[לקובץ המאמרים אודות ‘אלימות נגד נשים’, לחצו כאן]

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]

[לריכוז המאמרים אודות תופעת תלונות השווא והשלכותיה, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד”ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת ‘ייצור ידע’ ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה”ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בכל תופעה – ולו המדוברת ביותר – יש צדדים נסתרים שמודרים מהדיון הציבורי. הם נשארים בצל, הן משום שהתופעה חשובה יותר מהעיסוק בסימפטומים שלה; והן משום שלגופים הדומיננטיים בעיסוק בתופעה נוח שלא לתת לה בולטות, כל אחד מסיבותיו הוא. כזו היא תופעת תלונות השווא בתחום האלימות נגד בני זוג.

תופעת תלונות השווא באלימות בין בני זוג (False complaints / false allegations in violence against women) היא שימוש בעורמה (crafty) בתחבולה ובמניפולציה (manipulation), על מנת לעשות במנגנון אכיפת החוק שימוש, לצורך השגת עמדת יתרון על הצד השני בסכסוכים שונים, כמו למשל: במאבקי גירושין ובחלוקת רכוש, וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.

שימוש בערמה הוא בדרך כלל כלי נשי של התמודדות, בעוד גברים נוטים יותר לשימוש באלימות מוחצנת. על כן, תופעת תלונות השווא – לא רק בין בני זוג – היא כלי התמודדות הננקט בדרך כלל על ידי נשים.

אוכלוסיית מתלונני השווא הינה סוג של אוכלוסייה “טפילה” (Parasite), שמתקיימת בתוך או על חשבונה של אוכלוסיה אחרת, הקרויה “פונדקאי” (host)  – במקרה שלנו, על גב קרבנות האלימות נגד נשים) ותלויה בה לקיומה. כמו נוסע סמוי באוניה, מתגנב הטפיל אליה ומתקיים על חשבון נוסעיה.

כאשר גודל הטפיל זניח ביחס לפונדקאי, מתקיימים שניהם במעין שלימות של ניגודים המאפיינת את עולמנו. אולם, אם הטפיל הופך דומיננטי מדי, הוא עלול לפגוע קשה בפונדקאי שלו, גם אם דבר זה יפגע בעקיפין בטפיל עצמו.

[לאוסף המאמרים על עורמה ותחבולה, לחצו כאן]

ימיה של תופעת מתלונני השווא כימי תופעת האלימות נגד נשים. יוסף, שנמכר לעבד בבית פוטיפר – שר הטבחים של פרעה – היה קרבן לתלונה כזו בגין אחת הקשות בעבירות האלימות נגד נשים – האונס. ספר בראשית (ל”ט, ז-כ) מספר לנו על אשת פוטיפר (Potiphar’s wife), שניסתה לפתות את יוסף וכשלה. הוא ברח מהבית ובגדו נשאר בידה; והיא מיהרה להאשימו באונס על מנת להגן על עצמה. עקב כך הושלך לכלא.

רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות נגד נשים, בעיקר במשפחה, מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה, וכאשר החומר היחידי הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים. מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להתגלגל להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, לעתים, גם כאשר התיק בעייתי, הוא עלול להסתיים בהרשעת החשוד.

הדלק המניע את תופעת תלונות השווא הוא הרווח הגדול למתלונן אם התלונה עולה יפה; “העצות החבריות” שמקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין; ולצערנו, מה שאף חמור מכך, הכוונה מפורשת של חלק מעורכי הדין (יחזקאלי, 2002).

היקפה של תופעת תלונות השווא אפוף אי וודאות, וכשאנו סופרים את תלונות השווא, אנו לוקחים בחשבון רק את אלה שהתגלו מעבר לכל ספק. הקושי המובנה לרדת לחקר האמת הוא המאפיין העיקרי של העבירה הזו.

המחקר היחידי המוכר לי, שבו נמנו תלונות שווא בתחנת משטרה, נערך בזמן אמת בתחנת באר שבע על ידי ד”ר אורית שלו, כאשר פיקדתי עליה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. בחודשים הראשונים למחקר אותרו 14.2% מהמקרים כמקרי שווא (שלו, 1993, מאי).

להערכתי, בתחנות שבהן פוחתת מקצועיות הצוות המטפל בתקופת זמן מסוימת, יכולה התופעה לטפס אף ל- 50% ויותר מכלל המקרים (כמו שצמח טפיל מסוגל להשתלט על יער שלם…); ולהפך. הקפדה ומודעות גורמים לירידה מהירה בתופעה וכפי הנראה, ל”נדידתה” למקומות אחרים. במחקרה של שלו הביאה ההקפדה על כל מקרה לירידת התופעה ל- 2% בלבד (שם).

קיימת עליה בתלונות השווא גם בשעות ספציפיות במהלך היממה – שעות הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים. במקרה של ספק הם יעדיפו – במידה רבה בצדק – לשגות בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקרבן, וגם בהם ובקריירה שלהם).

כולנו בני אדם והמערכת אינה חסינה מטעויות. תמיד תהיינה פרצות במערכת.  תמיד יהיו אנשי אכיפה שקל להטעות יותר מאחרים ולעולם יהיה מי שינצל אותן. התופעה הזו מוכרת בכל תחום המנוהל על ידי בני אדם שגורלות של בני אדם אחרים תלויים בהחלטותיהם. למשל, חדרי מיון בשעות הלילה; או התורים לבקשות ערר, המשתרכים בלשכותיהם של שופטים הנוטים להיעתר לבקשות, לעומת לחץ נמוך בהרבה אצל המחמירים.

לאיש האכיפה המעוניין גם להגן על עצמו, נוח הרבה יותר לקחת החלטה של “בית שמאי” מאשר של “בית הלל”. בעניין זה כותב כבוד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, נתן זלוצ’ובר, כי “בכל אירוע של אלימות במשפחה שתוצאותיו קשות, עומדות סוכנויות אכיפת החוק לדין, לפני כולם. כדי להתגונן במשפט הציבור, יש העדפה ברורה של נקיטת דפוסי פעולה קשיחים, הנמנעים לעתים מהפעלת שיקול דעת ענייני, התואם את המקרה הרלוונטי.

 

הגזמה הפוגעת בחשוד, בעצור או בנאשם”, טוען זלוצ’ובר, “לא הביאה עד עתה לביקורת קשה בתחום זה. אולם מנגד ברור, כי תוצאה של שגיאה, ולו גם קלה, שתביא לתוצאה קשה, תפגע גם בשוגה, עד כדי הדחה של קציני משטרה מתפקידם” (זלוצ’ובר, 2004, עמ’ 30).

 

למרות שהבעיה מוכרת היטב לעוסקים בצדדיה השונים של התופעה, העיסוק בה הוא כמעט טאבו, והחשיפה של כלל הציבור אליה זניחה, אולי בשל החשש שעיסוק כזה עלול לפגוע במאמץ העיקרי.

בינואר 2002 פרסמתי בכתב העת “מראות המשטרה” מאמר מקצועי בתחום זה, על בסיס ניסיוני האישי כמפקדן של שלוש תחנות משטרה וכראש היחידה לשיטור קהילתי שפעלה לגיבוש וליישום מודל טיפול מערכתי בתופעה (המאמר הועתק גם לבלוג זה). מאז עברו עשור שנים ויותר. למרות זאת, אין חודש שבו אינני נדרש לאותו מאמר בדרך כלשהי; דומני, שזו הייתה גם הסיבה לכך שאני נמצא פה היום לפניכם. אם מאמר בן יותר מעשור נשאר עדיין דומיננטי, דומה שלא התחדש הרבה מאז, ולא נכתבו רבים אחרים באותו עניין.

העיסוק בנושא מרתיע את ארגוני הנשים וארגוני העבודה הסוציאלית, ומבחינתם בצדק. בניגוד לאוכלוסיית הפונות למשטרה מורכבת אוכלוסיית הקרבנות הפונות לארגונים הללו ברובה ממקרי אמת. על-כן נראות הטענות הנגדיות כשובניזם, וכתמיכה במתעללים. גם הבוטות המאפיינת את ארגוני הגברים, הנאבקים להטות את המטוטלת לצידה השני, אינה מקלה על קבלת טיעוניהם.

באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר בניתי את מודל הטיפול המערכתי באלימות בין בני-זוג בתפקידי כראש המחלקה לשיטור קהילתי במשטרה, ביחד עם ארגונים מקצועיים, קיבלתי עצות טובות מעמיתי אלה, להשמיט נושא זה מן המודל, אם ברצוני להביא לשיתוף פעולה עם כל הגופים הפועלים בתחום (יחזקאלי, 2002).

אחד הטיעונים השגורים כנגד העיסוק בתופעת תלונות השווא הוא חוסר הפרופורציה בין שתי העבירות: רוב המקרים של אלימות מופנים כנגד נשים, רוב התלונות הן תלונות אמת ורובן המכריע של ההרוגות כתוצאה מתופעה זו הן נשים. אולם לפי ההיגיון הזה, גם סדר הקדימות יוצא הדופן הניתן לתופעת האלימות נגד נשים הינו פסול, שהרי, הסטטיסטיקה של עבירה זו אינה קשה יותר מאשר תחומי אלימות אחרים, אחוז הרציחות מתוך כלל האלימות הכללי שולי, וכך גם מסך הסובלות מאלימות.

בשנת 2011 לדוגמה, נרצחו 19 נשים בידי בני זוגן מתוך 152 מקרי רצח סה”כ (12.5%). אם היקף העבירה וחומרתה הוא המדד לעיסוק בתופעה, לא היינו צריכים להתמקד באלימות במשפחה, שהרי חלקה במקרי הרצח זעום כ-13%), יש חמורות ממנה (“פיגועים פליליים” למשל); ויש מקרים שלא פוענחו… (משטרת ישראל, 2012, עמ’ 23).

גידול ב”מפלס” תלונות השווא גורם נזק מקצועי לגורמי האכיפה: שוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תבניות עבודה. אם שלושת האירועים האחרונים בהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, יטה השוטר לראות גם במקרה הבא ככזה ולהיפך (יחזקאלי, 2002).

התופעה גם פוגעת, בטווח הקצר והארוך גם יחד, בגורם הפגיע ביותר בתא המשפחתי – הילדים, שאביהם מתויג כעבריין ומאבד את הלגיטימציה שלו כהורה נורמטיבי, פרנסת המשפחה נפגעת, והם הופכים לכלי משחק במאבק ללא חוקים בין בני הזוג.

ועוד לא דיברנו על קרבנות העבירה המשלמים מחיר אישי כבד, וכל אדם הוא עולם ומלואו. ההתעלמות מהתופעה גורמת להם להתאגד, למחות ולנסות ליצור קבוצות לחץ לשינוי המצב; ואכן, ניתן לראות בעולם המערבי ניצנים של שינוי התייחסות מצד מערכת האכיפה לכיוון מאוזן יותר.

מיעוט העיסוק בתופעת תלונות השווא בפורומים מקצועיים, מביא להיעדר דיון מקצועי ביכולת להגביל את ממדיה. הצעות כאלה יש רק מעט, וגם הן באות בדרך כלל מחוץ למערכת.

כך למשל הציע גיל רונן, הפובליציסט ומייסד עמותת ה”פמיליסטים”,  הפועלת לחיזוק מוסד המשפחה, לבטל את הנחיה מס’ 2.5 של הפרקליטות (פרקליטות המדינה, 1993), שבסעיפים 7-5 מורה שלא לנהל הליכים פליליים נגד חשוד בעדות סותרת, למעט במקרים חריגים (רונן, 2004).

אולם לצערי, אין פתרונות קלים. החזרה מעדות היא תופעה המאפיינת דווקא נשים מוכות מהסוג הקשה ביותר, במציאות שהסביבה לוחצת על המתלוננת לחזור בה, וכשהיא נוכחת שלמרות התלונה, תאלץ לחזור ולחיות עם המתעלל מסיבות של דת, מסורת, מגורים, כסף ואף פחד מנקמתו.

בעשרים השנים האחרונות התבגרה המערכת מאוד באופן טיפולה בתופעת האלימות נגד נשים, ומקסמה במידה רבה את פוטנציאל ההתמודדות שלה. עתה, עברנו את “עידן התמימות”. כדברי השופט זלוצ’ובר, עלינו לעבור מהדפוס של ניסיונות לפתור את הבעיה, לאסטרטגיה של ניהולה (זלוצ’ובר, 2004, עמ’ 32).

אנו כבר מודעים למגבלות הכוח ומבינים ששתי התופעות: אלימות נגד נשים ותלונות השווא הן כרוניות, ותמשכנה ללוותנו תמיד, כי כולנו בני אנוש, ולעולם יהיו כאלה שינצלו את נקודות התורפה של אחרים – קרבנות ואנשי אכיפה כאחד.

עלינו להכיל את תופעת תלונות השווא כחלק מההתמודדות הכוללת עם תופעת האלימות נגד נשים. צריך לתת לה מודעות, לדבר עליה בציבור ובפורומים מקצועיים ולהתמודד עמה במידת האפשר. זאת, תוך הקפדה שפעולות שתצמצמנה את התפשטות הטפיל, לא תפגענה בפונדקאי.

מקרה בוחן מתוך הראל (2016):

“בית משפט השלום בתל אביב חייב באחרונה צעירה בשנות העשרים לחייה, מתמחה למשפטים, לפצות גבר בן 50 ב־200 אלף שקלים. הסיבה: היא רקמה נגדו עלילה בדויה כשטענה כי תקף אותה מינית.

הנתבעת, שבעת הגשת התלונה במשטרה היתה סטודנטית, טענה נגד התובע במשטרה, בין השאר, כי הוא “תפס לה בחזה בכוח בשתי ידיו”. כמו כן, פנתה הנתבעת לבית החולים ולעובדת הסוציאלית על מנת לעבות את התלונה הבדויה. ואולם פרקליטות מחוז תל אביב החליטה לסגור את התיק בנימוק של “חוסר אשמה”. אחת הראיות החשובות שתמכו בהחלטה היא קלטת שתיעדה שיחה בין התובע לנתבעת, שאימתה את גרסתו.

יצוין כי התובע הוא קרוב משפחתו של אביה של הנתבעת, וכי שתי המשפחות מסוכסכות סביב עסקים ונכסים משותפים.

בעקבות כך, הגיש התובע באמצעות פרקליטתו עו”ד אורנה ברנד תביעת נזיקין נגד הנתבעת בסכום של 305 אלף שקלים. הצדדים הסכימו שהשופט עודד מאור יפסוק ללא הנמקה, כאשר על פי החוק, במסגרת הליך זה מדובר בפסק דין סופי שאין עליו ערעור. השופט מאור קיבל את התביעה ברובה, כאשר חייב את הנתבעת לשלם לתובע 200 אלף שקלים. “הסכום שנפסק משקף את עמדת בית המשפט ביחס לטענות הצדדים השונות”, כתב.”

הדגשים:

ואם היא לא הייתה ‘נופלת’ בהקלטה, מה אז?

עד שהפרקליטות תחזור לתבוע בסוגיית תלונות השווא, דומה שהנשק היחידי – שנותר בידי הבודדים שהצליחו להוכיח שהעלילו עליהם – הוא תביעה אזרחית ודרישה לפיצויים…

להשכלה ולמעמד אין קשר לשימוש בתלונות השווא. שימו לב, המעלילה היא מתמחה במשפטים (מעניין מה הייתה מייעצת ללקוחותיה אם לא הייתה מוקלטת)…

 

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]

 [לקובץ המאמרים אודות ‘אלימות נגד נשים’, לחצו כאן]

[לריכוז המאמרים אודות תופעת תלונות השווא והשלכותיה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

עו”ד טלי גוטליב: מ- 1315:

מנשה דורון (2015), הייתכן עשן בלי אש?, ג’וקופוסט, 4/12/15.

תלונות שווא אינן המצאה ישראלית:

אלינור פוקס, שמעון איפרגן (2015), סרק סרק, מאקו, 19/8/15.

מבט שני – תלונות שווא על הטרדה מינית, 17 ביוני 2013:

התופעה כה נפוצה עד שיש עורכי דין הפונים לקהל הקורבנות בפרסום ישיר סלקטיבי. להלן פרסום כזה ביו-טיוב, מאוגוסט 2014:

אשה מודה בהקלטה עם חבר שהעלילה על מנת להתנקם כיוון שבגד בה:

 

ערוץ 10, המקצוענים, 10 בדצמ׳ 2008 – עו”ד יפית אוליאל על תלונות שווא של נשים נגד גברים בהליכי הגירושין:

סרט של ערוץ טלוויזיה מרוסיה שמתאר את ישראל כגן עדן לנשים.

הצוות הגיע לישראל וראיין את גיל רונן וגם אותי בסוגיית תלונות השווא. מעניין לראות איך הם כרכו את זה יחד, כמו גם לנסות להבין על איזה רקע של מציאות שם הדברים מתקבלים…

אבן יואב (2015), הצד שלו. על תלונות השווא באלימות בין בני זוג.

בר-אלי ואח’ (2004), הבעייתיות של הרחקה מהבית במקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה: פרספקטיבה של לקיחת-סיכונים, משטרה וחברה, גיליון מס’ 8, 54-37.

הררי אורלי (2015), 30% מהתלונות – מצוצות מן האצבע, ערוץ 7, 18/6/15.

וואנאופון (2013), על תלונות שווא והנחיה 2.5. 

זלוצ’ובר, נ’. (2004). מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג. משטרה וחברה, גיליון מס’ 8, 36-5.

יחזקאלי, פ’. (ינואר-פברואר 2002). חוסר אונים – למה אנחנו לא מצליחים להתמודד בהצלחה עם תופעת האלימות נגד נשים? מראות המשטרה, 187, 19-18.

יחזקאלי פנחס (2014), הפולמוס סביב הנחיה 2.5 של הפרקליטות: איזה קרבן להעדיף?

 

משטרת ישראל. (2012). השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל. ירושלים: משטרת ישראל, אג”ת, מדור מחקר וסטטיסטיקה.

פרקליטות המדינה. ( 14 אוקטובר 1993). הנחיה מס’ 2.5 – מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ושל קורבן עבירת מין או אלימות שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה. הנחיות פרקליטות המדינה. אוחזר ב- 13 אפריל 2013.

 

רונן, ג’. (3 אוקטובר 2004). המורשת המכוערת של עדנה ארבל, ארץ הצבי.

 

שוהם אפרת (2004), אפרת שהם: הקמת מערך חוקרי אלימות במשפחה (אלמ”ב) – מה נשתנה?, משטרה וחברה, גיליון 8, עמ’ 74-55.

 

שוהם אפרת, רגב יאיר (2000),  עמדות של שוטרים כלפי הטיפול בעבירות בין בני זוג, משטרה וחברה, גיליון 4,     154-135.

 

שלו, א’. (1993, מאי). הטיפול המשטרתי בבאר שבע באלימות בין בני זוג, באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב, המחלקה להנדסת תעשייה וניהול, היחידה למינהל מערכות בריאות.

 

“מישהו מתקדם אז פתאום את שמה לו רגל רק כי את יכולה?!”

עורכת הדין טלי גוטליב בסוגיית תלונות השווא על אלימות בין בני זוג:

 

https://www.facebook.com/watch/?v=587508358351589

תכנית הנאנסות של רוני אלוני סדובניק ומוטי מורל על עו”ד אורי דניאל

בית משפט קובע שרוני אלוני-סדובניק ומוטי מורל הובילו מהלך של עלילת אונס נגד עו”ד וחייב את לקוחותיה של סדובניק לשלם פיצויים גבוהים:

 

ע”א 7426/14, פלונית נ’ אורי דניאל / פס”ד, מחלקה ראשונה (2016), עו”ד רוני אלוני-סדובניק והיחצ”ן מוטי מורל הובילו עלילת אונס, 14/3/16:

הראל צבי (2016), בדתה תקיפה מינית ותפצה ב-200 אלף ש”ח, ישראל היום, 22/3/16.

מור שמעוני (2016), האם מי שמוסר עדות שקר על אונס בכלל משלם את המחיר?, מעריב, 20/03/2016.

אילן גטניו (2016), “נתלונן שהטרדת אותנו מינית”, ישראל היום, 4/4/16.

יואב מאז”ה (2016), תלונות שווא בגין עבירות מין ואלימות במשפחה, פורום קהלת, נייר מדיניות מס’ 5.  יואב מזאה – תלונות שווא.

אריק וייס (2016), תיק תפור: הגברים שהתמודדו עם תלונות שווא על הטרדה מינית, ערוץ 10, 16/04/2016.

מעריב (2016), אשתו של ג’וני דפ שטוענת ש”הכה אותה” נעצרה על אלימות נגד חברתה, 7/6/16.

איתמר לוין (2016), עורכי דין מדריכים להגיש תלונות כזב, מחלקה ראשונה, 23/6/16.

מאימרותיו של עו”ד יאיר רגב (שוטר לשעבר)

תלונת סרק היא תלונת שווא שאין בה ממש והיא שקרית ואינה נכונה, מטרתה לפגוע, לנקום על מנת להפליל אדם בביצוע עבירה שהוא לא עשה. קשה מאוד לקבוע שהמדובר בתלונה שקרית, לצורך כך יש לבצע חקירה מעמיקה ויסודית. אם מתברר למשטרה שהמתלונן שיקר אזי תיפתח נגדו חקירה והוא יובא לדין פלילי עקב כך. לרוב זה לא קורה. תופעה זו נפוצה בתיקי אלמ”ב בהן יש לאישה אינטרס הפללה גבוהה. בתיקים כאלה, הבעיה הינה ההכרעה בין שתי גירסאות סותרות, דהיינו, קביעת מהימנותם של החשוד והמתלונן. הגנה על קורבנות האלמ”ב הנה המטרה הראשונה של רשויות האכיפה, אולם, לעניות דעתי חוקרי המשטרה שכחו לאסוף ראיות לאימות התלונה, להתייחס לטענות החשוד ולהמשיך לחקור גם מעבר למסירת התלונה, לאור חולשת החקירות נשים נקמניות ימשיכו להשתמש במשטרה להתנקם בבני הזוג בחסות החוק. המעצר הופך להיות כלי החקירה העיקרי של חוקרי המשטרה. המעצר מבנה יחסי-כוח שבהם החשוד מצוי בעמדת חולשה המגדילה את הסיכוי שהוא ישתף פעולה עם חוקריו – יודה, ימסור מידע ויפליל את עצמו. חוקרים רבים רואים במעצר כלי חקירה אפקטיבי מאוד “לשבירת רוחם” של חשודים. וככיסוי “תחת” שחס וחלילה הגבר יפגע שוב בבת זוגתו…

פנחס יחזקאלי (2016), עורמה ותחבולה – למה וויתרנו עליהם?, ייצור ידע, 11/2/16.

פנחס יחזקאלי (2016), עורמה ותחבולה – למה וויתרנו עליהם?, ייצור ידע, 11/2/16