדין המחוזי, ואשר אושרו בידי בית הדין הארצי. אין עבירה מובהקת של “שליחת יד”, ולפיכך אף לא היה צורך לייחס למערערת עבירה מעין זו בכתב הקובלנה. יסודות מעשה “שליחת היד” ניבטים מהעובדות להן טענה המשיבה בכתב הקובלנה. אמצעי המשמעת שהושתו על המערערת אינם חמורים כלל ועיקר, וזאת נוכח מעשיה החמורים, עת אף לא השיבה את סכומי הכסף הניכרים שנטלה שלא כדין. התנהלות המערערת ובאי כוחה בבתי הדין המשמעתיים, אשר האריכו וסיבכו את ההליך שלא לצורך, הצדיקו השתת הוצאות משפט ריאליות.

דיון

12. עסקינן בערעור “בגלגול שלישי” על פסיקת בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, המהווים גוף מקצועי, אשר הופקד מכוח מומחיותו וסמכותו על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין; משום כך נקבע בפסיקה, כי הביקורת השיפוטית בעניינם תנהג במידת רבה של ריסון במיוחד בסוגיית הענישה. ראו: על”ע 9/89 יובל נ’ הוועד המחוזי, פ”ד מד(1) 705, 709 (1990); על”ע 6868/06 הוועד המחוזי נ’ חיים (2007); בר”ש 3490/16 שקד נ’ ועדת האתיקה (2016) (להלן  – “עניין שקד”).

13. כלל זה של ביקורת שיפוטית מרוסנת יפה הן באשר לקביעת העובדות בידי הערכאות המשמעתיות, ובפרט הערכאה הדיונית; והן באשר לקביעת סטנדרט אמצעי המשמעת הראוי, עת נמצא, כי עורך דין ביצע את העבירה בה הואשם.
14. הדין הוא, כי אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור – לא כל שכן כאשר עסקינן בערעור שני – להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. התערבות בממצאים שבעובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעת הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, וכשהדברים אינם מבוססים על פניהם. ראו: על”ע 5160/04 אשד נ’ הוועד המחוזי, פ”ד נט(6), 223, 230 (2005); ע”א 501/84 מגדל נ’ מירון (24.2.1988); ע”א 651/11 בשותי נ’ ג’מאל (23.4.2013); ע”א 1596/18 ח’ורי נ’ עמוס (16.3.2020), בפסקה 17.
15. בגדרם של מקרים חריגים אלו באים אותם מקרים בהם לערכאה הדיונית אין יתרון ממשי על ערכאת הערעור, מקום בו ממצאיה נסמכים על עיון במסמכים או ראיות חפציות אחרות, והסקת מסקנות שבהגיון. ראו: ע”פ 9608/11 מדינת ישראל נ’ פלוני (7.7.2014) בסעיף 5; 9784/05 עירית תל אביב נ’ גורן (12.8.2009) בסעיף 17; ע”א 1966/07 אריאל נ’ קרן הגמלאות (9.8.2010) בסעיף 27.
16. הריסון השיפוטי אף יפה באשר לסוגיית אמצעי המשמעת. זאת נוכח תכליות הדין המשמעתי, אשר אינן בהכרח אך השתת עונש על עורך דין המפר את כללי האתיקה, אלא – ואולי אף בעיקר – בחינת כשרות והתאמת עורך הדין, שהתנהגותו לקתה בפגם משמעתי, להמשיך ולעסוק במקצוע, וזאת במטרה להגן על לקוחותיו הפוטנציאלים, הגנה על כבוד ומעמד מקצוע עריכת הדין, במטרה להגן על ציבור עורכי הדין, כדי להבטיח את אמון הציבור בעורכי הדין ובשלטון החוק, וכן העברת מסר לכלל עורכי הדין באשר לנורמות ההתנהגות המצופות מהם, ומניעת פגיעה בציבור בכללותו. ראו: על”ע 6251/06 הוועד המחוזי נ’ דוידויביץ (8.7.2010) (להלן – “עניין דוידוביץ”); על”ע 8536/07 הוועד מחוזי נ’ הלברשטט (24.3.2011); בר”ש 2418/23 ועדת האתיקה נ’ יואל (16.4.2023). מטעמים אלו לבתי הדין המשמעתיים, המופקדים על שמירת כללי האתיקה של עורכי הדין, מוענק שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים הם להטיל. התערבות בהחלטות בתי הדין תיעשה אך במקרים בהם העונש שהוטל חורג ממדיניות הענישה הראויה, וסוטה מהותית מתכלית הדין המשמעתי ומרף הענישה הראוי להגשמתה. ראו: על”ע 3092/05 לשכת עורכי הדין נ’ אגברייה (4.4.2006); עניין דוידוביץ.
17. המקרה דנן אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין במלאכת הערכאה הדיונית, אשר לה יתרון מובנה בהתרשמות מעדות העדים שהעידו בפניה. לא מצאתי טעם לסתור את קביעת בתי הדין המשמעתיים, לפיה הוכח מעבר לספק סביר, כי המערערת שלחה ידה בסך העולה על 350,000 ₪ מכספי המתלוננת, ועיכבה השבת סך נוסף של למעלה מ – 250,000 ₪ למשך מספר חודשים. כפי שיובהר להלן, אף בהתעלם מיתרון הערכאה הדיונית, הרי שבמקרה דנן הוכחה אשמת המערערת מעבר לספק סביר, אף נוכח ראיות חפציות שאין עליהן עוררין.

18. בכתב הקובלנה נכתב בבירור, כי “נטלה הנקבלת שלא כדין כ – 377,400 ₪ מתוך כספים שהופקדו בידיה בנאמנות …”. די באמור כדי להבהיר למערערת הבהר היטב את שהואשמה בו, ואין בכך שלא הואשמה בבירור ב”שליחת יד”, כדי לפגוע בהגנתה. השוו: על”ע 9013/05 הועד המחוזי נ’ יורם (3.9.2006) בפסקאות י(2)-(3); בר”ש 2576/13 סגל נ’ לשכת עורכי הדין (16.5.2013) בפסקה יב’.

19. אשר לטענה בדבר רמת ההוכחה הנדרשת בהליך המשמעתי. טענה זו פטורים אנו מלדון בה שכן בית הדין הארצי מצא, כי המשיבה עמדה ברמת ההוכחה של למעלה מספק סביר. באשר למחלוקת בפסיקת בתי המשפט באשר לרמת ההוכחה הנדרשת בהליך משמעתי ראו: עש”מ 3725/91 בכרך נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(5) 401 (1991); על”ע 2/70 פרנקל נ’ הוועד המחוזי, פ”ד כד(1) 729 (1970); על”ע 8/81 הוועד המחוזי נ’ פלוני, פ”ד לו(1) 756 (1982); עש”מ 3/88 אזוט נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(1) 867 (1989); על”ע 3/74 לויט נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד כט(1) 439 (1974); עש”מ 3275/07 ציילר נ’ נציבות שירות המדינה (26.4.2009); על”ע 1381/94 לשכת עורכי הדין נ’ מזרה, פ”ד נ(1) 749 (1996); עש”מ 5550/98 גל אור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(1) 326 (1999); עש”מ 7797/07 מימון נ’ נציבות שירות המדינה (6.11.2007); ע”א 8142/04 מלימובקה נ’ שר הבריאות (17.3.2005); 4102/16 ח’יר נ’ ועדת האתיקה (21.6.2016) (להלן – “עניין ח’יר”).

20. לא מצאתי דופי בממצאי בית הדין המחוזי, אשר לאחר שקילת מהימנות עדות העדים שהעידו בפניו והתרשמותו הבלתי אמצעית מהם, העדיף את גרסת המתלוננת ועדת התביעה האחרת על פני עדות המערערת. לא זו אף זו, שקביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי מעוגנות היטב אף בראיות חפציות, אשר אין עליהן עוררין. כך מפירוט התנועות בחשבון הנאמנות עולה בבירור, כי הופקד לחשבון סך כולל של 702,950 ₪. מחשבון הנאמנות הועבר סך כולל של 257,700 ₪ לחשבון המערערת, וכן סך 97,500 ₪ לחשבון פלונית בשם רחל שיבר.

21. לגרסת המערערת למצער עיקר העיקרים של סכומי הכסף אותם העבירה לחשבונה או לחשבון הגב’ שיבר, נמשכו מחשבונות אלו במזומן ונמסרו למתלוננת. לגרסת המערערת – אשר הועלה אך בעת עדותה וממילא לאחר סיום עדות המתלוננת ועדת התביעה האחרת (עמ’ 51 לפרוטוקול הדיון מיום 22.11.21) – המתלוננת אישרה למערערת בכתב, כי קיבלה לידיה את סכומי הכסף האמורים. דא עקא, שהמערערת לא הציגה את אותם אישורים בכתב, חרף שניתנה לה שהות לעשות כן. יחד עם זאת העלתה גרסה חדשה, לפיה מסרה למתלוננת את האישורים האמורים. לא למותר לציין, כי המערערת לא מצאה לנכון לעמת את המתלוננת או את עדת התביעה האחרת עם גרסתה האמורה. גרסה, אשר יש בה לשיטת המערערת כדי להסביר מדוע בעת הדיון בבית הדין המחוזי לא יכלה להציג את אישורי הפירעון הנטענים. אל מול גרסת המתלוננת ועדת התביעה האחרת, אותה מצא בית הדין המחוזי מהימנה – גרסה העולה בקנה אחד עם ראיות חפציות מוצקות – ניצבת גרסתה היחידה והכבושה של המערערת, לה לא האמין בית הדין המחוזי.

22. לא זו אף זו, שהמערערת לא מצאה לנכון להביא כל ראיה אחרת, אשר יכלה אולי לתמוך בגרסתה בדבר משיכת סכומי כסף מחשבון המערערת והעברתם למתלוננת. כך לא הוצג פירוט תנועות בחשבון המערערת, כרטסת הנהלת חשבונות, או למעשה כל מסמך אחר. יש לדחות אף את טענת המערערת בדבר סכסוך שהתגלע בינה לבין הבנק בו ניהלה את חשבונה, אשר מנע ממנה להמציא רשומות בנקאיות. ברי, כי היה בידי המערערת לפנות אל בית הדין המחוזי בבקשה למתן צו מתאים לבנק, לשם קבלת המידע הנדרש למערערת לשם הגנתה. באמור יש אף כדי להשיב על טענת המערערת בדבר פגיעה בהגנתה, עת בית הדין המחוזי קיבל כנטען כראיה מסמכים שאינם קבילים. אף אם אניח לצרכי הדיון, כי אלו פני הדברים, הרי, שהמסמך היחיד שנדרש אולי לשם הוכחת אשמת המערערת הוא פירוט התנועות בחשבון הנאמנות. המערערת לא הצביעה על טעם כלשהו ממנו ניתן ללמוד מדוע קבלת מסמך זה כראיה פגעה בהגנתה. למערערת ניתנה שהות להגיב לאותו מסמך, להציג גרסה באשר לנלמד ממנו – וכך אף עשתה. כן ניתנה למערערת שהות להגיש ראיות חפציות לשם הוכחת גרסתה, אך היא כאמור נמנעה מלעשות כן.

23. מהאמור עולה אף, כי סירוב בית הדין המחוזי לדחות את מועד הדיון שנועד לשם המשך חקירתה הנגדית של המערערת, לא פגע בהגנתה. שהרי, חקירתה הראשית נשמעה במלואה, ולא היה בה כדי להפריך את ראיות התביעה. אמנם בית הדין המחוזי ציין בהכרעת הדין, כי היעדרות המערערת מדיון ההוכחות האחרון עשויה לשמש חיזוק לראיות העומדות כנגדה. ברם, בית הדין המחוזי אף הבהיר, כי הראיות “אינן זקוקות לחיזוק כלל ועיקר”.

24. יש לדחות אף את הטענה בדבר אי המתנת בית הדין המחוזי עד להכרעת בית המשפט בהליך האזרחי, אשר נקטה המתלוננת כנגד המערערת והבנק בו התנהלת חשבון הנאמנות. מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה ספק האם בית הדין היה רשאי כלל לדחות את הדיון נוכח ההליך האזרחי – מקום בו שני הצדידם אינם מסכימים לכך. אמנם הדעה המקובלת היא, כי לפסק דין בהליך אזרחי יש משקל בהליך משמעתי כנגד עורך דין נקבל, אשר היה צד להליך האזרחי. ראו: עניין ח’יר. ברם, ספק האם עסקינן במשקל מכריע – ולו מחמת מידת ההוכחה, העשויה להיות שונה, בין הליך אזרחי לבין הליך משמעתי.

25. בין כך ובין כך, מ”בקשת המערערת לצירוף מסמך”, אשר הוגשה לאחר הדיון שהתקיים במעמד הצדדים, נלמד שאי ההמתנה לתוצאות ההליך האזרחי לא פגעה המערערת כלל ועיקר. מהודעת המערערת עצמה עולה, כי בהליך האזרחי הסכים הבנק הנתבע לפשרה, לפיה יפצה את המתלוננת בסך העולה על 200,000 ₪. הוסכם, כי בית המשפט שם יכריע על דרך הפשרה, באשר לסכום נוסף אותו יהיה על המערערת לשלם למתלוננת. ככל שניתן היה אפוא ללמוד דבר מה מהסדר פשרה, או מפסיקה על דרך הפשרה, בהליך האזרחי האמור, לצרכי ההליך המשמעתי דנן – הרי, שהפשרה עם הבנק והסכום הנוסף אותו אולי תחוייב המערערת לשלם למתלוננת, מפריכים את גרסת המערערת, לפיה שילמה למתלוננת את כל כספה זה מכבר.

26. לא מצאתי ממש אף בטענת המערערת בדבר אי שמיעתה בנפש חפצה. המערערת פרשה ארוכות את גרסתה בפני בית הדין המחוזי, ואף ניתנה לה שהות להשלים גרסתה בדרך של הגשת ראיות חפציות, אך היא בחרה שלא לעשות כן. אף בית הדין הארצי נדרש לכלל טענות המערערת ושקלן כדבעי. אכן בתי הדין המשמעתיים מתחו על המערערת ביקורת נוקבת ומצאו להרחיקה משורות לשכת עורכי הדין, עת מצאו שכשלה בשליחת יד בכספי לקוח. אין בכך כדי ללמד, כי המערערת לא נשמעה בנפש חפצה. אמנם, ייתכן וניתן היה למתן את הביקורת שהביע בית הדין הארצי על אופן ייצוג המערערת, אך אין בכך כדי להצביע על דופי שנפל לגוף פסק הדין בעניין המערערת.

27. יש לדחות את הערעור אף באשר לחומרת אמצעי המשמעת. בית הדין המחוזי סקר בפסק דינו את סטנדרט אמצעי המשמעת המקובל במקרה של הרשעה, בגין שליחת יד בכספי לקוח, או בכספי נאמנות. מסקירה זו עולה, כי אף שאמצעי המשמעת במקרה דנן נקבעו ברף העליון של המתחם הנוהג – אין בהם כדי לסטות לחומרה מהמתחם. זאת עת בהחלט מקובל וראוי, כי עורך דין השולח ידו בכספי לקוחו, או בכספי נאמנות, יוצא משורות לשכת עורכי הדין. המקרה דנן מהווה מקרה מובהק בו היה על בתי הדין המשמעתיים לשקול את עצם כשירות המערערת לעסוק במקצוע עריכת הדין – וכך עשו. מקום בו מעשי המערערת מלמדים על היעדר כשירות לשמש עורכת דין, העוסקת בעיסוק אשר נשמת אפו היא נאמנות ללקוח, נסוג ופוחת משקלם של יתר השיקולים ובכללם: נסיבות אישיות, עבר משמעתי, חלוף הזמן (אשר במקרה דנן, אף אינו ניכר), הלימה בין ענישה פלילית לבין ענישה משמעתית.

28. לא מצאתי להתערב אף ביתר אמצעי המשמעת, אשר הושתו בידי הערכאות דלמטה, עת חומרת העונש אינה ככלל עילה לדיון בגלגול שלישי.

סבורני, כי אמצאי המשמעת שננקטו בנסיבות העניין אינם חורגים ממדיניות הענישה הראויה. ראו: בר”ש 3251/23 רימר נ’ ועדת האתיקה (4.5.2023) בפסקה 12. הדברים יפים אף באשר לחיוב המערערת בהוצאות המשיבה, אשר אף אם נפסק על הצד הגבוה מצוי בגדרי שיקול דעת הערכאות דלמטה.

29. הערעור נדחה אפוא על כל חלקיו.

5467833המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ₪.

עיכוב הביצוע בהתאם להחלטה מיום 5.3.23 מבוטל בזה.

המערערת תוצא משורות לשכת עורכי הדין החל מיום 1.6.23.

ניתן היום, כ”ג אייר תשפ”ג, 14 מאי 2023, בהעדר הצדדים.

נמרוד פלקס

PDF

להלן פסק הדין בתביעת השליח המשפטי שלא שילמו 70 שליחויות

1. בתיק זה הגישה התובעת תביעה כספית על סך 9,794 ₪ נגד הנתבעים, שהם עורכי דין, לתשלום חוב בגין שירותי המצאות משפטיות שסופקו להם ע”י התובעת, באמצעות בן זוגה, מר אסף ברדה, בשנת 2019.

בהתאם להחלטה מיום 4.6.23 יינתן פסק הדין על סמך החומר הקיים בתיק.

2. אין מחלוקת בין הצדדים כי לאורך השנים ניתנו ע”י מר ברדה שירותים שונים לנתבעים, והמחלוקת היא בדבר היקף השירותים שניתנו ולא שולמה התמורה בגינם.

התובעת הגישה סיכום חשבון כללי, שהוא טבלה המפרטת את כלל השירותים המשפטיים שסיפקה לנתבעים (נספח 4 לתיק המוצגים מטעם התובעת), כאשר חלק מן החיובים נתמכים בחשבוניות מס (השורות המסומנות בצהוב). חשבוניות המס (ומספרי חשבונות העסקה אליהם הן מתייחסות) צורפו אף הן (נספחים 6-12 לתיק המוצגים של התובעת). כמו כן, צירפה התובעת תכתובות שהתנהלו ביישומון ווטסאפ, לתמיכת הטענה כי השירותים המפורטים בטבלה אכן סופקו.

3. בהחלטה שניתנה בתום הדיון שהתקיים ביום 22.1.2023, נדרשו הנתבעים להמציא את התייחסותם לכל אחד ואחד מן השירותים המשפטיים המפורטים בטבלה שהגישה התובעת, דהיינו – האם הם כופרים בכך שהשירות סופק, וככל שהם טוענים כי שולמה התמורה בעדו, לפרט כיצד.

4. ביום 10.2.2023 הגישו הנתבעים לתיק הודעה בה טענו כי לאחר בדיקת מסמכי התובעת עולה כי קיים סך של כ – 3,000 ₪ אשר התובעת הייתה אמורה לגבות ישירות מן הלקוחות אשר עבורם ניתנו השירותים, כי הנתבעים פנו ללקוחות אלו, וכי אלו התחייבו להסדיר את התשלום עד ליום 10.3.2023. כן טענו הנתבעים, כי ממסמכי התובעת עולה כי סך החשבוניות מצטבר כדי 14,550 ₪ וסך התקבולים שהועברו עומד על 6,932 ₪, כך שבניכוי הסכום שאמור להיות משולם ע”י לקוחות הנתבעים, עומדת היתרה לתשלום על סך של 4,618 ₪ על פי מסמכי התובעת עצמה.

בהחלטה מיום 12.2.2023 הובהר לנתבעים כי ההודעה שהגישו אינה עומדת בדרישות ההחלטה, אשר במסגרתה נצטוו להתייחס באופן קונקרטי לכל אחד מן השירותים הרלוונטיים, והם נדרשו להשלים התייחסותם. בהמשך טענו הנתבעים כי חסרים להם מסמכים ולפיכך נדרשו להבהיר אילו חשבונות עסקה חסרים להם על מנת שהתובעת תידרש להמציאם לאלתר.

5. ביום 16.2.2023 הגישו הנתבעים הודעה במסגרתה פירטו אילו חשבונות, לטענתם שולמו ואילו לא. כן פירטו ביחס לחלק מחשבונות העסקה כי אין הם יודעים במה מדובר.

בהחלטה מאותו יום נדרשו הנתבעים לפרט באיזה אופן שולמה התמורה בעד השירותים שהם טוענים כי שולמה התמורה בגינם (בין על ידיהם ובין ע”י לקוחותיהם), ובמקביל הצטוותה התובעת לפרט התייחסותה ביחס לאותם חשבונות עסקה שהנתבעים טענו כי אינם מוכרים להם ולא ידוע להם בגין איזה שירות ניתנו.

בהודעתה מיום 19.2.2023 התייחסה התובעת לכל אחד מן החשבונות אשר לטענת הנתבעים לא הכירו והבהירה את מהות השירות המשפטי שסופק, תוך הפנייה, ביחס לחלק מן העניינים, להתכתבויות שהתנהלו בין הצדדים אגב מתן השירותים.

בהודעתם מיום 20.2.2023 פירטו הנתבעים את טענותיהם ביחס לחשבוניות ששולמו. לא צורפו אסמכתאות.

6. ביום 21.2.2023 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים, אך כעולה מן הפרוטוקול, חרף מאמצי בית המשפט לא עלה בידיו לקיים דיון ענייני.

ביום 26.2.2023 הגישה התובעת התייחסותה ביחס לטענות הנתבעים כי חשבונות אלו או אחרים אינם מוכרים להם או כי תמורתם שולמה. טענות התובעת נתמכו באסמכתאות, למצער ביחס לרובם של השירותים המשפטיים הנטענים.

ביום 19.3.2023 הגישו הנתבעים התייחסותם לטענות התובעת, ופירטו ביחס לחלק מן השירותים את האופן שבו בוצע התשלום בגינם,  תוך הפנייה לתדפיסי חשבון בנק של התובעת. ביחס לחלק מן השירותים נטען כי התמורה שולמה במזומן, ע”י הנתבעים או ע”י לקוחותיהם, וביחס לחלק מן השירותים נטען כי התמורה שולמה ע”י הלקוחות, אשר התבקשו לאתר את האסמכתאות לתשלום.

בהחלטה מיום 21.3.2023 התבקשה התובעת להתייחס לאישורי ההעברות שהוצגו ע”י הנתבעים, וביום 17.4.2023 הוגשה התייחסותה.

7. בהמשך, ולאחר שניסיונות שנעשו לכל אורך הדרך על ידי בית המשפט להביא למיקוד המחלוקות או להסכמה להכרעת התיק על דרך הפשרה לא צלחו, מונתה מומחית מטעם בית המשפט לבחינת טענותיהם ההדדיות של הצדדים ביחס לתשלומים שבוצעו.

התובעת שילמה את חלקה בשכר טרחת המומחית כפי שנדרשה, אך הנתבעים לא עשו כן, ולאחר מספר הודעות ובקשות של התובעת למחיקת כתבי הגנתם בשל כך, ניתנה החלטת בית המשפט לפיה בוטל המינוי ונקבע כי ההכרעה בתיק תיעשה על סמך החומר שהוגש.

דיון והכרעה

8. התובעת הגישה תביעה לתשלום חוב בגין שירותים משפטיים, ופירטה את כל השירותים שניתנו. ההכרעה בתיק תיעשה לפי העקרונות הבאים:

• מקום בו מאשרים הנתבעים כי קיבלו את השירות וטוענים כי היה על הלקוחות לשלם – מן הדין לחייב את הנתבעים בתשלום, שכן הם אלו שהזמינו את השירות, וככל שיחפצו בכך יהיה עליהם לפנות ללקוחותיהם לשיפוי. יוער, כי ממילא ביחס לחלק זה של החוב טענו הנתבעים כי הלקוחות התחייבו לשלם עד ליום 10.3.2023 אך לא עדכנו כי בוצע תשלום כלשהו.

• מקום בו טוענים הנתבעים כי לא קיבלו את השירות או כי אינו מוכר להם –הנטל על התובעת להוכיח כי סיפקה את השירות ולפיכך יש לבדוק אם עמדה בנטל זה. אם עמדה בו, תתקבל התביעה בגין רכיבים אלו (בהעדר טענת הגנה לעניין התמורה) ואם לאו, תידחה התביעה בגין רכיבים אלו.

• מקום בו מאשרים הנתבעים כי קיבלו את השירות הנטען אך טוענים כי שולמה תמורתו – עובר הנטל אליהם להוכיח כי שילמו את התמורה. ככל שלא הציגו ראיות לביצוע התשלום (קרי טענו כי התשלום בוצע במזומן ולא צורפה אסמכתא או טענו כי התשלום בוצע ע”י לקוחות אשר התחייבו לערוך בירורים אך תוצאות בירורים אלו ואסמכתאות לתשלום לא הועברו) – הרי שהם לא עמדו בנטל להוכיח כי שילמו ולפיכך דין התביעה בגין חיובים אלו להתקבל.

• מקום בו מאשרים הנתבעים כי קיבלו את השירות, טוענים כי שולמה התמורה, וצירפו אסמכתא לכך, עובר הנטל לתובעת להוכיח כי התשלום שהועבר אינו בגין השירות הרלוונטי, וככל שלא עמדה בנטל זה, דין תביעתה בגין רכיבים אלו להידחות.

9. להלן אבחן את רכיבי התביעה על פי העקרונות הנ”ל, ולאחר מכן אתייחס לטענות הצדדים לגבי סכומים נוספים שנטען כי הועברו, ככל שלא זכו להתייחסות בניתוח החיובים.

10. חיובים שהנתבעים מודים שלא שולמו:

חשבונית 50476 על סך 152.1 ₪, חשבונית 50481 על סך 52.65 ₪, חשבונית 50515 על סך 128.7 ₪, חשבונית 50520 על סך 93.6 ₪, חשבונית 50521 על סך 93.6 ₪, חשבונית 50535 על סך 93.6 ₪, חשבון עסקה 40225 על סך 152.1 ₪ (נרשם בטעות בהודעת הנתבעים 40255), חשבון עסקה 40345 על סך 152.1 ₪, חשבון עסקה 40376 על סך 152.1 ₪, חשבון עסקה 40540 על סך 311.69 ₪, חשבון עסקה 40649 על סך 152.1 ₪, חשבון עסקה 40844 על סך 234 ₪, חשבון עסקה 41003 על סך 199.84 ₪.

סה”כ בגין חשבונות אלו זכאית התובעת לתשלום בסך 1,968.18 ₪.

חשבונות עסקה 40004 (397.8 ₪), 40021 (152.1 ₪), 40027 (304.2 ₪), 40053 (304.2 ₪), 40055 (234 ₪) – לא ראיתי שהנתבעים העלו טענות כלשהן בקשר לחשבונות אלו. על פי הטבלה נספח 4 לתיק המוצגים, שולם מתוך זה סך של 503 ₪ (קבלה 80196), נוסף על כך, בתשובתה לטענות הנתבעים בעניין חשבונית אחרת (40130) טענה התובעת כי סך של 842.4 ₪ ששולם ביום 22.9.2019 ע”י טופ סקיי ליין, מתייחס לחשבונות עסקה אלו והופקה בגינו קבלה 80210 (ראו סעיף 13 לנספח 1 להודעת התובעת מיום 17.4.2023). לכן יש לחייב את הנתבעים בגין חשבונות אלו בסך של 46.9 ₪ בלבד (סך חמשת החשבונות בניכוי 503 ₪ ובניכוי 842.4 ₪).

ביחס לחשבון עסקה 40388 על סך 152.1 ₪, חשבון עסקה 40532 על סך 298.35 ₪, חשבון עסקה 40831 על סך 152.1 ₪   – לא ראיתי כי הנתבעים העלו טענה כלשהי ביחס לחשבונות אלו ולכן יש לראות את הנתבעים כמודים בחיוב ולקבוע כי התובעת הוכיחה כי היא זכאית לתשלום סכומים אלו.

סך הכל זכאית התובעת לתשלום בגין החיובים שבהם הודו הנתבעים או שלא העלו ביחס אליהם כל טענה ולא נזקפו תשלומים לזכותם – 2,617.63 ₪.

11. חיובים שהנתבעים טענו שאינם מוכרים להם:

חשבונית 50660 על סך 152.1 ₪, התובעת טוענת שמדובר בלקוח ירוק עד ופרטי השליחות הוצגו בדיון האחרון, אכן הצדק עם התובעת (עמ’ 5 לפרוטוקול, ש’ 1-2) לכן יש לקבוע כי התובעת זכאית לתשלום;

חשבון עסקה 40077 (חלק מחשבונית 50687) על סך 886.16 – התובעת פירטה באיזו שליחות מדובר, ובדיון אישרה זאת הנתבעת 2 (עמ’ 5 לפרוטוקול, ש’ 3) לכן יש לקבוע כי התובעת זכאית לתשלום;

חשבון עסקה 40138 על סך 198.9 ₪ – התובעת פירטה שמדובר בהגשה לכנ”ר בירושלים וצירפה אסמכתא (נספח 20 להודעת התובעת מיום 17.4.2023) ולכן יש לקבוע כי התובעת זכאית לתשלום;

חשבון עסקה 40163 על סך 222.3 ₪ – התובעת הבהירה שמדובר בשליחות לעו”ד שרון בפתח תקווה וצירפה אסמכתא (נספח 21 להודעת התובעת מיום 17.4.2023) ולכן יש לקבוע כי התובעת זכאית לתשלום;

חשבון עסקה 40443 על סך 152.1 ₪ – התובעת לא מצאה אסמכתאות לשליחות ולפיכך יש לקבוע כי לא הוכיחה שהיא זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

חשבון עסקה 40606 על סך 93.6 ₪ – התובעת לא מצאה אסמכתאות לשליחות ולפיכך יש לקבוע כי לא הוכיחה שהיא זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

חשבון עסקה 40608 על סך 140.4 ₪ – התובעת לא מצאה אסמכתאות לשליחות ולפיכך יש לקבוע כי לא הוכיחה שהיא זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

חשבון עסקה 40650 על סך 152.1 ₪ – התובעת לא מצאה אסמכתאות לשליחות ולפיכך יש לקבוע כי לא הוכיחה שהיא זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

חשבון עסקה 40537 על סך 152.1 ₪ – התובעת פירטה כי מדובר בשליחות לטאבו והמציאה אסמכתאות (נספח 24 להודעת התובעת מיום 17.4.2023) ולפיכך יש לקבוע כי היא זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

חשבון עסקה 40670 על סך 318.24 ₪ – התובעת פירטה כי מדובר בשליחות דחופה לבית המשפט העליון והמציאה אסמכתאות (נספח 26 להודעת התובעת מיום 17.4.2023) ולפיכך יש לקבוע כי היא זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

חשבון עסקה 40705 על סך 152.1 ₪ – התובעת פירטה כי מדובר בשליחות לטאבו והמציאה אסמכתאות (נספח 25 להודעת התובעת מיום 17.4.2023); מצד שני, בגין חשבון עסקה זה (יחד עם חשבונות עסקה נוספים) מאשרת התובעת כי שולם סך של 152.1 ₪ (עמ’ 182 לתיק המוצגים של התובעת, קבלה מספר 80343) ולכן יש לקבוע כי הסכום שולם (התקבול מושא הקבלה לא קוזזה מחשבונות אחרים).

חשבון עסקה 40804 על סך 152.1 ₪ – התובעת פירטה כי מדובר במסירה בתחנה המרכזית ומצרפת אסמכתא (נספח 28 להודעת התובעת מיום 17.4.2023) ולפיכך יש לקבוע כי היא זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

חשבון עסקה 41071 על סך 257.4 ₪ – הנתבעים טענו כי השליחות בוטלה, התובעת טוענת כי אליהם להציג אסמכתא (בסעיף 39 להתייחסות התובעת נרשם בטענות חשבון עסקה 41075) אולם בכך נתפסה התובעת לכלל טעות, שכן מקום בו מכחישים הנתבעים כי השירות סופק עליה הנטל להוכיח כי אכן סיפקה אותו והיא זכאית לתשלום. לפיכך אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לתשלום בגין חיוב זה.

סך כל הסכומים שהתובעת הוכיחה כי היא זכאית להם בגין חיובים שהנתבעים טענו כי אינם מכירים והתובעת הוכיחה כי היא זכאית לתשלום בגינם – 2,081.9 ₪.

12. חיובים שהנתבעים טענו ששולמו, אך לא צורפה אסמכתא:

חשבונית 50423 על סך 93.6 ₪ (נטען לתשלום במזומן, התובעת מכחישה), חשבונית 50582 על סך 670 ₪ (נטען ששולם ע”י תורג’מן, התובעת מכחישה), חשבונית 50590 על סך 351 ₪ (נטען ששולם ע”י תורג’מן, התובעת מכחישה), חשבון עסקה 40464 על סך 152.1 ₪ (נטען כי שולם במזומן ע”י נטע לוי, התובעת מכחישה), חשבון עסקה 40423 על סך 152.1 ₪ (נטען כי שולם ע”י שמעוני, התובעת מכחישה), חשבונית 40375 על סך 117 ₪ (נטען כי שולם במזומן, התובעת מכחישה),  חשבון עסקה 40613 על סך 397.8 ₪ (נטען כי שולם ע”י תורג’מן, התובעת מכחישה), חשבון עסקה 40648 על סך 152.1 ₪ (נטען כי שולם ע”י קולטוב, התובעת מכחישה), חשבון עסקה 40691 על סך 140.4 ₪ (נטען כי שולם ע”י קולטוב, התובעת מכחישה), חשבון עסקה 40748 על סך 304.2 ₪ (נטען כי שולם ע”י קולטוב, התובעת מכחישה), חשבון עסקה 40757 על סך 304.2 ₪ (נטען כי שולם במזומן), חשבון עסקה 40857 על סך 397.8 ₪ (בתשובת הנתבעים נטען במקום אחד כי שולם ע”י יעל מגורי סך 152.1 ₪ ובמקום אחר כי שולם ע”י תורג’מן, התובעת מכחישה), חשבון עסקה 40997 על סך 117 ₪ (נטען כי שולם במזומן, התובעת מכחישה), חשבון עסקה 41095 על סך 152.1 ₪ (נטען כי שולם במזומן, התובעת מכחישה).

משלא צורפה אסמכתא לתשלום בגין חיובים אלו אני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו כי הם שולמו ולכן יש לחייב את הנתבעים לשלם אותם לתובעת. הסך הכולל של חיובים אלו עומד על סך 3,653.5 ₪.

חשבון עסקה 40219 על סך 798.99 ₪ (צויין בטעות בהודעת הנתבעים 40129) וחשבון עסקה 40248 על סך 304.2 ₪ – הנתבעים טענו כי תורג’מן שילם, לא צירפו אסמכתא; לא ראיתי כי בהודעתה מיום 17.4.2023 התייחסה התובעת לחשבונות אלו, ובטבלה נרשם כי שולמו בגינם תשלומים בסך מצטבר של 979 ₪ (קבלות 80235-80236). לכן אני קובעת כי בגין חשבונות אלו נותרה יתרה לתשלום בסך 124.1 ₪.

סך כל הסכומים שהנתבעים הודו שקיבלו את השירותים בגינם, אך טענתם כי שילמו תמורתם לא הוכחה (בין שנטען כי שולמו במזומן ובין שנטען כי שולמו ע”י מי מלקוחותיהם אך לא צורפה כל אסמכתא), ולפיכך יש לקבוע כי הוכח במאזן ההסתברויות כי התובעת זכאית לתשלום בגינם עומד על סך 3,777.6 ₪.

13. חיובים שהנתבעים טענו ששולמו וצורפה אסמכתא:

כפי שציינתי לעיל, ביחס לכל אחד מחיובים אלו, יש לבחון את טענות הנתבעים לגופן, האם הוכחו והאם הופרכו ע”י התובעת, כמפורט להלן:

חשבונית 50433 – הנתבעים צרפו אסמכתא להעברה, בטבלה נספח 4 יש זיכוי כך שהתובעת למעשה מאשרת שהחשבונית שולמה ואף זיכתה את הנתבעים בגינה;

חשבוניות 50482, 50522, חשבון עסקה 40115, חשבון עסקה 40167, חשבון עסקה 40637,  חשבון עסקה 40775– ביחס לחיובים אלו טוענים הנתבעים כי שולמו ע”י אמיר מזוז, בהעברה בנקאית בסך 800 ₪ שבוצעה ביום 16.12.2019; התובעת טוענת שסך החשבונות הוא 1,462.5 ₪ ולא 800 ₪, כי אין התאמות בתאריכים, וכי אחת החשבוניות מתייחסת לשליחות שבוצעה עבור לקוח אחר (זייטמן). מצד שני, התובעת מאשרת את קבלת הסך של 800 ₪ מאמיר מזוז (ראו עמ’ 182 לתיק המוצגים של התובעת, שורה שלישית בטבלה, קבלה 80311) ולכן יש לקזז את הסך של 800 ₪ ולזכות את התובעת בגין חשבונות אלו בהפרש בסך 662.5 ₪ בלבד. נוסף על כך, עפ”י הטבלה נספח 4 שולם בגין חשבון עסקה 40115 סך של 286 ₪ (קבלה מספר 80207) כך שנותר לתשלום סך של 376 ₪ בלבד;

חשבונית 50519 – התובעת מאשרת ששולמה;

חשבונית 50542 – חשבונית מחודש יולי 2019 על סך 140.4 ₪; הנתבעים טענו כי בוצעה העברה ע”י הלקוחה (מסיקה אפרת), מצורפת אסמכתא להעברת סך של 456 ₪ מיום 24.2.20; התובעת טוענת שאין התאמה בסכום ובמועד כך שניתן להניח שמדובר בתשלום על חשבונית אחרת; משלא הפנתה התובעת לחשבונית אחרת שרלוונטית ללקוחה זו, הרי שחרף הפער בסכום אני סבורה כי במאזן ההסתברויות סביר יותר כי החשבונית שולמה (ייתכן יחד עם הוצאות נוספות) והתובעת לא עמדה בנטל ביחס לחשבונית זו;

חשבונית 50559 על סך 117 ₪ – נטען לתשלום במזומן, התובעת מאשרת;

חשבונית 50612 – הנתבעים טענו שמגיע להם זיכוי, מפנים להודעת ווטסאפ מיום 5.8.2019; התובעת מתנגדת אך לא מתמודדת עם ההודעה (“עזוב; עליי; באהבה”) לכן יש לקבוע כי התובעת אינה זכאית לתשלום בגין חשבונית זו;

חשבון עסקה 40130 על סך 304.2 ₪ – הנתבעים טענו ששולם ע”י טופ סקיי ליין, התובעת מראה לאילו חשבוניות יוחס התשלום האמור ששולם ע”י טופ סקיי ליין (נספח 23 להודעת התובעת מיום 17.4.2023) והוא אכן קוזז כמפורט לעיל, ולכן יש לחייב את הנתבעים בסכום זה;

חשבון עסקה 40789 על סך 152.1 ₪ – התובעת מודה ששולם;

חשבון עסקה 40902 על סך 152.1 ₪ – הנתבעים טענו ששולם ע”י דוד כץ בהעברה בנקאית על סך 300 ₪ מיום 9.3.2020 אולם התובעת מבהירה כי העברה זו מתייחסת לשליחויות אחרות שבוצעו עבור אותו לקוח ומצרפת אסמכתאות (ראו סעיף 34 לנספח 1 להודעת התובעת מיום 17.4.2023 ונספח 31 לה). לכן יש לקבוע כי התובעת זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

חשבון עסקה 40909 (בחלק מהמקומות נרשם בטעות 40908) על סך 152.1 ₪ וחשבון עסקה 40930 על סך 198.9 ₪ – הנתבעים טענו ששילמו והפנו להעברות כספיות וקבלות; התובעת מתייחסת ומפרטת כי ההעברות הכספיות אליהן מפנים הנתבעים מתייחסים לחשבוניות אחרות שהנתבעים זוכו בגינן, ומצרפת אסמכתאות (ראו סעיף 32 לנספח 1 להודעת התובעת מיום 17.4.2023 וכן נספחים 29-30 שם). לכן יש לקבוע כי התובעת זכאית לתשלום בגין חיובים אלו;

חשבון עסקה 40976 על סך 397.8 ₪ – הנתבעים טוענים כי שולם ע”י סנדרה צוקרמן ומפנים להעברה בנקאית על סך 340 ₪, התובעת טוענת כי אינה מאמינה אולם לא מספקת הסבר חלופי להעברה זו ולפיכך יש לקבוע כי הוכח במאזן ההסתברויות כי היתרה לתשלום בגין חשבון זה היא בגובה ההפרש בסך 57.8 ₪ בלבד;

חשבון עסקה 41002 על סך 152.1 ₪ – הנתבעים טענו כי שולם ע”י דוד כץ בהעברה בנקאית על סך 300 ₪ מיום 9.3.2020 אולם התובעת מבהירה כי העברה זו מתייחסת לשליחויות אחרות שבוצעו עבור אותו לקוח ומצרפת אסמכתאות (ראו סעיף 37 לנספח 1 להודעת התובעת מיום 17.4.2023 ונספח 31 לה). לכן יש לקבוע כי התובעת זכאית לתשלום בגין חיוב זה;

סך כל החיובים אשר לגביהם העלו הנתבעים טענות שנתמכו באסמכתאות, אולם אלו הופרכו ע”י התובעת, כך שיש לקבוע כי הוכח במאזן ההסתברויות כי התובעת זכאית לקבלת התשלום בגינם – 1,393.2 ₪.

14. העולה מן המקובץ, כי בגין החשבוניות וחשבונות העסקה שפורטו ע”י התובעת בתיק המוצגים שהוגש מטעמה, ובפרט בטבלה שצורפה כנספח 4 במסגרתו – 9,870.33 ₪.

מסכומים אלו, יש להפחית את התשלומים אשר התובעת מודה ששולמו לה ביחס לחיובים אלו, ככל שאלו לא קוזזו כבר כנגד איזה מן החיובים. מדובר בתשלום בצ’ק על סך 2,316 ₪ שנמסר לתובעת ביום 1.1.2020 (קבלה 80310) ובתשלום על סך 600 ₪ ששולם ע”י לוי שרה (קבלה 80380), סה”כ 2,916 ₪ כך שיתרת החוב לתובעת בגין החשבוניות וחשבונות העסקה מושא התביעה עומדת על סך של 6,954.33 ₪.

15. הנתבעים טענו (בסעיף 3 להודעתם מיום 19.3.2023) כי קיימים תשלומים והעברו נוספים אשר הועברו לתובעת ולא הובאו בחשבון על ידיה, אולם התובעת מסרה הסברים ואסמכתאות לכל אחת ואחת מן ההעברות הנדונות – כאשר ביחס לחלק מהם ציינה התובעת כי ההעברות שעליהן מצביעים הנתבעים כלל לא מתייחסות ללקוחות שלהם (או שהנתבעים לא הוכיחו כי הם מתייחסים ללקוחות שלהם), ביחס לחלק מן ההעברות הוכח כי נזקפו על חשבון חיובים אחרים, וביחס לחלק מן הסכומים הוכח כי מדובר בתשלומי אגרות וכיוצ”ב שבוצעו ע”י התובעת.

במצב דברים זה, לא מצאתי כי יש להפחית סכומים נוספים מהסכומים להם הוכיחה התובעת כי היא זכאית.

16. סוף דבר אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 6,954.33 ₪.

אשר להוצאות המשפט.

התובעת נאלצה להגיש תביעה זו, לאחר שהנתבעים לא שילמו עבור שירותים שקיבלו ממנה, בהיקף לא מבוטל, וזאת אף שעפ”י התכתובות שצורפו לא התכחשו הנתבעים לכך שהם חייבים בתשלום. הנתבעים אף לא טרחו לברר ולשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. התובעת הגישה ראשית תביעה קטנה, אשר נמחקה ולאחר מכן הגישה תביעה זו באמצעות עו”ד, ותמכה את תביעתה בשורה ארוכה של מסמכים. התנהלות הנתבעים, שהתאפיינה בשורה של מחדלים דיוניים, גרמה לסרבול ההליך והארכתו שלא לצורך. כך, לא הגישו כתב הגנה במועד שנקצב להם כך שניתן  פסק דין בהעדר הגנה שבוטל; כך, בכתב ההגנה הכחישו הכחשות סתמיות וגורפות ונדרשו מספר החלטות שיפוטיות על מנת לגרום להם להתייחס באופן קונקרטי לחיובים. אף לאחר מינוי המומחית לא קיימו הנתבעים את החלטת בית המשפט ורק לאחר מספר החלטות שיפוטיות הודיעו כי הם מסכימים למתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק תחת מינוי המומחית.

בנסיבות אלו, אין ספק כי התובעת זכאית לפסיקת הוצאות לטובתה.

מן העבר השני יש לציין כי אף התובעת בהתנהלות, תרמה להתנהלות הבלתי עניינית של התיק (ראו בהקשר זה פרוטוקול הדיון מיום 21.2.2023 והחלטות מיום 27.2.2023 ו-11.4.2023).

בנסיבות אלו, ובהתחשב בסכום התביעה, מצאתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסכום כולל של 2,500 ₪.

17. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 6,954.33 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסכום כולל של 2,500 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט”ז סיוון תשפ”ג, 05 יוני 2023, בהעדר הצדדים.

כרמית בן אליעזר

PDF

העקיצה שעקצה את מיכאל אדיבי 64504-06-17

העקיצה שעקצה את מאור בן ארי וחני שם טוב

העקיצה שעקצה את ניקולה ג’קס

העקיצה שעקצה את מארי פיזאם

העקיצה שעקצה את רבקה גולן וגבריאל גולן – חטפה 29,000 ש”ח