לפנינו פסק דין של אמנת האג, שבו אישה בשם שחף זמיר אנקור חטפה שני בנים לישראל, והפסידה. הבעל גדי זמיר תבע את הכלבה. שמישהו יסביר לנו למה כל הזמן אלו נשים שחוטפות ילדים??? ולמה לישראל? מה לא ברור? בפמיניסטאן פוסקים לטובת הנשים החוטפות. במקרה הזה, אבא זכה, למרבה הפלא אצל שופטת פמיאנצית, תמר סנונית פורר, 10/5/2016.
החוטפת פרסמה שאחרי שהפסידה והילדים חזרו לארה"ב, ללאס ווגאס, היא היתה מנותקת מהם 5 שנים ו"עבדתי כמו פסיכית שבעה ימים בשבוע להחזיר חובות. עלויות המשפט להחזרת הילדים עלו למעלה מ 300 אלף דולרים עם ריבית מטורפת של 18 אחוזים על החוב. בנוסף לעבודה היומית במשרה מלאה לקחתי על עצמי עוד ועוד לקוחות פרטיים על מנת להחזיר חובות. עליתי 20 קילוגרמים במשקל מישיבה ממושכת מול המחשב. באסה. מקווה שאצליח להוריד את העודפים".
עוה"ד של האישה רפי שדמי וסיוון שמר השליכו יהבם על הטענה הכי בומבסטית בישראל שהגבר אלים והאישה נמלטה ממנו כי לא היתה לה ברירה….. עדנה קרנבל מתעבת את עורכי הדין האלה שמעלילים על גברים טענות שהם אלימים. ועל זה הם גבו $300,000 מהגברת שחף זמיר? על טענות לעוסות שהאבא אלים ושהיא נמלטה לישראל?
הנה החוטפת, שחף זמיר, ניהלה רומן עם זין מקסיקאי וכשהסתיים הניאוף חטפה את הילדים לישראל. היום היא מזילה דמעות.
והנה 2 עורכי הדין שגבו $300,000 לתיק חטיפה פשוט.
גדי וזמיר נישאו בניו יורק בשנת 1999. שני בניהם, שון (בן 8.5 בעת ההכרעה) וניב (בן 5.5), נולדו בארה"ב וגדלו שם עד מרץ 2015. ביום 4 במרץ 2015, שחף לקחה את הקטינים מבית הספר בצהרי היום, עלתה איתם על מטוס לישראל, וכפתה את הניתוק מאביהם ללא ידיעתו או הסכמתו. היא סיפרה לילדים שהם נוסעים לחופשת פורים.
גדי הגיש תביעה בתמ"ש זה לפי אמנת האג לשיבת הקטינים לארה"ב.
גדי התובע טען שההרחקה בוצעה שלא כדין, בחוסר ידיעתו המוחלטת ובהתעלם מזכויותיו השוות כהורה משמורן. הוא לא הסכים למעבר הקטינים לישראל. המסמכים שחתם בקונסוליה בדצמבר 2014 היו בלחץ האם בשל מצבה הנפשי הרעוע, ולא היוו אישור למעבר קבע. כל הראיות מעידות על תכנון חד-צדדי של האם: השינוי של כרטיסי הטיסה מחופשת הקיץ למרץ (פורים), הוצאת דרכון ישראלי לבן בלי ידיעתו, פנייה לעו"ד גלית מוסקוביץ בסתר. הוא לא השלים עם המעבר ופעל מיידית בהליכים בארה"ב ובישראל להשבת הקטינים.
טענות שחף (הנתבעת): גדי הסכים למעבר. המסמכים בקונסוליה הם הוכחה ברורה. כרטיסי הטיסה נרכשו על ידי שניהם. היא נמלטה ממצב של אלימות קשה מטעם גדי. גדי השלים עם המעבר: שלח "ברכת דרך", שלח חלק ממיטלטלי הילדים, לא הגיש תביעה בחודשים. הקטינים שוהים בישראל קרוב לשנה, התערו כאן. החזרתם תגרום להם נזק חמור.
השופטת דחתה את טענות שחף בהחלטה ברורה ומפורשת. היא בחנה את רצף הזמנים, את כל הראיות, והגיעה למסקנה שהרחקה זו הייתה שלא כדין. ראיות המפתח לא היו משכנעות. המסמכים בקונסוליה (דצמבר 2014) הם שטנצים שלא ניתן להוציא מהם הסכמה ברורה. כרטיסי הטיסה היו "הלוך ושוב" למשך הקיץ, ולא בכיוון אחד. האישה ביצעה שינוי כרטיסים חד-צדדי. שחף שינתה את מועדי הטיסה מקיץ ללא ידיעתו של גדי, בדיעבד. היא הוציאה דרכון בחשאיות, בחתימתה בלבד, ללא ידיעתו של גדי. היא שלחה הודעת טקסט משדה התעופה לסבתא (אמו של גדי) "אני על מטוס לישראל עם הילדים," והסבירה את הסיבות. זו הודעה המעידה על קיום מעשה ללא הסכמה.
שחף פנתה לעו"ד גלית מוסקוביץ' בבקשה "please help me get the boys and go to Israel" וביקשה ממנה לא לספר לגדי.
בשנה שלאחר ההרחקה, גדי הביע עצב אבל גם נחישות. תכתובות אלה אינן מעידות על השלמה.
מר יעקב פרי (חברו של גדי) העיד כי שחף טלפנה אליו לאחר ההרחקה וביקשה ממנו המלצות על עורכי דין, עובדה המעידה שהרחקה זו הייתה בלא הסכמת גדי.
"בחינת מארג הראיות שהתבררו בהליך מעלה כי מדובר בהכנה מבעוד מועד של האם למעשה ההרחקה ופעולה חד צדדית מאחורי גבו של האב ללא ידיעתו וללא הסכמתו, וזאת באופן מכוון." המסמכים בקונסוליה הם סטנדרטיים, נחתמו 3 חודשים לפני ההרחקה, וכרטיסי הטיסה הם הלוך-חזור לקיץ. לו הייתה הסכמה כה ברורה, מדוע שחף הייתה צריכה לפעול בחשאי?
השופטת קבעה בבירור כי גדי לא השלים עם מעשה החטיפה: בימים הראשונים שלאחר ההרחקה, גדי כתב לשחף תכתובות המעידות שהוא סובל ומתייסר. בשבוע אחד בלבד (ביום 9 במרץ) הוא כתב: "את לקחת ממני את כל עולמי… את חטפת את הילדים… זה לא משנה עם זה יקח שנים או עשרות שנים אני לא הרפה ממכם." הוא הגיש תלונה משטרתית נגד שחף על חטיפת הילדים. הוא פנה לרשויות בארה"ב וביקש סיוע בהתאם לאמנת האג. הוא הוציא צו בהליכים בבית משפט בארה"ב. 11 חודשים לאחר ההרחקה, הוא כתב: "חטפת לי את הילדים כבר 9 חודשים".
השופטת דחתה בתוקף את הטענה כי מיטלטלין שקבלו והמכתבים הרגשיים הם הוכחה על השלמה: "הדברים קשים לקריאה, והם מעידים יותר מהכל על המצב הנפשי המעורער והקשה ביותר בו נתון היה האב 10 ימים בלבד לאחר ההרחקה. אך לא ניתן לראות בתכתובות הללו במנותק מכל הראיות הרבות מאוד שצורפו… כמטות את הכף באופן שיש בו להעיד כי האב השלים עם החטיפה. מספר ימים לאחר התכתובות הללו כבר מעלה האב שוב ושוב את טענותיו כלפי החטיפה ופונה לרשויות בארה"ב… האב לא שוקט על שמריו ולו לרגע אחד."
גם טענת שחף כי החזרת הקטינים תגרום להם נזק חמור נדחתה לגמרי: השופטת הדגישה כי הנטל ההוכחה על טוענת החריג הוא כבד מאוד, והפסיקה קובעת שחריג זה חייב לנבוע מהחזרה למדינה, לא מפרדה מהורה או מניתוק ממישהו. "כוונת חריג החשש החמור היא כי מדובר בחשש מהחזרת הקטין למדינה ממנה נחטף ולא חשש הנובע מהחזרתו להורה ממנו נחטף או ניתוקו מההורה החוטף."
טענות שחף לגבי אלימות של גדי נדחו כי הגברת יכולה לדון בהם בהליך משמורת מתאים בארה"ב. כנ"ל לגבי מסוגלות הורית. השופטת קבעה שזה לא שייך לאמנת האג. זה יעלה להליך בארה"ב.
טענה נוספת של הגברת שלגדי יש קשיים כלכליים. גם זה נדחה כי לא הוכח נזק ממשי.
להלן פסק הדין: