העו”ד היוקנעמי עם הפה הגדול, יוסי נקר, החליט לפני 3 שנים לפתוח חזית מול אורלי וילנאי וגיא מרוז.  לא מצא חן בעיניו שהם מתייחסים לילד אריתראי שלקחו לאומנה כאילו הוא הילד שלהם, כאילו ילדו אותו וכאילו הוא הוצא מרחמה של אורלי ומזרעו של גיא מרוז.

יוסי נקר פתח על שניהם ג’ורה ארסית ומפחידה ביותר בפייסבוק והסית נגדם (בצדק כי הם הודיעו בפרהסיה שבכוונתם לגזול פרי רחמה שלח האריתראית ולאמץ את הילד).  הוא אפילו כתב שהוא מחפש את האמא הביולוגית כדי לייצג אותה בתביעה נגד אורלי וגיא שהם גוזלים ממנה את האימהות שלה. אורלי וגיא פרסמו שבכוונתם לאמץ את הילד.  קשה להם להבין שאם האריתראית היתה מקבלת גמלת פליטים כפי שמגיע לה על פי אמנות האו”ם, היא היתה יכולה להעניק לילד חיים הרבה יותר טובים.  הכל זה ענין של כסף.

כמובן שכל זה היה תעלול ליחסי ציבור כדי להביא לקוחות, אבל זה עלה לו בכתב תביעה אישית נגדו שהגיש אותה עו”ד גיא אופיר מגבעתיים.

זה לא שאורלי וילנאי וגיא מרוז צדיקים גדולים.

אורלי וילנאי וגם מירוז לשניהם יש קופת שרצים בתחום חיי הניושאין הקודמים והרגלי המין שלהם כאנשים בוגדניים ונפקניים.  אורלי וילנאי היא גנבת גברים נשואים ידועה, ולגיא מרוז בכלל יש טעם רע בנשים.  בעברו גיא מירוז התעסק מינית עם …. שלי יחימוביץ….איחס!!!!!    מויקיפדיה:  “בעבר היה גיא מרוז בן זוגה של שלי יחימוביץ’. הוא נשוי בפעם השנייה, כשמאשתו הראשונה, הוא אב לשלושה וסב. בנו דניאל הוא שחקן.  ב-31 בדצמבר 2008 נישא בטקס אזרחי עם אורלי וילנאי. הזוג מתגורר בתל אביב. בשנים 2011–2012 ניסו בני הזוג להביא ילד משותף לעולם, ולשם כך עברו טיפולי הפריה חוץ-גופית. בני הזוג תיעדו את טיפולי ההפריה והתהליך שהם עברו במהלכם, בסרטם “זוג או ילד” שהוקרן בערוץ 10^[12]. בספטמבר 2017 התחתן שוב עם וילנאי, הפעם בטקס דתי^[13]. בני הזוג הם משפחת אומנה לבנם של מסתננים מאריתריאה“.

אורלי וגיא לקחו ג’יפה להילחם בג’יפה:  גיא אופיר נגד יוסי נקר

אורלי וגיא זעמו והחליטו להביע את הזעם שלהם על יוסי נקר בתביעה נגדו ולשם כך שכרו את גיא אופיר, גם כדי שיקרע ליוסי נקר את הצורה, וגם כדי שעל הדרך ניתן יהיה למחוק מהאינטרנט והפייסבוק את כל אזכורי הטבית העירקית שיוסי נקר בישל להם.  לשם כך גיא אופיר הבטיח להם שהוא יוסיף את גוגל ופייסבוק כנתבעים.

גיא אופיר יצא לדרך והגיש תביעה,29597-04-18 והוסיף וביקש מהשופטת טל לוי מיכאלי שתיתן לאורלי וילנאי וגיא מרוז צו איסור פרסום כך שהתביעה תתנהל בלדתיים סגורות.

אולם..  כישלון צורב.  השופטת טל לוי מיכאלי דחתה את בקשתם.

האם מספיק לטעון בבית משפט שמעורב קטין כדי לקבל איסור פרסום?

לכאורה כשמדובר בקטינים וחוק הנוער והאומנה, בתי משפט נוטים מייד להוציא איסור פרסום, כאילו מדובר בסוד גדול, וכאילו יש איזה “נזק” מפרסום האמת לציבור.  אבל אורלי וגיא לא שמרו על האומנה בסוד: מיקי לוין, ‏אורלי וילנאי וגיא מרוז בדרך להפוך למשפחת אומנה, באתר מעריב אונליין, 14 בדצמבר 2014, וגם:   אימוץ נעים: אורלי וגיא יוצאים ל”חופשת לידה”, באתר וואלה!‏, 20 בינואר 2015, מרוז לא שותק כשמעליבים את בנו האריתראי, באתר nrg‏, 8 בנובמבר 2015.  

השופטת טל לוי מיכאלי יכלה לסרב להוציא צו איסור פרסום רק על כך שאורלי וגיא בעצמם הפכו את האומנה (עם התקוות שלהם שזה יהפך לאימוץ קבוע) לענין פומבי בכך שהם סיפרו לקהל הצופים והתראיינו על כך בפומבי.

זה נחשב ויתור פרטיות ועילה מספיק טובה לפומביות הדיון.  אבל השופטת טל לוי מיכאלי דחתה את הבקשה לאיסור פרסום מסיבה אחרת לגמרי:  אורלי וגיא לא הוכיחו פגיעה נוספת על הפגיעה של עצם פרסום לשון הרע….

חומר משפטי להורדות:

ראו כאן את כתב התביעה:  29597-04-18 אורלי וילנאי נ’ יוסי נקר, גוגל ופייסבוק, תביעה על סך 250,000 ש”ח.

ראו כאן את תצהירה של אורלי וילנאי:

ראו כאן את תצהירו של גיא מרוז:

וכאן ראו את הבקשה לאיסור פרסום:

וזו ההחלטה של כבוד השופטת טל לוי מיכאלי מתאריך 17/4/2018.  השופטת אומרת שדרושה הוכחה של פגיעה נוספת לאיסור פרסום מעבר לפגיעה שנגרמה עקב הפרסום המקורי.

גוגל ופייסבוק הגישו כתבי הגנה

בתאריך 16/8/2018 חברות הענק גוגל ופייסבוק הגישו כל אחת בנפרד, כתב הגנה בתביעה שהגישו נגדן אורלי וילנאי וגיא מרוז. התביעה הוגשה במקור כנגד עו”ד יוסי נקר, כאשר נטען נגדו על ידי צמד המגישים כי פרסם לשון הרע ופגע בפרטיותם של הזוג אשר משמשים משפחת אומנה לקטין. עו”ד יוסי נקר מייצג את אמו הביולוגית של הקטין.  יודגש כי בקשה למתן צו איסור שהגישו אורלי וגיא בתיק, נדחתה על ידי בית המשפט. התיק מתנהל בדלתיים פתוחות.

את כתבי ההגנה פרסם באותו בוקר עו”ד יוסי בעמוד הפייסבוק שלו.  https://www.facebook.com/yossinakar

כתב ההגנה של חברת פייסבוק עליו חתומים שי כגן ופיני דואק מקומם מאוד.  נראה שפייסבוק מאוד מפחדת מפסיקה רעה נגדה ולכן עורכי הדין האלה מלקקים לבית המשפט, ובמקום להגן על חופש הביטוי הם רק מנסים להוציא את פייסבוק כמי שממשטרת את האינטרנט ושמחה למחוק כל דבר שמדווחים לה כלא ראוי.  הגנה מבישה ביותר.

https://mega.nz/#!WhQkAQ4Y!UsaQPoA-1uPsSzZl7BB6_zq0DQSxvq2kFtdb3pcXh1s

כתב ההגנה של חברת גוגל נראה הרבה יותר טוב מזה של פייסבוק, אבל שימו לב בנספחים איך גיא אופיר מטריד את חברות האינטרנט בדרישות להסיר את כל מה שהוא מחליט שלא ראוי לפרסום בציבור, והוא מאיים והכל בגלל שהוא החליט שהתוכן חייב להיות מוסר. גיא אופיר פשוט החליט שהוא שופט לדיני לשון הרע, ומי שהוא ישלם לו כסף הוא יפעל כדי להטיל חיתיתו על הרשתות.

על פי הקישורים, בכלל לא מדובר בפרסומים של יוסי נקר.  גיא אופיר פשוט מכין רשימת קישורים ולא חשוב מאיפה, ומתחיל להתנפל על גוגל ופייסבוק.  הביטו:
https://mega.nz/#!f8YCWS7Y!5tb4tGHqBngaghIoTQQfpqCvbnJvK0oJsq1hbFN46IU

להלן סיקור הפרשה בהעין השביעית, כתבה של אורנה פרסיקו 16/8/2018:

השופטת טל לוי מיכאלי: פומביות ההליך המשפטי היא פרס לציבור

אורלי וילנאי וגיא מרוז תבעו דיבה ברבע מיליון שקל בשל פרסומים בפייסבוק הנוגעים להיותם הורי אומנה • בית-המשפט דחה את בקשתם להטיל צו איסור פרסום על התביעה

העיתונאים גיא מרוז ואורלי וילנאי הגישו לאחרונה תביעת דיבה נגד עורך-דין יוסי נקר, שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו פוסטים הנוגעים לעובדת היותם הורי אומנה. לטענתם, הפרסומים לא רק מוציאים את דיבתם אלא גם פוגעים בפרטיותם ובפרטיות הקטין שחי עמם במסגרת האומנה. במקביל הגישו וילנאי ומרוז בקשה למתן צו איסור פרסום על התביעה, אולם בית-המשפט דחה את הבקשה.

בשנים האחרונות שימשו בני-הזוג וילנאי ומרוז הורי אומנה לקטין. במהלך התקופה הזו פרסם עו”ד נקר בחשבון הפייסבוק שלו פוסטים רבים המתייחסים אליהם ולהליך האומנה שלהם. עו”ד נקר קרא פומבית למצוא את האם הביולוגית של הקטין, ולאחר שנמצאה החל לייצג אותה מול רשויות הרווחה בניסיון להחזיר את הקטין לחזקתה.

לפני כחודשיים פנו וילנאי ומרוז, באמצעות עורכי-הדין אור אלוני וגיא אופיר, לבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו בדרישה לחייבו לפצותם בסך 250 אלף שקל בגין הוצאת דיבתם. עוד דרשו מבית-המשפט להוציא צווים שיחייבו את עו”ד נקר להסיר את הפרסומים עליהם, להימנע מפרסומים דומים בעתיד ואף לפרסם תיקון והכחשה.

“מסיבה לא ברורה”, נטען בכתב התביעה, פרסם עו”ד נקר “כזבים ובדויות בדבר התובעים והקטין, תוך שהוא חושף קבל עם ועדה פרטים שקריים בדבר הסדר האומנה ובדבר עברו של הקטין ואמו הביולוגית”.

לדברי וילנאי ומרוז, עו”ד נקר “הציג לציבור מצג, כאילו היו אלה התובעים שהפרידו בין האם לקטין, וכן שהוא ‘התנדב’ בטוב לבו לייצג אם ביולוגית חלשה שהופרדה מבנה אל מול התובעים החזקים והמקושרים. ולא היא, לתובעים מעולם לא היתה סמכות או קביעה באשר להוצאת הקטין מחזקת אמו הביולוגית […] מכאן, שמטרתו בחיפוש אחר האם לא היתה בכדי לסייע לה לקבל את בנה בחזרה, אלא מסיבה אחת ויחידה – לעשות באם המסכנה שימוש ככלי לניגוח התובעים, שאליהם פיתח שנאה תהומית בלתי מוסברת”.

וילנאי ומרוז טוענים כי עו”ד נקר הפר את פרטיותם ואת פרטיות הקטין כשהזכיר בפוסטים שלו את התובעים בשמם המלא, את גילו של הקטין ואת משך הזמן שבו הם משמשים כהורי אומנה. הם מזהים בפרסומיו טענות כאילו הם “כופים על שירותי הרווחה הסדרי ראייה דרקוניים בין האם הביולוגית והקטין, בכך שמאפשרים לה לפגוש את הקטין כשעה אחת בלבד פעם בשבועיים, וכן שאין הם מתירים לה להיוותר לבדה עם הילד”. את הטענה הזאת הם מכחישים מכל וכל.

וילנאי ומרוז: “פרסומיו של הנתבע לא רק שאינם אמת, אלא אף לא קיים בהם שמץ של עניין לציבור”

“מאז פרסם הנתבע את הבליו בפרופיל, מרגישים התובעים כי הם מצויים תחת מתקפה, וגרוע מכך – כי ילד האומנה הקטין שבו הם מטפלים נמצא גם הוא בעין הסערה”, נכתב בכתב התביעה. “מדובר בילד רך בשנים, המבין כבר עתה, כי הוא והורי האומנה המטפלים בו מהווים מטרה לבוז ולשנאה. […] פרסומיו של הנתבע לא רק שאינם אמת, אלא אף לא קיים בהם שמץ של עניין לציבור. זאת משום שהם נוגעים לצנעת חייהם של התובעים ושל הקטין, ואינם קשורים בשום צורה לעיסוקם הציבורי כאנשי תקשורת”.

עו”ד נקר טוען להגנתו, באמצעות עו”ד שושנה גלס, כי הפרסומים שלו על וילנאי ומרוז כוללים עובדות בלבד, ולכן הוא זכאי להגנת “אמת דיברתי”; כי התביעה נגדו היא תביעת השתקה; וכי ממילא מי שהפר את פרטיותו של הקטין הם וילנאי ומרוז, שפרסמו פעמים רבות מידע על ההליך, ולכן לא יכול היה בפרסומיו לחדור לפרטיותם.

“למעשה יש כאן מקרה של אנשי תקשורת הבוכים על חלב שהם שפכו, הם פרסמו, ועכשיו תובעים על פרסום מחדש של פרסומיהם תוך בכייה של חדירה לפרטיות או לשון הרע”, טוען עו”ד נקר.

“הנתבע אינו שונא את התובעים ואינו בז להם, אף כי הם מסמלים את כל הפגמים במערכת האומנה”, נטען בכתב ההגנה. עו”ד נקר מכחיש את כל הטענות של וילנאי ומרוז כלפיו וטוען מנגד כי הוא עוסק וכותב באופן כללי על ענייני אומנה, ואין לו שום דבר אישי נגד השניים. לדבריו, וילנאי ומרוז הם זוג האומנה המפורסם ביותר, ולכן באופן טבעי הוא מתייחס בפרסומיו גם אליהם.

עם זאת, עו”ד נקר אכן מייחס לבני הזוג כוח שאותו הם מנצלים לטובתם בהליך האומנה. כך, לדוגמה, מוזכר בכתב ההגנה כי כאשר עו”ד נקר פגש את עורכת-הדין שירי כהן ממשרד הרווחה וטען כי וילנאי ומרוז עוברים על החוק בפרסומים שלהם על הקטין, ענתה לו עו”ד כהן: “מי יכול עליהם?”.

עו”ד נקר: “אורלי וגיא קיבלו את אישורם להיות הורי אומנה לא משום שהם מתאימים, אלא משום שנתנו זמן מסך יקר לאור-שלום”

בכתב ההגנה מודגש כי וילנאי ומרוז התעלמו מפוסט ארוך שפרסם נקר בתחילת הפרשה. בפוסט זה כתב עו”ד נקר, בין היתר, כי “על-פי הפרסום ב’מחוברים’ בזמן שאורלי וגיא נבחנים על-ידי [ארגון] אור-שלום באם הם כשירים להיות הורי אומנה, הם הזמינו את נציגת אור-שלום להתארח באולפנם ולדבר על האומנה ועל הארגון שבו היא עובדת. משמעות הדבר היא הענקת זמן שידור יקר לעמותה פרטית המתפרנסת מהאומנה”. בהמשך כתב ההגנה של עו”ד נקר נטען כי “אורלי וגיא קיבלו את אישורם להיות הורי אומנה לא משום שהם מתאימים, אלא משום שנתנו זמן מסך יקר לאור-שלום”.

בהמשך אותו פוסט בפייסבוק, המצוטט במלואו בכתב ההגנה, טען עו”ד נקר כי וילנאי ומרוז אינם יכולים לאמץ ילד בשל גילם המבוגר, ועל כן פנו למסלול אומנה. “בתפיסת עולמי אומנה אינה פתרון לאי הבאת ילדים. נקודה”, כתב. “אומנה, בניגוד לאימוץ, היא דבר זמני ולא קבוע”. עוד טען כי הזוג וילנאי ומרוז לא עומדים גם בקריטריונים לאומנה, שכן דרישה בסיסית היא שלאומנה יהיה אופק של אימוץ, מה שאינו אפשרי במקרה שלהם.

“בתפיסת עולמי”, הוסיף, “אומנה היא אינה דרך לחבר בין בני זוג במשבר או לא במשבר. בתפיסת עולמי, כאמור, אומנה אינה פתרון לכשלון בהבאת ילדים לעולם (בטח כאשר לזוג יש ילדים משלו). בתפיסת עולמי אומנה היא פתרון זמני עד לשיקום המשפחה הביולוגית”. עו”ד נקר מביע תמיהה על ההתעלמות של כתב התביעה מהפוסט הראשון שלו על הפרשה, ומסביר זאת בטענה כי בטקסט זה “יש את ההסבר המשפטי המדויק לכל הכשלים” בהליך האומנה של וילנאי ומרוז.

הבקשה של עו”ד גיא אופיר לצו איסור פרסום נדחתה

במקביל להגשת כתב התביעה הגישו וילנאי ומרוז בקשה למתן צו איסור פרסום על התביעה. לטענתם, פרסום ההליך יגרום נזק קשה להם ולקטין מעצם חשיפת הפרטים על האומנה; הפרסום עשוי לגרום לפגיעה חמורה נוספת מעבר לזו שנטען שהסבו הפרסומים מכתב התביעה; ואף יהיה בבחינת “הענקת פרס” לעו”ד יוסי נקר. השופטת טל לוי-מיכאלי דחתה את הבקשה, על כל טענותיה, אף שלא ביקשה לקבל את תגובת עו”ד יוסי נקר.

ביחס לטענה כי הפרסום יגרום נזק לקטין כתבה השופטת טל לוי-מיכאלי כך: “איני סבורה כי בשלב זה יש צורך באיסור פרסום התיק כדי להגן על עניינו של הקטין; הפרטים והמידע שהוצגו בכתבי הטענות עד עתה (תביעה ובקשה) על אודות הקטין הם פרטיים כללים מאוד, אין כל ירידה לפרטים על אודות זהות הקטין (וטוב שכך). אין בהליך כאן ובפרטים שפורטו בו משום חשיפת פרטים על משפחת האומנה ועל הקטין, זולת עצם קיומם. פרטים אלו או חלקם ממילא פורסמו וידועים, בחלקם ביוזמת המבקשים עצמם בהיותם אנשי תקשורת”.

ביחס לטענה כי הפרסום יביא לפגיעה חמורה נוספת כתבה השופטת לוי-מיכאלי כי “בענייננו לא הציגו המבקשים, ונדמה שלא בכדי – מהי הפגיעה הנוספת שעשויה להיגרם להם. הדברים נכונים בפרט במקום שעל פניו המבקשים עצמם פרסמו מידע הנוגע לעובדות נשוא התובענה, כך ששאלה היא מהי אותה פגיעה חמורה נוספת שעשויה להיגרם דווקא מעצם פרסום מידע על ההליך הנוכחי, להבדיל מהפרסומים שפורסמו על-ידי המשיב (שיידונו בגדרי ההליך העיקרי) או  מהפרסומים שפורסמו על-ידי המבקשים עצמם”.

ביהמ”ש: “פומביות ושקיפות הם עקרונות על של ההליך המשפטי, פועל יוצא של פרסום ההליך הוא ‘פרס’ לציבור בכללותו”

ביחס לטענה כי הפרסום יהיה בבחינת “הענקת פרס” לעו”ד נקר כתבה השופטת לוי-מיכאלי כי “מדובר בטענה מוקשית”. לדבריה, “פומביות ושקיפות הן עקרונות על של ההליך המשפטי, פועל יוצא של פרסום ההליך הוא ‘פרס’ לציבור בכללותו. ייתכן שכפועל יוצא מהאמור גם המשיב 1 [עו”ד נקר] ייהנה, אך לא די בטיעון הנוגע למידת הנאה שפלוני יפיק מעצם ניהול ההליך כדי לחרוג מעקרון העל של פומביות הדיון”. 

בנוסף ציינה השופטת לוי-מיכאלי כי לא מצאה בשלב זה פגיעה בפרטיות המצדיקה את איסור הפרסום. עם זאת, הבהירה כי ככל שישתנו הנסיבות ניתן יהיה להגיש את הבקשה לצו איסור פרסום מחדש.

בתשובה לפניית “העין השביעית” התייחס עו”ד גיא אופיר, בא-כוחם של וילנאי ומרוז, לדחיית הבקשה לצו איסור פרסום. “אני לא חושב שאם אדם הסכים לפרסם חלק מסוים מחייו הפרטיים אזי הסכמתו מהווה ויתור מכללא לגבי פרסום כל פרט מחייו הפרטיים”, אמר עו”ד אופיר, “מה גם שתיק זה לא מדבר על ביקורת עניינית של אדם מסוים עליהם, אלא על הפצת כזבים לכאורה על-ידו. אין עדיין בפני בית-המשפט את מלוא התמונה לגבי מה שהופץ ומה עמד מאחורי הפרסומים. אני חושב שהיה מקום לקבל את הבקשה, אולם אנו מכבדים את החלטות בית-המשפט”.

עו”ד נקר התייחס אף הוא, לבקשת “העין השביעית”, להחלטה על אישור פרסום ההליך: “העובדה שבית-המשפט דחה את הבקשה על הסף מבלי לבקש את תגובתי מדברת בעד עצמה”, אמר. לדבריו, “קצת מוזר שזוג שדרנים שמדברים על זכויות אדם וחופש הביטוי רצים לבקש צו איסור פרסום”.

לצד עו”ד נקר הופנתה התביעה גם נגד חברות פייסבוק וגוגל, על שסירבו להסיר את הפרסומים. שתי החברות טרם הגישו כתבי הגנה.

https://www.the7eye.org.il/293460

וראו כתבת המשך של אורנה פרסיקו 20/2/2019 על בקשה חוזרת של גיא אופיר להוציא צו איסור פרסום, אחרי שהשופטת טל לוי מיכאלי עזבה את התיק כי שדרגו אותה למחוזי ת”א, והשופט אילן רונן בא במקומה.

ביהמ”ש דחה הבקשה לצא”פ: לא ההליך המשפטי מביא להשמצות

בית-המשפט שב ודחה את בקשתם של אורלי וילנאי וגיא מרוז להטיל איסור פרסום על תביעת דיבה שהגישו • הזוג מתלונן על מסכת הצקות מצד הנתבע ומצד פעילי ימין ש”פועלים לגרש את הקהילה האריתריאית מישראל”

בית-המשפט שב ודחה, בפעם השנייה בשנה האחרונה, את בקשתם של אורלי וילנאי וגיא מרוז למתן צו איסור פרסום על תביעת דיבה שהגישו. בשנים האחרונות שימשו בני-הזוג וילנאי ומרוז הורי אומנה לקטין. במהלך התקופה הזו פרסם עו”ד יוסי נקר בחשבון הפייסבוק שלו פוסטים רבים המתייחסים אליהם ולהליך האומנה שלהם.

עו”ד נקר קרא פומבית למצוא את האם הביולוגית של הקטין, ולאחר שנמצאה החל לייצג אותה מול רשויות הרווחה בניסיון להחזיר את הקטין לחזקתה. בחודש אפריל האחרון הגישו וילנאי ומרוז לבית-המשפט תביעת דיבה נגד עו”ד נקר. לטענתם, הפרסומים שלו לא רק מוציאים את דיבתם, אלא גם פוגעים בפרטיותם ובפרטיות הקטין שחי עמם במסגרת האומנה.

במקביל הגישו וילנאי ומרוז בקשה למתן צו איסור פרסום על התביעה. וילנאי ומרוז טענו כי פרסום ההליך יגרום נזק קשה להם ולקטין מעצם חשיפת הפרטים על האומנה, וכי הפרסום יהיה בבחינת “הענקת פרס” לעו”ד נקר. השופטת טל לוי-מיכאלי דחתה את הבקשה על כל טענותיה. “פומביות ושקיפות הן עקרונות-על של ההליך המשפטי, פועל יוצא של פרסום ההליך הוא ‘פרס’ לציבור בכללותו”, כתבה השופטת בהחלטתה.

בחודשים שחלפו מאז התקדמו ההליכים בתביעת הדיבה, ובתחילת החודש אף נערך דיון ראשוני. בעקבות האירועים בדיון זה פנו וילנאי ומרוז פעם נוספת בבקשה למתן צו איסור פרסום, באמצעות עורכי-הדין גיא אופיר ואורלי אילוז.

לדברי וילנאי ומרוז, עוד לפני שהתחיל הדיון קראו כלפיהם “נציגיו” של עו”ד נקר שהגיעו לאולם בית-המשפט קריאות כגון “תחזירו את הילד” ו”למה אתם לא מחזירים את הילד”. לאורך הדיון הם כונו על-ידי אנשים שישבו באולם “חוטפי ילדים”, והוטחו בהם האשמות וביטויים קשים. בסיום הדיון הפנו הנוכחים באולם מצלמת וידיאו אל וילנאי ומרוז וביקשו את תגובתם להאשמות נגדם, ואף “שיסו” בהם את האם הביולוגית של הילד, “תוך שדוחקים בה לבוא אליהם בבכי ולהגיד להם ‘החזירו לי את בני'”.

“המשיב 1 [עו”ד נקר], וחבר מרעיו”, טענו וילנאי ומרוז, “הפכו את המפגש מחוץ לאולם בית-המשפט לקרקס, בו התנפלו מילולית על המבקשים, תיעדו ההתנפלות וההשתלחות במצלמות וידיאו והפיצו הפרסומים הן באמצעות פרופיל המשיב 1, והן באמצעות פרופילים ששיתפו הפרסומים, כמו גם התגוביות המשתלחות”.

וילנאי ומרוז מציינים בבקשתם כי בין אלו שהפיצו את הסרטון שצולם בתום הדיון נמנים יאיר נתניהו, שפי פז ויואב אליאסי, הידוע בכינויו “הצל”. “האבסורד הוא”, הם כותבים בבקשתם, “כי פרסומי המשיב 1 לא הופצו למען ‘המטרה’ אותה הוא מקדם, אלא על-ידי פעילי ימין וימין קיצוני הפועלים לגרש את הקהילה האריתריאית מישראל. […] אלו קידמו פרסום הסרטון כחלק מנרטיב שנאה כלפי קהילה עליה נמנית ‘מרשתו’ של המשיב 1″.

לתפוצה הרחבה של הפרסומים הללו, טוענים וילנאי ומרוז, יש השפעה על הדימוי הציבורי שלהם. לפני כשבועיים, כך נטען, יצאה וילנאי יחד עם הקטין ממסעדה ברמת-החייל בתל-אביב, כש”לפתע נקראו לעברם קריאות של עוברי אורח בשאלה רטורית האם זה הילד שחטפה”. וילנאי, “המומה ומושפלת, נאלצה לאלתר לקטין הסבר על אודות משמעות הדברים שהוטחו בפניהם, מצב לא הגיוני בעליל שמהווה פגיעה אנושה בקטין הנחשף לכך”.

לדברי השניים, “הצו הינו חיוני ודחוף, שכן הפרסום מהווה הטרדה ממשית, פגיעה בפרטיות וניצול ציני של ההגנות בחוק איסור לשון הרע. […] באיזון שבין פומביות הדיון ובין פגיעה בשמם הטוב של המבקשים וטובת הקטין, והנזק שעלול להיגרם לו מלבד זה שכבר נגרם (הטחת העובדה שנחטף על-ידי משפחת האומנה בה הוא שוהה), נראה כי לא ייגרם כל נזק באיסור הפרסום ולהפך, קבלת הבקשה תוריד את גובה הלהבות והנזק שנגרם למבקשים, ובפרט לקטין הנמצא במוקד האש”.

השופט אילן רונן דחה את הבקשה לאיסור פרסום בלי לבקש אפילו את תגובת עו”ד נקר. “במוקד הבקשה טענות של המבקשים להמשך ההשתלחות בהם, הן מצד המשיב 1 והן מצד צדדי ג’ שאינם צד להליך זה”, כתב השופט רונן בהחלטתו. “לא ברור כיצד טענות אלו מבססות בקשה זו. הרי כבר בכתב התביעה (סעיף 46) טענו המבקשים שהם חווים שלל ‘תגובות ארסיות ומבזות’ בגין פרסומי המשיב 1. לא הליך משפטי זה הביא לאותן השמצות, אלא האירועים שבגינם הוגשה התביעה. […] לא מצאתי בבקשה זו ולו רמז לכך שדווקא פרסום ההליך המשפטי, ולא האירועים שקדמו לו, מביא לאותם פרסומים נוספים ויגרום נזק למבקשים”.

אשר לטענות של וילנאי ומרוז כלפי אותם אנשים שכונו “חבר מרעיו” של עו”ד נקר, שמצלמים ומקליטים במהלך הדיונים ואחר-כך מפרסמים את התיעוד ומפיצים אותו ברשתות החברתיות, מציין השופט רונן כי לא ניתן לקבל כל טענות כלפי צדדי ג’ שאינם צד להליך.

“על כל פנים”, מוסיף השופט, “אפילו כל הנטען בבקשה מבוסס, ואפילו חווים המבקשים המשך מסע השמצות כטענתם – אין כל דרך להבין מה לאלו ולאיסור הפרסום המבוקש. אין כל דרך להבין כיצד אותו סעד שהתבקש רלבנטי למפגשים שיש למבקשים עם צדדי ג’, בין אם בין כותלי בית-המשפט ובין אם מחוצה לו. אפשר והיחס לו ‘זוכים’ המבקשים מקים להם עילה כלפי מי מאותם צדדי ג’, אך אין בו כדי לבסס איסור פרסום”.

https://www.the7eye.org.il/320601