אתר SHOMRIM הוא אתא מענין שעדנה קרנבל מאוד אוהבת. יש שם כמה תחקירים שראוי להביאם לידיעת הקוראים הנאמנים של עדנה.
“תעודת חיסיון” זו מסמך עליו חותם איזה זקן שזכה במכרז של משרד הביטחון לפיה חומרים שהמשטרה השתמשה בהם במהלך חקירה פלילית לא יחשפו לסנגורים ולנאשם ויישארו תחת מעטה העלטה ומסך הברזל.
כמעט תמיד יש שם תמיד דברים מאוד מביכים למשטרה שאותם הם מבקשים להסתיר, והשיטה הישראלית היא שסידרו למשטרה חותמת גומי…. אותו זקן סנילי, אהוד הלוי, פנסיונר של השב”ס מעניק את חתימתו על כל בקשה לחיסיון של המשטרה. הוא מקבל על זה בין 20 ש”ח ל 100 ש”ח לחתימת גומי, ואם זה משהו מסובך עד 1,600 ש”ח לחתימה. האיש הוא מפעל לחתימות גומי.
ראו את התעריפים לחותמות הגומי של אהוד הלוי מהמכרז בו “זכה”.
השיטה הישראלית: משחק מכור של חותמות גומי
את תעודת החיסיון צריך למסור לנאשמים ביום בו מוגש כתב האישום, אבל בשיטת סדום המעוותת של ישראל, אחרי כמה חודשים הפרקליטות “נזכרת” לבקש “הארכת מועד להגשת תעודת חיסיון”, ואוטומטית חותמת הגומי המתקרא שופט בתיקים פליליים חותם להם על כל מה שהם רוצים.
ואז כעבור חצי שנה או שנה כשהפרקליטות מציגה את התעודה החתומה של אהוד הלוי מתחיל משחק חתול ועכבר שבו הסנגורים נדרשים לבקש הסרת חיסיון ואפילו לנמק למה הם חושבים שמסתירים מהם ראיות (כשברור שמסתירים מהם ראיות) ואז הם מגיעים לדיון.
בדיון השופט נותן לסנגורים לחרטט כמה מילים, הוא מוציא את הסנגורים החוצה ונותן לפרקליטות לזיין לו את השכל במעמד צד אחד למה ביטחון המדינה יפגע….. ואז כמובן מוזמנים הסנגורים פנימה כדי לשמוע את ההחלטה המכורה מראש: החיסיון לא יוסר.
ככה עובדת השיטה הישראלית. כולם יודעים שהמשחק מכור מראש ולכן הסנגורים אפילו לא טורחים לבקש הסרת חיסיון, מה גם שזה יכול להיות גול עצמי כי השופט שומע מהפרקליטות את כל דברי הזבל שיש להם להשמיע והם מרעילים את השופט.
אמנם בפקודת הראיות כתוב שצריך לפנות לשופט אחר שיפסוק בהסרת חיסיון, אבל זה לא משנה הרבה כי השופט בתיק העיקרי מעיין בנט המשפט מה קורה אצל השופטים האחרים המקבילים לו (אלה שמטפלים במעצר, בבקשות לחומרי חקירה חסרים, ובגישור) וכך כל הרעל של הפרקליטות זולג מתיק לתיק.
השופטים מחטטים בנט ומעיינים בחומר שאסור להם לראות
בתיק של העיתונאית לש”ט שהועמדה לדין על העלבת עובדים סוציאלים וזילות שופטים וישבה בכלא שנתיים וצי לפני משפט – השופט בני שגיא הודה שהוא חיטט וגלש בנט המשפט לתוך התיקים המקבילים שנפתחו (הבקשות לחומרי חקירה ולהסרת תעודת חיסיון), וכאשר הוא עומת עם העובדה שהוא לא אמור להיחשף לראיות לא קבילות ולטיעונים בעלמא שלא בדרך של העדת עדים, הוא פשוט טען שזה היה “סתם לצרכי התעדכנות” ושהוא “לא נחשף למאסה קריטית של מידע“.
בני שגיא סירב לפסול עצמו והנשיאה אסתר חיות גיבתה אותו. כמובן שמי שהחליט שהעיונים בתיקים שאסור לו לעיין בהם לא היו “מאסה קריטית” היה בני שגיא בכבודו ובעצמו.
כמובן שאסתי חיות לא הזמינה מאלו שמפעילים את נט המשפט לוג שעות כדי לראות כמה זמן השופט שגיא חיטט בתיקים שאסור לו לצפות, ופשוט חזרה כמו תוכי על הטענה שהמציא בני שגיא שהחיטוט בנט בתיקים של השופטים המקבילים – היה לא במאסה קריטית.
בתמונה: אמיר אוחנה בהיותו שר משפטים ביקר אצל בני שגיא כדי לקדם אותו ולהאדיר את שמו…. 5/12/2019
להלן התחקיר של רוני זינגר 6/6/2022.
יותר מ-8,000 בקשות בשנה, רבע מהתיקים הפליליים: מה מסתתר מאחורי החיסיונות שמבקשת המשטרה?
חיסיון הוא כלי מרכזי של המשטרה בהגנה על מקורות ואמצעי חקירה אך השימוש הנרחב בו מקשה על הסניגורים ועל בית המשפט. לפני כשש שנים הועברה הסמכות להוצאת חיסיונות מהשר לביטחון פנים לעורך דין פרטי שנבחר במכרז. קצין משטרה בדימוס: “צריך לומר את האמת: בסוף קבלת חיסיון זה סוג של חותמת גומי וזה משמש את המשטרה והפרקליטות”.
אמצע ינואר 2018 נרצח יוסי שריקי בחולון בעקבות סכסוך לכאורה בין עבריינים שעסקו בהלוואות בשוק האפור. החקירה הייתה מהירה וכעבור זמן קצר עצרו חוקרי ימ”ר תל אביב חמישה חשודים והוגשו כתבי אישום בגין רצח וסיוע לרצח. שלושה מחמשת הנאשמים, שאול פרץ, ע”מ ונ”ח (ששמם המלא נאסר לפרסום) הואשמו באותן עבירות בטענה כי חלקו את ההכנות לרצח.
כמו בכל תיק רצח, לסניגורים הועברו חומרי החקירה שכללו מאות דיסקים ובהם תיעוד של החקירות, הרישומים והממצאים שעליהם מתבסס כתב האישום. סריקת חומרי החקירה העלתה אצל סניגורו של פרץ שורה של סימני שאלה. כך למשל, באחד המקרים חקירתו של ע”מ נקטעת ובצדה נכתב כי יצא לשירותים. לאחר מכן צוין כי חזר. “מה שלא ידענו, והתברר למזלנו רק במשפט זוטא (משפט “צד” שקשור לאותם הנאשמים) שהתקיים בעניין אחר, הוא שבזמן שהחשוד היה מחוץ לחדר החקירות הוא למעשה פגש את משפחתו”, מספר הסניגור, עו”ד מיקי חובה.
תהיות אחרות צצו לאחר שהתברר לחובה מחומרי החקירה, כי בשבועות הראשונים לאחר מעצרם ע”מ ונ”ח שמרו על זכות השתיקה אך אחרי שחלקו את אותו תא מעצר, פתאום סיפקו לחוקרים גרסה “שבמרכזה פרץ הוא לפתע המוציא והמביא”, כהגדרתו.
וזה לא נגמר שם. באחת החקירות, הוא מספר, רואים את ע”מ מזמין מחדר החקירות שווארמה דאבוש לו ולנ”ח. בחקירה אחרת נראה נ”ח, לצד תשובה בעל-פה שהוא עונה, כותב דבר מה על נייר שאותו הוא מחליק לעבר החוקר מבלי שהמצלמה תקלוט מה כתוב. הדבר קרה פעמיים.
מיקי חובה העלה את כל השאלות הללו וביקש להם הסבר בדיונים המשפטיים שהחלו, אך נתקל עד מהרה בתשובות חוזרות מצד הפרקליטות ולפיהן אי אפשר לענות כיוון שהנושא “תחת חיסיון”.
במקביל, במשפט הזוטא, צצו עובדות נוספות. כך למשל, טענו השניים כי חוקרי המשטרה הבטיחו להם הבטחות שונות בנוגע לסעיפי האישום ולעונשים שיקבלו. השניים גם סיפרו על התרחשויות שונות לאורך תקופת מעצרם שלא היו מתועדות בחומרים שהועברו לסניגור ובכלל זאת פגישות עם בני משפחה ושיחות עם החוקרים.
“אני טוען שבחומר שמסתירים ממני יש מידע שעשוי לסייע לי בהגנה על הנאשם. אבל על כל זה יש חיסיון ואני לא יכול לראות את החומרים”, אומר עו”ד חובה ומבטא בכך את תסכולם של סניגורים רבים. בימים אלה הוא מתכונן להגשת בקשת לגילוי ראיה, כלומר בקשה להסרת החיסיון.
קצין משטרה בכיר בדימוס, שבאחד מתפקידיו בעבר עסק בין היתר בהוצאות בקשות חיסיון, מחזק את הדברים. “המשטרה נוטה באופן גורף להוציא חסיונות על כל דבר קטן שבקטנים. אני מודה, זה הרבה פעמים תוקע משפטים וקושר לסניגורים את הידיים. גם עסקאות טיעון הם הרבה פעמים תוצאה של חיסיון שהוטל על חומרים. צריך לומר את האמת: בסוף קבלת חיסיון זה סוג של חותמת גומי וזה משמש את המשטרה והפרקליטות. לגופים האלה קל מאוד לסבן ולהסביר למה צריך חיסיון ולקבל אותו”, הוא אומר.
יותר מ-8,000 חסיונות בשנה
“תעודות החיסיון לביטחון הציבור” במשפטים פליליים נועדו להגן על מקורות, שיטות עבודה ואמצעים של המשטרה. על חשיבות הגנה זו אין מחלוקת, אבל הליך הוצאת תעודות החיסיון והיקף השימוש בהם שנחשף כאן לראשונה מציף שורה של שאלות.
בעבר החזיק את הסמכות להוצאת החיסיון השר לביטחון פנים. לפני כשש שנים תוקן חוק פקודת הראיות והסמכות הועברה מידיו של השר לידי ממונה שנבחר במכרז פומבי של המשרד לביטחון פנים. מאז בוצע השינוי בחוק מחזיק בתפקיד עו”ד אהוד הלוי, כיום עורך דין פרטי, שבעברו שימש בתפקיד בכיר בשירות המשפטי של השב”כ וכיועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר. במכרז הפומבי שבו נבחר הלוי נאמר כי ייבחרו שני ממונים, אולם עד כה רק הוא נבחר.
התגמול הכספי הניתן לממונה מבוסס על “תפוקות”, כלומר על מספר תעודת החיסיון שבהן הוא מטפל וללא קשר לשאלה אם אישר את הבקשה או דחה אותה. יהיה מי שיטען כי שיטת תגמול כזאת מתמרצת בעקיפין הגשה וטיפול בבקשות רבות.
בכמה חסיונות מדובר? לפי נתונים שקיבל שומרים מהמשרד לביטחון פנים בשנת 2020 הוצאו 8,263 תעודות חיסיון ובשנת 2021 – 8,155 בקשות. כשמוסיפים למשוואה את מספר התיקים הפליליים הנפתחים בישראל מדי שנה – סביב ה-33 אלף – מתברר כי כרבע מהם כללו תעודת חיסיון.
להלן פקודת מטה ארצי (מטא”ר) 14.01.04
מרבית תעודות החיסיון שמוצאות מוגדרות בשפה המקצועית כ”פשוטות” והן מכילות “עד 3 פריטים לתעודה”. היתר הן תעודות “בינוניות/מורכבות/מורכבות מאוד”, כשהמורכבות נגזרת ממספר הפריטים, כלומר האמצעים או המקורות שמתבקשים עליהם החסיונות.
התשלום לממונה אמנם מבוצע “פר-חיסיון” אבל כאשר מדובר בחיסיון פשוט המחיר הוא 20 שקלים לתעודה, עבור תעודה בינונית התמורה היא 50 שקלים, עבור הוצאת תעודת חיסיון מורכבת התמורה 100 שקלים, ואילו תעודה “מורכבת מאוד” (בסך הכל כ-1% מכלל הבקשות) תעלה כבר 1,600 שקלים.
הלוי, לפי נתונים של המשרד לביטחון פנים, השתכר עבור עבודתו כממונה ב-2021 סכום של 347,127 שקלים, והשנה עד כה קיבל כ-114 אלף שקל.
רובן המכריע של בקשות החיסיון שהמשטרה מבקשה מאושרות. במידה והבקשה לא מתקבלת נשלחים החוקרים להבהרות ויכולים להגישה שוב. כמה בקשות נדחו? במשרד לביטחון פנים אומרים כי מדובר בבקשות בודדות מדי שנה – 2-3 להערכת המשרד.
“הנתונים שאת מציגה מטרידים מאוד ומעוררים שאלות”, אומר לשומרים עו”ד גיל שפירא, ראש תחום ייצוג אסירים בסניגוריה הציבורית הארצית. “לאור התיקון לחוק פקודת הראיות דווקא היינו מצפים דווקא לראות ירידה בהיקף תעודות החיסיון מדי שנה”.
הערת מערכת: הסנגוריה הציבורית זה גוף שנובח ונובח ולא עושה כלום. גיל שפירא לא הגיש אפילו בג”ץ אחד נגד כל העוולות שהוא רואה יום יום. הם כלי המשרת את התביעה כדי לתת מראית עין של ייצוג פלילי. עלה תאנה. בפועל 99% מהסנ”צים מוכרים את הלקוחות שלהם. אם הם היו טובים, לא הייתה נשארת עבודה לפרטיים. לסנגוריה 99% כישלון לנוכח 99% הרשעות במדינת תופרי התיקים, יזראהל.
למה?
“בתיקון הוחלט מראש כי ישנם סוגי מידע שלא ייחשבו בכלל כניתנים לעיון ולכן לא יבקשו עליהם חיסיון”.
על פי הנתונים המופיעים במכרז שהוציא בעבר המשרד לביטחון פנים, עד ל-2016 מספר תעודות החיסיון שהוצאו מדי שנה נע סביב ה-8,000. ובמילים אחרות: למרות שפרטים מסוימים הוגדרו בתיקון לחוק כבלתי ניתנים לעיון, והיו אמורים להביא לירידה במספר החסיונות, מספר הבקשות נותר זהה.
הליך “בתוך הבית”
תעודות החיסיון הן כאמור כלי מתבקש עבור המשטרה בשמירה על מקורות ועל אמצעים מסווגים למאבק בפשיעה. כך למשל, תעודת חיסיון מתיק פשע חמור המתנהל בימים אלה מפרטת, כי “כל פרט שיש בו כדי לגלות זהות האדם / האנשים אשר מסרו את המידע המתועד בדוחות הידיעה המפורטים בנספח לתעודה (…) כל פרט שענייני השיטה האמצעים ואופן ביצוע הטכני ששימשו בביצוע ההקלטות והאזנות במהלך חקירה זו (…) כל מידע של בקשות להאזנות סתר (…) פעולות עיקוב (…) כל פרט בביצוע ההסרטות (…) כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות עובדים ואמצעי חברת סלברייט ששימשו לצורך פריקת המידע המצוי סלולארי שנתפס בתיק זה – הינם חסויים”.
הפרטים הכלולים בחיסיון לא מובאים בפני בית המשפט אולם התוצרים של אותם פרטים בהחלט כן: עדויות, צילומים, הקלטות ושאר חומרים שנאסר לומר מה מקורם. גם השופט לא יודע מהו מקור הראיות.
התיקון לחוק פקודת הראיות ב-2016 נעשה בין היתר על רקע ביקורת שנמתחה על כך שהיקף החסיונות המבוקש לא אפשר לשר לעיין בהם, ולמעשה הוא היה חותמת גומי של המשטרה.
“כדאי לזכור שלא סתם נתנו לגורם הכי בכיר (הכוונה לשר) את הסמכות הזו; הוא ‘בא מבחוץ’, הוא פחות מחויב למערכת וההלכה הייתה שהוא אמור לבדוק לפני שהוא מאשר בקשה. בנושא הזה נדרשת זהירות רבה מאוד וריסון גבוה של הבקשות”, אומר עו”ד שפירא ומזכיר את החשיבות שבבחינת החומר שהסניגור לא יקבל. כך למשל, במקרה בו מוסר הידיעה המודיעינית החסוי הוא אולי בכלל יריב מר של הנאשם, או במקרה בו הוטל חיסיון על מיקומה של מצלמה, מיקום שיכול להראות כי הווידאו מתעד רק חלק מהאירועים שהתרחשו.
“הליך הוצאת החסיונות הוא לא הליך שיפוטי אלא מנהלי, כזה שמתקיים ‘בתוך הבית’ של המשטרה והפרקליטות ולכן אין לנו ידיעה אמיתית על האופן שבו הדברים נעשים”, אומר שפירא.
שאלה אחרת נוגעת לדרך שבה מתנהל הליך הטלת החיסיון והיעדרה של בקרה נוספת על ההצדקה לחיסיון. האם הממונה פוגש את צוות החקירה? מתשאל אותו? האם הוא בודק את החומרים ואת ניגודי העניינים שעולים מהם? שומרים פנה לעו”ד אהוד הלוי עם השאלות הללו, אולם הוא טען כי אסור לו להתראיין והפנה לייעוץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים.
מי שכן סיפק תשובות לשאלות הללו היה קצין המשטרה הבכיר לשעבר שעסק כאמור בהוצאת חסיונות. “ראש צוות החקירה יושב עם קצין החסיונות של המחוז ומראה לו על מה צריך להוציא חיסיון. אם יש ויכוח ביניהם הולכים לקצין החקירות המחוזי ואחרי שיש אישור מעלים את הבקשה למשרד לביטחון פנים. כמעט תמיד הבקשה מתקבלת. יחד עם זאת היו גם מקרים שהתבקשתי לעלות לירושלים כדי להסביר בקשה לחיסיון, לא להלוי אלא לייעוץ המשפטי במשרד לביטחון פנים. אבל זה לא קרה הרבה”.
גם הסניגורים חוששים
“אחד המקרים הכי מפורסמים שעסק בחסיונות התרחש בשנות ה-90 במקרה של נאשם בשם נידאל אבו סעדה. התברר שתעודת חיסיון שהוצאה הסתירה מידע חשוב שלא היה נגיש לסניגורו”, מזכיר עו”ד חובה. רק כאשר הגיע התיק לעליון הצליח הסניגור, עו”ד אביגדור פלדמן, להביא את הפרקליטות להודות כי תחת החיסיון מסתתר מידע חשוב להגנת הנאשם. התיק הסתיים בזיכוי.
“צריך לזכור שמקרים כאלה מייצרים גם הרבה מתח בין הפרקליטות למשטרה, כיוון שהשוטרים הם אלה שמבקשים חיסיון, ובהמשך אם הפרקליטות מבינה שהייתה תקלה היא נכנסת לעימות עם המשטרה” אומר גיל שפירא.
בכל מקרה הסרת חסיונות כמעט ואינה מתרחשת וגם במשרד לבט”פ מסכימים על כך. “בקשות להסרת חיסיון הן נדירות, ומדובר בבקשות בודדות בשנה. הרקע לבקשות אלה בדרך כלל הוא הקשר שעולה בין החומר החסוי לגדר המחלוקת בין בעלי הדין המתבררת עם התקדמות ההליכים בביהמ”ש”, נמסר מהמשרד.
מקרה אחר שבו התעוררו לאחרונה תהיות באשר למה שמסתתר מתחת לחיסיון, עולה מערעור שמתנהל בימים אלה על הרשעתם של נאשמים בפרשת הונאה והלבנת הון סביב יבוא טבק לישראל. במסגרת התיק, שמתגלגל מ-2016, הואשמו והורשעו כמה אנשים וביניהם חיים חג’ג’ ומוסא סבה. לטענת השניים דווקא מי שהיה דמות מרכזית בסיפור וניהל במשך חלק מהתקופה שבה בוצעו העבירות את החברה שייבאה את המוצרים, לא הועמד לדין. הדמות המדוברת הסתבכה מאז בשתי פרשיות פליליות אחרות. הסוגיה הועלתה בדיונים על ידי עורכי הדין של חגג’ וסבה.
לידי “שומרים” הגיעה הקלטת שיחה של אותה הדמות עם חוקר מרשות המסים. האיש מביע בשיחה דאגה מאחד הדיונים שבו הוא הוזכר. “הם אומרים שאני כאילו המודיע, אז השופטת שאלה מי זה? למה לא חקרתם אותו? אז עונה לה (הפרקליטה) הוא לא קשור. אז (השופטת) שואלת יש עוד משהו מסתתר מאחורי זה? אז עונה (הפרקליטה) אני לא יכולה להגיד…”.
על כך עונה לו איש רשות המסים: “יש להם תעודת חיסיון. לא נחקרת כי לא היית בעל החברה בתקופה הרלוונטית. אז מה הבעיה?”.
עו”ד אורי קינן שמייצג את אחד המערערים אומר כי הוא מעריך שמתחת לתעודת החיסיון שמוטלת על המקור לתיק זה מסתתר אותו האדם, שהוא לדבריו המחולל המרכזי של העבירה: “האדם שעומד במרכז הפרשה נהנה מחיסיון שקיבל מסיבות שרק המשטרה ורשות המסים יודעות”. לו היו יודעים הנאשמים האחרים מי המקור שהפליל אותם, הם היו יכולים להתגונן טוב יותר. האפשרות לבקש גילוי הראיה בתיק זה נשקלת אך לרוב סניגורים בוחרים שלא לעשות את המהלך.
עו”ד גיל שפירא מסביר כי אחת הסיבות לכך היא שגם סניגורים חוששים לא פעם ממה שמסתתר תחת החיסיון. “הסניגור בד”כ לא יודע מה יש בחומר ובכל זאת ברגע שהחומר יימסר השופט ייחשף אליו ואז הוא עלול להיחשף גם למידע שמסבך את הלקוח. עתירה לגילוי ראיה היא מהלך מסוכן אבל יש סיטואציות שמצדיקות את לקיחת הסיכון”, הוא אומר.
“מתן תעודות החיסיון היא תיבת פנדורה ובמקרה של התיק שלנו אנחנו לא נוותר”, אומר עו”ד מיקי חובה. “כשמדובר בחומרים חסויים חייבים שעוד אינסטנציה תעיין בהם”.
בתגובה לכתבה נמסר עוד מהמשרד לביטחון פנים, כי “המכרז שנערך במשרד לביטחון הפנים לבחירת ממונה על החסיונות היה מכרז פומבי (בחירת הממונה לא נעשתה בפטור ממכרז) ובהתאם להוראות הדין, חוק חובת המכרזים, תשנ”ב- 1992 ותקנות חובת המכרזים, תשנ”ג-1993. יצוין כי כל החלטות הממונה על החסיונות נתונות לביקורת שיפוטית. יובהר כי תפקיד הממונה על החסיונות הוא תפקיד סטטוטורי מעין-שיפוטי. תנאי הכשירות לתפקיד בכיר זה (למשל שופט מחוזי בדימוס), כמו גם המגבלות החלות עליו, קבועים בחוק הרלוונטי”.
יותר מ-8,000 בקשות בשנה, רבע מהתיקים הפליליים: מה מסתתר מאחורי החיסיונות שמבקשת המשטרה?