השופט אושרית רוטקופף קבעה שלציבור יש ענין ציבורי בפרסום מידע על אתרי שידוכים לנערות ליווי עם שוגר דדיז. ת”א 70605-11-18. 

מדובר בשתי נתבעות פוסטמות מעיתון ידיעות אחרונות, אסתר גולדמן וליאור אילתי, שהחליטו לעשות “תחקיר” מה קורה באתר של שוגרדדיז, והממצאים שלהם היו מדהימים….  גברים מציעים לנשים מפגש חד פעמי עבור כסף, ולא מציעים לגולדיגריות הצעות ארוכות טווח למימון כספי תמורת מין.

לשם כך המטומטמות פתחו פרופילים, וניסו לשדל גברים ושיטת הפיתוי שלהן היתה מאוד בוטה, והן גררו את המתכתבים איתם בלשון להצעות חד פעמיות לסקס.

אחר כך הן כתבו כתבה בה הכפישו את בעלי האתר שהם נותנים פלטפורמה לזנות.

 

 

 

פוריטניות מינית של צרעות פמינאציות, כולל השופטת הפמינאצית

שימו לב ההצעות שקיבלו השתיים ללילה אחד היו החל מ 10,000 ש”ח ומעלה.  זה הרבה יותר ממה שהשופטת אושרית רוטקופף (שפרשה) מקבלת כיום לשעה כבוררת.

בעלי האתר תבעו את השתיים בלשון הרע והפסידו…  השופטת אושרית רוטקופף (כיום כבר לא שופטת.  זרקו אותה) הזדעזעה מזה שגברים מציעים כסף למפגש חד פעמי, בניגוד למטרות המוצהרות של האתר שהגודליגריות תקבלנה הצעות למימון ארוך טווח.

השופטת אושרית רוטקופף לא הזדעזעה בכלל מכך שיש נשים שמציעות לגברים מפגשים חד פעמיים לסקס, ולא הפריע לה בכלל שה”תחקיר” התמקד רק בגברים שמציעים, ולא היה כל ניסיון לפתוח פרופילים של גברים ולדוג נשים שמציעות את הכוס והתחת שלהן למכירה.

השופטת דחתה את התביעה כי לטעמה הוכח שהיו הצעות למין חד פעמי (להבדיל ממין לטווח ארוך, תמורת כסף), וקבעה שיש ענין ציבורי לפרסם אודות האתר, כלומר מבחינתה צריך לעשות פרסום לאתר כדי שבנות תוכלנה לדעת איפה למצוא ספונסורים שוגרדדיז.

הנתבעות טענו באמצעות עו”ד שירה בריק-חיימוביץ’, כי הכתבה נגעה לתופעה שיש בה עניין ציבורי רב וכי היא נוסחה כך שלא תאשים את בעלי האתר במעשה הפסול. “מצער שבמקום לערוך בדק בית רציני ולפעול על-מנת למגר תופעות פסולות ושליליות אלו הפושות באתר ההיכרויות שלהם ממנו הם מרוויחים כסף – בוחרים התובעים לתבוע בגין חשיפתן”.

השופטת אשרית רוטקופף מבית-משפט השלום בפתח-תקווה קיבלה את טענות ההגנה ודחתה את התביעה.

“לאחר שבחנתי את חומר הראיות הרלוונטי, מסקנתי הינה שעלה בידי הנתבעות כדי לעמוד בנטל הנדרש להוכחת היסוד הראשון להקמת ההגנה של סעיף לחוק,
הוא יסוד האמת בפרסום בכל הקשור לקיומה של תופעה לפיה מנויי האתר פונים למשתמשות האתר בהצעות ישירות או עקיפות לקיום יחסים מיניים תמורת תשלום כספי”, כתבה השופטת. “הנני מוצאת כי הסתמכות הנתבעת במקרה דנן התבסס על תוצרי פעולות התחקיר שנערכו על ידי הנתבעת 2 במסגרתן היא פתחה כאמור מספר פרופילי משתמשות (דיילת אוויר צעירה, אם חד הורית וצעירה בת 18), כשבהמשך לכך החלו פניות מצד מנויי האתר והתפתחה התכתבות במערכת ההודעות של האתר ו/או בווטסאפ”.

הנתבעות, מציינת השופטת רוטקופף, הציגו לבית-המשפט תיעוד של פניות בעניין “הצעות לקיום מגע מיני או קשר אינטימי תמורת תשלום כספי”, כולל הצעה לתעריף של 500 שקלים לשעה; הצעה לתעריך של אלף שקלים למפגש ראשון ולאחר מכן “משהו שבועי”; שאלה לגבי קיומם של קעקועים כ”נתון” שיעלה את המחיר; תעריף “עגול” של 10,000 ש”ח וכן עזרה בתשלום דמי שכירות; הצעה “לתמוך כספית” כולל סכומים מוגדרים שננקבו בהמשך להצהרת המנוי כי הינו מחפש “קשר כיפי זורם”; והצעות ל”עזרה כספית לפי מפגש” תמורת “סקס טוב איכותי…. וכבוד הדדי”.

בנוסף נמצא כי הפרסום חוסה גם תחת הגנת תום הלב, בין היתר משום שכותרת הכתבה שיקפה באופן תמציתי את התחקיר, כיוון שבכתבה הובהר שאין היא מאשימה את בעלי האתר, כיוון שהכתבה הסתייגה לכל אורך הדרך והזכירה כי משתמשים אחרים באתר פעלו אחרת והן משום שתגובת בעלי האתר הובאה באריכות, תגובה “אשר עיון בה מטה את הכף לשלילת טענת התובעים לפרק זמן דחוק שניתן להם להעבירה”.

“דומה שדווקא התנהלות התובעים היא שלקתה בחוסר תום לב בשעה שהאחרונים הודו בעדותם כי לא אמרו אמת בראיונות שיווק של האתר שנערכו עימם”, ציינה השופטת. “[…] בקשר עם ‘ציון סף’ של יופי שיינתן לנשים שמתחתיו הן לא יהיו זכאיות להירשם לאתר ו/או עם בדיקה כלכלית חיצונית שנערכת לגברים טרם אישור הצטרפותם”.

השופטת רוטקופף הטילה על התובעים הוצאות משפט ושכר-טרחת עו”ד בסך 20 אלף שקלים.  70605-11-18.

היום אושרית רוטקופף לא עובדת יותר כשופטת והיא משכירה שירותיה לפי שעה כבוררת.  זה לא זנות?  מי ירצה לשכור את שירותיה כשהיא פמיניסטית רעילה….

https://www.the7eye.org.il/488749

להלן הכתבה של אסתי גולדמן וליאור אילתי

פורסם בידיעות 30/10/2017

שימו לב מה מפריע ל 2 הפוסטמות….  שהן לא מקבלות הצעות לזוגיות ארוכת טווח למין תמורת תמיכה כלכלית.  מפריע להם שהגברים רוצים לשלם עבור לילה אחד.  מה שהן מסתירות מהקהל שגבר צריך לבדוק את הסחורה.

אף שוגר דדי לא ייקח מישהי ישר על ההתחלה בלי לבדוק אם יש כימיה.  ואף בחורה לא תצא לדייט, בלי לדעת שהיא לא מבזבזת את הזמן שלה ולא מקבלת כסף עבור זה.

ושיא הצביעות זה שהן לא פתחו פרופילים של גברים לפתות נשים כדי “לחקור” למה נשים מוכנות לקבל כסף תמורת מפגש.

 

להלן פסק הדין:

בית משפט השלום בפתח תקווה
ת”א 70605-11-18 אינטרדייט בע”מ ואח’ נ’ ידיעות אינטרנט ותקשורת דיגיטלית בע”מ ואח’

 

בפני	כבוד השופטת אשרית רוטקופף
תובעים		1. אינטרדייט בע”מ 2. יובל כץ 3. דניאל ברוניצקי ע”י ב”כ עוה”ד אחז אגם
נגד
נתבעים		1. ידיעות אינטרנט ותקשורת דיגיטלית בע”מ 2. אסתי גולדמן 3. ליאור אילתי ע”י ב”כ עוה”ד ליבליך מוזר ואח’

 

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בתביעה לפיצוי כספי בגין פרסום כתבה שנטען כי היא עולה כדי לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

 

 

• רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

 

1. התובעת מפעילה מספר אתרים באינטרנט עליהם נמנה בזמנים הרלוונטיים לתביעה אתר היכרויות בשם “ריצ’דייט” (להלן: אתר ריצ’דייט או אתר ההיכרויות של התובעת בהתאמה). התובעים 2 ו-3 הינם הבעלים של התובעת.

 

2. הרעיון בבסיס אתר ריצ’דייט כפי שהוא מוצג ומשווק על-ידי התובעת באמצעי מדיה שונים הינו של אתר היכרויות המתיימר להפגיש בין גברים בעלי ממון לבין נשים צעירות ובתוך כך נושא את המוטו (מׅימְרה) – “המקום בו יופי ועושר נפגשים”.

 

3. הנתבעת הינה חברת תקשורת המפעילה את אתר החדשות YNET והנתבעות 2 ו-3 הועסקו בזמנים הרלוונטיים בנתבעת 1.

 

4. ביום 30/10/17 העלתה הנתבעת 1 כתבה שהנתבעות 2 ו-3 מוצגת בה כאחת מעורכותיה שכותרתה – “היכרות לעשירים או מין בתשלום? בדקנו את אתר ריצ’דייט” (להלן: הכתבה או הפרסום בהתאמה). במרכז הכתבה הוצג תחקיר בו הובאה השתלשלות של מספר אינטראקציות בין הנתבעת 2 באמצעות מספר פרופילים שונים שפתחה באתר התובעת לבין מספר מנויים באתר שיצרו עימה קשר ובתוך כך, הציעו לה בצורה ישירה או עקיפה, קיום יחסי מין או ניהול קשר אינטימי תמורת תשלום כספי.

 

5. לטענת התובעים במסגרת תביעתם דנן, הכתבה שכבר כותרתה עצמה נועדה לפגוע בהם באופן ישיר, הינה בגדר כתבה מגמתית ברורה ונדמה לכאורה כי קיימת יד מכוונת נחבאת מאחורי הקלעים אשר מטרתה היא פרסום כתבה זו. הכתבה כתובה באופן חד צדדי ובוטה כאשר מטרתה היחידה הייתה להכפיש את שמם של התובעים. לא זו בלבד ששמו של התובע 2 הוכנס מתוך כוונה לתביעה אלא שהתובעים מוכַּרים כבעלים של האתר וכן של אתרים אחרים ועצם איזכור האתר בהקשרים כה שליליים פגעו בשניהם. הכתבה מופיעה באופן המסלף את העובדות כאשר ברור כי נועדה לגרום לתובעים לנזקים כבדים, לשמם, לתדמיתם ולעיסוקם.

 

ה”תחקיר” (אשר ברור שאין בינו ובין תחקיר דבר וחצי דבר) שנעשה, כוון באופן ברור על מנת להביא את התוצאות המצופות בכתבה וזאת מבלי כלל להידרש להגיע לאמת עצמה.

 

הכתבה לקחה תופעה זניחה ושולית שניתן לראות שקיימת גם באתרים נוספים, בה אנשים עושים שימוש לרעה בפלטפורמה של התובעת והציגה אותה כאילו מדובר בדבר מקובל ורווח באתר ריצ’דייט וכאילו מדובר בפעילות העיקרית של האתר. ניתן לראות היטב כי על מנת להגיע למסקנות אותה טוענת הכתבה, ניסתה הנתבעת 2 באופן ברור ובוטה לשדל את האנשים באתר על מנת שיתאימו לרצונה ולדברים אותה ניסתה לומר. אמירות רבות אותן ניתן לראות בכתבה הינן אמירות אותן משכה הנתבעת 2 את המצולמים לסוג של שיחה אשר מכוון מין.

 

lawdata – דטהחוקבפועל ביקשו הנתבעות בכתבה לשפוך את דמם של התובעים, בניגוד לכללי האתיקה העיתונאים המקובלים, ותוך ניסיון להכתיב את דעותיהן האישיות על הכתבה. מילא, אם עסקינן בכתבה שהייתה טור דעה, אולם כאשר המסווה של הכתבה הוא שוב “תחקיר” עיתונאי, מדובר בסילוף קיצוני של העובדות. הרי את אותו “תחקיר עיתונאי” ניתן היה לעשות בכל אתר היכרויות מכל סוג. גם באתר היכרויות שאיננו מיועד לתחום ספציפי, בדומה לאתר זה זוכה וודאי, כך ניתן להניח, לשיחות רבות מסוג זה, ולא בכדי.

 

כן, נטען כי הבחירה של אנשים בודדים לעשות באתר שימוש שאינו בהתאם לתנאי השימוש באתר, הוא פסול ונוגד את דרך עבודתו של האתר וככל שהתובעים יודעים על כך הם מרחיקים את אותם גורמים. באתר חברים עשרות אלפי גולשים והשימוש של בודדים בפלטפורמה לצורך שימושים שליליים החורגים מהתקנון, וודאי שאינו מעיד על הכלל. מעבר לכך התובעת פועלת בצורה שוטפת לטפל באותם ‘עשבים שוטים’ על בסיס יומי.

 

הניסיון להציג את הפלטפורמה של התובעים כמי שמנסה “להוזיל” את דרך ההתקשרות הזו, ולפשט אותה כמערכת היוזמת מין תמורת כסף (דבר שאינו חוקי כלל ועיקר) הינו ניסיון ברור לפגוע בתובעים ולהזיק להם והדבר באו לידי ביטוי באמירות כגון “המטרה הרשמית”, “אלו פני הדברים בחלק גדול מההיכרויות שם” ו-“שם מתנהלים בחופשיות יחסית שם”.

 

כן, נטען כי למרות שאחד התיאורים אשר הוצגו בכתבה הינו של קטינה, לא בחרו הנתבעות להגיש תלונה כנגד אותו אדם אשר אין כל עוררין שעבר על החוק. ברור מכך כי המטרה של הנתבעות הייתה ליצור עיתונות זולה, ודאי שלא להילחם בתופעה שלטענת הנתבעות יש להילחם בה. הבחירה להציג מקרים בודדים ומועטים כאילו מדובר בפעילות רווחת באתר הינו שינוי ברור של האמת ובריחה מהמציאות האמיתית באתר.

 

על רקע האמור, נטען כי הפרסום מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. לתובעת נגרמו פגיעה וזילות למותג “ריצ’דייט” שנבנה בעמל לאורך השנים. פרסום הכתבה הביא לפגיעה תדמיתית וכלכלית; כך, לא זו בלבד שהאתר קיבל פרסום שלילי והתובעים נדרשו לשקם את התדמית עליה עבדו לאורך שנים אלא גם ברמה האישית. התובעים נאלצו לענות לשאלות של חברים ובני משפחה אודות המעורבות שלהם בקידום פעולות אסורות על-פי חוק. הכתבה אף ציינה את שמו של התובע 2 בפירוש והדבר גרם לתחושה קשה ובושה, הן כלפי אותם מכרים ואפילו עבור משפחות התובעים. הפגיעה בתובעים אף החמירה נוכח זאת שהכתבה “רצה” בכל ערוץ אפשרי.

 

סכום הפיצוי (ללא הוכחת נזק) לו עתרו התובעים עמד על סך 300,000 ₪ כשבעניין זה נטען כי חלה כוונת זדון שכן הכתבה נעשתה על מנת לפגוע במזיד בשמם הטוב של התובעים ובמקרה דנן הנתבעות ידעו בוודאות כי הוצאת הדיבה תהווה פגיעה במשלח ידם.

 

6. במסגרת טענות ההגנה של הנתבעות, נטען בין היתר, כי אין בפרסות הכתבה כל לשון הרע ועל-כן דין התביעה להידחות. הכתבה דיווחה על תופעת מטרידה בה גברים משתמשים באתר ההיכרויות של התובעת כבזירת פעולה עבור השגת מין בתשלום. בפועל, זהו האופן בו חלק ניכר מההיכרויות מתרחשות. זאת ועוד, הוכח עד כמה חשיבות התחקיר גבוהה כאשר מספר גברים פנו אל הפרופיל של תחקירנית העיתון בפלטפורמת אתר האינטרנט לאחר שהוצגה כבת 15.

 

הנתבעות בקשו להדגיש את זאת שהפרסום הנטען לא האשים את התובעים בגרימתם המכוונת של המפגשים הפסולים (אם כי ניתן היה לגרוס כך מעצם טיבו של האתר וההצהרות המובאות בו); הפרסום הנטען לא האשים את התובעים ברצון מקורי לנהל אתר בו מושגים שירותי מין בתשלום וכיוצא בזה. כל שהביא התחקיר לידיעת הציבור הרחב הוא את התופעה שמתרחשת בפועל באמצעות הפלטפורמה.

 

הנתבעת 1 התנסחה באופן לגיטימי בדווחה על תופעה שיש בה עניין ציבורי רב שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת. יתרה מכך, הפרסום הנטען הבהיר כי את יחסי המין תמורת תשלום משיגים הגברים העושים שימוש באופן לגיטימי. כך, בין היתר, צוינה בכתבה המטרה הרשמית של האתר – הפגשה בין נערות יפות לבין גברים עשירים וכן הובהר שאין האשמה של בעלי האתר אלה שבפועל מדובר, לא פעם, בפלטפורמה נוחה לקניית שירותי מין.

 

התביעה היא בגדר ניסיון לבצע תעלול אקרובטי פסול כדי להביא לניתוק דברים מהקשרם שעה שיש בכתב התביעה ציטוט חלקי פסקאות באופן סלקטיבי תוך התעלמות מוחלטת מהסתייגויות שונות שהובאו בטקסט. כתב התביעה נשען על פרשנות סובייקטיבית מפליגה ומרחיקת לכת של התובעים לפרסום ושהינה נטולת נפקות על-פי דין.

 

מצער שבמקום לערוך בדק בית רציני ולפעול על מנת למגר תופעות פסולות ושליליות אלו הפושות באתר ההיכרויות שלהם ממנו הם מרוויחים כסף – בוחרים התובעים לתבוע את הנתבעות בגין חשיפתן. משהדברים מתרחשים תחת עינם הפקוחה (או העצומה) של התובעים – מוטב היה שהיו מודים לנתבעות על התחקיר, מפנימים ומסגלים אמצעים למניעתם של המעשים. אמנם נכון שככל הנראה גם אתרי היכרויות אחרים משמשים לעיתים למעשים פסולים של יצירת קשר לצורך השגת שירותי מין או קשרים מיניים תמורת “תמיכה כלכלית”. אולם, כפי שהוסבר לעיל, האופי הנישתי של אתר התובעת המחבר בין בעלי ממון דווקא – לנשים יפות, יש בו להעצים את התופעה באופן משמעותי.

 

מהתחקיר עלו ממצאים מדאיגים: גברים פנו אל פרופילים של נשים שנפתחו באתר והציעו הצעות מיניות תמורת תשלום; חלק מהגברים טענו כי אינם מעוניינים ב”דייטים” והם משלמים עבור יחסי מין; כשנתקלה התחקירנית בגבר שלא חיפש לתמוך במישהי תמורת מין והתכתב בצורה נעימה ולא בוטה – צוין הדבר בתחקיר בהגינות. לתובעים ניתנה אפשרות תגובה ותגובתם הארוכה פורסמה באופן הגון, ראוי ובפרופורציה לפרסום הנטען. בכך יש להעיד על תום הלב המלא בו נעשה הפרסום הנדון.

 

במהלך התחקיר עלה כי היה קשה “להכיר” גברים שמעוניינים להיפגש ל”דייט” אמיתי במקום ציבורי שכן רובם חיפשו יחסי מין בתמורה לתשלום או במילים מכובסות – “תמיכה” או “סיוע” והציעו מיידית להיפגש במקום מגוריהם. ניכר היה שהגברים באתר התנהלו בחופשיות יחסית, ללא חשש מסנקציה מצד בעלי האתר, ומשתמשים בפלטפורמה זו כדי להציע הצעות מגונות לרבות סכומי כסף עבור “פגישה”, מין מזדמן או “סדרת מפגשים קבועים” במחיר מיוחד, כאילו שמדובר במנוי לשירות לגיטימי כלשהו. חלקם בקשו מיד תמונת עירום וכל זאת עוד לפני שניהלו שיחה שמשמעותה אינה במישור המיני.

 

כן טענו הנתבעות כי באם התובעים אינם יודעים את מה שמתרחש באופן שגרתי ונפוץ מתחת לאפם באתר ההיכרויות שלהם – יש בכך טעם לפגם; אם הם יודעים והחליטו להעלים עין כדי לא לפגוע בהכנסותיהם – יש בכך טעם לפגם; אם כך כיוונו שיהיה – יש בכך טעם לפגם. כך או כך – המענה אינו אמור להיות הגשת תביעה כנגד אמצעי התקשורת ששיקף את המתרחש.

 

על בסיס האמור טענו הנתבעות כי עומדת להם הגנת ‘אמת דיברתי’ לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וכן הגנות סעיף 15 על חלופותיו השונות, ובין היתר, על רקע הצפת עניין ציבורי בתחקיר שנעשה בתום לב. כן, נטען כי ככל שנגרם לתובעים הנזק הנטען, הרי שהוא נגרם בשל התנהלותם ומחדליהם בלבד.

 

 

• דיון והכרעה:

 

7. עוד טרם שאפנה לבחינה הממוקדת של הפרסום העומד במרכז המחלוקת בתיק דנן, אביא תחילה בפתח דיוני זה את יסודות עוולת לשון הרע כפי שמעוגנות בהוראות החקיקה והפסיקה.

 

8. פרסום מהווה לשון הרע, אם וכאשר הוא מקיים את אחד מהתנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע הקובע:

 

“1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;”

 

סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום וקובע, כי:

 

“(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.”

 

במסגרת סעיף 3 הודגש כי “אין נפקא מינה, אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה“.

 

את בחינת השאלה אם פרסום מסוים מהווה לשון הרע יש לערוך בארבעה שלבים:

 

בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. בשלב השני, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים “לשון הרע” על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה “פרסום” כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. בשלב הרביעי והאחרון, וככל שהפרסום ממלא אחר תנאי שלושת השלבים הקודמים, יש לבחון את שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע (ר’ ע”א 89/04 יולי נודלמן נ’ נתן שרנסקי [פורסם במאגרים] (4/8/08)).

 

על האבחנה בין החלופות השונות המנויות בסעיף 1 לחוק עמד בית המשפט העליון בע”א 1104/00 אפל נ’ חסון, פ”ד נו(2) 607); כך נקבע כי החלופה הראשונה סעיף 1 לחוק  המדברת על השפלת אדם בעיני הבריות הינה בבחינת ‘חלופת סל רחבת היקף’, בעוד שלוש החלופות הנוספות הן ספציפיות. כן, נקבע בפסק הדין האמור כי הוכחת פרסום אשר יש בו לשון הרע לא מחייב פגיעה או גרימת נזק ודי שהנפגע יוכיח כי הפרסום “עלול” היה לפגוע.

 

בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום. חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו המסר עימו נותר הנחשף אליו (ר’ ע”א 751/10 פלוני נ’ דיין-אורבך [פורסם במאגרים] (8/2/12)). כן, הובהר כי המענה לשאלה היא מה משמעותן של המילים בעיני האדם הרגיל אינן בבחינת ענין של פרשנות במשמעותה המשפטית אלא מה שהאדם הרגיל מסיק, ללא ידע מיוחד, נקרא, בדרך-כלל המובן הטבעי והרגיל של המילים, אך תדיר יותר העוקץ אינו כל כך במילים עצמן, אלא בכך מה האדם הרגיל עשוי להסיק מהן, וגם דבר זה רואים כחלק מן המובן הטבעי והרגיל. כן, נקבע גם כי הפרסום נבחן בכללותו, לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו; כך, למשל, צוין כי המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו (ע”א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, פ”ד לא (2) 287)).

 

כן, יצוין כי ביחס לפרסומים בעלי אופי עיתונאי, הוטעם בפסיקה כי חשיבותה של עיתונות אינה מתמצה במתן ביטוי לדעות שונות. אחד מתפקידיה המרכזיים הוא דיווח על אירועים, עובדות ותהליכים המתרחשים בחברה. רוב המידע המגיע לציבור כמו גם התחקירים, החשיפות, הדעות והעמדות, מקורם בתקשורת שכן חופש העיתונות הוא הפלטפורמה שעל גביה זורם המידע (ר’ דנ”א 2121/12 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין [פוסם במאגרים] (18/9/14).

 

9. להלן אפנה לבחינת שאלת קיומו של לשון הרע על פי אמות המידה האמורות, ביחס לכתבה העומדת במרכז ענייננו. התובעים העלו טענות כלליות כנגד אופי הכתבה והמגמתיות שבה וכן שילבו בכתב התביעה את הציטוטים מתוכה המהווים לשיטתם לשון הרע. על רקע זאת, מצאתי להביא את מלוא הכתבה תוך תיאור התמונות/תצלומים ששולבו בין פסקאותיה ותוך הדגשת החלקים הרלוונטיים (הדגשות שכולן אינן במקור – א.ר) לצורך הדיון בפרשנות הביטויים ובחינת ההגנות הרלוונטיות בהמשך.

 

כותרת הכתבה הייתה כאמור: “היכרות לעשירים או מין בתשלום? בדקנו את אתר ריצ’דייט“, כשבכותרת המשנה (המובלטת) נכתב כך:

 

“לא מעט רעש עשה אתר ההיכרויות ריצ’דייט כשהושק והבטיח לשדך בין גברים מבוססים לנשים שנראות טוב ומחפשות בן זוג עם חשבון בנק שמן. אבל מהר מאוד האתר הפך לזירת פעולה גם עבור תעשייה של מין בתשלום וגברים שלא רוצים בכלל לשמוע על דייטים, אלא רק על פגישה דיסקרטית במלון תמורת אלפי שקלים. התחקיר שפורסם הבוקר ב”ידיעות אחרונות“.

 

[הערה: אחרי הפסקה האחרונה הנ”ל שולב סרטון וידאו תחתיו צוין “הכתבת אסתי גולדמן מסכמת את החוויה”].

 

“לא בא לי להישאר חרמן בסוף הערב”, מבהיר אבי מראש את התנאים בהתכתבות איתו, לפני הדייט הראשון — הוא משלם, והאישה צריכה לספק תמורה. מבחינתו, מדובר בזנות לכל דבר. בהבדל אחד קטן: הוא מצא אותה בדרך לגיטימית באתר ההיכרויות ריצ’דייט שסיסמתו — “האתר להיכרויות שבו יופי ועושר נפגשים”. כלומר, המטרה הרשמית היא להפגיש בין נערות יפות לבין גברים עשירים. מה שנקרא “שוגר דדי” ו”שוגר בייבי”. בפועל, מתברר מהתחקיר שערכנו בשבועות האחרונים, לא פעם מדובר בפלטפורמה נוחה לקניית שירותי מין מנשים. נבהיר, אנחנו לא מאשימים את בעלי האתר כי זו הכוונה המקורית שלהם, אבל בפועל אלו הם פני הדברים בחלק גדול מההיכרויות שמתרחשות שם.

 

זאת כנראה גם אחת הסיבות לכך שכמעט בכל פעם שניסינו לקבוע בליינד דייט במקום ציבורי כדי להכיר את הגבר מהצד השני של המקלדת, ברגע האחרון ה”עשירים” המיועדים הבריזו. אחד מהם גם הסביר שהוא לא מבין למה צריך דייט, אם הוא משלם עבור סקס. כמובן, לא נטען שכל הגברים באתר הם כאלה, רק שעושה רושם שהם מתנהלים שם בחופשיות יחסית. כבר משלב ההיכרות הראשונית, היו בהם כאלה שהציעו סכומים שונים עבור פגישה, עבור מין מזדמן ועבור סדרת מפגשים במחיר מיוחד. כמו בכל מקום שבו ישנם גברים, היו גם פדופילים ספורים, אבל לזכותו של האתר ייאמר שאלה נחסמים מיד ברגע שעולים עליהם.

 

[הערה: אחרי הפסקה האחרונה הנ”ל שולבה תמונה של הנתבעת 2 כשהיא מציגה מחשב נייד]

 

“מה, לא בא לך?”

הפגישה עם אבי שאותו הכרתי דרך האתר נערכת בבית קפה בשדרות רוטשילד בתל־אביב. מקום מספיק ציבורי, למקרה שמשהו ישתבש. לפני הפגישה, הוא שולח שלל הודעות ווטסאפ ותמונות: כאן הוא נוהג במרצדס שחורה עם גג נפתח, שם הוא בפלג גוף עליון עירום ומכווץ את שפתיו לנשיקה. “אני הרבה יותר טעים מאיך שאני נראה”, הוא מסמס ודורש שיחת וידיאו. משנדחה באדיבות, הוא ממשיך להמטיר הודעות: “לא בא לי להרגיש סרסור־זונה כזה, כמובן שאם נעוף אחת על השנייה וניקח את זה קדימה אני אעזור לך בכל מה שתרצי. אבל את הדברים האלה בודקים על ידי מגע. אם יהיה חיבור וכיף נמשיך אליי ונתפוצץ ביחד”.

 

שעת לילה מאוחרת בבית הקפה על השדרה. אבי, בשנות השלושים לחייו ואב לילדים שאת תמונותיהם הוא מציג בגאווה, מתרברב שהוא עובד בשיווק כמנהל ויש מתחתיו הרבה עובדים. הוא עונד טבעת יהלומים מנצנצת שחונקת את אצבעו, ועל ידו הימנית שעון רולקס יוקרתי. “אני רווק”, הוא טוען, אבל מדי פעם במהלך הדייט נפלטת לו המילה “אשתי”. אחרי שלב האוכל — הוא הזמין המבורגרים, היא סלט — אבי פוצח בסדרת הצהרות ושאלות לא נעימות. “אני בן אדם מיני”, “מה, את ילדה קטנה?” “מתי בפעם האחרונה עשית סקס?” “מה, לא בא לך? אז נעשה דברים שקשורים לסקס בלי חדירה“. כשהוא מזהה סימני מצוקה מעברו השני של השולחן, הוא מתעצבן: “תפסיקי להיות ככה עם הידיים שלובות”, הוא דורש־גוער. “זה מפריע לי! אני לא מלחיץ אותך. אם את לא רוצה מין היום, כנראה את לא תרצי לעולם”. הדייט מסתיים והצדדים נפרדים. לתמיד, יש לקוות.

[הערה: אחרי הפסקה האחרונה הנ”ל שולבה תמונת מסך של חלק מההתכתבות של התחקירנית עם מנוי בו הוא ביקש לראות תמונה שלה]

 

חזרה קלה בזמן. נתקלנו באתר הזה לראשונה לפני זמן מה והחלטנו לבדוק מה באמת קורה בו. אפשר לטעון בעד או נגד הקונספט הזה של “שוגר דדי”, ובוודאי שאין דרך למנוע או להילחם בתופעה. אבל רכישת שירותי מין מנשים, היא עניין אחר לגמרי. גם משום שישנן נשים שמתחילות כך, ומתגלגלות מהר למעגל הזנות. לפני חודשים אחדים אישרה הכנסת את חוק חסימת אתרים המשמשים לביצוע עבירות, כאשר על פי פרשנויות שונות גם אתר שמתבצע בו סחר שכזה עלול לספוג את הסנקציות.

 

בשבועות האחרונים פתחנו באתר שלושה פרופילים. הראשון של סטודנטית שגרה באזור המרכז. תוך דקות, הגיעו עשרות הודעות ממחזרים שונים בני 35־60. לרוב הם הסתפקו במשפטי היכרות בסיסיים, וביקשו לעבור לתכתובת בווטסאפ. היו גם כאלה ששיגרו מיד את ההצעות המגונות: “1,000 שקל לשעתיים היום“, למשל. או: “עשרת אלפים שקל פלוס בונוס של אלפיים על קעקועים“. שוק בשר.

 

רבים ממשתמשי האתר מבטיחים עשרות אלפי שקלים או פינוקים יקרים, ועל הדרך מנסים לשדל את הבחורה שמולם לשיחות סקס, או מבקשים לקבל תמונות אינטימיות. ברגע שסורבו, רובם פשוט נעלמו יחד עם הכסף והפינוקים המובטחים. למשל מתן, שטען שיש לו שתי חנויות לתכשיטי זהב, והבטיח הרים וגבעות. “איזה ציצים!” הוא פותח. “כמו שאני אוהב. תגידי, אילו איברי מין את אוהבת? גדולים או קטנים?”

 

כחלק מטקטיקת החיזור שלו, מתן השתמש לעיתים תכופות מדי בניסיונות בוטים להיראות רגיש. אני בודד, הוא מסביר, ומיד מוסיף את הסיבה — בגלל שאת לא שולחת לי תמונות עירום שלך. איכשהו, הצלחנו לקבוע דייט. שעתיים לפני, הוא עושה ניסיון אחרון לקבל תמונה או סרטון מיני אך לשווא. קודם דייט, מובהר לו. שעת ערב בבר באזור המרכז. התחקירנית שלנו יושבת בשמלה כחולה ועיניים נוגות וממתינה. אבל מתן לא בא, מתן גם לא מטלפן. ולא עונה להודעות. בהמשך הוא גם חוסם אותה בווטסאפ, למחרת הוא התקשר להתנצל וטען שסבא שלו נפטר והוא פשוט לא ידע איך לבשר לה. הגיוני.

 

[הערה: אחרי הפסקה האחרונה הנ”ל שולבה תמונת מסך מהעמוד הראשי של אתר התובעת]

 

הפדופיל העשיר

הפרופיל הנוסף שפתחנו הוא של בחורה בת 18, ושספג מיד הסתערות גברית מצד גברים בגיל העמידה שניסו לכבוש את “הבשר הטרי”. ההצעה ההתחלתית: 1,000־2,000 שקל למפגש מיידי. אחרים הציעו תכשיטים, טיולים. עד חצי המלכות. החלטנו להעלות את ההימור, ולהציג את התחקירנית שלנו כנערה בת 15. מספר גברים לקחו אחריות ומיהרו לדווח לאתר שמדובר בקטינה, וכעבור זמן מה הפרופיל נחסם. רגע לפני שזה קרה, הופיע נמרוד ש”מחפש ילדה־נערה”. הכל מונח על השולחן, אבל נמרוד לא נרתע. “זה מדליק אותי רצח אבל מסוכן”, הוא מודה. ההתכתבות איתו נמשכה זמן מה לאחר מכן, עד שהוא חשש כנראה שמדובר במלכודת, אולי באיזו שוטרת סמויה, ודרש שיחת וידיאו כדי לראות מי עומדת מולו. “עכשיו אני מבין שאני לא יכול לצאת עם בת 15”, הוא הצהיר, כאילו משפטית.

 

מלחיץ יותר היה אמיר, מנהל בחברה מצליחה לטענתו. הוא הציג את עצמו כגרוש, ובשיחה הטלפונית הפשיט את התחקירנית בשאלות: “היית עם בחורה? ירדת לבחורה? רוצה להצטרף למסיבה של אורגיות? יש לי מכונה של סקס, שהיא מזיינת את הבחורה”. הוא מיהר להמחיש בתמונות של אביזרי מין או כאלה שצולמו באורגיות מטרידות במיוחד. “אני קטינה”, מבהירה התחקירנית, אבל אמיר לא מתרגש. “אני אוהב ללקק אצבעות רגליים עם לק. ליקקו לך פעם? שלחי תמונה של אצבעות הרגליים שלך”. היא שולחת, והוא שולח בחזרה תמונות ותכנים פורנוגרפיים קשים, ובהמשך תמונות מטקס הסיום של בתו בבית הספר.

 

[הערה: אחרי הפסקה האחרונה הנ”ל שולבה תמונת מסך של חלק מההתכתבות של התחקירנית עם המנוי]

 

במוקד הפרופיל האחרון שפתחנו עמדה חיילת בודדה וחמודה בת 19, שמתגוררת אצל סבתה. גם הפעם הפניות הגיעו במהירות. אחד מהם, שנברר בקפידה, היה אלכס. גבר משכונת יוקרה, שדרש לקבל מפרט טכני מלא: גובה, משקל, היקף מותניים, גודל חזה וזווית גאומטרית. לאחר שהנתונים התאימו לצרכיו, ביקש להיפגש לאלתר שלא לצורכי שיחה על הא ודה, תמורת 500 שקלים. רגע, אותו אלכס פנה גם לפרופיל הראשון, והציע אלף שקל. אולי חיילת בודדה היא סחורה זולה יותר בעיניו.

 

כשניסינו למתוח את הגבולות ולהתמקח על המחיר, אלכס חתם: “אני מוכן לשלם עכשיו 1,000 שקל, אבל בפגישות הבאות נעשה הסדר עם פחות כסף. אני אדם מיני וצריך אישה שתקשיב למה שאני אומר, ותספק אותי בערך 4־3 פעמים בשבוע. יש לך חברה לצרף להיום? את על גלולות? אפשר בלי גומי? צריכה כסף?”

 

רוב הגברים באתר פונים לנשים בצורה בוטה וישרה, לא בוחלים באמצעים. אחד מהם כותב: “עסוקה? צריכה כסף?” ומוסיף מיד את מספר הטלפון הנייד שלו. השני כותב: “מה קורה? אם את בעניין ומחפשת איש עסקים אמיתי ולא כמו כל הצעצועים והפנטזיונרים פה, צרי איתי קשר”. יש כאלה שמשקיעים וכותבים יותר מכמה שורות. למשל, “היי, מאוד מצאת חן בעיניי. אשמח לספר מעט על עצמי, אני איש הייטק פלוס תואר שני, אמיד מאוד, חתיך, מחפש קשר של בילוי וכיף עם הרבה תמיכה כלכלית, ריגוש, פינוק ואהבה. אשמח לשוחח ולהיפגש. יכולה לצלצל או להשאיר הודעה. נוכל להחליף תמונות ולשוחח. יום טוב שיהיה”. מתברר שהוא דווקא לא מחפש לתמוך במישהי אלא אהבה אמיתית. “אם תרצי דברים אמיתיים אני כאן”, הוא חותם.

 

[הערה: גם אחרי הפסקה האחרונה שולבה תמונת מסך של חלק מההתכתבות של התחקירנית עם המנוי בו עולה כי הוא ביקש ממנה תמונה וציין: “נסגור מחיר עגול 10 אלף”]

 

 

“לא כמו מאהבת“

אתר ריצ’דייט הוקם על ידי חברת אינטרדייט, שמחזיקה באתרי היכרויות נוספים כמו “גובייבי” (היכרויות להורות משותפת), “שידייט” (היכרויות לנשים בלבד), “גרינדייט” (היכרויות לצמחונים וטבעונים) ו”dating4disabled” (היכרויות לאנשים עם מוגבלויות). הבעלים של החברה הוא יובל כץ, שליווה את הקמתם במסע יח”צ מתוזמר היטב. באחד העמודים בריצ’דייט, מוסבר באריכות על מטרותיו, ויש שם גם חומר רקע על הקונספט המכונה שוגר דדי.

 

“בחיפוש אחר השוגר דדי המשולם, נשים נתקלות בטיפוסים שונים של אנשים. לא כל גבר עשיר מתאים לניהול קשר זוגי. ישנם חמישה טיפוסים של שוגר דדי. הנשוי — לא מעט שוגר דדיז הם גברים נשואים. יש נשים שזהו קו אדום מבחינתן, אך לא עבור כולן. חשוב לזכור שקשר עם שוגר דדי הוא לא כמו להיות מאהבת. הגבר הנשוי שמחפש היכרויות מסוג זה בדרך כלל מחפש מישהי שתחליף את אשתו. הוא כנראה נמצא בנישואים אומללים ולא רוצה או לא יכול לפרק אותם מכל מיני סיבות”.

 

ניתן למצוא הרחבה גם על הטיפוסים האנונימיים, אנשי העסקים, החנון והמבוגר. “אם האישה מחפשת שוגר דדי היא צריכה לזכור שלא מדובר בהיכרות רגילה, לכן פער הגילאים הגדול לא צריך בהכרח להרתיע אותה… להיות שוגר בייבי כיום זו מטרה לגיטימית, גם אם היא עדיין לא לגמרי מקובלת. אין שום בושה בלהיות שוגר בייבי ולחפש לך תומך: הפערים בשכר בין נשים לגברים והקושי האמיתי של נשים, ובמיוחד אמהות חד־הוריות, להתפרנס בכבוד ולשרוד את המציאות הכלכלית של ימינו — אלה סיבות מספקות שמסבירות מדוע נשים רבות כל כך רואות בסידור שכזה אופציה ראויה. לא כל מערכת יחסים עם שוגר דדי מחייבת להכניס גם סקס לחבילה”.

 

תגובת חברת אינטרדייט

מחברת אינטרדייט נמסר בתגובה: “החברה, שקיימת מאז 2003, מחזיקה בבעלותה מגוון רחב של אתרי היכרויות נישתיים. באתר ריצ’דייט חברים למעלה מ־60 אלף משתמשים, גברים ונשים. בכל אתר, ולאו דווקא באתר כגון ריצ’דייט, יש המשתמשים בפלטפורמה על מנת לנצלה. האם אנו מעודדים זאת? לא. האם אנו נלחמים בכך? כן.

 

“בכל כרטיס באתר ישנה אפשרות של ‘דווח למערכת’ המאפשרת לכל משתמש לדווח על פעילות לא הגונה. בתקנון האתר כתבנו במפורש בשני סעיפים נפרדים: ‘לא תעשה בתכני האתר ו/או בשירות שניתן שימוש אשר יהיה בהם בכדי להטריד ו/או לפגוע ו/או להשמיץ ו/או להוציא דיבה ו/או לשון הרע ו/או בכדי להעליב ו/או כל פעולה שאינה בהתאם לחוק’. והשני: ‘אסור עליך לפרסם באתר את התכנים הבאים:… תוכן המהווה הטרדה מינית ו/או עידוד לביצוע עבירה מעין זו‘.

 

“רק בשנה האחרונה חסמנו כ־60 גברים ונשים אשר פעלו בצורה לא אתית באתר. בכל מקרה, חברת אינטרדייט תמשיך להקפיד ולטפל בכל פנייה המגיעה אליה בגין משתמש או משתמשת המפרים את התנאים, ואנו מקווים כי להבא תינתן לנו ההזדמנות להוכיח זאת, משום שכל עוד לא נמסרו לנו פרטי הגברים המדוברים, נמנע מאיתנו לבצע בדיקה אמיתית ובמידת הצורך לחסום את הגולשים המפרים את התקנון“.

 

10. בבואי לבחון את שאלת קיומו של לשון הרע על-פי יישום אמות המידה הצריכה בענייננו, הרי שעל פניו יש להשיב על שאלה זו בחיוב אם כי רק ביחס למספר אמירות קטן ובהם אלו שהובאו בסעיף 3.13 לכתב התביעה – הסעיף היחיד בכתב התביעה שבו הובאו במפורש הביטויים הספציפיים המהווים לשיטת התובעים לשון הרע. זאת בעוד שיתר הטענות התמקדו בטענה הכללית לפיה הכתבה מנוסחת ומאופיינת בניסיון להציג את האתר של התובעים כמי שמנסה “להוזיל” את דרך ההתקשרות הזו ולפשט אותה כמערכת היוזמת מין תמורת כסף, מתוך ניסיון ברור לפגוע בתובעים ולהזיק להם. כך על פניהם, הצגת האתר או התובעים כמי שמאפשרים גם “זירת פעולה” עבור “תעשייה של מין בתשלום” כמו גם “אלו הם פני הדברים בחלק גדול מההיכרויות שם” מציגים את האתר ומפעיליו כמי שנותנים ידם לתיווך/קישור לא מוסרי ואף פלילי וכן כמי שהינם בעלי סולם ערכים ומוסר קלוקלים. ייחוס פעולות אלה (גם אם הם במישור הפאסיבי) מגבש לטעמי את הגדרת חלק זה של הפרסום בכתבה כפוגעני בתובעת ויש בפרסום זה כדי להטיל כתם גם באישיותו של התובע 2 ששמו הוזכר בפסקה החמש- עשרה לכתבה כבעלים של התובעת שבבעלותה האתר ואתרי היכרויות נוספים.

 

11. על רקע קביעותיי לעיל, אפנה עתה לשלב הבא של הדיון הצריך בעוולה הנדונה – בחינת ההגנה העיקרית והמפורשת לה טענו הנתבעות בכתב הגנתן (ר’ סעיף 16) והיא הגנת האמת בפרסום. ודוק, הנתבעות בקשו להסתמך אמנם גם על ההגנה שבסעיף 15 אולם מקום בו לא הצביעו האחרונות על החלופה הספציפית במסגרת אותו סעיף אלא העלו טענות באופן כללי לתחולת בסעיף “על חלופותיו השונות” – אין בכוונת בית המשפט לעסוק בניחוש אחר החלופה הרלוונטית. ודוק, ככל שהתכוונו הנתבעות לחלופת סעיף 15(2) נוכח מהות הפרסום והיותה של הנתבעת 1 גוף תקשורת – הובהר בדנ”א 2121/12 האמור כי הגנת העיתונאות האחראית תוקנה רק לפרסומים שגויים, העומדים בדרישות המרכזיות, המצטברות. כך אן כך, ככל שיעלה בידי הנתבעות להוכיח את קיומה של ההגנה המפורשת לה טענו – אמת דיברתי – אזי ברי כי לא יהיה בפנינו פרסום שגוי ועל כן גם מסיבה זו אין להידרש לדיון בתחולת ההגנה לפי סעיף 15(2) האמור.

 

12. הגנת אמת הפרסום (המכונה גם ‘אמת דיברתי’), מעוגנת בסעיף 14:

 

“במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש“.

 

כדי שמפרסם יזכה להגנת אמת הפרסום, עליו להוכיח כי נתקיימו שני תנאים: הדבר שפורסם היה אמת וכן כי היה בפרסום עניין ציבורי הנלווה לפרסום.

 

• היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ועניינו – השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית. אמיתות הפרסום תיבחן על-פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני או משמעותו המסתברת על פי נסיבות העניין. בפסיקה חודד כי הפרסום נדרש לשקף אמת “שלמה”; כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים (ר’ דנ”א 7325/95 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ קראוס, פ”ד נב(3) 1, 35); ע”א 10281/03 קורן נ’ ארגוב [פורסם במאגרים] (12/12/16)). כן הבהירה הפסיקה כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של “פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש”. די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות (ר’ ע”א 334/89 מיכאלי נ’ אלמוג, פ”ד מו (5) 555).

 

לאחר שבחנתי את חומר הראיות הרלוונטי, מסקנתי הינה שעלה בידי הנתבעות כדי לעמוד בנטל הנדרש להוכחת היסוד הראשון להקמת ההגנה של סעיף 14 לחוק, הוא יסוד האמת בפרסום בכל הקשור לקיומה של תופעה לפיה מנויי האתר פונים למשתמשות האתר בהצעות ישירות או עקיפות לקיום יחסים מיניים תמורת תשלום כספי. הנני מוצאת כי הסתמכות הנתבעת במקרה דנן התבסס על תוצרי פעולות התחקיר שנערכו על ידי הנתבעת 2 במסגרתן היא פתחה כאמור מספר פרופילי משתמשות (דיילת אוויר צעירה, אם חד הורית וצעירה בת 18), כשבהמשך לכך החלו פניות מצד מנויי האתר והתפתחה התכתבות במערכת ההודעות של האתר ו/או בווטסאפ (ר’ עדותה בע’ 24 לתמליל ישיבת ההוכחות מיום 20/4/23). תיעוד הפניות הרלוונטיות בעניין ההצעות לקיום מגע מיני או קשר אינטימי תמורת תשלום כספי הוצגו במסגרת מוצגי הנתבעת ובין היתר בבאים: מוצג 1 – שם ננקב בין השאר בתעריף שעתי של 500 ₪; מוצג 2 (תמליל שיחה) – בה עלתה הצעה של תשלום סך של 1,000 ₪ למפגש הראשון ולאחר מכן “משהו שבועי”; מוצג 3 – בה עלתה שאלה אודות קיומם של קעקועים כ”נתון” שיעלה את המחיר, תעריף “עגול” של 10,000 ₪ וכן עזרה בתשלום דמי שכירות; מוצג 5 – בה הובאה ההתכתבות שצוינה בפסקה העשירית לכתבה; מוצג 8 – בה שוב הועלו וננקבו סכומים שונים בתמורה לפגישות אינטימיות; מוצג 9 – בה עלתה הצעה “לתמוך כספית” כולל סכומים מוגדרים שננקבו בהמשך להצהרת המנוי כי הינו מחפש “קשר כיפי זורם”. במסגרת מוצגים 13-17 הוצגו הודעות של מנויים ממועדים שלאחד הגשת התביעה, שכללו בין היתר את התוכן הבא: “זורמים בכדי לקבל תזרימים מאמי חחח”; “כמה למפגש”; “מה דעתך על קשר עם תמיכה”; “מחפש קשר דיסקרטי תמורת תמיכה”; “עזרה כספית לפי מפגש?” כשלשאלה “מה כולל המפגש” השיב המנוי “סקס טוב איכותי …. וכבוד הדדי”.

 

התובעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי התכתובות אינן אותנטיות מבחינת עצם קיומן ושליחתם מצד מנויי האתר שהיו בקשר עם אי אלו מפרופילי המשתמשות שפתחה הנתבעת 2. על כן, מקום בו תוכן חלק מאותן הצעות ואמירות מדבר בעד עצמן וכן מקום בו הן נכללות תחת הקטגוריה של הצעות מיניות תמורת תשלום – המסקנה הצריכה היא שהנתבעות עמדו בנטל ההוכחה הנדרש ביחס ליסוד זה והנתבעת 1 ביססה כדבעי את החשיפה שבבסיס הכתבה ולפיה אתר התובעת למעשה משמש לא פעם “כפלטפורמה נוחה לקניית שירותי מין מנשים”. לא נעלמו מעיני טענות התובעים בסיכומיהם לפיהן הנתבעת 2 שידלה את “אותם אנשים” לשלם לה עבור שירותי מין, אולם גם אקבל טענה זו, הינה נכונה, לכל היותר, לחלק קטן בלבד של מסכת ההתכתבויות. כך או כך, גם אם האחרונה פעלה באופן זה וגם אם מטרתה זו הייתה מוצגת באי אלה מכרטיסי הפרופיל שפתחה (תיעוד שלא צורף במסגרת תיק המוצגים ושגם על כך הלינו התובעים בסיכומיהם) אין בכך כדי לפגוע בנכונות הצגת האתר ככזה שמשמש לעיתים “כפלטפורמה נוחה לקניית שירותי מין מנשים”.

 

• היסוד השני – עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו; האם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים, וכיוצא בזה. בע”א 1104/00 הובהר כי ” ‘עניין ציבורי’ ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו“. בנוסף נקבע כי ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ר’ ע”א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה, פ”ד מח (3) 808; רע”א 10520/03 איתמר בן גביר נ’ אמנון דנקנר [פורסם במאגרים] (23/12/04). כן, נקבע כי נטל ההוכחה של ההגנה הוא על הנתבע, כשמידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ר’ ע”א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ’ מזרחי, פ”ד מא(2) 168).

 

לאחר שבחנתי את חומר הראיות הרלוונטי, מסקנתי הינה שעלה בידי הנתבעות לעמוד גם בנטל הנדרש להוכחת היסוד השני להקמת ההגנה של סעיף 14 לחוק; גם אם מלכתחילה אתר התובעת מוצג כאמור על-ידי האחרונה עצמה כבעל קונספט מוצהר לפיו כאמור “יופי ועושר נפגשים” וכי פוטנציאל ההיכרויות שבו יענה מטבע הדברים אחר ההגדרה של “שוגר בייבי” או “שוגר דדי” בהתאמה – הצגת התופעה שנחשפה על-ידי הנתבעת לפיה משתמשות האתר מקבלות ממנויים פניות ישירות שכל מטרתן הינן לצורך קיום יחסים אינטימיים באופן מיידי וכתנאי לתמיכה/תשלום כספי – הינה בגדר עניין ציבורי אשר מבטא את הצורך שראתה הנתבעת להביא בפני קהל הציבור הרלוונטי ובפני מי ששקל או שוקל בעתיד הצטרפות לאתר. הדברים נכונים בוודאי בשעה שאף התובעים עצמם הגדירו את ההצעות המיניות כפעולות אסורות על-פי חוק.

 

13. הגם שכאמור ציינתי לעיל כי אין מקום להידרש לכל דיון בשאלת תחולתה של אי אלו מההגנות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע נוכח העדר טענה ממוקדת לתחולת החלופה שבו, אבהיר כי בכל מקרה היה מקום לקבוע כי מתקיים בענייננו יסוד תום הלב. מלבד זאת שיש להוכיח כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק, החלת ההגנה מותנית בכך שהפרסום נעשה “בתום לב” (ר’ ע”א 844/12 דניאל מולקנדוב נ’ שרה פורוש [פורסם במאגרים] (22/2/17)). תוכנה המדויק של דרישת תום הלב אינו זהה ביחס לכל חלופה, ופירושה נעשה בהתאם לאינטרסים שלשם הגנתם נוצרה כל חלופה וחלופה. כן נפסק כי ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום (ר’ ע”א 751/10 לעיל).

 

כך, במקרה דנן ישנן לטעמי מספר נדבכים שיש בהם לקיים אחר דרישת תום הלב וביניהם: היות כותרת הכתבה כמשקפת באופן תמציתי את הסקירה/תחקיר העומד במרכזה מבלי שיש בה להוות אמירה נחרצת;  היות זאת שכבר בסיפת הפסקה השנייה הובהר כי אין האשמה כלפי בעלי האתר שהתופעה שנחשפה הייתה “הכוונה המקורית שלהם”; קיומן ההסתייגויות השונות המצויות לאורך כל הכתבה לעניין חלק מהמנויים שפעלו אחרת וכן הבאת התגובה של התובעים (תגובה שנפרסה על פני שלוש פסקאות) אשר עיון בה מטה את הכף לשלילת טענת התובעים לפרק זמן דחוק שניתן להם להעבירה. מבלי לחלק ציונים לעצם הקונספט של האתר כמו גם לתוכן של חלק מסרטוני התדמית/ייעוץ של האתר (ר’ מוצג 24 לתיק מוצגי הנתבעות), דומה שדווקא התנהלות התובעים היא שלקתה בחוסר תום לב בשעה שהאחרונים הודו בעדותם כי לא אמרו אמת בראיונות שיווק של האתר שנערכו עימם (ר’ מוצגים 20 ו-21 לתיק מוצגי הנתבעות) בקשר עם “ציון סף” של יופי שיינתן לנשים שמתחתיו הן לא יהיו זכאיות להירשם לאתר ו/או עם בדיקה כלכלית חיצונית שנערכת לגברים טרם אישור הצטרפותם (ר’ עדות התובע 2 בע’ 8 לתמליל ישיבת ההוכחות מיום 3/1/23).

 

 

• סוף דבר:

 

14. לאור כל האמור, התוצאה הינה כי התביעה נדחית כנגד כל הנתבעות.

 

15. התובעים ישלמו לנתבעות הוצאות ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 20,000 ₪.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י”ח סיוון תשפ”ג, 07 יוני 2023, בהעדר הצדדים.

אשרית רוטקופף

 

 

 

PDF

70605-11-18 תביעת לשון הרע נגד אסתי גולדמן וליאור אילתי שחיפשו שוגרדדיז והציעו הצעות זנות